המחאה נגד השנויים הנעשים על יד הכותל המערבי צריכה להיות ראויה לעם. היא צריכה להביא לנו תועלת וברכה ולא נזק והרס. זו צריכה להיות תנועת הישוב המאורגן כולו, ולא של קבוצות בודדות ואנשים פרטיים, אשר כל אחד ואחד יפעל על אחריותו הוא. אמנם המוסדות הלאומיים המרכזיים – ביחוד ההנהלה הציונית וגם הנהלת הועד הלאומי – הכזיבו את הישוב, כי הם אחרו לעשות את המוטל עליהם. אולם המוסדות האלה קיימים. ורק הם בלבד הנם ביאת הכוח החוקית של הישוב הא"י ושל התנועה הציונית ואין רשות למישהו לתפוס את מקומם. אנרכיה זו, אם קללה בה בכל שעה, קללה כפולה ומכופלת בה בשעת נסיון, ברגע של מתיחות עצבים. אנו לא נחדל מתבוע מהמוסדות האלה פעילות ותקיפות בהגנת עניני האומה. עתה ישנו גם יסוד להניח, שהתביעה הזאת לא תהיה עוד קול קורא במדבר. אל יהינו, איפוא, בינתים עסקנים פרטיים להתגדר בבקעה זו, אל יקום “ועד הגנת הכותל” אשר אתמול הודיעו עליו העתונים. אל יתארגנו הצעירים תחת חסות “גדוד מגני השפה” ואל ידונו בישיבות סגורות על שאלת הכותל. לא להם ההכרעה בענינים כה דקים וכה אחראים. אם קבוצת מחוסרי הדעה כותבת ומדפיסה יום־יום בעתונם הירושלמי דברי זעם, אל ישמע איש בקרב הישוב לקולות־הרס אלו. לא מפי אלה נלמד אתּ אהבת העם וערכיו ואת אהבת הארץ וכבוש עמדותינו בה. לא נרשה להם לסכן את העמדות אשר נרכשו כבר בעמל דורות.

מקום מלחמת הכותל איננו כאן, בארץ. הוא בלונדון. חובת הישוב להניע למלחמה הזאת את כל האחראים לפוליטיקה הציונית, אשר בידיהם המפתחות. את חובתנו זאת עלינו למלא. גם ממשלת הארץ וגם המוסדות הלאומיים שלנו נתבעים לאחריות. אולם כל מעשה פזיזות של בלתי אחראים אינו עלול לעזור, וחובה להסתלק הימנו.

כ“ד תמוז פ”ט. 1.8.29