על יד הכותל המערבי נעשה לנו דבר קשה מאד. אמנם, במקום אותו קיר הנבנה עתה במרחק כמה עשרות מטרים מן הכותל עמד קיר גם קודם. אולם הקיר הקודם לא היה זקוק כלל לתקון, על אחת כמה וכמה לא היה שום צורך להרסו ולבנות במקומו מפואר יותר. והעיקר: בקיר הישן לא היה אותו פתח המוביל עתה, דרך מדרגות מיוחדות חדשות, בכמה סבובים, ישר לרחבת הכותל. על הקיר עומד זה שבועות מוּאזין הקורא מושלמים לתפלה. מעל הקיר הזה נגלים כל הרחבה והכותל עצמו, על כל פרטיהם. על הקיר, על המדרגות ועל הגגות המאהילים על הסבוב המוביל לרחבה יכולים לעמוד עשרות ואולי מאות אנשים, ישר מעל לראשי המתפללים, בשעה שעד עתה היתה רק דרך אחת לכותל, זו שמשמאלה (כשהפנים אל הכותל), ועל הדרך הזאת, עם סימטאותיה הצרות, היה קל להשגיח ואת כל העובר בה אפשר היה לעצור ולשאול למה לו ללכת בה, כי הן אך לכותל היא מובילה. ועתה נפתחה עוד כניסה אחת לכותל, מצד ימין, מרחוב גדול ורחב, מרחוב בו עוברים תמיד מאות ואלפים, הלא הוא הרחוב למסגד. לעבור את רחבת הכותל מימין היו יכולים עד עתה רק תושבי הבתים המוגרבים. עתה הדרך פתוחה לפני כל. אם ישאלו את בוני הקיר למה פתחו את הפתח, וענו בודאי: כדי לאַפשר לתושבי הבתים המוגרבים לצאת ישר אל המסגד, אולם את הפתח המוביל מחצר המוגרבים לרחבת הכותל אינם סוגרים ועל ידי כך בטל גם הנימוק הרופף הזה.

בפי הממשלה ישנה אך נחמה אחת והיא: לא ישתמשו בפתח החדש הזה אלא בשעות התפלה הקבועות, ו“השעות הקבועות” האלה הן אולי הדבר הקשה ביותר בכל החידושים הללו, באשר אין שעות כאלה ולא היו מעולם. תמיד ובכל שעה ישנם מתפללים על יד הכותל, והרשות גם ללא מתפללים, גם למבקרים ולתיירים יהודים הבאים למקום זה לא לשם תפלה, ­– גם להם הרשות לעשות רגעי רכוז אלה ללא הפרעה. אין ספק שהקיר המחודש, על פתחו מדרגותיו החדשים ועל קביעות שעות התפלה, הם הפרעה קשה בסטאטוס קוו.

אי אפשר לא לראות בבנין הקיר מגמה מסוימת, המשך התכנית האסטרטגית, שתחילתה – הנדבכים על הכותל משמאלו ומטרתה ליצור ולהגביר “חזקה” מושלמית על הכותל ועל רחבתו, ומי יודע לאן תוביל עוד התכנית הזאת. אם כיום עומד חזן מושלמי על הקיר החדש וקורא את המאמינים לתפלה, מי יערוב לנו שמחר לא יקום במקום זה גם מסגד שלם? מי יערוב לנו שהכניסה הזאת לא נוצרה בכוונה תחילה, כדי להפוך את רחבת הכותל למקום תנועה המונית ואת הגגות שמעל לכותל למקום שעשועים לגדולים ולקטנים, גם ב“שעות הקבועות” של התפלה, אשר רק המעבר על יד הכותל יהיה אסור בהן ולא העמידה על הגגות?

האחריות לבנין הזה חלה על הממשלה, היודעת היטב את הרגישות המוצדקת של היהודים כלפי הכותל המערבי, היודעת את הערך הרב, לא דתי בלבד, של האבנים האלה ליהודים וערכן האפסי למושלמים. ומקום שישנה התנקשות בין הרגשה טהורה ובין “להכעיס”, בין אמונה ופוליטיקניות נפסדת, היתה הממשלה חייבת לעמוד על צד האמונה הטהורה. חובתה היתה להסביר למושלמים, שעליהם לותר ולא על היהודים. זאת דרשה ממנה גם ועדת המנדטים שעל יד חבר הלאומים. אם כבר נמסרה שאלת הקיר ל“מומחים משפטיים”, היתה חובת הממשלה המקומית, היודעת משהו אשר אנשי לונדון אינם מחויבים לדעת ולהבין, ללוות את הדרישה בהסברה מתאימה. התנהגות הממשלה בשאלה זאת היתה יותר מ“בלתי ידידותית” כלפי היהודים. היא היתה מחוסרת הבנה, לא ראויה לממשלה נאורה ותרבותית, אשר עיניה לשלום הארץ ולא לחשבונות נפסדים של סכסוך עם בעם.

אי אפשר להצדיק את התנהגות ההנהלה הציונית והועד הלאומי – המוסדות אשר ידעו על בנין הקיר והפתח בו, כנראה לא הבינו את תוצאות הדבר. על כל פנים פעולת שני מוסדות אלה היתה בלתי מספיקה. ושוב: קל היה לחזות מראש שהבנין הזה יעָשה בשעה שנדמה כאילו הישוב הוא “מחוסר אב”, וגם הנציב העליון נעדר מן הארץ. ובכל זאת, כל חברי שני המוסדות האלה, ההנהלה הציונית והועד הלאומי, נסעו מן הארץ. נשאר רק חבר אחד של הנהלת הועד הלאומי. כן, דברים חשובים מתרחשים עתה בציריך, אולם כל אלה שנסעו לשם, האמנם חשובים הם לדברים אלה? האמנם לא היה יכול אף אחד מהם להשאר בארץ, אשר בכל זאת ישוב עברי בה וענינים, גם הם חשובים, נעשים בה יום־יום? יש בזה משום קלות ראש וסרוס התפיסה הציונית וההבנה הישובית אשר אי אפשר לסלחם.

עלינו להביט בעינים פקוחות בפני המציאות על יד הכותל, בפני המציאות במשרדי הממשלה ובמשרדי ההנהלה הציונית. אל נקטין את ערך הדבר, אל נחניק את ההתמרמרות שבישוב, הנובעת אמנם ממקורות שונים, אולם היא חיה בלב כולם. אך אין הרגש בלבד קובע צורת הבטוי להתמרמרות הזאת. אי אפשר לישוב לא ללמוד מהנסיון של מעשה יום הכפורים, ולֶקח הנסיון הוא: הפעולה כאן בארץ, הפגנות או התפרצויות אינדיבידואליות, עלולות להזיק לנו ולעורר נגדנו כוחות אשר לא התכוונו ללחום בהם. מרכז הפעולה הוא בחו"ל, בג’ניבה ובעיקר בלונדון. יהיה ברור ובולט רצון הישוב, יהיו ברורים ובולטים התמרמרותו ורגש העלבון שאחזו בו, אולם ההוצאה לפועל מוטלת על שליחי התנועה, על הנהלת הועד הלאומי ועל האחראים לפוליטיקה הציונית.

כ“ב תמוז פ”ט. 30.7.29