לוגו
שִׂיחָה בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעֲלָה : חִזָּיוֹן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בליל התקדש חג היובל לכבוד הרב החכם, זקן חכמי דורנו איש חיל רב פעלים דורש

טוב לעמו מר משה פרופֿ. ד“ר. לאצארוס הי”ו.

מאת בוריסלב.

לטובת עניי בוריסלב.


בשם ד'!

שלום לך ידיד נפשי!

מי מבני ישראל לא יתכבד בכבודו של אחינו החכם המפאר גבר הוקם עָל ושמו גדול גם בעמים והשרים, ומלכים אותו יוקירו, וכל החכמים יחגו עתה בשנה הזאת את שנת היובל במלאת חמשים שנה מאז החל להפיץ אור חכמתו בספריו היקרים? היטבת, אהובי, איפא לעשות, לפאר את שנת יובלו זה בפעלך, בספרך אשר כתבת לכבודו, וגם אני ידבני לבי להוציא את מחברתך הזאת לאור, להראות לחכם דורנו זה אותות האהבה והכבוד אשר ירחש לו לבי מאז זכיתי להתענג מזיו אור חכמתו אשר בספריו היקרים. ובתקותי להביא גם ברכה לאחינו האמללים, אנשי מקומנו בוריסלב, כי מי מאחינו לא יקח בחפץ לב את המחברת הזאת המספרת הדר כבוד האיש הסגלה ותפארתו! ומה ישמח גם לבו לראות אשר בשם כבודו הביא ישע לאחיו הנדכאים, וברכת העובדים האובדים עליו תבוא! כן יברכהו האל הטוב ויאריך שנות חייו בנעימים ויזכה לשעשענו באמרי שפר והגות לבו תבונות עוד ימים רבים, כחפץ לב כל אחינו המתימרים בכבודו ובתוכם גם אני מוקירו ומנשאו כערכו הרם

משה לינדענבוים.

בוריסלב, בירח ניסן תר"ס.


 

בשמים ממעל    🔗

ארמון גדול רחב ידים, בו תאים מתאים שונים. שמה יתאספו למועדים שרי מעלה, אנשי שם, להשתעשע ולהתעלס בקריאת ספרים ובשיחות נעימות. בתא אחד יושבות עתה שלש נשים נכבדות על שלחן אחד, עליו ספרים שונים פתוחים לפניהן: “יהדות”, “ספרות” ו“עברית”, אשר קדמו היום לבוא, ופניהן יצהלו משמחת חג היובל לאחד מבחיר הסופרים החכמים מחכמי ישראל בארץ גרמניה.

“לא האמנתי”, נאמה יהדות בנעמה לרעותיה, ורשמי שמחה שלמה על פניה; “לא פללתי, כי עוד אשוש משוש חג יובל זה בדור התהפוכות בימים האלה, מאז רבו המתפרצים בבני עמנו, חכמים להתבולל בעמים זרים, בוזים ליקהתי אני אמם הזקנה כבנים כחשים. הארץ הזאת, גרמניה, הרת ההשכלה, מאירת עיני בני, אשר בחשכה התהלכו ימים רבים, בהיותם נבדלים לרעה מחברת כל העמים, מאז החל אור משה עבדי הַדִּסָּאִי להופיע, ועיני רבים מתלמידיו, אשר לא שמשו כל צרכם הכו בסנורים מאורו הגדול ויהי להם לאור מתעה, ללכת ארחות עקלקלות, לשגות מאמרי דעת1; מעטים הם בני עליה, בנים נאמנים בכל דור, אשר לאורו ילכו מישרים. גם זה האיש משה הַלַּצַּרֻסִּי הוא אחד מיחידי הסגלה, איש חיל, רב פעלים, וברוחי אשר עליו הוא לוחם מלחמתי באמונה, ויקדש כל עבודתו וחכמתו לתורת ד' התמימה, זאת התורה הנלעבה והנעזבה מרב בניה. כידידיה הפילוני בדורו הוא מפליא עצה להגדיל תושיה בשפה עשירה נעימה ומובנת לעם רב, להשיב נדחי ישראל באמרי שפר, בנאומים נאמנים, בשפתי דעת, ולא ילכו אחרי הבלי תעתועים משאות שוא ויהבלו להאמין, כי רק בהתבוללות בעמים רפאות תעלה להם, ובהתנכרות לאחיהם בני בריתם ובחקות חקות זרים כבוד ינחלו ולא יהיו עוד לבשת ולכלמה בארץ העמים. זה חמשים שנה הוא עובד עבודת הקדש ולא ייעף ולא ייגע מזקנה, לא כהתה רוחו ולא מטה ידו, כבימי נעוריו בעצם עלומיו. כל חכמי דורו יקדשו את שנת החמשים שנה הזאת ברב ששון וגיל, באותות אהבה וכבוד להדר כבוד שמו. יובל היא שנת החמשים הזאת לחכמים!”

“גם אנכי עליזה ושמחה,” הביעה ספרות גם היא רוחה; “גם לבי ישמח וכבודי יגיל בשנת היובל הזאת למשה בחירנו זה, הוא אחד מעבדי הנאמנים בכל ביתי, המעשירים אותי כל פעם בספריהם המלאים חכמה ואור אמת ואמונה. החכמים הגרמנים האלה, אף אם אמנם בשפה נכריה ובלשון אחרת יביעו רוחם, המה מרימים קרני בכבוד בארץ, כאנשי השם בימי קדם, איש איש בדורו בשפת עם ארצו. כן השכיל עשה משה המימני ואחריו חכמים גדולים ומפארים העומדים לנס עמם כל הימים, ולא אהיה ברורה ומבדלת, צפונה ומסתרה בירכתי ביתי, אחרי אשר גם רב בנינו לא ידעוני ויעזבוני מונחת בקרן זוית. עתה לא אירא לצאת למלחמה לקראת כל אויב ומתנקם, וברב חילי אתגבר לדבר את אויבים בשער; תראה אויבתנו אנטזמטזמות בת הבליעל מבנות שחת ותכסה בושה ותכנע, ולא תהיה לה תקומה ברב כשפיה וכזביה.”

“גם אנכי הייתי שמחה כמוכן2”, השפילה עברית קולה להתערב בשיחתן, בהתאמצה3 לכבוש אנחה כבדה הלוחצת את לבה בחזקה; “גם אנכי ככן אדברה ואגילה, לו כתבו כל סופרינו חכמינו הגרמנים האלה גם בלשוני, לו העשירו גם אותי בחכמתם להראות את יפיי ונעמי בכל דור. אמנם לא אכחד כי ייטיבו את אשר ילחמו את אויב בשער בכלי נשקו וחרבו יביאו בלבו, אבל מה יעשו לבני הנאמנים אשר עוד בחשכה יתהלכו ושפה אחרת לא יבינו, ורבים אשר גם את לשוני אינם יודעים כהלכתה, ומגמגמים בה ותועים מדרך השכל? מי יבינם תורה ותושיה, יפקח את עיניהם לראות אור חכמה ותורת אמת ושפתי דעת? מי ילמד לשונם לדבר צחות ויתן שפה לנאמנים? החכמים הגרמנים האלה יתנכרו אליהם בגאותם, מביטים עליהם בשאט נפש כעל נבזים נקלים עמקי שפה ואין בפיהם נכונה, יען אינם אנשי שפתים כמוהם! על כן יפל ממני רב ואני עזובה ושנואה, כסרת טעם! אמנם יקומו זעיר שם זעיר שם בנים נאמנים יחידים מפזרים ויתעוררו לתרגם את ספרי הגרמנים האלה אל לשוני, ומעשירים אותי בניבים נאוים חדשים גם ישנים ויכללו את יפיי, ועל זאת אודה להם חסדם כי ישיבוני לתחיה ורופאים את שברי. אולם מדוע נקלותי כה בעיני הגרמנים, אשר לא יאבו לבטא בשפתי גם היא? מדוע לא יכבדוני המה לדבר בי? ואם על הגרמנים מלידה יזעף לבי, שבעתיים יחרה אפי במתגרמנים גרים ותושבים מארצות אחרות, אשר כמעט שאפו רוח גרמנית, נהפכו עד מהרה לגרמנים אדוקים ומתאמצים לגרמן את לשונם, לשנות את טעמם, להראות כגרמנים אמתים, כמו לא דברו מעולם שפה אחרת, אף אם אמנם במבטא שפתם (דיאַלעקט) ינכרו כי גרים הם, ומה יצר לי על חכמת הגרמנים הרבה אשר יפיצו בדרך חול ושפתי לא ישאו על שפתם ולא יקומו במקום קדשי, כיראים לנגוע בי, ועוד יתקלסו בי ויאמרו לי כי עניה אנכי ואין בפי די מלים להביע כל רוחם והגות לבם. מה פשעי, מה אשמתי כי הדבר אין בפיהם? ובאמת לא מחסר מלים יפנו לי ערף, כי אם בחפצם להתיפות בשפות יפות נושאות חן בעיני העמים, ואיכה תהיה עתה שמחתי שלמה, אם גם אשמח בם? אמנם גדול זה האיש משה היובלי, גם אנכי אכירה ואוקירה ערכו, וגם הוא נכבד בעיני כמשה הראשון והבאים אחריו אשר בשמו ידגלו, וגם שמו ינון ביניהם לדור דור, כי לבו שלם עמי וברוחו יכבדני; אולם מה רב טוב הראה לי לו אצל מהודו גם על שפתי לכבדני באחד מספריו המלאים חכמה ואמונה ואהבת אמת לעמו, לאלהיו ולתורתו! עד מתי, הה, אתיגע לעת זקנתי ללמוד להבין שפות אחרות למען אוכל להתעלס באהבים גם את בני אלה האהובים לי, ולהשתעשע בשיחתם! למה אהיה כעוטיה על בני כתרנגלת על אפרחיה בני בצי אוזא השטים על מי נהר והיא ממרחק מרחפת ומצפצפת אחריהם ולא תוכל להגיע עליהם?”

“הנחמי בתי האמללה”, נחמה אותה יהדות בנעם מליה, בהתאמצה להראות לה רוח ששון תחת רוח כהה המרגשת בנפשה גם היא. “התאוששי ואל נא תערבי שמחת חג יובלנו זה היקר במינו, כי לא בכל שנה נזכה לחג חג זה. אמנם צדקת בתלונתך על הגרמנים ועל כל המתנכרים בלשונם, אשר אמנם הם לא יחללו חלילה כבודך בזה בגרעם שיחתם אתך, בעת אשר רבים מנואמי נאום בפיך ובשפתך ידברו אליך כזבים ומחללים יפעתך בנאומים זרים הבודאים מלבם אשר לא לך המה. כמה המה סופרים נאמנים היום מדברים בך בשפה ברורה וטהורה? יקומו נא חוזינו ומליצינו אנשי סגלתך מלפנים, אם יבינו את דברי סופריך כלם? שפת לא ידעו ישמעו! גם משכיליך היום, הידעו איש את שפת רעהו? היכיר איש משכיל כי שפה אחת ודברים אחדים לכלם? כמו שבו ימי דור ההפלגה בוני המגדל, אשר בלל ד' את שפתם! הזאת היא השפה הזקנה הנעימה אשר עוד עומד טעמה בה ולא יחסר יפיה מזקן, שיאמרו כלילת יופי שרתי בלשונות? הבה דבר אלהים אל אבותינו בהופיעו בהדר גאונו לתת להם תורת אמת ולשון מדברת גדולות? הבה הטיפו אז נביאי קדשנו באזני העם אמרות טהורות להעיר לבבם ולהאיר עיניהם? ומי יודע היום קרא מליך במבטאך הנכון ולא יכשל בלשונו? היאמרו חכמיך להתאסף לאספת חכמים להמתיק סוד יחדו למצא את הברתך הנכונה ולא יפלגו לקריאות שונות? שישי אתנו משוש והיי שמחה כמונו בחכמת חכמינו אשר אמנם לנו המה; נקבל את הטוב כמו שהוא במעוטו, כי טוב מעט מאפס ואין, וסוף סוף תפקחנה עיניהם ויתעוררו להחזיק גם במעזך, כאשר השכילו לעשות לך אז מראש בהחלם להפיץ השכלה ותושיה בדורם, טרם עברה רוח התנכרות בארץ, כי בנים נאמנים הם ולבם אך טוב לכלנו, הלא גם בספריך יהגו וממקורך ישאבו, וזאת רב לנו כעת.”

“אמנם אנכי אינני מחלטת כי אבנה מעבודת הסופרים המטליאים אותי במטלאים זרים”, השיבה עברית אמריה לה; “בכל זאת שמחה אני בעבודתם, בהראותם לי אות אמת כי עודני חיה ועוד עזרתי בי להתפתח ולחדש ימי כקדם. חפצם יקר לי מאד, כונתם רצויה, אם לא כלם יבחרו להם דרך ישרה. ומה לי מפעלת הגרמנים העוזבים אותי לגמרי גלמודה, כמו כל תושיה נדחה ממני ומתה אנכי? לחולה כל עוד שרופאים מבקרים אותו ומתעסקים ברפואתו, יהיו גם רבם רופאי אליל, יש תקוה, ורב לו בידעו אשר מחלתו איננה אנושה והרופאים לא יאמרו לו נואש. אולם לחולה מסכן אשר קרוב יום מותו מי זה יתן סמי רפואה ללא הועיל?”

“שאיני נא רעיתי”, ענתה ספרות אמרי ישר; "שאיני נא אם אחוה דעי לך להראות לך כי אך לשוא תתאונני ותתעצבי אל לבך. הגידי נא לי, במה יתעסקו איפא הגרמנים החכמים, אם לא בדברים הנוגעים לנפשך! התקטן זאת בעיניך כי את היא שיחתם והגיונם בכל ספריהם, התחשבי לאל את הדבר אשר את להם לעינים במלאם ספריהם אמרי בינה ומראים תעלומות יקרות הטמונות באוצרך הטוב? ומה יחסר לך אם בשפה אחרת ידברו טוב עליך ועמלים להשיב שבותך?

“אבל מה אעשה, או מה יעשו לי לעת שידבר בי?” התאנחה עברית ותקשה לשאול כקשת רוח; “העד נצח אהיה כשפה נאלמה ונשכחה ובני לא יכירוני ואותותי ינכרו, אם גם בלבם יכבדוני? מה לי אם בספריהם יתנו לי יקר, ישוו עלי הוד והדר, ואני רחוקה מפיהם? מה לי כל הכבוד הזה אשר אנחל כשריד ישן יקר מזקן, ואני אינני כחדשה בעיניהם? למה אגרע לבלתי היות כאחת השפות החיות המתהלכות בארץ? הלא נקל הוא לחכמי לב אלה, אם באמת יקרה נפשי בעיניהם, לברוא גם לי ניב שפתים, להרחיבני לדבר בי בשער, להטיף בלשוני אמרי שפר באזני עדתם, כאשר עשו החוזים במלתי על לשוני בימיהם? המאמינים המה לשבת עדי עד על אדמת נכר ולא ישובו אל ארצם ואל מולדתם ושפתי אתם? ישאו משלם גם בי וינאמו נאום!”

“השכחת רעיתי יפתי”, שסעה אותה ספרות בדבריה; “השכחת כי אין איש בכל העדה מבין את לשונך, הלֹא יהיו המטיפים כמדברים דברים ביער למען ישמעו עצי היער?”

“ואני רואה”, ענתה עברית רתת בשטף מליה; “ואני רואה כי גם עתה בדברם בלשון העם, לא ישמע העם. רבים יקדמו לצאת מבית התפלה הבאים לשמוע רק את הרנה לא את התפלה, עוד טרם כלות התפלה, כמעט יפתח ארון הקדש להוציא את ספר התורה לקריאה ואינם, וגם אלה המעטים הנשארים, אשר שומר הפתח לא יתנם לצאת עד כלות הדרשה, נפשם קצה באמרתו ולבם בל עמה; ואחת היא לעדה אם יטיף בשפת עם הארץ, או אם יביע אמר בלשוני; השומע ישמע והחדל יחדל. כן הוא גם גורל היורד לפני התבה. השמענו אם ראינו בימינו כי ישנה אחד מבני העדה את טעמו וייטיב את דרכו על פי דרשת המטיף המגיד דבריו ליעקב, ואם הם גם דברים היוצאים מן הלב? וכמה קהלות אשר אין להם בבית הכנסת רק מנעים זמירות ואין להן כל חפץ גם במטיף דורש דבר אלהים!”

“התבקשי בתי”, השיבה יהדות רכות; “התבקשי כי יהיה המטיף לבוז בעיני עדתו, בשמעם פתח דבריו מדבר באזניהם בלשון אחרת אשר לא יבינו ויאמרו כי הביאו להם איש עברי לצחק בם? הלא נראה בעינינו בכל מקום אשר עדה נאורה תבקש לה מטיף להעמיד בבית תפלתה, רק מטיף מדבר בלשון עם ארצה תבקש, הפולנים יתנו יתרון למטיף פולנית על גרמנית, אם גם לגרמני יתר שאת בחכמה ותורה ושפתי דעת. וכן האונגרים, כמו כל אשרם וקיומם תלוים רק בשפה הזאת. הרמנים לא יקומו להם מורי תורת ד' בבתי הספר רק אלה המתרגמים אותה רמנית נאמנה, וחלילה לו למורה אמלל לזרוק מפיו מלה גרמנית מתוך שכחה ורגילות, כי בנפשו היא. ואחת היא להם אם המורה הזה לא יבין את התורה אשר הוא נותן לבני ישראל, אם גם אין תרגומו עולה יפה מתוך ספר התרגום אשר לפניו, ומום בו, וגם התלמידים אינם מבינים מה שידברו, כמו לא נתנה התורה רק להתלמד בה רמנית. שם בגליציה אין למודי דת משה וישראל נחשבים כלל בשפה אחרת זולתי פולנית, ורק מורי דת בשפה הזאת המה מאשרים ומקבלים, אם גם אותי ואת תורתי לא יבינו, ורבם עוזבי תורה, מחללי קדש.”

“הלא כן עשו הכמרים המטיפים לכל העמים לפנים”, ענתה עברית במרוצת דבריה, אשר לא שמעה דברי יהדות האחרונים במבוכתה; “המה הטיפו מראש הבמה אמרתם בשפה רומית הקדושה להם, ולא שמו לב על העדה אשר לא ידעו מה הוא שח, בידעם מראש כי שפת קדש בפיהו ודבר אלהים יביע!”

“אבל כל העמים ילכו כל פעם קדימה לרוח העת”, השיבה ספרות; “מאז נבקע שחר החכמה ואור ההכרה והבחירה, אין עוד מטיף בעמים בעמקי שפה ובלשון נשגבה אשר לא יבין העם.”

“על דעתכן”, התאנחה עברית, “אין עוד חפץ בי עתה ורב להם לנואמים מורי העם בהתגלות לבם בשפה האהובה להם והיפה בעיניהם, ואני שפת יתר אנכי, כלי אין חפץ בו, למה לי עוד חיים?”

“לא כן בתי הנעימה”, מהרה יהדות להשקיטה, “לא כן עם לבבנו חלילה לגרש אותך מהסתפח בנחלתנו. כלנו יודעות כי לוית חן את לראשנו, את היא לשון גאותנו, ובלעדיך גם חיינו אינם חיים. רק להראותך באנו אשר לא בחכמי העם כל האשם, אם אמנם לא נקיים גם הם מכל פשע; כי עתה בדור תהפוכות אין לאל ידם לברא ניב שפתים חדש פעם אחת; למשוך לב העם אחריהם נאלצים הם לדבר אליהם בשפה המובנת לו, להטות לבו אליך מעט מעט. ובמי האשם אשר בלשונות נכריות ידברו בני עמנו עתה בכל מקום שהם ואותך לא ידעו? מחלה נושנת היא מאז גלו מארצם ויתערבו בגוים שונים. המחלה הזאת לא תוכל להרפא ביום אחד. נפלאת היא בעינינו אשר לא נשכחת מלבם שכחה נצחת ותכחדי מן הארץ. כן משתאות ושמחות אנחנו אשר לא אבדו בגוים, ושארית להם בארץ!”

נבוכה וצלולה במחשבותיה השונות, ישבה עברית רגעים אחדים, נאלמה דומיה כחושבת מה לענות על דברים נמרצים אלה, איכה תכלכל דבריה. וכמו מתעוררת במצא פתרון החידה הסתומה פתחה את פיה ותקרא:

“השאלה היא עתה: להיות או לחדול. אם דרושה אני באמת לעמי, או אם יוכלו להתקים גם בלעדי, ואני טרם אבינה איכה תהיה להם תקומה בשפות שונות. אבל לא אני, הנוגעת בדבר, אוכל להיות השופטת, לחות דעי בפתרון השאלה הזאת. עליכן שרות נשואות פנים העומדות בחוץ בלי כל נטיה צדדית ובלא משא פנים לשפוט מישרים ולברר הדבר לאמתו. מלפניכן משפטי יצא ודבריכן יהיו נשמעים.”

“לכן שמענה נא אחותי”, פתחה יהדות פיה בחכמה ותאמר: "כי אין עם בלא שפה מיוחדת לו, שפה אחת שהיא שתים: שפת העם ושפת הסופרים, זאת יבין מעצמו כל אשר לו לב לדעת לתכן רוח העמים. לא השפה תחולל ותוליד את העם, כי כל עם יתפתח וישתלם לאט לאט בשפה אשר תולד בכח מבטא שפתיו לפי מקומו ומבט עיניו והתבוננותו על כל הדברים אשר סביב לו, וברוח אלהים הדובר בו ויברא לו ניב שפתים. כי יחליף עם אחד פתאם את לשונו בלשון אחרת, בלי כל סבה ודחיפה חיצונית, גם זה לא יתכן ולא יעשה. אם אמנם לא בשפה תלויה תכונת עם, רוחו ותקומתו. אם נציר לפנינו למשל אשר הצרפתים ישנו ביום אחד את לשונם ויחלו לדבר שפה אחרת, אז לא יחדלו עוד מהיות צרפתים בארצם ובטעם לאומותם, ואז תקרא להם השפה החדשה שפה צרפתית, אם לא נודעת עוד בשם מיוחד ומקבל בתבל מימים רבים, וגם שפתם העזובה מהם בשם צרפתית תכנה בכל מקום בואה, אולם המחזיקים בה בארץ אחרת אינם צרפתים בגללה. האמריקנים אינם אנגלים על דברם אנגלית. העברים אינם גרמנים, פולנים, רמנים ורוסים על נשאם על שפתם הלשונות השונות האלה. משה לא היה איש מצרי רק בעיני בנות יתרו, אשר בטח דבר אליהן מצרית, טרם ידעו מי הוא. היהודים הספרדים היושבים בארצות הקדם אינם ספרדים על שמרם שפה ספרדית בלבם ובפיהם, ורק להבדילם ולהכירם נכנה אותם יהודי ספרד, לאמור אבותיהם ישבו בארץ ספרד ימים רבים, כמו שיקראו ילידי גליציה גליציונים לגנאי בארצות אחרות. אבל אם עם אחד יוסר פתאם מעם ויכחד מן הארץ, אז גם שפתו תמות אתו, אם לא תשאר שמורה וערוכה בספרים הלא בספרתו. נדמה נא בנפשנו כי יקום ויחי עם קדם אחרי מותו ימים רבים, וישני עפר יקוצו לתחיה, אז על העם הזה לשוב לרשת לו גם את שפתו הישנה אם עודנה חיה באוצר ספריו אשר השאיר אחריו, להיות אז עם חי וקים כבקדמתו. העם הזה לא ישוב להיות עוד העם הראשון בלא שפתו הראשונה, אם גם אין בפיהו נכונה בכל דרכי מבטאה מתוך שכחה מרב ימים, אם אך יעמול למצוא את תכונתה ורוחה כפי אשר תשיג ידו, גם אמנם שנוי המבטא לא יזיק לו אם לא ירבה במבטאים ויעשה לה הברות שונות. שפה אחת והברה מיוחדת בהסכמת כל חכמיו נבוני דבר, היא הנכונה. לכן כל עמי קדם אשר כבר נכחדו מן הארץ ובגוים לא יתחשבו, המה לא יקומו עוד לגוייהם וללשונם, כי כבר התבוללו ונבלעו בין עמים אחרים והיו כמוהם בשפות אחרות. איה המה האשורים, הבבלים הכשדים, והמצרים הקדמונים? איזה עם יתעורר עתה להגיד בשערים, אני הוא אדומי, ארמי, עמוני, מואבי או פלשתי, תנו לי את שפתי ואדברה בה? עמנו הוא עם אחד בארץ, שריד חי וקים מעמי קדם, עם סגלה מכל העמים בתורת אמת אשר חיי עד נטועים בתוכה, אשר לו המשפט לעמוד בלאומותו, לגויו וללשונו, הלא גם שפתו הראשונה אתו, אם לא בפיו ובשפתיו כתמה, הלא בספרתו, בתפלתו ובתורתו אשר לא תמוש מפיו ומפי זרעו עדי עד. גם לא יכבד עליו לשימה בפיו ולדבר בה, אם יבחר לו דרך ישרה לכלכל דבריו בחכמה. ומי זה איפא יסכיל להחליט כי העם הזה יוכל להתקים ולעמוד לעם בין העמים בלא שפת לאומותו, לשון תקומתו? בשפה אחרת הוא מוזר לאחיו, כאשר כן יתפארו המתגרמנים, המתפלנים והמתרמנים וכל המתנכרים במשכיותם כי המה אינם עוד עם ישראל, העם הזקן בתבל, ראשית הגוים, כי אם גרמנים, פולנים או רמנים בני דת משה, בלא ימים ראשונים ובלי החיש עתידות למו. ובמה ימנו לדת משה? האם בחללם את שבתו להעבירו לשבת הארץ? אולם הדעה הרעה והזרה הזאת תטפח על פניהם, כי אחרי כל עמלם והשתדלותם להכחיד צורת יהדותם מעל פניהם, למרות רצונם, יהודים נבזים ושפלים המה בעיני כל העמים, ובכל אשר המה הורסים לעלות אל העמים להתבולל בם, ירדו מטה מטה, ילבשו בשת וכלמת עולם, ולמי המה? לא לנו ולא צרינו.4

ישנן משפחות רמות ונשאות בישראל, אשר ברב עשרן עשו להן שם והורמו למעלות האצילים; ומאצילי בני ישראל אלה אשר יבואו בכל עת אל חצר המלך הפנימית, ולא יתנהגו ביהדות כאשר להם יאתה בתור נשיאי ישראל, ולא יזכרו בגאותם כי רק באשר הם יהודים זכו לגדלה, כי בין העמים ישנם עשירים רבים ונכבדים מאלה, ומדוע יתנשאו על קהל ד' ולא יהיו למופת עמם לשמור תורתו ומצותיו כבנים נאמנים, ויראו עמי הארץ כי אנשי מופת המה וייראו להרע לכל העם בעבורם?"

“אולם איכה ישוב כל עמנו הלום להחזיק בשפתו המיוחדת לו לאחזת עולם כקדם, אחרי אשר נכריות לקחו עמדתן ושרשו כבר בקרב לבו ובפיו? אהה, אמללה אנכי, אובדת עצות! חלום שוא חלמתי, בתוחלת נכזבה התנחמתי!”

“אל נא רעיתי”, נחמה אותה ספרות, “אל נא תאמרי נואש; היאוש יאבד לב אמלל וירפה ידיו מעשות דרכו ואחריתו עדי אובד. הן תקותך לא תכרת וישועתך לא רחוקה היא כאשר את תדמי בנפשך עתה במבוכתך. וזה לך האות: הלא תעמדי זה שנות אלפים חיה וקימה בכל הארצות אשר בני עמנו נפוצים שם, ולא אבדת בעניך, למרות כל אויביך בנפש המקיפים עליך, להשמידך ולהשכיחך מארץ החיים, להניא לב בניך מאחריך, ואור פניך לא נפל, בכל הגליות והנדודים אשר תשבעי ותשאי יחד את בניך, בהתהלכם מגוי אל גוי בארצות שונות. מי זה יחזיק בך לבל תתמי לגוע? רב בניך אלה אשר שפות זרות ישאו על שפתם המה כותבים הגות לבם תבונות בלשונך. בהתאספם יחד אל בתי כנסיות ובתי מדרשות, את היא שיחתם ובך ישפכו שיחם לפני אלהי אבותם. אל ציון משאת נפשם ואליך, כל תקותם ונחמתם יתפללו. בתי הלמוד אשר יבנו לך בכל עת ובכל מקום; דרכי החנוך אשר בם הם מתֹארים ומבדלים לטובה בכל דור ודור; מורי דעה, נותני אמרי שפר, אשר לא חדלו ואשר לא יחדלו מקרבם כל הימים, המה הזורעים זרע אמת אשר ישאו פרי אמונה, עד אשר תיפי בגדלך ותהיי עץ החיים כקדם. הלא כל הספרים היקרים המאירים עיני בני ישראל אשר כתבו חכמי עמנו בכל דור בלשונות ארץ מושבותם, תרגמו חכמים אחרים לשפת קדשנו בזמנם. כן תרגמו החכמים מבני תיבון את הספרים המפארים: “מורה נבוכים”, “כוזרי”, “חובות הלבבות” ועוד כאלה. גם בדורנו יתרגמו סופרים חכמים את ספרי חכמי גרמניה ללשוננו. הספר “דברי הימים לבני ישראל” מאת הח' גרעץ, המאיר עיני חשכים הנהו בשפתנו, תרגום הסופר החכם שפ”ר. הספר היקר “ירמיה” מלאכת מחשבת משה יובלינו זה, יש לנו בלשון קדשנו מאת הסופר המשכיל בריינץ. ומה הגדיל המתרגם החכם מר קלמן שולמאן לעשות בכל הספרים אשר תרגם בימיו! ומה זה ירע בעיניך איפא אם חכמים יכתבו את דבריהם בלשון עם ארצם, אשר גם היא דרושה ונחוצה לבני ישראל בכל עת ובכל מקום, אחרי אשר מבחרי ספריהם מתרגמים עד מהרה ללשון קדשנו? כי בשפת קדשנו לבדה לא יכון עם ישראל, זאת תדעי גם את, ומדוע איפוא לא יכתבו החכמים גם בשפה אחרת הדרושה גם היא להם בכונתם הרצויה?

שאי סביב עיניך וראי את הציונים המצינים המתאספים בכל מקום אשר יועדו להמתיק סוד ולהועץ על עתידותם, ונושאים נס ציונה, לשוב לבנות שם החרבות, להושיב שמה נדחי ישראל, ויזרעו שדות ויטעו כרמים, להיות עם לבדד ישכון כקדם על אדמתו! ומה הם עושים עד בואם שמה? ללשון אבותם יגבירו, את שפת קדשם ילמדו, לשוב אל ארצם ולמולדתם ושפתם אתם, כבנים נאמנים. ציונית ועברית היא מטרת כל הכתוב לחיים בירושלים. ציונית ועברית הנה המרכז אליו ינהו וינהרו מכל הארצות, הנה המקשרות והמיחדות לב כל האחים הנפרדים זה שנות אלפים; ציונית ועברית הנה משאת נפש כל העם המפזר והמפרד הזה, ובנקדת המרכז הזה יתלכדו כל המפלגות השונות להיות לעם אחד. כמו נתקע בשופר גדול, יבואו נדחים מכל המקומות ואובדים בארצות רחוקות להתאסף וליסד אגדתם במקום נאמן על בסיס איתן. “אם העמים לא יכירונו מה לנו ולהם, הבה נתחזק בעד לאומותנו לבדנו ואלהינו אתנו!” יקראו כלם פה אחד. “אם רבים מתוכנו יבדלו מתוך הקהל ולא יתנו ידם אלינו, יעמדו המה במקומם ואנחנו נלך בשם ד‘! אנחנו לא נשאל מי ומי ההולכים, מי לד’, לציון, לשפת קדשנו – אלינו!” היא עתה הקריאה במחנה העברים, המחשבה אשר היתה לבושה בלבוש תפלה ותחנונים, לבשה עתה שמלה חדשה, לבוש עשיה, ואנשי מעשה התעוררו לפעלה בחפץ כפים, והמלאכה החלה.

“אם אמנם…” פה עצרה ספרות במלים ותכבוש מבטא שפתיה רגעים אחדים, כחושבת לכלכל דבריה האחרונים, לאמץ לב רעותה הנדכאה בדברים נמרצים ולא תוסיף לדאבה עוד. גם עברית חכתה את רעותה בדברים ותתאמץ לאגור את מחשבותיה לכונן אמריה, והנה קול ענות שירה וזמרה נשמע מן התאים הסמוכים, קול צהלה ורנה מפי מקהלות שרי מעלה:

“יְחִי מֹשֶה יוֹבָלִיֵּנוּ!”

ואיקץ.


  1. הכונה: ללכת תועה בסבת אמרי דעת, והמ‘ היא מ’ הסבה.  ↩

  2. “כמו כן” במקור המודפס, צ“ל: כמוכן – הערת פב”י.  ↩

  3. “בהתאמצמה” במקור המודפס, צ“ל: בהתאמצה – הערת פב”י.  ↩

  4. דער ניימאָדישע יודע, דער דיא יידישע נאציאָנאַליטאֶט פֿערלייגנעט, איזט ניכט נור איין אַפאָסטאַט, איין אַבטרינניגער, אים רעליגיאֶזען זיננע, זאָנדערן איין פֿערראֶטהער אַן זיינעם פֿאְלקע, אַן זיינעם שטאַממע, אַן זיינער פֿאַמיליע. מ. העסס.  ↩