רקע
בנימין זאב הרצל
סיפורים: מבוא מאת אלכסנדר ביין
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הספריה הציונית; תשכ"א

נוהגים להבדיל בין הרצל המדינאי, מארגן העם היהודי בדרך למדינה, ובין הרצל הסופר. על הראשון גומרים את ההלל, לעתים קרובות בלי להכירו כראוי; מן השני נוהגים להתעלם. הדעה המקובלת היא, כי הרצל כתב בעיקר לפי טעמם של קוראי העיתון, כלומר, דברים קטנים ונעימים “מתחת לקו” העיתון, דברים שאפשר לקרוא אותם בלי התאמצות ומותר לשכוח אותם למחר. אמנם לפני שהיה לציוני, כך סבורים, היתה הספרות כל מאווייו של הרצל, והוא כתב פיליטונים ומחזות לרוב; אבל אז, אומרים, הרי לא היה בכלל איש רציני ביותר. לעומת זאת, כשהיה לציוני, התמסר כולו להגשמת הרעיון שתפס את לבו, ודברים ספרותיים קטנים הוסיף לכתוב רק בשביל למלא את חובתו כלפי העיתון “נויאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ”, שהוא היה עורכו הספרותי והיה חושש תמיד, שיפטרו אותו ממשרה זו בגלל פעולתו הציונית והוא יישאר ללא פרנסה וללא מעמד מוכר ומכובד בעולם – אותו מעמד שהיה דרוש לו כל כך לשם עבודתו הציונית.

ובאמת יש רשימות אוטוֹביוֹגראפיות מסוימות ביומניו של הרצל ובמכתביו, שאפשר לפרש אותן כך. כשבאה התמורה הגדולה בחייו, באמצע שנות התשעים של המאה שעברה, הביט הוא עצמו זמן מה בזלזול על שנות חייו הקודמות ועל עבודתו הספרותית באותן השנים. כל כך נעלה היתה בעיניו המטרה שאליה שאף עתה, וכל־כך כבירים היו התפקידים שנטל על עצמו מרצונו, שכל מה שקדם להם נראה לו קטן ופחות־ערך. גם את העבודה הספרותית היומיומית או השבועית, שהוסיף לעבוד, ראה באור זה. העובדה שהיה מוכרח לשמור על משרתו בעיתון הווינאי הגדול, שלא הזכיר כלל בימי חייו של הרצל את הציונות ואת עבודתו של הרצל למענה; החיכוכים המתמידים עם בעלי העיתון בגלל הדבר הזה, והשניוּת שהביא המצב הזה בחייו, כל אלה מיררו את נפשו, והלך־רוח זה מצא את ביטוּיו לעתים קרובות בהערות־הביטול שביומנו ובמכתביו.

אך מי שיקח את העדויות האוטוביוגראפיות האלה, את רשימות הביקורת והתרעומת של הרצל, כאמת־מידה למדוד בה את יצירותיו הספרותיות, לא יעשה צדק לא להן ולא ליוצרן. ולא רק בגלל העובדה הידועה, שמחברה של יצירה ספרותית איננו תמיד האיש המסוגל ביותר לדון עליה, לא לשבח ולא לגנאי. גם הרצל עצמו העריך את סיפוּריו ופיליטוניו לעתים קרובות הערכה שונה לחלוטין. בעצם סבור היה, שנועד להיות סופר גדול, אלא שלא הגיע לידי התפתחות מלאה, מפני שחייו הפנו אותו למסלול אחר. כל ימיו שאף ליצור יצירות שלימות ככל האפשר, גם כשכתב לצורך השעה, ועל אחת כמה וכמה כשניגש ליצירה ספרותית וביקש להביע את רחשי־לבו, חוויותיו וגעגועיו. ודווקא באותן השנים, שבהן היה נתון כולו לרעיון הציוני, קיבלו גם יצירותיו הספרותיות עמקות חדשה, רצינות ובהירות יתירה. האנשים והמאורעות שתיאר נעשו מציאותיים יותר, ולעתים קרובות ביטא בעיתונו בסיפור, במשל או באגדה, מה שלא היה מותר לו, לציוני, לומר במלים גלוּיות.

אין איפוא אפשרות והצדקה להבדיל, כפי שעושים בדרך כלל, בין הרצל הציוני להרצל הסופר. הם רק שני צדדים שונים של אישיות אחת. יתר על כן: דרך־הראייה של הרצל, השקפתו ודעותיו על העולם והתפתחותו, על הסבל והמוסר, על ההמון והיחיד, על החברה והמדינה, על הבטלה והעבודה, על התענוג והחובה, על אהבה בין איש לאשה ובין הורים לילדים, כל אלה מצאוּ את בִּיטויָם בכתביו הספרוּתיים. גם הוא עצמוֹ ראה בכתבים הקטנים האלה, וביחוד בסיפוּרים הפילוסופיים, מעין גיבוש של השקפותיו הכלליות. לכן גם שלח את הספר “סיפורים פילוסופיים” לאישים מובהקים, שאתם עמד בקשרי משא ומתן בענייני הציונות – לקיסר גרמניה, לבילוב, לדוכס הגדול מבאדן, לוואלטר ראטנאוּ ולאחרים. מן הדוכס מבאדן ביקש במיוחד לקרוא את הסיפור “סולון בלודיה”, והלה ענה לו, שקרא לא את הסיפור הזה בלבד, אלא את כל הסיפורים, ומצא בספר שפע של מחשבות, המצדיק לחלוטין את השם “סיפורים פילוסופיים”: “כל סיפור חדש מעורר מחשבות ערות, המניעות אותנו לבחינה עצמית”. וּואלטר ראטנאוּ, ההוגה והמדינאי היהודי־הגרמני, ענה לו ב־16 באוגוסט 1901: “את ספרך קראתי אתמול עד גמירא. אתה פנית לטעמי הטוב, כדי שלא אכתוב רצנזיה, ואני מרחיק לכת, ואיני אומר לך כלום על זה. תרשה לי רק הערה אחת, ונא לא לראות בה לא אדיבות ולא התרברבות. הספר הביא לי את ההרגשה החדשה, שכמעט לא ידעתיה, שהמחבר מכיר את החיים”.

הערות אלה נוגעות במיוחד למחצית הראשונה של הספר שלפנינו, לסיפורים הפילוסופיים. את השם הזה קבע הרצל בעצמו, כשפירסם ספר בשם זה בשנת 1900, וגם ארבע שנים אחרי כן, בשנת 1904, כשסיים את שני הכרכים של פיליטונים בארבעה סיפורים פילוסופיים (מספר 20–23 של ספרנו), שכתב ופירסם ב“נויאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ” אחרי הופעת הספר הקודם. רק סיפור אחד, זה הפותח את ספרנו, לא היה כלול בשני הספרים שהזכרנו: הוא פורסם בראשונה כסיום לקובץ הפליטונים הראשון של הרצל, שהופיע בשנת 1887 בשם “חדשות מן הווינוס”.

הסיפור הקטן הזה, “היודע מחשבות”, נראה לנו אופייני מאוד לדרך־ראייתו של הרצל, בסיפוריו, בכתבותיו מפאריס, שמבחר קטן מהן אסף בספרו “היכל בוּרבוֹן”, במחזותיו, וגם במגעו ובהליכותיו עם הבריות. גיבור הסיפור – ובוודאי אין זה מקרה שהדברים מסופרים בלשון מדבר־בעדו – מעיד על עצמו שהוא מבחין בהזדייפות. “או, אם תמצא לומר” – עונה הוא לשאלת השתוממות של בן־שיחו – “במעברים. זה משהו מיוחד במינו. ההתבוננת מימיך בדמדומים? ההשגחת מימיך, איך צבעי השחר או הערב משתלהבים או מחווירים בשמים כל אלפית הדקה? עין חריפה לי. אני רואה מעברים אלה כל אחד מהם בנבדל. וחליפות כיוצא בהן מתרחשות גם באדם. גם את אלה אני רואה ברורות. החלוקה לאנשים טובים ורעים מיושנת היא, כמלודראמה רגשנית… אין אנשים טובים ואין אנשים רעים. דעתי היא, שמעיקרו – כל אדם הוא טוב, או כפי שאני מכנה זאת: אמיתי… לימים מתרחש משהו – אולי רק זרם־הזמן – והם נעשים לא־אמיתיים. מן האהבה לא נשאר אלא עדנת המבט. – מן הידידות – לחיצת־היד החמה. ואולם אני עומד מיד על כך, גם אם עדיין דומה הדבר לקודמו עד להטעות… אני יודע את המחשבות. אני מריח את ריח ההזדייפות. כיצד, זאת לא אדע בעצמי… אין אני מתכוון לצביעות – זו מִלה גסה לעניין מגושם – אני מדבר אך על ההזדייפות בלבד. ואני רואה אותה בשירה אצל המשורר, החורז רגשות שכבר זה מזמן נגמל מהן; בפוליטיקה אצל הנואם האוֹפוֹרטוּניסטי, שקולו עדיין רועם בהתרגשות ממש כמו בימי הנעורים הנלהבים, בעוד שבפנימו כבר נצטנן ונתפקח1 מאוד מאוד. רואה אני את ההזדייפות בכל מקום שהיא מצויה. בכשרון זה לראות ללבב אדם אפשר שיכולתי להיות דיפלומאט גדול או איש עסקים מצליח. אין אני משתמש בכך כהלכה, ואין אני אלא הולך־בטל ואיש הבוּלווארים. איזו שליטה יכולתי לרכוש על בני האדם, אני המכיר את כל המעורער והמזוהם השוטף ורוטט בנפשם”.

היכולת הזאת לראות לפנימיותם של הדברים, לנפשם של האנשים, היא שהביאה את הרצל לאחר שמצא את העוז ואת החופש הפנימי להסיק כל המסקנות ממימצאיו ולומר גלויות מה שעם לבו – גם לידי הכרה של שאלת היהודים, עד שקרע מעליה את הצעיפים והראה אותה על כל האמת והכיעור שבה, אך גם על כל סיכויי־היופי שבה. הסיפוּרים האלה הם איפוא שלבים בדרכו של הרצל אל עצמו, אל הכרת העולם בכלל והעולם היהודי בפרט.

בסיפור הזה ובסיפוּרים האחרים הצד הסיפוּרי הוא לעתים קרובות הצד החלש. דומה, הרצל אינו חי את הסיפור על דמויותיו בשלימות. הוא אינו איש המספר בדרך טבעית, כמחברי הרומאנים והסיפוּרים הגדולים. הוא יותר מן הטיפוס של “קוֹזאֶר” (Causeur) צרפתי, איש־שיחה האוהב לספר אנקדוטה או בדותה שנונה. הוא רומאנטיקן אֶלאֶגי; “הליריקן שבין הפיליטוניסטים הווינאים”, קורא לו אחד המבקרים. הוא תמיד מוֹראליסטן, איש המסתכל לתוך־תוכם של הדברים, כדי ללמוד מהם את מהות ההווה ולחזות את הצפוי בעתיד. לעומת המטרות העיקריות האלה נעשית בסיפוּרים רבים העלילה הסיפוּרית כמעט לבוש חיצון בלבד ואין בו ערך בפני עצמו וחיים הניזונים מתוך עצמם.

נקודת־המוצא ברוב הסיפוּרים, ועוד יותר ברשימות האחרות שבספר הזה, היא הסביבה, שבה נמצא המספר, והחוויות הקטנות למראית־עין, שהוא חי אותן בווינה, עיר מושבו, או בנסיעותיו המרוּבוֹת. אך מאורעות חיצוניים אלה משמשים לו רק כפתיחה, כמשענת. שנים רבות היה לבו נתון לעולם התיאטרון, העיתונות והריקלאמה. נקח שוב כנקודת־מוצא אחת מרשימותיו הראשונות: “חדר האיפור”. גם בסיפור הזה, ובאחרים כיוצא בו, הוא קורע את הצעיף מעל העולם שנראה מבריק כולו, והוא מראה את החיים הקשים, מלאי הסבל והאכזבות, המסתתרים מאחורי הברק החיצון הזה. מורגש כאן רגש־הכבוד שלו, אותו רגש־הכבוד הנפגע, שהביא אותו אחר־כך לידי החלטה להרים מחדש את כבוד העם היהודי; ומורגש מבט־הרחמים של איש, שסבל בעצמו הרבה, אל אנשים אחרים, הסובלים והמעונים גם הם. את הקשר העמוק בין סבל אישי ובין מעשים גדולים, אם באמנות, אם במחקר ואם בחיי־המעשה, ביטא כמעט עשר שנים אחרי־כן בסיפור האֶלאֶגי “שרה הוֹלצמאן” (מס' 14). כלבים שמאלפים אותם על־ידי מכות, פסנתרנית צעירה הנעשית אמנית מתוך סבל אישי ודמעות חרישיות, וחוקר של מרחבי אפריקה הלא־נודעים – כולם מובאים בסיפור פילוסופי זה לידי מכנה משותף. על החוקר היוצא למסעות־מחקר לארצות רחוקות, מפני שבבית מיררה לו אשתו את חייו, אומר הרצל, כמתוך שיחה עם עצמו: “המדע חב לה תודה מרובה לאשה זו. כן, העילוֹת לפעלנו מוזרות הן לעתים, ולרוב הן עגומות. אתם, הבורגנים הטובים, אין לכם ידיעה קלה שבקלות, מה מקורם של אותם שירים, שאתם מתפעלים מהם, ואותם מעשים שמפליאים אתכם. אתם שומעים, אך אינכם מבינים, את הזמר שמקורו ביסורים. ודאי, צריך שתהא גם נפש, אשר דווקא בשעה שהיא רצוצה ומעונה ביותר, היא מבקשת לה פורקן בהתפרצות זכה ועילאית”.

ובתוך העולם הזה של תיאטרון ותצוגות מעניינת אותו תמיד ביותר הבעייה, כיצד עושים את הדבר? כיצד נוצרים כוכבני התיאטרון, כיצד מרתק התיאטרון או הקרקס את הקהל, מי עומד מאחורי התופעה הזאת, מי הוא המארגן והמכוון את הכול? ומאחורי השאלה הזאת מסתתרת בשבילו השאלה הנכבדה עוד יותר: מה זה שקוראים לו בשם “ההמון”? כיצד עומד היחיד מול המוני העם? מה הן הדרכים, שבהן משתלטים על האנשים, הפשוטים והמפוכחים כאחד? לשון אחרת: מה הקשר בין המנהיג והעם? החיפוש אחרי פתרון לשאלה זו חוזר ומופיע במשך שנים מתוך סיפוריו ההרפתקניים של האימפרסאר שפּאנגלבּאֶרג, דמות של אדם קל־דעת למראית־עין, שכל שאיפתו הוא למשוך את הקהל לתצוגותיו, אך הוא עומד תמיד ומשתאה בפני התופעה המוזרה הזאת, הנקראת המון. רשימות שונות בארכיונו של הרצל מעידות, כי שנים רבות חלם על כתיבת ספר שלם מסביב לדמותו של האיש ההרפתקני הזה, הנאבק עם המון־העם כדי להוליכו למטרותיו. אפשר לשער, כי הסיפוּרים “פיגמאליון” (מס' 3), “המהומה באמאלפי” (מס' 4), ואולי גם הסיפוּרים “מעשה טוב” ו“מומבו” (מס' 6 ו־8), היו צריכים להיות חלקים מן הספר הזה, שלא נכתב לעולם.

בשני הסיפוּרים משנת 1890 כבר מורגשת ראשיתה של תמורה בלבו של הרצל. הנה הסיפור “הבן” (מס' 10), שנכתב זמן קצר לאחר שנעשה הרצל לאב. “שעה שנולד, היה לי העולם פתאום כה מלא”, מעיד על עצמו גיבור העלילה. “ידוע לכם, מוצאי ממשפחה טובה, זכיתי בחינוך טוב וקפדני, ונעורי עברו עלי בנעימים. גם לחיי הנישואין נכנסתי דרך שעשוע… ילדינו הם מורינו הגדולים ביותר. בני לימדני לאהוב את החיים אהבה של טעם. כי הוא היה חיי, חיי־תמיד שלי, הערובה שלעולם אהיה מהלך תחת השמש בדמות בני, בדמות נכדי, צעיר תמיד, ויפה וחזק תמיד ומתעדן והולך”. או הסיפור על “רוזאלינדה היפה” (מס' 5), שאחר התהוותו נוכל לעקוב למן רשימתו הראשונה, שרשם ביומן־הנסיעות שלו אחרי הביקור במוזיאון וירץ בבריסל, דרך רשימות ביניים שונות ועד לנוסח המוגמר. כשלונם של מחזות מסויימים על הבמה, לאחר שזכה שנים אחדות להצלחה ניכרת בתיאטראות הגדולים ביותר, שימשה בשבילו הוכחה שעדיין אינו יודע למצוא את הדרך אל המוני־העם, שכל־כך ביקש למצוא אותה; והמשבר בחיי־הנישואין שלו הניע אותו להביט בעינים ביקורתיות על חייו שלו, ודרכם על חיי זולתו.

באו ימי פאריס. בארבע שנים אלה, מ־1891 עד 1895, שבהן עבד ככתב הפאריסאי של ה“נויאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ”, גדול העיתונים של וינה ועיתון רב־השפעה בחיי המדיניות, התרבות והכספים של אירופה כולה, התמסר הרצל בראש וראשונה למילוי תפקידיו כעיתונאי. בצד כתבותיו המרובות, שגם הן כתובות בסיגנון המלוטש של הפיליטוניסטן, כתב גם ראֶצאֶנזיוֹת על ספרים, על הצגות תיאטרון ועל תערוכות אמנות. סיפור פילוסופי אחד עוד הופיע בהתחלת פעולתו זו: “הריפוי ממרה שחורה”, סיפור על איש שאין לו מטרה בחיים והוא רוצה להירפא מרגש השיעמום הזה, המגעיל את חייו, שהם מאוּשרים ביותר מבחינה חיצונית. אחר־כך באה הפסקה של ארבע שנים. רק לאחר שהיה הרצל לציוני, משנת 1896 ואילך, התחיל שוב לכתוב ולפרסם סיפוּרים פילוסופיים.

מתוך הסיפוּרים הפילוסופיים של הסידרה החדשה הזאת (מס' 12–23) נשקף אלינו איש אחר. אין זה עוד הקוזאֶר, איש־השיח הקליל, המתבייש כמעט לומר דברים שבכובד־ראש ומגניב את האמיתות הקטנות שלו לתוך עלילה קלילה ככל האפשר; מעתה רוב הסיפוּרים הפילוסופיים הם סיפוּרים ממש, ודברי ההגות שלהם הם אמיתיים יותר, שקטים יותר, פשוטים וטבעיים יותר בהלך נפשם ובסיגנונם. הנה למשל שני הסיפוּרים “ספינת־האוויר המונחית” ו“פונדק האנילין” (מס' 12 ו־13), שנכתבו שניהם זמן לא רב אחרי פירסום “מדינת היהודים”, ובני הדור ראו בהם ביטוי ספרותי לחוויותיו ולהשקפותיו הכלליות של הרצל כציוני. ניכרת בהם גם אמונתו החדשה בעצמו ובאנשים, שבאה במקום “דברי־החכמה”, שנוסחו לפני־כן לעתים קרובות בדרך פאראדוֹכסאלית או גם צינית. על ממציא האווירון המונחה, השורף את המצאתו, מפני שהוא בז לאנשים שמיררו לו את החיים ואינם זכאים, לדעתו, ליהנות מאמצאות מהפכניות כאלה, העיר הרצל בסיום הסיפור: “אסור היה לו שיתן דעתו על בני־זמנו, ולא כל שכן על העלובים שבסביבתו הקרובה. כל המכשיר את העתיד, חייב שידע להגביה־ראות מעל ההוֹוה. האנשים הטובים יותר בוא יבואו”. ואחת הנשים מוסיפה לכך ומעירה: “לגדלות חסר גיבור אגדתך רק אחת: הסליחה.” בדומה לכך הוא מראה ב“פונדק האנילין” – כפי שניסה להוכיח בצורה לא־סיפורית בספרו “מדינת היהודים” – כיצד אפשר להפוך צרות ויאוש לכוח בונה ופורה, למניע עצום למעשים נעלים למען האנושות.

בעיית ההמון, מהותו של העם ודרכי־השליטה בו, מעסיקים אותו עכשיו על־פני רמה אחרת. עתה, כשמצא את דרכו אל עמו והוא מסור כולו לסלוֹל את הדרך להקמת מדינתו בארצו, אין עוד האימפרסאר גיבור סיפוריו. גדול המחוקקים, סוֹלוֹן מאתונה, הוא הגיבור של אחד מסיפוריו המושלמים ביותר, שעיבד אותו אחר־כך גם למחזה: “סולוֹן בלודיה”. את החומר לסיפור הזה מן הזמן העתיק, כמו של הסיפור על סוּלה “אֶפּאפרוֹדיטוּס”, (מספר 20), לקח מ“ספר הפוֹרטרטים ההיסטוריים” של פלוּטארכוס, הסופר ההיסטורי והמוראליסטן (46 עד 125) ששימש מורה להרבה מדינאים, מזמן שנתגלה שנית ותורגם ללשונות אירופה החל מן המאה הט"ז. אך אנו שומעים את הרהוריו על גורל היהודי בעולם, כשהוא מעיר בסיפור “אֶפּאפרוֹדיטוּס” על הגלאדיאטור, שהמון־העם דן אותו למוות: “הם ביקשו את דמו של התראקי – מטעם אחד בלבד, משום שהוא היה החלש יותר. הם היו אוהבים אותו אהבה לוהטת כמידת שנאתם אותו, אילו היה דרך מקרה החזק יותר.”

רוב סיפוריו מסתיימים בשאלה ובציפיה לעתיד לבוא. באופן מובהק ביותר מתבלטת ציפיה זו בסיפור “אצבעי ואילני או העתיד” (מס' 22) וב“נכסי החיים” (מס' 15). הגיבור העני של הסיפור ההוא, המקדיש את חייו לעניים, כדי להחזיר להם את האמון בעצמם ובעתידם, מציין כנכס־חייו את חזון־העתיד. “אכן, רוח אביב בוֹ. אפילו המחשבה על חליפות ימי שוב ניטל צערה. וכבר אני אזרחו של אותו עתיד, מפני שאני פועל למענו. כלום אף הוא, הפסימיסט הגדול” – מוסיף כאן הרצל בהערה על שוֹפּנהאוּאֶר – “לא פנה תדיר אל עדת העתיד שלו? ללמדך שאף הוא, מעבר לשלילה, האמין בעתיד לבוא. הוא הדבר האחד והיחיד, שאין עמו אכזבה.”

כאן ובמקומות אחרים מזכיר הרצל במיוחד את שוֹפּנהאוּאֶר, שתורתו עשתה עליו כנראה רושם חזק ביותר. אין להסיק מכאן, שהוא קיבל את תורת שוֹפּנהאוּאֶר בשלימוּתה, כשיטה פילוסופית מוגמרת. כשם שאופן הראייה והכתיבה של הרצל לא היה זה של הסיסטמאטיקן, אלא יותר זה של האימפראֶסיוניסט, הניזון מן הראייה ומצרף מחשבה למחשבה לא בהידוקי־הגיון קפדניים אלא יותר על דרך האסוציאציות, הבאות כאילו מאליהן – דרך כתיבה שהצטיין בה היינריך היינה, מהרבה בחינות מופתו הספרותי של הרצל – כך גם לא קיבל משוֹפנהאוּאֶר אלא את דרך־הראייה הכללית. כאיש החודר דרך צעיפי המאיה (אם נתרגם את דברי היודע־מחשבות שלו לשפת הפילוסופיה ההודית), הוא רואה את הסבל, את הכיעור, את הרע, מאחרי תופעות הזוהר החיצון. הוא מתמלא רחמים, ורחמים אלה מזדכּכים בהמשך הזמן יותר ויותר, עד שהם עולים לדרגת הזדהות עם הזוּלת – הזדהות פנימית זו, שאנוּ קוראים לה גם בשם אהבה. יותר ויותר מתאחדת עם יסוד זה של השקפתו ותחושתו של הרצל תורתו של שפינוזה, ראייתו שלו את הארצי ואת החולף לאור הנצח (ראה הסיפור מספר 23), תפיסתו את הנראה־לעין כביטוי וסמל לבלתי־נראה, שהוא המציאות האמיתית. מתוך ראייה זאת היה לו גם העתיד כלול כבר בהווה, כנבט או כמהות הדברים, המוסתרת מעינינו רק על ידי הקטגוריה האנושית של הזמן. תפקידנו הוא אפוא לגאול את הטמון בהווה ולהעביר אותו על־ידי פעולתנו בזמן הזה אל שבילי העתיד.

התכונה הזאת, לראות ההתפתחות בעתיד גלומה בתופעות ההווה ולהכיר את נבטי העתיד בהתרחשויות של חיי יום־יום מסביבנו, מציינת גם, ובמיוחד, את הפיליטונים על הטכניקה “בתמורות הזמן”. משחר ילדותו התעניין בהתפתחות הטכניקה. עודו נער חלם, כשנפתחה תעלת־סוּאֶץ לאניות בשנת 1869, שהוא יעשה פעם מעשה לאֶסאֶפס ויבנה את התעלה הגדולה, שתחבר את הים האטלנטי והים השקט דרך מיצר פאנאמה. אחר־כך ייחד לטכניקה תפקידים נכבדים בשיחרור האנושות מכבלי העוני והעבדות. אך בתקופה הציונית נעשים גם החלומות האלה ריאליים יותר. מה שכתב במבוא ל“מדינת היהודים”, כי אור החשמל לא הומצא כדי להאיר את הארמונות של סנוֹבּים אחדים, אלא למען נפתור לאורו את הבעיות המעיקות על האנושות, ובתוכן את בעיית היהודים – עומד תמיד כצו וכהוראה לנגד עיניו. הוא מביט על העולם סביב תמיד בעיני אדם, שמוטל עליו להקים את מדינת־היהודים, לייסד כלכלה וחברה למופת, שבהן יסיק את המסקנות מהתפתחות העולם הקיים. ברומאן התוכניתי “אלטנוילנד” הסיק את מסקנותיו ותיאר את החיים המחודשים, המבוססים על היסודות הקיימים בזמנו, בפרטים ובצבעים ססגוניים. הפיליטונים על אמצעי־התחבורה והתפתחותם הם מעין קווי־תוואי, כעין ניסויי־גישוש בכיווּן זה.

כדי להעריך אותם נכונה עלינו להבהיר לעצמנו, כי באותו זמן היתה עדיין ההתפתחות בשטח התחבורה הממונעת בראשיתה: האוֹפניים רק התחילו לחדול מלהיות צעצוע ולהיהפך לאמצעי־תחבורה; המכונית היתה עדיין כלי נדיר ברחובות; ספינת־האוויר הניתנת לניווּט היתה חלום הדור; והאווירון הכבד מן האוויר, הנושא את עצמו למרומים בכוח התנועה, עדיין לא הומצא. כשהופיע בשנת 1900 אוסף סיפוריו הפילוסופיים של הרצל, כתב אחד המבקרים הנכבדים בעיתון גדול בגרמניה על הסיפור “ספינת־האוויר המונחית” בלשון פסקנית זו: “הסיפור השני, ‘ספינת־האוויר המונחית’, מטפל באותה יד עדינה בבעייה החדשה ביותר של אידיאליסטים מודרניים – מעופו של איקארוס, בעייה שלא פתר עדיין שום אדם, וגם לא יפתור אותה לעולם”.

והנה עוד בהתחלת הסיפור הזה, שהופיע בראשונה בשנת 1896, כותב הרצל כעין מוטו לכל סידרת הרשימות על התחבורה: “אחד, שחזר זה עתה מפאריס” – כלומר הרצל – מספר בפתיחת הסיפור על התופעות החדשות בחיינו. הוא פותח באופניים, וכיצד הם משנים את מראה הרחוב. “מי פילל לפני שנים, כי שעשוע זה סופו לחולל הפיכות כאלה. ועתה הנה מופיעות המרכבות ללא־סוסים [כלומר: המכוניות]. מה יביאו הללו אתם? כל חידוש בתחבורה עשוי לגרור אחריו תוצאות עצומות ובלתי־צפוּיות מראש. באורח מוזר מתבטא הדבר בחייהם של המוני עם, ברווחתם ובמוסריותם. צצות מחלות חדשות, או שהמין האנושי נעשה בריא יותר. תנאי הקיוּם משתנים עתה ביתר מהירות מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה.” הוא הרגיש את המעברים בכל מקום. הוא ראה את גבולות ההיסטוריה, את קו־התחום שבין תקופה לתקופה ושמע את הדי העתיד בכל רחש בהוֹוה, אם כי הרחש הזה לעתים לא נקלט כלל באוזני בני־הדור או שנשמע כזמזום צורם. לדעתו של הרצל הכול משתנה בעקבות ההתפתחות הזאת, גם התנאים וגם ראייתנו את התנאים, הכפר והעיר מקבלים צביון אחר, ומצרוּת־האופק של רחובות צרים ומזוהמים נפתח לפנינו הסיכוי למרחבי־עולם בהירים. הוא מהרהר על המכונה, הנוחה יותר לתיקון מאשר בן־האדם, החייב לשלוט בה ואולי היא תשלוט בו. ריסון כוח־הפיצוץ במנועים והפיכתו לכוח־מניע אדיר נעשה לו לסמל – וכבר השווה אותה תופעה במבוא ל“מדינת־היהודים” לכוחה של צרת־היהודים הדחוסה, וגם אותה צריך, על־ידי ארגון מנגנון והכוונת התנועה, לעשות לכוח גואל, יוצר ובונה.

מה מביאה הטכניקה לאנושות, האם פניה לטובה או לרעה? הנושא הזה נידון, הפעם בצורה משעשעת ובחרוזים, ב“אגדת־הטלגראף”, שבה נפתח החלק השלישי של ספרנו, הפיליטונים על ילדים. הללו אינם זקוקים למבוא כדי שיובנו. הסתכלויות קטנות הם, של אב מאוהב בילדים המתפתחים, ילדיו שלו וילדיהם של אחרים. כבר שמענו על התמורה שחלה בנפשו של הרצל עם היותו לאב. “יודע אני,” כתב אז אל ידיד, “כי דרך שערי האבהות אכנס ואחדור לפילוסופיה.” הילדים נעשים לו תמיד נקודת־מוצא להרהורים על החיים בכלל, על חיי העמים והאנושות; הילדים, עתיד האנושות, להם רוחש הרצל חיבה מיוחדת. וגם כאן צומחת ההרגשה לעתים קרובות מתוך הרחמים, מהשתתפותו בצער התפתחותם, במאבקם עם קשיים, הנראים למבוגרים קטנים ומבוטלים, אך להם, לילדים, הם מכשולים גבוהים כהרים, והם מתייאשים לפעמים מן התקווה להתגבר עליהם. אבל לרחמים אלה נוספים הזכרונות על התפתחוּתו שלו, והוא מגיע להזדהות שלימה, לאהבה. וכמה מתמזגים ההרהורים על הצפון־בהתפתחות הטכניקה ועל גידול הנבטים הטבעיים של העתיד, הילדים, ברשימה “צעצועים של שנת 1900” (מס' 38), שנכתבה אגב עיון בקאטאלוג של בית־מסחר גדול לצעצועים!

כרך הסיפורים שלפנינו מסתיים בשתי אגדות, שפורסמו לראשונה אחרי מותו של הרצל מתוך עזבונו. הן מבקשות להיות אגדות־עם ומסופרות אפוא בנימה של האגדה והמשל. עניינם ההיאבקות על יושר ועל צדק. מעניינת ביותר האגדה האחרונה, “ליזכן מאצל התירזה”. נושאה הוא בעצם אותו הנושא שבסיפור הראשון של ספרנו, “היודע מחשבות”. גם כאן עומד במרכז איש, ואחר־כך אשה, היודעים לחדור ללב האדם ולדעת את מחשבותיו הנסתרות. אבל מה רב ההבדל בין הדמויות של הסיפור הראשון והאחרון! היודע־מחשבות של שנת 1887 היה בטלן, אדם שאין לו מטרה בחיים ואין תכלית לתכונתו הנדירה: כשהוא מגלה בכוח סגולתו המיוחדת לו את חוסר־נאמנותם של אשתו ושל ידידו, הוא מתנקם בהם נקמה אכזרית וסאדיסטית כמעט. לעומת זאת גיבור האגדה משנת 1904 הוא שופט לפי מקצועו ולפי שליחותו, ואחריו בתו, שמעוורים עיניה על אהבתה את האמת. אך היא אינה נעשית מרת־נפש על־ידי כך, אינה רוקמת מזימות נקמה, נפשה נעשית זכה יותר, והיא חודרת יותר לנבכי לבות האנשים, לגלות שם את האמת. הרצל הדאֶנדי והגנדרן, המשחק בכשרונותיו, נעשה איש רציני ואדם אחראי, החודר אל האמת ומבקש לעשות את האמת למציאות בחיים. כך נסגר ונשלם עיגוּל־חייו, כדרךְ בּיטוּיָם הנאמן בסיפורים.

בהביאנו את הסיפורים הפילוסופיים והפיליטונים הקרובים להם ברוחם לפני הקורא העברי, שקדנו על כך – המתרגמים והעורכים – לקרב את התרגום למקור ככל האפשר. הדבר הזה אינו קל בדרך כלל, וקשה ביותר אצל הרצל. לשונו הספרותית של הרצל לקוחה משפת־הדיבור, והיא פשוטה כביכול כמוה, אך לאמיתו של דבר היא מהוקצעת ומלוטשת ומעובדת בדייקנות, שתהא כל מלה עומדת במקומה ומקבלת את משקלה ומעמדה הנכון במשפט. ומשום כך אין דרך־הרצאתו זקוק כמעט למלות־עזר ולמלות־קישור והדגשה. בהירות מחשבתו, רוחב השכלתו, חושו הטבעי והטאקט, התאפקותו בהבעת הרגשותיו, עמידתו הגאה וספקנותו כלפי עצמו וכלפי אחרים, כל אלה מצאו את בּיטוּיָם ואת התגלמוּתם גם בסיגנונו. הוא שׁלט להפליא בלשׁוֹן הגרמנית והיו בידו המפתחות למכמניה הגנוזים – “הטוב בין כותבי־הפרוזה הצעירים בווינא” קורא לו מתנגדו החריף קארל קראוּס. גם כל המסורת של הפיליטון והסיפור הפילוסופי – למן ווֹלטאֶר והספרות הצרפתית במאה הי"ט דרך באֶרנה והיינה והפיליטוֹניסטים הווינאים משפיידל ועד ויטמאן – מורגשת במבנה יצירות האמנות הקטנות של הרצל, וכמה מהן אינן נופלות מן הדוגמאות הגדולות ביותר.

ברור, שעל־אף כל המאמצים איננו רשאים לקווֹת, אלא שהתקרבנו אל המקור במידת האפשר בלבד.

עיקר הספר תורגם על־ידי א. ש. שטיין; הפיליטונים על הילדים תורגמו על־ידי מאיר שלי, הפיליטון “צעצועים של שנת 1900” תורגם על־ידי יוסף ונקרט; שני הדברים בשיר: “אגדת הטלגרף” ו“אגדותיכם שלכם”, תורגמו על־ידי שמשון מלצר. המקורות נבחרו, הוכנו לתרגום והושוו עם התרגום, בשיתוף־עבודה הדוק עמי, על־ידי יוסף ונקרט, והוא שכתב גם את רוב ההערות. מטרת ההערות האלה היא להקל את ההבנה ולהצביע במידת הצורך על היסודות האוטוביוגראפיים שבסיפורים. מאיר שלי עבר בקפדנוּת על התרגומים ושיווה להם את צורתם הלשונית המוגמרת. יבואו כולם על הברכה.


ירושלים, מאי 1960.

א. ביין


  1. “ונתפקח” במבוא, ואילו בסיפור עצמו (היודע מחשבות): “ונתפכח” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות