לוגו
ט. כיצד מתאחדים חיי ההתפשטות וחיי הצמצום
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

מכל מה שהוצע בזה עד הנה תצא לנו מעין נקודה יסודית לחשבוננו הכללי עם החיים. עתה השאלה: איך למצוא נקודה יסודית כזו לחשבוננו הפרטי עם החיים, איך להתאים את הנקודה היסודית ההיא לחשבוננו הפרטי עם החיים? השאלה היא: מה היא בחיים הממשיים ההתמזגות העליונה ההיא של צמצום ושל התפשטות? מה היא צורתה הריאלית?

אין כאן עולם אצילות לחוד, עולם יצירה לחוד ועולם עשייה לחוד, – אין עולם אלא אחד. אין כאן תורה לחוד ומעשה לחוד, שירה לחוד וחיים ממשיים לחוד, – יש חיים. יש חיים שלמים, ויש חיים לא שלמים, פגומים, לקויים. אמנם אין אדם, בשר ודם וצלם אלוהים כאחד, יכול להיות שלם, אבל הוא יכול לחיות בשלמות, כלומר לחיות את כל עצמו כמות שהוא, עם כל כוח החיים של התפשטות וכל כוח החיים של צמצום שבו בבת אחת, בלי אמצעי, בכל רגע של חיים. וזה די. זה קובע לו את מקומו בעולם, את מקומו בתור חוליה קטנה שאינה יכולה להיות שלמות בפני עצמה, השלמות העליונה של כל החוליות הנה גם שלמותה של כל חוליה וחוליה. הרי זהו עצם סוד החיים – שהחיים הם אחדות מוחלטת, וכל המחלקם – ממיתם במידה שמחלקם. זה כוחם של החיים וזה גם הקושי שבהם. זהו מה שגרם להם במובן ידוע להיות לקויים עד הנה, וזהו מה שמקשה את תיקונם מהיום. אין תיקון לחיים אלא מבפנים ומבחוץ, מכל הצדדים ומכל הבחינות כאחד, בבת אחת; אין תיקון ואין עלייה לחיים אלא בתיקונו ועלייתו של האדם, ואין תיקון ואין עלייה לאדם אלא בתיקונם ועלייתם של החיים; אין תיקון ואין עלייה לציבור, לכלל אלא בתיקונו ועלייתו של הפרט, של היחיד, ואין תיקון ועלייה ליחיד אלא בתיקונו ועלייתו של הכלל. פעולה חוזרת, אבל גם מעגל קסמים.

מצד אחד, ברור, כי קשה בעיקר לא כל כך למצוא את הדרך לחיים המבוקשים כמו להוכיח בהחלט, להוכיח הוכחה של חיים, כי על האדם לבקש דרך חדשה בחיים, להתחיל הכל מחדש, כתינוק שנולד, וללכת בדרך החדשה ההיא. קשה בעיקר במצב החיים של היום לגלות בנפש האדם ולעורר את הרצון לבקש מה שכל כך קשה לבקש. הן כמה שתתחקה על שרשיה הכמוסים של הנפש, כמה שתגלה את מקור אורה הנעלם, – סוף סוף אין תכונות הנפש העליונות מן הדברים הממשיים, שיש להוכיח את מציאותם בעוּבדות ואת אמיתות מציאותם, את זכות קיומם – במספרים. הן גם הכמיהה הכמוסה לחיים עליונים אינה מן הדברים, הנמצאים בכל נפש במידה שווה. יותר מזה: אפילו בנפש שיש בה ‘חוש מוסיקלי’ כזה, אין יסודן של הכמיהות העליונות כל כך איתן, עד כדי להיות כוח חיים מוכיח את אמיתות עצמו ופועל כאחד מכל כוחות החיים הממשיים. משום שהחיים המצומצמים, שהנפש קשורה בהם ככלב בשלשלת, באים בכל עת ומטפחים על פניה של אותה נפש ומכריחים אותה מתוך אפסותה של עצמה לראות אפסות בכל, בכל החיים ובכל ההוויה, ומתוך התכחשותה לעצמה, לעצמותה העליונה – לכחש בכל חיים עליונים, בכל שכל נעלם ורק לעתים עולה בידה להתעורר ולנתק את השלשלת ולחיות או לשאוף לחיות בכל מלוא שיעור קומתה, לחיות או לשאוף לחיות את עצמה בצלם השכל הנעלם. וכמה קל למי שרוצים בכך להסתייע בכוחם הממשי של החיים המצומצמים ולהוכיח, כי נפש שאינה מלוטשת עד כדי להרגיש את עצמה במקומה בספירה הכבושה של החיים המצומצמים או שאינה עשויה להתנאות בתוך צמצומה בלבושין די נור של האסתטיקה, נפש שולחת שרשים פראיים, לא ממשיים ואולי גם לא אסתטיים, לתוך עצם ההוויה, היא נפש לקויה, בעלת גוף לא בריא, מחוסר דם, מחוסר חיים בריאים, שאינם מבקשים חשבונות רבים וכי כל הכמיהה הכמוסה הזאת למה שלמעלה מחוט הסיקרה של החיים הממשיים או למה שעמוק מן האור של המחשבה היא הבל ורעות רוח, הזיה, בטלה, מיסטיקה, מטפיסיקה וכו' וכו', כידוע.

ומצד שני העדר חיים שלמים הוא בעיקר הגורם להעדר הבטחון הגמור בוודאות החיים, בזכות קיומן המוחלטת של שאיפותיה העליונות של הנפש, להעדר הרצון לבקש חיים לכל רוחב החיים העולמיים. לא עמוק לראות, כי החיים השלמים, לוּא עלה בידם לכבוש את מקומם הטבעי, די כוח בהם ודי אור לתקן ולחדש את האדם.

הנה מעגל קסמים: מצד אחד, החיים המבוקשים זקוקים לכוח נפשי עצום לבקשם, ומצד שני, הכוח הנפשי לבקשם זקוק לכוח החיים המבוקשים. איה המוצא?

מובן, כי יש רק מקום אחד לבקש בו מוצא, והוא הטבע. לחדש את יסוד החיים, הרי זה, לפי כל האמור, להרחיב ולהעמיק את חיי האדם לתוך חיי הטבע עד היותם לאחד עם חיי העולם, מעין דו-פרצופים של בחינת חיים אחת. אולם המוצא הזה היחיד אמנם, הרי הוא אותו הדבר שאנחנו מתקשים בו, אותו הדבר, שנקרא בזה בשם התמזגות החיים של צמצום והחיים של התפשטות.

קודם כל צריך להיות ברור, מה הוא המוצא הזה: אל הטבע? לשוב אל מצב האדם שלפני התרבות האנושית? זה, כמדומה, לא דרש ולא ידרוש איש. הרי זה שוב אותם חיים של צמצום, אלא שמתוך שהן פחות מורכבים, פחות סבוכים, מתוך שהצמצום בהם פחות עמוק, עוד נשאר בהם מרחב ידוע וקירבה ידועה אל הטבע ואל עצם ההוויה אין-הסופית. ועוד, אין האדם יכול לשוב אחורנית ואינו יכול לוותר על מה שכבש ועל מה שרכש, ויהי כיבוש זה ורכוש זה רק בספירת ההכרה ולא בספירת החיים. סוף-סוף גם ההכרה הנה חלק מהחיים, יותר נכון, יסוד מיסודות החיים. האדם מבקש מרחב, מבקש עלייה, יותר מרחב, יותר עלייה – יותר חיים. והוא מבקש דרך, אבל הדרך אינה יכולה להיות לאחור, כי אם לפנים. מכאן ואילך הדרך מתחילה להיות יותר ויותר זקופה, ואין דרך לנטות הצדה, אם האדם מבקש לעלות אל ראש הרמה.

‘אל הטבע’ פירושו אל הטבעיות המוחלטת, בין מבחינת הטבע העולמי בין מבחינת הטבע האנושי. גם הטבע האנושי טבע הוא, אבל הטבע האנושי האמיתי, השלם, ולא הפגום והלקוי. מטבע האדם – לגדול ברוחו, לעלות מעלה מעלה. כמה שתהיה השקפתנו פסימית,– סוף-סוף האדם עלה, עלה בהכרתו, אבל גם בנפשיותו עלה. מנפשיותו של בעל החיים העליון עד נפשיותו של האדם, עם כל פגימותיה וליקוייה, המרחק גדול אולי לא פחות מן המרחק מהכרתו של החי עד הכרתו של האדם. אולם גידולה של רוּח האדם קשה, וגדול צערו של הגידול הזה, ורבה בו המכשלה. גם גידולו הגופני של בן האדם הפרטי קשה מזה של יתר בעלי החיים. על אחת כמה וכמה קשה גידולה של רוח האדם בכלל, קשה לפי ערך מעלתו של הגידול הזה, לפי ערך הגובה, שהרוח עשויה להשיג. התעיות והכישלונות הקשים שבגידולה של הרוח כאילו עשויים להעמידה על דרכה הנכונה וללמדה תורת הליכה בקומה זקופה. האמרה ‘אין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה’ אינה מתקיימת בשום מקום בכל דיוקה האכזרי כמו במקום הזה.

עיקר הליקוי בגידולה של הנפשיות האנושית, בא מתוך שההכרה התפתחה, על חשבון החוויה, והחוויה נשארה במידה זו פגומה, לא מפותחה, כלומר לא מובאה לידי גילוי בהתאמה גמורה עם ההכרה. ההכרה תפסה בהתפתחות הטבע האנושי מקום כזה, כאילו היא כל האדם, כל הטבע האנושי, והחוויה אינה אלא כעין הצד העכור, הגלום של הטבע האנושי, כעין חומר היוּלי ביד ההכרה ליצור בו את עולמו של האדם. בעוד שבאמת אין ההכרה אלא חלק מהחוויה, אור גלוי מבהיק מאורה הנעלם של החוויה, שהיא החיים, ושבלתה, בלי החיים, אין כלום. ההכרה אינה אלא אור גלוי וכוח גלוי, היא יותר גלויה לעין כל ויותר בטוחה בעיני כל. אמנם גם היא תעתה הרבה ונכשלה הרבה אף בגבול ספירתה המצמצמת, עד שמצאה את דרכה הנכונה, אבל מתוך שהיא אור גלוי, נגלו לפניה גם בלכתה בדרך לא נכונה הרבה צדדים והרבה מעמקים בטבע, שהועילו לה למצוא סוף-סוף את דרכה הנכונה. לעומת זה, החוויה היא אור נעלם, היא בעצם לא משיגה, לא מאירה, לא פועלת במובן ההכרתי, כי אם חיה מה שיש להשיג, להאיר, לפעול. היא חיה – בבחינת חיים נעלמים – מתוך החיים של התפשטות, מתוך הווית העולם, מתוך האור הנעלם לתוך החיים של צמצום המוּכרים, לתוך הנפש האנושית, ושוב חיה או עשויה לחיות – בבחינת חיים גלויים – מתוך הנפש האנושית, דרך גילוייה בחיים המעשיים לתוך החיים של התפשטות, לתוך חיי עולם, כעין זרם סיבובי של חיים. בזה, בזרם סיבובי זה של חיים דרך הנפש האנושית והחיים המעשיים האנושיים, היא כאילו מאחדת איחוד מוחלט את הטבע האנושי, את ה’אני' האנושי עם הטבע העולמי, מאירה אותו באור עולם ובוראה אותו כעין ‘אני’ עולמי, החי בחייו המצומצמים חיי עולם.

זוהי דרך התהווּתם, הזדככותם והתעלותם למעלה העליונה של הרגשות האנושיים, אשר כל האור העליון שבהם בא להם מתוך שהם מאוחדים ומובלעים – ובמידה שהם מאוחדים ומובלעים – ברגש אחד עליון, ברגש איחודו המוחלט של ה’אני' האנושי עם כל ההוויה העולמית ועם כל גילוייה; זוהי דרך עלייתה של ההשגה האנושית למעלת השגה אחת עליונה – הכרתית ואינטואיטיבית כאחת; זוהי דרך לחירות הרצון האנושי. הווה אומר: יסוד תכנם ואורם של החיים האנושיים, של עולמו של האדם הוא הרגש העליון הזה, וכל תפקידה של התרבות האנושית הוא מבחינה זו לשקוד על התפתחותו וגידולו של הרגש הזה ועל הגברת כוח פעולתו בחיי הנפש והגוף ובחיים המעשיים יותר ויותר. אולם בכל זה תלויה החוויה, שכוחה העליון נעלם, באורה הגלוי של ההכרה. בלי אורה הגלוי של ההכרה כאילו אין לאורה הנעלם של החוויה מקום לבוא לידי גילוי בעולמו של האדם. ההכרה היא מבחינה זו כעין חלוץ, שכל תפקידו הוא לפנות יותר ויותר מקום לזרם החוויה, אבל – צריך להוסיף – לא למלא את מקומה. היכולת, שניתנה להכרה להתפתח ולגדול לאין-סוף, להכיר ולהשיג את הטבע מצדו הגלוי יותר ויותר, כאילו אומרת, כי ניתן לאדם יפוי כוח גמור להעביר את חיי העולם הנעלמים לחיים גלויים לפי מידת השגתה של ההכרה. כשההכרה משיגה יותר ויותר על פי דרכה הגלויה את איחודם המוחלט של כל גלויי ההוויה, היא כאילו מרחיבה יותר ויותר את הפלוש בנפש האדם ובחייו המעשיים לזרם המתגבר של החוויה, העובר מתוך חיי העולם הנעלמים לתוך חיי העולם הגלויים וכאילו מעביר בתוך כך את אורה הנעלם לאור גלוי. ליתר בירור: ההכרה, במידה שהיא משיגה את הטבע העולמי השגה גלויה, כאילו כובשת את הטבע העולמי השגה גלויה, כאילו כובשת את הטבע העולמי לפני הטבע האנושי, לפני החוויה האנושית בכל כלליותה, הכוללת גם את ההכרה. ‘השכל הנעלם’ העולמי כאילו מוסר את זכותו ל’שכל הנעלם' האנושי – ל’שכל הנעלם', אבל לא לשכל הגלוי – לברוא את חיי העולם הנעלמים חיים אנושיים גלויים, לפי מידת המקום, שכבשה ההכרה מהטבע הגלוי. וזה סוד חירות הרצון האנושי. הבחירה היא לא בין טוב ובין רע בחיים של צמצום, שהאדם אסור בהם ככלב בשלשלת, – הבחירה היא לא יותר ולא פחות מן היכולת לבחור באחד משני אופני החיים: אם בחיים של צמצמום על פי ההכרה המצומצמת או בחיים שלמים, בחיים של התפשטות על פי השגה הכרתית ואינטואיטיבית כאחת. במידה שהאדם חי מתוך עצמו לתוך חיי העולם, הרי רצונו ממילא מתפשט באותה המידה על כל מה שהאדם חי ונעשה במידה זו רצון חפשי. (הבחירה היא לפי זה בעיקר כללית, אנושית ולאומית, במידה שהאומה יוצרת את החיים הממשיים. פרטית היא רק במידה שהפרט משתתף ביצירת החיים של הכלל, כמו שיבואר עוד במה שיבוא). תפקידה של ההכרה מבחינה זו הוא איפוא לגלות את כוחה של החוויה ולתת לה מקום לפעול בלי אמצעי ובכל תוקף, – ואת תפקידה זה לא מילאה ההכרה. קרה לה לחוויה מעין מה שקרה לעלי הצמח, אשר מפאת פעולתו הנעלמה של הירק שבהם – קליטת ניצוצות של אור השמש ויצירת חומר ממשי מהם לצורך בניינו של הצמח – לא ידעו בני האדם את כל חשיבותם של העלים בחיי הצמח.

הדבר יתברר ביתר בהירות, אם לתת לו ביטוי יותר קונקרטי. כל השאלות על דבר אופן החיים, שיש לאדם לשאוף אליו: אם לחיות על פי המוסר או שלא על פי המוסר, אם אלטרואיזם או אגואיזם, אם חיי הכלל עיקר או חיי הפרט, בכלל אם להתאים את חשבון החיים לחשבון עולם זה או אחר או לחיות בלי חשבון, – כל השאלות האלה וכיוצא בהן הן מבחינה זו של האמור בזה לא יותר ולא פחות מן השאלה: איך לחיות יותר? איך לחיות חיים חדשים בכל רגע של חיים? אם על האדם לחיות את כל עצמו. את עצמותו העליונה השואפת לחיים של התפשטות, עם עצמותו התחתונה, המצומצמת, במזיגה אחת עליונה, או לחיות רק חלק מעצמו, את החלק הממשי יותר, את החיים של צמצום. מבחינה זו גם הפרישות מהחיים, האסקטיוּת, היא חיים של צמצום, חלק מהחיים ולא שלמות החיים, ובשום פנים לא חיים של התפשטות. הפרישות מהחיים, היא מעין מה שהפלפול לשם פלפול הוא מבחינת הדעת: היא כובשת, מחשלת לבטלה את הרצון, כמו שהפלפול מחדד לבטלה את השכל, אבל אינה מפרה אותו ואינה מעלה אותו למעלת רצון עליון. או בפנים אחרים: השאלה היא, אם החיים של צמצום הם כל חיי האדם או רק חלק מחיי עצמו, כי חיי כל עצמו הם התמזגות החיים של צמצום והחיים של התפשטות. והמשפט בזה הוא כולו בידי ההכרה.