רקע
בנימין זאב הרצל
המהומה באמאלפי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הספריה הציונית; תשכ"א

(1888)


היתה שעת אחר הארוחה. שרויים היינו באותו מצב־רוח מאושר וסלחני, בו מספרים בחפץ־לב סיפורים חומים ואף את הוורוּדים1 מקבלים שלא בלעגי־יתר. האימפּרסאר2 שפּאנגלבּאֶרג שסעד עמנו, סבור היה על כן, שהשעה כשרה להעלות שוב לפנינו פרק מפרשת־חייו. כסא־הפונדק, שאהב לישב עליו דרך רכיבה, הופך תחתיו תדיר להיפוֹגריפוֹס.3 כשהוא מפליג עליו אל ארץ־הסיפורים הצבעונית, אנו מעמידים אמנם פני מתרעמים, אך מקשיבים בכל זאת לדבריו של הבדאי החביב. ומה שעתיד היה לבוא הפעם, עמדנו עליו לפי העוויית־מְסַפְּרִים נרחבת שׁהקדים לדבריו. הרכין עצמו מעט, מעשׂה סייף, ופתח ואמר:

"הו, רבותי, הטכניקה של תקיעה־בשופר כשלעצמה עדיין אין היא עושה את האימפּרסאר. היה בה רק כדי להנחיל תהילה לאלוף־הקרב התנכי של יריחוֹ, הוא אביה הראשון של אותה מוסיקה המוחצת את המאזין. ואילו אימפּרסאר בעל שיעור־קומה שומה עליו להיות יודע נגן גם בכלים אחרים. כדי להניע את ההמונים, יש לדעתם מקרוב. ההמון שונה מן היחיד, לפי שידוע לכם, לא במספר בלבד; את ההמון אין להסביר כלל מתוך היחיד. מאה כסילים רדומים, הם, בצירופם, דבר עלוּם ומסוכן, כמו חכם אחד! מאה חכמים בצירופם, הם, לעתים, כסיל אחד. ההמון הוא, כנודע, נדיב ורשע, נבון וסכל, נועז ופחדן – הכול בעת ובעונה אחת – נסוג בזהירות מפני עגלת־חלב והולך לקראת כידונים, צוחק לבדיחה ואינו מבין הלצה, לבו נכמר למליצה רגשנית נפוחה וצוהל ומריע למעשה אכזרי. אין סוף לגוונים. על כן, אין הדימאגוג, וכמוהו האימפרסאר, יכול לראות מראש מה צורה ילבש הנצחון. האימפרסאר קרוב לדימאגוג קרבת־נפש. ואין זו אמירה נועזת לעת קינוח־סעודה, רבותי! משוכנע אני, שגאמבּאֶטא4 היה יודע לטפל גם בטאֶנוֹרים. ואילו היה בארנוּם5 מקדיש עצמו לא לפילים, אלא למדיניות גבוהה, אפשר שהיה מתמנה נשיא ארצות הברית.

אני עצמי… מילא, לא אדבר על עצמי. ובכן, שמא בכל זאת עשוי הדבר לעניין אתכם?.. – הנה חווייה זעירה עולה בזכרוני, כמעט רומן, שעמד להסתיים בכל רע… רצונכם לשמוע? אם במקרה כבר סיפרתי מעשה זה לאחד מן הנוכחים, אבקשו לנמנם קמעה, אך לא לנחור, לבל יפריע לי.

המ, באיזו שנה אירע הדבר?.. רגע אחד! האם היה זה בנסיעתי הראשונה לאיטליה או בשניה?.. אך בעצם לא זה חשוב. באמאלפי6… חכו! – עתה נזכר אני: הדבר אירע במסעי השני לאיטליה. לקחתי עמי פסנתרן אחד, שנתלווה אלי עד לנאפולי. ושם ברח ממני. רוזנת קשישה, אך בעלת רגש חם, נתאהבה בגינוניו וחטפה אותו. הדבר לא הביאני לידי יאוּש, משום שהעסקים שעשיתי עם אותו ברנש תפל, עלובים היו. עם זאת הביאני במבוכה כדבעי, מאחר שכבר מכרתי מראש מספר מקומות לקונצרט הקרוב ונאלצתי להחזיר את הכסף. הייתי עושה זאת בחפץ־לב, אילו עוד היה הכסף ברשותי. ואולם אנו חיינו על הכנסות העתידות לבוא. עוד היו לי נפּוֹליאוֹנים7 אחדים, אבל לא הספיקו. מה לעשות? וכך נהגתי: מסרתי מודעה בעתונים, שהקונצרט – אשר ידעתי בו שלא יתקיים עוד לעולם – יהיה בעוד שמונה או עשרה ימים, הואיל ולווירטוּאוֹז שלי נקעה אצבע קטנה של ידו השמאלית. תוך שמונה או עשרה ימים עשוי הייתי לאסוף מכל קצווי ארץ את הסכום הדרוש ולעמוד בהתחייבויותי. שכן מעולם לא נשארתי חב לקהל שום חוב. אולם מאחר שראיתי מראש, כי בתקופת־אמתנה זו לא ארגיש בטוב בנאַפּוֹלי, חיפשתי לעצמי בסביבותיה מקום שקט יותר, שבו יהיה בידי להתקיים בזוֹל – ושבו לא יוכל איש למצוא אותי.

הנה כי כן החלטתי ללכת לאמאלפי. למקום זה נוסעים, לכל המרובה, הזרים, אך לעולם לא איש־נאפולי… יפה נסיעה, רבותי, כשהמזומנים בכיסך, או – כמאמר הקדמוני כשהכיס נפוח. זוהר־השמש אשר לזהב מציף את ההרים. אולם יפה יותר, הרבה יותר, היא נסיעה בלי כסף. כלומר לא בלי כסף לחלוטין, אלא עם סכום פעוט, שאינו מניח אפשרות לקנות הרבה דברים חמודים. כמה חשוק נראה לך אז העולם כולו! פתרונה של חידת האושר שונה היא לכל אדם. הפתרון שלי הוא: חסרון כסף. אושר זה פקדני לעתים קרובות.

ובכן, בבוקר נאה אחד ירדתי מן הרציף בסנטה לוצ’יה לתוך הסירה המרקדת ועברתי אל ספינת־הקיטור. הפלגנו. תחילה הסתכלתי בעצבות לאחור אל עבר המקום הנחמד, שבו השארתי, מלבד כמה מסכנים שקנו להם מקומות בתא, גם אחת נושה שנתנה לי אשראי של אהבה: מאַדאֶמיג’אֶלה8 טאֶרזינה מן הבלט של התיאטרון סאן־קארלו, שעשתה בשבועות האחרונים למען אושרי הארצי. יצור חביב! תמיד נשבעת היתה, שתקפח חייה אם אעזבנה. היא תיארה לפני בצבעים עתירים את סוגי המוות שתבחר בהם – כל יום וסוגו. בכגון דא אני מאמין תמיד. ובהיותי באניה חזרתי והרהרתי, אם תישאר אהובת־נפשי עשרה רגעים, או אף רבע שעה, לא נוחמה. אולם הואיל והרהורים אלה העכירו רוחי, התעמקתי במראה המלבב של מקלעת־שיער בלונדי שהיה מצוי, לאושרי, על הסיפון. טוואי־זהב טהור. בעלת המקלעת היתה אנגליה צעירה, שלא הרימה עינה מספר־הבידור שלה. אכן, שעה שהאנגליות הללו מחליטות להיות יפות, הרי הן מפתיעות בנוֹי. וזו שאני מדבר בה עתה, אף רגליים קטנות היו לה. כה קטנות – איני מגזים כלל. ועם זאת היתה להן קימורת נישאה, בדיוק לפי כללי היופי שמקדם, עד שציפור קטנה עשוייה היתה למצוא מקום תחתיה. שעל כן מכנה אני רגליים ממין זה – רגליים מצייצות. תדיר נכון הייתי ברצון לפרוש תחתיהן את מעיל־הקטיפה שלי, אילו היה לי מעיל כזה ואילו חייתי בתקופת האבירות… ואותם הפנים של עדנה אצילית, הצוואר, שיפוע הכתפיים, הקו הרך של הגוף הצעיר… בקיצור הייתי מיד למעריצה. שכן עדיין היו אלה הימים הטובים שלי, בהם לא זו בלבד שאהבוני, אלא אף אני עצמי אהבתי מזמן לזמן. ברם דבר זה לא יעניין אתכם.

אמנם כבר הייתי אז בעל־נסיון. ידעתי כיצד מעלים בחכּה. מכל מקום, מנוי וגמור היה עמי מייד, שלא להניחה עוד מחוץ לתחום ראייתי, לנסוע אחריה עד קצווי תבל או, לפחות, עד קצה המזומנים שלי, שהיה קרוב יותר. כבדרך־אגב הסתכלתי בבני־לווייתה. היו שם אבא וגם אמא, וכן ברנש חשוד בעל־פאת־לחי אדמונית, ומיד הרגשתי שהוא החתן המיועד. בולטת היתה בו הגסות שמלידה והמאמץ שלא לגלותה לעיני מיסטר, מיסיס ומיס קוֹבאֶרלי במידה החורגת מתחום הנימוסים הלאוּמיים. האדון בעל פאת־הלחי היה הקאפיטן האֶטון־גרין (השמות נודעו לי, כמובן, רק אחר־כך). עד מהרה נתברר, כי מטרת נסיעתם של האנגלים היתה כמטרתי. אולם אנו התעלמנו זה מזה מעשה אמנות למופת. בסוֹראֶנטו עלו על הספינה האמאלפית שלנו שלושה מזמרי רחוב. רמזתי למנהיגם. שלושת הכלי־זמרים השמיעוּ סרנדות צורמות אחדות, אגב קישקוש תופי־טמבורין, צירצור גיטרות, שריקות כינורות, שירה וריקוד. ה“מיס” הודתה לי במבט־חן חטוף וקוסם, שראיתי לי טוב שלא לשים אליו לב. לאחר הזמר השני או השלישי, עלתה במוחי אמצאה מלכותית ממש. זרקתי לכל אחד מן המנגנים לואידור9 אחד, ועשיתי באי־זריזות מכוונת באופן שמטבעות־הזהב נתגלגלו לעבר בני קובאֶרלי. השפעת המעשה היתה כשל קסמים ממש. שלושת הזמרנים שמטו מידיהם את כלי־הנגינה וזנקו אחר העיגולים הקטנים המדרדרים, מחשש שמא יפלו לים. אחד זחל מתחת לספסל שבקצה הספינה, ושלושתם רבצו בצורה גסה על בטנם עד שהשיגו מבוקשם. משנשמע צליל הזהב, שלח בי מיסטר קובאֶרלי מבט אינסטינקטיבי, שהיה בו משום גינוי ופליאה כאחד. מיסיס קובאֶרלי הסתכלה בי במבט חלוּם ובוחן של אם, הנכונה להיות חותנת. היטיבה להתנהג מכולם מיס קובאֶרלי: היא חייכה למראה מרדפי־הזהב, אבל היה בחיוכה גם הוקרה לנדיבות לבי. האיש בעל פאת־הלחי האדמונית נתכרכמו פניו מרוב הכעס. אבל הכול התפתלו מרוב צחוק. ראוי לכם, רבותי, שתרשו לעצמכם פעם הנאה ממהתלה דומה! מראה פניהם של הצופים שווה שלוש פעמים עשרים פראנק… המינאֶזאֶנגאֶר10 של פיאֶדיגרוֹטה העניקו לי מיד את התואר “Eccellenza”11 ושיקעו מלוא נפשם בשיר הבא. אחד הפזמונים האלה נשא במיוחד חן מלפני ה“מיס” היפה. היא הביעה באנגלית דברי־שבח חמים, כשפניה אל בני משפחתה. מיד פקדתי על הנוגנים לחזור על אותו קטע. היא הודתה לי בניע־ראש קל שבקלים והסמיקה קמעה. הפעם קדתי לה קידה, דרך התאפקות מוחלטת כמובן. אולם הקרח נשבר…

אפשר נשתהיתי יתר על המידה בהרצאת פרטי המעשה? אדם כמוני, שכבר אינו יכול למנות את שערות־השיבה שלו, הפתיחה נראית לו מיטב הסיפור. שכן כל המתרחש לאחריה הריהו כמעט תמיד שיגרה מדכאה. אפצה אתכם על ידי שאפסח על המשך התפתחותה של ההתוודעות הזאת.

כולנו התגוררנו במלון “קפּוּצ’יני עלית”, הקרוי באנגלית־איטלקית “Upper־Capuccini”. שם זה מעלה על זכרונך ברוב נועם את רבבת העילית, את המחירים העילאיים וכיוצא בהם. מבעד לחלונות הצרים של הבית הישן אתה נהנה למראה הנרחב של חוף הסלעים מוכה־הסערות ושל הים הירוק… מצוי הייתי תמיד בחברתם של בני קוֹברלי, ואנוס הייתי כמובן לקבל עמם גם את הקאפיטן האֶטון־גרין. הדבר שהמתיק לי נוכחותו היה – הרוגז הרב והגלוי שעוררה בו נוכחותי אני. תאוות־הכבוד שבי עורגת תמיד אל מתחרים, כי חביבה עלי הרגשת עדיפותי על אחרים. ואני דאגתי לכך, שירגיש את עדיפותי בכל דבר. כשהיה הוא גונח איזה שיר, הייתי אני שר שיר. היטבתי ממנו לרקוד, מיהרתי ממנו לרוץ, הייתי זריז ממנו לחתור במשוטים, נועז ממנו ברכיבה על סוס, מדייק ממנו לקלוע מאקדח בצפורים עפות. גיליתי מתינות שעה שהוא היה נרגש, ועליזות שעה שנאלם דום… נמצאנו, כאמור, תדיר יחד; במזג־אוויר לקוי – בטרקלין, במזג־אוויר נוח – בחוץ. אמאלפי! זה לי הנוף הבלתי־נשכח. ערכנו טיוּלים נחמדים: ברכיבה על חמורים למעלה אל ראוואֶלוֹ, ברגל אל מאג’ורי ומינורי, ובסירות אל – אל שקיעת החמה. מיס מייבּל קובאֶרלי הקרינה אלי עיני־חיבה והגידה לי מפורשות כי מימיה לא בילתה כה בנעימים.

שכן, כפי שכבר היה לי הכבוד להודיעכם, היה זה הזמן הנהדר ביותר בחיי. עדיין הייתי אותו זמן איש־שעשועים מובהק. לא היה גבול ומידה לבדיחותי, לתעלוּלַי, למהתלותי למיניהם. כמה היתה מיס מייבּל סותמת פיה הצוחק בממחטה, שעה שהייתי מעורר יום־יום, לאחר סעודת־הצהרים, וברגע הקבוע מראש, את חברנו למלון, האמריקני מיסטר טימבּרלאֶיק, שיספר לנו אותו סיפור עצמו, אשר מעולם לא הנחתי לו לסיימו. משהגיע האיש הנכבד והשמן הזה אל המלים: “הרכבת עצרה. ופתאום הופיעו ששה אינדיאנים מחופשים”… השכלתי תמיד לביים תקלה קטנה, שאילצה אותו להפסיק סיפורו. ולא נודע לעולם במלון “קאפּוּציני־עילית” מה עשו אותם ששת המחופשים, אבל יום־יום אנוס היה מר טימבּרלאֵיק המסכן להתחיל מבראשית, “כי לא זכרנו עוד את ההתחלה…” לא אספר לכם את כל השטויות הללו. דבר מסוג זה אינו מצחיק אלא ברגע הראשון, שעה שאתה ממציא את התעלול ומוציאו לפועל. גם דברי־הבאי יש בהם beauté du diable12 משלהם… האֶטון־גרין ניסה אמנם מזמן לזמן להשחית את הבדיחה שלי, והיה תמיד עורך הימורים כנגדי. אבל הבריות צחקו בכל זאת, ובהימורים היה הוא המפסיד.

וכך התחייבתי פעם, להנאתה של מיס קוברלי, לביים מהומה באמאלפי, זו העיר המהוגנת, וזאת בהוצאות של עשרה פראנקים בלבד. מהומה ממש, בלא שפיכות דמים, אבל בהתערבותם של כוח־משטרה, אזרחים ממורמרים, נשים צווחות, פרחחים צורחים וראש־העיר הטורח בהרגעת הציבור. הקאפיטן ביקש לערוך עמי הימור בעשרה בקבוקי יין־שאמפּאן. ואני, כמובן, לא נסוגותי. הוסכם! ואולם האדון האֶטון־גרין ביקש ערובות מספיקות, שלא אוציא צ’נטאֶזימוֹ13 נוסף להרגזת הקהל. “הבטחתי מספיקה, הלא כן?” – אמרתי. – “כן”, אמר, “בכל מקרה אחר, ואילו בהימורים אין נוהגים אלא בערובות אובייקטיביות בלבד”. לא הנחתי לו להתחמק: “יהא כך, קאפיטן! מה ערובה מבקש אתה?” – “קודם שתצא מכאן תפקיד את כל הכסף אשר בידך – פרט לעשרת הפראנקים – אצל בעל־המלון, אצל האדון קוברלי, או אצלי”.

זה היה לי רגע לא־נעים. כל רכושי הגיע כדי ארבעה נפּוֹליאוֹנים בזהב וחמש־עשרה לירטות בכסף. באתי במבוכה כדרך העני. ואולם תחת לצחוק על פניו של הקאפיטן ולהכריז, שבכלל אין ברצוני עוד לערוך הימורים עמו – הסכמתי לתנאי שלו. חשבתיהו לג’נטלמן. נטלתי את תיקי שלא היה בו דבר זולת כתבי־תביעות של נושים, ואת ארנקי, ונעלתים בארגזי ומסרתי את המפתח לידיו של האֶטון־גרין שחיכה בחוץ. שוב הקדימני בבקשה, שאנעל גם את דלת החדר ואמסור את המפתח לאדם שלישי אשר אבחר בו. שהרי אין אנו מכירים זה את זה אלא ימים מעטים בלבד. מן הדין היה, שהערה לא־נאה זו תעורר בי חשד… מסרתי את המפתח למר טימבּרלאֶיק. פרטתי עשרה פראנקים למטבעות־נחושת קטנות, שהכבידו עלי מאד, ויצאתי.

“מיס מייבּל”, אמרתי, “בעוד שעתיים תפרוץ מהומה באמאלפי! ממרפסת המלון שלצד המארינה14 תוכלי לראות הכל.”

היא צחקה בעליזות וביקשתני, שלא אסכן עצמי יתר על המידה. הנשים, אין אתה צריך אלא לשעשע אותן ומיד אתה כובשן. לאחר שירדתי במדרגות־הסלעים של המלון, הדביקתני ביעף שושנה שנזרקה אלי. לחצתיה אל שפתי, משל הייתי אחד היוצא לקרב.

רבותי, אפשר תפל וחצוף יהיה בעיניכם הלצון הזה שהרשיתי לעצמי לחמוד עם ההמון המסכן של אמאלפי. אולם עוד עתידים אתם לשמוע, כיצד נענשתי עליו. גם הייתי אז טיפש בעשרים שנה משהנני עתה. עם כל אלה אף הפקרתי עצמי לאפשרות שאצא מעיסקה זו בכמה דקירות־סכין. מכל מקום, עלי להתבייש בתעלולי זה פחות מן הקאפיטן האטון אדום־השיער, שחייב עוד היום להסמיק לזכר תעלולו הוא…

ובכן, נתכוונתי לפזר מעט מעט את המטבעות בין האנשים, מעשה שיוציא אותם בהכרח מן הכלים. יודעים אתם אילו בריוֹת הם? עניים, מדולדלים, עצלים, שוטים וחמדנים. כל ימי חייהם הם נצלים לבושי סחבות בחום השמש. בילדותם מתרוצצים הם מדושני־עונג ויחפי־רגל על משטחי־החצץ הלוהטים שבחוף. בבגרותם סרוחים הם מנומנמים בצל. ואילו הישישים יושבים בשמש, על המדרגות הרחבות המוליכות אל תוך הקתדראלה ומנשקים ידיהם של הכמרים המפוטמים העוברים על פניהם. אפשר מבקשים הם לעבוד? אולם כוח־העבודה של האדם זול משל בהמת־המשא. בשכר שני סולדים15 עושים הם כל מלאכה שתרצה, אף משהו הגון. הלאצארונאֶ16 שבנאפּוֹלי אדם הגון וחרוץ הוא לעומת העצלן מאמאלפי. כל מאורע פעוט מעורר תשומת־לבם של מאות ומזעיקם יחד. כאשר נתרסקה באחד הימים סירה עזובה בגיאות הים בחוץ, נתכנסה מחצית העיר ליד בעל־הסירה המקונן. ושעה שתוקן כלי־המסע העלוב, שוב נתכנסה אוכלוסיה צפופה מסביב לנגר, העובד יחידי… הנה פרצופו של עם־יקיר זה, בו עשיתי את נסיוני. פתחתי בכינוס פרחחי־הרחוב מסביב לי. קניתי בעשרים צ’נטאֶזימים גרעיני־דלעת מיובשים וזרקתי מהם מלוא־החופן אל בין הנערים. כעבור רגע נתגלגלה על מרצפת־הרחוב פקעת מפותלת של לוחמים. אחר־כך המשכתי בדרכי, עברתי על פני סימטאות־המעלות, כיכר־השוּק ליד המארינה וחוזר חלילה – משל הייתי לוכד־העכברים מהאמאֶלן.17 הנערים צהלוּ משמחה. משכלו הזרעונים היתה סביבי פמליה עצומה. פתחתי באחד מפזמוני־הרחוב החביבים עליהם, ונפנפתי במקלי לקצב הזמר. הנוער הפרוע הצטרף אלי בצווחה שכוּר־גיל. המסע שלי גדל והלך. הבריות יצאו מבתיהם, ליהנות מן המחזה. אני צועד כל הזמן בראש, הבחורים אחרי, ובעקבותיהם המבוגרים שביקשו לראות מה עתיד עוד לעולל אותו “אינגלאֶזאֶ”18 מטורף. לבסוף נעמדתי על המדרגות הרחבות שלמרגלות הקתדראלה והתחלתי זורק אליהם את מטבעות־הנחושת. לפני השתרע כיכר־השוק ועליו ההמון גדל והולך. עתה שוב לא נאבקו הקטנים, שחלשים מדי היו, אלא הגדולים. הילדים נהרו אלי על המדרגות, צייצו סביבי, שלחו לעומתי אצבע מלוכלכלת ורועדת: da mi un soldo! moujo di fame! 19. הקטנים שבהם ציפצפו בהעוויית־חן מלאת־ערמה. Signo‘, Signo’, un soldo! 20 ואילו הגדולים כבר אוחזים בסכינים ובאים מאיימים: un soldo!, עד שאנוס הייתי מזמן לזמן להתגונן בפניהם במקלי.

ממעטים בדיבור מן הקטנים אך זועפים מהם ניצבו הגדולים שבהם לפני על כיכר השוק, שנעשתה צרה מהכילם. תחילה לא היה זה אלא לצון. משנתעופפה מטבע־הנחושת, היו אצים לתופסה בצחוק. ומשלא תפסוּה במעופה, הטילו עצמם הקרובים לה על הקרקע איש על רעהו, עד שנראתה לי כל הקבוצה כתְמָנוּן שׁזרועותיו חומדות־רוטטות. והללו שׁלא היו קרובים כדי יכולת להשתתף בתחרות, הסתכלו לשם בבוז ובקנאה – אולם משזרקתי את הסוֹלדוֹ בתנופה של קשת נרחבת יותר עד שהגיע אליהם, נהגו אף הם בדיוק כך. כל אותה שעה היו תלויות בידי הזורקת עינים תאֵבות רבות, שליוו את מטבע־הנחושת בדרך מעופה באוויר. בגלל סוֹלדוֹ אחד! אבל הכפילו־נא, רבותי, את הסוֹלדוֹ הזה כפלי כפליים, ותיווכחו, שלא רק בכיכר־השוק באמאלפי מכוונות אליו כל העיניים… ובכן, בתחילה לא היה זה אלא לצון. אך הנה נתרבו המתחרים. הדייגים הבטלים ממלאתכם באו במרוצה מאצל המארינה. החַמָרים אסרו בהמתם, למען תהיה להם יד פּנוּיה. הרוכלים הנודדים הביאו מרכולתם למקום־מבטחים, כדי שיוכלו להשתתף אף הם. אנשי־עסק הפכוּ לקבצנים. בקיצור, שוּתק כל סחר־מכר. והמשטרה? היה שם שוטר אחד, שעשה כמה נסיונות לפזר את האנשים, אולם מיד נתייאש מכך. והוא ניצב לו שם, קמוט־גבות ושלוב־זרועות, כולו אומר הדרת־כבוד וגינוי. מבודח הייתי ועשיתי אותו לי למטרה. הוא נשאר עומד בלי־נוע תחת מטר מטבעות־הסולדים. אולם משחלפה אחת המטבעות על פניו בסמוך, פער פיו כאותו כלב־שמירה הצד את הזבוב – והיא נעלמה. התפקעתי מרוב צחוק… מלאי המטבעות שלי נתמעט. לעומת זאת גברה התרגשות ההמון. הללו, שכבר זכו במשהו, ביקשו עוד; והאחרים, הבלתי־זריזים או החלשים, נתמלאו כעס. ביתר עוז נלחמו על כל פרודת־נחושת שנפלה בינותם. הנשים צווחו, הגברים קיללו. מרטו איש את בגדי רעהו ובלהיטותם הטרופה סיכנו יותר מכפי שהיה בידם לזכות. הרעש גאה וההמולה נעשתה פרועה וטרופת־יצרים יותר ויותר. האנשים נתמלאו חימה איש על רעהו, כשהם מתרתחים זה מזה. ואני עצמי נתפסתי בעצמה מסערת למחזה נהדר זה, נושא לכל צייר שאינו מתעלם ממראות זמנו. כלומר: על משמעותם של הדברים האלה לא עמדתי אלא לאחר זמן, לאחר זמן רב. באותה שעה ספק אם תפסתי אותם בכלל.

הואיל ולא נותרו לי סולדים רבים, אנוס הייתי להתחיל נוהג חסכון בפיזור הכסף, וזה עורר את התמרמרותם עלי. שריקות צורמות, צעקות־זעם נישאו־עלו. כמעט ודומה היה, שאספסוף מסכן זה הגיע בפתע להכרת ההשפלה שגרמתי לו. אני מודה, רבותי, שניטל ממני הצחוק. לא הערכתי כראוי את פראוּתה שׁל החַיָה שׁשׂיחקתי בה. אךְ כבר היה מאוּחר לסגת. היצרים שׁנתפרקו גאו מעל לראשי. האנשים הנזעמים דחקו וקרבו אלי יותר ויותר, ואך אמצעי־הרגעה אחד בלבד נותר: שוב ושוב לפזר כסף ביניהם! אבל כמה כסף עוד שרד ברשותי? וכבר התחילו פושטים דמדומי־הערב. רגע אחד אָבדה לי שלוותי, ובבת־אחת זרקתי למטה יותר מטבעות. בנהמת־פרא הטילו עצמם עליהן. אכן, עתה השתולל קרב־רחוב. שוטרים אחדים שבאו קודם לכן להחזיר את הסדר על כנו, גורשו ממש. ועד שתבוא להם תגבורת עשוי הייתי להידרס מזמן. באורח אינסטינקטיבי התחלתי מחפּשׂ הצלה. הקתדראלה! אולם היה עלי לטפּס ולעלות כחמישים מדרגות. נסיון. רציתי לעלות במרוצה. היה זה מעשה־שטות, שכן אך פניתי בגבי אליהם, והנה הקדימוני ועברוּ על פני שלושים, ארבעים מן הברנשים. נעצרתי וגוננתי על גבי במעקה־המדרגות. התאוששתי שוב. הם דחקו עתה עלי משלושה צדדים, בקריאות־זעם צרודות: “Un soldo! Un soldo!” לא היו לי עוד. הודעתי זאת בצעקה אל הקרובים לי. לא האמינו לדברים. הוסיפו ודחקו גם מאחור. אחדים, מן הנועזים שבהם, תפסו במעילי. הדפתי אותם. מנופף במקלי כבסַיִף, פיניתי לעצמי מעבר עד לרגלי המדרגות. אז תפס אחד מאחורי את המקל המתנופף בשריקה והוציאו מידי בכוח… מכאן ואילך שוב איני יודע את פרטי ההתרחשות. רק זאת אדע, שהדפוני הנה ושוב והתעללו בי, עד שהטילוני במקרה אל שער אחד הבתים. השער נפתח בכוח החבטה. נתגלגלתי פנימה. כהרף עין סגרתי הדלת בעדי ונעלתיה על בריח. בחוץ יִילל האספסוף בקול, ביקשׁו לתפסני שׁוב. הפעם ודאי היו משסעים אותי לגזרים. מטר האבנים דפק בשעט על הבית. אולם בעל־הבית היה אדם טוב־לב וליווני אל השער האחורי שהוליך אל ההר, ומשם הגעתי קרוע־בגדים, חבורות בראשי ושׂריטות בפני, אל מלון “קאפּוּצ’ני־עלית”. החלפתי את בגדי.

מיס מייבל ושאר האנשים הנפחדים כבר חזרו מזמן מאצל המארינה, מקום שם הסתכלו בחלק מן ההתרחשות. המראה שלי היה איום ונורא, אבל בהימור זכיתי אני. מהומה סערה באמאלפי. מן העיר התחתית הגיעו הודעות: ראש־העיר נשא נאום, משמר־המכס נצטווה לסייע למשטרה; – ואם אין אני מוכתם כיום בשפיכות־דמים, עלי להודות על כך למטר הסוחף, שטיהר סוף־סוף את הרחובות… בינתיים שתינו מיין־השאמפאן של האטון־גרין. הקאפיטן האדמוני היה במצב־רוח מרומם שלא כרגיל. הוא הפסיד בכבוד. ואולם בני קוֹברלי, שהצטיינו עד עתה בחביבות מופלגת, גילו אלי עתה יחס צונן לחלוטין. מיס מייבּל בכללם! והרי רק כדי לשאת חן בעיניה עוללתי כל תעלולי־הפרא האלה.

זהו הסיפור על המהומה שעוררתי באמאלפי, ואשר בו הוכחתי, כי האימפרסר האמתי יש בכוחו לביים גם מחזות־רחוב… אולם, היש ברצונכם לשמוע גם את סופה המוזר של אותה הרפתקת־אהבה?

למחרת הבוקר הודיעני מר קוברלי בפשטות, שהוא ובני־משפחתו יוצאים את אמאלפי. בדעתם לילך לקאפּרי. אותי לא ביקשו לנסוע עמם, אם־כי קודם לכן דובר על כך. ורק הקאפיטן האטון־גרין שאלני – והיה הדבר בעיני כלגלוג – אם אין ברצוני להצטרף אליהם. כאילו ידע אותו ברנש, שאין אני יכול לעזוב את “קאפּוצ’יני־עלית” מפני החשבון. בטפשותי אמרתי, שנעים לי באמאלפי, אלא שכעבור ימים אחדים אבוא אליהם. לדברי אלה תקפה את מיס מייבּל התקפת שיעול קלה… בשעת פרידה, לפני שעלתה לסירה, אצל המארינה למטה, עוד הגשתי לה זר־פרחים נאה. היא הודתה לי בקרירות. דעכה קרן־האהבה בעיניים הכחולות הללו. מדוע, מיס מייבּל?.. עמדתי והסתכלתי בסירה, שהפליגה מתוך מפרץ־אמאלפי ונעלמה מאחורי צוק־הסלע. כך נשארתי עומד בלא־נוע, עד שהופיעה לידי חבורה של ילדים והקריאה הידועה בפיהם: “סיניו! סיניו! אוּן סוֹלדוֹ!” נתתי דעתי לעקור מן המקום.

עוד שלושה ימים שהיתי ב“קאפוּצ’יני־עלית” מחכה לפדיון, ושיגרתי מברקים בבקשת כסף לכל היבשת המאוכלסת שמסביב. אולם יותר מזה עינתה אותי השאלה: מדוע, מיס מייבּל?.. סוף־סוף פרעתי חשבוני. ועתה, קום וסע לקאפּרי! לא, ברגע האחרון באה המשרתת ושאלתני מתייפחת, אם לא אָבד לי דבר? הקאפיטן האדמוני פיתה אותה בשכר דמי־שתייה הגונים, שתפתח לו את דלת חדרי, שעה שעוררתי את המהומה בעיר התחתית. תחילה היה האטון לבדו, אחר־כך חזר ובא עם האדון קוברלי, והם פתחו את ארגזי…

רבותי, משנודע לי פתרון זה לשאלתי, פרצתי בצחוק רם. כה רם ועליז היה צחוקי, עד כי אותה נערת־מלוֹן טובה נרגעה. והן לא אָבד לי דבר זולת אשלייה אחת. וזאת אמרתי לה. שוב נתייפחה: האם יקר הוא דבר שכזה, ואם אין עליה לשלם לי תמורתו? “לא, לא”, ניחמתיה, “דבר זה אין לו תמורה, ואף־על־פי־כן ככל שיש לו לאדם פחות מן המין הזה, כן טוב לו יותר.” איני מעז, כמובן, לומר, שהיא הבינה את דברי… ולא נסעתי לקאפּרי, אלא לנאפּוֹלי, כשאני שקוע בשיחה עם עצמי. הו, מיס מייבּל! אין בלבי עליך. אין אני תובע מן הנשים הנאות להיות לא־מעשיות. אני מבין יפה, שמשכת ידך ממני לאחר שהשגת ידיעה כה ממצה על מצב ענייני. ואולם במה טובים את ואנשיך מאותו אספסוף של אמאלפי, שנתרגש מן המטבעות ועורר בכם בחילה כזאת? במה, מיס מייבּל?

דרכי הראשונה בנאפּוֹלי הוליכה אל מאדאמיג’לה טאֶראֶזינה. לא ניתן לי להיכנס. נערת־החדר שלה שמה בסודיות את האצבע לפיה ולחשה: “רוסי עשיר”…

ושוב צחקתי מקרב לב ופרשתי משם. פניתי אל החוף. היה ערב־אביב. במימי המפרץ נעו אורות תכולים־אדומים. מעבר לו – עננה אפורה־ורודה: קאפּרי. ושוב חזרו לעיני רוחי מראות הימים המלאים האלה. דומה היה עלי, שנתנסיתי בחווייה בלתי־נשכחת. אי־אפשר שהיה זה חלום האהבה השכיח. ובכן, מה? משהו נשגב יותר! הנה, עתה, פתאום, נתחוור לי הדבר… כיכר־השוק באמאלפי הוא העולם, ומהומה כעורה זו – החיים…"


  1. במקור: braune Geschichten, היינו סיפורים גסים ומפולפלים; rosenrote – היינו רומנטיים.  ↩

  2. ר' הערה בסיפור הקודם [פיגמאליון, הערת פב"י].  ↩

  3. דמות של סוס אגדי בעל כנפיים, שהומצאה על־ידי המשורר האיטלקי מ. מ. בּוֹיארדו (1441–1494), ושגם מופיעה בשירת אריוסטו. לפעמים זהה עם הדמות היוונית של פאֶגאסוס, סוס־המוּזות המכונף. רוכב על פאֶגסוס – היינו משורר.  ↩

  4. ליון גאמבאֶטא (1838–1882) מדינאי צרפתי. ב־1881 ראש הממשלה.  ↩

  5. פינאֶאס טיילור בארנוּם (1801–1891), אימפרסאר נודע בארצות הברית, ייסד קרקס מגוון בעל ממדים גדולים, שנתפרסם והגיע לארצות רבות. ור' גם להלן “רוחו של בארנוּם”.  ↩

  6. Amalfi – עיירה ליד נאפולי שבדרום איטליה.  ↩

  7. נפוליאון – כינוּי ל“נאפוליאונדור”, מטבע זהב, שהיה נהוג בצרפת בזמן נפּוליאון הראשון והשלישי. ערכו הנומינלי – 20 פרנקים.  ↩

  8. איטלקית: עלמה.  ↩

  9. Louisd'or – מטבע צרפתי מזמנו של לואי ה־13; גם כינוי למטבעות־זהב אחרות.  ↩

  10. במקור: Minnesänger – פייטנים וזמרים ליריים גרמניים, במאות הי“ב עד הי”ד, שהיו שרים שירי אהבה בחצרות המלכים.  ↩

  11. איטלקית: הוד מעלתו.  ↩

  12. יפי־שטנִים.  ↩

  13. החלק המאה של הלירה האיטלקית.  ↩

  14. איטלקית – הים, חוף־הים.  ↩

  15. איטלקית – Soldo, החלק ה־20 של לירה איטלקית.  ↩

  16. שם גנאי לעניי־עם בנאפּולי ובסיציליה, החיים על פשיטת־יד ועל שירותי־עראי ברחובות.  ↩

  17. לפי האגדה לכד קוסם אחד בעיר הפּרוסית האמאֶלן, בשנת 1259, את כל עכברי העיר וסביבתה באמצעות מנגינת־חליל, אל תוך הנהר ואֶזאֶר, ומשלא קיבל את השכר שהובטח לו, פיתה בחלילו את כל ילדי העיר אל הר סמוּך, שנפתח ובלע את הקוסם עם הילדים. על היסוד האישי שבפיליטון זה מעיד הרצל בגלויה אל הוריו מ־20 במארס 1887, בה הוא כותב על שהותו באמאלפי: “…עם נערי הרחוב של אמאלפי הנני נוהג מעשה frère et cochon [אח וחזיר]. אני האח והם החזירים. מהלך אני מלווה על ידי חמשים פרחחים כאלה לפחות, כמו לוכד העכברים מהאמאֶלן. הם שרים במקהלה שירי דייגים ואני קובע את הקצב… מסע התענוגים מגיע לשיאו כשאני מפזר בין הילדים דברי מתיקה בשני סולדים. מיד מתכסה האדמה מקשה חסר צורה, שכבה על גבי שכבה של פרחחים מתאבקים ובוססים ברגליהם.”  ↩

  18. “אנגלי”.  ↩

  19. איטלקית: הב לי סולדו אחד, אני מת ברעב!  ↩

  20. אדון, אדון, סולדו אחד.  ↩

המלצות קוראים
תגיות