שוב חג ברוּסיה הסוֹביטית: חג העשׂוֹר ליסוּד הצבא האָדוֹם – המשענת הנאמנה של המשטר הקיים. חידוּש אין כאן, כי הצבא הנהוּ תמיד, מעוֹדוֹ ועד היום, משענת נאמנה לכל משטר שליט – עד בוא יום והמשטר מתמוטט ומתערערת הנאמנוּת. ובאלה הימים מלאו – אמנם לא עשר שנים, אלא רק שבע – למאורע חשוב בתולדות המהפּכה הרוּסית, ליום הנצחון הכי גדול של הצבא האדום. בחצי הראשון של חודש מארס, 1921, פרצה התקוֹממוּת מלחי קרוֹנשטאט, אותם המלחים אשר טרוֹצקי כינה אותם בשם „תפארת המהפּכה וגאוֹנה“, אותם המלחים, אשר היו למשענת נאמנה באמת, לא מתוך משמעת צבאית, כי אם בלב שלם לאנשי אוֹקטוֹבר, אשר לקול יריותיהם נפלה ממשלת קרנסקי, אשר פגיוניהם פיזרו את „האספה המייסדת“, אשר היו בכל רוּסיה לחלוצי המשטר הקוֹמוּניסטי. המלחים הללו התקוֹממוּ – לא בזמן המלחמה האזרחית ולא בזמן התערבוּת זרים, אלא אחרי שהקומוּניזם הרוּסי ניצח והדביר תחתיו את אויביו ומתנגדיו הפּנימיים החיצוניים. המלחים הללוּ התקוֹממוּ – לא נגד המהפּכה ולא נגד המשטר כפי שהוּא מנוסח בחוקה היסודית של רספס"ר ולא נגד הסוֹביטים. הם התקוֹממוּ נגד השלטון הבלתי מוגבל של הקוֹמיסארים הממוּנים, בעד שלטון סוֹביֶטים, הנבחרים לא על־ידי המפלגה הקומוּניסטית, אלא על־ידי הפועלים, האכרים והחיילים – בדיוּק כך כמו שאָמרוּ לנין וטרוֹצקי בימי אוֹקטוֹבּר. לשם הדבר הזה נלחמוּ, לשם הדבר הזה ניצחוּ – ועתה, אחרי הנצחון הגמור, – לא לפניו, כי התחשבוּ מאוד עם „צרכי המלחמה“, – דרשוּ הם את פּרי מלחמתם ונצחונם. זינוֹביֶב, שליט לנינגראד באותה שעה, היה הראשון אשר דרש „אמצעי למוֹפת“ נגד המורדים, כי הרי קרוֹנשטאט סמוּכה ללנינגרד היא ומה יהיה גורל שלטונו של זינוביֶב, אם הפועלים, האכרים והחיילים ירצוּ באמת לבחור בסוביֶט? לזינוביֶב הצטרף אף לנין, וטרוֹצקי היה האיש אשר כראש הצבא האָדוֹם הוֹציא לפועל את הפּקוּדה. האוירונים שלו זרקוּ על פּני קרוֹנשטאט כרוּזים ובהם נאמר: „אני אירה בכם כמו באַנקוֹרים“, וכדבריו כן עשה. 14 אלף חיילים ומלחים נפלו אז חלל על שׂפת הנֶבה – והנצחון הזה של הצבא האָדוֹם חיזק את שלטון המפלגה הקומוּניסטית הרבּה יותר מאשר חיזקוּהוּ הנצחונות של וראנגל, דניקין ויוּדֶניץ'. כי היום הזה היה היום האחרון של המהפּכה האוקטוברית, יום אשר בו אנשיה ויוצריה „מן השוּרה“, הנאמנים והמסוּרים ביותר, דרשוּ שיסוּלק חשבּוֹנם, – והוּא לא סוּלק, והמשטר נשאר בעינו. אם היה מישהוּ שהאמין בסיסמאות אוקטוֹבּר, שהאמין כי הסיסמאות צודקות הן וכי אוֹשר כרוּך בהן, וכי יום יבוא וסיסמאות אלה תתגשמנה בחיים – הרי היוּ מלחי קרוֹנשטאט המאמינים האלה. וביום ההוּא, יום 18 במארס 1921, נכזבה האמוּנה, והמשטר נשאר בעינוֹ. זאת היתה הבחינה הכי קשה שעמדה בה הדיקטאטוּרה הקוֹמוּניסטית, וגם מן הבחינה הזאת יצאָה כמנַצחת. אותו הדם שנשפּך על־ידי היעקובינים, בשעה שהובילו למות את הסוציאליסטים הצרפתיים הראשונים, אותו הדם שנשפּך בפאעריס בימי יוני שנת 1848, אותו הדם שנשפּך בורסאיל אחרי מפּלת הקוֹמוּנה הפאריסאית – דם של מאמינים בתוֹם לבּם – הוא הדם שנשפך בקרוֹנשטאט על־ידי הצבא האָדוֹם. והיתה זאת העוית האחרונה של המהפּכה האוקטוברית. ימים מספר אחרי דיכוּי ההתקוֹממוּת של מלחי קרוֹנשטאט, הכריז לנין בּמוֹסקבה, בועידה הקוֹמוּניסטית, על „הפּוֹליטיקה הכלכלית החדשה“. המפלגה הקומוּניסטית לא רצתה להיכנע לנאמנים לסיסמאותיה ותכנע לדרישות האכרים וההון. השלטון ניצל.

את הנצחון הזה של הצבא האָדוֹם לא הזכירוּ ברוּסיה. לא יזכירוּ אותו גם כעבור שלוש שנים, בבוא יובל העשׂוֹר של הימים ההם. והמנצחים של אָז, שליט לנינגראד ומפקד הצבא האָדוֹם, הם עצמם הנם מנוּצחים על־ידי נצחונם. כי לטראגדיה האנוֹשית אשר מהפּכת דמים שמה, יש גם העויות משלה.

“דבר“, כ”ט אדר תרפ"ח (21.3.1928)