(על פי ספר החסידים)
בארץ הגולה היה רועה בהמות אחד, אשר כל ימיו לן בשדה אצל בהמותיו, מאכילן ומשקן ועושה מלאכתו ברב אמונה. ואם באה חיה רעה לשאת שה מן העדר, היה שם נפשו בכפו להצילה לאדוניה. ויקבל רק פת קיבר בשכרו, ויותר לא רצה לקחת. במילי דעלמא ובמילי דשמיא היה בור גמור, לא ידע גם צורת ה“אלף בית” ולא הבין גם מה להתפלל. איש כשר היה. ובעלות הבוקר וכל בריה נותנת שבחה למרא עלמא, היה רוחץ פניו וידיו ואומר: אֵל השמים, לו היו לך בהמות פה ונתתן לי לשמרן, כי אז עבדתיך חנם.
ויעבור שם פעם תלמיד חכם אחד וישמע אותו מברך כך ויחר לו ויאמר אליו: הוי פתי, כלום כך מתפלל האדם לבוראו? השיב הרועה אותו: ומה אעשה, ויותר איני יודע. אמר התלמיד: בא ואלמדך. ויבוא אליו יום יום וילמדהו קרוא וצרופי-תיבות, ואחר כך החל ללמדו סדר ברכות, קריאת שמע ותפילה.
וירא ה', כי גזלו ממנו נחת רוחו האחת, שהיתה לו בעולמו – מתום הרועה ופשטותו, ויתעצב אל לבו.