סִפְּרוּ שֶׁאַחַד הַסְּכָלִים הָיָה מְהַלֵּךְ וּבְיָדוֹ אַפְסַר חֲמוֹרוֹ כְּשֶׁהוּא מוֹשְׁכוֹ אַחֲרָיו. רָאוּ אוֹתוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים מִן הָרַמָּאִים. אָמַר אֶחָד מֵהֶם לַחֲבֵרוֹ: “נוֹטֵל אֲנִי חֲמוֹר זֶה מֵאָדָם זֶה”. אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: “כֵּיצַד אַתָּה נוֹטְלוֹ?” אָמַר לוֹ: “בּוֹא אַחֲרַי וַאֲנִי מַרְאֶה לְךָ”. הָלַךְ אַחֲרָיו. קָרַב אוֹתוֹ רַמַּאי אֶל הַחֲמוֹר, וְהִתִּיר מֵעָלָיו אֶת הָאַפְסָר. מָסַר אֶת הַחֲמוֹר לַחֲבֵרוֹ, וְשָׂם אֶת הָאַפְסָר בְּרֹאשׁוֹ הוּא, וְהָלַךְ אַחֲרֵי הַסָּכָל עַד שֶׁיָּדַע שֶׁחֲבֵרוֹ הָלַךְ לוֹ עִם הַחֲמוֹר, וְעָמַד. מָשַׁךְ אוֹתוֹ הַסָּכָל בָּאַפְסָר וְלֹא הָלַךְ, הִפְנָה פָנָיו אֵלָיו וְרָאָה אֶת הָאַפְסָר בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם. אָמַר לוֹ: “אֵיזֶה דָּבָר אַתָּה?” אָמַר לוֹ: “אֲנִי חֲמוֹרְךָ, וְלִי סִפּוּר מַתְמִיהַ, וְהוּא שֶׁהָיְתָה לִי אֵם זְקֵנָה וִישָׁרָה, בָּאתִי אֵלֶיהָ בְּאַחַד הַיָּמִים כְּשֶׁאֲנִי שִׁכּוֹר. אָמְרָה לִי: ‘בְּנִי, שׁוּב בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה מֵהֶפְקֵרוּת זוֹ’ נָטַלְתִּי מַקֵּל וְהִכֵּיתִי אוֹתָהּ בּוֹ. קִלְּלָה אוֹתִי וְהָפַךְ אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה צוּרָתִי לְצוּרַת חֲמוֹר, וְהִפִּילַנִי לְיָדְךָ. וְנִשְׁאַרְתִּי אֶצְלְךָ כָּל הַזְּמַן הַזֶּה כֻלּוֹ, עַד שֶׁבָּא הַיּוֹם הַזֶּה, וְהִרְהֲרָה בִי אִמִּי וְעוֹרֵר אֱלֹהִים בְּלִבָּהּ רַחֲמִים עָלַי, וְהִתְפַּלְּלָה עָלַי, וְהֶחֱזִירַנִי אֱלֹהִים לְאָדָם כְּמוֹת שֶׁהָיִיתִי”. אָמַר הָאִישׁ: “אֵין חַיִל וְאֵין כֹּחַ אֶלָּא לֵאלֹהִים הָאַדִּיר, מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִמְּךָ אָחִי, שֶׁתִּמְחַל לִי עַל מַה שֶּׁהָיִיתִי עוֹשֶׂה בְךָ מִן הָרְכִיבָה וְזוּלָתָהּ”. נִפְטַר מִמֶּנוּ וְהָלַךְ. חָזַר בַּעַל הַחֲמוֹר לְבֵיתוֹ וְהוּא שִׁכּוֹר מִן הַצַּעַר וְהַדְּאָגָה. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: “מַה הוּא זֶה שֶׁהִדְהִימְךָ, וְהַחֲמוֹר הֵיכָן הוּא?” אָמַר לָהּ: “אִי־אַתְּ יוֹדַעַת כְּלוּם בְּעִנְיַן הַחֲמוֹר, וַהֲרֵי אֲנִי מְסַפֵּר לָךְ”. סִפֵּר לָהּ אֶת הַסִּפּוּר. אָמְרָה: “הוֹי לָנוּ מִדִּינוֹ שֶׁל אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה. כֵּיצַד עָבַר עָלֵינוּ כָּל הַזְּמַן הַזֶה כֻלּוֹ, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְשַׁעְבְּדִים בְּנֵי אָדָם”. הָיְתָה נוֹתֶנֶת צְדָקָה וּמִתְפַּלֶּלֶת לִסְלִיחַת אֱלֹהִים, וְהָיָה הָאִישׁ יוֹשֵׁב מֶשֶׁךְ זְמָן כְּשֶׁהוּא בְלִי עֲבוֹדָה. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: “עַד מָתַי יְשִׁיבָה בְטֵלָה זוֹ בַבַּיִת מִבְּלִי עֲבוֹדָה? לֵךְ לַשּׁוּק וּקְנֵה לָנוּ חֲמוֹר וַעֲבֹד בּוֹ”. הָלַךְ לַשּׁוּק וְעָמַד בִּמְקוֹם מִמְכַּר הַחֲמוֹרִים, וְהִנֵה חֲמוֹרוֹ עוֹמֵד לִמְכִירָה. כְּשֶׁהִכִּיר אוֹתוֹ, נִגַּשׁ אֵלָיו וְשָׂם אֶת פִּיו עַל אָזְנוֹ וְאָמַר לוֹ: “אוֹי לְךָ, מְגֻנֶּה שֶׁבָּאָדָם, כְּלוּם חָזַרְתָּ שׁוּב אֶל הַשִּׁכְרוּת וְהִכִּיתָ אֶת אִמְּךָ? שׁוּב אֵינִי קוֹנֶה אוֹתְךָ לְעוֹלָם”. וְעָזַב אוֹתוֹ וְהָלַךְ.
וּמִמַּה שֶּׁיְסֻפָּר: