לוגו
הערות
מיקום ביצירה:
0%

רגילים אנחנו לראות בספרותנו העתית פה ובחוץ-לארץ ציורים מן החיים הארץ-ישראליים, שהם יתרים על המצויר ונעלים על המצויר. ציור מארץ ישראל מחויב להיות כולו טווּי ומרוקם מניצוצות אור ישראל וטבול בטל של תחייה ופניו מכוּונים כלפי שערי האורה והחיים, ואפילו הצללים שבו לא יבואו אלא להבליט את האור. ואם בפובליציסטיקה כבר מרשים לעצמם לבקר, ולפעמים, כשאין המבוקר שייך לה’קלייזל' של המבקר, להוציא עליו גזר דין קשה או לבטל אותו כעפרא דארעא – הנה בציורים אין הדבר כן. פה ממשלת האור והחיים.

אולם לא על זה אני דן. אינני מבקר ואינני לוקח לי רשות לבקר, ובפרט אחרי שנתחדשה ההלכה בבית מדרשם של גדולי מספרינו, כי אפילו למבקר אסור להרהר אחרי מידותיו של סופר, אם המבקר בעצמו איננו סופר-יוצר, אם אין נשמתו אצולה מהיכל הציור והסיפור.

אולם הנה הולך וכובש לו מקום בספרותנו העתית מנהג, שאין צריך כלל להיות מספר ואפילו לא מבקר בשביל לראות ולהרגיש את הכיעור שבו, זה מנהג הצלמנות הספרותית. נזדמן לך בן אדם או בת חוה שעלה רצון מלפניך לצלמו ­– והנך מצלמו, כיד אמנותך הטובה או הרעה עליך, ומעמיד אותו בפני כל הקהל: ראו מעשי ידי להתפאר! כמובן, אינך מקמץ בצבעים מאירים ואינך ממעט בליטוש כל מה שאינו מלוטש ובייפּוּי כל מה שאינו יפה, עד שיוצאת לך תמונה נחמדה, ככל אשר שאלו עיניך ולבך, יפה, מגוהצה, מזהירה, ממש כתמונה שעל גבי שלט יפה, מעשה ידי אמן במעשה השלטים, – תמונה, שכולה אומרת: הביטו, ראו בי ותנו כבוד לי וליוצרי! והמצולם המסכן, אותו שאינו רודף כלל אחרי הכבוד להיות מוֹדֶל לתמונה של שלט או בכלל להיות מוצג לראווה, – מצולם שכזה מביט – ואינו מכיר את עצמו בתמונתו, מביט – ותוהה על עצמו: האומנם עומד אני לפשוט את הרגל, שנמצאו שׁמים את נכסי בפומבי?!

הדבר הגיע לידי כך, עד כי אפילו הילדוּת לא ניצלה מיד המצלם. באחת המושבות נצטלם באופן כזה נער אחד, תלמיד בית­­-הספר, נצטלם במלוא קומתו ובכל שירטוטיו ועם כל תנועותיו, נצטלם – והוצג לראווה, ואם זה מעט – הוצא הציור הזה בהוצאה מיוחדת בתור חוברת קריאה לילדים! ואולי גם זה מעט – ויקריא המצלם את הציור בגן-הילדים של אותה המושבה בפני כל הקהל, שהיו בו גם ילדים וגם אותו ילד עצמו! הילדים, חבריו בבית-הספר ובמשׂחקיו, כמובן, הכירוהו תכף, ויהיו הם המבקרים. כלומר הם ביקרו לא את הציור, כי אם את המצויר, ויגלו בו את המומים, שהמצייר כיסה עליהם. או גם מצאו בו מומים, שלא נמצאו בו.

הייתי שואל שאלה פשוטה: האומנם צריך להיות פדגוג, בכדי להוציא משפט, אם נכון לעשות כן או לא?

ואפילו ‘השלח’ שהיו ימים, אשר התייחסנו אליו בחיבה יתרה ובכבוד מיוחד, אפילו ‘השלח’ לא נמנע מלהדפיס תמונה פוטוגרפית כזאת, ולא חס אפילו על הטורח לתרגמה מרוסית.

כמדומה לי, כי כל מי שלבו מרגיש רגש של כבוד ושל חיבה לספרותנו צריך למחות בכל תוקף כנגד מנהג מכוער זה של צלמנות אנשים חיים והצגתם לראווה בפני קהל ועדה. צלמנות זו, אם בשרטוטים כוללים או מפורטת, אפילו אם היא עולה יפה, נפש נקייה ובעלת טעם סולדת בה, והמצולם, אם בעל נפש הוא, נעלב בה ומרגיש איזה רגש תפל, שקשה לבארו. ובכלל יש בצלמנות זו חנופה גסה, חנופה סאלונית, תפלה, כלפי המצולם, חטא כנגד האמת המציאותית וחטא נגד האמנות.

ברור הוא בעיני, כי דבר זה נכון וקיים הוא. ואינני חושש לאמור בבטחה, כי חובה היא על ‘השלח’, על ‘העמר’ ודומיהם לנעול דלתם בפני ציורים פוטוגרפיים של אנשים חיים. אולם יותר מכל אני מוחה כנגד המנהג הזה, כשאחז בו ‘הפועל הצעיר’, האורגן של הפועלים, שאינם נוהגים סלסול סאלוני כלל לא בעצמם ולא בחבריהם, כשהוא נותן מקום לציורים פוטוגרפיים מעין ‘שוחט מלמד’ ו’לילה ויום ברחובות' שיש בהם כל המעלות, שמנו חכמים בשיחות סאלוניות… והנני בטוח ויודע, כי למחאה הזאת יסכימו הרבה מחברי הפועלים.

תרס"ח (1908)