לְפְנֵי שָׁבֻעַ הָיָה שָׁבֻעַ
מְטֹרָף. עָמַד לִהְיוֹת.
לֹא יָדַעְתִּי.
עַד שֶׁהֶחֱלַטְתִּי.
לִפְנֵי אָחֹרָה יָמִים נִתְמַלֵּא
חַדְרִי פְּרָחִים.
מַלְאָכִים טוֹבִים.
כְּכַדּוּר אֵשׁ אָדֹם נְחִיתָה. וּמִתּוֹכוֹ
יָצְאוּ אֲנָשִׁים שְׁחֻמִּים, אֲדִיבִים
אַנְשֵׁי חָלָל יָרְדוּ אֵלַי,
אָדָם הַחַי בְּעֹנִי,
לְבָרֵךְ וְהִגִּישׁוּ קַבָּלָה.
מַעֲטָפָה עִם בְּרָכָה, עִם פְּרָחִים,
וְהִגִּישׁוּ קַבָּלָה.
קִבַּלְתִי, כַּמּוּבָן,
וְחָתַמְתִּי.
פְּרָחִים מֵחֲנוּת טוֹבָה,
לְעַצְמָם מַגִּיעַ פְּרָחִים.
קִבַּלְתִי.
חָתַמְתִּי.
אִשָּׁה אַחַת, אַלְמָנָה, הִגִּישָׁה בַּקְבּוּק, שֶׁהָיָה לָהּ בַּבַּיִת, בַּעְלָהּ מָזַג וְזָגַג. מַשְׁקֵהוּ גִּלְגֵּל עֵינַיִם. חָשְׁבָה
עַרַק. שָׁאֲלָה אִם יֵשׁ שֹׁתֵי עַרַק. הָיָה זֶה קֹנְיַאק.
קִבַּלְתִי.
חָתַמְתִּי.
חָתַמְתִּי
וְקִבַּלְתִי
מְנֹרַת פְּלִיז לְשֻׁלְחָנִי. בְּבַקָּשָׁה.
אֲנִי יָכֹל לִרְאֹת עַכְשָׁו כָּל חִירִיק וָחִירִיק.
הַדֹּר שֶׁלִּי עָשָׂה אֶת הַמַּהְפֵּכָה!
אֵיזֶה מַהְפֵּכָה? לַעֲבֹר מִתֵּל־אָבִיב
עַד בֵּית אַלְפָא, זֶה קָשֶׁה?
לָבֹא אֶל שֻׁלְחַן אַלְתֶּרְמַן, זֶה קָשֶׁה?
בְּלִי מִלָּה יִידִישׁ.
אַף לֹא מִלָּה טַייטְשׁ־חֻמָּשׁ.
רַק עִבְרִית.
אֵיזֶה מַהְפֵּכָה?
אֶחָד אֹמֵר: “אֲנַחְנוּ בָּאִים”. מֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ: מִי זֶה
“אֲנִי” וּמִי זֶה “לְפָנֶיךָ”. מִי זֶה “אֲנַחְנוּ”? הַגַּ’מַעְ“? הַ”חֶבְרֶה"?
הַ“סַּמְכוּת”? לֹא לָמַדְתִּי דָּבָר, רַק לִשְׁתֹּת מַיִם מִן הַגַּ’ארָה. הַפֶּה שֶׁלִּי מוּל
הַפֶּה שֶׁל הַגַּ’ארָה. בָּאוּ מַיִם מִלְּמַעְלָה. כֻּתָּנְתִּי קְרֻעָה, אַךְ לֹא הִרְטַבְתִּי.
ג אדר תשלט, 2 מארס 1979