לוגו
אל נגרר אחרי המחרימים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

במחנה הערבי הולך כאילו ומתגבר החרם נגד הסוחר היהודי. כרוזים מוּצאים. צעירים מתהלכים ברחוב ומפריעים לערבים להכנס לחנות יהודית. היש סכנה בתנועה הזאת?

נזק של רגע בודאי. חנוני פלוני או אלמוני בחיפה או בעיר העתיקה בירושלים ירגיש בהתמעטות הלקוּחות. ואולם – כעבור זמן קצר בערך – עתידה גם התנועה הזאת להתפורר, כשם שהתפוררו אלה שקדמו לה, אצל היהודים ואצל הערבים. יתכן חרם מוצלח, כלומר חרם מוחלט וממושך, כלפי סחורת חוץ (כמו שניסו ההודים, בעצם גם הם בלי הצלחה שלמה, נגד הסחורה האנגלית). אפשר לתאר חרם מוצלח נגד סחורה אחת מסוימת (כמו נסיון יהודי ירושלים נגד החשמל), אולם קשה לתאר חרם כלכלי נגד ישוב שלם החי בארץ אחת עם הישוב המחרים, זה בצד זה, לעתים באותו רחוב, באותו בית גופא. בין הישוב הערבי והישוב העברי התהוו מזמן, וביחוד בעשר השנים האחרונות, חוטים כלכליים ללא מספר. מבלי שהרגשנו בכך, מחוץ לכל תעמולה פוליטית, קמו בארץ חיים משותפים בין שני עמים. אין לך נקודה אחת בארץ, ויהיה זה כפר ערבי נדח או תל־אביב העברית ה„טהורה“, אשר לא תדע את החוטים האלה. תוצרת ערבית נכנסת אלינו, תוצרת עברית נכנסת אל הישוב הערבי. וזאת בדרכים מרובות, אשר לפעמים אינן נראות כלל לעין. יחסינו ההדדיים אינם יחסי מסחר בלבד. ישנם גם יחסים בנקאים, יחסי דייר ובעל בית, עובד ומעביד. הרשת הזאת נשתזרה כבר יפה, ולצעירים הערבים הללו המתהלכים ברחובות לא יעלה לקרוע אותה. החרם מוכרח להתפקע, לאחרי שהזעם יעבור במקצת. העשיר ישוב לחשוב על הבצע, העני ישוב לחפש לו אפשרות לחסוך פרוטה. הסחורה העומדת בפני ההתחרות, הסחורה הזולה והטובה יותר, מוכרחה לנצח בשוק. תאות הכסף, חולשה אנושית, הכרח החיים, מתאחדים כולם יחד כדי לשבור את החרם הכלכלי. מישהו בין הערבים, חרוץ יותר, יתחיל ברמאות: יקנה בסתר סחורה יהודית וינסה למכור אותה כסחורה ערבית, וכמובן, בהוספה על המחיר, מעין „פרס“ על הסכנה שהוא מעמיד בה את עצמו. היום יצליח – מחר יתָּפס. בינתים יצאו אחרים בעקבותיו. הקונה ירגיש בספסרות הזאת הנעשית על חשבון הרגשתו הלאומית ויתרעם. הוא לא יסכים שמעטים יתעשרו מצרת הכלל, כעסו על היהודי יחלוף ויתחיל לפנות שוב ישר אל היהודי. וגם לפני שתתגלינה הופעות כאלה ישאל הקונה הפשוט, ההמוני: „לי אסור לקנות אצל היהודי אעפ"י שסחורתו זולה יותר – ולבעל הבית הערבי מותר לאכסן בביתו את הדייר היהודי?“ וכלום יוַתר בעל הבית הערבי על שכר דירה יהודי? המועצה המושלמית קראה גם את הפועלים הערבים לא ללכת לעבודה במושבה היהודית. כלום יתכן להעמיד את הפלח בפני נסיון כזה? כלום יעמוד בו?

כל תנועת החרם הזאת, אם כי היא עלולה לגרום נזק לכמה עסקים יהודיים, מוכרחה סוף־סוף להתפורר, אמנם בתנאי: אם נדע להתייחס ב„סבלנות“, אם נתן לה להתפתח, על כל פנים במשך זמן ידוע, מבלי להתערב בה, כלומר מבלי להכריז מצדנו את החרם השיטתי על התוצרת הערבית ועל כוח העבודה הערבי. אם ברור לנו שהחרם עלול להביא נזק, וממילא גם רוגז, אצל ההמונים הערבים, הרי ענינינו דורשים שהנזק הזה יוזקף על חשבון ה„מנהיגים“ הערבים והרוגז יפול על ראשיהם. יאכלו נא מכריזי החרם, הם לבדם, את פרי תעמולתם. תפול האחריות, כולה, על המסיתים. תהיה נא התמונה ברורה בתכלית בהירות.

היה טעם בהכרזת חרם מצדנו, אילו היינו מכריזים ע“י כך מלחמה לעולם ועד, אילו אמרנו לבנות בארץ ישוב עברי ללא שום קשר עם הערבים שבא”י ושבארצות הסמוכות, ישוב עברי עצמי מבחינה כלכלית במאה אחוז. אילו לא איכפת היה לנו שהילדים הערבים ילכו ויגדלו מתוך הכרה שכאן, בארץ הזאת, בשכנות הקרובה ביותר, גרים אנשים המתיחסים לערבים בבוז ובשנאה כאלה, שאפילו ירקות אינם רוצים לקנות מהם. אך במלחמה הזאת, „לעולם ועד“, ודאי שאין אנו רוצים. ועל כן אין גם הצדקה לחרם כלכלי – מלבד אולי במקרים יוצאים מן הכלל, כשיש לו הצדקה מכרעת שברגש (ענבי חברון) – אשר אין מקציבים לו אפילו תחומי זמן ומתחילים בו מבלי דעת מתי ובאיזה תנאים יחדלו ממנו. כשהעמים מכריזים מלחמה איש ברעהו, הם מודיעים לכל הפחות, מתי הם מוכנים להפסיק אותה. בחרם ההולך וגובר עתה בארץ, ביחוד בקרב הישוב הערבי, אין גם זה: אין דרישות, אין תנאים, ומשום כך בעצם אין גם סכוי לנצחון.

אל נגרר אחרי הצעירים הערבים הללו, המתהלכים ברחובות יפו, ירושלים וחיפה וכרוזי חרם על היהודים בידיהם. אל נחשוב שבאם הערבים אחזו באמצעי מלחמה מסופק נגדנו, חרב־פיפיות ממש, הרי ה„כבוד הלאומי“ דורש מאתנו לענות להם באותו האמצעי. אם באסטרטגיה של המלחמה הצבורית היו שגיאותינו עד עתה כל כך מרובות, הרי על כל פנים עלינו ללמוד מן המאורעות האחרונים. לאחר שחלק מאתנו הלך שולל אחרי הפרובוקציה הדתית, אל נלך שולל אחרי הפרובוקציה הכלכלית.


י“א אלול פ”ט. 16.9.29