לוגו
הזחל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(1889)

חוף הריביאֶרה!.. ברק זהוב פרוש על הים. בחוץ, הרחק, הרחק בחוץ, על קצה גבול המים מיתמרים כשלהבות לבנות קטנות מפרשי הדוגיות המפליגות עם בוקר. רוח קלה באה בפיזוז, כמעט שאין מרגישים בה. גם בצינה אין מרגישים, שכן חם הוא האביב, האביב לחוף הריביאֶרה.

ילדים משחקים על שפת הים. ילדים מבני איטליה, ידועי־עוני ולכלוך, שעורם חום ושערם סבוך. וביניהם, באמצע, מבהיק נער קטן מבני הצפון, יפה־קומה, לבן־עור ובהיר־שיער. קורט שמו. אין הוא מבין את חבריו־למשחק העליזים, כשם שהם אינם מבינים אותו. כלומר – כך בשעה שהם נזקקים לדיבור. שכן זרות לו ההברות האיטלקיות הברורות, כשם שזרות להם הגרמניות. ואף־על־פי־כן הם מגלגלים שיחה נהדרת בשפת הווֹלאַפּיק1 של הילדות. רודפים אחר הגל הבורח ונסוגים ממנו צוחקים ונבהלים בשובו אליהם בנהמת־זעף. ובתוך המקצבים הגדולים של משברי־הגלים עולים בציוץ וצהלה פזמוני־מעגל שלהם כשירת־נגד זוהרת.

לא הרחק מהם יושבים שלושת המבוגרים. הובאו בשבילם מן המלון, לפי בקשתם, כורסאות־נצרים נוחות. פריץ ובת־דודו קלארה מסתכלים בילדים, מאֶרגאֶנתין, בעלה של קלארה, קורא בספר. הגברת קלארה מתחה את הסוכך האדום, ועל פניה הנאות והחביבות מרצדות עתה בבואות ורודות. בן־הדוד פריץ מעיף אליה כפעם בפעם מבט קל. אכן, עדיין היא, ברעננותה הבריאה, מקסימה פי אלף מכל בנות־פאריס המשגעות, שזה מכבר אינן משגעות אותו עוד, משום שהוא רואה אותן יום־יום. לוֹ, נספח הצירות הגרמנית בפאריס, ישׁ כל שׁנה הרבה זמן ופנאי להכיר כהלכה את כל עָרְמוֹת־היופי ותכסיסי־החן. ההרפתקאות הן, ירחמנו אל, תמיד אותן עצמן, תמיד! כזו כן זו. ומתוך המֶתֶק צומח ועולה לאט־לאט הבחל, הגועל. על כן, גם פרשׁ פריץ חישׁ מהר מהחבורה העליזה של ידידונים וידידות, שעמם עשה יחד בניצה, לאחר שנודע לו, כי משפחת מאֶרגאֶנתין נמצאת בפינה מחובבת ומלוכלכת זו אשר על חוף הריביאֶרה.

“קריאה דחופה לחזור!” – בדה ואמר בניצה, בארשת של חשיבות שגרירית, ומיהר בחשאי לכאן. מה היו הגברות מעקמות אפיהן הנאים, המפודרים, אילו היו מגלות עקבותיה של אותה “קריאה דחופה לחזור!” האדון פריץ בילה כאן את ימיו בכך, שנוהג היה לצבוט לבנה החביב של בת־דודתו בשוקיו הבריאות, או להסתכל ללא מחשבה בקורט המתמודד בריצה עם ילדי־העוני על החוף, כמו בשעה זו…

“מי מכם יתקין את העגלה לנסיעה שלאחר־הצהרים?” – שאלה גברת קלארה.

“עשי לי חסד אחד זה, קלארה, והניחיני עתה לשבת במנוחה!” – העיר בן־הדוד פריץ.

מאֶרגאֶנתין מרים עיניו מן הספר ואומר: – “כן, הבטלה מביאה לידי עצלות”.

“ומה פעלת אתה היום, ידידי הכרסתן? – צוחק פריץ. אתה קורא באחד הרומאנים הצרפתיים, et voilà tout2 כלשון המשכילים”.

“יסלח לך אלוהים על בוּרוּתך”, השיב מאֶרגאֶנתין, “האם רומאן הוא ספר זה בעיניך! זוהי יצירה של טאֶן, “De l’intelligence”3 יצירה עמוקה, נאה מלאת דעת”.

“אה, כן!.. ואני חשבתי כך משום שיש לו לספר זה כריכה צהובה, בדומה לכתבי זולה או בוּרז’אֶ”.

“אתה עם־הארץ נורא” – אומר הכרסתן בטוב־לב.

“ואין אתה חורג, כנראה, לעולם מעבר לתחום כריכתם של הספרים?” – מוסיפה קלארה בחיוך.

“לעולם לא!” – מודה פריץ.

"אם כן, הולל שכמוך, אין אתה מכיר דווקא את היקר ביותר שהחיים מעניקים לנו!.. ראה, ספר נפלא ורציני זה: “התבונה”!..

פריץ משסע אותו: – “טוב, מה לי ולתבונה?”

הגברת קלארה פורצת בצחוק רם: – “הנח, מאכּס, לא תצליח לעשות את איש־הבולווארים לאדם רציני. אל תרצה באזניו הרצאה, שלא היה מבין אותה! מוטב שתכין לנו עגלה לשעת אחר־הצהרים. כן?”

עתה מחייך גם מאֶרגאֶנתין, קם ברצון ממקומו והולך אל המלון.

השניים יושבים רגע קט ושותקים. האשה הצעירה מסתכלת בדומיה בבן־דודה ומחייכת. ואולם פריץ מפליג בחלומות.

גברת קלארה פותחת פתאום, בלא קשר של ממש עם הדברים שנאמרו קודם ואומרת: – “שמע־נא, פריץ, אומרים שאתה שקוע בהוללות!”

“אני? והיכן?”

“בבבל!”

“חא־חא־חא. מכיר אני אותך, הצניעות הגרמנית… אין אומרים “פאריס”, אומרים ברעד של יראת־שמים: “בבל שעל הסאֶן”. אילו ידעתם עד מה משתעמם אני לעתים בבבל! מה, לעתים? תמיד! כאסיר – עד מוות! ועד מה מתגעגע אני לעתים אל השממון הבלונדי אשר למסיבת־ריקודים במולדת. שעה שאני במחיצתן של נסיכוֹת־ה”שיק“, תוקפת אותי משאלה עזה: אל אלהים! אילו היה בידי לשחק עתה סקאט, עם שמאַלוויץ ומאֶרגאֶנתין, מה רב היה העונג!”…

“האם היא רימתה אותך, פריץ?”

“מי?”

“היא, הנערצה שלך!”

“אין לי נערצה”.

“את מי תפתה להאמין?.. אפשר שבשעה זו לבך מובטל מכל עיסוק, אולם נכונה אני לערוך הימור, שלא כך הוא תמיד. כל מדינת פּומרן יודעת, שהולל סוער אתה”.

“כל מדינת פּומרן טועה.”

“הנה נזכרת אני משהו. במשחק־הסקאט האחרון שלפני נסיעתנו – שמאלוויץ ומארצאן שיחקו אז עם בעלי – ישבתי אני והסתכלתי בשיעמום, ופתאום צפת ועלית אתה בזכרוני. אפשר היה זה אותו רגע עצמו בו התגעגעת אתה אל הסקאט. והרהרתי בלבי – אני נזכרת זאת בבהירות יתרה – הרי שפריץ הוא נבון משני האצילים הכפריים האלה, שמאלוויץ ומארצאן. שעה שהם מבלים את חיי־הרווקות שלהם בהבלים, מתעופף הוא מפרח לפרח, הפרפר!”

“הפרפר – אני הוא?”

“אל־נא תכחיש!.. ואז החלטתי בלבי, שכאשר ניפגש אבקש אותך לספר לי מסיפוריך.”

“סיפורים!.. האל הוא היודע, מה את מתארת לעצמך! לא נתנסיתי בשום חווייה. כאווז צעיר עברתי במעוף על פני הרהיין – וזה כל הסיפור שלי.”

“לא יעזור לך דבר, אתה מוכרח לספר לי! ואם לא הכל, הרי לפחות את ההרפתקה המופלאה ביותר.”

“ההרפתקה ה־מופ־ל־אה ביותר שלי?”

“כן!….” כאן שיסעה עצמה גברת קלארה בצעקה קלה. קורט נפל אגב משחק ונראה שגרם לעצמו כאב, שכן הוא מתייפח. היא ניתרת ממקומה ונחפזת בחרדת־אם אל הנער, לנחמו ולהרימו.

פריץ נשאר יושב בשקט. הוא נוטל באורח מיכאני את הספר שמאֶרגאֶנתין הניחו – ופותחו. התבונה!.. מבטו המשוטט ברישול נאחז פתאום בקטע אחד. המדובר הוא בגלגוליו של הפרפר. הוא קורא: “אילו נפלה עלינו תרדמה באמצע חיינו בדומה לזו הפוקדת את הזחל המתגלם, והיינו מקיצים אחר־כך בעלי חושים אחרים ומערכת־עצבים אחרת לחלוטין, כזחל שהיה לפרפר – אין ספק שהפרץ שניבעה בין שתי צורות־ההתגשמות שלנו היה עז אצלנו, כמו אצל הפרפר.”

פריץ חוזר וקורא בקול נמוך את המלים האלה: “אילו נפלה עלינו תרדמה…” והוא מפליג חולם אל בין השיטין, עד שהאותיות פורחות־נוצצות לנגד עיניו. או ניצנוצי־השמש שעל הגלים הכחולים הם המסנוורים אותו? הוא עוצם עיניו…

*

יום קיץ חם. שלווה מוזרה, רדומה, חמה פרושה על הגן. פריץ מחכה לה תחת עץ־הדולב הגדול. שכן ליד השולחן רמזה לו בת־דודתו קלארה, שרצונה לומר לו דבר־מה דחוף אחר־הצהרים, מתחת לדולב, באין איש בגן. מה, בעצם, פירוש הדבר הזה? לבו, לב גימנאסיסט, פועם בעוז. האם תבשר לו את הבשורה המשמחת, שהיא אוהבת אותו? לשם זהירות לקח עמו שירים אחדים, שחיבר למענה בשנת־הלימודים. שכן זה זמן רב אוהב הוא אותה – בחג הפסח מלאו שנתיים מאז גילה בלבו את הרגש הזה. מובן, שהוא לא דיבר על כך דבר – הרי זו אהבה ראשונה… צעדים מרשרשים בשביל־החצץ, שמלה כחולה מבהיקה מבעד לסבך השיחים – היא באה.

“פריץ!”

“הנני כאן. מה רצונך לומר לי?”

“הישבע־נא לי, תחילה, שתהיה נאמן ושומר סוד!”

“נאמן ושומר־סוד! עד יום מותי! הריני נשבע לך!”

“טוב, טוב… כן, ועוד דבר קודם לכן! האם אוהב אתה אותי?”

“האם אני אוהב אותך, קלארה?”

“כן, כוונתי – אהבה כנה?”

“איך את יכולה עוד לשאול כזאת?”

“אם כן, אגלה לך כל לבי.”

“מתי תיפול סוף־סוף על צווארי?” – מהרהר פריץ. אולם צנוע הוא מכדי להיות המתחיל.

והיא, אין היא נופלת על צווארו, ואך מסתכלת עוד פעם סביבה בזהירות:

“הס, פריץ, קח המכתב הזה!”

“מה ייעשה במכתב הזה?”

“עליך למסרו ללויטנאנט מאֶרגאֶנתין, מבלי שאיש ירגיש בכך!”

– “מאכּס פון מאֶרגאֶנתין?” – שאל בקול אטום.

– “מאכּס, כמובן! בשבילי קיים אך הוא בלבד.”

– “בשבילך קיים אך…?”

“אבא אמנם אינו רוצה לדעתו. אולם אני לא ארפה ממאכּס. אבא אינו מכיר אותו, אינו יודע, שמתחת לסגין־הפרשים שלו הולם לב נהדר. לא זו בלבד שאדם נחרץ הוא, אלא גם חביב, וטוב הוא, ונבון ומשכיל.”

פריץ מעיז ומעיר הערה לגלגנית: – “בקיצור, פרש ללא מורא ופגם.”

היא מקבלת דבריו ברצינות: – “הה, כן, כזה הוא… ואתה, פריץ, בזכותך נוכל לקיים חליפת־מכתבים בינינו, שהרי עתה אסור עליו, לצערי, לבוא לכאן, התסכים?”

לא בכדי התחנך פריץ על דמויות גבורי יוון. נפש יציבה לו. ולפיכך הוא מודיע לה בקול חגיגי, אם גם רועד קמעה: – “יכולה את לסמוך עלי. הן נשבעתי לך.”

ואז היא נופלת על צווארו ומנשקתו, כן היא מנשקתו: “פריץ, נער חמוד אתה!?..”

נשיקה מרה, דיבור מכאיב! להיות “נער חמוד”, שעה שאתה כה אוהב ומרגיש עצמך אומלל לאין שיעור! מה קשה הדבר!… אולם תוך ויתור גמור הוא אוסר סוסו ורוכב אל יחידת חיל־המצב של מאכס מאֶרגאֶנתין. הלה מקביל פניו קורן מאושר, נופל אף הוא על צווארו ואומר אף הוא בכנות: – “מר פריץ – יסלח־נא על קרבה יתרה זו שנהגתי בו – הלא נער חמוד הוא!…” פריץ בולע כגבר דמעות אחדות, נוטל מידו את התשובה ורוכב חזרה. אולם בדרך הוא עוצר פעם אחת, קושר את הסוס אל עץ, שוכב על העשב הירוק ובוכה מר.

וכך נמשך הדבר כל ימות הפגרה, הלוך וחזור יום־יום. מעולם לא נתנסה תלמיד־גימנסיה בעל־רגש בימי־פגרה כואבים יותר. אולם הכול חולף עובר. והנה בא היום, בו הוא מבקר בפעם האחרונה את מאכס פון מאֶרגאֶנתין ועמו המכתב האחרון. בשפתיים רועדות המנסות לחייך, אומר הוא: “מעתה יהיה עליכם למצוא שליח אחר, כי הנה הגיע תור הלימודים.”

מאכּס אוחז בידו ולוחצה בחום: – “איך אודה לך, פריץ חביבי? עלינו להיות מעכשיו אחים, ולדבר בלשון נוכח! שכן נער חמוד אתה!”

פריץ רואה עצמו למעשה מכובד מאד. הן זהו הלויטנאנט הראשון המדבר עמו בלשון נוכח. אף־על־פי־כן הוא מעלה מקרבו את הדבר הלוחץ עליו זה זמן רב: “איך יודה – איך תודה לי? אל־נא תקראני עוד לעולם נער חמוד!”…

*

כמו מבעד לצעיף דק רואה הוא את התמונות הישנות הללו, מצויירות בצבעים החיוורים שׁל הזכרוֹן, עֵרֶב דמיוֹן וּמציאוּת. מן הרקע הכחוֹל, הנרחב, הזרוע־שמש, של הים, מתרוממת דמות אשה. הוא מסתכל בה במיצמוץ עיניים שעפעפיים סגורים־למחצה מכסים עליהן. זה רגעים אחדים עומדת לפניו הגברת קלארה ובוחנת אותו במבט של בדיחות־דעת.

"האם ישן אתה, פריץ? – צוחקת היא.

והוא עונה לה כשקוע בדמדומים: – “אילו נפלה עלינו תרדמה באמצע חיינו, בדומה לזו הפוקדת את הזחל המתגלם, והיינו מקיצים אחר־כך…”

“הקיצה, איפוא, הישן־בצהרים!”

הוא מתרומם נעור, אף מחייך קמעה, ואומר: – "דומה היה עלי כאילו… הן שאלת אותי קודם לכן על ההרפתקה המוזרה ביותר בחיי? לא כן?

“נכון מאד. השמיעני, איפוא.”

“ההרפתקה המוזרה ביותר שלי היתה זו, שהייתי פעם זחל.”

“איני מבינה.”

“או ‘נער חמוד’, אם זה נראה לך יותר. מעולם לא הלם לבי בעוז כזה, מעולם לא הייתי כה נטול־נשימה, כה מאושר ואומלל כפי שהייתי אז… בספר הזה מצאתי משהו מוזר, נהדר. קראי־נא… פרץ ניבעה בהווייתנו וחוצה אותה באורח־מפליא לזחל ולפרפר. ואני על פי דרכי גורס זאת כך: שעה שאנו עצמנו איננו אוהבים עוד, אנו נעשים אהובים. אלא שהראשון נושא אושר הרבה יותר מן האחרון. על כן אמרתי, כי ראוי לקינאה הזחל הרבה יותר מן הפרפר…”


  1. Volapük, שפת־עזר בינלאוּמית שהמציא הכומר השווייצי י. מ. שלייאֶר בשנת 1880.  ↩

  2. צרפתית – “וזה הכל”.  ↩

  3. “על התבונה”, היפוליט טאֶן (Taine) – היסטוריון וסופר צרפתי נודע (1828–1893).  ↩