רקע
אהרן דוד גורדון
י. השלטת ההכרה על החוויה ותוצאותיה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

רגילה הדעה, כי ההכרה אינה אלא באת כוחו של חפץ הקיום הפרטי והמיני, כעין כלי שימוש של החי לצורך הבטחת קיומו ומלחמתו על קיומו. ובזה חושבים להוכיח, כי אין לאדם הפרטי, כמו לכל בריה חיה, אלא חייו הפרטיים, המצומצמים בגופו הפרטי ובכל מה שיש לו יחס לצרכי חייו הפרטיים. הטענה די תקיפה מבחינת חשבון החיים הרגיל, המחלק את החיים לחיים אגואיסטיים ולחיים אלטרואיסטיים או לחיים פרטיים ולחיים כלליים. אולם פה הרי השאלה לא: אם האדם עשוי בשביל עצמו או בשביל אחרים, אם בשביל הפרט שבו או בשביל הכלל כולו, – פה הרי השאלה: איך לחיות בשביל עצמו: אם לחיות את כל עצמו או רק חלק מעצמו? אם רגשותיו ונטיותיו התחתונים של האדם הם כל עצמו או גם רגשותיו העליונים הם חלק לא פחות חשוב מעצמו? ובזה אין ההכרה יכולה להוציא משפט צדק מבלי לבחון לכל עומקה את תביעתה של החוויה, המתבטאת באותה הרגשת הריקניות, שהאדם מרגיש כשהוא חי רק חיים של צמצום.

ההכרה היא באת כוחם של החיים, אבל של כל החיים, של החוויה בכל שלמותה. גידולה של ההכרה בא לשם גידולה של החוויה ומתוך גידולה של החוויה, – פעולה חוזרת. האדם מכיר יותר, זאת אומרת החוויה האנושית שואפת לחיות יותר, לחיות חיים שלמים וחדשים. אבל השאלה היא: מה זאת לחיות יותר? איך לחיות יותר? לאכול, לשתות, למלא את כל תאוותיו הגופניות יותר? בשביל חיים כאלה, בשביל לחיות חיי גוף עצמו או חיים פרזיטיים על חשבון חיי אחרים, אין צורך לאדם בהכרה יתירה, אנושית. תשובה הגיונית וחיונית, ברורה ומספקת על השאלה הזאת נותנים לכאורה החיים העליונים של האדם או השאיפה לחיים עליונים: האדם חי יותר באותם הרגשות וההרגשות שאינם ביתר החי או ישנם במידה פחותה: ברגש היופי, האהבה, הרחמים, הדעת, האמת וכו', כלומר באותם הצינורות, שבם שופעים לתוך נפשו חיים מכל ההוויה העולמית ומכל מה שחי והווה או שבם הוא חי מתוך עצמו לתוך כל ההוויה העולמית ולתוך כל מה שחי והווה.

אולם, מאחר שהחוויה האנושית לא גברה לפי מידת גידולה של ההכרה, ומתוך כך לא השיגו הרגשות העליונים האלה בנפש האדם אותה גבורת החיים שיש בכוחות התחתונים, והעיקר שמתוך כך לא גבר רגש איחודו המוחלט של האדם עם כל ההוויה העולמית, לא גבר עד כדי להיות השליט היחידי בכל הנפש האנושית, המחיה והמאיר את כל הנפש האנושית, – אין ביכולת הרגשות העליונים להכריע בהחלט, שתשובתך על השאלה ‘איך לחיות יותר?’ היא התשובה האמיתית היחידה, אין ביכלתם להכריח את ההכרה לחייב בהחלט מה שהם מחליטים. ולא עוד אלא שמסתייים ברגשות האלה גופם להשיב תשובות שונות מן הקצה אל הקצה, לפעמים אפילו בניגוד להכרה לא פחות מאשר בניגוד לתשובה שהוצעה בזה, מתוך ההשקפה הזאת רואים את שפע החיים בריבוי יסודות החיים, בהתפרטות, בעומק צמצומו של כל פרט ובעומק עשירותו של סכום הפרטים, הסותרים זה את זה; רואים את תפארת החיים בגבורת המלחמה שבחיים ובתפארת שבגבורה, המבהיקה מתוך הכרת הטרגדיה שבחיים, מתוך הכרת עומק החיים שבקרעים, בסתירות, בכליון שבחיים. לעומת זאת, מתוך ההשקפה שהוצעה בזה, יש לראות את שפע החיים באיחודם המוחלט של כל החיים ושל כל ההוויה העולמית לאין סוף, שהפרטים עם כל עומק צמצומם אינם לגבי דידה אלא בבחינת תאים של אורגניזם אחד כללי, שכל עומק חיוניותם בא להם מכלליות החיים האין סופיים האלה ורק במידה שהם מתאימים לכלליות המוחלטת הזאת, בעוד שצמצומו של פרט אחד או של פרטים אחדים על חשבון יתר הפרטים משחית את החיים ומפחיתם. גבורת החיים, לפי השקפה זו, עומק החיים, תפארת החיים הם בגבורת הרצון, בעומק האיחוד שבעמקי כל הצמצומים, בגבורה ובתפארת שבחיים האין סופיים האלה, האין-סופיים לעושר והאין סופיים לעומק, וביצירה שבחיים האלה.

כיצד להכריע? איך תמדוד או תשקול זה לעומת זה את האין-סוף שבצמצום ואת האין-סוף שבהתפשטות?

את זה אין בכוח ההכרה לעשות בלי אמצעי, את זה עושה החוויה – החיים, – הכוללת את כל הערכין בערך אחד עליון ואת כל המידות במידה אחת עליונה, קוסמית, אין-סופית. רואים אנחנו, כיצד החוויה מכריעה במקום שיש לה צורך להכריע על פי דרכה ואין להכרה שליטה עליה. למשל, במקום שיש סכנת נפשות לאֵם ולפרי בטנה, רואים אנחנו, כי האֵם נותנת את נפשה תחת נפש פרי בטנה. מה זה אומר? הן לא מתוך הכרה, לא מתוך חובה או מתוך חשבון נותנת האם, ובפרט האם בקרב בעלי החיים, את חייה בכדי להציל את פרי בטנה. במסירות נפשה זאת יש יותר חיים מאשר בעונג של הצלת נפשה היא, אם למדוד חזיון זה במידה עליונה, קוסמית. הוה אומר: ברגע חיים אחד של התפשטות יש יותר חיים מאשר בכל סכום החיים של צמצום. התנאי העיקרי הוא כאן, כמו שאנחנו רואים, אי-האמצעיות של החוויה, שלטונה בלי אמצעי ובלי גבול, מציאותו של צינור בלתי אמצעי בנפש החי לחיים של התפשטות, בצורת רגש חי, פועל בלי אמצעי ובכל תוקף החיים, כמו בנידון דידן, אם כי במידה זעירה, בזעיר אנפין, בצורת קשירות נפש האֵם בנפש פרי בטנה.

השאלה מתחילה איפוא עם ההכרה האנושית, אשר כאילו קמה לחצוץ בין החוויה ובין גילוייה בחיים הממשיים, עם היגלות כוחה של ההכרה האנושית לפעול מדעת ברורה על החוויה האנושית וגם למשול בחוויה האנושית על פי דרכה. הענין הוא, כי כוחה זה של ההכרה שני צדדים לו: מצד אחד, כוח לכבוש את החוויה, להכריח אותה לחיות בגבול החיים של צמצום על פי חשבונה של ההכרה; ומצד שני, כוח להשפיע על החוויה האנושית יכולת מיוחדת, שאינה בחוויה של יתר החי, יכולת לחיות מתוך החיים של צמצום לתוך החיים של התפשטות בבחינת חיים מתוך הכרתו הברורה, רצונו המושכל וכוחו המכוון של האדם, יכולת שיש לראותה באותם הרגשות וההרגשות, שאינם ביתר החי, החי מה שיש בחייו המצומצמים מן החיים של התפשטות בלי דעת, רק בכוח הטבע העולמי – השאלה ‘איך לחיות יותר?’ שהוצעה בזה במקום כל השאלות על דבר אופן החיים של האדם, לובשת, איפוא, צורה אחרת: אם להתאים את החוויה אל ההכרה או להתאים את ההכרה אל החוויה? באופן הראשון, הרי זה אומר לחיות חיים של צמצום, בין אם ההכרה תכבוש את החוויה ותכריח אותה לחיות על פי חשבונה המצומצם, בין אם לא תכבוש ותוסיף לה בתוך הצמצום חיים משלה, חיים לבטלה. כל אי-המוסריות שבחיי האדם, בין המכוערת בין זו שאין לראות את כיעורה, היא פרי ההכרה, פרי אותן ההוספות המיותרות שבתאוות האנושיות, ההוספות לבטלה, התאוות לשם תאוות, לשם הנאה גרידא, שאינן ביתר החי. אף כל המוסר המקובל מכוון בעצם נגד אי-המוסריות הזאת, אבל גם הוא על הרוב נשאר בגבול החיים של צמצום. ובאופן השני – אם להתאים את ההכרה אל החוויה – השאלה היא בעיקר: איך צריכה ההכרה לפעול, בכדי שלא תהיה חוצצת בין החוויה ובין גילוייה בחיים הממשיים? מה עליה לעשות בכדי שהחוויה תפעל בטבע האנושי היוצר, בחייו העליונים של האדם, באותה אי-האמצעיות ובאותו התוקף, שהיא פועלת בטבע החי, מחוסר ההכרה? או ביתר בירור: מה עליה לעשות, בכדי שרגש האיחוד המוחלט של ה’אני' האנושי עם כל ההוויה ועם כל גילוייה, בתור רגש כללי עליון, המשפיע שפע עליון על כל הרגשות האנושיים, המהווה את ההשגה העליונה והרצון העליון, המכוון את כל חיי האדם לתכלית אחת עליונה זו, – מה על ההכרה לעשות בכדי שהרגש הזה יפעל, בנפש האדם מדעת באותה אי-האמצעיות ובאותו תוקף, שפועלת החוויה בנפש כל חי בלי הכרת החי, רק בכוח הטבע העולמי ורק בשעת ההכרח, כמו, למשל, ברגש האֵם הנותנת את נפשה כופר פרי בטנה? וקודם כל, כיצד להביא לידי בירור, אם זוהי דרך החיים האנושיים ודרך התרבוּת האנושית ואם יש בכוח האדם להשיג את זה?

נתבונן, מה השיבה על השאלה הזאת התרבות עד היום, ואולי מתוך כך יתברר לנו מה שאנחנו מבקשים את בירורו. במובן ידוע אפשר לומר, כי כל התרבות האנושית, מתחילת בריאתה עד היום עומדת מבחינה זו על השאיפה להמשיל יותר ויותר את ההכרה על החוויה ועל הטבע, אפשר לומר, על הטבע העולמי והאנושי. בכוח ההכרה האדם כובש את הטבע, מכניעו לפני רצונו ומכריחו להקל לו ולהנעים את החיים, כובש את החוויה. ההכרה, לפי אופן השגה זה, היא שֶמֶש החוויה, הנותן לה אור ורעיון, ולא ‘שַמש’ החוויה, הבא להעלות את אורה העצמי היא. בחוויה אומרים אין אור ואין רעיון, – יש רק כוח, כשם שאין אור ואין רעיון באותם כוחות הטבע העיוורים, שהאדם מכניסם לתוך מכונותיו ומכריחם, לפי מידת ידיעתו, כשרונו וכוחו לעבוד על פי רעיונו הוא. נצחון ההכרה הוא נצחון האור על החושך.

כך היא ההשגה וכך – השאיפה.

האדם ניצח את הטבע, אבל לא חי את הטבע, לא חי את הטבע עצמו בכל שלימותו. האדם, כמו שראינו, התרחק מן הטבע במידה שהכירוֹ, וההכרה, במידה שהתרחבה, התעמקה, התעשרה, בה במידה ראתה את עצמה רחוקה מהחוויה, מאותו הצד של הנפש המפולש לעצם ההוויה העולמית.

מה גרם לכך? מדוע לא גדלה רוח האדם בדרך היותר טבעית לכאורה. בדרך גידולו של הצמח – לרום ולעומק, לצד ההכרה ולצד החוויה בבת אחת? בראשונה, בתחילת צמיחתה של הרוח האנושית, לפני היברא התרבות האנושית, מתחיל באמת הגידול לשני הצדדים כאחד, מתחיל בדת. אף יודעת היא הדת לספר בתומתה, בפשטותה, על פי דרכה, כי האדם אכל מפרי עץ הדעת ומפרי עץ החיים לא אכל, או לא יכול עוד לאכול, ונטרד מגן עדנו. הדת תלתה את התקלה במה שהאדם אכל מפרי עץ הדעת ולא במה שלא אכל יחד עם זה מפרי עץ החיים, ותלך גם היא אחרי הצמצום ולפיכך לא הצליחה, אולי צריכה היה ההכרה, הכוח העיקרי, שהרים את האדם ממצב הבהמיות ועשה אותו לאדם, קודם כל להתבדל, להתבלט, להגביר את אורה במידה כזו שיַכהה או גם יחשיך את אור החוויה, בכדי שהאדם יראה בבהירות חיה מה שיש לו לעשות, בכדי שיראה, כי אם לא יבקש דרך להגביר את אור החוויה במידה מתאימה, עולמו יחשך בעדו וחייו לא יהיו חיים. מי יודע? איך שהוא – העובדה היא עובדה.

התוצאה הראשונה מהבלטת ההכרה, יוצרת הצורות, על החוויה היא הנטייה להשליט בחיים את הצורה על התוכן, לבקש את אור החיים לא מתוך התוכן אל הצורה, כי אם מן הצורה אל התוכן, לבקש תיקון החיים, שיפור החיים, עילוי החיים לא בהגברת כוחה העליון של החוויה לזרום מתוך חיי העולם באִתכַסיָא ולהתפשט לתוך חיי העולם באִתגַליָא, כי אם בדחיקת החוויה ובהכנסתה לתוך צורות נאצלות מספירת התפארת, הגדולה, הגבורה, החסד וכו'. מכאן – אמצעיותם, צביונם הדפוסי, המכונתי של החיים התרבותיים. אין אלה חיים ממקורם, כי אם חיים שאובים בכלי, שיש להם הצורה והגוון של הכלי. אף כל עיקרן של שאיפות התרבות העליונות אינו אלא שאיפה לתת לכלי את הצורה והגוון היותר רצויים, המשוכללים במידה כזאת, שהתוכן, זרם החיים, יזרום בו וישתקף באופן משוכלל, אבל לא לתת לחיים האנושיים את האפשרות לזרום בלי אמצעי עם זרם החיים העולמיים.

אפיה זה של התרבות האנושית מצא לו ביטוי נמרץ באותו החזיון, שתורתנו מספרת עליו בפשיטות (ושרואים אותו, כידוע, גם היום בקרב פראים ידועים): ‘ותפקחנה עיני שניהם וידעו, כי עירומים הם, ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות… וישמעו את קול ה’ אלהים מתהלך בגן לרוח היום, ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים בתוך עץ הגן. ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו: איכה. ויאמר: את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא'. קו אופיי: לא מתוך הרגשת הקור או החום הבוער או הרטיבות בא האדם לידי הרעיון להתלבש, כי אם מתוך הכרת הצורך להתעלם מעצמו ומן הטבע או, כמו שאומרים היום, מתוך הצורך להתייפות ולהתקשט.

כך היא התרבות, – האדם מתלבש ומתחבא. התרבות אינה סובלת עירום גמור, אי-אמצעיות מוחלטת, חיים מתוך ההוויה האין-סופית המתפשטים לאין-סוף. כל מיני צורות שאולות, כל מיני לבושין, כל מיני גבולים, כל מיני אמצעים להתעלם, להתגדר, להתבצר, להצטמצם. מן התלבושת והדירה ועד הנימוסים וסדרי החברה (הקיימים והמבוקשים), – כולם מכוונים בעיקר (הצורך ההכרחי כמעט בטל במיעוטו) למטרה זו. קנה המידה למדידת הטעם, היופי, הגדולה, הגבורה, המוסר הוא אמצעיות, ההתגדרות, ההתבצרות, התעלמות האדם מעצמו (וממילא מאחיו האדם, או בתחילה – ממילא, ולבסוף בעיקר מאחיו האדם) ומן הטבע או לפחות היסח הדעת מעצמו ומן הטבע. אפילו הלשון משמשת לאדם לבוש לכסות על מערומיו. מטרלינק אומר בצדק, כי בני האדם אינם יודעים שתוק או גם יראים את השתיקה, כשהם נמצאים שנים בצוותא חדא ביחס קרוב, כי הדיבור בא על הרוב להסתיר דבר-מה. אין כאן פעולה מיסטית כלל, – הדבר פשוט. אלפי שנים למד האדם להתבייש במערומיו, להתעלם מהטבע, מעצמו ומאחיו האדם, ומה פלא כי היום הוא ירע את צל צלמו? הן את צל צלמו הוא רואה בנפש חברו מתוך השתיקה, הן את נפשו המעורטלת ביד השתיקה בפני נפש חברו הוא ירא. וסימנך – כי יותר משאינו יודע לשתוק עם חברו אין הוא יודע לדבר עם חברו באותה הלשון המעורטלת, שבנפש מדברת בה עם עצמה בשעות של התערטלות שלימה הוויתית. וסימן עוד יותר מוכיח – כי גם עם עצמה לא תמיד יכולה הנפש לשתוק, כי גם עם עצמה היא לא תמיד מעורטלת לגמרי מלבושים שאולים מן החברה. יש רגעים, שאדם נזכר באיזה דיבור או מעשה מעליב משל עצמו (ביחוד המעליב אותו בפני אחרים), הקשה על נפשו כל כך, עד שאינו יכול לשתוק עם עצמו. אז מתמלטים מפיו, או, כשרצונו מעכבו, נשארים מתחת למפתן פתח פיו מלים או מבטאים (על הרוב כאלה, שאין להם שום שייכות לאותו הדבר), הבאים רק להסתיר מנפש עצמו אותו הדבר, להשתיק את ההרגשה הקשה, ידע האדם לשתוק תמיד עם עצמו, ידע לדבר עם חברו בלשונה של הנפש, – וידע גם לשתוק עם חברו. אבל אין לדעת לדבר כן, כל זמן שאין הלשון יודעת לדבר כן, כל זמן שאין החיים של המדברים בלשון בני אדם יודעים לדבר כן.

התוצאה השניה מהבלטת ההכרה על החוויה היא, שבאין לחוויה מקום להתפשט לתוך חיי העולם, לתוך אורו של עולם, הרי שהיא בהכרח הולכת ומתכווצת ומצטמצמת, מתעבה ונעכרת. באין בחייו התרבותיים של האדם די מרחב לשאיפותיו העליונות, די מקום להתפשטות האנרגיה החיונית שבו בכל חלקי גופו ונפשו במידה שווה, להתפתחות אינסטינקטיו העליונים, אם יש לומר כן, בהתאמה גמורה עם אינסטינקטיו התחתונים, נפלה כל האנרגיה החיונית לנחלה לאינסטינקטיו התחתונים. תחת להישאר נאמנים לתפקידם החיוני, הטבעי, הם נהפכו לתאוות שפלות, במידה כזו, שאין דוגמתן ביתר בעלי החיים.

ועוד שלישית. צורת התרבות שנבראה בצלם ההכרה, יוצרת הצורות המצומצמות, שלא הניחה לחוויה האנושית להיות זורמת, והולכת בצורתה השוטפת, גרמה, שההוויה האנושית, שראשיתה, מקורה הראשון, בחיי העולם, נקרעה לא רק מחיי העולם, כי אם גם בתוך עצמה. החוויה האנושית נתבקעה לשנים. האדם התחיל לראות ולהרגיש בחייו שני חלקים שאינם מתאחים, חיי גוף וחיי נפש, חיי חומר וחיי רוח, חיים אגואיסטיים וחיים אלטרואיסטיים, חיי יחיד וחיי כלל, – והכל בתוך החיים המצומצמים, הקרועים מחיי העולם! האדם אינו כאן צלם אלהים, הכולל בצמצומו כל מה שכלול בהוויה העולמית בהתפשטות לאין סוף והחי מתוך צמצומו לתוך כל מה שחי והווה בהוויה המתפשטת לאין-סוף, אשר חייהם של כל אלה, בין חיי כל אדם ובין חיי כל מה שחי והווית כל מה שהווה, הם לפי זה חייו ממש, במידה, כמובן, שהוא עלול להשיגם, לחיותם, – האדם אינו אלא אחד הפרטים של אחד הכללים, שאין לו בעולמו אלא פרטיותו המצומצמת ושכל חייו אינם אלא בצמצומו זה, בהעמקת צמצומו ובביצור צמצומו. מכאן – או מלחמה על צמצומו, על הגברת כוחו המצומצם וריכוז אורו המצומצם ב’אני' המצומצם, הקטן והעני שלו וכו' וכו‘, או הצלת ה’אני’ המצומצם שלו על ידי ביטול עצמי מוחלט או על ידי התמסמסותו לשם ה’אני' המצומצם והממוסמס של ה’אחר' וכן הלאה.

כללו של דבר: אפיה של התרבות בצורתה שהיא לבושה בה עד היום הוא אופי של צמח מחוסר כלורופיל. אותה הכריתות ממקור האורה, ממקור החיים, אותה התכונה הפרזיטית והחמסנית עם כל המתייחס לזה, אותו חוסר הפשטות, אותה ההתקשטות בפרחים על חשבון עמלם וחייהם של אחרים, אותה קהות הכוח החיוני, המבכרת חיים מן העשוי, מן הממשי על פני חיים של יצירה מתוך האור והאויר, אותה ההתגדרות בתחום יניקה ידוע. כי העיקר חסר – חסר הכוח לקלוט את השפע העליון ולהיבנות ממנו. חיי האדם נכרתו ממקורם וממילא הם מצומצמים, עניים, קטנים, תפלים, ריקים, אפסיים. מכאן, מצד אחד, הרדיפה הלהוטה אחרי חיי הנאה, התַאוונות החולנית לחטוף מתוך משקע החיים מה שיש בו עוד בנותן טעם, לצוד דגים במים עכורים. ומצד שני, מכאן – המבוכות הנפשיות של סרק, הספקנות העקרה, התהיות והתעיות באין מטרה, הבקשות האויריות או המיסטיות, היאוש לבטלה. אבד אור החיים, אבד טעם החיים, אבד הכשרון להשיג את החיים, אבד הכשרון לחיות.


המלצות קוראים
תגיות