הוּא פָּתַח

פָּשׁוּט חֲנוּת

וַיֹּלֶד בָּנוֹת

וַיִּהְיוּ לוֹ בְּנֵי בָּנוֹת

יָפוֹת

וַחֲכָמוֹת. וְאֶת הֶחָרָם

הוּא מַחֲרִים

וְלֹא אֹמֵר לוֹ שָׁלוֹם.

עֹבֵר עַל הַפְּתָחִים. לִפְנֵי שֶׁדֹּפֵק

בַּפֶּתַח, מַבִּיט בַּדֶּלֶת, לִפְנֵי שֶׁמִּסְתַּכֵּל

בַּפֶּתַח, עֹמֵד בַּדֶּלֶת. עָנִי,

לִפְנֵי שֶׁדֹּפֵק, עֹמֵד בַּפֶּתַח.

נִכְנַסְתִּי לַחֲנוּת, וְהָיוּ

בָּהּ, מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, כְּחֹמָה עַל גָּמָל,

שַׂקִּים מְלֵאִים סְחֹרָה, חֹמָה לְגֹבַהּ,

כְּמוֹ בְּטַחֲנַת הַקֶּמַח בִּפְּשֶׁדְמְיֶשְׁצֶ’ה

מִן הַצַּד מֵהַחוּץ, הוּא עָמַד, וּבְלִי הֶרֶף

מְזָרֶה שְׂפָתַיִם בִּלְתִּי מַתְאִימוֹת

עַל הַזַּבָּנִית, שֶׁתְּזָרְזֵנִי הַחוּצָה

לָצֵאת. וְיָצָאתִי.

עָלִינוּ בְּאוֹתָן שָׁנִים לָאָרֶץ.

הֲנִשְׁלַח אִם כֵּן הוּא לֶעָתִיד לָבֹא

לְמַלֵּא רְאִיַּת הַנּוֹלָד שֶׁאָשַׁמְתִּי לַבַּיִת,

וְהוּא: שֶׁחֲבָל הַמִּלִּים, לֹא יַעֲמֹד לְךָ דִּבּוּרִים!

אִשְׁתּוֹ אוֹמֶרֶת, שֶׁאֵינוֹ מְרֻצֶּה מֵעַצְמוֹ.

אַךְ הוּא גַּם אַ צַדִּיק אִין

פֶּעלְץ, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בְּיִידִישׁ. צַדִּיק

וְחַם לוֹ. אוּלַי מִכָּאן הוּא סוֹבֵל.

אַבָּא הָיָה לִי אָבִי, אִמָּא אִמִּי.

וַאֲנִי בֵּן.

עַכְשָׁו שֶׁאֵין הֵם כְּבָר,

מִכָּאן שֶׁאֲנִי עֹד עֹמֵד.

אַף־עַל־פִּי שֶׁדַּלְתּוֹ סְגֻרָה בְּפָנַי

אֲנִי עֹמֵד בַּפֶּתַח.

אַף־עַל־פִּי שֶׁהֵם כְּבָר אֵינָם,

דַּלְתּוֹ סְגֻרָה בְּפָנַי.

הוּא נִשְׁלַח לְשַׁלֵּם לִי לֶעָתִיד לָבֹא

אֶת הַנּוֹלָד שֶׁאָשַׁמְתִּי לַבַּיִת:

שֶׁדַּלְתּוֹ תְּהֵא סְגֻרָה בְּפָנַי.

בָּא כֹּחַ בַּלַּבַּיִת לֹא נֹתֵן לִי לְהִכָּנֵס וַאֲנִי בַּחֻץ.

כד שבט תשלט, 11 פברואר 1979