(1888)

ביציאה נזדמנו שניהם. בפנים, באולם, עדיין המתה השמחה הנבובה של החגיגה, שבה השתתפוּ. הקשיש שבהם זרק תוך פיהוק את מספר־המלתחה והניח שיסייעו לו בלבישת מעילו. ואילו האחר הדליק לעצמו בינתיים סיגריה, ושעה שהתעתד ללכת, כבר היה גם ההוא מוכן. יצאו יחדיו את השער.

“שלום!” אמר הקשיש. “פניך ודאי מועדות הביתה?”

“באמת, אין אני יודע. נעים הלילה, אפשר עוד אטייל קצת.”

– “רעיון טוב! שמא תקחני עמך?”

יצאו והלכו איש ליד רעהו. קשרה ביניהם אותה קרבת־דעת חסרת־ערך שבין אנשים שווי־מעמד, שתחילתה עם בדיחה פיקאנטית וסופה עם הנסיון הראשון או השני לבקש הלוואה.

“בזמן הסעודה עשית, כנראה, אותו משגה שעשיתי אני”, העיר הקשיש לאחר הפסקה קצרה; “שתית פחות מדי.”

“אתה בא להטיף לנוער את תורת הסביאה, אדוני המכובד?”

“אני אך אומר, שלא יאה להיות מפוכח, שעה שהאחרים שותים לשכרה. מה, לא יאה? – לא־בחכמה, לא־נעים, זוועה!”

“זוועה? אתה מפריז!”

“כך דעתך? אם כן, משמע שלא עשית מעולם חשבונו של מצב מוזר זה. לגבי דידי אין עינוי גדול הימנו. אלא שאין אני יודע, מדוע אני חוזר ונפתה להשתתף במשתאות כאלה. שהרי יכולני להניח מראש, כי סופי שאראנה, נחרד, את רוזאַלינדה היפה?”

“רוזלינדה, רוזלינדה? לא מכיר”.

“אה, אין זה אלא מונח מיוחד משלי. בשבילי – מסכת של חוויות, הלכי־נפש, רעיונות… ודאי לא יעניין אותך, אדוני הצעיר!”

“אדרבא, מאד! תמיד שאלתי את עצמי: כלום אין לו לאדם זה – כוונתי לך – שום הרפתקאות?.. שכן יודע אתה להעלים את תשוקותיך במידה מזהירה… מה היה, איפוא, ברוזלינדה היפה שלך? פתח וסַפּר!”

האדם הקשיש חייך חרש: – “אתה מצפּה כנראה לסיפור־אהבה. תתאכזב! אך, מילא, גירית אותי לכך. אשמתך היא… אף זה ימים רבים שלא דיברתי על כך. והדבר שוב מעיק עלי עד אימה, מבקש פורקן… הדבר מתחיל בדו־קרב.”

“הסתייפת למען רוזלינדה היפה?”

“השערתך מוטעית לחלוטין… האזינה לי בסבלנות גמורה! הסיבה לאותו דו־קרב דבר של שטות היה, אולם הדו־קרב היה הוגן, כלומר, איש לא עלה על חברו בכוח ולא היה מאומן ממנו בנשק. צמד שווה בהחלט. בחרבות, ללא שום חבישוֹת,¹ עד לאפיסת כושר־הקרב. היה זה לא קרבי הראשון, ולפיכך לא הייתי נרגש ביותר. אבל עסק לא נעים הוא, על כל פנים. גם שותפי, אדם חביב ביותר, גם אני, לא החמצנו לפני פתיחת הסיוף שום אחד מגינוני־האומץ הקטנים. התלוצצנוּ בלחש עם נושאי־כלינו,² הצטחקנו במידה שניתן לעשות כך בלי פגיעה בנימוס, והחזקנו סיגריותינו דלוקות תמיד. יריבי אף הפיח לו באוויר טבעות־עשן לאות על שלוות־רוחו. מאד הצטערתי אותה שעה, שאין גם כוחי באמנות זו… בינתיים טרחו העדים ברוב עיסוק וחשיבות. סוף־סוף הוצבנו זה מול זה, לאחר שחשפנו את החלק העליון של הגוף. הייתי במצב־רוח מצויין. ואף הוא כך. סייפנו שנינו בשקט, כמעט כמו בתרגיל, לא נתפסנו לתכסיסי־הטעייה, וראינו כל חבטה מראש. היו ציחקוקים וקישקושים אֶלאֶגאנטיים של חרבות מתנופפות באוויר, אלא ש”אין מזה כלום“, כפי שהתבטא בצער אחד מנושאי־כּלַי לאחר הסיבוב הרביעי או החמישי. עם זאת לחש לי עצות אחדות, על פי הסתכלוּתו במנהגיו של יריבי. הלכתי אחר העצות הללו בסיבוב הבא, ופגעתי ישירות בחזהו. קריאת עצור. יריבי חייך באדיבות ואמר: “דבר של כלום!”… הרופא ניגב בספוג את הדם ואישר שפצע קל הוא. החבטה היתה שטחית־למחצה. המשכנו בסיוף. ושוב סיבובים אחדים ללא תוצאות. ואולם מהפסקה להפסקה הלכו ונפתחו, בכל זאת, שוליו של הפצע הארוך והשטחי שפצעתיו, והדם קלח מתוכו. הרופא היה חוזר ומדיחו, אולם לאחר תנועות חזקות אחדות שוב התחיל זורם. לא היה בכוחי להסב מבטי מן הפס האדום שנמתח על העור הלבן. כי היה האיש זהוב־שער נחמד למראה, וחזהו – עד לצווארו השזוף בשמש – כלבנת הפרח, כשל נערה. חשתי פתאום מעין אהדה אליו. על שום מה, בעצם, נלחמים אנו איש ברעהו? על דבר של שטות, שאפשר היה לחסלו על־ידי ויתור קל שבקלים. עכשיו אנוסים היינו להמשיך עד כדי אפיסת כושר־הקרב. שיא הטירוף! עירנותי נתרופפה. נעשיתי מפוזר ומבטי הבוהה כמו נצמד אל הקו האדום שעל הרקע הלבן. התחלתי משתבש בהגנתי, ובסופו של דבר אף ספגתי “טאֶרץ”³ בזרועי ללא הדיפה. הייתי לנטול כושר־קרב. בלב טוב הושטנו איש לרעהו את ידינו – אני את ידי השׂמאלית. הענין נתיישב.”

“יריבך, מכל מקום, לא היה אשה שנתחפּשׂה?”

“הא־הא־הא! מה עולה בדעתך?”

“ובכן, לשם מה, בעצם, אתה מספר לי מעשה יום־יומי כזה?”

“חכה רגע!.. הרופא התחיל מטפל בפצעי. זה היה פצע כהלכה. רסיסי עצם וכו'. שעה שחבש אותי ישבתי בדרך מקרה ליד ראי. שום תנועת־יד של הרופא לא נעלמה ממני. עקבתי אחריו, כשהוא עושה בי במכשיריו המבהיקים. הרגשה מוזרה. איני מתכוון לכאב הגופני, אלא לעניין אחר… האם כבר ראית פעם את שלד גופך?”

“בררר – הלצה מחרידה!”

"בררר, לא כן?.. ואתה הרי ודאי מחונן באומץ־הרוח המקובל, שכל אחד מאתנו חייב בו. אבל הדימוי הוא כה זוועתי – כה זוועתי! דעתך, שאין זה אלא חיטוט שווא? ייתכן. אבל זה ימים ושנים הוא נגרר אחרי. עתים יש וחרדת המראה הזה היא כה גדולה, שאני נאלץ לעצור בעדי בעמל רב, שלא לפרוץ בצעקה כמטורף. ויש אשר הוא מצטייר לעיני בצבעים רכים, ואני אף מהרהר על כך כמעט בניחותא. להשתחרר מהרהור זה לא יכולתי אף רגע קט… והרי לא הייתי חטטן מטבעי, בריא הייתי, צעיר, שרוי ברווחה, ודן את החיים לפי הקל שבהם – עד לאותו רגע בו ראיתי את הטיפול בפצע־החבטה! אילו רקמות מיוחדות במינן נחשפו כאן לעין! נימי־עצבים, שרירים, העצם האפורה. הסטודנטים הצעירים לרפואָה רגילים, כידוע, להתעלף למראה הניתוח הראשון. אני לא התעלפתי. הסתכלתי בשקט, בשימת־לב, כמו ביקשתי לחרות בזכרוני משהו יקר, אשר אולי לא אראהו שוב לעולם. והדבר עלה בידי. והנה שמור הדבר עמי, ואין לשכחו, ואין לעקרו!.. פצעי נרפא. זמן רב היתה הזרוע משותקת, אחר כך חזרה שוב לכושר תנועתה; אולם נראה שלעולם לא אוכל עוד להשתמש בה כהלכה. שעה שחליתי בפצע, פקדוני התקפי־קדחת. הם חלפוּ. אבל אחד בלבד נותר, הזיון־הקדחת בשלד גופי שלי. וכאשר יצאתי שוב בין הבריות, לא הכירוני עוד ידידי עליזי־החיים. תפוּס־הרהורים נעשיתי.

באת עלי זה עתה בטרוניה, שאני מספר לך מאורע יום־יומי שכיח. סבורני, שהוא באמת מאורע שכיח, אבל מבחינה אחרת. אף נדושות־החיים בנות אָלפי שנים מקבלות משמעות רבת־עניין ברגע שהן נוגעות אל גופנו ובשרנו. הכל כבר היה לעולמים, והכל מתארע תמיד לראשונה, משום שבכל פעם משתנה המאורע מכוחן של נסיבות־לוואי אחרות. כיוצא בזה, אתה מכניס למכונה קיימת בורג או גלגל חדש וזעיר, והרי לפניך מכונה שונה לחלוטין – ואף מזכה אותך בפּאַטאֶנט. עד לאותו רגע של משבר הייתי אוהב־תענוגות רגיל, נטול־דאגה, קל־דעת, מצוייד לקראת כל מצבי־החיים בספקנות זולה של נערי־הרחוב, והידיעות, שהנחילו לי מורי בשעתם בעמל כה רב, נשתכחו ממני כליל. בימי נעורי, כאשר למדנו את תורת־החי, הראו לנו, כמובן, בשיעורים על “הסוג הראשוני” גם את השלד של homo sapiens⁴. ואולם הוא לא עורר בנו, צעירים חסרי־מחשבה, רושם גדול יותר מאשר מערכת עצמותיו של עיִט או של סוס. נקודת השקפתי אני בתקופה מטושטשת זו בחיי, שנמשכה עד לימי הבגרות, היתה, כנראה, בערך זו: השלד של הוֹמוֹ סאפּיאֶנס אינו נוגע לי כלל, הן אני הנני כנראה משהו אחר לגמרי. משום כך בעצם הייתי מופתע מאד, כאשר הבטתי דקות מספר בעצם שלי המבהיקה מתחת למצבטיים של רופא הדו־קרב. הבלותא היא בעיניך? אל־נא תשכח: הייתי בור!.. אפשר ואפתעה זו היתה מיטשטשת מיד וחולפת, אילו היה בידי להמשיך מיד במערבולת העליזה של אורח־החיים המקובל שלי. ואולם בינתיים ירדה עלי מחלת־הפצע. מיטת־הדווי כבר עשתה לא אחד לפילוסוף. בחולשתי תקפוני חיטוטי־השלד המוזרים, בני הלוויה החדשים הללו של ימי ולילוֹתי, וכאשר החלמתי לבסוף, כבר גדלו ונתחזקו עד כדי כך, ששוב לא היה בידי לסלקם. הדבר גרם לי סבל רב. בחוסר נסיוני לא ידעתי, שאין אלה כי אם חבלי־הלידה של הכרה. אותם חבלי־לידה פוקדים כל מי שגומר בנפשו לחשוב על דעת עצמו… תחילה ניסיתי להתרפא בכוח עצמי. הלכתי אל המעבדה האנאטומית וקניתי לי שלד שכבר הורכב. אמרתי ההרגל יקהה את פחדי. שוב ושוב הייתי מאז ניצב לצד איש־העצמות האלמוני שלי, לפני הראי הגדול שעל קיר חדרי, ומשווה וחוזר ומשווה. לא נתייגעתי לחקור וללמוד את עצמי לפי גולם זה מן המעבדה האנאטומית. בלי הרף תרתי אחר עתידי בחורי העיניים הריקות. עם זאת ראיתי עצמי כאחד אומלל, אשר ההשגחה הכבידה עליו ידה יותר מאשר על כל אדם אחר. יום־יום למדתי להכיר את עצמי ביתר דיוק, ומיום ליום גברה בי החרדה מפני עצמי. ללא־הפוגה בדקתי ומיששתי את גופי, עד שידעתי לבסוף בדיוק נמרץ, מה מראה השלד שלי. הרי זה פיגום גברי בנוי כהלכה, למעלה מגובה בינוני, נורמאלי לחלוטין, בעצם־הבריח השמאלית מצוי שבר שנגרם לי בשעת נפילה מעל סוס, ועל החלק העליון של הזרוע הימנית – פגם שמקורו באותה חבטה."

“צמרמורת חולפת בי. אתה מהתל מעשה קברן, יקירי!”

“שמעני עד הסוף!.. כסבור הייתי שההרגל יקהה אותי לאט־לאט. ולא היא! אז אחז בי הזעם חסר־האונים ביותר, ולילה אחד כיתתתי את הגולם שלי במהלומות־חרב כבדות… לאחר מכן ביקשתי להימלט מעצמי, פרשתי מן הסביבה בה חייתי ונסעתי למרחקים. זה היה מאוחר מדי. שוב אי־אפשר היה לעקור את הרעיון האכזר הזה והקשה כברזל. הוא היה בקרבי שעה ששכבתי באהלו של בדואי, מאזין בישימון הלילה, נרגש ונטול־נשימה כשפעימת־לבי נעצרת לשאגתם של אריות העולה מרחוק. והוא היה בי בשעת נשף האופרה בפאריס, שעה שיפהפיה בשומה וחסרת־בושה השעינה את ראשה האדום על דש הפראק שלי. תמיד היה עמי אותו טירוף קטן, או אותה מרה שחורה גדולה – תודעת האני שלי!.. כך הגעתי בנדודי לאורכו ולרוחבו של העולם גם לבריסל, וכאן פגשתי, במקרה, את רוזאלינדה היפה.”

“סוף סוף!.. היתה יפה מאד?”

"יפה מאד! ואולם אין זו אלא תמונה, התלויה במוזיאון וירץ.⁵ הצייר הזה, וירץ, היה אמן גדול. התמונה שאני מדבר עליה נושאת את הכתובת “שתי נערות צעירות”. מצויירת עליה אשה צעירה בעירום ורוד. שקועה בהרהורים היא עומדת לפני שלד, שאליו דבוק פתק: “La belle Rosine”.⁶ אולם לי נראה יותר השם רוזלינדה, ואני שיניתי שמה, למעני… למבט ראשון בתמונה זו הייתי אחוז־תדהמה למחצה ואחוז־חדווה למחצה, כפי שמתרחש עמנו, שעה שזר מביע במלים את מחשבותינו הסמויות והאפלות ביותר בלי שפיללנו לכך. היתה זאת בשבילי הארת־פתע. לא מה שאמר הצייר, אלא עצם היותו אומר זאת. משמע, כל אדם חושב אותו דבר לעצמו; ועם זאת קיימת הסכמה כללית חשאית, שלא להרבות בדיבור על כך. וכאשר הוספתי לעקוב אחרי רעיון זה, הגעתי לאט־לאט לטעות שכנגד.

לאחר שבתחילה סבור הייתי, שאני הנני האדם האחד והיחיד, אשר השלד שלו עצמו השחית את חייו, שבתי עכשיו והנחתי, שכך הוא הדבר לגבי כל אדם. אולם גם הנחה זו אינה הנחת־אמת. רוב האנשים חיים את חייהם, בלי שראו מימיהם את רוזלינדה היפה, או שהם מפנים עיניהם ממנה במורך־רוח. עתה מבין אני את הקדושים המופלאים של ימי קדם, שמילטו עצמם אל עמודי האנדרטות, אך ורק שלא לראות בחדוות־החיים ובת־לווייתה הגרמית. אני מבין לרוחה של הנזירוּת שנוחוּת בה. אולם הרי זו יפה לאדם המאמין בלבד. יש נמלטים אל הלמדנות, מדמים בנפשם שהם יודעים משהו, והולכים לעת־ערב בארשת של חשיבות אל כוס־הבירה. אולם מה יעשה אדם מודרני כמותי, שאינו מאמין בדבר ואינו יודע דבר, ששום עבודת־יום ושום הוללות־לילה אינן עשויות להביא לו ישע? אדם שנועד היה להתבטל בטרקליניהן של רקדניות, ושמבלה את שעתו בהסתכלות ברוזלינדה היפה…"

הוא עצר דיבורו והעביר כף ידו על פני עיניו. בן־לווייתו הפסיע בדומיה לידו. לאחר רגע שוב שאל הראשון בצחוק מאונס:

“לעזאזל! כיצד, בעצם, הגעתי לכך, שפטפטתי באזניך כל אלה? על מה שוחחנו קודם לכן? נחזור לענייננו!”

“שוחחנו על המסיבה.”

“נכון. עוד עליך לומר לי, על שום מה נשארת היום כה מפוּכּח. הן אין זה, בדרך כלל, מדרכך.”

“איזה קטרוג! הדבר הוא פשוט מאד: נקראתי אי־לשם, ולאחר שחזרתי כעבור שעה, שוב לא מצאתי את מקומי באווירה החגיגית שהתקדמה…”

“הממ, כן… מבין אתה, בחור, הרי זה משל נאה למקרה שלי. גם אני נקראתי אי־לשם ממשתה החיים, ומשחזרתי שוב לא הבינותי לשמחתם של אחרים… ולפיכך נמנע אני בדרך כלל מלהיות מעורב בין הבריות…”

“לאחר כל מה שסיפרת, ודאי קשה עליך הבדידות עוד יותר.”

“לא תמיד. אני קורא הרבה. אף זה, אמנם, בלא שיטה, מעשה חובב, קצת פה, קצת שם, כדרך שנהגתי קודם במסעותי. אולם אגב־כך אני עומד על הדברים המוזרים ביותר, כגון, שמאז ומעולם היו אנשים, שבמו הרהוריהם שלהם עצמם הרסו את שלוות־נפשם, שלא ידעה צער. והיה אם משקעים הם את צערם בדומיה פנימה, הרי הם חולפים ועוברים מבלי להניח עקבות, כבבואה של תמונה על גבי הקיר הלבן. ואם הם מבטאים אותו במלים סתומות של איזו לשון־רזים שהמציאוה בעצמם, הרי הם קרויים פילוסופים. ואילו אם נותנים הם לצער־בראשית זה ביטוי מלוטש חינני, שיהא מובן לכול, ונוסכים עליו מריחה הבשוּם של המילאנכוליה או מהדר־פאֵרו של הצחוק – אז קרויים הם משוררים. ואם שוקל אני נכונה, הרי כל שירה – שירת־אמת, כמובן – עניינה שתי הנערות הצעירות של וירץ. שכן היא חושפת את המשותף לכולנו, את הנעלם מכולנו, את השלד, את האדם, או, כלשוני אני: את רוזלינדה היפה…”