לוגו
רחשי ערב
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

1

 

I.

ערב. – איכה? איכם החיים? איכם חיי? קורא האדם בצר לו, יום ירדוף יום, שבוע שבוע, ירח ירח ושנה שנה; מה מהות אלה? – מה הוא היסוד לכל אלה? החומר והצורה נתנו בבת אחת, האדם וזמנו, אין סדר זמנים קודם להנפש ואין נפש בלי זמן, בלי איזו אחיזה בעולם. הגידו נא לו, מה הוא האוחז ומה הוא הנאחז; ופתרו נא לו, מה הוא התוך ומה הוא הבר; הראו לו הגשר העולמי בין הנפש ושרשה, הראו לו את המקור, את הנצח.

מלים יודעים אתם לאמר הרבה, בטוים ושמות נרדפים הרי אתם ממציאים לכל נמצא ולכל חי, לכל אשר יעוף בשמים והולך על הארץ; יודעים אתם להמציא מלים למושגי הנפש והרוח, לעולם ולאדם, לאלוה ולמעשיו, לטוב ולרע, לחזק ולרפה, לנאמן בחיים ולבלתי נאמן; יודעים אתם לדבר מאלף עד תיו ולצַרֵף כל השרשים והפעלים והנטיות, השמות והמלים האלה, איש איש לפי ערכו ופניו, איש איש לפי משפטו ובטויו, איש איש לפי קולו ובת־קולו; למדו הן גם אותו, את החי בכל אלה, את החי באלה בעדו. –

ואם שבעים שנה יחיה, יאריך ימים עד שיבה, הכל לו כיום אתמול וכחידת יום אתמול; ואם אלפי דברים ורעיונות לו תתנו, עוד אינם אומרים כלום ואין הוא מבין בהם כלום.

כי אמנם החיים המה חידה סתומה גם אחרי הפתרון; כי אמנם גם הפתרון בעצמו ואפשרות הדבר על ידינו היא חידה; כי אמנם הדבור בעצמו והאופן להשיב בעצמנו על מה שנשאל היא חידה; כי אמנם הכל חידה, גם אנו גם חיינו, גם הדורות שעברו כהבאים – כי אמנם החיים תמהים הם על עצמם ושואלים הם על עצמם מראשית עד אחרית, וגם התורה היא רק שואלת, גם משה שאל, גם אלהי הרוחות הוא שואל…

ובדבר הזה אין אנו נבדלים מכל החי, מכל נפש ומכל נמצא בעליונים ובתחתונים; השאלה היא מקור הבריאה וראשית הבריאה; השאלה היא הבאר העולמית, אשר ממנה כולנו אנו שותים, אנו שותים וצמאים…

אל אלהי הרוחות! אתה יצרתנו, אתה נפחת באפנו נשמה, שעתיד אתה ליטלה ממנו; אתה נוטלה בכל יום ואתה מחזירה לנו בכל יום, מה חקר פעולותיך בנו כי נדע, מה פשר השגחתך עלינו… ולבב נתת לנו, אלהים, לשמור את הטוב ואת הישר, את החסד ואת השבועה, שהשבעת את בני האדם לשמרם בחייהם, במעשיהם, בכל אשר יפנו ובכל אשר יביא לידם; ואתה ידעת את הסער שבלבנו, אתה יודע מה חרות שם, במסתרי הלב. לצדק ולמשפט קראו אותנו עבדיך הנביאים, והרהורי הלב – האם אינם נביאים הם? הסער מתחולל בנו, ואתה הנך בא אלינו בכל אלה, אתה הנך בא בכל רחשי הנפש ובכל המית הנפש. הרשות נתונה ובטוב אתה דן את העולם, ואת אשר יעשה בכל, הכל צפוי לפניך.

אל אלהי הרוחות! עולם אחד בראת, אתה אחד ושמך אחד ואנחנו לאחדים בידך, ולמה זה פלגת גם אותנו, גם את נפשותינו, גם את העולם ואת אשר מחוצה לנו? למה נתת לנו את הצער והאושר, את הטוב והרע, את הֵד ההרים והעמקים ומשלחת מלאכיך הטובים והרעים, שאלו ואלו הולכים לפנינו להורותנו את הדרך, לצרף לנו מכל אלה את הדרך ולחפש באלה את הדרך. הכל גלוי לפניך והכל כמוס ממנו, הכל חי בעדך, ולנו – ימים יבואו, שבם נחשוב כי מות בנו, הכל בהקיץ לפניך ואנו ישנים וחולמים. וגם אתה בעצמך נגלית לפנינו על הים כגבור מלחמה, ובימי מתן־תורה כזקן שיושב בישיבה.

אתה דברת את קין ואת הבל, את משה ואת בלעם, אתה משחת לנו למלכים את שאול ואת דוד, ושלחת לנו את עמוס ואת יחזקאל, את אליהו התשבי ואת עזרא. שים שלום והראנו את ידך האחת בכל, הראנו את דרכיך ונדע.


 

II.

בסתר. – בסתר אלהים, שם בעמוד האדם על צור־המכשול בחייו, על אופים של חייו; שם, שם במקום שהנפש מבקשת לה סִתְרָה, איזה מרגוע ואחיזה בחיים, רגעי נוחם ודעת, שם שם הרחק משאון החיים, משאון חיינו, הרחק מכל אלה הדברים, שרדפנו אחריהם ושרצנו אחריהם, שם בשעת חשבון האדם עם עצמו, עם מעמדו, עם נחלתו בעולם ובחיים, תפול עליו אימתה ופחד מפני יראה עילאה ותתאה, – מרגיש הוא, שאיזה דבר לא נפתר בחייו, שאיזה דבר כמוס מאתו, שאיזה עון נסתר רובץ עליו. מרגישים אנו, שהרבה ראינו ואת המהות לא ראינו, שהרבה הרבה רכשנו לנו ואת היסוד העקרי לא רכשנו, שהרבה הרבה חלמנו וחשבנו לחלום, בעוד שהכל תעיה היא בידנו.

והתעיה הזאת לא שלנו היא כי אם נחלתנו, מכל הימים, מששת ימי בראשית הוא הדבר, מימי הנחש שהטיל זהמה ורעל וספקות בחיים. אמנם עץ הדעת ועץ החיים שם בעדן “ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן”, ואנחנו פרים לא אכלנו ומימם לא שתינו. –

לבנו אומר לנו, כי העון היה לא על אשר אכלנו, כי אם על אשר לא אכלנו. הקללה רובצת עלינו לא על ששתינו מן הבאר המכוסה, כי אם על אשר לא שתינו. המקראות מספור עץ הדעת טוב ורע ללמוד אנו צריכים, ואולי הכל בלשון סגי־נהור הוא.

נמנענו לעשות איזה דבר בראשית יצירתנו, ועל כן אנו סובלים, לא לקחנו מאשר נתן לנו, ועל כן אנו תועים. גם למשה נאמר מפי הגבורה, כמקובל: כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה, אין אני רוצה… חידת האדם היא, ולה אין פתרון לעולמי־עולמים. האדם בעצמו הרתיח את היורה ועמד וקפץ בה… הוא הסיר עדיו מעליו. גם הלוחות נשברו, אחרי שכבר היו כתובים באצבע אלהים. וינחם ה', ויבך העולם!

ומלחמה להאדם עם העולם, מלחמה להאדם עם החיים, מלחמה להאדם עם נפש החיים, מלחמה להאדם עם בני־אלים ועם שוכני מעלה ומטה. התורות והדתות, תנועות העמים והדורות, כל מה אשר יְבַטֵא האדם ביחיד וברבים, כל מה שאורגת התולדה, הכל היא רק הד אותה המלחמה התדירית, רק הדה הגדול והנורא. – לא דבר והפוכו הוא, גם השלום הוא אחד מכלי־הנשק הללו, מתגרת האדם עם נפשו והחפוש אחרי שלות נפשו. מה הוא הטוב, אם לא צירוף הרע? מה היא התשובה, אם לא תגרה בחטא? מה הוא הבקר בלא רחשי ערב? מה הוא אור בלא צללים ואגדת הצללים?

שמענו לאמר, כי על הרוח יחיה האדם, כי האדם יסודו מנפש, אבל את מהותו האמתית לא הגידו לנו, את פשר חיינו לא בארו לנו. שמענו לאמר, כי החיים הם סוד כמוס, כי אלהים שוכן בערפל, כי עתידים מימי אוקינוס לבוא על העולם ולהציף את הכל. והנה גם האפס הזה מאומה לא ילמדנו, ומאומה לא יקח מאתנו. ומה הוא האפס, אם לא מושג דמיוני נברא ביד החי? מה היא שלילת עולמים, בלי סער עולמים?

שמעתם לאמר: סור מרע ועשה טוב. הראו לנו את עצם הרע ואת עצם הטוב, הראו לנו, כי בא גואלנו ושיש אחרית לנו.

ושננתם לבניכם! מה ילמד האדם ומה יאמר לבנו; מה נגיד להם לפנות ערב חיינו, בהגיע השעה להוריש להם דבר. אומרים, כי מלאך המות הוא מלא עינים, וגם הוא יפתל עם חידת החיים; אומרים, כי השטן הוא מלאך המות. מה הוא? – האך כי תפחדו מנו? או, להפך, התאמרו למצוא מרגוע בבואו? התאמרו: יפול אז הצעיף לעד ותשכבון לבטח בעפר, לקחתם ממנו? האמת הדבר, כי הכל התחיל מן העפר? האמת הדבר, כי רק עלינו וירדנו או, להיפך, כי ישבנו פעם בפנים וגורשנו? האמת הדבר, כי יש חשבון לכל אלה המעשים ודעת לכל אלה הדרכים ותוכן נצחי לכל אלה העליות והירידות? את החידה נתתם לנו ואת הפתרון לקחתם מאתנו. את העולם נתתם לנו ולקחתם מאתנו את המרגוע שבעולם, את החיים נתתם לנו עם כל המית החיים ותעית החיים וקראתם למות, ותקע בשופר גדול. – –


 

III.

חרדה. – וחרדת אלהים יחרד האדם מהמות, צל כל חי. נפשו תתמוגג. קטן הוא בעיניו לזכר קברו ושרפת נשמתו; וחפץ הקיום יקרא לו: בארץ שכן ושב על מכונך. לו לבר־נש נראה, כמו איזה אופל תמידי מחכה עליו ומחשיך בעדו. השאירו לי את מטתי בה אשכב, הוא קורא, השאירו לי כרי וכסתי, השאירו אותי בכאן עלי אדמות. אמנם תועה הוא, אבל יודע הוא כי תועה הוא, יודע הוא עכ"פ, כי איזה דבר סוער בקרבו ושיש סער גם מסביבו.

אלפי פנות בראתם, בני־אֵלים, ארצות רבות וכוכבי מעל, ואת כל החלל הגדול מעולם ועד עולם שטחתם ורקעתם ואותו את האדם לא ידעתם! קרן זוית לנשמתו לא נתתם! מי ימנה מספר לכוכבים, להשמים ולכל צבאם, להארץ ולכל צבאה: גוים באו, ממלכות נוסדו, רבבות נשמות באות אשה אחרי רעותה, לזכר כל המעשים הללו, וכל החזיונות הללו אין קץ. הנה בהמות שדי, שור הבר ולויתן, אריות ונמרים, נחשים ועקרבים, כל צפור כנף וכל רמש האדמה, ובעדו, בעדו החי ומדבר אין מקום; אין לו ערובה, אם לא בין רגע יאבד את כל אלה ולא יהיה עוד שותף לכל אלה.

איכם? איכם, חסדי עולמים? איכם, חסדי אבות וברית אבות? איכם תורות עולם, מחשבות עולם ורגשות עולם? לחבק הכל בזרועו נתתם לו לאדם. את מכמני ההויה נתתם לו, נתתם לו לטפס בכל ולצרף ולחפש בכל, ובעדו – האין שמור, רק אין. – הקבר יאכל את כל אלה בין לילה, שם יהיה האדם למלתעות הרקב באפל האדמה; ואתם, אתם תחיו, תחיו ותקחו לכם קרבנות חדשים ומוחות ולבות חדשים. קנאה ומשטמה אוכלות את בשרו, את נפשו; מי יתן ומתם כמוני, הוא קורא, מי יתן, שכמוכם כמוני נלך למקום משם לא נשוב. אתם תשארו על עמדכם ואת היחיד תשלחו שלוח, השמש יאיר הלאה, כוכבי הליל יוסיפו נגהם ונרו ידעך, ידעך. ויתחנן לה' לאמר: אעברה נא, אחיה נא. גם תפלתו תגוע…


 

IV.

עטפה. – ושנאה עזה מתעוררת בקרבו לכל היקום, לכל מה שבעולם ובחיים, בדעה ובדבור, במחשבה ובספר, גם הקרובים לו רחוקים מנו, גם השארת נשמתו בחיים יזנח זנוח. את הנר חפץ הוא לכבות, להרים את העולם מצירו, לאל עליון הוא נדחק בצערו, לרוכב בערבות, לדבר עמו! רק מלה אמת, חפץ הוא לבַטֵא את הקללה האחת הזאת – ומת!

ארור היום אשר בו נוצר! בו רמהו, רמהו בחיים ובדרישות החיים! רמהו בעולם ואבוקת העולם! רמהו בדעות ובמחשבות! רמהו בכל דבר אשר לקח לו! ארורה נשמתי, הוא קורא, וכל החופש אשר בנשמתי, ארורה אומנתי, שלא לקחתני משדי אמי ותשליכני ארצה לרוצץ את גלגלתי! הוי, לו מחה מחו אותו מעל פני האדמה בטרם בא על כן לעזבה. קחו אתם ממני את נפשי, הוא מתחנן, קחו ממנו את הרגש המר, שאתם הלוקחים, שאתם יורשיו ואתם באים אחריו; קחו מנו את הטפה המרה, ואת הנשמה, שחומרה מאדם וקרואה בת־אלים. קחו ממנו את זה הודאי הגמור ביסורי נפשו ותנו לו את הספק, צל של איזה ספק, של אמונה וספק. איכה? אַיֶכָה בן־אדם? מה לך בן אדם? הנך חי וגוע, חי וגוע. –

והקיץ והחורף, הבקר והערב, עלמא הדין ועלמא דאתי, כל התורות והמצות, אשר אתם נותנים לו, כל ההבטחות אשר תבטיחנו, וכל הנחמות אשר תנחמו לו מה הם? מה כחם, כי יחל להם? אם נתן ינתנו לנו, מי הוא הנותן, – ואם ילקחו מאתנו, אנה יבואו כל אלה? מה הוא העולם, שאינו נח ואינו שוקט, והוא מבקש ומחפש, שט וממהר, מקלל ומברך, מתרומם ונופל, מתגעגע ומתפלל, אוכל ונאכל? מה הוא הטוב, אשר אתם מדברים בו כל הימים, והרע אשר אתם יראים מפניו? מה הוא הצדק והמשפט, החסד והתשועה, אשר בידכם לתת לו ולהושיעהו, הוא שואל באבל נפשו; מי אתם, הקוראים באזנו כל הימים. את גוי נתתי למורטים, הוא מתאנח, שנה אחר שנה הרי אני נתון למלתעות החיים ולקללת התבל, לשקר הרֵעות, להיאוש ולכל החלום הרע; יום אחרי יום הוא נענה ונדכה בדעות ובמדות, בחפושים ובבדיקות, בהליכות ובתנועות; שעה אחרי שעה הרי הוא רואה את המות בחלונו ואת הצללים ואת קברת התאוה ואת עורון השמש, ברגע כמימרא הרי הוא עומד מול האפס פנים אל פנים ורואה את התהום העולמי; וכל זה לא די לכם, לא דיים לכם עניו, והרי אתם מעמיסים עליו ענוי הדורות וסבל העולמות. לא די לכם, שבן אדם הוא עם כל קללת האדם ומלחמת האדם, והרי אתם שולחים אותו לבני אלים וליושבי שאול, למלכותא דרקיע ולממשלת השטן, ואלו ואלו מושכים אותו הללו לכאן והללו לכאן; אלו ואלו יראוהו אהבה ואיבה, צער ומשטמה, את חרדת השאלה ושניה התותבת של התשובה. מה אתם רוצים מנו בכל אלה? מדוע בחרתם בו בהאדם להומו ולאבדו, להרימו ולהפילו? למה לכם נפש בר־נש וכל יסוריו? תאמרו: האדם קורא לכל שמות, לכל אשר יחזו עיניו ויחלום בהגות נפשו; תאמרו: אנחנו העושים את כל אלה והשואלים כל אלה, אנחנו הננו החורתים חידת עולמים ותשובת עולמים ואנו אשמים בכל אלה, אשר נסבול ונענה, נתיסר ונדכה; אבל מה לכם לדעת את זאת, מה לכם להוסיף מכאוב על מכאובינו, מה לכם להורישנו את ירושתנו בעצמנו.

ואת לבבו יפתח האדם ויזוב הדם והיה לנחל שוטף וגאה יגאה ויכסה את כל האדמה מסביב, ויטבע בו גם הוא, גם אתם, כל אלה אשר למדוהו איזה דבר ונתנו לו איזה דבר. אל אלהי הרוחות, – קח את נפשי! הוא מתפלל, והדם יזוב. –


  1. נדפס בירחון “הזמן” בשם “תפלת הערב”.  ↩