לפני עשר שנים, ב־1917, בימים שבּין 27 לפברואר עד 3 למארס (לפי הלוּח הרוּסי הישן) חלוּ ברוּסיה, ביחוּד בבירתה אז, בלנינגרד שהיתה אז עדיין פּטרוֹגראד, מאורעות היסטוריים, אשר בהתפּתחוּתם הטביעו את חותמם על כל עשר השנים הבאות. באמצע המלחמה החיצונית הקשה, עם אויב מזוּין שלא ידע רחמים בגבוּלות המדינה, בתוך התפּרקוּת כלכלית, פיננסית ומשקית, נפל השלטון בן דורות – השלטון שהיה מזמן לסמל האכזריוּת, הדיכוּי, הקלקוּל והרקבון. בימים ההם הגיע למדרגה האחרונה – הבּוֹץ המשפּחתי של הצאר הרוּסי האחרון התערב עם העוָרוֹן הממשלתי, כאילו כדי להראות, בתמוּנה בהירה, לידי מה מוּכרח להביא השלטון הבלתי מוּגבּל של היחיד, אשר מאחוריו עומדים לא הכוחות היוצרים של העם, אלא קבוּצה קטנה של מנצלי העם. השלטון נפל תחת לחץ הכוחות שהתקוממוּ, כאילו מעצמו, בכוח הרקבון הפּנימי שלו – בלי קרב וּמלחמה: נפל לא משוּם שבחברה הרוּסית גדלו כבר כוחות ציבוּריים המוּכנים להחליף אותו ולשבת על כסאו, אלא משוּם שאָפסוּ כוחותיו הוא. השלטון נפל לשמחת לב הכל, שמחה אשר יש בה אפילו דבר מה מעליב לבן־האדם: הרי רק אתמול היה הצאר הרוּסי אלהים למיליוני נפש, הרי רק אתמול נהנו מאות אלפים משלטונו, ניצלו את שלטונו – והיום אין איש נוקף אצבע להגנתו.

נפל השלטון, נשברו הכבלים. מבלי שתשפך טפּת דם אחת ראתה רוּסיה את עצמה בלי הצאר וחצרו, בלי המשטרה השׂנוּאה עם ה„אוֹכראנקה"¹ שלה, בלי הפּקידוּת המשוחדת, בלי האצילים ושׂרי הצבא. הנרדף אתמול עלה היום לגדולה. האסור מאתמול הוּתר היום. נפתחו שערי בתי־הכּלא – גם הכּלא הגדול, המשטר כוּלו בשביל עמי רוּסיה, וּבתי־הכּלא הקטנים, המפוּזרים בכל רחבי רוּסיה – בשביל כל עם ועם לחוד. וּבין אלה נפתח גם כלאוֹ של העם היהודי: ב־5 במארס (לפי הלוּח הרוּסי הישן) ניגשה הממשלה הרבוּלוּציוֹנית הזמנית לעבודתה, ב־6 במארס הכריזה על החנינה הכללית לכל הפּושעים הפּוליטיים הלאוּמיים, הדתיים. ב־12 במארס ביטלה את משפּט המות וב־20 במארס פּירסמה „דֶקרֶט ביטוּל כל ההגבּלוֹת הדתיות והלאומיות“. „מתוך ההכּרה לבלי חת, כי בארץ חפשית צריכים כל האזרחים להיות שוים לפני החוק, כי מצפּונו של העם אינו יכול להשלים עם הגבּלת זכוּיותיו של חלק מן האזרחים בקשר את אמוּנתם וגזעם, החליטה הממשלה הזמנית: לבטל כל ההגבּלות בזכוּיות, הפּועלות באופן חוּקי, המוּתנות משייכוּת לדת זוֹ או אחרת, לזרם דתי או ללאום“.

ימי חג היו הימים האלה לרוּסיה – לעם הרוּסי וּלכל אוּמה ולשון, אשר הגורל או הכוח ריתקו אותו לאדמה הרוּסית. חרוּת וחופש – בלי קרבנות, בלי שפיכת דם, בלי אלמוּת כל שהיא לגבּי מישהוּ. חלום הדורות התגשם – בין־לילה. התלהבוּת שאין לתאר אותה, אמוּנה בכוח המוּסרי, בגבורה הנפשית של ההמונים הרוּסים אחזו את כל חלקי החברה. קרני אור – חיים חדשים, חיים טהורים, אשר יסודם בחופש בלתי מוּגבּל של כל פּרט וּפרט, ברצון חפשי, בדעה חפשית. מעתה לא ישאר ברוּסיה אף זכר לכפיה ולדיכוּי – אין מעתה ברוּסיה אלא אחים אשר בדרך האהבה והכבוד, בדרך ההבנה וההסכם יסדרו את חייהם וישחררו את רוּסיה מכל שארית השלטון העריץ. וגם להגנת רוּסיה מפּני האויב החיצוני יקום העם הרוּסי כאיש אחד – מבלי שתצטרך הממשלה החדשה להכריח את מישהוּ – הרי עתה נפלו הכבלים והמלחמה תתנהל לא בעד הצאר ולא בעד האצילים ולא בעד שׂרי הצבא אלא בעד המולדת החפשית, בעד החירוּת עצמה, בעד המהפּכה וכיבוּשיה. והעולם החיצוני יבין את האש הקדושה שהוּצתה ברוּסיה, את האש של האהבה והאַחוה. רוּסיה תהיה אור לגויים.

החג לא האריך ימים. אף אחת מההנחות הללוּ אשר עליהן היתה מבוּססת התלהבוּת הימים הראשונים של המהפּכה לא נתאַמתוּ. בין לילה אחד, מתוך הבנה ואהבה, לא מצאוּ את פּתרונותיהן השאלות העיקריות של החברה הרוּסית. סבל הדורות לא ניתן להמחק ברגע של חנינה כללית – ותבע את עלבונו. בקרב החברה הרקוּבה, החברה המבוססת על עבדוּת וּכפיה, על עוני ההמונים, על אי־שויון סוציאלי, פּוליטי ולאוּמי – לא קם האדם הקדוש המלא סליחה ואהבה לאויבים מאתמול.

השעבּוּד של רוּסיה הצארית צבר כוחות עצוּמים אשר התפּרצוּתם היתה אחרת מאשר תיארו להם הרבה מאלה אשר עבדו ועמלו למען השחרור. ערבוּביה של שׂנאה ונקמה, רגש של הצדק הפּגוּם והצמאון לשלטון, של גראנדיוֹזיוּת ושל פּעיטוּת. והכוחות הללו פעלוּ לפי חוּקיהם הם. הנעלה והעלוּב השׂתרגוּ יחד. המון, לא העם, עלה על הבמה והוּא שלט. וההמון הזה לא ידע את המולדת אשר עליה דיבּרוּ לו השולטים המדוּמים, אשר הגל המהפּכני גרף אותם והעלה והוריד אותם בכל יום מחדש – מבלי שהיה להם הכוח לשלוט בו. ההמון הזה לא ידע מי זה האויב שעליו מדבּרים אליו, איזו משמעת ואיזו אמוּנה – והוא עזב את המערכה הצבאית בעת שהשולטים המדוּמים המשיכו לחלום על הנצחון. ההמון לא רצה בסליחה ולשון השלום היתה לוֹ לזרא – הלא מאות בשנים סבל מאלה אשר דיברו אליו עתה על האהבה. ההמון לא ידע את ההבדל שבין חופש ואַנַרכיה – הלא הוא לא קרא את כל הספרים המרוּבים הללו אשר מהם למדו „בעלי־המשקפים“ את כל ההגדרות היוּרידיות הללו. ההמון ראה קודם כל את חלקת האדמה אשר אותה ביקש כל הימים – ולא הבין מדוע עליו לחכות. הלא הצאר כבר איננוּ. והעולם החיצוני הלך גם הוא במסלוּלו והאש הרוּסית היתה לו רק לחומר בחשבונו – וכל אחד משני הצדדים שעמדו אז במלחמה המכרעת השתדל להצית את המדורה למדורתו הוא. לשוא תחפּשׂוּ בכל העולם הגדול רצון להבין את העם הרוּסי, רצון לעזור לו בשעת נסיונו.

שבוּעות מספּר עברוּ ולא נשאר זכר מן ההתלהבוּת של הימים הראשונים. כל יום חדש מביא סימני התפּרקוּת וירידה חדשים. כל הניגוּדים של החיים הרוּסיים קמים מתהום השנים. כל ההשליות מתנדפות אחת אחת. שגיאות האנשים וקטנוּתם בסבך אחד עם גורל האוּמה, אשר עליה הוּטל משׂא כבד יותר מדי בזמן האכזרי של מלחמה עולמית. מכל צד מביא מישהוּ את חשבונו – פּועל, אכר, חייל; פיני, אוּקראיני, פּולני – כל אלה שחשבונות להם. והחשבונות לא קטנים והם תובעים את התשלוּם – תיכף וּמיד – איש איננוּ רוצה לחכות. רוּסיה משתדלת לצאת מן המעגל הארור של המלחמה ואינה רואה את הדרך. היא מחפּשׂת את מרכּז ההתגבּשוּת, הן נוּתקוּ הכבלים הישנים – ואינה מוצאת אותו. ראינוע של שולטים – אנשים ומפלגות, חדשים וישנים, האחד מבקש והשני מעמיד פנים כאילו הוא מצוה, האחד מקוה לגאוּלה מכוחות ששלטו קודם וּמנסה לאַרגן אותם מחדש והשני יוצר כוחות חדשים, אשר מחר יגברו עליו – אף אחד אינו שולט באמת, כוּלם שולטים מדוּמים, לשעה, ליום – כל זמן שגל המהפּכה נושא אותם. וּבעת שהחוּלשה הרוּסית הולכת ומתגבּרת מיום ליום, הולכת ומתגברת אי־הסבלנוּת של העולם החיצוני – וגם הוא דורש את התשלוּם, גם לו יש דרישות ואין זמן לחכות. האם לחנם תמך ביוקנן, הציר האנגלי, בתנוּעת השחרוּר? ואיפה היא ההתאַמצוּת הנוספת של רוּסיה במלחמה המשוּתפת? האם לחנם העביר לוּדנדוֹרף את לנין וחבריו דרך גרמניה לפּטרוֹגארד? ואיפה היא הדרך הפּתוּחה? וכל יום הולך וגדל הקלקוּל הפּנימי של המכונה הענקית והמלאכוּתית הזאת, אשר שמה מדינת רוּסיה על כל מוסדותיה וּפקידיה – עוד מעט ולא יביאו יותר מכתבים ולא ישלחו טלגרמות, אין נשק לחיילים, אין קרונות, הכפר איננו נותן לחם לעיר.

וּמתוך חוּלשה ומבוּכה, מתוך אי ידיעת הדרך ואי הבנת הרגע, מתוך נסיונות שוא, מתוך השליות החיות עדיין בלב למרות כל המתרחש במציאוּת, מתגבּש לאט לאט, מדרגה אחרי מדרגה, רק כוח אחד אשר הוא ישלוט ברוּסיה במשך השנים הקרובות. הכוח הזה גם הוא אינו יודע את הדרך – אבל הוא יודע את המטרה – שלטון, וכדי להגיע למטרה הזאת הוא מוּכן לכל. מזוּין ברצון השלטון ובהסתגלוּת לרגע ובחוּש המציאוּת, מוּכן לנצל את כל חולשת האינסטינקטים, מוכן לתת ימינה ושמאלה הבטחות אשר אינו מעלה על דעתו למלא אותן – ישׂים הכוח הזה קץ לשלטון המדוּמה ויקים שלטון חדש, אשר יעלה לרוּסיה בדמים וביסוּרים וימלא, מדעת או שלא מדעת, את הציווּי ההיסטורי של המהפּכה הרוסית.

שנים תעבורנה טרם תרגענה ההרגשות שנוצרו סביב המהפּכה הרוסית. עשרות בשנים תהיה המהפּכה הזאת לנושא השׂנאה וההתלהבוּת. כל מקרה מקורותיה, כל צעד מצעדיה יחקרו וילמדו. כל האנשים שפּעלו בה בעמדות מרכזיות יזכוּ להחקק בדברי הימים. המלוּמדים ישפּכוּ אור על כל פּינה אשר הערפל מכסה אותה מעינינו אנו, עיני בני דורה. מדינה עצוּמה נופצה לרסיסים – מדינה אשר תרבּוּת גבוהה לה והמונים החיים בבערות של הימים הקדמונים, מדינה אשר מרכז לאוּמי לה וסביבתו מאה ויותר לאוּמים אחרים, מדינה אשר קם בה משטר קאפּיטאליסטי ליד הפֶאוֹדאליוּת האַגרארית, מדינה אשר תכוּנה „איראסיה“ – בין אירוֹפּה ובין אַסיה היא, אירוֹפּה ואַסיה יחד. בענין־יתר מלוה וילוה העולם את חורבן רוּסיה ואת בנינה. רב־גוניותה של רוּסיה ורב־גוניות מהפּכתה נותנים חומר עצוּם לכל הרגשה וּלכל נטיה – וכל אחד מהמסתכּלים ומהחוקרים יקח לו מן הנסיון הגדול הזה כפי טעמו. וּמה שאָנוּ יכולים כבר ללמוד, מתוך אופקנו המוּגבּל שלנו, בני דורו של המאורע, היא אותה האמת הישנה אשר כל מקרה וּמקרה של המהפּכה הרוּסית, כשהוא לעצמו, עומד כאילו בניגוּד לה ואשר היא בכל זאת בולטת מצירוף כל המקרים, מהמאורע בכללוֹ: ההיסטוריה אינה יודעת חנינה וּסליחה. אם לא הדור שחטא יענש, כי אז – הדור הבא אחריו. ואולם אין עול, אין דיכוּי, אין כפיה, אין עריצוּת אשר אין גמוּל להם. עצוּם ואָיום היה החוּרבן הרוּסי – משוּם שעצוּם ואָיום היה אי הצדק של הדורות אשר עליו היה בנוּי המשטר שנפל בין 27 בפברואר ובין 3 במאַרס שנת 1917.

„דבר“, ט“ז אדר ב' תרפ”ז (21.3.1927)