אֶת הַלַּיְלָה שֶׁלָּךְ, שֶׁעָזַבְתְּ לְבָדָד,

שֶׁעָמַד עַל דְּלָתַיִךְ, סְחַרְחַר מִשִּׂיאִים,

שֶֹנָּשָׂא אֶת חָלְיִי הַמֻקְדָּשׁ לָךְ לָעַד,

שֶׁיָּדַע לַעֲנוֹת רַק בִּשְׁמֵךְ הָאֶחָד –

אֶת הַלַּיְלָה שֶׁלָּךְ מַרְגִּיעִים, מַרְגִּיעִים.

בְּיָדַי, שֶׁנָּגְעוּ בָּךְ, דּוֹעֵךְ הַשָּׁרָב.

מַה יָקְרוּ לִי חַיַּי שֶׁהָיוּ הֲדוֹמֵךְ!

אַתְּ זָרָה. אַתְּ זָרָה. אַל תָּבֹאִי עַכְשָׁו.

הַתּוּגָה שֶׁעָזַבְתְּ פֹּה גְדוֹלָה כֹּה מִמֵּךְ.

בְּאַחְרוֹן נֵרוֹתָיו – בִּשְׁבִיל מִי הִדְלַקְתִּים? –

כְּבָר עוֹמֵם הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שִׁלּוּם.

רַק הָרַעַם אֵי־שָׁם עוֹד גּוֹרֵר רְהִיטִים,

רַק עֲנָק מְחַיֵּךְ וְשׁוֹתֵק עַל לֹא כְלוּם.

אַל תָּבֹאִי עַכְשָׁו. יֶלֶד מֵת בְּחֵיקִי.

אַתְּ נִשְׁכַּחַת. עֵינֵי הַמַּרְאָה עֲצוּמוֹת.

בְּחַדְרֵי הָעוֹלָם הַגְּדוֹלִים, הָרֵיקִים,

גַּם צְחוֹקֵךְ יִבָּהֵל מֵעַצְמוֹ.