מצדדים שונים ומטעמים שונים רוצים זה כמה לזַכות את הפועלים בדירות זולות ובעוד דברים טובים, העלולים ממש להוציאם מאפלה לאורה – להקל את חייהם ולהוציא את אידיאלם מעולם הדמיון לעולם המעשה. אבל זמן רב היה השאור שבעיסה מעכב, נמצאו בין הפועלים קיצונים אחדים, בעלי דמיונות וחלומות, שאינם מתחשבים עם המציאות, שקלקלו את השורה בקיצוניותם והתנגדו. והרע מכל היה, כי, מאיזו סיבה לא מובנה, גם האחרים שאינם קיצונים היו נשפעים מהם ונמשכים אחריהם. אולם סוף סוף ניצח, לפי הנראה, השכל הבריא – וישועה קרובה לבוא.

על כגון דא אין להתווכח ולהתרגש, אבל יש לחשוב ולהרהר. מעניין להשקיף קצת מן הצד על כל העניין הזה, מעניין לראות איך בני אדם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, מתוך השקפות סותרות זו את זו והרגשות שוללות זו את זו, באים בשלום ובמישור לעמק שווה אחד נחמד ונעים לכולם כאחד. לא קשה, כמדומה לי, להודות, כי לא הרי מר ז"ס וחבריו כהרי הוועד האודיסאי ועושי דברו, ולא הרי מר בן-יהודה כהרי מר ענתבי וחבריו – החלק הידוע מחכמי ירושלים ומצדיקיה, אף לא הרי מר בן-יהודה כהרי מר מ. בן-צבי, המקנא קנאת ה’יישוב‘, כהרי מר ברזילי, הקרוב באמת לפועלים הצעירים. ובכל זאת כולם מתנבאים בסגנון אחד – דירות זולות וכו’ וכו‘. ולא עוד אלא שכל מי שאינו רוצה לעבוד את אדמתו בפועלים יהודים, כלומר לעשות את חובתו, כאשר ידבנו לבו לעבוד בתורת נדבה את עבודת הקודש של ה’יישוב’ של ה’תחייה' ו’להקריב קרבנות‘, הרי הוא מתחיל או גומר את עבודתו בקודש בהצעה על דבר דירות זולות וכו’ וכו'.

הסכם כללי כזה, אחדות נפלאה בין אלמנטים שונים כל כך זה מזה, ראינו עד עתה רק מצד הלוחמים מלחמת מצווה עם הפועלים. בוודאי אין להשווֹת את כל בעלי ההצעה, שכוונת חלק מהם בוודאי רצויה, אל הלוחמים הידועים. אולם הסכם כללי כזה כשהוא לעצמו דיו לעשות את כל העניין לקצת חשוד, ואולי גם לקצת באנאלי.

כמובן, אין זה מעכב את אנשי המעשה להביא מזה ראיה, כי כך באמת דורשים החיים וכו'. אני אינני בא לסתור את דבריהם, אני אינני איש מעשה, וכמעט שנתייאשתי מלהבין לכל עמקה את לשונם של אנשי המעשה. איזו חולשה או איזה כובד יש במוחי, שאינו מבין אלא דברים כהוייתם, כפשוטם, כמשמעמם. ‘לטייל בפרדס’ של עולם העשייה אינני מסוגל בשום אופן. כשאני שומע, למשל, את השמות: ‘ציונות’, ‘תחייה’, ‘יישוב’, ‘איכר’, וכדומה, יוצאים מפורש מפה ממלל רברבן, או כשאני רואה אותם ‘חרותים באש שחורה על גבי אש לבנה’, אינני יכול בשום פנים להבין, כי אין הדברים כפשוטם, כי יש כאן ‘פשט’, רמז, דרוש, סוד… ולמה אכחד? יש שאני, פשוט, מתקנא באנשים הטובים האלה, הדורשים הכל כמין חומר. ‘הכנסת הקפּיטל אל הארץ’, ‘פיתוח התעשייה’, ‘הרמת הקולטורה הקרקעית’, ‘יצירת בסיס לעבודת הפועל העברי’, ‘הרחבת היישוב’ ולבסוף ‘אבטונומיה עברית תחת חסותה של הקונסטיטוציה העותומנית’, ומצד אחר – ‘התחלת התקופה הקפיטליסטית בארצנו’, שבעקבה כרוכים, כידוע, הנצחון הגמור של הפרולטריון והגאולה השלמה של האנושות – הרי זה כל כך יפה, כל כך חלק וכל כך ברור! אולם במוחי אני מתערבבים כל הדברים היפים האלה, מיטשטשים ומתנדפים, ואת מקומם יקחו דברים לא יפים כלל, מעין: תחייה של תגרנים, יישוב של חנוונים, חירות של עבדים!..

וכן הדבר נוהג גם ביסוד היסודות של הציונות: אם אין אני לי מי לי? כמה פעמים חזרו וחוזרים על הפסוק הזה ובכמה פנים דרשו ודורשים אותו! עדי שדי לבוא לאחת ממושבותינו בשביל לראות, כי ממסד עד הטפחות עם כל כרמיה ופרדסיה, היא כולה בנויה בידי ערבים ונעבדת בידי ערבים. ודי היה לתורכים הצעירים לנחול נצחון מדיני, שלא בא להם כלל בהיסח הדעת או בנדבה, בלי דם ודמעות, בשביל שיתעוררו הציונים שלנו בכל מקום שהם ויזכרו, כי יש בעולם ארץ שאנחנו נושאים את נפשנו אליה, ויש ‘תחייה’ וישנם עוד דברים טובים, שלבו של אדם מישראל חומד אותם. ודי היה לזכור את כל זאת, בשביל שאנשי המעשה בארצנו יתחילו ב’עבודה ריאלית', כלומר – שילכו לבקש עזרה מכל ‘דודיו העשירים’ של עם עני. הייפלא, אפוא, כי די היה לקומץ של צעירים להתחיל בעבודה עצמית באמת, בשביל שמידת הרחמים בכל כבדה תתגלגל עליהם מכל הצדדים, ובלבד שלא יעוררו את הדינין, בהעמידם את דבריהם על הדין של ‘אם אין אני לי מי לי?’…

תרס"ט (1909)