רקע
בנימין זאב הרצל
מעשה טוב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הספריה הציונית; תשכ"א

(1889)


עשית מעשה טוב,

הקפּד להסתיר מניעיו.


המאהב הראשון, מר פיליפּ שאוּמשלאגאֶר,1 חגג את יובלו העשרים־וחמש כחבר תיאטרון־החצר הדוכּסי. הדבר עורר תשומת־לב לא־מבוטלת בראֶזידאֶנץ.2 ה“ראֶזידאֶנץ הגרמנית”! ייתכן שאין אתם מכירים מקום זה אלא מתוך הקומדיה הגרמנית שלנו המהוגנת, חסרת־האוֹפי והקרתנית – אולם זה מספיק בהחלט, כדי לנטוע בכם רגש של בחילה אליה, כאילו חייתם בה עשר שנים. אילו סאטיריקונים גדולים הם המחזאים המהוללים שלנו – בלי שידעו זאת – ועד מה מפליאים הם לעשות לחוּכא־ואיטלוּלא את העניינים, שהם מטפּלים בהם!.. ואולם במציאות, שהיא כה רחוקה מן הדרמה המקובלת, הראֶזידאֶנץ היא נטולת־אופי, רכלנית ומוגבלת עוד יותר. ולפיכך עורר יובלו של מר שאוּמשלאגר תשומת־לב כה מרובה. משוררינו המחוננים טרם עמדו על הקו הזה בדיוקנה של הראֶזידאֶנץ. את כל חריפות ההסתכלות שלהם, את כל ברק־התיאור המקסים שלהם הם מקדישים אך ורק לאדון הקוֹמאֶרציאֶנראט3 שלעולם אין הוא נותן את הסכמתו לנישואי בתו לפני השעה עשר פחות רבע. ולכל המרובה הם תופסים ומעלים מתוך התקופה את הדבר, הטובע בה חותמו ביותר: מדי לוֹיטנאנט.4 ואולם יש עוד דברים אחרים המתחוללים בראֶזידאֶנץ, כגון הערצת השחקן. שני העתונים שבעיר נענו, כמובן, לצורך החיוני הזה של הקהל, במידה גדושה. כי הדיון בבעיות מדיניות חשובות, ואפילוּ ציון שאיפות מדעיות חפשיות, היה קשה עליהם אותה שעה מחמת החומרות הרבות, שנהגו בהן השלטונות. (מכאן, שאין מעשה זה מתרחש בהוֹוה). מימרה, שעשתה לה כנפיים ברבות הימים, אומרת אמנם, שאין בעתון אלא צבע־דפוס ונייר, ואולם שיקולים מעשיים של התחשבות בחוג הקוראים אילצו מאז ומתמיד את המערכות לקבוע בעתון גם חדשות ודברי הגות. אף ידועים מקרים, שלא התביישו להביא שיר לירי. וכך זכה יובלו של שאוּמשלאגר להערכה יסודית מאד בשני העתונים. יסודית מאד. וכמו בכל הזדמנות חשובה ערכו גם הפעם התחרות לחיים ולמוות. אמנם שום אחד מן הצדדים לא זכה בניצחון מכריע. כי בהארת חשיבותה הסוציאלית של חגיגת־יובל זו גילה עדיפות “הבלתי־תלוי” בפירסום שני מאמרים ראשיים מזהירים ממש. לעומת זאת היה “קול־העם” כמעיין המתגבר בסיפור אניקדוטות אופייניות, רגושות ומבדחות מחייו של שאוּמשלאגר. אכן, כעבור מחצית השנה מצא אחד מעובדיו של “הבלתי־תלוי”, שהיו אלה סיפורים ישנים־נושנים מחיי דאַוויסון, דאֶֶווריאֶן ודאֶרינג,5 אולם אז כבר לא היה לגילויו זה מקסם האקטואליות.

אוכלוסיית הראֶזידאֶנץ נתנה איפוא ביטוי להערצתה את בעל־היובל. ההצגה בליל־החג היתה שלשלת אחת של מחיאות־כפיים סוערות. משנזדמן במחזה קטע, כגון: “כלום לא עשיתי זאת כהלכה?”, או: “איך אני בעיניכם כיום?” וכיוצא בו, – לא נפלו הדברים על קרקע צחיחה. באולם־ההצגה ישבו אנשים בעלי שאר־רוח ואניני־טעם למדי, שצדו כל רמז מן הרמזים העדינים האלה שבדו־שיח והריעו לו. אגב, המחזה עצמו היה – איזה רעיון גאוני – אותו המחזה, שבו דרך מר שאוּמשלאגר לראשונה לפני חצי יובל שנים על בימת התיאטרון הדוכסי הזה. ואותם דברי־אהבים, שבהם הלהיב אז לבבות ענוגים בקהל, – אותם דיבורים עצמם נתמלטו גם היום מבין מערכת־שיניו, שאינה עוד צפופה כשהיתה. רק בת־זוגתו במשחק־אהבים חינני זה לא היתה עוד זו של הימים ההם. הנערצה של היום (במחזה) היתה לאנץ־בירקנשטיין, שאין־למעלה־הימנה – אף היא כבר לא בגיל הילדות – שהשכילה להבטיח לעצמה, על־ידי חוזה שנעשה בעוד מועד, תמימות למשך כל ימי החיים… על מתנות־הפרחים, שנפלו בחלקו של מר שאוּמשלאגר באותו ערב, מסוגל היה אך חכם־בוטאניקה ותיק למסור דין־וחשבון יאה. האמן הגדול עמד בתוך יער של דפנה, שהיה גן־דקלים וחורש־ורדים כאחד, ומאות של יונים מפוטמות ריחפו מעליו אחוזות בסרטי־משי כחולים וורודים… לאחר המערכה האחרונה נקרא שאוּמשלאגר שוב ושוב על־ידי הקהל. ואולם פיו, שהיה קל־לשון כל כך עד עתה, לא פלט אלא מלים אלה, הנוגעות ללב עד מאד בפשטותן האמנותית: “הנני מאושר מאד!”… אולם משנשמעו אחר־כך על הבימה הנאומים החגיגיים השונים, חזר אליו כשרון־הדיבור שלו. תחילה דיבר מנהל ההצגות בשבחו של מר שאוּמשלאגר, אחריו הופיע מנהל התיאטרון ועשה כמותו, ולבסוף נחלץ לברכו מר אֶבּאֶרלינג בשם חבר השחקנים. נאוּמו של אֶבּאֶרלינג היה הראוי ביותר לתשומת־לב, שכן היה הוא יורשו המיועד של שאוּמשלאגר, – מעין יורש־עצר, המאהב־הראשון השני – וכן, משום שהיה בו, בנאום זה, משפט שהיה אחר כך לשיחת הרבים: “יהי רצון שתזכה, האמן הגדול, לגלם את המאהבים הראשונים בהגיעך לשיבה המופלגת ביותר!..” לשמע הדברים הנחמדים האלה נתרעד הנערץ קמעה. אחר כך נשאו עוד את נאומיהם הממונה על התלבושת, המכונאי הראשי בשם צוות העובדים הטכניים, והקופאי בשם עובדי־השירות. אחרון הושיט המחזאי את חוברתו, שהוציא לאור על חשבון עצמו, בה הוא עומד, לאחר סקירה היסטורית על תולדות התיאטרון אצל אומות־התרבות, על חשיבותו המכרעת של שאוּמשלאגר לאמנות המאה התשע־עשרה. ואת כל השבחים האלה קיבל חתן היובל בעניוות. בתשובותיו – והוא השיב לכל אחד במפורט, חוץ מן המחזאי, משום שהשעה כבר היתה מאוחרת מאד – דחה ברוב צניעות את ההוקרה המופרזת. הוא הסתפק אך בתפקיד “החייל הפשוט, שמילא שליחותו” – כשם שההשוואות שנקט בהן היו ברובן בעלות אופי צבאי. הוא הזכיר את “הדגל, שכולנו נזעקים אליו”, ועוד דברים נרגשים ונלהבים מסוג זה. אז ירדו גם פלגי דמע, ביחוד אצל הגברות, שכבר הורידו האיפור מעל פניהן. לאנץ־בירקנשטיין שאין־למעלה־הימנה התייפחה שוב ושוב בקול רם – אותה התייפחות מפורסמת שלה דרך האף, שאין אדם מסוגל לחקוֹתה.

לאחר הדמעות ירדו פלגי השאמפּאן. באולם־הפאר של מסעדת “השור הכחוֹל” נתכנסוּ לסעוּדת־ערב רבתי, שׁאליה צוֹרפוּ ברוב אדיבוּת כַּתָּבֵי שׁני העתונים. דברי־בדיחה עליזים תיבלו את הסעודה הטעימה. הקומיקונים של התיאטרון הדוכסי הציגו מהתלה קטנה. שוב ושוב נצטלטל6 צחוק־הכסף של לאנץ־בירקנשטיין שאין־למעלה־הימנה – צחוק־הכסף שלה, שאין אדם מסוגל לחקותו. אמרות־שְׁתִי מבדחות ביותר פרחו־עלו מכוסות־השאמפּאן. לאחר הרצינות ההיסטורית של הנאומים בתיאטרון הגיע עתה תור העליזות. אחרי הקוֹתוּרן – הסוֹקוּס7 כביטוי רב הרושם של המחזאי. הלה גם הצליח, ברגע שאיש לא השגיח, לדקלם שיר־חג ארוך למדי. ואולם זה היה גביע־הלענה היחיד, שהוגש לאורחים. בדרך כלל – אך עדנה, עונג, חברות וידידות. שאוּמשלאגר סבב־הלך מאיש לאיש, כשהכוס בידו, וחזר והודה לכל אחד בהתרגשות עמוקה. ואולם את מר אֶבּרלינג חיבק ונישק שלוש פעמים. אז ניצבו שני הגברים שותקים ונרגשים, יד אל יד, והסתכלו נאמנה איש בעיני־הידידות של רעהו, כששניהם מהרהרים הרהור אחד, והוא: “מוקיון!..”

למחרת הבוקר התעורר מר שאוּמשלאגר וראשו כבד עליו למדי. לאחר שהשכיל לרכז במידת־מה את מחשבותיו, צילצל למשרתו ודרש – כמנהגו של כל אדם נכבד כלשהו, אף אם בפומבי הוא מכחיש זאת – בריגשה, את העתונים. המשרת הביאם יחד עם כוס־השוקולדה והודיע, כי בחדר־ההמתנה נמצאים שני אנשים צעירים, שאין הוא יודע אותם.

– “אהא, שוב גאונים, כנראה, המבקשים להתגלות!” – נהם שאוּמשלאגר זעוף ופנה אל העתונים, המעניינים הרבה יותר. דינים־וחשבונות על חגיגות־היובל של אתמול, המשתרעים על טורים שלמים – כמובן מאליו! הוא קראָם בתשומת־לב מרובה. ודאי, גם נאומו של אֶבּרלינג היה שם. לעזאזל! אותו קטע של “השיבה המופלגת” פירסם “הבלתי־תלוי” במפוזר! מה? גם הערה בסוגריים? “(משאלה מרושעת במקצת! המערכת)”. מי פילל לבוגדנות כזאת מצד “הבלתי־תלוי”! הוי, כל הרע שמונים הבריות בעתונאים הללו אמת לאמיתה היא… הבה מהר את “קול העם”! מה אומר הוא?.. “בתשובה על כך איחל מר אֶבּרלינג לבעל־היובל, שהלוואי ויזכה לגלם את המאהבים הראשונים בהגיעו לשיבה המופלגת ביותר. אכן, מלים נאות ומרוממות מפיו של חבר, שאיננו נתון לעצמו”… זה היה למעלה מכוחו של מר שאוּמשלאגר לשאת. בקריאת־זעם מעך את “קול העם” וזרק את הגליון. טומטומים כאלה! הללו נתפתו על־ידי אֶבּרלינג, קיבלו דבריו כמטבע כשרה. לא ייאמן!

מר שאוּמשלאגר קם והתחיל מתלבש. אז הוכנסו שני האנשים הצעירים המוזמנים, לאחר שעסקו שעה ומחצית השעה בספירת הערבסקות על הטפּטין. אכן, היו אלה גאונים בדרך. הראשון היה משורר. אותו הפטיר בתכסיס־למשוררים: נטל ממנו את כתב־היד – ארבע מערכות רוויות־דם – והבטיח ברוב חסדו החלטה מהירה. העלם הנבוך נפרד שכור־תקווה. שאוּמשלאגר כתב מיד אל הצעיר שהלך מכתב קצר ונחמד לאמר: “כשרון רב שלא כמצוי; המחזה, אינו מתאים לנו, לצערנו, אך אל־נא תפול ברוחך מטעם זה.” המכתב וכתב־היד נמסרו לידי המשרת המהימן בצירוף הוראה לשגרם כעבור שמונה ימים בדרך הדואר.

השני מאנשי חדר־ההמתנה היה שחקן שואף לגדולות. בשביל סוג זה היה לו, לשאוּמשלאגר, תכסיס בדוק אחר. היה מניח לוֹ לקרוא משהו באזניו, אחר־כך טופח לו בהתפעלות על הכתף ואומר: “לוואי וזכיתי אני בכשרון שלך!” נסה־נא אותו תחילה על בימות קטנות יותר! חזקה עלינו שעוד ניפגש! שלום עליך, אדוני הצעיר!.." דרך זה לא הצריך שהות מרובה, אבל היה נלבב מאד ולא משך עליו שונאים.

השחקן נכנס לחדר. בחור צנום, חיוור ודל. לא מרחוק בא, מבניה המסכנים של העיר הזאת, אביו סנדלר, והוא קרא לעצמו פשוט – מאַיאֶר. כל אלה מידות, שאין בהן כדי לעורר אהדה מיוחדת. האמן המפורסם הזמין את חברו הבלתי־מפורסם לפתוח פיו. ומאַיאֶר קרא: קטעים מ“דוֹן קארלוֹס”,8 ואחר־כך “להיוֹת או לא־להיוֹת”.9 שאוּמשלאגר הטה עצמו אחורנית, עצם עיניו למחצה, הניע ראשו כמה פעמים בארשת־של־חסד. כבר עם שמיעת דבריו הראשונים של המתחיל נחתך גזר־הדין: בחור נטול־כשרון לחלוטין. ושעה שהצעיר משך דיקלומו בשטף חדגוני, תססו בשאוּמשלאגר המחשבות הרעות על “השׂיבה” המופלגת ביותר של אֶבּרלינג. אילו יכול היה לנקום בו, בעלוב זה, המסתער בהעזה גוברת והולכת אל ירושת־העצר שלו, ושאפילו בשעה החגיגית ביותר העז להפריח רמיזה של ליגלוג! וכל יום שחלף קירב את דבר הירושה – ואולי כבר קרוב היום, בו יהא אנוס למסור את כל המאהבים־הראשונים היפים הללו לאֶבּרלינג. מדוע? משום שהוא צעיר ממנו בעשר שנים. כאילו תלוי הדבר בנעורים ולא ביכולת! אילו היה די בנעורים, כי אז היה מאַיאֶר זה, הנמצא כאן, עדיף בזכות עשרים שנותיו משניהם… רגע, רגע! הנה רעיון! בעירנות הפסיק את השאפתן, שבדיוק אותו רגע שקל בדעתו, אם לא יהיה זה מעשה נעלה יותר, לשאת באורך רוח חיצי גורל…10

– “ומה בנוגע לדברים חדישים? האם כבר ניסית בזה כוחך, האדון מאַיאֶר?” “אוֹ, כן”, אמר הלה ביישנית ונקב בכמה תפקידים, ובכללם גם זה ששאוּמשלאגר שיחק אתמול.

“יפה, הבה ואשמע זאת!”

ושוב פתח מאַיאֶר בדיקלום – כשהמאזין משמיע לו לסירוגין את פסוקו של כנגדו – ושוב הירהר שאוּמשלאגר בלבו, שמעולם לא נזדמן לו אדם חסר־כשרון יותר. אדרבא! שכזה לא יצליח לעולם לעקור את שמו של שאוּמשלאגר מזכרון הציבור. אם יעלה בידו, עוד לפני שיגיע ל“גיל השיבה המופלג ביותר”, למסור לו את תפקידי נעוּריו, יישאר החלל הכאוב פעור לעולם. ואֶבּרלינג ינחל מפלה.

כאשר הודיע שאוּמשלאגר לאדם הצעיר על החלטתו שהחליט מיניה וביה, כרע הבחור לפניו על ברכיו, נשקו בידו כשדמעות כנות בעיניו, ושפתיו מגמגמות: “איש־חסדי! איש־חסדי!”

אך קודם כל צריך היה להכשיר את הבחור. הוא לא ידע להלך, לעמוד ולשבת; קולו שביר, הבעת פניו בשעת מנוחה – אטומה, ואילו בשעת תנועה – מגוחכה. שאוּמשלאגר אילף אותו כאילוף המרמיטה. עתים תקף את האמן יאוּש, שעה שראה לפניו את תלמידו בנוקשותו העצית – ואולם אז די היה לו שייזכר באֶבּרלינג וב“גיל־השיבה המופלג ביותר” ומיד נתלהטה בו אש־קנאות חדשה. מאַיאֶר היה עני וחסר־כל. איש־חסדוֹ הלבישו, פירנסו, העניק לו דמי כיס וסיגארים. יתרה מזו עשה: הוא עשה לו כנפיים. עשיית כנפיים היא באמנות חזות הכל. דוגמה נאה לכך אתה מוצא באותה אומנות נאצלה ונשכחה של אילוף־הבּז. הצייד היה מושיב את העוף על אגרוֹפוֹ, מסיר את הכיפה המכסה את ראש העוף ומטילו בכוח למרום, ורק אז הגיעה תנופת כנפיו למלוא כוחה. כך נהג גם שאוּמשלאגר בבז שלו, שנועד להוריד את אֶבּרלינג. לעשיית כנפיים זו יקראו גם: פרסומת. כל שאין לו פירסומת, לא יגיע לעולם אל על; ודאי מי שיש לו פירסומת צריך גם שידע קצת לעוף. שאוּמשלאגר היה מפרנס את שני עתוני העיר בידיעות מעוררות ענין על אודות בן־חסותו, על “הכוכב העולה והמבטיח גדולות שהוא גילה אותו”. סיפוריו נתקבלו ברצון, משום שאיש לא הטיל בו חשד. שכן מה הדבר שהיה עשוי להניעו להתייצב לימין בן־הסנדלר העני, שלא היה שאר־בשרו ושאיש לא שימש לו פטרון, אם לא הכשרון הגדול שבו? שני העתונים אף לא מצאו די מלים לשבח את חוסר־הקינאה שלו ואת הדבקות ומסירת־הנפש הזאת לאמנות, וכך נמצא חוגג, דרך אגב, נצחונות קטנים מבחינה נפשית. “קול העם”, שעורכו לעניני תיאטרון היה אדם רגיש, דן במאורע זה בנימה לירית, בפיליטון־של־יום־ראשון שהכתירו בכותרת: “מעשה טוב”. אֶבּרלינג רתח מחימה. ואף־על־פי־כן לא עמדו לו כל תככיו המחוכמים לבטל את הופעות־הבכורה של מאַיאֶר, שנערכו לתקופת השנה.

לפי החלטת ההנהלה צריכות היו שלוש הופעות־בכורה לקבוע בקבלתו של מאַיאֶר לתיאטרון. שאוּמשלאגר הביע נכונותו, להעביר לתלמידו – אם יצליח – את החשובים שבתפקידי המאהבים הראשונים שלו לצמיתות. “הבלתי תלוי” הביע את הסכמתו להצעת שאומשלאגר בתנאי, “שהשחקן המתחיל ייבחן תחילה”. עוד נאמר שם, “כי למען היציבות בהישגי־האמנות מן הדין הוא, שלא לנקוט לעתים קרובות מדי בהעברת תפקידים; ראשית, משום שאין לדעת, אם כל יורש של שאומשלאגר ישווה לו באי־דאגה לעצמו, ושנית, משום שרצוי לפנות מקום לצעירים ממש.” המקרה נדון מתוך תפיסה ממלכתית וביישוב־הדעת. אֶבּרלינג רתח מחימה.

וכך קרב ובא מועד הופעת־הבכורה. כל שהיה בידו של שאומשלאגר להקנות לחניכו מן האמנות וחכמותיה, הקנה לו. אולם משקרב מועד ההכרעה תקפה את הבחור המסכן אימת המתחילים. כאן, בעיר זו עצמה, שראתה בנעוריו העלובים, שבה נמנה עם הדלים והמסכנים ביותר, בעיר זו עליו פתאום להשמיע דברו באזני העשירים והנכבדים, ואולי אף באזני הדוכס עצמו. כי אדם עניו היה, ומאחר שלא היה אנוס עד כה להילחם על מעמד לעצמו, עדיין היה גם אדם טוב. שכן אך בקרב נעשה האדם רשע ואכזר. הוא לא העז לספר לאמן הנערץ שלו דבר על אימות־המוות, על קדחת־החלומות אשר לו. אולם בחזרות האחרונות ראה שאומשלאגר להפתעתו ולדכאונו שמאַיאֶר משתנה לעיניו מרגע לרגע. אמנם האילוף היה טבוע היטב בעצמותיו, אולם נתווסף עליו משהו זר וחדש. מהו הדבר? המחשבה, שכל העמל הקשה ירד לטמיון, הרעידה את שאומשלאגר. רע ומר יהיה הדבר ושבעתיים רע ומר, משום שמר אֶבּרלינג יתפוס את העמדה שהופקרה.

ואולם את הדבר המר מכל מר לא העלה שאומשלאגר על דעתו אף רגע. ודווקא דבר זה לא פסח עליו: הצלחתו של מאַיאֶר! ההכרעה נפלה כבר בערב הראשון. כל המבקש לעמוד על כך ביתר דיוק, יקרא את הרצנזיות ב“הבלתי־תלוי”, או ב“קול העם”. תפקיד־הבכורה של מאַיאֶר היה התפקיד ששאומשלאגר שיחקו ביום־יובלו. וכיצד שיחקו מאַיאֶר? “כמנצח!” – כתב מבקר אחד. ואמנם, היה בעיצובו של מאַיאֶר מרוח הנעורים השוחקים והמבריקים, חן של משובה, טעם של חמדה. מה אירע? נס. בן־הסנדלר היה במקרה בעל נפש, והיא נתעוררה. בסגנון־הפרחים של “קול העם” אפשר היה לומר: “מן הפקע הדל נתלבלבה בין־לילה פריחה בלתי־צפוייה.”

אֶבּרלינג רתח מחימה. אולם במערכות הראשונות בלבד. במערכה הרביעית, בדיוק בשעה שמאַיאֶר שיחק את תפקידו הראשי, בא אֶבּרלינג אל מאחורי הקלעים והבחין במר שאומשלאגר. שחקן גדול זה ישב על גבי ארגז, נושם בכבדות, ראשו מורכן לפניו, והוא מאזין, מאזין. משראה אֶבּרלינג את פניו מעוותי־הזעם של יריבו הקשיש ממנו, פגה חמתו בפתע. במבט אחד הבחין במתרחש בנפשו המתענה של חברו. הוא הבין לרוחו. ההצלחה שם, בחוץ, כמעט ששברה את לב גומל־חסדו של מאַיאֶר. גם לבו של מר אֶבּרלינג היה עליו מר מאד. האסון המשותף שב וליכד במהרה את שני האנשים, ששנאו איש את אחיו שנאה כה עמוקה. בלי אומר ודברים הטיל שאומשלאגר עצמו על חזהו של אֶבּרלינג… עתה עלה בבהירות קולו הער, החם והצעיר של מאַיאֶר מן הבימה לאזניהם של שני המאזינים – אלה היו דבריו האחרונים לפני הסיום. ואז פרצו התשואות, כסערה, כתבערה רועמת. עשר פעמים נקרא מאַיאֶר על־ידי הקהל בעוד המסך מורם.

שעה שנתרחשו הדברים האלה עמד שאומשלאגר רועד, זועף, מנוצח מאחורי המסך המצוייר. הוא נשען על כתפיו של אֶבּרלינג הנאמן וחירחר:

“כפוי־טובה, כפוי־טובה!…”


  1. משמעות השם: מעלה־קצף.  ↩

  2. כינוי לעיר־הבירה של מדינה, בייחוד של מדינה קטנה בגרמניה, בה היה מקום מושבו של הנסיך או הדוּכּס; סמל לפרובינציאליות.  ↩

  3. “יועץ מסחר” – תואר־כבוד גרמני לבעלי עסקים גדולים: הם מתוארים לעתים קרובות כעשירים נבובים, חסרי השׂכּלה.  ↩

  4. סגן־משנה. הקצינים על מדי־השׂרד המבהיקים שלהם, היו מכובדים מאד בעיני התושבים – ולצנינים בעיני הביקורת הליבראלית.  ↩

  5. שחקנים ידועים בגרמניה באמצעיתה של המאה ה־19.  ↩

  6. “נצטלטל” במקור המודפס, צ“ל כנראה ”נצטלצל“ – הערת פב”י.  ↩

  7. דהיינו, אחרי הפאתוס הטראגי באה העליזות, הקומדיה; קותוּרן – הנעל הגבוהה והמגביהה של שחקן הטראגדיה היוונית; סוקוּס – הנעל הקלה והנמוּכה של הקומיקן ברומא.  ↩

  8. מחזה של פרידריך שילר, שהיה אהוד מאוד על הקהל בגרמניה ואוסטריה.  ↩

  9. מתוך המונולוג הידוע של “האמלט” לשיקספיר.  ↩

  10. המלים האחרונות גם הן מתוך התחלת המונולוג של האמלט: “להיות או לא להיות… לשאת באורך רוח / חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו / או אם חמוש לצאת מול ים היסורים /..”  ↩

המלצות קוראים
תגיות