מכתב שלושה עשר: תנועת השחרור ותנועת האמיגרציה 🔗
(תשובה לד"ר ח. ד. הורביץ)
טובה גדולה עשית עמדי, בזה, שב“מכתבך הגלוי” הצגת לפני באופן גלוי את השאלה: מה לתכנית “פאלקס־פארטיי”, המתאמת לתנועת השחרור ברוסיה, ולבירור דעתי על הערך הגדול של האמיגרמציה בחיי עמנו? הרגשתי בעצמי, שעל שאלה חשובה זו עתיד אני לתת תשובה, ומכתבך גרם, שהחלטתי לענות על השאלה תיכף ומיד1.
אתה רואה סתירה עמוקה בין הרעיונות, המונחים ביסוד התכנית מצד אחד ובין מאמרי המסביר – מצד שני. קשה לך להבין כיצד אפשר לאַחד בתכנית פעולה אחת את השתתפותנו בתנועת השחרור הרוסית לשם השגת זכויות אזרחיות ולאומיות במדינתנו ועבודה נמרצה לשם סידור תנועת היציאה ממדינה זו. הדבר נראה בעיניך באופן כזה: אם היהודים הולכים במסירת נפש במערכות הלוחמים הרוסים, חדורי אמונה נלהבה בשחרורם לעתיד, היעלה על דעתם לסדר אמיגרציה שיטתית לארצות אחרות, שנדחפו לשם מקודם על ידי הלחץ והיאוש המר? כיצד יכולים להתאחד תקוה מזהירה ויאוש קודר? סימני יאוש כזה או “פסיכולוגיה גלותית” אתה מוצא בביאורי לתכנית המפלגה, ביחוד בדברי, “שעבודתנו אפילו אם תגמר בהצלחה יתרה, לא תבטל לגמרי… את הלחץ הבלתי פוסק, שלוחצים אותנו העמים הזרים והתרבויות הזרות”, אלא יביא רק לידי “החלשת הלחץ הזה”.
מתוך דבריך יוצא, שתנועת השחרור ותנועת האמיגרציה הן – שני דברים הסותרים זה את זה. ואני חושב, שאלה הן – שני צדדים של תנועה אחת, המכוונת לשחרורה של האומה הישראלית על כל שטח הגולה. אנסה להוכיח, שהתנועה האחת בלי השניה היא גם מן הנמנע, בתנאי המצב של עמנו בזמן הזה ואולי גם בעתיד הרחוק.
הן לא תכחיש, כמובן, שמשתי סיבות היציאה בכלל, הכלכלית והמדינית, הראשונה תפעל עוד ימים רבים בחיי היהודים הרוסיים. הרי אין אנו עם בעל זכויות יתרות לעומת הגרמנים והאיטלקים, היוצאים ברבבותיהם מדי שנה בשנה לאמריקה ועוזבים את מולדתם לנצח או לזמן משום דחקות וחוסר עבודה. עוד שנים רבות תעבורנה, עד שנרפא את הפצעים האנושים של עשרות השנים האחרונות ונסדר את מצבנו הכלכלי ברוסיה. הרי בודאי תסכים גם לזה, שאפילו לאחר הנצחון של תנועת השחרור ברוסיה, לחלק הגון של אוכלוסי ישראל לא יחסרו נימוקים מדיניים לעזוב את ארץ מולדתם במדה לא פחותה מזו שיש לאיריים או לפולנים בארצותיהם. ואם כן, אם האמיגרציה – לוּ גם בהיקף יותר קטן – לא תחדל מקרב הארץ, הרי אסור לשלול את צורך סידורה בתור גורם ציבורי חשוב. למינימום זה, משמע, הנך מסכים גם אתה. עכשיו נברר את הדבר, שנראה בעיניך למקסימום של תנועת היציאה, ובעיני – לדבר הכרחי ומחויב המציאות.
נניח שמנוסת הבהלה של היהודים מרוסיה, שנתגברה בעקבות הפרעות של השנים האחרונות (1903־1906), תתמעט במדת הטבת מצבנו המדיני והאזרחי; אולם עד כמה שלא תצטמצם הנדידה, תהיה בכל זאת אצלנו יותר תדירית, מאשר אצל עמים אחרים. במובן הכלכלי עדיין נרגיש גם את כאב הפצעים הישנים, וגם את מכות האנטישמיות החדשה, שתתחדד לרגלי התגברות התחרות יהודית יותר חפשית במסחר ובמלאכה. אמנם, נקבל שווי־זכויות, אבל כלום חושב אתה, שמרגע זה נחיה חיי שקט ומנוחה ונהיה נהנים מכל הזכויות, שניתנו לנו על גבי הניר? הידוע לך, כמה צרות סבלו יהודי גרמניה ואוסטריה עד שהגיעו להגשמת זכויותיהם האזרחיות והמדיניות שהובטחו להם בקונסטיטוציות – ועדיין לא הגיעו אלא עד החצי? היכול אתה להגיד מראש, כמה תלאות ומצוקות עוד נסבול מכנופיות “האנשים הרוסיים האמיתיים” ומאנטישמיים יותר תרבותיים? החושב אתה באמת, שאחרי נצחון תנועת השחרור בא הסוף לפרעות? אכן, ימי אוקטובר הנוראים, שהם חזיון נפרץ גם בקורות סבלותינו ויסורינו, אולי לא יחזורו, אבל “המאות השחורות” קימות עדיין ותתקימנה בעזרת השם; הקרוּשבנים לא במהרה יאבדו ברוסיה הקדושה, ועוד יהיו לנו עסקים עם חלאת המין האנושי הזה. האנטישמיות הממשלתית אולי תחלוף בתקופת משטר ליברלי, אבל האנטישמיות הציבורית עוד תתן את אותותיה ימים רבים. אנחנו לא נוותר, כמובן, ונלחם בעקשנות באנטישמיות הציבורית, כשם שנלחמנו קודם נגד הממשלתית, אבל אלה, שלא יוכלו לסבול את הלחץ, יצאו למדינות הים.
כך יהיה המצב באופן היותר טוב, משנשיג שווי־זכויות. אבל מה יהיה, אם גם הדוּמה הממלכתית השניה לא תביא לנו את הגאולה, אשר נצפה לה בהרהורי־ספק? מה נעשה, אם יפזרו גם את הדומה הזאת בלי טענות וומענות ואחרי כן יתחילו “לחזק” את הקונסטיטוציה כדבעי, בנוסח “רוּסי־אמיתי”?2 מה יהיה, אם בעלי האגרוף מ“אגודת העם הרוסי” ינצחו ויחזיקו את השלטון בידיהם המגואלות בדם? הרי אזי תתחדש אצלנו האמיגרציה של ימי הבהלה הקודמים, – בשביל המוני עמנו, יציאת מצרים חדשה, יציאה אם לא לארץ־הקדושה, הרי לארץ שאינם שוחטים בה אנשים. אם אותם התולים כל תקוותיהם בתנועת־השחרור יקברו עכשיו את תנועת היציאה, – הלא יהיו מוכרחים אחר כך להוציאה מן הקבר. ואז יבינו וידעו, כמה גדול הכח החיוני והגואל, הצפון בנדידה הישראלית, הנמשכת אלפי שנים, מהרגע שאלוהים הגיד לאברהם: “לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך”!
אתה חושב, שחסידי רעיון האמיגרציה הם פסימיסטים עלובים, המרפים את ידי העם בסערת המלחמה המשחררת. ואני אומר: אם תטלו מהיהודי את תקות שינוי המקום, את התקוה, שביום רע יוכל להמלט מהסכנה אל הארץ, ששמה נמלטו אלפי אחיו, תדכאו את נפשו עד עפר. אז יבא באמת לידי יאוש, מפני שיראה את עצמו סגור ומסוגר, עזוב לנפשו מכל העולם כולו, באין מנוס ומפלט מן הלחץ והדחק. כן, היהודים עומדים באמת, כדבריך, ברגלם האחת ברוסיה ובשניה – באמריקה, אבל אילו עמדו בשתי רגליהם על פי הר־הגעש הרוסי, לא היו מחזיקים מעמד מפחד הבלהות האפשריות בעתיד הקרוב.
כאן מתחיל אתה לחפּש אצלנו חטאים, כלומר סתירות וניגודים. אתה מאשים אותנו, שאנו הולכים במלחמת השחרור בלי אמונה נלהבה בנצחונה; שביד אחת אנו מגישים לעם תכנית של גאולה, ובשנית אנו מראים לו על אמריקה וארץ־ישראל; שאנו מעמיקים בנשמות היהודים את יאוש ה“גלות”. בנוגע ל“יאוש” יש כאן פלוגתא גדולה: מי מעמיק אותו – אם זה שמראה לאומלל שתי דרכים אל שחרור, או זה שמראה לו רק דרך אחת? ומה שנוגע לאמונה הנלהבה בביאת “ימוֹת המשיח” ברוסיה, הריני סובר, שמבחינת פוליטיקה ריאלית אין ברומנטיות כזו משום תועלת רבה למטרתנו. בעלי הרומנטיקה הצעירים שלנו מהמפלגות הסוציאליסטיות סוברים אחרת, אבל הרי כמונו כמוך איננו תינוקות פוליטיים ולא נטלנו על עצמנו לבנות בקבלנות את “ממלכת העתיד” במשך שנים אחדות. שאל את פּי היהודי הבינוני, בעל שכל ישר וצלול: המאמין הוא בכל נפשו, שאנו עומדים ברוסיה על סף ימי האושר של “חופש, שויון ואחוה”? שאל את פי האינטליגנציה המבוגרת! אין לנו לרמות את עצמנו. אנו חיים לא בתקות־זוהר, אלא בין פחד ותקוה, וקרוב לודאי שבמצב כזה עתידים אנו לחיות עוד ימים רבים.
אנו “קפצנו באמת לתוך תנועת השחרור הרוסית בזעם של מושפלים ובהתלהבות של מעונים”, כמו שאמרתי במאמרי. אחרת לא יכולנו: אנו, עם תרבותי עתיק, אין אנו יכולים להיות “עבדי עבדים”. אבל אם לא נשיג את מטרתנו אחרי מלחמה ממושכה, אם נקבל מגילת־השחרור בתוך נרתיק של פרעות, אם הקונסטיטוציה הרוסית תפסע עוד זמן רב כאסירה בלוית סרדיוטים וכנופיות של מאות שחורות, אז תשמעו שוב במחנה ישראל את הקול הקורא: צאו מתוך מצרים הרוסית! הקרבנו וגם נקריב קרבנות במלחמת השחרור, אבל אם אחרי כל קרבנותינו נשאר, כמו הזקנה של פוּשקין, על יד אֵבוס נשבר בלבד – לא נחזיק מעמד, וחלק גדול של המוני עמנו ילך למרחקים. והנה את התקוה הזאת למצוא בארץ רחוק, מפלט לחלק של עמנו צריכים אנו להצפין ליום רע: היא תוסיף לנו אומץ וגבורה להלחם כאן, במולדת הישנה.
אבל נסו נא ליטול מהיהודים את התקוה הזאת! רוצים אתם לקחת את מקל הנודדים מעם, שנשען עליו במשך אלפי שנים? דורשים אתם לגנאי את “הפסיכולוגיה של נודדים”, טוב איפא, נסה נא לעקור אותה מלב אַהַסְוֵר, עקור תעקרו אותה ביחד עם הנשמה! “נע ונד תהיה בארץ!” – קללה זו שנתקלל ה“יהודי הנצחי” אהסור באגדה הנוצרית, נהפכה לו לברכה, לאמצעי של הצלה, מפני שלוּלא למד את חכמת הנדידה, כי עתה אבד זה כבר בארץ החיים. אהסור לא היה נשאר “יהודי נצחי” לולא נעשה “נודד נצחי”. אבותינו הטיבו להבין את האמת הזאת: “צדקה עשה הקב”ה בישראל שפיזרן בין האומות" (פסחים פ"ז) – ואחד מחכמי ימי הבינים מסביר את הרעיון: “מלך אחד גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו ומלך אחר מרחם במקומו ומציל את הפליטים”. מבחינה דתית הדבר הוא תמוה: הרי הקדוש ברוך הוא יכול היה להציל מִכְּליה את העם הנבחר גם בארץ אחת; אבל הפתגם הזה כולל רעיון היסטורי בריא: אלמלא הנדידה לא נשאר אף שריד ופליט לעם הישראלי אחרי כל האסונות, מסעות־הצלב, הגירושים, הרדיפות, האינקביזיציות והפרעות. ומה היה גורלנו ברוסיה במשך עשרות השנים האחרונות, אלמלא יכולנו לבקוע חור בדוד הרותח, שבו התבשלנו, כדי להוציא את ההבל החוצה! הרי היינו נחנקים בארץ העבדות והפרעות, אלמלא הוצאנו מיליון אנשים וחצי לאמריקה הצפונית, לארץ־ישראל, לארגנטינה, לאפריקה הדרומית וליתר הארצות, אלמלי איבדנו את התקוה, שיש לנו אפשרות של שינוי מקום ומזל. ואת מכסה החור בדוד שלנו רוצים אתם לסגור! השמרו והזהרו: הדוד עדיין רותח!
כל ההיסטוריה שלנו היא שלשלת של העברות מרכזים תרבותיים מארץ לארץ, ובספרי ההיסטוריים כבר ביררתי למדי את השיטה הזאת של חילוף המרכזים. ארץ־ישראל, בבל, ספרד, גרמניה, פולין, רוסיה – אלה מסעי בני ישראל, תחנות גדולות בדרכו של הנודד. בתקופה האחרונה הולכת ומתרחבת תחנה מרכזית באמריקה, וקטנה מזו אבל קרובה לנפש – בארץ־ישראל. הראיתי כבר את דרכי העברת המרכזים בימינו בין הקוטב המערבי והמזרחי (מכתב תשיעי), 4) והמאורעות האחרונים הוכיחו, שלא טעיתי בחשבון.
ועוד אחת אשיב למבקרי. אתה חושב, שלתלות תקוות בשני המרכזים העתידים של היהדות באמריקה ובארץ־ישראל – פירושו: “להגָרר אחרי עובדות שנתהוו”. לדעתך לא הוכח לגמרי, שאמריקה תהפך באמת בשבילנו למרכז כלכלי ומדיני כביר, והמושבים החדשים בארץ־ישראל – למרכז רוחני. הנני מקבל בתודה את ה“נזיפה” בדבקות מיותרת בעובדות, מפני שזוהי רבוּתה לא קטנה בתקופה, כשבעלי־רומנטיקה מדיניים נוהים אחרי תעודות רחוקות ואידיאליים לימות המשיח. אין אנו, חברי המפלגה העממית, נמנים על מחנה הציונים, מפני שהמטרה הסופית של הציונות המדינית היא בעינינו הלכתא למשיחא. אבל גם לנו ישנה פרספקטיבה רחוקה, וגם זו על יסוד “עובדות מתהוות”. כשאנו רואים, שבמשך כ“ו שנים נתוספו במולדתנו העתיקה, בארץ־ישראל, עשרים או שלושים מושבות ועשרות אלפים של תושבים יהודים, וששם הולך וקם לאט ישוב חדש של אכרים, פלחים וכורמים; כשאנו שומעים שהשפה העתיקה מתחדשת בפי התינוקות, ושבשפה זו מוֹרים בבתי הספר את כל המדעים, – הרי רשות בידינו לקוות, שבארץ־ישראל יצמח במשך הזמן מרכז רוחני ליהדות הלאומית. אם גדול יהיה המרכז הזה – זוהי עדיין שאלה, ואין אני מאמין, כמו אחד־העם, שלמרכז הארצי־ישראלי יהיה כח־קסמים, אשר ישפיע על כל תרבותנו הלאומית ב”גלות". לא, אם אנו כאן, בגולה, לא נחַזק בעצמנו את האבטונומיה הלאומית שלנו על יסוד החופש האזרחי, אזי לא יצילנו משטף ההתבוללות קומץ של “יהודי ארץ־ישראלי”. אבל לא היינו צודקים, אלמלי שללנו את ההשפעה המוסרית של המרכז הארצי־ישראלי. אם תתלקח בציון אפילו להבה קטנה, שלא תאיר את כל עולם־היהדות, ברור לי שתחמם הרבה לבבות מישראל. קרן־זוית חמימה זו תמשוך תמיד את לבנו בכח מגניטי, תעורר בנו זכרונות היסטוריים יקרים, מלבד שתשמש בכל זאת מקום של התישבות. בהתישבות מעשית זו צריכים הכל לתמוך, – לשם זה אין צורך להיות “ציוני”, – ומפלגה בעלת פוליטיקה לאומית, כמו “פאלקס־פארטיי” צריכה להכניס פעולה זו בתכניתה.
את הדברים האלה אפשר להגיד גם על הבת הצעירה של היהדות הרוסית, שעקרה את דירתה בארץ הלחץ ועברה למעון מרווח, אף כי רחוק מאוד, באמריקה הצפונית. כשאנו רואים, שבמשך עשרים וחמש שנים נוצרה, בעיקר על ידי יוצאי רוסיה, “אמריקה יהודית”, המונה כמעט שני מיליון נפש, שהעיר ניו־יוֹרק בלבד מכילה קרוב לשבע מאות אלף יהודים ושהזרם הראשי של נודדינו מוסיף והולך אל הרפובליקה הגדולה שמעבר לאוקינוס, הרי יש לנו הזכות להאמין, שאמריקה תעשה במשך הזמן למרכז היהדות היותר גדול בצד רוסיה ובתנאים ידועים גדול גם ממנה. והנה את התנועה הזאת צריכים אנו לקחת בידינו ולסדר אותה כיד האפשרות. חייבים אנו – וזוהי גם־כן חובה לאומית – לארגן את הנדידה לאמריקה על יסודות מוצקים; אנו צריכים להשתדל, שנודדינו לא יסבלו ללא צורך תלאות הדרך, שידעו באיזה מקום באמריקה יותר נוח למצוא עבודה ומחיה, מבלי להתפזר ביותר. גם פה גם שם צריכים אנו לאַמץ את כל כוחותינו, שאחינו יסתדרו בארץ החופש על יסוד רחב של אבטונומיה לאומית, שתגן עליהם בפני טמיעה תרבותית, הסכנה הגדולה ביותר שבארצות הברית.
המושבה הישראלית באמריקה היא בת המטרופולין שלנו ברוסיה מלדה, וכשרע וקשה לאם הזקנה, היא נמשכת מתוך תקוה לבתה הצעירה בארץ החופש. אנו קשורים קשר אמיץ עם חלק של משפחתנו הלאומית, שנתגלגל מעבר לים. עצם מעצמנו ובשר מבשרנו הוא. כוחנו גדול בזה, שבמלחמת החופש יש לנו שתי עמדות: אחת באירופה ואחת באמריקה. והיה אם יתנפל עֵשׂו על העמדה האחת, נקבל את פניו כדבעי, אבל במקרה היותר רע תשאר ליעקוב העמדה השניה, “והיה המחנה הנשאר לפלטה”.
מוצא אתה, שאין לנו רשות לגעור במפלגות האחרות על שהן מעדיפות את שאיפותיהן המפלגתיות על הלאומיות הכלליות. אבל כשהוצאתי מפי גערה זו בפתיחה אל תכנית מפלגתנו, נתכוונתי לאותן המפלגות המעמדיות, שדרשו לגנאי את הנוסחה הקדושה של האַחדות הישראלית: “כל ישראל חברים”. היהודים המשתמשים לשם גידוף במונח “פוליטיקה ישראלית כללית” (“כלל־ישראל־פאָליטיק”), הלועגים לרעיון הנשגב של שיטה לאומית, שהצילה אותנו במשך אלפּים שנים; יהודים, השואפים לפוצץ ולפרר את העם המפוזר ומלמדים את החלק העשירי של העם הנרדף לשנוא את יתר תשע העשיריות שנאת הפרולטריון לבורגנות ה“מפקדת” (“בורגנות”, המורכבת ממיליונים של רעֵבים או שׂבעים למחצה ומיעוט של שׂבעים לגמרי) – אנשים כאלה ראוים באמת לנזיפה, מפני שהם מקריבים את ה“אומה” על מזבח ה“מעמד” או המפלגה.
מוכיח אתה את “המפלגה העממית”, שהיא “נזהרת מתעודות רחוקות ואידיאלים רחוקים ומצטמצמת בעניני יהדות כלליים הקרובים ביותר” – תוכחתך זו אני מקבל בתודה בשם המפלגה כאוֹת תהילה הראויה לנו. כן, אין אנו רוצים לקרב בעל כרחו את “קץ הזמנים” ולדחוק את רגלי המשיח, – היודע אתה מדוע? – מפני שאין אנו יכולים, יש לנו אידיאלים נשגבים, – מה ידמה ומה ישוה להסתדרות האומה כולה? – אבל אנו מתקרבים אליהם בדרכים בטוחות ואיננו מרפרפים בחלל האויר. מאמין אני, שגם אתה תענה אמן לברכתנו, שנזכה לקיים לכל הפחות בעוד חמשים שנה את “התעודות הקרובות” של כלל־ישראל, שהוצעו בתכניתה של “המפלגה העממית”, ואז כבר נבוא לידי הסכם בנוגע ל“אידיאלים הרחוקים”.
פברואר 1907.