פרק ראשון    🔗

[פתיחה. הקדשת הספר לאטיקוס ידידו של המחבר.]

(1) האַבגּור¹ קבינטוס מוּציוּס (סצֵיבוֹלָה) רגיל היה לספר דברים שונים מלאי ענין על חמיו קאיוס לֵיליוס כיד זכרונו הטובה עליו, ולא חשש לכנות אותו בשם חכם בכל שיחותיו. ואותי אחרי לבשי תגא דגברא² הוביל אבי אל סציבולה וגזר עלי לבלתי סור³ תמיד מעל צדו של הישיש כל עוד שתהיה לי האפשרות והרשות לכך. וככה שמרתי בזכרוני הרבה מדברי חכמה שלו וגם הרבה מאמרותיו הפסוקות והשנונות, והשתדלתי להעשיר את השכלתי מפרי תבונתו. אחרי מותו הסתפחתי אל הפונטיפֶכס סציבולה, שאותו בלבד נועז אני לסמן כאיש העולה על כל בני המדינה בכשרונותיו ובישרו. אולם על זה – בפעם אחרת, עכשיו אשוב אל (סציבולה) האבגור.

(2) זכור אני בין היתר, איך הוא ישב בביתו כדרכו בכסא שתבניתו כחצי עגול בנוכחותי ובנוכחות רק מקצת ממיודעי, ונגע במקרה בענין אשר היה אז דוקא בפי רבים. הלא תזכור בלי ספק, אטיקוס שלי⁴, כמה גדול היה בזמן ההוא תמהון האנשים והתמרמרותם, ביחוד מאחר שאתה הרבית להתרועע עם פובליוס סוּלפּיציוס⁵ בהיותו טריבון עממי, כאשר פרצה משטמת מות בינו ובין קבינטוס פומפיוס, הקונסול מאז אשר אתו היה (סוליפיציוס) חי לפנים חיי ידידות ורֵעות. (3) והנה סציבולה הזכיר באקראי את המאורעות האלה, ובהזדמנות זו מסר לנו בפרוטרוט את שיחתו של ליליוס על הידידות אשר הוא נהל עם הלז ועם חתנו השני קאיוס פאַניוס בנו של מארקוס ימים אחדים אחרי מות אפריקנוס את הרעיונות הראשיים של השיחה שמרתי בזכרוני, ואותם אני מציע בספר הזה בהרצאה חפשית. יען כי שמתי את הדברים בפי האנשים, כביכול, לבל אהיה אנוס להוסיף תדיר את המלים „אמרתי“ ו„אמר“. גם רציתי שהשיחה תעשה את הרושם כאילו התקיימה בין האנשים הנצגים ונצבים לפנינו.

(4) שהרי אתה הפצרת בי תמיד לכתוב דבר-מה על הידידות ועתה מצאתי שהענין הוא ראוי והגון לכך שיכירוהו כלם וגם ישמש ביטוי לידידותנו אנו. ולכן נעניתי לבקשתך בחפץ לב למען הביא תועלת לרבים. אמנם כשם שבספר המוקדש לך „קאטון הקשיש“ שתכנו הוא ענין הזקנה, שמתי את הדברים בפי הזקן, הואיל ולפי דעתי לא היתה שום אישיות אחרת יותר מתאימה לדבר על הגיל הזה מן האיש אשר זכה לזקנה ולאריכות ימים⁶, ועלה על כלם ברעננותו בעצם שֵבתו: כך חשתי את ליליוס לאיש המתאים לאותה הרצאה אשר את תכנה הציע לנו סציבולה, היות ולפי מסורת אבותינו קשר ידידות זה שבין קאיוס ליליוס ופובליוס סציפיון יצא לו בזמנו פרסום רב. כמדומני ששיחות כעין אלה המסתמכות על עדות הקדמונים, ובפרט על בני עליה שבהם, יש להן במדת-מה ערך יתר. ולפיכך גם אני בקראי את דברי עצמי יש לי הרושם כאילו שמעתי את קולו של קאטון מדבר ולא קולי אני. – (5) אולם כמו שאז כתבתי כזקן לזקן על הזקנה, כך בספר זה הנני כותב כידיד לידיד על הידידות⁷. המדבר היה אז קאטון אשר בזמנו לא עלה עליו כמעט איש בזקנה ובתבונה, ועכשו ינאם על הידידות ליליוס החכם (כי כחכם חשבוהו הבריות) והמהולל בתשבחות הודות ליחסי ידידות שלו. ואותך אבקש, שתסיח דעתך ממני כמעט קט, ותצייר לך בדמיונך, כי ליליוס עצמו הוא המדבר.

 

פרק שני    🔗

[הקדמה לשיחה בקשר עם מות סציפיון.]

(6) פאניוס: נכון הדבר ליליוס, שהרי לא היה איש משובח ומפואר מאפריקנוס. אולם הוי יודע, כי בך לבד עיני כלנו תלויות. אותך יקראו וגם יחשבו לחכם. כבוד זה חלקו לא מזמן⁸ למארקוס קאטון; גם יודעים אנחנו כי אבותינו נתנו את התואר חכם ללוציוס אציליוס⁹, אמנם הטעם היה שונה אצל כל אחד משניהם. אצל אציליוס – משום שנחשב לבקי במקצוע החוק האזרחי, ואצל קאטון בגלל נסיונו רב הצדדים. כי הרבה מעצותיו הפקחות במועצות הישישים ובאספות העם, הצעותיו הנמרצות ותשובותיו החריפות מצאו הד כביר במדינה. ולפיכך זכה בזקנתו לכך, כי הכינוי חכם נעשה אצלו שם לואי כביכול.

(7) ואילו אותך יחשבו לחכם מסוג אחר, היינו לאדם שחכמתו מיוסדה גם בטבעו ובאופיו האישי וגם בידיעותיו ובהשכלתו, ואין הכונה למי שהוא חכם לפי דעת ההמון, אלא למי שהנאורים רגילים לסמנו בשם זה. איש כזה לא נמצא ביתר מדינות יון – כי אלה הידועים כ„שבעת החכמים“ אין מקומם¹⁰ כלל בין החכמים כסברת האנשים המעמיקים לחקור את הענין – ורק באתונא היה איש אחד¹¹ שכזה, לפי המסורת, ועליו הכריזו גם התרפים של אפולון, כי הוא החכם באנשים. חכמה כעין זו מיחסים לך באשר תשים יהבך בך עצמך¹², וכל חפצי אנוש תחשוב לטפל לגבי הצדקוּת¹³. על כן פונים האנשים אלי, ולפי המדומה גם לסציבולה הלזה, בשאלה, איך פעל עליך מות אפריקנוס, ביחוד מאחר שאתה נעדרת כאשר התאספנו במועד הנונות¹⁴ האחרונות בגנו של דציוס ברוטוס¹⁵ האבגור לשם הסתכלות¹⁶, כרגיל, אם כי תמיד היית נוהג לשמור את היום הזה ואת המצוה הזאת מתוך זריזות יתרה.

(8) סציבולה: השואלים הם אמנם, קאיוס ליליוס שלי, רבים, כמו שהזכיר פאניוס; אולם אני אשיב בהתאם להכרתי אני, היינו שאתה נשאת מתוך מתינות¹⁷ את הכאב אשר גרם לך מות איש גדול וידיד נאמן. הלא אי אפשר היה לך לבלתי התפעל מזה, גם לא היה הדבר הולם את הרגש האנושי הנטוע בלבך. ומה שבמועד הנונות לא השתתפת באספתנו, תשובתי בצדי, כי מצב הבריאות היתה סבת הדבר ולא עצֶבֶת.

ליליוס: דבריך, סציבולה, אמת וצדק. כי ראשית לא נאה היה לי להזניח בגלל צרה פרטית את התפקיד אשר מלאתי תמיד בהיותי בקו הבריאות. ושנית לא יתכן בכלל, לפי דעתי, כי מקרה איזה שהוא יעצור אפילו במקצת איש שהוא בעל אופי מוצק ממלוי חובתו. (9) ואתה, פאניוס יקירי, תשא לי פנים כידיד בדברך על רוב הכבוד שחולקים לי האנשים, אבל אתה עושה זאת במדה שאין אני יכול להסכים ומה גם לדרוש. ברם דעתך על קאטון לא ישרה בעיני, כי אחת משתים: או שבכלל לא היה קיים איש חכם במציאות, ובזה גם אני נוטה להאמין, או שהיה איש כזה, ואז הריהו דוקא קאַטון. איך הבליג הוא על צערו במות בנו! אם אמנע מלהזכיר ענינים אחרים. זכור אזכור את פולוס¹⁸, גם ראיתי את גללוס (במצב דומה), אבל שם היה הדבר בילדים, ואילו אצל קאטון באיש שלם ומושלם. (10) ולפיכך הזהר לבלתי העדיף מישהו על קאטון, ואפילו אותו אשר אפולון, כדבריך, חשבהו לחכם באנשים. כי אצל הלה משבחים מעשיו, ואצל הלז – דבריו. ואשר לי – ובזה אפנה כבר לשניכם יחד – הסכיתו ושמעו את הדברים האלה:

 

פרק שלישי    🔗

[תאור מעלותיו של סציפיון. המזל האיר לו פנים עד הסתלקו מן העולם אחרי שיבה כבודה ומאושרה.]

אלמלא אמרתי שאין אני רוחש בלבי געגועים על סציפיון, כי אז על החכמים לפסוק¹⁹, עד כמה אצדק במעשי; אמנם על כל פנים הייתי משקר. שכן רוחש ורוחש אני (געגועים) באבוד לי ידיד אשר כמוהו לא יהיה לעולם לפי סברתי, וכמוהו בודאי לא היה, לפי החלטתי הבטוחה. אולם אין אני זקוק לתרופה, כי אדע לנחם את עצמי, וביחוד ישמש לי נחמה מה שאני חפשי מן הטעות²⁰ אשר בגללה יצטערו רבים בהסתלק ידידיהם. כסבור אני שלסציפיון לא קרה כל אסון, ואם בכלל קרה הרי לי קרה; וההצטערות המופלגה מפני פורענות פרטית סימן היא לא לאהבת הרֵע, אלא לאהבה עצמית. (11) ובנוגע לסציפיון מי יכחיש, כי הוא זכה לגורל נעלה? כי מהו הדבר אשר יאה לבן אדם לשאוף אליו והוא לא השיגו? זולתי אם חתר לנצחיות²¹, אבל שאיפה כזאת היתה רחוקה ממנו. הודות למעלותיו הבלתי-שכיחות התרומם הוא כבר בימי בחרותו מעל התקוות הגדולות אשר תלו בו אזרחי המדינה בהיותו עוד עוּל ימים. בלא שהשתדל לקבל את הקונסולאט נבחר לקונסול פעמַים, בפעם הראשונה לפני זמנו²², ובפעם השניה²³ בזמנו מפאת עצמו, וכמעט באיחור זמן²⁴ מפאת טובת המדינה. בהחריבו שתי הערים העוינות את שלטוננו מתוך משטמה כבושה השבית הוא גם את המלחמות הנוכחות וגם את המלחמות העתידות. מה אומר ומה אדבר על הליכותיו הנוחות, על המדה של כבוד אם, על הנדיבות לגבי אחיותיו, על חסדו עם אנשי שלומו ועל ישרו ביחס לכל איש? הדברים גלויים וידועים לכם. אולם כמה יקר היה ללבות האזרחים, הרי זה בא לידי גילוי באבל ששלט בעת קבורתו. איזו תועלת היתה אפוא יכולה להביא לו תוספת של שנים אחדות? שכן גם אם נניח שהזקנה איננה עול כבד, כמו שהוכיח באמת קאטון²⁵ בשיחתו עמי ועם סציפיון שנה אחת לפני מותו, לפי שזוכר אני, מכל מקום תכחיד היא את הרעננות, ורעננות זו²⁶ היתה עוד לסציפיון בעת ההיא.

(12) נמצא שבנוגע לחייו תוספת כלשהי, הן בהצלחה והן בכבוד, היתה מן הנמנעות. ואשר להרגשת המות, הרי זו חלפה חיש מהר. על אופן מיתתו קשה לדבר (ברורות), ומה שהאנשים סוברים על זה – אתם היודעים. רק זאת אפשר לומר בצדק, כי היום ההוא היה בשביל סציפיון היום היותר מזהיר מבין הימים החגיגיים והעליזים הרבים אשר ראה בחייו, משום שביום זה לפנות ערב אחרי סגירת הסינאט²⁷ נתלווה לביתו על ידי הישישים הנאספים, העם הרומי ובעלי הברית הלטיניים. זה היה ערב פטירתו. וככה יותר דומה היה שהוא התנשא לאלים דרי מעלה, אחרי השיגו מדרגת כבוד רמה כזאת, מאשר ירד לדרי מטה.

 

פרק רביעי    🔗

[אין טעם להצטער הרבה על מות איש צדיק וישר כמו סציפיון, ביחוד אם נוקטים בדעה שנפש האדם נצחית היא. – מעבר אל ענין הידידות.]

(13) הן לא אוכל להסכים לדעת האנשים²⁸ אשר זה לא מזמן התחילו להכריז בדרשותיהם, כי יחד עם הגוף תאבד גם הנפש ושהמות יכַלה הכל. יותר חשיבות אני מיחס לדעת הקדמונים ולדעת אבותינו אשר קיימו במתים מצוות²⁹ ידועות מתוך זריזות יתרה; מה שלא היו עושים בודאי, אילו חשבו שאין דבר המשתייך אליהם; או לדעת אלה אשר חיו³⁰ בארץ זו ואשר בעזרת מוסדותיהם ותורותיהם הפיצו השכלה ב„יון הגדולה“ שהיא עכשיו אמנם חרבה, אבל לפנים פרחה ושגשגה; או לדעת האיש אשר נחשב כחכם באנשים³¹ על סמך הפסַק של תרפי אפולון. והאיש הזה לא סבר פעם כך ופעם כך, כמנהג רבים, אלא הוא תמיד באחת: נפשות האנשים משורש אלוהי הן ובצאתן מן הגוף הדרך פתוחה להן לשוב השמימה, דרך זו סלולה לכל איש צדיק וישר. (14) אותה דעה עצמה היתה גם לסציפיון אשר הרצה שלשה ימים רצופים על שלטון המדינה³² ימים אחדים לפני פטירתו, – כאילו מתוך הרגשה קדומה, – במעמד פילוס, מאַניליוס ועוד הרבה אחרים. גם אתה סציבולה באת אז בחבורתי. סיום ההרצאה היה מוקדש כמעט כלו לענין נצחיות הנפש.³³ זאת שמע הוא כדברי עצמו מפי סציפיון אפריקנוס בחזיון ליל בנוחו על משכבו. ואם כך הדבר באמת, היינו שרוחו של כל איש טוב וצדיק יתרומם אחרי מותו בנקל למעלה מתוך המאסר, כביכול, והכבלים של הגוף, למי היה – כפי המשוער – יותר קל לשוב חיש מהר אל האלים מאשר לסציפיון? ולפיכך חוששני, כי מי שמתאבל על הגורל של סציפיון מראה יותר סימני קנאה מאשר סימני ידידות. ברם אם ההשקפה ההפוכה היא נכונה יותר, כלומר שכליון הגוף הוא כאחד כליון הנפש ואין כל שיור לתודעה; מעתה אין אמנם כלום מן הטוב במות, אבל גם מן הרע בודאי אין בו, כי אחרי אפיסת התודעה הרי האיש כאילו לא נולד כלל. אולם בזה שסציפיון נולד נשמח גם אנחנו וגם המדינה הזאת, כל עוד תתקיים, שוש תשיש.

(15) הנה כי כן גורלו נפל בנעימים, כמו שאמרתי כבר, ורק מצבי ברע הוא. הלא מן הדין היה, שכשם שנכנסתי ראשון לתוך החיים, כך אצא מתוכם ראשון. אך זכר ידידותנו גורם לי קורת רוח באופן שחיי בעבר נראים לי מאושרים באשר זכיתי להתרועע עם סציפיון, לדאוג אתו יחד לטובת הכלל והפרט ולחיות עמו חיים משותפים בבית ובמחנה. גם שררה התאמה גמורה במזמותינו, בשאיפותינו ובהשקפותינו, והרי בזה כלול עצם הידידות. ולכן הדבר המעורר בלבי שמחה הוא לא כל כך השם שיצא לי כחכם, מה שאך זה הזכיר פאניוס, בפרט מאחר שזהו שם שקר, אלא היא התקוה, כי זכר ידידותנו יעמוד לעד. הענין קרוב ללבי עוד יותר, הואיל ומכל הדורות נזכרים רק שלשה או ארבעה זוגות³⁴ של ידידים. והנה תקותי נאמנה שבתורת קשר ידידות ממין זה גם אותו שבין סציפיון וליליוס יוָדע לדורות הבאים.

(16) פאניוס: זהו בגדר ההכרח, ליליוס יקירי. אמנם מאחר שהזכרת את ענין הידידות ואנחנו פנויים כעת, טובה גדולה תעשה לי, וחושבני שגם לסציבולה, אם תחוה לנו את דעתך על הידידות, תבאר את טיבה ותפרוט את כלליה, כמו שאתה רגיל לעשות כשפונים אליך בשאלות שונות בנוגגע לענינים אחרים.

סציבולה: אדרבה, גם לי נעים יהיה. שהרי אני דוקא רציתי להציע לפניך בקשה זו, אלא שקדמני פאניוס. ולכן אנחנו שנינו נחזיק לך טובה כפולה ומכופלת בעד הדבר.

 

פרק חמישי    🔗

[ליליוס מצהיר שאין בדעתו לתת נתוח עיוני מדויק של מושג הידידות. – הידידות מתקיימת רק בין אנשים טובים וישרים.]

(17) ואנכי לא הייתי, כמובן, מסרב, לוּ שמתי אמון בכוחותי אני, היות וגם הנושא נהדר הוא וגם אנחנו פנויים, כמו שהעיר פאניוס. אמנם מה אני ומה כשרונותי? זהו מנהג המלומדים³⁵ מבין היונים שהם דורשים להציע לפניהם נושא איזה שהוא אשר עליו ידרשו על רגל אחת בּלי כל הכנה. זוהי חכמה גדולה הטעונה אימון מרובה. ולפיכך, דומני שעליכם לחפש את השקלה-וטריה העיונית על הידידות אצל אנשים שאומנתם בכך. ואני מצדי אוכל רק לעורר אתכם, כי תעדיפו את הידידות על כל הקנינים האנושיים, משום שאין דבר המתאים כל כך לטבע וההולם גם חיי רוָחה וגם חיי אנחה (כמו הידידות).

(18) ברם ראשית כל הכרָתי אני, כי הידידות לא תתכן אלא בין אנשים טובים. אולם אין בדעתי לנתח את הענין באיזמל השכל כמו אלה המנמקים³⁶ את הדברים מתוך חריפות יתרה. יכול להיות שבעצם הצדק אתם, אבל לזה אין ערך רב בשביל החיים הפשוטים. שהרי הם פוסקים, שאין איש טוב³⁷ מלבד החכם. נניח שכן הדבר באמת; אבל הם מגדירים את החכמה באופן שמעולם לא השיג אותה שום ילוד אשה, ואילו התעודה שלנו היא לטפל בדברים הקיימים בפועל בחיי יום יום, ולא באלה, שהם פרי הדמיון והמשאלה החסודה. לעולם לא אחליט, כי (אנשים כמו) קאיוס פאבריציוס, מארקוס קוריוס וטיבריוס קורונקאניוס³⁸ אשר קדמונינו חשבוהום לחכמים היו גם חכמים לפי קנה המדה של הללו. ולכן אשר לשם של החכמה הקפדנית והמעורפלת ההיא – הרי שלהם לפניהם, ובלבד שיודו, כי (הנידונים) היו אנשים טובים. אולם גם זאת לא יאבו לעשות משום שלפי טענתם אין ליחס מעלה זו כי אם לחכם. – (19) ולפיכך נשתמש בנמוקים עבים כשקים, כדברת העם. אנשים המתנהגים בהליכותיהם ובחייהם באופן שכזה, כי זוכים הם לשבח בשל נאמנותם ותמימותם, ישרותם ואצילותם, ואין בהם שמץ מן החמדה, התאוה, והחוצפה, אלא להפך יצטיינו באופי מוצק דוגמת אלה אשר אך נקבו בשמותיהם, – אנשים מסוג זה ראויים לפי דעתנו להקרא בשם אנשים טובים. וכך הם נקראו באמת בגלל המשכם אחרי הטבע, עד כמה שהדבר הוא ביכולת האיש. כי הטבע הוא המדריך המעולה לחיות חיים טובים. שכן הדבר ברור לי, שאנחנו נוצרנו לכך, כי ישלטו בין כלנו יחסי חברה³⁹. היחסים האלה יתחזקו במדה שהאנשים קרובים לנו, ככה שהאזרחים קודמים לגרים, והקרובים קודמים לזרים⁴⁰. כי בין אלה האחרונים הטבע עצמו חולל אמנם יחסי ידידות, אבל אין בהם יציבות יתרה, שהרי בזה תעלה הידידות על קרבת משפחה שהקורבה תתכן בלי חבה, מה שאין כן הידידות. כי אם תבטל החבה תבטל גם שם הידידות, בה בשעה ששם הקורבה נשאר בעינו. (20) כמה גדול ערך הידידות אפשר להכיר קודם כל מן העובדה שמן החברה העצומה של הגזע האנושי אשר יסודה בעצם הטבע הענין האמור הצטמצם כל כך ונדחק בתוך תחומים כה צרים, עד שקשרי החבה ההדדית ישתזרו רק בין שנים⁴¹ או על כל פנים רק בין אנשים ספורים.

 

פרק ששי    🔗

[הידידות המבוססת על הצדקוּת היא מקור לקורת רוח אמיתית.]

הן הידידות כל עצמה אינה אלא הסכמה מתוך חבה והוקרה בכל הענינים הנוגעים לאלהים ולאדם. מסופקני אם יש דבר טוב מהסכמה זו בין הקנינים אשר בהם יחוננו האלים הנצחיים את בני האדם מלבד החכמה⁴². אלה מעדיפים את העושר, אלה את הבריאות, אלה את השלטון ואלה משרות כבוד. ורבים – חמדת בשרים. אשר לזו האחרונה הרי היא מעידה על תכונה בהמית; ובנוגע לדברים הראשונים בני חלוף הם ואין לסמוך עליהם. הם תלויים יותר בשרירות המזל מאשר ביוזמתנו אנו. והנה אלה הרואים רק בצדקות את הטוב העליון יפליאו אמנם לדרוש, אבל צדקות זו הלא תוליד ותחולל גם את הידידות. ובלעדי הצדקות לא תתקיים הידידות בשום אופן.

(21) ועתה נבאר את מושג הצדקות על יסוד שמוש השפה שלנו בחיי יום יום, ולא נגדיר אותה במליצות מבריקות כדרך מלומדים שונים, אלא נמנה בין אנשים טובים אלה הנחשבים לטובים, כגון: פולוס, קאטון, גללוס, סציפיון ופילוס. בכעין אלה נסתפק בחיים הרגילים, ונזניח הללו שאינם במציאות כלל בשום מקום. (22) קשר ידידות בין אנשים מן הסוג האמור גורם נחת רוח גדולה כל כך, עד שאין הפה יכול להביעה. ראשית, כלום אפשר לסמן כ„חיים חיוניים“ לפי הביטוי של אנניוס⁴³ חיים שאינם נשענים על החבה ההדדית של הידיד? ומה נעים יותר מלהמצא בחברת איש אשר נוכל לשוחח עמו על כל בלי חשש כמו עם עצמנו? האפשר שתרבה לי הנות בהצלחתך באין איש השמח בה כמוך? ומה יקשה לסבול איזו צרה שלא תבוא באין איש המתפעל ממנה עוד יותר ממך? ולאחרונה, יתר הקנינים שנכספים להם, כל אחד ואחד ישמש רק לתכלית אחת, כגון, עושר לטובת הנאה, עמדה רבת-השפעה לשם החשבה, משרות כבוד לתהלה, חמדת בשרים לתענוג, בריאות בכדי להשמר מן הצער ולמלא צרכי הגוף; אולם הידידות כוללת ענינים רבים⁴⁴. באשר תלך תמצאנה, אין מקום פנוי ממנה. תמיד היא דבר בעתו, ואינה טרחנית לעולם. ולכן יותר מאשר במים ובאש, כמאמר הפתגם, נרבה להשתמש בידידות בנסבות שונות. ברם, אינני מדבר כעת על ידידות המונית ובינונית, אף על פי שיש גם בה מן התענוג והתועלת, אלא על הידידות האמיתית והשלמה כאותה שהתקיימה בין יחידי סגולה ידועים לשם. אמנם כי כן הידידות תוסיף פאר לאושר ותקל את סבל הפורענות בהשתתף הידיד בצער חברו.

 

פרק שביעי    🔗

[הידידות מעוררת תקוה לעתיד. – הידידות במובן כללי כרגש השתוף בין בני משפחה או מדינה אחת. – מעבר למחקר חדש.]

ואם הידידות תביא בכנפיה מיני תועלת רבים ועצומים, הנה על כלם עולה תועלת אחת בלי ספק, היינו מה שהודות לה תאיר לנו תקוה טובה את דרך העתיד לבל תרפינה ידינו ורוחנו לא יפול בנו. כי המסתכל בפני הידיד הריהו כאילו מסתכל בדמות עצמו. ומשום כך נוכחים הידידים בהעדרם, עשירים בעניותם, חזקים בחולשתם, ומה שיקשה עוד לפה להוציא – חיים במותם. כה גדולים הם כבוד הידידים, זכרם והגעגועים עליהם עד אשר לא ימושו תמיד מצדם. ולפיכך מותם של הללו יחשב לאושר, והחיים של אלה – ראויים לשבח.

הן אם תעביר מן העולם כל קשר של חבה, לא יתקיים שום בית ושום עיר, וגם לעבודת האדמה לא יהיה מקום. ואם אין זה די בהיר, הרי מן המחלוקת והקטטות אפשר להכיר בברור, כמה גדול כוח הידידות והשלום. כלום יש במציאות איזה בית כה מוצק או מדינה כה חזקה עד שהשנאה והמריבות לא תוכלנה לעקור אותם מן השורש? מכאן אפשר ללמוד שכלי מחזיק ברכה⁴⁵ היא הידידות.

(24) שכן מסורת היא בידינו, כי מלומד אחד⁴⁶ מאַגרִיגֶנט שר בחרוזים יוניים מתוך השראת שכינה כדברים האלה: כל עצם הנמצא בטבע ובעולם כלו בין שהוא עומד על עמדו ובין שהוא מתנועע הידידות תאחהו והתַחרות תפזרהו. וזהו הדבר אשר כל בני תמותה יבינוהו ובפועל כפם יאשרוהו. על כן בהודע פעם מקרה של עזרת ידידים, כלומר שאחד הכניס עצמו בסכנה או רק השתתף בה במדת מה לטובת חברו, כלום לא יגמרו עליו כלם את ההלל? אלו קריאות הידד סוערות נשמעו לאחרונה בבית החזיון כלו בשעת הצגת המחזה החדש אשר מחברו הוא בעל אכסניה שלי וידידי מארקוס פאקוביוס![⁴⁷] המלך⁴⁷ אינו יודע מי מן השנים הוא אוֹרֶסטֶס, ואז פילאדֶס אומר על עצמו שהוא אוריסטס בכדי שיהָרג במקומו של הלז, ואוריסטס באחת: אני אוריסטס, כמו שהדבר באמת. המסתכלים קמו ממקומותיהם ומחאו כף, אם כי כל הענין היה בדוי מן הלב. ועכשו הגע בעצמך, מה היו עושים אלמלי התרחש דבר שכזה במציאות? בלי משים הראה הרגש הטבעי את כוחו במה שהאנשים הללו שבחו מעשה אחרים אשר הם עצמם לא יכלו לבצע אותו.

עד כאן, כסבורני, רשאי אני לחוות את דעתי על הידידות. ואם נשארו עוד בעיות אלו שהן (וחושבני שיש עוד כהנה וכהנה) פנו לכם, במטותא, לאנשים המצויים אצל חקירות שכאלה.

(25) פאניוס: ואנחנו בוחרים לשמוע זאת מפיך, אם כי רגיל הייתי לפנות גם אל האנשים ההם ובחפץ לב הקשבתי לדבריהם; אמנם שיטת הרצאה שלך שונה לגמרי.

סציבולה: ביתר תוקף היית טוען את טענתך, פאניוס יקירי, אלמלי היית נוכח בפרדסו של סציפיון זה לא כבר כאשר דובר על שלטון המדינה. איך הוא הפליא להמליץ על היושר בנגוד אל הנאום המשוכלל של פילוס![⁴⁹]

פאניוס: אמנם קל היה לאיש ישר כזה להגן על היושר.

סציבולה: הא כיצד? כלום לא יקל להמליץ על הידידות לאיש שרכש לו שם טוב בעולם הודות לנאמנות הרבה, היציבות והיושר אשר הראה דוקא בשמרו על הידידות?

 

פרק שמיני    🔗

[ידידות אמיתית יסודה ברגש חבה ולא ברדיפה אחרי תועלת. – כוח הצדקות יפה לכרות ברית ידידות ולשמור עליה.]

(26) ליליוס: זהו מעשה אונס ממש! מה איכפת, באיזה אופן תכופוני? על כל פנים יש כאן כפיה. הרי קשה הדבר וגם בלתי נכון לסרב, אם המפצירים הם חתנים, ובפרט בדבר טוב.

והנה בה במדה שאני מרבה להתבונן בענין הידידות יותר ויותר נוטה אני ליחס ערך לחקירת השאלה: אם השאיפה לידידות⁴⁸ יסודה ברגש של חולשה ומחסור וענינה שאחד יעשה טוב למשנהו על ידי גמילת חסד וקבלת חסד, עד כמה שכל אחד בפני עצמו אין ביכלתו לבצע את הדבר; או שמא זוהי רק אחת מן הסגולות המיוחדות לידידות, ואילו הסבה (האמיתית) של הידידות היא מסוג אחר לגמרי, כי הידידות היא יותר מקורית ונעלה ומיוסדה היא בעצם הטבע. שכן האהבה (amor) אשר ממנה נגזר השם אהבת ידידות (amicitia) היא היא הנותנת את הדחיפה הראשונה לקשרי חבה. שהרי טובות מקבלים תּדיר גם מאלה אשר מכבדים אותם רק מתוך ידידות מעושה ונושאים להם פנים אך בגלל פניות מסוימות; ואילו בידידות אין כלום מן הצביעות וההתחפשות, והכל בה אמת וכֵנוּת. (27) ולפיכך דעתי היא, כי ראשית הידידות נעוצה יותר ברגש טבעי מאשר בחֶסֶר, יותר בצורך פנימי להתחברות מתוך רחישת אהבה במדת מה מאשר בחישוב התועלת שהאדם מקווה להפיק ממנה. את טיב הענין נוכל להכיר גם במקצת בבהמות האוהבות את ולדותיהן עד לגיל ידוע וגם הולדות אוהבים אותן באופן שנטיתם הטבעית מתגלית על נקלה לעיני כל. עובדה זו באה לידי בטוי בהיר ביותר אצל האדם, קודם כל באהבה שבין ההורים והילדים. האהבה הזאת לא תתבטל לעולם, כי אם בעקב תּועבה פלילית. ושנית (מתבטאת העובדה הזאת) ביחסי אהבה כאלה המתּרקמים בפגשנו בן אדם המתאים לנו בהליכותיו ובתכונותיו, כי אז ידמה הוא לנו כדוגמא מזהירה של יושר וצדקות.

(28) הן אין דבר חביב מן הצדקות, ואין ענין מושך יותר ומעורר אהבה ממנה, שהרי בעבור הצדקות והיושר אוהבים אנחנו במדת מה אפילו אנשים אשר לא ראינום⁴⁹ בעינינו. מי האיש אשר זכרון קבינטוס פאבריציוס ומארקוס קוריוס⁵⁰ לא יוליד בו רגש החשבה וחבה כלשהי, אם כי לא ראה אותם מימיו? ומי האיש אשר לא ישנא את טארקביניוס איש הזדון או את ספוריוס קאסיוס וספוריוס מליוס?⁵¹ שנים הם ראשי חיילות אשר עמדנו עמם בקשרי מלחמה על השלטון באיטליה, והם פּיררוס וחניבעל. לראשון אין אנחנו הוגים טינה יתרה מפני ישרו, ואת השני תוסיף מדינתנו לשנוא תמיד בגלל אכזריותו⁵².

 

פרק תשיעי    🔗

[הפיתוח והנמוק של הרעיון, כי הידידות אינה נובעת מרגש מחסור ואין אונים.]

(29) ואם כוח הישרות גדול כל כך עד שנוקירה אפילו באנשים שלא ראינום מעולם, יתר על כן, אפילו באויב, כלום יש תימה, אם האנשים מתפעלים למראה הצדקות והנדיבות של אלה אשר אפשר לבוא אתם בקשרי חברה? אמנם לחיזוק האהבה גורמים: גמילות חסדים, גילויי חבה, ונוסף על זה – שותפות החיים. בהסתפח אלה אל הנטיה הנפשית המקורית ההיא ואל רגש האהבה תתלקח מזה איזו חבה עזה נפלאה. ומי שחושב⁵³, כי חבה זו יסודה בחולשה ותכליתה להשיג בעזרת אחרים את משאלות לבנו, הריהו מיחס לידידות מוצא שפל ושולל ממנה את האצילות, אם מותר לומר כך, היות ולדעתם הידידות היא בת המצוקה והמחסור.

אולם אלמלי היה כך באמת, כי אז נטה כל אחד לידידות בה במדה שהוא מרגיש עצמו חדל אונים; מה שאינו מתאים כלל אל המציאות. כי יותר מה שהאדם בוטח בכוח עצמו בהיותו מזוין בצדקות ובחכמה עד שאינו זקוק לשום איש אחר ובחשבו, כי גורלו מונח אך ורק בכפו הוא – יותר יצטיין הוא מאחרים בבקשת ידידות ובטיפוחה. הא כיצד, אפריקנוס היה זקוק לי? הס מהזכיר! וגם אני לא הייתי זקוק לו. אלא אני חבבתי אותו משום שהתפעלתי באופן מה מצדקותו, והוא חבב אותי הדדית, אולי מפני שהיתה לו דעה רצויה במקצת על האופי שלי. והחיים המשותפים הגבירו את החבה. אמנם אף על פי שנבעה מכאן תועלת כפולה ומכופלת, תקות התועלת לא שמשה גרם לאהבה.

(31) כי כשם שאנחנו גומלים חסדים ביד נדיבה לא על מנת לקבל פרס – שהרי אין אנחנו עושים חסדים בנשך ובמרבית, אלא מטבע ברייתנו נוטים אנחנו לנדיבות, – כך נחשיב את הידידות לא משום שהתקוה לקבל שכר מושכת את לבנו, אלא מפני שעקר ההנאה היא בעצם האהבה.

(32) על זה חולקים בהחלט האנשים הרואים בחמדה⁵⁴ חזות הכל כדרך הבהמות. ואין מה לתמוה, אם אלה ששעבדו כל רעיונותיהם לדבר כה שפל ונתעב אין ביכלתם להרים את מבטם לענין נעלה, נהדר ואלוהי. על כן נסיח דעתנו מאנשים כאלה בשיחתנו, ואולם הכרתנו אנו, כי רגש אהבה והחשבה מתוך חבה יתעוררו באורח טבעי למראה אותות היושר. שוחרי מדה זו יתחברו יחד ויתקרבו אחד לחברו ברצותם ליהנות מחברתו ומהליכותיו של האיש אשר התחילו לחבבו וישאפו להיות שוים ודומים אליו באהבה הזאת. כל אחד יעדיף לגמול חסדים מלדרוש חסדים. התחרות עלאית כזאת תשלוט ביניהם, וככה תגרום הידידות תועלת מרובה. וכאחת יהא בהשתלשלות הידידות מן הטבע יותר מן הרצינות והכֵנוּת מאשר בהשתלשלותה מרגש של חולשה. כי אם התועלת תשמש דֶבֶק לידידות, מעתה, אם חל שינוי בראשונה בטלה גם השניה⁵⁵. אולם הואיל והטבע אינו ניתן להשתנות, הילכך קשרי ידידות אמיתיים הם גם נצחיים.

בזה הראיתם לדעת את מקור הידידות. ושמא רוצים אתם להעיר דבר מה בקשר עם דברי?

פאניוס: לא, הואל-נא להמשיך, ליליוס; הרי יש לי הזכות לענות גם בשמו של הלזה (סציבולה) משום שהוא צעיר בשנים ממני.

(33) סציבולה: ודאי, הצדק אתך. ולכן הבה נקשיבה.

 

פרק עשירי    🔗

[מעצורים שונים המסכנים את קיום הידידות.]

הסכיתו איפוא ושמעו, בחירי אנשים, את תוכן השיחה אשר התנהלה תכופות ביני ובין סציפיון על הידידות. ברם הוא טען, כי הקשה מכל הוא לשמור את הידידות עד יום המות, משום שיתרחש תדיר שטובתו של אחד מתנגדת לטובתו של חברו, או שיש ביניהם חלוקי דעות בעניני המדינה. זולת זה, הוסיף, מדות האנשים עלולות להשתנות תמיד, אם בגלל הצלחה, אם בעקב אסון ואם תחת סבל השנים. לשם הסברה השתמש הוא בדוגמא לקוחה מימי נעורים, כי האהבה היותר עזה של הנערים מוזנחת ברגיל עם לבישת תגא דגברא⁵⁶; (34) ואם האהבה תשָׁמר עד לגיל הבחרות, גם אז תתבטל לפרקים בפרוץ קטטה (בין הידידים) בשל שדוּכים או בשל איזה יתרון אחר שאי אפשר לשניהם לזכות בו כאחד. ואף אם ימצאו כאלה שיתקדמו הלאה בדרך הידידות, גם אז תתרופף היא תדיר, אם יפלו ברשתה של קנאת הכבוד. שכן אין דבר המרבה להזיק לידידות⁵⁷ מאשר תאות ממון אצל מרבית אנשים, ולהיטות אחר כבוד ותהלה אצל המשובחים שביניהם. ומכאן, לפי דעתו, המשטמה הכבושה הרגילה להפריד ידידים מסורים.

(35) זולת זה תתעוררנה מחלוקות עצומות, ולפעמים גם בצדק, אם למשל ידרשו ידידים אחד מרעהו דברים בלתי הגונים, כגון שירות לתאוות או סיוע למעשה עוול. שהרי המסרבים נאשמים בהזנחת חוק הידידות על ידי אלה שלא רצו לציית להם, אם כי הללו צדקו במעשיהם. ואילו אלה הנועזים לתבוע כל דבר מאת הידיד מעידים בעצם התביעה, כי נכונים הם לעשות כל דבר בגין הידיד. התוצאה הרגילה של קובלנה זו היא לא בלבד התפרדות קשרים הקיימים מאז ומקדם, אלא גם התלקחות איבת מות. סכנות רבות כאלה אורבות, כביכול, לחיי ידידות. בכדי להחלץ מכל אלה דרושה, לפי שיקול דעתו, לא רק חכמה, אולם גם הצלחה.

 

פרק אחד עשר    🔗

[אין למלא בקשת ידיד המתנגדת לחוקי המוסר.]

(36) הנה כי כן נסתכל-נא, במטותא מכם, לראשונה, עד לאיזה גבול מותר לה לאהבה להתקדם ביחסי ידידות. נניח למשל שהיו ידידים לקוֹריאולַנוס, כלום מותר היה להם להרים נשק נגד המולדת יחד עם קוריאולנוס? כלום מותר היה לידידי וֶוצֶלינוס⁵⁸ או מֶליוס לתמוך אותם בשאיפתם לשלטון מלכות? (37) אשר לטיבריוס גראַקכוס ראינו, איך עזבוהו קבינטוס טוּבֵירון⁵⁹ ויתר ידידיו בני גילו כאשר הלז יוצא חולל מהומות במדינה. אמנם קאיוס בלוֹסיוס⁶⁰ איש קוּמֵי, מי שהיה יוצא ונכנס בבית משפחתך, סציבולה, בא אלי לבקש חנינה, יען כי אני לקחתי חבל במועצת הקונסולים לֵינאַס ורוּפּיליוס. הוא טען שיש לסלוח לו, ונמוקו עמו: ההערצה שהוא (בלוסיוס) העריץ את טיבריוס גראקכוס היתה כה גדולה, עד שהוא חשב לחובה לעצמו למלא אחרי כל משאלות לבו של הלז. ואז עניתי אני: „גם אלמלי חפצו היה שתשלח אש בקאפיטוליון?“ – „כזאת לא דרש מעולם“ – השיב הוא – „אמנם אלמלי דרש – הייתי מציית.“ באו וראו! דברי בליעל! והוא עשה כך באמת, ואפילו יותר מאשר הגיד. כי הוא לא בלבד נגרר אחרי פזיזותו של טיבריוס גראקכוס, אלא גם הוא בעצמו עבר לפניה, והתמכר לשגעונו של הלז לא כחבר, כי אם כמנהיג. על כן ברח לאסיה מתוך טירוף הדעת, משום שנבהל מפני חקירה ובדיקה חדשה⁶¹. הוא פנה אל אויבינו וסבל עונש קשה כראוי לו בעד הפשע אשר פשע במדינה שלנו. מעתה, אין ממש בהתנצלות, אם מישהו עשה חטא למען ידידו. הואיל והצדקות היא הנחה יסודית לידידות, הילכך קשה לקיים את הידידות ולפנות עורף לצדקות.

(38) ואם נפסוק, כי מן היאות למלא כל משאלות ידידים וגם להשיג מהם כל משאלותינו, לא יהיה בזה אפילו שמץ דופי, אך בתנאי, שחכמתנו תהיה בתכלית השלמות. אמנם אנחנו מדברים בידידים סתם, כמו שהם לפנינו, אם שאנחנו בעצמנו ראינו אותם, ואם שהכרנום מן המסורת, ובכן בידידים ידועים לנו מחיי יום יום. ממספר אלה האחרונים עלינו לקחת את הדוגמאות, וביחוד מבין אלה אשר יותר מכלם התקרבו אל החכמה.

(39) יודעים אנחנו, כי פַפוס אמיליוס⁶² היה רעו של לוסצינוס – כך קבלנו מאבותינו – הם היו יחד קונסולים וגם חברים בצֶנסוּרה. חוץ מזה נשתמרה מסורת שמארקוס קוריוס וטיבריוס קורונקאניוס⁶³ עמדו בקשרי רֵעוּת אמיצים, גם המה עם הראשונים, וגם אחד עם משנהו. אי אפשר אם-כן אפילו להעלות על הדעת שאחד מהם הפציר בחברו למלא בקשה איזו שהיא המתנגדת לנאמנות, לשבועות אָלָה או לטובת המדינה. הן למותר להגיד שמי שהיה בא בדרישות כאלה לאנשים מסוג זה לא היה משיג את מבוקשו. שכן הם היו בעלי מדות תרומיות, והרי אסור למלא דרישה כזאת וגם אסור להביעה. אמנם בכל זאת נמשכו קאיוס קאַרבון⁶⁴ וקאיוס קאטון אחרי טיבריוס גראקכוס, וקאיוס אחיו נגרר אמנם אז אחריו פחות מכל האחרים, אך כעת הוא הגדול שבחסידיו.

 

פרק שנים עשר    🔗

[דוגמאות מההיסטוריה הרומית והיונית לעזיבת ידידים בשעה שאלה רצו לפשוע במולדת. – סקירה על המצב הנוכחי ברומי.]

(40) כלל זה יקָבע איפוא בידידות חוק ולא יעבור, כי אסור לדרוש דברים מכוערים וגם אסור לעשותם על יסוד דרישת אחרים. שהרי מגונה ובלתי מבוססה היא ההתנצלות גם ביתר הפשעים וגם, וביחוד, בפשע כלפי המדינה, ואין מקום לטענה שהדבר נעשה בגין הידיד. הן המצב בו אנחנו נתונים, פאניוס וסציבולה חביבי, מחייב אותנו לצפות מראש את המקרים המתרגשים לבוא למדינתנו. מנהג אבותינו נלוז כבר מעט מן המסלה ומן הדרך הכבושה.

(41) טיבריוס גראקכוס חתר לתפוש בכפו שלטון מלכות, יתר על כן, הוא היה אפילו שליט במשך ירחים אחדים. השמע או ראה כבר כזאת עם הרומים? אחריו נהרו ידידיו וקרוביו גם אחר מותו. את המעשה אשר עשו הם בפובליוס סציפיון⁶⁵ אינני יכול להזכיר בלא שפוך דמעות. כי עם קארבון התנהגנו במדת החסד ככל האפשר בשים לב אל העונש אשר סבל טיבריוס גראקכוס זה לא מזמן. ומה שצפוי לנו משלטון הטריבון קאיוס גראקכוס אין ברצוני לנחש. הענין הולך ומחמיר וניכרת שאיפה לאבדון, וכאשר התחיל לנפול כן יפול פלאים. הלא רואים אתם איזו מפלה נגרמה לנו כבר מזמן בדבר ההצבעות, בראשונה על סמך החוק של גאביניוס וכעבור שנתים – של קאסיוס⁶⁶. חזֹה אחזה כבר את הפירוד בין העם ומועצת הישישים, וההכרעה בענינים נכבדים תלויה בשרירות ההמון. (42) רב הוא מספר האנשים הרוצים להכיר כיצד דברים מעין אלה יוצאים לפועל מאשר (אלה הרוצים להתבונן) איך צריך להלחם בהם.

כל כך למה? ללמדך שאין איש חורש מזימות כאלה באין לו חברים לדעה. צריך אם כן להזהיר את הטובים, שאם יפלו במקרה ברשת ידידות כזאת בלא יודעים, אל יחשבו שהם מחויבי-אמון ושאסור להם להזניח את ידידיהם הפושעים פשע גדול כלפי המדינה. להפך, יש להוציא עונש על הרשעים, וענשם של אלה הנטפלים⁶⁷ לאיזה פושע לא יהיה קל מן העונש של אלה אשר הם עצמם המסיתים והמדיחים לתועבה ההיא. מי היה בארץ יון מפואר מתֶּמיסטוקלֶס, ומי תקיף ממנו? והנה אחרי שחררו את יון מעבדותה כמפקד ראשי במלחמה הפרסית נדון הוא לגולה מפני הקנאה. והוא לא יכול לשאת את העולה אשר עשתה לו המולדת כפוית הטובה, אם כי באמת צריך היה לשאתה, ועשה מה שעשה אצלנו קוריאולנוס עשרים שנה לפניו. אמנם הם לא מצאו אף עוזר אחד במלחמה נגד המולדת, ולכן שניהם אבדו עצמם לדעת. (43) ולפיכך לא זו בלבד שאסור להשתמש בידידות לשם התנצלות ולחפות על קשרי מרעים, אלא להפך, צריך להענישם בכל מיני עינויים, לבל יחשוב מישהו שמותר לעמוד על צד הידיד גם אם הוא יוצא למלחמה על המולדת. בשים לב להתפתחות המאורעות הנוכחיים יש לחשוש שמא באמת יוָצר מצב כזה להבא. שכן דאגתי לשלום המדינה אחרי מותי היא לא קטנה מדאגתי למצבה ברגע זה.

 

פרק שלשה עשר    🔗

[אין להרתע מפני הקשיים הנגרמים לרגל הידידות. – בלי דאגות וצער אין גם צדקות.]

(44) לכל לראש⁶⁸ יקבע, כאמור, בידידות חוק ולא יעבור, שמן הידידים צדק נדרוש ובגין הידידים צדק נעשה. אין לחכות אפילו עד שיבקשונו; הנדיבות תמיד תגדל, וההיסוס – יחדל. עצות נעוצה מתוך עוז רוח וחרות נפש. ערך גדול יש ליחס בידידות לשידול רצוי מפאת הידידים. בכוח זה צריכים להשתמש לשם הוכחה⁶⁹ גלויה, ותהא חריפה, אם יש צורך בכך, ולה מחוייבים לציית.

(45) כי אנשים אחדים אשר נחשבו, לפי השמועה, לחכמים בין היונים קבעו להם כללים שהם לפי דעתי מוזרים – אך אין דבר שהם לא ידעו לנמק בפלפוליהם. חלקם סוברים שיש להמנע מקשרי ידידות אמיצים ביותר, לבל יאלץ איש אחד לדאוג לרבים. לכל איש יש טרדות די והותר בעניניו הוא, וההתעסקות המרובה בעניני זרים תהיה אך לטורח. נוח מאוד לאדם לרופך מושכות הידידות ככל האפשר, ברצותו יהדקן וברצותו יתירן, יען כי בשאיפה לחיי אושר ראשית חכמה היא צלילות הדעת, ומהנאה זו ידיר עצמו רוח האדם, אם אחד יסבול חבלי לידה, כביכול, בעד רבים. (46) וסברת אחרים היא, לפי שאומרים, רחוקה עוד יותר מכל רגש אנושי – בשאלה זו נגעתי למעלה זה לא כבר ודברתי עליה בקצרה, – כי לדעתם צריך לשאוף לידידות לשם סעד וסיוע ולא לשם חבה והוקרה. ואם כך הדבר נמצא שהאדם ישתוקק ליחסי ידידות בה במדה שהוא חלש וחדל אונים. וככה יש לפיהם לבאר את העובדה, שנשים חולשניות⁷⁰ מבקשות משען ידידות יותר מגברים, דלים יותר מאמידים, וירודים יותר מאלה הנחשבים למאושרים. (47) הוי חכמה נפלאה! הן המעביר את הידידות מן החיים הריהו כאילו העביר את אור השמש מן העולם, שכן האלים הנצחיים לא נתנו לנו סגולה טובה ונעימה מן הידידות, ומה טיבה של צלילות הדעת ההיא? לכאורה הרי זה דבר מפואר, אבל אליבא דאמת מכמה טעמים – מכוער. הן לא יאות שלא להתחיל באיזה ענין או מפעל נשגב מפחד הטרדה או להזניחם אחרי ההתחלה. כי אם נרתע מפני הדאגה עלינו לברוח גם מפני הצדקות, מכיון שהצדקות בהכרח תמאס ותשנא מתוך דאגה [ל]דברים המתנגדים לטבעה, משום שזהו יחס הצדק לרֶשע, יחס ההסתפקות – לתאוה, והרפיון – לאומץ. וכך תמצא שישרים מצטערים מאוד על תועבות, אמיצים על מוֹרֶֶך, צנועים על פריצות. אמור מעתה, שמדה זו מיוחדת לבעל נפש מתוקנת לשמוח במעשים טובים ולהצטער בהפכם.

(48) ולפיכך אם יש לצער הנפש שליטה על החכם – ויש לצער זה שליטה עליו בלי ספק, שהרי אין לחשוב שמנפשו נעקר כל רגש אנושי – מה טעם לבער את הידידות כליל מן החיים, לבל תגרום לנו חלילה טרדה איזו שהיא? כי אם תבטל כל התפעלות הנפש, מה בין אדם ובין בול עץ או אבן וכיוצא בהם, אם לא אומר: בין אדם ובין בהמה? גם ברור שאין להטות אוזן לאלה המתארים את הצדקות כנחושה קשה כברזל, כביכול, והיא באמת עדינה וענוגה, גם בכמה פנים אחורים וגם בידידות עד שהַרְוָחַת הידיד כאילו תרחיב את הלב ומצוקתו תכווצהו. על כן הצער הנגרם תכופות בהכרח בגלל הידיד אין בכוחו לגרש את הידידות מן החיים, כשם שאין לבטל את המוסר בשל הדאגות והיסורים הכרוכים בו⁷¹.

 

פרק ארבעה עשר    🔗

[הדמיון והשויון מהוים כוח מושך נכבד ביחסי חבה ורעות. רגש מחסור משמש במדת מה דבק הידידות.]

ושוב שנינו למעלה שהידידות תולד במקום שתתראינה אותות צדקות כל שהן באופן שהנפש תסתפח אליה ותדבק בה מתוך קרבה (פנימית). ואם כך הדבר, מן ההכרח שבמקרה כזה תתעורר אהבה. (49) כי איזו שטוּת היא להשתעשע בדברים רבים שאין בהם רוח חיים, כגון כבוד, תהלה, בנינים, תלבושת וקישוטים, ולא להשתעשע ביותר בנפש חיה המחוננת בצדקות אשר ביכלתה לאהוב סתם וגם לאהוב הדדית, אם אפשר לומר כך! שכן אין לך דבר נעים מהכרת טובה ומן הדדיות בנטיות נפשיות ובמלוי חובות. (50) ומה גם אם נוסיף עוד מה שאפשר להוסיף בצדק, היינו שאין לשום דבר כוח כה גדול לפעול על משהו ולהטותו אליו כמו כוח המשיכה שיש לידידות בין אנשים דומים זה לזה. הלא בודאי אין מי שיפקפק באמתות הדבר שמדרך הטובים⁷² לאהוב את הטובים ולספּחם אליהם כאילו היו קשורים בקשרי קורבה טבעית. כי אין מה שמשתוקק כל כך למצוא מין את מינו⁷³ ולמשוך אליו בחזקה כמו הטבע. ומכיון שכך, פאניוס וסציבולה חביבי, יש לפי דעתי לפסוק בנידון זה, כי בין טובים שולט בהכרח כביכול יחס של חבה הדדית, וזהו מקור הידידות הנובעת מעצם הטבע.

אמנם הטוב הזה כולל כאחת גם את ההמון. כי הצדקות איננה עוינת אנשים ואינה משתמטת מגמול חסדים, גם איננה יהירה, שהרי מדרכה דוקא להגן על עמים שלמים ולדאוג לשלומם ככל האפשר; והיא לא תעשה זאת בודאי אלמלי רחקה ממנה האהבה הכללית.

(51) חוץ מזה כסבור אני שאלה המדמים, כי ביסוד הידידות מונחת התועלת מפֵרים את עצם חנו של קשר הידידות. כי מה שמשמח אותנו היא לא כל כך התועלת הנגרמת על ידי הידיד, אלא יותר מזה אהבת הידיד גופה, ורק אז ינעם לנו מה שבא לנו מאת הידיד כאשר הדבר יבוא מתוך חבה. ורחוקה תכלית הריחוק היא הדעה שלפיה טיפוח הידידות סיבתו המחסור, שהרי אלה שאינם זקוקים לאחרים הודות לגדולתם ועשרם, ויותר מכל הודות לצדקוּתם שהיא מקור הישע, אלא דוקא מצטיינים בנדיבותם וברוב חסדם. גם יתכן שאין זה דרוש כלל שידידים לא יסבלו אפילו חוסר כלשהו, שאלמלי סציפיון, למשל, לא היה זקוק מעולם לא לעצתנו ולא לעזרתנו לא בבית ולא במחנה, כלום נשאר היה לחבתנו כר להתגדר בו? אמור מכאן שלא הידידות נגררת אחרי התועלת, אלא התועלת אחרי הידידות.

 

פרק חמשה עשר    🔗

[בלי חברת ידידים אין טעם לחיים.]

(52) אין אם-כן לשים לב לדברי האנשים המתמוגגים מרוב תענוגים בהרצותם לפעמים על הידידות מבלי להכיר את טיבה לא מן השמוש ולא מן העיון. כי מי האיש, בשם האלים והאנשים! אשר יאבה לחיות ברוב עושר וגדולה ובשפעת כל טוב בלא לאהוב מישהו ובלא להֵאָהֵב מאת מישהו? הרי חיים כאלה הם דוקא חיי עריצים שאין בהם כל נאמנות, אין הוקרה ואין בטחון בקיומם של רגשי אהדה; הכל חשוד ובלתי בטוח, ואין בכלל מקום לידידות.

(53) כי מי יאהב את אשר ממנו יפחד, או את אשר ידע, כי הוא גופו מעורר באיש ההוא פחד? לעריצים חולקים אמנם כבוד, אבל אך מתוך התחפשות, וכמובן רק במשך זמן מסוים. ואם יכשלו במקרה, מה שיתרחש תכופות, הרי אז אפשר להכיר, עד כמה היו מחוסרים ידידים. ככה למשל, לפי המסורת, אמר טאַרקביניוס שרק אחרי צאתו לגולה הבחין בידידיו מאז, בין ידידי אמת ובין ידידי שקר, כאשר קצרה כבר ידו להשיב לכל אחד כגמולו. (54) ברם תמה אני, אם הוא בכלל יכול היה לרכוש לו ידיד איזה שהוא בשים לב ליהירותו וגסותו.

לאידך כשם שנבצר מן האיש הנזכר לקנות לו ידידים בגלל הליכותיו, כך גורם רכושם של הרבה מן התקיפים שהידידות האמיתית נעשית אצלם מן הנמנעות. שכן לא זו בלבד שהמזל⁷⁴ הוא עצמו עִוֵר, אלא הוא גם מעַוֵר לעתים תכופות אלה אשר יתפשם בזרועותיו, ולכן רגילים הם להתרברב מתוך יהירות ושרירות לב; והרי אין טרחן בעולם כמו הכסיל שהשעה משחקת לו. ולפיכך בא וראה, כי אלה אשר היו מקודם מעורבים עם הבריות ישנו את טעמם לגמרי לרגל שלטון, שררה או בכלל הרוחה. הם ימאסו בקשרי ידידות ישנים ויתמכרו לקשרי ידידות חדשים.

(55) ברם אם האנשים שכוחם רב בממון, ברכוש ובנכסים יקנו אמנם כל הדברים הנקנים בכסף, כגון סוסים, משרתים, בגדי חמודות וכלים יקרים, אבל לא יקנו לעצמם⁷⁵ ידידים שהם כלי שרת, אם אומר כך, טוב ונהדר בחיים – כלום יש שטות גדולה מזו? ועוד, ברכשם קנינים אחרים לא ידעו למי הם רוכשים, ולמי הם עמלים (הלא בכל החפצים האלה – כל דאלים גבר), ואילו הידידות תשאר בעינה כקנין קיים ובטוח של האדם. ולו ישתמרו גם הקנינים שהם כאילו מתנת המזל, בכל זאת אי אפשר שתהיה נעימות בחיים שהם זנוחים, עזובים ללא ידיד. אך די לנו בזה.

 

פרק ששה עשר    🔗

[שלש דעות בהגדרת הידידות. דעת ליליוס אינה נוחה מהן והוא מעמיד כלל משלו.]

(56) והנה עלינו לתחום את תחומי הידידות, וכאילו לציין גבולות החבה. בנדון זה, עד כמה שאני רואה, יש שלש דעות, ודעתי אינה אף כאחת מהן. הראשונה היא⁷⁶, שעלינו להגות לידיד אותו רגש אשר נהגה לנו עצמנו; השניה היא⁷⁷, כי אהדתנו לידידים צריכה להתאים שוה בשוה ממש לאהדתם אלינו; השלישית היא, שצריך לכבד את הידידים במדה שכל אחד מהם מכבד את עצמו. (57) ואני איני מודה כלל אף לאחת משלש דעות אלה. שכן לא נכונה היא הדעה הראשונה, אשר לפיה יש לרחוש לידיד מה שכל אחד מאתנו רוחש לעצמו. כמה דברים יש שלא נעשה אותם לעולם בשביל עצמנו ונעשם בשביל ידידינו! יש דברים שלא יאה לעשותם לטובת עצמנו ויאה מאד לעשות לטובת ידידינו, כגון לפנות בבקשה, ואפילו בתחנונים, לאיש מנוול, לגדף את מישהו במלים חריפות מדי, וגם להתנפל עליו בכל תוקף. וכך יקרה תכופות שאנשים ישרים יקפחו הרבה מטובתם עצמם או יתנו לאחרים לקפח את טובתם, בהעדיפם לגרום הנאה לידידיהם מאשר לעצמם.

(58) הדעה השניה מגבילה את הידידות על ידי קביעת שויון החובות והחבה. הרי זה כאילו רצינו לשקול את הידידות בפלס ובמאזנים מתוך דקדוקי עניות בכדי להשליט שווי משקל בין ההכנסות וההוצאות. הידידות האמיתית היא לפי דעתי עשירה ורבת שפע ולא תדקדק כחוט השערה לבלתי החזיר יותר מאשר קבלה: משום שאין כאן חשש, שמא תוציא דבר מה לבטלה, או תשחית ארצה, או שמא תעניק לידידים יותר מלפי שורת הדין.

(59) אך הגרועה שבכלן היא ההגדרה השלישית האומרת, שצריך לכבד את ידידים במדה שכל אחד מהם מכבד את עצמו. שהרי תמצא לעתים אנשים אשר פג רוחם, או נכרתה תקותם ונואשו מהטבת מצבם. לא יאות אם-כן לידיד לתפוש לגבי חברו אותה עמדה שהוא תופש לגבי עצמו, אלא להפך, עליו להתאמץ בכל כוחו לעודד את לב הידיד הנדכה ולעורר בו תקוה טובה ומחשבות טובות.

צריך איפוא לתת הגדרה אחרת לידידות אמיתית. אבל מקודם אגיד מה שסציפיון רגיל היה לגנות ביותר. הוא היה אומר שאין במציאות דבר יותר קשה לידידות מן המאמר: אהוב את הידיד כך, כאילו עתיד היית לשנוא אותו. הוא הוסיף שבשום אופן לא יוכלו לפתות אותו להאמין בדעה המקובלה, כי המאמר הזה בא מאת בּיאַס הנחשב לאחד משבעת החכמים הידועים⁷⁸. אמרה זו הביע לפי דעתו איזה איש מגונה הלהוט אחרי הכבוד ושכל מעשיו מכוונים לחזק את שררתו. כי איך אפשר להיות ידידו של מישהו, כשרק מעלים על הדעת את האפשרות שאיש זה יהפך לשונאנו? ולא זו בלבד, אלא שגם מן הנחוץ יהיה להגות את התשוקה והחפץ, כי הידיד ירבה לפשוע, בכדי שיתן לנו כביכול נקודות-אחיזה רבות לגנותו. ולהפך, במעשים טובים ובאושר של ידידים מן הנחוץ יהיה להתעצב, להצטער ולהתקנא. (60) ולפיכך הכלל ההוא, אחת היא מי המציאו, מוביל לבטול הידידות. יותר נכון לקבוע את הכלל דלקמן: ברכישת ידידים יש לנהוג זהירות יתרה, באופן שלא נתחיל אפילו לאהוב בן אדם אשר אפשר יהיה לשטום אותו. יתר על כן, אם לא היינו די מוצלחים בבחירתנו מוטב לסבול, כדעת סציפיון, מאשר לצפות לבוא שעת כושר להתפרצות איבה.

 

פרק שבעה עשר    🔗

[בבחירת ידידים יש לשים לב לאופים ולהתנהגותם.]

(61) ובכן על תחומים אלה עלינו לשמור, באופן שאת הידידים תחייב שותפות בכל הקנינים, בשאיפות ובמזימות ללא יוצא מן הכלל, אך בתנאי שמדותיהם תהיינה מתוקנות. זאת ועוד אחרת, אם יארע מקרה שצריך יהיה לתמוך במזימות הידידים שאינן צודקות לגמרי, היינו, אם צפויה סכנה לחייהם או לכבודם, מותר לנטות מן הדרך הישרה, ובלבד שהדבר לא יגרום לתועבה עצומה, כי בעניני ידידות הרשות בידינו להשתמש קצת במדת הותרנות. כי מצד אחד⁷⁹ אין לזלזל בשם טוב⁸⁰, ומצד שני יש לשים לב, כי האהדה מפאת האזרחים משמשת מנוף חשוב בחיים הצבוריים. אמנם מגונה הדבר לרכוש אהדה זו על ידי מחמאות ודברי חנופה. לעומת זאת אסור למאוס בצדקות המביאה חבה בכנפיה.

(62) אמנם סציפיון (תמיד אני שב אל סציפיון אשר כל שיחתו הסתובבה מסביב לשאלת הידידות) היה קובל, כי בכל הענינים מראים האנשים עֵרוּת יתרה; כל אחד ידע להגיד את מספר עִזיו וכבשיו, אבל לא ידע להגיד מספר ידידיו. ועוד, ברכישת קנינים אלה זריזים האנשים ביותר, ואילו בברירת ידידים רשלנים הם, ואין להם סימנים ואותות אשר בהם יוכלו להבחין את האנשים המסוגלים לחיי ידידות. צריך אם כן לבחור באנשים המצטיינים באופי מוצק, יציב וקיים; אנשים מסוג זה הם יקרי המציאות. חוץ מזה הבחנה זו קשה היא באין נסיון, ואת הנסיון צריך לרכוש בעצם חיי הידידות. נמצא שהידידות קודמת להבחנה, וממילא ניטלת (מן האדם) אפשרות הנסיון. (63) לכן סיָג לחכמה לעצור סער האהבה דוגמת מרוצת המרכבה, וכנהל איש סוסים מנוסים, כך ישתמשו בידידות אחרי שהבחינו באיזה אופן שהוא את אופים של הידידים. יש כאלה שאפשר להכיר על פי רוב את קולות דעתם בדררא דממונא של מה בכך, ושוב כאלה שאינם מתפעלים מסכומים קטנים, ואך במנה יפה אפשר לעמוד על טיבם. ואם ימצאו אחדים אשר יחשבו לגנאי לבכר ממון על ידידים היכן תמצא כאלה אשר לא יעדיפו כבודים, שררה, שלטון, רָשות ועָצמה על ידידות, עד שאם יציעו להם את הקנינים הללו מצד אחד וזכות הידידות מצד שני לא ימהרו לבחור בראשונים? כי רפה מדי הוא הטבע לזלזל בעָצמה. ובהשיג האנשים מַעֲצָמָה מתוך הזנחת הידידות יחשבו, כי פשעם עתיד להשתכח מן הלב, הואיל והם לא הזניחו את הידידות אלא מפני סבה חשובה. (64) ולפיכך קשה מאד למצוא ידידות בין אנשים שיש להם זיקה לכבודים ולעניני צבור. כי איפה תמצא את האיש אשר כבוד חברו⁸¹ יהיה חביב עליו מכבוד עצמו? אדרבה? אמנם נניח זאת, אך כמה מעיקה וקשה נראה למרבית אנשים האחוה בעתותי צרה! ולא ימצא על נקלה איש אשר יבליג על זה. ואף כי צודק אֶנְנִיוס באמרו:

יְדִיד בָּטוּחַ בְּמַצָּב אִי-בָּטוּחַ יִבָּחֵן.

מכל מקום ניכרים האנשים לרוב בשני דברים, היינו שמואסים בידידיהם בשעת הרוחתם הם ומזניחים את הידידים בעת צרתם של אלה. ולכן מי שיַראה רצינות, עקביות ויציבות בידידות, הן במקרה הראשון והן במקרה השני, אותו יש למנות בין אלה המשתייכים לסוג של אנשים יקרי המציאות ושהם כמעט אנשים אלוהיים.

 

פרק שמונה עשר    🔗

[היציבות והנאמנות נחוצות לקיום הידידות. ההתכחשות והחשדנות משביתות אותה.]

(65) והנה היסוד של היציבות והעקביות אשר נבקש בידידות היא הנאמנות, הואיל ומי שאינו נאמן אינו יציב. זולת זה יש לבחור באיש תמים, מעורב עם הבריות ואח לרגש, כלומר, מי שמתפעל מאותם דברים עצמם. כל התכונות האלה שייכות לנאמנות, כי מי שהוא מטבעו הפכפך ועקש אינו יכול להיות נאמן, וגם מי שאינו מתפעל מאותם דברים עצמם מעקר ברייתו, אי אפשר שיהיה נאמן ויציב. ראוי להוסיף, שהחבר אינו רשאי לצאת בקטרוגים⁸² ולמצוא בהם קורת רוח, ולא להאמין לקטרוגים היוצאים מפי אחרים. כל זה כלול בענין היציבות אשר בו אנו עוסקים מכבר. וככה מתאמת הכלל אשר הבעתיו בראשונה, היינו, שהידידות אינה יכולה להתקיים אלא בין אנשים טובים. כי מחויב הוא האיש הטוב, אשר אפשר לסמנהו גם כחכם⁸³, לשמור בידידות על שני הכללים האלה. הכלל הראשון הוא: בלי התכחשות ובלי התחפשות. כי מתכונת אציל הרוח להעדיף אפילו את השנאה ובלבד שתהא גלויה, משימת מסוה על הפנים, בכדי לחפות על המחשבה. הכלל השני הוא, שעל הידיד לבטל את הקטרוגים שהובעו על ידי מישהו אחר, וגם לו עצמו אסור להיות חשדן ולחשוב תמיד שמא חטא חברו באיזה פשע. (66) מן היאות שתסתפח לכך איזו ערֵבות בדברים ובהתנהגות, כי הערֵבות היא פרפרת לידידות שאין לזלזל בה. וכל המעמיד פנים זעומות ומראה רצינות בכל דבר, הריהו מעורר אמנם מעין יראת כבוד, אולם הידידות צריכה להיות יותר נוחה, חפשית ונעימה ולנטות תמיד לאדיבות ולותרנות.

 

פרק תשעה עשר    🔗

[אם להעדיף ידידים חדשים על ישנים? – הנחיצות להשפיע תמיד לידידים מן הטוב החמרי והרוחני.]

(67) והנה כאן מתיצבת שאלה קשה במקצת, והיא, אם יש לבכר לפעמים ידידים חדשים הראויים לידידות על ידידים ישנים, כמו שרגילים אנחנו להעדיף סוסים צעירים על קשישים. אכן הרהורים בלתי יאותים לבן אדם! שהרי לא יתכן רגש רְוָיָה בידידות כמו בענינים אחרים. יותר שהיא עתיקה, יותר היא צריכה להיות נעימה, כדרך היין⁸⁴ שהעתיקות יפה לו. נכון הוא הפתגם: „הרבה כורי מלח⁸⁵ יש לאכול טרם שיתמלא תפקיד הידידות“. (68) ואם קשרי ידידות חדשים מעוררים תקוה, כי ישאו פרי כמו זרע לא אכזב, אין אמנם לדחותם, אבל הקשרים הישנים צריכים לתפוש את המקום הראוי להם, כי יפה מאוד כוח ההרגל העתיק. הרי גם בסוסים, אשר אך הזכרנום, אין איש אשר לא יבחר להשתמש בסוס שהִסכין בו מכבר מאשר בסוס, לא – אלוף וחדש, עד כמה שאין מניעה בדבר. ולא בלבד בסוס שיש בו רוח חיים אלא גם בדברים שאין בהם רוח חיים גדול הוא כוח ההרגל. שכן אנחנו מתרשמים אפילו מן הנוף⁸⁶, ויהא הררי⁸⁷ ויערי, אשר בלינו שם זמן רב.

(69) אולם מה שחשוב ביותר בידידות הוא להשתוות אל (החבר) הנמוך במדרגה. יען כי תכופות נמצאים אלו אישים רמי-מעלה כמו שהיה סציפיון בחברותא שלנו, אם אומַר כך, והוא לא יחס לעצמו מעולם כל יתרון לא על פילוס⁸⁸, לא על רופיליוס⁸⁹ ולא על מומיוס⁹⁰ ולא על ידידיו נמוכי-המדרגה. ואת אחיו קבינטוס מאקסימוס שהיה אמנם מבני עליה, אבל לא דמה לו בשום פנים, הוא כבד כגדול ממנו במעלה משום שהיה גדול ממנו בשנים. ודרך כלל היתה משאלתו, כי מקורביו יגיעו למדרגת כבוד הודות למאמציו. (70) זאת מחוייבים כלם לחקות במעשיהם, ואם זכו לאיזה יתרון בצדקותם, בכשרונותיהם או באשרם צריכים הם להשפיע מטובם לקרוביהם ולשתף בו את בני משפחתם. אם הם למשל בנים להורים שפלי-יחש או אם יש להם קרובים דלי-רוח או זעירי-רכוש, עליהם להרבות נכסי קרוביהם ולגרום להם כבוד ויקר. הדבר דומה למה שמסופר במעשיות על אלה שחיו חיי משרתים משום שמשפחתם ומוצאם לא נודעו; והנה אחרי שהכירו⁹¹ אותם ונתגלה כי הם בני אלים או בני מלכים, הללו שמרו אהבתם לרועים אשר הם חשבום לאבותיהם במשך שנים רבות. מובן שכך צריכים לעשות במדה יתרה לגבי אבות אמיתיים שהם בחזקת ודאי. כי שבעתים יגדל פרי חרות, הצדקות וכל מיני מעלות טובות, אם תעניק ממנו לכל הקרובים לך.

 

פרק עשרים    🔗

[רגש הנחיתות מעכב בידידות. – בהענקת הטוב יש להתחשב ביכולת הנותן ובכוח הקבול של המחונן. – זהירות נחוצה בהוצאת משפט על הידידות. – לפעמים צריכים לסרב לידידים.]

(71) כשם שמחובת גדולי-המעלה להשתוות לגמרי בידידות ובקשרי משפחה אל אלה שהם שפלי-מדרגה, כך אין להם לנחיתי-דרגה להצטער על שהאנשים הקרובים להם⁹² עולים עליהם בכשרון הרוח, באושר או בסמכות. אמנם אלה מוצאים ברובם מקום לקובלנות ואפילו להוכחות, ביחוד אם הם יכולים, לפי דעתם, לפרוט עובדות ידועות של עשית טובה מתוך ידידות ומאמצים כל-שהם מצדם. אכן נבזים הם מטבע ברייתם אלה המשתמשים בחסדיהם לשם הוכחות. והרי בנוגע לחסדים⁹³ מקבלם צריך לזכרם, [ו]אילו עושם אינו רשאי להזכירם. (72) הילכך כמו שגדולי המעלה צריכים להשפיל עצמם⁹⁴ בידידות, כך צריכים הם לרומם כביכול את פחותי המדרגה. שכן יש כאלה הממררים לעצמם חיי הידידות מתוך המחשבה, כי נקלים הם בעיני הידידים. תופעה זו רגילה היא רק אצל אנשים שהם נקלים גם בעיני עצמם. את אלה צריכים להוציא מידי טעותם לא בלבד בדברים, אלא גם בפעל ובמעשה.

(73) ברם בהשפיעך טובה למישהו עליך לשמור על שני דברים: על כוח ההענקה שלך כנותן, ועל יכולת הקיבול של האיש האהוב לך שאתה תומכהו. שהרי ראשית אין לך האפשרות להעלות למדרגות כבוד עליונות כל מקורביך, גם אם הנך בעל השפעה מרובה. וככה הצליח סציפיון לעשות לקונסול את פובליוס רופיליוס⁹⁵, אבל נבצר ממנו לעשות זאת עם אחיו של הלה לוציוס. ושנית אפילו במקרה שיש לאַל ידך להשיג בשביל חברך כל מה שתרצה, יש עוד להתחשב בכוח הקיבול שלו.

(74) דרך כלל אפשר לחרוץ משפט על הידידות רק אחרי התחשלות האופי והתגבשותו בגיל הבגרות, ואותם שבנעוריהם היו להוטים אחרי ציד או משחק כדור אינם צריכים לחשוב לרֵעים את אלה אשר הם אהבו בזמנם בגלל נטיתם היתרה למשחקים שהיתה משותפת להם. כי אם בזה תלוי הדבר, תהיה הזכות לאוֹמנוֹת ולמחנכים לדרוש חבה מרובה על סמך ההרגל הישן. ואף על פי שגם בהם אין לזלזל, הרי יש לכבדם באופן אחר לגמרי. אחרת אי אפשר שהידידות תהיה בת קיימא, כי במרוצת הזמן יחולו שנויים באופיו של האדם וגם בנטיותיו, והלא הפרשים כאלה מפרקים את קשרי הידידות. ודוקא מפני הטעם הזה לא תתכן ידידות בין טובים ורעים משום שמפריד ביניהם הבדל גדול שאין למעלה הימנו הן באופי והן בנטיות אישיות.

(75) יש בקשרי ידידות גם מקום להזהרה צודקת, והיא, להשמר מחבה מופרזה העלולה למנוע תועלת כבירה מן הידידים, מה שיקרה תכופות. שהרי ניאופטוֹלֶמוס⁹⁶ – אם אשוב לספורי בדים – לא היה יכול לכבוש את טרויה, אלמלי רצה לציית לבקשת ליקמוֹמֶדֶס שבביתו חֻנך וגדל, אשר בכה בדמעות שליש ועצרו מעשות דרכו. גם יתרחשו תדיר מקרים חשובים המזקיקים להפרד מן הידידים, וכל המתאמץ לעכב בדבר מיראת געגועים קשים הריהו רפה-רצון וחלש-אופי, ודוקא מפני כך לא ידע לשמור על הצדק בחיי ידידות. (76) ומכיון שכך יש להתבונן בכל מקרה בודד, מה שיש לדרוש מאת הידיד, ועד כמה מותר למלא את משאלותיו.

 

פרק עשרים ואחד    🔗

[על הצורך לפרק לפעמים את קשרי הידידות. – הידיד ה„אני“ השני של חברו.]

לעתים יבוא גם הכרח קשה לפרק קשרי ידידות – ובזה תשפיל הרצאתנו את מעופה ותעבור מיחסי רֵעות בין חכמים לידידות המונית. יש כי יתגלו פשעי ידידים, הן לגבי חבריהם עצמם והן לגבי זרים. במקרה האחרון יפול שמץ קלון על ראשי הידידים. קשרי ידידות מעין אלה מחויבים אם-כן לבטל, ולשם כך יש לפרק את היחסים ההדדיים. אלה צריכים יותר לרופף מאשר להפסיק, לפי ששמעתי בשם קאטון; בלתי אם הידיד פרץ גדר בעשותו תועבה קשה מאוד באופן שהדבר יתנגד אל מושג הכשר והישר, ואז אין בכלל כל אפשרות אחרת מאשר להתנכר לאיש ולהתרחק ממנו תיכף ומיד.

(77) אמנם אם תחול רק תמורה באופי או בנטיות פנימיות, כרגיל, או תפרוץ מחלוקת בעניני המפלגות המדיניות – שהרי אני מדבר כבר, כמו שאך זה הערותי למעלה, לא על קשרי ידידות בין חכמים, אלא בין ההמון – יש להזהר, שמא הדבר יעשה רושם, שלא בלבד הידידות נתבטלה, אלא גם משטמה התלקחה. שכן אין ענין מגונה מעשות מלחמה עם איש אשר אנחנו חיינו עמו לפנים חיי רֵעות. בעבורי הזניח סציפיון⁹⁷ את יחסי ידידות עם קבינטוס פומפיוס, כידוע לכם, ובשל מחלוקת מדינית התנכר הוא לחברנו מֶטֶללוּס. לשני המקרים האלה התיחס הוא בכל הרצינות, אבל גם במתינות בלא לתת בטוי חריף לטינה שבלבו. (78) ולפיכך קודם כל צריכים להשתדל שבכלל לא יבואו סכסוכים בין ידידים, ואם דבר שכזה יתרחש – שהאנשים יקבלו יותר את הרושם, כי שלהבת הידידות דעכה לאט, ולא שדֻכאה וכֻבתה בחזקה. לאחרונה יש להשמר מכך שהידידות לא תהפך לשנאה כבושה, מה שמוליד קטטות, גדופים ועלבונות. אולם גם אלה יש לקבל באהבה, עד כמה שאפשר לשאתם; כבוד זה יש לחלוק לידידות הנושנה. וככה תחול האשמה על ראש המעליב⁹⁸, ולא על ראש הנעלב.

(79) בכלל רק אחת היא העצה היעוצה, ואחת התחבולה נגד כל המגרעות והפורעניות הללו, והיא, שלא למהר יותר מדי לחבב, ולחבב רק אלה שראויים לכך. ואילו הראויים לידידות הם אלה אשר בהם עצמם צפונה הסבה הגורמת לאהוב אותם. אמנם חזיון יקר! הנה כי כן כל יקר ערך – יקר מציאות, והקשה מכל הוא למצוא קנין מושלם במינו מכל בחינה. ברם מרבית האנשים אינם מוצאים שום דבר טוב לאדם, אלא מה שנושא פירות, ומבין הידידים כמו מבין בהמות יאהבו ביותר את אלה אשר מהם יקוו להפיק תועלת מרובה. (80) וככה משוללים המה אותה הידידות הנפלאה והנהדרה בטבעיותה, הנחשקה בתור שכזו ולשם עצמה. אנשים אלה אינם מסוגלים לחזות מבשרם את טיב הידידות וערכה. שהרי כל אחד אוהב את עצמו לא על מנת לדרוש מעצמו פרס בעד האהבה הזאת, אלא משום שכל אחד יקר לעצמו בתור שכזה. והנה אם לא נעביר את הכלל ההוא אל הידידות, לא נמצא לעולם ידיד אמיתי, כי הידיד הזה הוא כאילו ה„אני“ השני. (81) זוהי תופעה ידועה אצל הבריות שבאויר, שבים ושביבשה, אחד בהמה ואחד חיה. קודם כל אוהבות הן את עצמן; נטיה זו נובעת מטבע ברייתם של כל בעלי חיים ללא הבדל. שנית מבקשות הן ומחפשות בנות מינן בכדי להסתפח אליהן. זאת הן עושות מתוך כוסף ואהבה הדומה במקצת לאהבת אנשים. (ואם בחיות כך) קל וחומר באדם שהדבר מונח בטבעו, ושמדרכו לאהוב את עצמו וגם לחזר אחרי אחרים ברצותו לקשר נפש חברו עם נפשו הוא, ככה ששתי הנפשות תהפכנה כמעט לנפש אחת⁹⁹.

 

פרק עשרים ושנים    🔗

[הידידות המיוסדה על הוקרה והערצה מובילה אל הטוב העליון, ואין בה מקום לתאוות ופשעים.]

(82) אמנם האנשים בעקשות לבם, אם לא אומר בעזות מצחם, שואפים ברובם לרכוש להם ידיד כזה, אשר הם עצמם אין ביכלתם להיות דוגמתו, ומה שהם אינם משפיעים לידידיהם, זאת ידרשו מאתם. ברם מן היאות שאתה בעצמך תהיה מקודם איש טוב, ואחר תבקש לך חבר דומה לך. ואם הידידות מתקיימת בתנאים כאלה יש יסוד איתן לידידות זו שבה אנו עוסקים זה כמה. (התנאים הם:) ראשית, שהאנשים אשר החבה מקשרתם יכבשו את התאוות שאחרים משועבדים להן; שנית שימצאו קורת רוח במדת הצדק והיושר; הלאה, שאחד יטול עליו כל טורח במקום חברו, ושלעולם לא ידרוש אחד ממשנהו אלא מה שהוא נאה ויאה. ולאחרונה, שלא בלבד יוקירו ויחבבו איש את רעהו, אלא גם יעריצו¹⁰⁰ זה את זה. שכן מי שנוטל מן הידידות את יסוד ההערצה, הריהו נוטל ממנה את גולת הכותרת שלה.

(83) ולפיכך טעות מסוכנה טועים אלה החושבים, כי שערי הידידות פתוחים לרוחה לכל מיני תאוות וחטאים. לא כחבֵרה לפשעים, אלא כעוזרת לצדקוּת ניתנה לנו הידידות מאת הטבע, בכדי שצדקוּת האחד תשיג את הדברים העומדים ברומו של עולם יחד ובצותא חדא עם צדקות החבר, מה שנבצר ממנה להשיג בהיותה לבדה. ואם בכלל התחברות כזאת מתקיימת, התקיימה או תתקיים בין אלו אנשים, הרי ליווי זה שאחד מלווה את חברו בדרכו לקראת הטוב העליון של הטבע, יש לחשוב למשובחה ומוצלחה מכל. (84) זאת היא לפי דעתי התחברות אשר בה כלולים כל הדברים הרצויים לאדם: כבוד, תהלה, שלות נפש ונעימות. בבוא הענינים האלה יש אושר בחיים, ובהעדרם אין מקום לאושר. ומשום שזהו הקנין המשובח והחשוב מכל, עלינו להגשים את דרישות הצדקות בשאפנו להשיג את הקנין הזה, כי בלי צדקות לא נוכל לרכוש לא ידידות, ולא שום דבר שיש בו חפץ בכלל. ואלה המסיחים דעתם ממנה וחושבים (כאחת) שיש להם ידידים באמת, סופם לעמוד על טעותם כאשר תבוא עליהם איזו פורענות ויאלצו לעשות נסיון ממשי.

(85) על כן – וזאת צריך להגיד ושוב להגיד – לעולם ישפוט האדם תחלה ואחר כך יאהב, ולא יאהב ואחר כך יחרוץ משפט. אמנם במקרים רבים סובלים אנחנו בגלל רשלנותנו, ויותר מכל בבחירת ידידים ובכיבודם. כי ביזמותינו אין מוקדם ומאוחר, וטוחנים אנו קמח טחון¹⁰¹, מה שלא יתכן כמאמר הפתגם. כי בהיותנו שקועים ראשנו ורובנו באיזו ידידות, אם בתוקף חיים חברותיים ממושכים, ואם על יסוד חסדים (שגמלו לנו), נפרק את הידידות לפתע פתאם, כאילו במחצית הדרך, אם יתעורר סכסוך של מה בכך.

 

פרק עשרים ושלשה    🔗

[חיי חברה נחוצים לאדם, כי הטבע אינו סובל בדידות.]

(86) ומה שראוי לגנאי ביותר הוא הזלזול הגמור בענין כה נחוץ. שהרי הידידות היא הדבר היחיד אשר כלם מודים פה אחד בתועלתה, בה בשעה שרבים משקצים את הצדקות עצמה בסמנם אותה כאיזה מין התגנדרות צעקנית. רבים מואסים בעושר משום שהם מסתפקים במועט¹⁰² ומוצאים חפץ במזונות ובגדים צנועים. ואשר לכבודים שהרבה להוטים אחריהם, מה גדול מספר אלה המתעבים אותם וטוענים שאין דבר נקלה ונבזה מהם! והוא הדין בנוגע לענינים אחרים שמקצת אנשים מעריצים אותם, בו בזמן שרבים יחשבום לאין ואפס. אולם בדבר הידידות כלם הם תמימי דעה, גם אלה המתמסרים לעניני המדינה, וגם אלה המוצאים קורת רוח במחקרי מדע, וגם אלה הפונים לעסקיהם הפרטיים, ולאחרונה אלה המתמכרים מכל וכל לחמדת בשרים; (כלם מודים) שבלי ידידות אין חיים, עד כמה שהם רוצים במדת-מה לחיות חיים ראויים לבני חורין. (87) כי הידידות חודרת באיזה אופן שהוא לחיי כל האנשים, ואינה מרשה אף לאחד מדרכי החיים השונים להיות פנוי ממנה. יתר על כן, גם אם ימצא איש כה קשה וגס מטבעו שישנא ויתעב חברת אנשים, כמו שמספרים על איש אחד מאתונא ושמו טימון¹⁰³, אף הוא לא יוכל להתאפק מבקש מישהו אשר יקיא לפניו ארס מרירותו. למסקנה זו היה קל מאוד לבוא, אילו אפשר היה שיתרחש דבר שכזה, כי אחד האלים יעביר אותנו מתוך המון האנשים הרב הזה ויושיבנו באיזה מדבר שממה, שם יעניק לנו בשפע גדול כל צרכי הטבע, אבל יטול ממנו כל אפשרות לראות שום בן אדם. מי האיש אשר לבו לב אבן שיוכל לשאת חיים כאלה, והבדידות לא תגזול ממנו את ההנאה מכל מיני תענוגים?

(88) נכון אם-כן המאמר אשר שמעתי זקנינו מוסרים בשם זקנים אחרים, ואלה, כמדומני, בשמו של אַרכִיטַאס איש טַארֶנט¹⁰⁴. הוא היה אומר: אלמלי הצליח איש לעלות השמימה ולהכיר את טבע העולם ויפעת הכוכבים¹⁰⁵, פלאות אלה יהיו משוללים בעיניו כל קסם. אמנם אם יהיה אצלו מישהו שיוכל לספר לו כל אלה, כי אז יגרמו לו תענוג עצום. ובכן הטבע אינו אוהב כל בדידות, והוא שואף תמיד לאיזה משען כביכול; זה גורם נעימות יתרה לכל המחונן ברגש ידידות כביר.

 

פרק עשרים וארבעה    🔗

[בידידות יש מקום לתוכחה גלויה מתוך יושר לב; הותרנות עלולה להזיק.]

ברם למרות מה שאותו הטבע מראה לנו ברמזים רבים, מה הוא רוצה, למה הוא שואף, ומה הוא תובע, בכל זאת אנחנו כאילו נאטום אזנינו משמוע תוכחותיו. כי שונים ומסובכים הם יחסי הידידות, גם רבים הם הגרמים לחשדים ולעלבונות, ומחובת החכם הוא לפרקים להמנע מהם, לפעמים – להמתיקם ולעתים – לשאתם. עלבון אחד יש אשר מחויבים (על כל פנים) להמתיקו, למען שמור על התועלת והנאמנות בידידות. שכן צריך להוכיח¹⁰⁶ תדיר את הידידים, ואפילו לנזוף בהם; דבר זה יש לקבל באהבה¹⁰⁷, אם הוא בא מתוך חבה. (89) אולם הרבה מן האמת יש במה שאומר מיודעי¹⁰⁸ ב„אַנְדְרִיָה“ שלו:

הַוַּתְּרָנוּת יְדִידִים תּוֹלִיד, הָאֱמֶת – שִׂנְאָה.

קשה היא האמת, אם ממנה תולד שנאה המרעילה את הידידות. אמנם קשה יותר הותרנות, כי בחפותה על פשעים תתן לידיד לפול בשואה. אולם גדולה מכל אשמת האיש המואס באמת אשר הותרנות עלולה להובילו לכשלון. ובכן לכל הענין הזה יש להתיחס בתשומת לב מיוחדה; ראשית, שהתוכחה לא תכיל עקיצה, ושנית, שהנזיפה לא תגרום עלבון. ואילו בותרנות – מאחר שאנחנו אוהבים להשתמש במליצת טֶרֶנציוס – יש לתת מקום לאדיבות, אבל תגורש הלאה החנופה, שהיא חבֵרת הפשעים. שכן היא אינה כדאית לא בלבד לידיד, אלא גם בכלל לבן חורין. כי לא כמו שחיים עם עריצים¹⁰⁹ חיים עם ידידים. (90) ומי שאוטם אזניו מפני האמת, עד שלא יוכל לשמוע את האמת מפי הידיד, מתשועת האיש הזה יש להואש. כי במאמר הידוע של קאטון, כמו בהרבה מדבריו, יש פקחות מרובה. הוא היה אומר: „נמצאים אנשים שלגביהם יש זכות יתרה לשונאים מושבעים מאשר לידידים הנושאים מסוה נעימות על פניהם; הללו אומרים תמיד אמת, ואלה לא יאמרוה לעולם“. גם זה הבל מה שהאנשים מוכיחים אותם אינם מרגישים צער במקום שיש להצטער, ומצטערים בשעה שאין מקום לצער. כי הפשע אינו מעורר אצלם דכדוך הנפש, והתוכחה מביאה אותם לידי התרגזות. ההפך מזה צריך להיות, שיתחרטו על החטא וישמחו בתוכחה¹¹⁰.

 

פרק עשרים וחמשה    🔗

[על הצורך לבער את החנופה וההתרפסות מיחסי ידידות.]

(91) ובכן כשם שמתכונת ידיד אמיתי הטף מוסר ושמוע מוסר – הטפת מוסר מתוך לב גלוי, ולא מתוך גסות רוח, ושמיעת מוסר מתוך סבלנות, ולא מתוך התנגדות –, כך יש לדעת, כי אין בידידות חלי רע כהתרפסות, חנופה וצייתנות. שכן בביטויים שונים יש להדגיש גנות אנשים חסרי-אופי וחורשי-מזימות שכל דבריהם מכוונים רק למצוא חן בעיני אנשים ואינם שמים לב כלל אל האמת. (92) ואם ההתכחשות פסולה לכל דבר, הואיל והיא מפֵרה ומסלפת כל משפט צדק, הריהי עומדת בנגוד גמור אל הידידות, משום שהיא משביתה את האמת אשר בלעדיה הידידות היא רק מליצה ריקה. שכן אם מהותה של הידידות גלומה בזה שנפשות רבות תהיינה כביכול לנפש אחת, איך יהיה הדבר אפשר, אם אפילו באיש בודד אחד אין נפש אחת העומדת בעינה, אלא היא שונה ומשונה¹¹¹ והפכפכנית? (93) כי היכן תמצא דבר כה נלוז ונבוך כנפש האיש המסתגל לא בלבד לטעמו וחפצו של חברו, אלא גם להעויותיו ולרמיזותיו?

יאֹמַר מִישֶׁהוּ¹¹² לַאו, אֹמַר גַּם אֲנִי לַאו, הֵן – הֵן; בְּאַחַת:

חֻקָּה חָקַקְתִּי לִי הֱיוֹת מוֹדֶה בַכֹּל.

כמליצת אותו טרנציוס עצמו, אלא שהוא שם את הדברים בפי גנאתון. הבחירה בידידים כעין אלה סימן היא לקלות ראש מאין כמוה. (94) אמנם רב הוא מספר האנשים מיסודו של גנאתון העולים עליו ביחוס, ברכוש ובפירסום. ההתרפסות נבזה היא ביותר במדה שלריקנות האנשים תצטרף העמדה הכבודה שלהם.

(95) בהשתמשנו במדת הזהירות נוכל להבחין ולהבדיל בין ידיד חונף¹¹³ ובין ידיד אמת כשם שאפשר להכיר בין כל מיני צביעות והתחפשות ובין כנות ואמת. גם אספת עם שהיא מורכבת מאנשים מחוסרי נסיון לגמרי יודעת ברגיל להבחין בין „דַּבַּר עם“, כלומר בין אזרח מחליק-לשון וחדל-אופי ובין אזרח תקיף בדעתו, רציני ובעל דעה מיושבה. –

(96) באלו מחמאות בקע לו זה לא כבר את הדרך אל אזני העם הנאסף קאיוס פאפיריוס¹¹⁴ בהציעו את החוק בדבר הבחירות הכפולות¹¹⁵ של הטריבונים העממיים! אנחנו התנגדנו. אמנם אמנע שפתי מדבר על עצמי, על סציפיון אדבר בחפץ לב. כמה מן הרצינות, אלי נצח, וכמה מן הרוממות היה בנאומו! עליו אפשר היה לומר בלי תפונה, כי הוא המנהיג של העם ולא נושא כליו. אך הדבר היה במעמדכם והנאום נמצא בידיכם. וככה החוקה „לטובת העם“ נדחתה בהצבעת העם. והנה, ובזה אדבר שוב על עצמי, הלא זוכרים אתם כמה סימני חנופה לעם התבלטו בחוק על משרות הכהונה שהציע קאיוס ליציניוס קראסוס¹¹⁶ בימי הקונסולים קבינטוס מאקסימוס אחי סציפיון ולוציוס מאַנצינוס. שכן זכות סיפוח חברים (לחבורות הכהנים) היתה צריכה לעבור לרשות העם ולהנאתו. גם הוא הנהיג את החידוש לפנות לצד הפוֹרוּם¹¹⁷ בשעת משא ומתן עם העם. ובכל זאת הודות להמלצתי הכניעה יראת האלים הנצחיים על נקלה את הנאום המשחד של הלז. זה אירע בהיותי פריטור חמש שנים לפני הבחרי לקונסול. וככה הצלחתי להגן על הענין האמור יותר בתוקף עצם הנמוק מאשר בכוח סמכותי העליונה.

 

פרק עשרים וששה    🔗

[זהירות גדולה דרושה מפני החנופה והמחמאות שהן סם מות לידידות.]

(97) ואם כבר על הבימה, רצוני לומר: באספת עם אשר בה ניתן כר נרחב לדברים בדויים ודמיוניים כמו על הבימה, גדול כל כך כוח האמת, עד כמה שהיא תופיע בהארה נכונה, קל וחומר בידידות אשר כל ערכה אינו אלא באמיתוּת. שכן בידידות אין כל נאמנות ואין בטחון גמור, אם לא תוכל לראות ללבב, כמו שאומרים, וכאחת אם גם אתה לא תגלה מצפוני לבך; ואפילו אין מקום לסתם אהבה, ומה-גם לאהבה הדדית, אם לא תדע כמה יש בה מן האמת. לאידך החנופה, למרות מה שדרכה להזיק, אין בכוחה לגרום הפסד, אלא למי שמקבל אותה ומוצא בה קורת רוח. ומכאן תמצא שרק החונף לעצמו והמרוצה מאוד מעצמו ימהר להטות אוזן קשבת לדברי חנופה. (98) אמנם מטבע הצדקוּת לאהוב את עצמה, מכיון שהיא מיטיבה להכיר את עצמה והיא היודעת, כמה היא ראויה לחבה. ברם אינני מדבר כעת על הצדקות, אלא על ה„הצטדקות“, כי מספר אלה השואפים להצטיין בצדקוּת מעט הוא ממספר אלה הרוצים להיראות כמצטיינים בצדקות. אנשים כאלה ישמחו בחנופה, אם מישהו ישמיע באזניהם דברים מתאימים למשאלת לבם. נאום שדוף כזה יחשבו לעדוּת על מעלותיהם, ולכן ידידות כזאת אין שמה ידידות, אם האחד לא יאבה לשמוע דבר אמת, והשני הוא מוכן ומזומן לשקר. ואפילו המחמאות של מלחכי פינכה בקומדיה לא היו עלולות לבדח אותנו, לולא החיילים השחצנים¹¹⁸ המופיעים שם:

„הַאֻמְנָם¹¹⁹ תַּאִיס תַּכִּיר לִי תּוֹדָה רַבָּה?“

די היה לענות „תודה רבה“, והוא משיב: „תודה עצומה“. החונף מפריז תמיד, אם האיש אשר לשמו ולהנאתו נאמרו הדברים רוצה בהגזמה.

(99) ולפיכך אף על פי שלמחמאות נבובות מיחסים חשיבות רק אלה הנותנים בעצמם את הדחיפה והגירוי לכך, בכל זאת יש להזהיר גם אנשים רציניים ובעלי דעה מיושבה, כי ישמרו על נפשם לבלתי נפול בפח החנופה הערומה. יען כי את החונף הגלוי יכיר כל שאינו חסר-לב לגמרי, אולם זהירות מרובה דרושה לגבי חונף ערום וצבוע, שמא יבוא כגנב במחתרת. איש כזה אין להכיר בנקל, משום שהוא מחניף תדיר גם בהתנגדו, ומחליק לשון גם בהתקוטטו כביכול. לאחרונה ירים את הידים ויעמיד פנים כמנוצח בכדי שהאיש אשר הוא משַׁטה בו יהיה בעיני עצמו חכם מחוכם. וכלום יש דרך מגונה מהיות מטרה לחצי לעג? זהירות יתרה נחוצה אם-כן שלא תבוא לידי כך:

אָכֵן בְּעֲקִיפִין¹²⁰ תִּתְקְפֵנִי הַיוֹם וָאֱהִי לִשְׂחוֹק

וּלְמָשָׁל כְּהַתֵּל לַהֲקַת לֵצִים בִּזְקֵנִים טִפְּשִׁים.

(100) הרי גם במשחקי הבימה התפקיד היותר אוילי הוא זה של זקנים פתיים המאמינים בכל דבר. – ברם בלי משים עברה שיחתנו מידידות בין אנשים מושלמים, כלומר חכמים – מתכוין אני לחכמה הנכנסת בגדר האפשרות האנושית – לידידות נחיתת דרגה. ולכן נשוב לנקודת המוצא, ובזה נשים סוף סוף קנצי למלין.

 

פרק עשרים ושבעה    🔗

[סיום: הדגשת הערך החיוני של הידידות המבוססת על הצדקות.]

הצדקוּת, כן הצדקות – מדגיש אני, קאיוס פאניוס ואתה קבינטוס מוציוס, היא המחוללת והיא המקיימת את הידידות. כי היא מקור ההתאמה, מקור היציבות ומקור העקביות. היא תתרומם מעלה ותגלה את אורה, וכאשר תראה ותכיר אור דומה אצל איש אחר תתקרב אליו ותקלוט הדדית מן האור המזהיר אצל השני. מכאן תתלקח שלהבת האהבה (amor), או הידידות (amicitia), כי שתיהן נגזרו משורש אחד (amare – אהב), ואהב רק אחת במשמע היינו לבחור באיש האהוב כשהוא לעצמו, לא מפני איזה מחסור ולא בכדי להפיק תועלת איזו שהיא; אף כי התועלת נובעת מאליה מן הידידות, גם אם אינם מחזרים אחריה כלל.

(101) מתוך רגש חבה שכזו אהבנו אנחנו בצעירותנו את הזקנים המהוללים, לוציוס פולוס, מארקוס קאטון, קאיוס גלוס, פובליוס נַאסִיקָה¹²¹ וטיבריוס גראקכוס¹²², חותן סציפיון שלנו. יותר מזה תזהיר הידידות בין בני גיל אחד, כגון ביני ובין סציפיון, ליציוס פורִיוס¹²³, פובליוס רופיליוס וספוריוס מומיוס, ושוב אנחנו בזקנותנו נמצא סעד בחבת הצעירים כמו בחבה שלכם ובזו של קבינטוס טוּבֶרון¹²⁴. אנכי אמצא נחת רוח גם בחבורתו של פובליוס רוטיליוס¹²⁵ שהוא בן תשחורת ובחברת אבלוס ווירגיניוס¹²⁶. ומכיון שכך הוא דרך חיינו וטבענו שדור הולך ודור בא, יש אמנם להביע את המשאלה הלבבית, כי נוכל להגיע אל המטרה, כדברת האנשים, יחד עם בני גילנו, שכן עמם יחד כאילו הגחנו אל הזירה (של החיים).

(102) אך עניני אנוש כחרס הנשבר והבל הבלים, ולכן מן הצורך לחפש אלו אנשים שאפשר לאהבם אהבה הדדית. שכן בהתבטל החבה והאהבה תתבטל כל נעימות בחיים. אמנם מאתי נחטף סציפיון לפתע פתאום, מכל מקום הוא עודנו חי וקיים בשבילי ותמיד יהיה. כי אני אהבתי את צדקוּת האיש אשר נרה לא יכבה לעולם ועד. והיא לא זו בלבד שמתייצבת לנגד עיני אשר תמיד תפשתיה כמעט בכפי, אולם היא עתידה להזהיר במלוא יפעתה גם לדורות הבאים. כי אין בן אדם השואף לגדולות או הוגה תקוות רמות אשר לא ישתדל לשוות לנגדו את זכר האיש ודמותו.

(103) למצער בנוגע לי אין אף אחד מכל הדברים שחנני בהם המזל או הטבע אשר אוכל לערוך לידידות סציפיון. בה מצאתי הסכם בעניני מדינה, בה – עצה בענינים פרטיים שלי, ובה – נופש מלא עונג. מעולם, עד כמה שאני יודע, לא פגעתי בכבודו אפילו פגיעה כלשהי, ולא שמעתי מפיו דבר שלא הייתי רוצה לשמוע. בית אחד היה לנו, משק אחד ומשותף. ומשותפים היו לנו לא בלבד חיי הצבא, אלא גם הנסיעות והקייטנות. (104) ומה צריך אני להגיד עוד על המאמצים שלנו להרבות חכמה ודעת. מתוך מאמצים אלה בלינו כל שעות פנאי שלנו הרחק מעיני העם. ואלמלי יחד עמו נכרת כל אות וזכר לדברים האלה, בשום אופן לא יכלתי לשאת את הגעגועים על האיש היקר הזה אשר נפשי היתה קשורה בנפשו. אפס כי כל אלה לא נשמדו, להפך הם הולכים וגדולים, הולכים וגוברים במחשבתי ובזכרוני. וגם אילו גזלו ממני כליל גם אלה, כי אז יביא לי כבר הגיל שלי נחמה גדולה. שהרי אי אפשר, כי הגעגועים אשר בהם אני שרוי יארכו זמן רב מדי. והלא מן הנחוץ שכל הנמשך זמן קצר, ואם הוא ענין חשוב, יקל לשאתו.

זהו מה שהיה לי להגיד על הידידות. ולכם אני פונה בדרישה שתקדישו מקום כבוד לצדקוּת אשר בלעדה אי אפשר לה לידידות שתתקיים. אמנם עליכם לדעת, כי חוץ מן הצדקות אין דבר יקר מן הידידות.