ציונים, עורכי העתונות הציונית, כתבי העתונות הכללית, כל מיני „חובבי דיפלומטיה“ בארץ גופא בתזכיריהם – רבים הם העוסקים במלאכה המשונה למדי במיצר שלנו. לכאורה, חובת כל האנשים האלה היא לאזור כוח ולהתרכז בהגנה על הערכים היסודיים של הציונוּת נגד האויבים המרובים התוקפים אותה. ואילו האנשים האלה שמו להם מטרה אחרת: „לפקוח את עינינו“ על כוח האויב ולהכריח אותנו ע"י כך ל„שלום“ אתו. ובאשר לפי הנתוח שלהם כוח האויב הוא עצום וכוחנו אנו אפסי, אין השלום הזה יכול להיות בלתי אם ויתור על ערכי הציונות ועל כבושיה בעבר, בהוה ובעתיד.
איך משיגים את המטרה? ביחוד, כאמור, מתוך הפרזת כוח האויב. הציונים הללו באים אלינו – וגם אל העולם החיצוני – ומספרים גדולות ונצורות על ארגון הערבים, על אחדותם, על התנועה הלאומית הכבירה הזאת אשר מן הנמנע ללחום בה. והם מתרעמים עלינו, כמו שעשה זאת לפני זמן קצר עורך ה„יודישה רונדשוי“, על שאין אנו רוצים לראות את האמת וכותבים את המלה „מנהיגי“ הערבים במרכאות דוקא. הלא האנשים האלה, ששלחו נגדנו את הפורעים, מנהיגים אמיתיים הם, והראיה – העובדה עצמה שהפורעים נשמעו להם.
האם נכון התאור הזה, האם מתאים הוא למציאות החדשים האחרונים?
הערבים התאחדו והתארגנו. במה התבטאו הארגון והאיחוד? לא בפעולה יוצרת, חס ושלום. ולא במחשבה עמוקה שאיננה, אלא בזה שעתונים שיצאו קודם פעמיים בשבוע יוצאים עתה כל יום, בזה שקול האופוזיציה הערבית כמעט שלא נשמע יותר. בנמוקים אלה, ממש באלה ובדומים לאלה, באים העתונאים הללו ומספרים לקוראיהם על הכוח הערבי העצום. ועל דעתם לא יעלה כלל, שהתופעות האלה מתבארות ע“י תסיסה פוליטית בת־רגע, שאחזה את הארץ ע”י דבר פשוט בתכלית הפשטות, הלא הוא: האמצעים הכספיים הנמצאים בידי מנהלי „התנועה“. ומלבד זה: כלל וכלל לא נכון שהאופוזיציה הערבית נעלמה כליל. דוקא בזמן האחרון הרימה שוב את ראשה. ולמה נהיה פזיזים כה במסקנותינו, למה לא נחכה עוד חדשיים – חצי שנה? אולי תשתנה התמונה? כלום מותר לעשות הערכות מכריעות על יסוד מצב רוח השורר כיום בארץ? אין אנו יודעים את הנעשה בפנים המחנה הערבי. אולם ישנם כמה סימנים המרשים לפקפק ב„אחדות הברזל“ של המחנה הזה וביציבותו.
וישנן עוד הוכחות לכוח „התנועה“ הערבית: דגלים שחורים ב־2 בנובמבר, השביתה הכללית. כאן לפנינו הופעה מענינת מאד: אותם האנשים הרוצים להוכיח לנו, על יסוד כל הדיקורציה הזאת את כוח הערבים, – בשעה שהם דנים על ענינינו אנו, הם מתיחסים בזלזול גמור ומוחלט לכל הועידות, הקונגרסים, הדגלים והנאומים שלנו. כל זה בשבילם רק „רעש“ ו"צעקנות“ מחוסרי כל ערך, שאינם מעידים כלל על כוח התנועה. אצלנו הם מעריכים אך ורק מעשים, מפעלים, ביחוד השקעת כסף. גרעין של אמת, וכלל לא קטן, ודאי יש בהשקפה הזאת. אמנם החוגים האלה דוקא מגזימים בגרעין זה ונוטים להשליך החוצה גם את כל ה„אימפונדרבילים“ אשר תנועה ציבורית קיימת עליהם לא פחות מאשר על המפעלים המעשיים. אולם לא זה חשוב. חשוב שאותם הדברים, כשהם נעשים בקרבנו, הם מעוררים בוז וזלזול, מעוררים בגלוים הערבי כבוד והערצה. לגבי הערבים רואים אלה בכל הרעש סימני „תנועה כבירה“, אשר אנו מחויבים להכנע בפניה.
תנועה לאומית, מנהיגים – חס וחלילה להכניס אותם ב„מרכאות“. מדוע? מה זכותם של האנשים האלה – המופתי והועד הפועל הערבי – להתימר למנהיגי התנועה הלאומית הערבית? בחירה? לא. המופתי נתמנה למשרתו הממשלתית ע"י סמואל, ואיש לא ידרוש מאתנו להסיר את המרכאות מאת ה„בחירות“ לועידה הערבית. ובכל זאת – מנהיגים! מדוע? מה עשו לעמם, במה קידמו אותו, במה שרתוהו, מתי דאגו לו, לשחרורו הסוציאלי, להשכלתו, לבריאותו, מה ומתי הקריבו לטובתו, למען נהיה מחויבים להתיחס אליהם בכבוד ולהכיר בהם את מנהיגי עמם? לא כלום. כנופיה של מנצלי עמם אשר הנאת־טובה פרטית כנגד עיניהם. כיום הזה על כל פנים – לא יותר. ועל כן – מדוע הם מנהיגים בלי מרכאות דוקא?
ועל זאת ישנה תשובה נצחת, כביכול. ההמונים הלכו אחרי האנשים האלה – על כן הם המנהיגים. אל נחפז. נבדוק אחת לאחת את המימרא הזאת. ההמונים? מתי? איפה? מאות ומאות כפרים ערבים נשארו שלוים ולא זזו ממקומותיהם בשעת הפורענויות. בגלילים שלמים – יהודה, שומרון, גליל – כמעט שלא הורגשה תסיסה כלל. ואם נסכם את כל אלה אשר השתתפו בפרעות (ורק נוציא, כמובן, מתוכם את הבידואים, המוכנים תמיד, בשעת כושר והפקרות, להתנפל על מישהו, גם על אחיהם הקרובים ביותר), בכל המקומות שבהם פרעו הערבים ביהודים, כמה נקבל? סבורני, שאם נמנה אלפים אחדים, והגזמנו. האלה הם המונים? וכלום באמת גם האלפים האלה הלכו אחרי המנהיגים הללו דוקא, על סיסמאותיהם הפוליטיות של עכשיו? כלום האלפים האלה הלכו ללחום בציונות, בהצהרת בלפור, בישוב העברי? אין זו אמת. הם הלכו לנקום נקמת דת ודם, אשר כאילו חוללה וכאילו נשפך, הם הלכו לפרוע פרעות ולשדוד רכוש. מדוע הלכו? עתה, עם הימים המעטים של ועדת החקירה אין כבר ספק בדבר: משום שספרו להם כל מיני בדויות ועלילות והבטיחו להם ש„הממשלה אתם“ והממשלה מצדה עשתה הכל כדי שהפורעים יאמינו גם בבדויות וגם ב„נייטרליות“ שלה. כל הבנין הזה – הוא זיוף. האמת היא ש„המנהיגים“ השקיעו כוחות עצומים להקמת הערבים נגד היהודים, השתמשו למטרה זאת באמצעים קיצוניים (מה נורא יותר מחורבן המסגד?), שמו על כף המאזנים את האבן הגדולה ביותר שברשותם (הדת! המופתי הגדול!), עוררו אינסטינקטים שפלים ביותר, עשו את כל העבודה הזאת בתנאים פוליטיים נוחים ביותר (לוק! העדר הנציב! העדר המנהיגים היהודים מן הארץ! כֶּסֶל של חוגים יהודים ידועים!), ואמנם הספיקו להרוס 3–4 נקודות יהודיות ולעשות טבח בחברון ובצפת (ישוב חלש שאינו מסוגל להגנה עצמית כל שהיא!), אולם מנקודת המבט של „התנועה הלאומית“, „תנועת המונים“, נחלו מפלה עצומה, גם מבחינת כמות המשתתפים ב„תנועה“ וגם מבחינת אופי „התנועה“.
וגם כאן חוזרת אותה תופעה משונה שצוינה לעיל. אותם האנשים, הרואים בפרעות אב תעודת־סמכות למופתי להֵחָשֵב למנהיג האומה הערבית, בשעה שהם דנים על ענינינו אנו, יש להם אַמת־מדה אחרת לגמרי. אולם לתנועה הערבית להיותה חזקה וכבירה, תנועה לאומית של שחרור, די בפרעות בלבד.
ואחרי הפרעות, בא תורו של „העולם הערבי“. איה הוא? איפה מצרים, סוריה, עיראק, אף עבר הירדן? איה העזרה הפוליטית הגדולה מארצות אלה? איה ההמונים הנלהבים והאמיצים התורמים סכומים גדולים? איה המעשים והמפעלים? ואפילו ההשתתפות בחרם על התוצרת העברית האי"ית איה? לא כלום.
אפשר להבין שהעתונות הערבית מזייפת את המציאות – על אלה קיומה. אפשר להבין שלוק ואשר אתו מסלפים את האמת – הם מוכרחים להציל את עצמם. ואולם הציונים? למה להם להשתתף במלאכת הזיוף והסלוף הזה? למה להם „התנועה הלאומית הערבית“ הזאת על „מנהיגיה הכבירים“. כיצד אינם מבינים, שהכוח אשר הם מעמידים כנגד עינינו כוח דמיונם הוא, ואם יהפך לכוח ממש הרי רק הודות ללוק והודות לפאניקה בין היהודים אשר הם הם, הציונים הטובים האלה, זורעים בשתי ידים? הם, אנשי התרבות הפוליטית, המעורבים בחיי גרמניה ואוסטריה וצרפת ואנגליה וארצות הברית, כיצד לא למדו מקורות העמים האלה בשנים האחרונות דוקא, השנים שלאחר המלחמה, שאילו היו הכוחות הצבוריים של העמים האלה מתיחסים ל„עושי הפרעות“ אשר בקרבם, כמו שהם הציונים האלה, מזמינים אותנו להתיחס למופתי ואשר אתו, היו כל המדינות הללו כבר מזמן בידי הקומוניסטים ו„המאה השחורה“ למיניה? כי מי לא ניסה – ובשעות ידועות גם הצליח – להוכיח את „סמכותו להיות מנהיג העם“ בעזרת הרצפט הפוליטי הפשוט הזה – ארגון מהומות?
בנו תלוי הדבר במדה רבה, במדה מכרעת – אם נעמוד במשבר הזה או נסגיר את עמדותינו. בנו תלוי הדבר – באשר לא צבא עצום, אלא כנופית פוליטיקנים לוחמת בנו. שאלה ערבית, עם ערבי – לחוד, עלינו לפתור את השאלה הזאת, עלינו למצוא את הדרכים לחיי שלום עם העם הערבי. אולם אין שום יסוד פוליטי – על אחת כמה וכמה אין שום יסוד מוסרי – למסור את גורלנו לידי הכנופיה ההיא. אם רק אמיצי לב ואמיצי הכרה נהיה, אם לא נתן לפאניקה להשתלט עלינו, אם נגלה, בכל הזדמנות, בכל מקום, את זיופיהם של המופתי ולוק, אם נדרוש ללא פקפוקים ובתוקף את זכותנו, הזכות לבנות, מבלי לגרום נזק ועול למישהו, את המולדת העברית בא"י – יכול נוכל.
י' חשון תר"ץ 13.10.29