החקירה הפרלמנטרית, המתנהלת זה כשבועיים בירושלים, מגלה תמונה מזעזעת של המשטר הא“י. במשך כמה ימים שקדמו לפרוץ המאורעות נהלו „נכבדי“ הערבים הסתה שיטתית נגד היהודים וקראו את המוניהם לפרוע. ההסתה היתה גלויה. היא נעשתה לעיני הממשלה. במשטרה מונחים ראפורטים מפורטים עם טופסי נאומים של כל השיכים האלה. ובכל זאת לא נפסקה ההסתה ואיש לא חשב ברצינות להתכונן למועד. לא הועילו האזהרות. אף כשפרצו בלבולים בירושלים, לא אחזה הממשלה באמצעים תקיפים ונמרצים – לא בירושלים גופא ולא במקומות אחרים, אשר על המצב בהם דנה לעת עתה הועדה (חיפה, חברון, צפת) – כאילו לא היה ברוּר שבּעֵרה אשר אין מכבים אותה מוכרחה להתפשט. אם החקירה לא תתן לנו בעתיד נקודות אור כל שהן, הוכחות־מה להתאמצות הרצינית של הממשלה למנוע בעד הפרעות ולדכא בהתפרצן, נשתומם רק שהמהומות לא התפשטו על פני כל הארץ כולה. כי מתוך חומר החקירה אין אנו רואים כלל מה היה הכוח הממשלתי המונע בעדן. אולם גם החומר שנתפרסם כבר – והוא כולו מעדוּת אנשי הממשלה – דַיוֹ לדון את ממשלת א”י של תקופת הפרעות לכף חובה, באשר היתה זאת ממשלה שלא רצתה למשול. ומבלי להכנס לסבות התופעה הזאת, אין ולא יכול להיות לממשלה ציוּן רע מזה.

האם יש לנו רשות להגיד שהממשלה נוכחית, הממשלה שלאחר ימי אב, רוצה למשול בארץ?

בחומר הזה שנתגלה לעיני ועדת החקירה יש בודאי חידוש רב לחברי הועדה. חידוש־מה יש בו גם לנו, כי למרות חשדינו הקשים, לא ידענו גם אנו את מדת חולשתה של ממשלת לוק. אולם לממשלה אין חידוש בחומר הזה. הרי לוּקח מראפורטים של המשטרה, מיומניהם של פקידי הממשלה. כל השמות האלה אשר אנו שומעים אותם בפעם הראשונה – של השיכים המסיתים ושל הפקידים המטומטמים שאינם יודעים את חובתם – ידועים לממשלה היטב. ובכל זאת: השיכים הללו לא נמסרו לדין והפקידים הללו לא פוטרו ממשרותיהם. אלה מהלכים ברחובות ובודאי ממשיכים בפעולתם ואלה „מגינים“ על חיינו ובטחוננו.

ברחוב ובמסגדים הכל כמו שהיה. אדרבא: רע פי כמה ממה שהיה. העתונות הערבית מדברת בשפה אשר לא היתה מעיזה להשתמש בה לפני מאורעות אב. כאילו המאורעות האלה, הם הם שנתנו לעסקנים הערבים עוז חדש. הפורעים נעשו גבורים. בכל ערמת החוקים של הממשלה והאמצעים האדמיניסטרטיביים שבידה, אין מכשיר אשר בעזרתו אפשר להלחם בחרם כלכלי שהוכרז על ישוב שלם. מותר לאיים (בגלוי, בפירוש) על היהודים בפרעות חדשות ועל הממשלה במרד, אם תפריע לפרעות. העתונוּת הלועזית מדברת על התכוננות הערבים לפרעות, על הזיון הערבי ההולך ונעשה בארץ, על הברחת נשק. עתונאי אנגלי מרמז בדברים ברורים למדי על דרכי הזיון הזה, על האנשים המעורבים במעדי פשע אלה – רק הממשלה אינה יודעת ולא כלום. שום פעולה רצינית אינה נעשית כדי לפרוק את הנשק מעל המתכוננים לפרוע. כדי לקיים ולהגביר את התסיסה בארץ, נאחזים העסקנים הערבים בכל מיני אמצעים העלולים להשפיע על עם בלתי מפותח ובעל דמיון. כל הסימבוליקה „המהפכנית“ – למן הדגל השחור ועד קבורת „הצהרת בלפור“ – גוּיסה למטרה זו. הפגנות־רחוב אינן פוסקות. גם ועדת החקירה אינה יכולה לבקר את המקומות שבהם פרעו הערבים ביהודים, מבלי שהביקור הזה יהפך להפגנת איבה כלפי היהודים, על כל אלה עונה הממשלה באפס פעולה. היא טרם אחזה בכל אמצעי שהוא, אשר יַראה לעסקנים הערבים, שהממשלה מוכנה לעמוד בפרץ, ולהמונים הערבים שעסקניהם ממשיכים להוביל אותם בדרכים עקלקלות. כשנזדמן לנציב העליון לדבר בפומבי, במלוא סמכותו, על דרכי פעולתו ועל כווּן עבודתו, מצלצלים דבריו כהתנצלות בפני הערבים וכהתעלמות גמורה מפני הישוב העברי והתנועה הציונית. חליפת המכתבים בין האמיר עבד־אללה להנציב היא תעודה מיוחדת במינה: עזות וחוצפה ידבר האמיר, „תחנונים“ יענה הנציב.

בכל המסגרת האדמיניסטרטיבית־משפטית הזאת, שאינה אוסרת את ראשי המסיתים ונותנת להם להמשיך את פעולתם, המניחה את פקודת העונשים הקיבוציים על הנייר, יש רק פרט אחד אשר בו כאילו מתגלית תקיפות ונאמנות לחוק. אלה הם פסקי המות שנגזרו על אחדים מן הפורעים. אולם שום ברכה לא תצמח מקיום פסקי דין אלה לישוב העברי ולמפעל הציוני. דעה זוּ נובעת לא רק מתוך התנגדות כללית למיתת בית־דין, אלא גם מתוך הערכת המצב הפוליטי אשר בו אנו נמצאים. במסגרת האדמיניסטרטיבית־משפטית הזאת של הפקרות ושל העדר־משפט, כשמכל האמצעים להשלטת החוק נאחזים בנקודה הזאת ורק בנקודה הזאת, עלולה היא, לפי דעתי, למלא תפקיד פרובוקציוני בלבד.

מאין נובעת המסגרת הזאת, שסכנות גדולות ומכריעות מטביחות־אב כרוכות בה? על הסיטואציה הפוליטית המשונה הזאת זורקת אור־מה שיחה, אנקדוטית ממש, שהיתה בימים אלה בין יו“ר ועדת החקירה ובין עורך־דין הממשלה. כשדברו על הבנין, שנבנה כמה שבועות לפני המאורעות סמוּך לכותל, אמר מר פרידי: „לוּ ניתנה הפקודה להפסיק את הבנין, היה הרושם נורא בעולם המושלמי“. ואולם מר שאו אינו נותן, כנראה, לבלבל את מוחו במשפט מפוצץ ושואל: „איזה עולם מושלמי – הווקף, המועצה המושלמית או הועה”פ הערבי – למה כונתך?“ מר פרידי שנלחץ אל הקיר, היה מוכרח לצמצם במאד־מאד את „העולם המושלמי“ שלו – עד „למושלמים הגרים ליד הכותל“.

כאם המפתח. המצב המחריד והמבייש אשר בו אנו נמצאים נובע מזה, שהשלטון נמצא בידי אנשים הרואים תמיד לפני עיניהם את „העולם המושלמי“, או המעמידים פנים כאילו הם רואים אותו. אין לדעת מדוע אמר מר פרידי את המשפט „הכללי“ שלו – משום שהוא עצמו מאמין בעולם הדמיוני הזה (גם מבין עסקנים ציוניים וסופרים ציוניים יש משתתפים במלאכת הזיוף הזה), או משום שרצה ליצור רושם מוטעה אצל הועדה. ואין לדעת מהו – „העולם המושלמי“ של שולטי הארץ – יצור דמיונם החולה או מכשיר רמאות פוליטית, אולם יהיה מה שיהיה, „העולם“ הזה – אם התנועה הלאומית הערבית, הגדולה, החזקה, המסוגלה לעורר מהפכות ומרידות, או המופתי בירושלים, שנעשה למנהיג האומה, או הועד הפועל הערבי שנעשה למפקדה ראשית של צבא עצום, או האמיר עבד־אללה, שנעשה לנסיך הארצות הערביות ההולכות ומתאחדות במלחמת הקודש נגד האויב היחידי המסכן את קיום האומה הערבית, הלא היא הציונות – „העולם המושלמי“ הזה, הוא הוא המכריח את ממשלת ירושלים לשבת בחיבוק ידים למראה מעשי הרס הנעשים בארץ, הוא המכריח את הנציב העליון לדבר בטון של התנצלות עם „אמיר“ עבר הירדן, הוא המכריח אותו לעשות ויתור אחרי ויתור לועד הפועל הערבי. ואין יו“ר אשר ישאל את שליטי הארץ: „ממה נבהלתם? מה היצור הזה אשר לו אתם מוסרים את השלטון שבידיכם?“ אילו היתה ממשלת ירושלים נאלצת לענות תשובה ברורה על השאלה הזאת, כמו שנאלץ מר פרידי על ידי יו”ר ועדת החקירה, לא היתה תשובתה שונה בהרבה מתשובתו הוא.

ואולם, כנראה, אין איש שואל, ומשום כך, כאשר יקרה לכל ממשלה חלשה: הכוח הקיים בדמיון בלבד, הכוח שבמציאות איננו בלתי אם גרעין רפוי, הולך וניזון, ומתאזר עוז ויש סכנה שיהפך לכוח ממש. אפשר אך משחק חמד לו השלטון עם הארץ – המשך של אותו משחק מימי אב. אולם אנו נשלם, בודאי, מחיר עצום בעדו. ויתכן שמשחק זה יעלה ביוקר רב גם לשלטון עצמו. והנציב העליון של בריטניה הגדולה בא"י לא יהיה הראשון בין המדינאים שעוררו וגידלוּ „בידים“ רוחות אשר אין להם שליטה עליהן.

ח' חשון תר"ץ 11.11.29