כמדומה לנו, כי לשורת הקְבָצים, שאנו באים להוציא בשם ‘הארץ והעבודה’, אין צורך בהקדמה ארוכה. בפתח השער הזה אין מקום לדברים הרבה.

לא קבצים ספרותיים אנחנו באים להוציא, לא קבצים למחשבה או לשירה, – את העבודה אנחנו באים להציג לפני בעלי המחשבה והשירה ולפני כל בעל נפש בישראל, את העבודה הפשוטה בארץ-ישראל: ראשית צמיחתה, חבלי קליטתה, חבלי קליטתם של העובדים, שאיפותיהם, חלומותיהם, חיפושיהם, תעיותיהם. העבודה אינה דברנית, אין אומנותה בכך, ואין לה צורך בכך. הרוב מאלה, שכתבו מה שיבוא בקבצים האלה, עבדו בעצמם, ורבים עובדים בעצמם. דבריהם הם קול המעדר, המזמרה, המחרשה וכו'. במקום אחר, כלומר לא בארץ-ישראל ולא מתוך העבודה בארץ-ישראל, אולי היו באים לעולם לפרסם את דבריהם בדפוס. לא רק דבריהם, כי אם גם רגשותיהם ומחשבותיהם הם פרי העבודה ופרי הארץ, פרי חיי העבודה וחיי טבע הארץ.

אין כאן דבר שלם ומשוכלל לא במחשבה, לא בשירה, לא ביצירה – התהווּת יש כאן: אולי יצירה מתהווה ואולי עולם מתהווה.

את זה לא תמסור בדברים: הדברים מחללים.

תדבר אפוא העבודה, תדבר באותו האופן, באותה הפשטות ואי-השלמות, שהיא דיברה אל לבבנו והשפיעה על מחשבותינו. תדבר – והארץ תנגן על ידה מאליה, תדבר למי שהיא צריכה לדבר, – והוא ידע ויבין, והוא יחשוב וירגיש, – והוא יחיה מה שיש פה לחיות בלי ביאורים יתרים, בלי הקדמות מחכימות. אין צורך ‘להכניס לפרדס’, כמו שלא היה לנו צורך בזה. מה שיש בו צורך, – יבקש בעומק נשמתו – ומצוא ימצא, כמו שמצאנו אנחנו.

מלה אחת קטנה היתה לנו בבית גנזינו ו’תחייה' שמה, – הוציאוה לאוויר העולם ונתחללה, נתחללה בדברים. תבוא אפוא העבודה ותתקן את פגימותיה, תבוא ותשיב לה את כבודה הראשון, את קדושתה הראשונה. תבוא העבודה ותחַיה את התחייה.

על דגלנו כתוב:

‘העבודה – והתחייה’,

ויריעת דגלנו – הארץ.

תרע"ג (1913)