אֵין לִי פֶּה לְהָשִׁיב, כִּי פִיךָ הִמְרֵיתִי.

בַּחַיִּים מָאַסְתִּי וּבַמָּוֶת באריתי –

סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי.

בֶּאֱמֶת כִּי חַטָּאתִי נִסְתְּרָה וְנִגְלָתָה

וְעַתָּה עַל לֵב אַעֲלֶה – תֹּאחֲזֵנִי אֵימָתָה.

מִי לֹא יִרְאֲךָ, מֶלֶךְ הַגּוֹיִם? כִּי לְךָ יָאָתָה!

רוּחֲךָ, אֵל, יֵעָרֶה עַל עַם בְּךָ יִקָּרֵא,

רַחֵם בְּרֹגֶז תִּזְכּוֹר וְחֵטְא בַּיָּם תּוֹרֶה –

כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא.

הֱשִׁמּוּנִי שְׁגִיאוֹתַי וְחֶרְפָּה לִבִּי שָׁבְרָה

וְחַסְדְּךָ קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִתְשׁוּעָתְךָ שִׂבְּרָה,

קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָ, אָמַרְתָּ: אַל תִּירָא!