לוגו
שרה הוֹלצמאַן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(1896)


מר האֶלמוּנד, רווק עשיר ומזקין, בילה שבועות־קיץ אחדים באגם־הרים זה. המקום עדיין לא היה ידוע לעדרי התיירים. המלון אירח רק לעתים רחוקות יותר משניים־שלושה תריסרים של אורחים. אך, אלה היוו כמעט חברה אחת ויחידה, על כן לא חסרה שיחה מעולם… קבוצה קטנה אחת בלבד מופרשת היתה תמיד מכל השאר. אמת, צריך היה אדם לשהות במלון “זאָהוֹף” זמן ממושך, כדי שיעמוד על פרישה זו. בשעת הארוחות הסבו כולם ליד השולחן המשותף הגדול. בקצה שמלמעלה היה למר גאָראהארד, צייר, מקום מושב קבוע, כי זה משנים נוהג היה לבוא לכאן. הלאה ממנו נתאחזה משפחתו מרובת־הבנות של הופראט1 אחד. אחריה – ד"ר היבּנאֶר־ביי ואשתו, שני ילדיו ואוֹמנתם. חבורה זו לא היתה מלאה במניינה אלא לעתים נדירות בלבד, או שנפקד מקומו של הביי ליד השולחן, או שנפקד מקום אשתו; אך אם קרה ונזדמנו שניהם היה עולה מאצלם שאון של נקישת־צלחות ועתים אף של ריב־דברים כבוש. אז היה הביי, כשפניו מסמיקות, מסיט כסאו לאחור, וממהר לצאת לפני גמר הארוחה. לאחר פרישה מעין זו של האפריקני היה חיוך מוצנע בלי־ניכר כמעט, כיאה לבני־נימוסין, מרחף מסביב לשולחן הארוך, ורק לשניים בלבד מן המסובים לא היה חלק באותו חיוך. אלה היו מר גאָרהארד, שהיה מסתכל, כרגיל, במבט קפוא, והעלמה הולצמן הצעירה. העלמה הולצמן לא היתה למעשה אלא ילדה, שרק ליד השולחן אפשר היה לחשבה מבוגרת, מאחר שישבה רצינית ומאופקת בין אמה לבין הבארון רוֹזאֶן. משקמה שרה הולצמן ממקומה הבחינו בה, שעדיין היא יצור קטן וצנום אפשר בת ארבע־עשרה וחצי. האם היתה אשה נאה בגמר פריחתה.

והנה, אותו יום בא מר האֶלמוּנד לארוחה נרגש קמעה. הקדים שלום ברוב חשיבות ליושבים לימינו ולשמאלו ורצה שיפצירו בו לספר על המקרה שקרה. אך איש לא שאלו. האוּמנם חלף עליהם כל הרעש בלי שיעורר שימת־ לב? מר האָלמונד המתין עד לאחר המנה השלישית, ואז העלה בעצמו את סיפור המעשה. האם לא נבהלו הגברות מן היללה שקמה לפני הצהרים?

שכנותיו לשולחן נענו בשלילה. הן נעדרו מן הבית, ואילו ההוֹפראט שאל לאיטו: “באיזו יללה אתה מדבר?”

ענה מר האָלמונד: “הכלבים המזמרים. עסק נאה היה זה. ודאי ראיתם אותו אדם שהגיע אתמול לעת־ערב עם עדת־הכלבים שלו והזמין לעצמו חדר, כאורח לכל דבר?”

הכול טרודים היו באכילה, ומסביב לשולחן כולו לא נשמע כי אם קולו העבה של מר האָלמונד:

“היודעים אתם, מי היה האיש? פרופסור לכלבים!”

“מה זה?” – צחק מר פוֹן רוזאֶן.

“זהו לוליין או מוּקיוֹן העורך הצגות של כלבים. ניתן לו החדר שבסמוך אלי. ליל־נדודים היה לי הלילה. כל רגע נתן כלב אחר קולו או שמא היה זה כל הזמן אותו כלב עצמו? מכל מקום, חבריו נענו לו ביללה ובנביחה, עד שפרץ לתוכם הפרופסור בקללה איוּמה והצליף בשוטו. רק לפנות בוקר נרדמתי וישנתי שעות אחדות. משנתעוררתי כבר ניגנו שם למעלה. כן, צלילי־כינור, “הקרנבל של ונציה”, ואִתם זו היללה הקצובה של קולות־כלבים שונים. אין אני יודע בכוח אילו עינויים הפיק אותו ברנש מן החיות הללו מין זמר שכזה. משקראתי את בעל־המלון ואיימתי עליו שאעזוב את המלון תיכף ומיד, סולק מורה־הכלבים עם חניכיו. ברוך שפטרנו!”

“הכלבים המסכנים!” – אמרה שרה הוֹלצמן בקול כבוש, ומיד הסמיקה מאד, משהמשיך את דיבורה מר גאָרהארד, אלא שלא אליה כי אם למר האָלמונד פנה ואמר:

“נכון מאד, לכלבים לא הוטב בכך כלום. הוא יוסיף לענותם.”

ההופראט ניענע בראשוֹ: “מה אין ממציאים בימינו! כלבים מזמרים – הרי זה בניגוד לטבע של בני מינם.”

“ייתכן שכל אמנות היא בניגוד לטבעו של המין” – העיר מר גאָרהארד. וד"ר היבנר־ביי הוסיף: “כן כן, דומה אני כי מיטב ההישגים – בזכותם של עינויים באו לנו.”

לא היה בכוחו של מר האָלמונד לעקוב עוד אחר השיחה. שיקע עצמו בקערת־הצלי, מתוך קורת־רוח חרישית, שהנה עלתה אף בידו לספק פעם חומר לשיחת הכלל.

לאחר הארוחה ישבו, כרגיל, בחוץ ליד בית־המלון, ושתו קפה שחור. מר האָלמונד העז ונתקרב בדחילו אל מר גאָרהארד, שעשה עליו רושם רב בקרירותו, ואילו היום היה כמעט חביב.

“מה היתה בעצם כוונתך בדברים על האמנות שהיא בניגוד לטבע – או איך אמרת זאת?”

“לא עכשיו” – השיב מר גאָרהארד דרך ידידות ולחץ לו את זרועו. “מוטב שנאזין!” – ובסיגארה שבידו החווה אל גזוזטרה אחת שבקומה הראשונה. בעד הדלת הפתוחה בקעו צלילי פסנתר.

מר האָלמונד האזין, ולאחר רגע קל לחש: “מי זה המפליא כך בנגינה?”

“שרה הולצמן”

“היהודיה הקטנה?”

“כן.”

גם האחרים האזינו לצלילים שלמעלה. הגברת הולצמן ישבה לה עסוקה במלאכת־יד נאה. לפניה, כמעט לרגליה, על כורסת־נצרים נמוכה, מר פוֹן רוזאָן. גברת הולצמן היתה לפעמים נושאת עיניה למעלה, מביטה ארוכות ועמוקות בעיני הבארון ומחזירתן שוב למלאכת־הרקמה שלה, כשהיא מתחייכת תמיד לאחר מכן, כאילו מסיחים היו זה עם זו.

למעלה משכו הצלילים והלכו. אד־צהריים פרוש היה על האגם. מר גאָרהארד הפליג בחלומו אל מעבר להרים. כמה זמן ישבו? באמצעו של קטע אחד אמר מר האָלמונד, כמדבר אל עצמו:

“נגינה זו חודרת לבי ובשרי.”

אז הביט בו מר גאָרהארד בארשת של תודה ואמר חרש: “אפשר שאדם טוב אתה.”

אך גם הקשבה קצרה זו הגיעה לסופה. אך נדמו הצלילים האחרונים, ושום דבר לא בא במקומם, נתעוררו שני האדונים.

“אלה הם צלילים אחרים, שונים מאלה ששמעתי הבוקר עולים מן החדר הסמוך”, – אמר מר האָלמונד, כדי לומר דבר־מה.

אולם מר גאָרהארד השיב תשובה מוזרה.

“טועה אתה, מר האָלמוּנד, אלה הם אותם הצלילים עצמם.”

“זאת אין אני תופס” – אמר מר האָלמוּנד.

“כמובן. מניין תדע מעשה זה – שאולי אחד בלבד יודע אותו?”

“והאחד הוא אתה, מר גאָרהארד?”

הלה קם ממקומו ורצה להיכנס לבית. אותו רגע ירדה שרה הוֹלצמן במדרגות, שמלתה הבּהירה הבהיקה באפלוּלית־למחצה של חדר־המדרגות. מר גאָרהארד נשאר עומד בחוץ ליד השער, כדי להניח לה לעבור. היא לא הסתכלה בו. אז אמר הצייר בקול רם:

“התרצה, מר האָלמונד, לצאת עמי אחר־כך, משיפוג החום, לסאנקט ליאוֹדאָגאר? נלך לשם בדרך היער ובערב נחזור בסירה. ליל־ירח הלילה.”

“בעונג רב!” נענה מר האלמונד. “אמתין לך כאן, ככל שתרצה, עד שנצא.”

מר האלמונד ישב עתה לבדו, הדליק סיגארה חדשה והסתכל בשרה הולצמן, שנראתה לו מוזרה עוד יותר לאחר רמזיו הקלים של הצייר. אכן, עדיין ילדה בשמלה קצרה; אך בפניה החיוורות היתה רצינות גדולה. היא ניגשה אל אמה. הבארון קם בנימוס ממקומו והציע לה את כורסת־הנצרים. שרה הולצמן סירבה קרות,כשהיא מראה את ספרה, ופנתה מיד אל הסוכה שעמדה בשולי הגבעה לצד האגם. הגברת הולצמן הביטה לעבר בתה במשיכת כתפיים, ובתנעת ידה הבשרנית ועמוסת־הטבעות הזמינה את מר פוֹן רוזאָן לחזור ולשבת במקומו. מר האָלמוּנד נתן זו הפעם הראשונה דעתו על כך, שהגברת הולצמן ובתה מופרשות לחלוטין מחברת שאר הגברות. כל השאר, גם הזרות ביותר, שוחחו זו עם זו מזמן לזמן, והנערות הצעירות השתעשעו, צחקו ושיחקו טניס על האחו, או משחקי־ציבור בטרקלין שעה שירד גשם. שרה הולצמן בלבד היתה תדיר בודדה. אמה, נדמה היה לפחות שאינה משתעממת, שכן תמיד נמצא לימינה הבארון המצוחצח. לבו הטוב של מר האָלמונד נתמלא רחמים לילדה הבודדה, שישבה בסוכה, ראשה נסמך בזרועה, על ספרה. הוא קם ועבר פעמים אחדות לפני הסוכה. והנה הבחין, לתמהונו, ששרה הולצמן לא קראה כלל, אלא הסתכלה בעצב מבעד לזרועה אל מעבר האגם הדומם, משל חיפשה משהו בחוף האחר. אולם משנתקרב אליה יותר מדי, בסקרנותו ללא זהירות, נרעדה, נעצה בו רגע מבט נפחד וקודר, ומיד ללא נוע ובמצח קמוט שמה עיניה בספרה.

משירדה השמש הלך מר האָלמוּנד עם מר גאָרהארד דרך יער־האורנים לעבר סאנקט־ליאודאָגאר. ושוב השיב מר גאָרהאד להערותיו ושאלותיו של בן־לווייתו הברות קטועות בלבד. לאחר שהפסיעו כמחצית השעה, שמעו קולות של ריב קרבים ובאים ממרחק הדרך. היה זה ד"ר היבנר־ביי ואשתו. אך הבחינו הללו בבאים לקראתם, נשתתקו. משעברו על פניהם הניח הביי את אשתו המרוגשת לעבור כמה צעדים קדימה, ועצר את מר גאָרהארד:

“היה שלום! אני נוסע הערב.”

“בפתע? לאן?”

“לאפריקה. גם הפעם אין בכוחי לשאת את אירופה.”

“כמה חבל. סע לשלום.” מר גאָרהארד לחץ את ידו של הביי, הסתכל אחריו רגע קל ופנה אחר־כך בחיוך אל מר האָלמונד: “רואה אתה, מוזר הדבר, אולם לאמיתו הרי זו אותה תופעה עצמה שדיברנו בה.”

“איזה תופעה?” – שאל מר האֶלמוּנד.

“ביי זה תשוקתו לתור חלקי־עולם קודרים איננה מרובה מתשוקתם של כלבי שכנך לזמר. אילו זכה לישב בשלווה, יש לשער שהיה בורגני טוב כמוך.”

מר האָלמוּנד לא ידע בו ברגע, כיצד יפרש את הדברים. הוא אך מלמל: “ואם כן?”

“אם כן – ממררת אשתו את חייו וטורדתו אל מחוץ לבית – לא, אל מעבר לים! המדע חב לה תודה מרובה לאשה זו. כן, העילות לפעלינו מוזרות הן לעתים, ולרוב הן עגומות. אתם, הבורגנים הטובים, אין לכם ידיעה קלה שבקלות מה מקורם של אותם שירים שאתם מתפעלים מהם ואותם מעשים שמפליאים אתכם. אתם שומעים, אך אינכם מבינים, את הזמר שמקורו ביסורים. ודאי, צריך שתהא גם נפש, אשר דווקא בשעה שהיא רצוּצה ומעונה ביותר, היא מבקשת לה פורקן בהתפרצות זכה ועילאית. שרה הולצמן הקטנה והמסכנה היא דוגמה נאה לכך.”

“אה, כן, מר גאָרהארד, הן ביקשת לספר לי קורותיה של ילדה זו.”

“מה שידוע לי בזה אוכל לספר לך. טרגדיית־התבגרות מיוחדת במינה. לפני שלוש שנים הכרתי לדעת את שרה, כאן. אז עוד דיברה עמי. אפשר הבחנת היום אחר־הצהרים, שאין היא מחזירה לי שלום.”

“סבור הייתי, שחוסר חינוך הוא. על שום מה תנהג כך ילדה כזאת?… הן לא מלאוּ לה עוד שש־עשרה שנה.”

“עוד לא מלאו לה חמש־עשרה. בת שתים־עשרה היתה כאשר הכרתיה.אביה, קומרציאָנראט2 הוֹלצמן, הביא אז עמו לכאן, כפי שעשה השנה, את אשתו ובתו. לא ראית את הזקן? בשבוע שעבר היה כאן.”

“ההוא? כסבור הייתי שסבה הוא. האשה צעירה ממנו הרבה.”

"הוא נשא אשה במאוחר – דבר זה נודע לי אז. נוהג הייתי לפטפט עמו לעתים קרובות, והוא יספר לי כמה דברים נפלאים מפרשת־חייו, שזמן רב היו חסרי־קבע. הִרבה לנדוד בכל העולם ורכשׁ לא נכסים בלבד אלא גם כל מיני ידיעות נדירות. סוחר גדול הוא ועם זה מלומד. במאוחר השתקע ונשא את בת אחיו לאשה, – אשת הבלים זו. נולדה לו בת זקונים. אין תימה שאפף ילדה חמודה זו רוב אהבה וחרדה. אבל היה משהו נוגע ללב באהבת הילדה לאביה ובקשרה אליו. כל אימת שראתה את הזקן היה מעין פחד במבטה, כפחד שאפשר להבחין בעיניהן של אמהות לילדים חולים. היא שאלה אותי פעם בקול חלוש, אם אביה הוא, לדעתי, תשוש ביותר, ועוד לפני שהיה בידי להשיב בשלילה, כבר נטפו דמעותיה עלי ידי. היא לא זזה ממנו.שעה שהיה שם לא ידעה שום משחק ושום חברה אחרת. מימי לא ראיתי רוך־ילדות שקדר ככה מחרדה מפני אבדה הממשמשת ובאה. עם זאת ידעה להיות עליזה ככל ילד בגילה. מה קסומים היו הטיוּלים דרך היער הזה, כשהיא לחוצה אל זרועו של הזקן ומפזזת ביני לבינו. ואני, אף אני כבר עמסתי על גבי כמעט ארבעים שנות־חיים, והילדה הטהורה לא היתה עשוייה בכלל לעורר בי אלא רגשות של דוד בא בשנים. לא היה דבר נאה משעה שעוררה אותנו לספר לה סיפורים – את האב על מסעותיו ומאורעות נעוּריו, ואותי על האמנות שלי ועל גדולי האמנים – והיא מקשיבה רב קשב וברק בעיניה העמוקות. או פטפוטים שלה עצמה, ציוצים אלה, שירים אלה שלשמעם היינו אנו המבוגרים נאלמים ומסתכלים מעל לראשה הקט והחמוד? משהפסיקה היה אביה אוהב ללחוש לעצמו את מלות־השיר:

הו, פי־עוללים, הו פי־עוללים,

ברוך־בינה לא־מודעה –

שפת עופות מבין, שפת עופות מבין

כמו המלך שלמה…3

בטיוּלים אלה נוהגים היינו כרגיל ללכת שלושתנו לפנים, ואילו גברת הוֹלצמן היתה באה עם הבארון מאחורינו. הלה כבר אז היה בחברתה. באירוניה חרישית שאין לחקותה היה מר הולצמן מדבר אלי על האדון הזה, אשר, אם איני טועה, היה לווה ממנו כסף לעתים קרובות. ואולם עד היכן הגיע מבטו הנוקב של אותו זקן חכם־לב, עד כמה ראה ועד כמה העלים עין? – זאת לא אדע. והנה אירע, שהוצרך לנסוע מכאן לזמן־מה לרגל עסקיו… שרה, כמובן, נעגמה מאד, והוא נאלץ היה להבטיח לה, שיכתוב, יטלגרף ועד מהרה יחזור. הן ילדה נבונה היתה וקיבלה את הדין, אם גם בצער מה. לאחר שנסע, העליתי לפניה כל היתולי הבדוקים. שיעשעתי אותה ועצמי במיטב יכולתי. למחרת היום בישר מברק של אביה, שהוא יקדים לחזור מכפי שהבטיח. שמחנו מאד, ושמחתנו ארכה עד לערב הבא. הגברת הוֹלצמן ושרה הלכו לישון בשעה מוקדמת. כדי להיפטר מן הבארון ששיעמם אותי, הפלגתי לטיול בסירה, דבר שהבארון לא היה מחסידיו. חתרתי הרחק וחזרתי. משעליתי בגבעה אל מלון “זאָהוֹף”, היה כמעט הבית כולו שרוי בלא אור. הכול כבר שכבו על משכבם. לאחר העליה המהירה עמדתי למעלה דומם, להינפש קמעא. והנה לקחה אזני משהו – קול ממושך, חנוק, שעורר בי חלחלה עוד לפני ששיערתי מה הדבר. שכן היה זה קול כאב גדול ביותר, שלא נשמע עוד כשל אנוש, אף שהיה זה קול אנושי. הוא דמה מאד ליללת כלב מעונה קשות. הלכתי לעבר הקול. בעשב הרטוב, לרגלי־השיחים שבשולי הגבעה, שכובה היתה, משוטחת, דמות קטנה, בהירה, פניה כבושים בקרקע. מיד הייתי לידה – והכרתיה.

“שרה!” קראתי בלי־משים בלחש, כלחש אשר להתייפחותה החרישית. “למען השם, מה קרה?”

היא לא שמעה או לא רצתה לשמוע את קולי. ראיתי, כי תחת להשיב לי נעצה שיניה בקרקע להחניק גניחותיה. כן השגחתי, שירדה במרוצה, כשאך שמלה דקה ולסוטת לילה לעורה והיא יחפה. בקפיצה אחת הגעתי אל החלון הפתוח של חדרי בקומת־הקרקע, זנקתי פנימה, נטלתי שמיכה עבה, וכאשר שוב הייתי לידה, לקחתי קודם כל את הנערה הרכה ועל אף התנגדותה חיתלתיה, למען יחם לה, עד שלא היה בידה לזוז. עתה התייפחה על לבי לתוך השמיכה.

“שרה, ילדתי, מה הדבר? – האם הגיעו ידיעות רעות מאבא?”

“לא,” – יללה. לא, לא, לא!"

“ובכן, מה הדבר, ילדתי?”

”הה מר גאָרהארד, הה מר גאָרהארד! אינני יכולה לספר זאת, אינני יכולה לספר זאת!"

“האקרא את אמך?” – אמרתי.

מיד ביקשה להיחלץ מזרועותי ולהטיל עצמה לארץ, כשהיא קוראת בקול צרוד, שלעולם לא אשכחהו: “לא זו לא! לא, לעולם לא!”

מיד עברני חשד־פתע. ניחמתיה רכות ככל שיכולתי. עליה להירגע, לחשוב על אבא.זה הועיל. עווית ההתייפוחיות הפך לבכי חרישי יותר. בכי רב בכתה, הילדה המסכנה. מעט מעט חזר אליה אף הדיבוּר, ואז נתגלה סוף־סוף הדבר אשר ניחשתי, אשר חששתי. היא דיברה חרש:

“אני כה אומללה, כי – כי אמיא אוהבת גבר זר.”

נבהלתי מאד וגימגמתי:

“ילדתי, שרה, כיצד יכולה את להאמין בכך? דמיון אווילי הוא, כגון זה אסור להעלות על הדעת בכלל.”

והיא ענתה בקול נטול־צליל:

“אל־נא תאמר לי דבר! אני יודעת. זה שעה יודעת אני זאת. רציתי להטיל עצמי לתוך המים. כבר הייתי ליד החוף. אבל אבא! אבא המסכן, היקר! אסור לי למות לפניו, ואסור שיוודע לו הדבר. ואז חזרתי ועליתי לכאן. אבל איך אוסיף ואחיה בידיעה זו, מר גאָרהארד, איך אוסיף ואחיה בה?”

הייתי מזועזע מאד. לא העזתי לחלוק על דבריה, לשאלה. כל קורטוב של ניחומים שמצאתי בלבי – הענקתי לה. לא דיברתי עמה עוד כדבּר עם ילדה, שכן כל המתנסה בסבל כזה כבר הוא נמנה עם בעלי־היסורין המבוגרים. אמרתי לה, שהאמנות היתה לי תמיד נחמה גדולה בחיי אני, כי בכוחה הופכים כל יסורינו לפרחים, החוזרים ונותנים שמחה בלב בני אדם אחרים, ודווקא למרי־הנפש ולנושאי־הסבל שבהם. ואז שוב נאלצתי, על אף כל אלה, להתחייך, כאשר שאלה בתום־ילדות:

“כלום סבור אתה מר גאָרהארד, שהנגינה בפסנתר עשוייה לסייע לי בכך?”

סוף־סוף הנעתי אותה ללכת לישוֹן. אולם איזו תמורה נתחוללה אותו לילה בנפשה של שרה הקטנה? באיזו קפיצת־הרוח פנתה התמרמרותה כנגדי?

אפשר שהתחרטה על שגילתה לזר את חרפת ביתה. או שמא חששה המסכנה חסרת־הנסיוֹן, שעשוי אני לספר משהו לאביה? בכל מחיר ביקשה להעלים זאת ממנו – על כך עמדתי מיד. עד לשובו של הקוֹמאֶרציאָנראט נהגה בי בצינה ובקשיחות. מובן מאליו, שאף ברמז קל שבקלים לא העליתי בזכרה את אשר התרחש: לאחר ימים אחדים, כשהיינו לבדנו, אמר לי הזקן:

“שער נא בנפשך מצב־רוחה זה של הילדה, מר גאָרהארד חביבי! בפתע נתעוררה בה טינה כנגדך – אך לא עלה בידי לברר מהי. בעיני הרי זה אחד ממצבי־הרוח המופלאים המופיעים באנשים צעירים בתקופת־חיים זו של חידות. אין היא רוצה להימצא עוד בחברתך, ואני נאלצתי להבטיח לה זאת חגיגית. והרי זולת זאת ילדה כה טובה היא. אולם מוכרח הייתי לומר לך זאת בחשאי, למען לא תעלה השערה על סיבה רצינית יותר, שהרי אני מעריך אותך כמקודם.”

“הנה, אדוני היקר, כך אבדה לי שרה הולצמן הקטנה.”

מר האָלמונד אמר: "דבר זה הוא מאוד – מאוד, כיצד אגיד זאת? מוזר!

הצייר סיים סיפורו:

“אני פוגש אותה כאן כל קיץ, ממרחק אני רואה אותה בגידולה, בהתבגרותה. אני גם מבחין לפי סימנים שונים, כיצד סבל זה שלא נמחה מעצב את נפשה. נגינתה היא לי כידיעה שלוחה מן הסוד הכמוס. היא סובלת ונאבקת. כאילו היתה שותפת לעבירה, דואגת הזכה שאמה לא תיתפס לעולם; שכן בדרך כך היה נודע דבר החרפה לאיש הזקן. היודע הזוג המתועב, כיצד היא מסייעת להם? משער אני, שהשניים בטומאתם הלא־איכפתית, אינם מרבים ליתן דעתם על כך. יכולים הם להיות שקטים, והם שקטים: שרה הולצמן עומדת על המשמר.”

האדונים הגיעו עתה לכפר סאנקט־ליאודאֶגאר אשר על החוף. מר האָלמוּנד ביקש לשבת כאן, כדי לעכל – לפי דבריו – את המעשה. אולם מר גאָרהארד רצה להפליג תיכף־ומיד בחזרה.

“הן אמרנו, שנחזור לאור הירח” – הטיח כנגדו מר האָלמוּנד.

“כן, אמרתי זאת רק בגלל שרה הוֹלצמן, שלעולם אין היא שרה, כשהיא יודעת שאני מצוי בקרבת מקום; דבר זה נודע לי במקרה ונתאשר לי אחר־כך בהסתכלויות. מאז הלילה ההוא היא בושה בפני, ואין היא רוצה שאשמע בשירתה אותו דבר כמוּס, שנתנסתה בו בזמן ההוא. היא רוצה שאשכח, שימחה המאורע ההוא מזכרוני. שהרי אין שרה הולצמן יודעת, עד מה לא אוכל, עד מה לא אוכל לשכוח אותה. וכאשר אני מאזין, בחשאי, לשירתה… בואה, אולי תשיר היום!”

הם ישבו בסירה. מר גאָרהארד חתר בעוז במשוטים, והסירה הזעירה ניטלטלה כהלכה על פני המים. ירדה אפלה. משהגיעו למרחק של מאה חתירות־משוט בלבד מן המלון ודבר לא עלה באזניהם, נואשו מתקוותם. שעה קלה הניח האדון גאָרהארד את המשוטים. אך ביקש, מאוכזב, לשוב ולקחתם בידיו, והנה נשמע קול חביב עולה מלמעלה; קול שנשמה בו. המריא הקול למרום, קל וזך, כמו ריפרפה צפור על פני האגם.


  1. “יועץ⁻חצר”, תואר⁻כבוד, שחולק בגרמניה ובממלכה האוסטרית⁻הונגרית לפקידים גבוהים ואישי⁻ציבור מכובדים.  ↩

  2. “יועץ⁻מסחר” – תואר⁻כבוד שהוענק לגדולי המסחר, התעשיה או הכספים.  ↩

  3. במקור:

    O du Kindermund. O du Kindermund.

    Unbewusster Weisheit froh –

    Vogelsprachekund. Vogelsprachekund

    Wie Salomo…

    הבית הוא מתוך שיר של המשורר הגרמני פרידריך ריקרט.  ↩