¹

(1901)

העתונאי הפאריסי גאסטון שטיאֶגלאֶר² ביצע זה עתה מעשה הראוּי לזכר. הישג שלפני שלושים שנה נחשב לאגדה, לא זו בלבד שהוא השיגו אלא אף עלה עליו בהרבה. מה שנחשב ליציר מוחו המשולהב של משורר, תירגם הוא ללשון המציאוּת דרך משחק, צחוק וטיוּל־להנאתו. ועם זאת אין הוא בשום פנים אדם שלא־כמצוי, שום מגלה נתיבות חדשות, שום בעל אמצאות או תגליות, שום איש־מעש דגול או הוגה־דעות נועז. אגב, ייתכן גם שיש בו משהו מזה או מזה, אלא שאין אנו יודעים בו. אולי ברבות הימים עוד יתגלה כאחד גדול. כיום הזה ניתן לומר עליו בודאות, שהוא ביצע משהו בלתי־רגיל, שכל אדם רגיל יכול לעשותו בדיוּק כמוהו.אלא שהוא היה הראשון. בששים וארבעה ימים הוא ערך מסע סביב כדור הארץ. פילאֶאס פוֹג, גיבורו האגדי של ז’יל ואֶרן, נזקק לשם כך לשמונים יום, ולפני שלושים שנה, קרי וכתיב לפני שלושים שנה, סבור היה כל עולם התרבות, שאין זו אלא אגדה נפלאה, משעשעת, אולם לגמרי מחוץ לגדר האפשר.

ב־29 במאי 1901 יצא מר גאסטון שטיאֶגלאֶר, כתב העתון “מאטאֶן”, מתחנת־הרכבת הצפונית של פאריס, נסע מזרחה סביב כדור הארץ והגיע באחד באבגוסט אותה שנה לאותה תחנת־הרכבת הצפונית עצמה מן הצד האחר. הוא נסע מפאריס לפאריס דרך ברלין, פּאֶטרסבוּרג, מוסקבה, אירקוּטסק, חאבארוֹבסק, ולאדיבוסטוק, יוקוהאמה, ויקטוריה בקולומביה הבריטית, ניו־יורק, ליברפול, לונדון, דוֹבר וקאלאֶ.

מאֶסיאֶ שטיאֶגלאֶר – שם בעל צליל גרמני חשוד, אף על פי שהדביק לו, כנוצת־אנפה זרה, “אקסאנט־אֶגי” צרפתי – לא יתרעם, אם אף המעריצים הנאמנים ביותר של הישגו לא יוכלו להימנע מלהרהר אותה שעה קודם־כל ב־messenger boy.³ הוא לא יתרעם כבר מטעם זה, שהמאֶסאֶנג’ר בוי, השליח הקטון למכתבים פרטיים, הוא אחת התופעות החביבות והמקובלות ביותר בחיי אנגליה. אלה הנערים שטרם־בגרו, האמיצים, הנבונים, במדיהם הכחולים־כהים הפשוטים, עם תרמיל־המכתבים הקטן התלוי להם בחגורת־העור, הכיפה הקטנה לאזנם, רצועת־הלחיים המהודקת באורח צבאי לשפתם התחתונה, נראים תמיד ממהרים דרך לונדון חסרי־מנוחה ודרוכי־רצינות. בדומה לשוטרים מהווים הם חבר מעולה בעל תחושה מפותחת מאד של כבוד־המעמד, רוחשים להם רוב כבוד והם ראויים לכך. תפקיד מוגדר ומצומצם להם והם ממלאים אותו למופת. את המכתב שהופקד בידיהם תוך אמון, עליהם למסור ליעודו בדרך הקצרה ביותר, ולאחר שנמסר עליהם לחזור ללא שהייה אל השולח. אין מאסֶנג’ר בּוֹי נוהג להסתכל ימינה או שמאלה, הוא הולך במישרין למקום יעודו ובאותה דרך חוזר אל מוצאו. מהימנותם וישרם של הנערים האלה נוגעים ללב. בדור שבו שומרים על ילדי האמידים מפני כל רוח־פרצים ואין שולחים אותם לטיול אלא בלוויית המחנך, – מהלך לו המאֶסאֶנג’ר הקטן הטוב בלילה ובערפל. אפשר שפוחד הוא, שכן מצויים בעיר נוראה זו אזורים שהם בלילות ובערפל, מאויימים יותר מן היער הפרוע ומן הערבה – ‘Die Winde darueber sausend ach, waer’ hier ein Schritt wie tausend'⁴– אולם הם הולכים, הולכים, בשתיקה, באומץ־לב, בנאמנות, מגיעים למחוז חפצם ושבים חזרה. עתים שולחים אותם הרחק לפנים הארץ, לארצות־אחרות. הם נוסעים באומניבוּס, ברכבת, באניה, – מאֶסאֶנג’ר־בוֹי אנוס לילך לכל מקום. זמן מה השתעשעו מיליונרים אמריקניים בשיגור מכתבים, על ידי שליחים כאלה בדרך הים, בעוד שהיה בידם להמציאם לביתם בשניים וחצי פאֶני, לפיכך ניתן היה להביא את המאֶסאֶנג’ר־בּוֹי גם אל הבמה, ועמה של לונדון שבע נחת ימים רבים ממחזה־פאר שהעלה את גורלו של אחד הנערים החביבים האלה הנשלחים למרחקים. היה זה מחזה נרגש ומשעשע. הן בסופו של דבר, חשוב הוא לא מה שכלול בתרמילו של בלדר הצאר או של הנער השליח, אלא בסגולות־האופי הבאות לידי גילוי במפעלו.

לפיכך לא יהא בכך משום מיעוט הדמות של מסע שטיאֶגלאֶר, אם נאמר, שמאֶסאֶנג’ר־בוי אנגלי היה מחקה אותו בן־רגע. ואולם היתה, כמובן, למסעו של העתונאי הצרפתי אופי נעלה יותר בזכות התודעה שבה נטל עליו משימה זו; ולאחר שהובעה הדעה המבוססת, כי מאֶסאֶנג’ר־בוֹי יכול היה לעשות כמותו, מן הראוי גם להודות, שנסיעה זו, שהיתה לכאורה חסרת־תכלית, היא אחות למאורעות היסטוריים עולמיים. שכן היה בכך משום שגיאה אילו היינו מדמים אותם ל“שיאים” שמשיגים כיום ברכיבה, בנסיעה, בשיוט ובאופניים.שיאו של שטיאֶגלאֶר משמעו תקופה, לא פחות ולא יותר, וצעיף התחרות שעטה המיבצע הזה היה אמנם היסוד המשעשע שבו, אולם גם הפחות חשוב. כי בעת ובעונה אחת עם נציגו של “מאטאָן” יצא גם כתב של עתון פאריסי אחר, של “ז’וראל”, למסע סביב העולם. שמו של זה טירוֹ. שטיאֶגלאֶר אץ מזרחה, ואילו טירוֹ – מערבה. ודומה, שגם עתונים אמריקניים רבים, שהטרידה אותם מאד הדאגה פן יקדימו אותם באירופה בסאֶנסאציה מסוג זה, שלחו ללא־שהיות גם הם את אלופי־השיאים שלהם למרוץ מסביב לעולם. באילו מִדבָּרִים, באילו איים מסוערים אצים־רצים בשעה זו המתחרים – לא ידוע לנו. טירוֹ, אומרים, נמצא עתה באזור אמוּר, או אי־שם במקום אחר של סיביר האינסופית. שטיאֶגלאֶר כבר הוא כאן. לקוראי “מאטָן” היה זה תענוג מותח לא פחות מהמשכיו של הרומן היומי, לקרוא כל בוקר את מברקיו של שטיאֶגלאֶר, שהתרחק במהירות ללא דוגמה, עד שחזר ונתקרב סוף־סוף בכוחה של התרחקות זו עצמה לקו־האורך של פאריס. מברקיו סיפרו במלים מעטות, אולם גם לא חסכוניות יתר על המידה, על החשוב ביותר שבמסעו, לעתים על שם התחנה בלבד, שפתח באמת אופקים חדשים, או על חווייה מועטת אופיינית, מעוף־עין על נופים ואנשים עיכוב במהירות, מכשול שהתגברו עליו בהצלחה, משאלה להשיג את אניית־הקיטור היאפאנית, את הרכבת המהירה הקאנאדית. עתונאי בעל דם תוסס ושש לקראת הרפתקאות כמותו – אפשר שהצטער לא אחת, שלא נתרחשו מקרים מסעירים יותר, התמוטטויות גשרים מתחת לרכבת שהמשיכה דרכה בסערה, התנפלויות שודדים בערבות, טביעת אניה.שאילו כך היה הוא, הניצול היחיד, רוכב על סוס, או שט על קרש אל משרד־הטלגרף הקרוב, כדי להספיק ולהודיע לעתון הבוקר: “כל הנוסעים עמי נספוּ באסון, ואני יצאתי ברגל שבורה, חובש כפרי במאנג’וּריה חבש אותה בגבס. תחבושות־גבס מגוחכות יש להם באזור זה. ציוויתי להעמיד אלונקתי בקרון־המטען, כך אמשיך דרכי. מקווה להשיג קשר לסימונוסאֶקי…” לא, הנסיעה עברה כמעט ללא תקלה כלשהי, ומבחינה גבוהה יותר יש בזה עניין רב מאשר אילו היתה הנסיעה גדושה סאֶנסאציות עוצרות־נשימה מחמת ליקויים באמצעי־התחבורה. היריב האומלל טירוֹ היה מצד זה מאושר יותר: הרפתקאות קשות היו לו, ובמיוחד הנסיעה באניה על פני האמוּר, שהיתה בכל רע. עשרים פעם נתקעה האניה בשרטון, פעמיים נסדקה, ובמברק מן המזרח הרחוק היה בידו אפילו להודיע, שסבל רעב ממש. ואילו האדון שטאֶגלאֶר עבר מסביב לעולם בנוחות יחסית והשיג מטרתו בקלות, – בספורט אחר היו מכנים זאת “בדהרת־ידיים”.⁵ לסיום המסע אף הרשה לעצמו את הלצון – לשהות בלונדון שבע עשרה שעה וארבעים רגע. אם הזמן הוא כסף, הרי שבע עשרה שעה וארבעים רגע הן בנסיבות אלו הון רב. מובן, לא היה לו לחשוש מפני טירוֹ, שמרוחק היה, ואילו לאמריקנים לא היה שום זכר בכלל. לפיכך יכול היה שטיאֶגלאֶר, לאחר שבדרכו מליברפול ללונדון כבר איחר בשעה אחת את רכבת־המזנון לפאריס, לבזבז ללא דאגה יום תמים. שופטים מחמירים יותר היו מגנים אותו על כך, שכן אם זכה אדם בכבוד לקיים שיא עולמי כזה, אסור לו לבזבז שבע עשרה שעה וארבעים רגע. יתרה מזו, מר שטיאֶגלאֶר לא היה אנוס לנסוע דרך ליברפול. את אניית־הקיטור הטראנס־אטלנטית “אושאניק” שבה הפליג בניו־יורק, יכול היה להניח כבר בקוינסטאון שבחוף הדרומי של אירלאנד, ומכאן יכול היה דרך דאבלין והוליאֶד להגיע ללונדון בהקדם של שעות אחדות. כתם הוא על כבוד־המסע של פילאָאָס פוג החדש, אף נתן עצמו בדרך זו לסכנה, שיגזלו ממנו חיש מהר את שיאו. בגלל שבע עשרה שעה וארבעים רגע, שאליהם יש עוד לצרף את חסכון הזמן בדרך קוינסטאון העולה אולי לשמונה שעות, – בגלל 25 שעה ו־40 רגע, כבר כדאי היה לשגר אחריו עובר־שיא. וודאי יימצא עד מהרה עתון אמריקאני שאפתני, שיבקש להרים את הכבוד הלאומי שהושפל ולהסיר את זר־הנצחון מראשו של שטיאֶגלאֶר.

לשוא תנסה אז מערכת “מאטאֶן” לטעון כנגד זה, שיש לנכות את זמן־ההמתנה בלונדון ולקבוע את משך־הנסיעה לששים ושלושה יום ושש עשרה שעה. האמריקנים יחייכו חיוך צונן ויאמרו: “מצער מאד, אבל האמת היא שהאלוף שלכם חזר לנקודת־המוצא לאחר 65 יום וארבע שעות. זמן ההמתנה לא איכפת לנו. אין זה מענייננו אם ירד בלונדון או בסיאטל ליד מיצר־פוּגאֶט כדי לבקר בבית שעשועים. כן, גם אילו היה פוסח על רכבת באַמיאֶן, בין קאלאֶ לפאריס, לשם ביקור־נימוסין אצל הזקן העיוור ז’יל ואֶרן, אביו של פילאֶאס פוֹג, – גם אז לא היה בידנו אלא לשבח את רגישותו של האדם הצעיר, אולם מן השיא לא היו מנכים זמן זה. אין רגשים בשיא.” ומי יכחיש שעמדה זו היא לפי כל כללי המשפט הפורמאלי? אולם, מן הצד האחר,ילמדו זכות גם על “מאטאֶן”, ששני טעמים היו לו לבקש את שטיאֶגלאֶר שיבלה את הלילה בלונדון: ראשית, למען יישן שוב במיטה ממש לאחר הפסקה של שני חדשים; ושנית, למען יקיים את כניסת־הנצחון שלו לפאריס בשעה שהבריות כבר מצויים בּבּוּלווארים ואפשר לעורר מידת־מה של תשומת־לב. בזכות הקרבנות שהביא “מאטאֶן” ראוי הוא באמת לפרסומת אזרחית. הרי אין עושים דבר כזה ⁶ pour le bonheur du genre humain או למען מלכה של פרוסיה.⁷ אין שולחים סופר צעיר מחונן, שאפשר להשתמש בו גם באולם בית־המשפט או בפרלמנט, לדרך של 34,000 קילומטר בקרונות־השינה המהירים ביותר, בעגלות־חורף, בקרונות־פוּלמאן⁸ ועל רפסודות סיביריות מסוג א', כדי לעבור אחר־כך בשתיקה על כל המאורע הזה.

על כוחו והשפעתו של עתון גדול, המנוהל בחושים רגישים לצרכי הזמן, – אפשר לעמוד לפי דוגמה זו. בימינו אלה לא היה קולומבוס אנוס להתחנן בחצרות מלכים שיתנו לו אניות־קרב אחדות, שכן המוציא לאור של עתון ניו־יורקי היה מאשר לו זאת אחת־שתיים ואומר לו עם פרידה: “עלה והצלח, כריסטופר יקירי, ולאחר שתגלה את העולם החדש ביותר, טלגרף לי בטובך כמה אלפי מלים. מיד נתקין הוצאה מיוחדת.”

ואולם מתעוררת השאלה, מהי בעצם המשמעות הנודעת לנסיעתו של מר שטיאֶגלאֶר. הרי אפילו בחוגי הכנסיה שוב אין מכחישים זה מכבר, שכדור הארץ עגוֹל הוא. ובכן מה הפתעה בדבר, שאדם הנוסע בלא הפסק מזרחה או מערבה סופו שיגיע שוב לנקודת־המוצא שלו. גם לתוצאה מדעית או אמנותית במידה ראויה לשמה, אין לצפות מנסיעה כזו. בשביל מחקר השוואתי, יש כאן מקום – לכל המרובה– להתבוננות במלצרים של קרונות־המסעדה שבמסילת הברזל הטראנס־סיבירית, או הפאָציפית. גם תצלומיו של הנוסע אינם מבטיחים שום דבר חדש, שכן דרכו עוברת באמצעו של עולם התרבות, וזו גם משמעותה העיקרית של דרכו. אין הוא רוצה ואין הוא יכול לגלות כלום. נותר, איפוא, כדבר אחרון, האושר של ניצול ספרותי,אולם גם זה מן הנמנע הוא. על טיבן של אומות העולם אין לעמוד בשהייה של חמישה רגעים. את האנשים שנסעו עמו היה שטיאֶגלאֶר עוזב תמיד עוד לפני שהכירם, אם בכלל היה לו עניין להכירם. הוא היה כיהודי הנצחי, שהדורות חולפים על פניו. ועל פניו הוא חלפו הערים, כשרושם מוחה רושם בנפש המיוגעת, והנופים? אותם אין משיגים לעמקם מבעד לחלונות תא־הרכבת, את הגדול כאת הקטן. בבּאַרביזון⁹ השוקטת שליד פוֹנטאֶנבּלאֶ, באזור האדיש והמשעמם ביותר, צוירו תמונות־נוף שהן קרוב לוודאי בנות־אלמוות, – מה שאין כאן בהרי הימאלאיה, או ליד מפלי ניאגארה. גם אילו היה הנוסע הזה גאון, לא ייתכן שהיה יוצר בדרכו משהו בעל־ערך, אף לא משהו אימפרסיוניסטי – ואדרבא, על אחת כמה לא משהו מעין זה. כי רגישוּת זכוכיות המצלמה שלו מאריכה ימים, על אף כל פגעי האור, הרבה יותר מרגישות מוחו.לאחר חמשה או עשרת אלפים קילומטר של התטלטלויות ללא הפסק, המוח הולך ומתאטם ומתקהה. ההפלגות באניה הן הפסקה מרעננת, אולם השפע של המראות מעמעם על כל אחד מהם לעצמו. בנסיעתו העצומה הזאת, ולפי מידת היקפה, הוא ראה אך מעט מאד. הוא נע על פני כדור הארץ בין מעלות הרוחב הצפוני הארבע־עשרה והשש־עשרה,שמע לשונות רבות ושונות ולא קלט דבר משום אחת מהן, אנשים רבים ושונים ראה ולא רכש לעצמו כל ידיעה אישית עליהם. כשם שהמתרומם אל על בכדור פורח רואה את האדמה שמתחתיו הופכת מעין מפה גיאוגרפית כך העולם בעיניו משהו מעין לוח־נסיעות. התוצאה של הנסיעה, הזאת, רבת היגע וההוצאות, היא – לוח־נסיעות. וזהו הנפלא שבדבר. שכן לוח־נסיעות זה מראה לנו, בבהירות נוקבת של סְפָרוֹת, היכן עומדת האנוֹשׁוּת התרבותית בשׁנת 1901. כל מי שהיה קורא עירני כבר לפני מחצית היובל ונהנה בחיוך ספקני מסיפור האגדה המפורסמת של ז’יל ואֶרן אנוס להודות: ההתקדמות היא מפליאה.

מעט־מעט נתחולל הדבר. קו אחר קו, של רכבות או של אניות, הופעל, חטיבה לחטיבה נצטרפה, וחוליות שחסרו נתמלאו, – אלא שגדלות הלא היא קודם כל בקשר שבדברים. זאת המחיש לנו מר שטיאֶגלאֶר, ולפיכך זכאי הוא לתהילה, אם כי לא גילה דבר ולא המציא דבר. מצויים ספרי־מסע כל־עולמיים, המכילים את כל קווי־המסעות; מתוך ספרים אלה הן אפשר היה כבר קודם לכן, מאז נפתחה מסילת הברזל הסיבירית, להרכיב את כל דרכו של שטיאֶגלאֶר כדבר שבאפשר. הוא הוציא זאת אל הפועל, ובזה הניח לפלוני ולאלמוני, לרבים, מקום למחשבה.

הרפתקת־התחרות שלו אפשר שהיא מקנה לנו, בין היתר, מושג מה על משמעותה של מסילת־הברזל הסיבירית. ארץ הים השחור והים הלבן נתעצמה עוד יותר מאז נתקשרה עם הים הצהוב. והאם דין הוא ששאר העולם יהא חושש, פחות או יותר, מפני רוסיה שתרבותה עולה? בעיות התחבורה הן בעיות יסוד של כל החיים כולם, בימי שלום כבימי מלחמה. ודאי, סימן־היכר של זמננו הוא, שהאפשרויות החדשות הצפונות בתחבורה מעוררות בנו קודם כל מחשבות על הרס, ורק אחר כך, או לעולם לא, מחשבות על בנייה. במסע־המלחמה הדרום־אפריקני עשו האנגלים נסיונות מעניינים, אם גם לא מוצלחים לגמרי, ברכבות משוריינות. אפשר לסמוך בוודאות, שרעיון רב־ערך זה יגיע לשכלולו. כל מדינה המכבדת עצמה, תהיה מצויידת עד למלחמה הבאה ברכבות משוריינות מעולות יותר. הכשלון בטראנסוואל היה בכך, שרכבות אלוּ נאלצות היו לנסוע על פסים, ולפיכך אפשר היה על נקלה להורידן מהם. אולם לשם מה קיים האבטומוביל? הנה נמצא הפתרון. מכוניות משוריינות טעונות משא של תותחים וחמרי־נפץ, הן הן שתהיינה השאור שבהתנגשות־העמים הקרובה. על השימוש במכוניות להבראת הערים הגדולות, להעתקת שכונות המגורים אל הסביבה הנקייה יותר – על כך אין אנו חושבים עדיין.

עד מה כבר מהירה נסיעתנו – זאת מראה לנו מר שטיאֶנגלאֶר; עד מה איטית חכמתנו – זאת מתגלית לנו יום יום, כל אימת שאנו נכונים לראות. ציבורים מצופפים, שבהם הבריוֹת נעשים צהוּבים זה לזה, נעשים חולים והולכים לאבדון. והרי העולם כה גדול, כה נרחב, כה נאה, כה ניתן להישג. איי־האושר שוב אינם בחזקת אגדה, אפשר להגיע אליהם. נסיעתו של פילאָאַס פוג והבאים אחריו היתה חסרת־טעם אילולא היה בה הלקח הזה. הלב נשבר למחשבה, אנשים הסובלים קשה אינם משתמשים באמצעי־המרפא שכבר הם מונחים לפניהם. מאמינים באגדות בנות אלפי־שנים ורואים אמיתות מוחשית כאגדה.

במאורע זה של המסע סביב העולם לפנינו גם דמות שובה־לב במיוחד: ז’יל ואֶרן, המשורר שנסתמא, שכבר לפני שלושים שנה סיפר את שמתרחש רק כיום. הוא צומח לתוך הזמן, רוקם־אגדות זה, שהיה יאה לילדים בלבד. הזיותיו – שעליהם התלוצץ ברוח טובה כל מי שהיה אדם מעשי, מבוגר ורציני, עמוד־החברה, בוחר, שופט־מושבע – הזיותיו עלו בדרגה, ומן הדין הוא להתחיל לכנותן ביתר יראת־כבוד: נבואות. הוא, ישיש מיוגע, עמד בתחנת־הרכבת של אמיאֶן, שׁעה שהכתָּב החוזר נעצר כאן לרגע, והוא בירךְ על “המעשה של מחשבתו”. אי זה פגשנו כבר את הזקן העיוור הלז? משהו רחוק, טראגי, עולה מן הנשייה. מחזור־אֶדיּפּוּס! טייראֶסיאַס הוא, החוזה סתום העין, שהאלים נטלוּ ממנו את מאור עיניו, על שגילה את סודותיהם לבני־האדם – לבני־האדם שאינם רוצים לראות.