לוגו
אוֹפוֹזיציוֹת בססס"ר
מיקום ביצירה:
0%

 

א

אם נעריך כראוי את כּמוּת המרץ שנתבּזבּז על־ידי קברניטי המפּלגה הקומוניסטית כדי להביא לידי חיסוּל ציבוּרי את הסטרא דאוֹפּוֹזיציה של זינוֹביֶב, ואת עוֹצם ההתאמצוּת של המנגנון הממשלתי, שהקברניטים הוּצרכוּ לה לשם חיסוּל זה למעשה, יחייבנוּ השׂכל להסיק, כי בפקעת פתלתולת זו, המסובכת בסיבוכים פרטיים וסיבוכים לשם שמים, הקרוּיה אוֹפּוֹזיציה, היתה כרוכה סכּנה הרבּה יותר גדולה מאשר שוֹער ממרחקים. מכאן, ממרחקים, עצם הצירוּף הפּרסוֹנאלי – זינוביֶב, מדבדיֶב, פּיאטאקוֹב, טרוֹצקי – נראה כדבר שאין לו שחר כלל; והסיסמאות העד־נאֶפּיות, אשר זינוֹביֶב וסיעתוֹ הזידוּ להעלותן באוֹב, נשמעות עתה כצלילי הד רחוק וסתוּם מאוד. אך קרוב לשער שאימת זינוֹביֶב על אריות המפלגה הוגזמה בכוָנה, בחינת: פּלשתים עליך – למען ישמעוּ ויראוּ.

אם כה ואם כה, שׂיחקה להם השעה לסטאלין, בּוּכארין וריקוֹב והסיפק בידם לחוֹג את נצחונם המוּחלט. זינוֹביֶב, לאשביץ, קאמנייב, פּיאַטאקוב ירדו מעל בימת הפּוֹליטיקה, ולא סתם ירידה היתה להם, אגב רדתם זכו מידי המפלגה לתשפּוֹכת קיתוֹני שמצה על ראשם. וצריך לשער, שמעתה אין להם תשוּבה עוד אל האַקטיביוּת הפּוֹליטית. את כסאוֹ של דז’רז’ינסקי, כסא הנשׂיא של מועצת המשק העממי, ירש קויבישב, את כסא קאמניֶב בקוֹמיסאריון למסחר ירש מיקויאן – שניהם על טהרת ה„סטאליניוּת“. אפילוּ טרוֹצקי שנהג מתינוּת נאלץ להסתלק מכסא הנשׂיאוּת במועצת הקוֹנצסיות ועל כסאו ישב סקוֹבֶּלֶב, אשר עברוֹ הפּוליטי כשהוא לעצמו (חבר למפלגה „המנשביקים“, מיניסטר בימי קרנסקי, אֶמיגראנט בין אֶמיגראנטים ולאחר שנתברר נצחונם המאושש של הקוֹמוּניסטים – חזר עם החוֹזרים בתשוּבה) משמש בטחון גמוּר לנאמנוּת ולכניעה לממשלה עכשיו.

במקומות – שום עיכוּב ושוּם מניעה, כמוּבן. במשך שבוּעים קבעו ה„איזבסטיה“ וה"פראבדה“ מדור רחב להשׂתרע נקוּב בשם „על האחדוּת הלנינית של המפלגה“ ובו נתייחד המקום לטלגראמות מסניפי המפלגה בפּרוֹבינציה. הטלגראמוֹת התנסחוּ בסגנון אחד כמעט, כך בערך: „האספות בערים מרשיעוֹת פה אחד בהתמרמרוּת עצוּמה ומוֹקיעות כדבר קלוֹן את הנסיון המביש…“ – זו לשון הרישא, והסיפא: „בעד האחדוּת הנחושה של מערכות המפלגה! בעד הועד המרכזי הלניני!“

בכור־הטלגראמות של „פה אחד“ בזה הנוּסח נתקבּל דוקא מ…סניף המפלגה בלנינגרד – אשר היה פעם משׂגב לתנוּעת זינוֹביֶב (אמנם, במשוֹל שם זינוֹיֶב בכיפה). אין זאת, כי מלבד זינוביֶב לית זינוביֶבאים במפלגה, אין עתה וגם קודם לא היו. ואם יש עוד מטיל ספק בזה, אולי יוּכח מ„סער מחיאות הכפּים הממוּשכות“, אשר נתלווּ בהן נאומיהם של בּוּכארין וריקוֹב כנגד האוֹפּוֹזיציה. אגב, מחיאות כפּים כאלה ממש ליווּ במשך תשע שנים גם את נאוּמיו של מי ש„המיט קלון על המפלגה“, הלא הוא זינוֹביֶב המנוּדה.

הליקבידאציה של הסטרא דאוֹפּוֹזיציה נעשׂתה בשלמוּת, לא רק ברוּסיה. מפלגות הקוֹמוּניסטים בצ’כיה, נוֹרבגיה, שודיה הצהירוּ על סוֹלידאריוּתן הגמוּרה עם הר.ק.פּ. במלחמתה כנגד מנהיג הקוֹמאינטרן, אשר היה נבחר שנה־שנה פה אחד מתוך מחיאות כפּים חגיגיות „סוערות וממוּשכות“ אל האחראית שבכהונות האינטרנציונאל השלישי. הקוֹמוּניסטים האמריקאיים ענוּ אָמן חטוּפה גם הם – אם כי עד רגע שלחם את „הטלגראמה הסוֹלידארית“ נתגלגלוּ אליהם רק הדי השוֹאָה שהומטה על ראש זינוֹביֶב, גם האיטלקים סוֹלידאריים והם כותבים בתמימוּת: „קיבלנו רק את הטלגראמה. הפּרוטוקולים טרם הגיעוּנוּ. הננו מביעים סוֹלידאריוּת גמוּרה“. הגרמנים לא הסתפּקוּ בענית אָמן, אלא ביטאוּ את המלה הטמוּנה בלב כוּלם: פיטוּרים מהקוֹמאינטרן. הקונגרס הקרוב לא יימלט, איפוא, מגורל ביש זה. ויש כבר יורש עצר: בּוּכארין.

ליקבידאציה חלקה כזו, בהסכמה גמוּרה, מוּבנת מאוד ברוּסיה. הסולידאריוּת באָה לידי ביטוּי בגלוּי, ואם זינוֹביֶב „נסע להתרפּא אל מעינות המים המינראליים אשר בקוקאז“, הרי חבר פּשוּט כשסירב להרים ידו, מי יודע איזה „מעינות מים“ צפוּיים לו… אך במה תתבּרר הקלוּת הזו, שבּה נתנוּ גם מפלגות לא־רוּסיות את הגט לקברניטם מיום אתמול? אם נדחה כחשד מביש את זיקתם הכספית של המפלגות הללוּ לרוּסיה ונשארה לנו הסברה אחת: שנים על שנים „חינך“ הקוֹמאינטרן את הפּועלים ההולכים אחריו ואימנם לציית בהכנעה ובעצימת־עינים לפקוּדות המרכז – בלי הבדל תוכן וחתימה, העיקר כי מן המרכז הן. הם כל כך נתחנכוּ וכל כך נתאַמנוּ, עד שאָבד להם הכשרון להבחין בהבחנה עצמית את המאוֹרעות, ורק צפה יצפוּ עוד לפקוּדה למען בוא על החתום.

לרגל הליקבידאציה של האוֹפּוֹזיציה נפוֹצוּ בעתוֹנוּת שמוּעות בדבר אפשרוּת של „כריתת ברית שלום“ בין הר. ק. פּ. והאוֹפּוֹזיציה הסוציאליסטית. כל מהלך הליקבידאציה וצורת הפּולמוס עם האופּוזיציה מעידים, כי לפי שעה אין הק. פּ. חושבת לשתף בשלטון שום שוּתף, ואדרבא, היא חוגרת עוז לשמור על מצב המוֹנוֹפּוֹלין שלה בתור המפלגה היחידה המוּתרת ברוסיה, הק. פּ. מוַתרת ועוד מוסיפה לוַתר בפינה אחרת לא פוליטית, ולטובת כוחות אחרים – לא סוֹציאליסטיים. יחד עם הליקבידאציה רבת־השאון של האוֹפּוֹזיציה הזינוביֶבית, נעשׂתה בחשאי גם ליקבידאציה של קבוּצה אחרת. לפני ג’–ד' שנים נוֹצרה בחוּץ־לארץ קבוצה בשם „חילוּף משמרות“ מקרב הליבראלים המוֹנארכיסטים לשעבר, אשר השתדלוּ להשלים עם השלטון הסוֹביֶטי מפני „היעוּדים הלאומיים“ שהיא מגשימה. הקבוּצה הראשונה נתרכּזה סביב העתון הרוסי שיצא לאור בברלין בשם „נאקאנוּניֶה"1, אחר כך עברה לרוּסיה ושם התייחסה על „בני־הלואי“ של הר. ק. פּ. – כמובן, אין כאן שוּם מקום לדבּר על איזו אוֹפּוֹזיציה. בלחש ובזהירוּת כקול מאוֹב היתה נמתחת בקורת כל שהיא על אילוּ פעוּלות השלטון, אך בדרך כלל היה סעד גמוּר מצד קבוּצה זו לממשלה. אך גם בקוֹרת צנוּעה כזו לא יכלה הממשלה לשׂאת. עתונם של בעלי „חילוּף המשמרות“ הופסק והעורך ומנהיג הקבוּצה הוגלה חוצה־לארץ.

אך אילוּ גם הראתה הק. פּ. יותר סבלנוּת לבקורת, לוּ גם יכלה לוַתר על המונופּולין הפּוליטי, כי אז גם אז לא מצאה לה בני־ברית רבים במחנה הסוציאליסטים, ובשוּם אופן לא מפּני שהסוציאליסטים מחכים לנפילת השלטון. אם היה מי שהראה במשך כל שנות המהפכה הרוּסית עין צוֹפיה, נכוֹנוּת הדיאגנוֹזה, נאמנוּת לפּרינציפּים, עוז רוח, אי השתחדוּת – הרי זה קודם כל הסוציאליסטים הידוּעים בשם „המנשביקים“. בחוּגים רבים מתיחסים למפלגה זו בספקנוּת רבה, ויש גם שהמלה „מנשביק“ נהפכה לכינוּי לעג (אולי יש גם מפרשים את המלה על פי טעות מלשון меньше, כלומר: סוציאליסטים מסתפּקים במוּעט, במקום סוציאליסטים שנשארו במיעוּט במפלגה) והרי מפלגה זו יכלה לא פּעם לתפּוס את רסן השלטון גם בתקוּפה שבין פברוּאַר ואוקטובר שנת 1917 וגם לאחר אוקטוֹבּר. לנין לא ביקש שוּם בּרית כשם שביקש את בריתם של המנשביקים, ואין ספק, כי אילוּ היו המנשביקים מסכימים לפשרות, ועוצמים עיניהם מראוֹת את הנעשה ברוסיה תחת דגל הסוציאליזם, כי אָז לא שמוֹ של זינוביֶב היה נכנס להיסטוריה של המהפכה הרוּסית. והרי המנשביקים הסתלקו בהחלט מהתערבוּת זרה וגם ממלחמת ה„לבנים“, ובתקופת המלחמה האזרחית הלכוּ תחת דגלי הבולשביקים, וזה לא עיכבם, לאחר שפּסקה המלחמה, למחוֹת בכל תוקף נגד מיתוֹת בית דין, נגד ביטוּל החירוּת האזרחית ונגד הפּוֹליטיקה הכלכלית שאין לה שחר. בעד מחאות אלה מתענים עתה המנשביקים בכלאי הסוֹביֶטים באותו עוז רוח שבו התענוּ בכלאי הצאר. ובכן לכבוד ודאי ראוּיה מפלגה זו – לפחות מפני כוחה לבלי היכנע ולבלתי התבּטל בפני ההיפּנוֹזה של השלטון והנצחון, מתוך גבוּרה אזרחית, שאינה נרתעת לא מפּני רדיפות ולא מפּני סכנה להישאר במיעוּט. אך המנשביקים וביחוּד מנהיגם מארטוֹב הראו עין חוֹדרת בהערכת הדברים וכשרון נבוּאי יותר מכוּלם.

מכל מקום, קשה לשער שהמנשביקים יעשוּ מעשי־פּשרה בקלוּת אפילו לכשתחפּץ הק. פ. לוַתר ויתוּרים, ומה גם שיש להם פּרוֹגראמה מפוֹרשת: א) חירוּת פּוֹליטית, ב) בחירות חפשיות בכל הסוֹביֶטים מחדש, ג) ביטול מיתות־בית־דין, ד) ביטול הג. פ. או. ושאר מוסדות הטרוֹר, ה) ביטול הטריבּוּנאלים המיוּחדים ואי־תלוּתם של בתי־הדין, ו) חנינה גמוּרה לכל הגולים והאסירים הפּוֹליטיים, בירוּר כל פסקי הדין בענינים פליליים ודתיים מחדש, ביטול כל מיני שרירוּת אַדמיניסטראטיבית, ז) ביטוּל הפריבילגיות של הר. ק. פּ. והקוֹמאינטרן והפסקת כל מיני תמיכות כספיות להם מאוצר הממשלה, ח) שחרור התנוּעה המקצועית והקוֹאוֹפּראטיבית, חופש השביתוֹת, בחירות מחדש של הועדים בבתי החרושת.

המנשביקים הודיעוּ לא פעם, „כי מחוּץ למצע זה לא ייתכן כל משׂא ומתן בדבר איזה הסכם עם מישהוּ“, ועל דבר כזה לא נשמע כלוּם גם עתה, בתוך השקט הגמוּר השׂוֹרר ברוּסיה, בימים שאנו מתקרבים לשנתה התשיעית של המהפּכה.

– – – לכּל תוַתר הממשלה, גם להון, הפּנימי והחיצוֹני, גם ל„בינוני“, גם לתקיף – רק לא לרעיון הסוציאליסטי ולפעולה הסוציאליסטית החפשית, אשר ייאָלצוּ להלחם עוד הרבּה מאוד לכבּוֹש זכוּיות אֵלמנטאריות לעצמם.


 

ב

באוקטוֹבּר אשתקד (1926) נדמה היה, שהאוֹפּוֹזיציה במפלגה הקוֹמוּניסטית הרוּסית אשר בראשה עמדוּ: טרוֹצקי, זינוֹביֶב, קאמיניֶב, קרוּפּסקיה, סוֹקוֹלניקוֹב, ראדק ועוד – כמעט כל הגבארדיה הישנה של המפלגה – נשבּרה בהחלט. היא הוכרחה לחתוֹם אָז על התחייבוּת מפוֹרשת, לחדוֹל מכּל פּעוּלה פראקציונית. חלק מאנשיה סוּלקוּ ממשׂרוֹתיהם הגבוהות במפלגה ובמדינה. דיקטאטור הקומאינטרן – זינוֹביֶב – הוּצא מהועד הפועל שלוֹ. טרוֹצקי הלך לקאוקאז – גלוּת של כבוֹד. קאמניֶב – הזהיר שבכוּלם – נעשה לציר ברית־המועצות ברומא. את ראדק מינוּ לרקטוֹר האוניברסיטה המזרחית במוסקבה. המחנה התרוֹקן. סטאלין, אשר להלכה הנהוּ אך מזכיר המפלגה הקוֹמוּניסטית, ריכז בידיו למעשה את הפּוֹליטיקה הפּנימית והחיצוֹנית של רוּסיה, במידה הרבּה יותר גדולה מאשר נשׂיא מועצת הקוֹמיסארים ריקוֹב, או נשׂיא המדינה, קאלינין. ובוּכארין, עורך ה„פראבדה“, נעשה לאידיאוֹלוֹג הפּוליטיקה החדשה, שיסוֹדוֹתיה היו: שלום עם האכרים, לא עם „העניים“ שבהם, לא עם הפּרוֹלטאריון הכפרי, אלא עם אותו האכּר הבינוני, בעל הרכוּש, אשר על משקוֹ עומדת רוּסיה. למען השלום הזה, כדי שאפשר יהיה לקבּל מאת האכּר את תוֹצרתוֹ בלי כפיה ואלמוּת, אלא תמוּרת תוצרת אחרת, נחוּצה התפתחוּת של תעשיה ותוצרת תעשיתית טובה וזולה. לשם כך נחוּצה רציונאליזאציה של התעשיה והון רב. את ההון הזה אפשר לגייס רק מארצות קאפּיטאליסטיות באירוֹפּה ואמריקה. כדי לקבּלוֹ צריך שיהיה לבעלי הון אימוּן בממשלת המועצות, דרוּשים „יחסי ידידוּת“, נחוץ „לעצור“ בעד הכנת „המהפּכה העולמית“, להרחיק את האֶלמנטים הקיצוֹניים מהמפלגות הקוֹמוּניסטיות באירוֹפּה ולנסוֹת ליצוֹר קשרים עם חלקים ידוּעים בתנוּעת הפועלים הבלתי קוֹמוּניסטית; מכאן הוצאת קבוּצוֹת שלמות מהמפלגה הקומוּניסטית בגרמניה (רות פישר – אורבּאנס) ובצרפת; מכאן יצירת הועד האנגלי־רוּסי; מכאן גם „השתתפוּת“ הקוֹמוּניסטים במהפּכה הסינית מבלי שיינתן להשתתפוּת זאת אופי מעמדי בוֹלט.

למשך חדשים אחדים השתתקה האוֹפּוֹזיציה – לא רק בגלל אמצעי הלחץ שבהם השתמשו נגדה, אלא גם משוּם שהמציאוּת הפּוֹליטית הצדיקה, כך היה נדמה, את קוי הפּוֹליטיקה של סטאלין. כמעט שנה שלמה יכלה רוּסיה להקדיש את כוחותיה לבנין המשק. הוּטבוּ יחסיה עם חוּץ־לארץ, נפתחו סיכוּיים להשקעות של ההון הזר; המשטר הפּוֹליטי הפּנימי נשאר, אמנם, כאשר היה, אוּלם המצב הכלכלי שהוּטב השקיט במקצת את הרוּחות, ביחוּד את רוחות האכרים. אולם הניגוּדים היסודיים אשר במשטר הרוּסי הנוכחי נשארו בעינם: ממשלת רוסיה – והקומאינטרן, התפּתחוּתה הכלכלית של הארץ על יסוד קנין פרטי – ודיקטאטורה של המפלגה הקוֹמוּניסטית, יחסים מסחריים ופינאנסיים עם ארצות קאפיטאליסטיות – ופוליטיקה אנטי־בריטית במזרח הרחוק, אי התאמה בין עניני האכּרים והאינטרסים של הפועלים אשר בשמם דוֹגלת הדיקטאטוּרה של המפלגה; כל אלה הביאוּ לידי התפּוֹצצוּת בחזית החיצוֹנית בטרם נתגלוּ הבקיעים בחזית הפּנימית – זהוּ עדיין ענין לעתיד לבוא. ההתפּוֹצצוּת הזאת התבטאָה ביחוּד בקרע אשר בועד האנגלי־רוּסי, באכזבות הכרוּכות במאורעות סין – מכאן חידוּש פעולתה של האוֹפּוֹזיציה במשך החדשים האחרונים, מכאן התקווֹת החדשות אצל אלה שביקרוּ קשות את פּוֹליטיקת סטאלין־בּוּכארין. המציאוּת הפּוֹליטית התחילה כאילוּ להצדיק את בּקרתם.

כבר בינוּאר שנה זו פנה טרוֹצקי בשמו ובשם זינוֹביֶב לועד הפועל של הקומאינטרן, שישפּוֹט ביניהם ובין המפלגה הרוּסית. האַפֶּלאציה הזאת נשארה, כמוּבן, ללא כל תוצאות – בקוֹמאינטרן שׂוֹררת משמעת למופת. באמצע מאי הגישה קבוצת אנשי האוֹפּוֹזיציה תזכיר מיוּחד לפּוֹליט־בּיוּרוֹ של המפלגה הרוּסית ולכמה קוֹמוּניסטים מחוּץ לרוסיה. תחילה חתמוּ על התזכיר טרוֹצקי, זינוֹביֶב, פּיאטאקוֹב, סוֹקוֹלניקוֹב, קאמניֶב, קרסטינסקי, קרוּפּקיה ועוד, בסך הכל 84 איש; אחר כך נוֹספוּ אחרים – עד 180 קוֹמוּניסטים בעלי שם. באותו זמן בערך נכנסה לאוֹרגני המפלגה, הממשלה והקוֹמאינטרן עוד שוּרה של תזכירים מקבוּצות אוֹפּוֹזיציוֹניות אחרות – ביניהם אחד אשר עתיד היה להתפּרסם בשם „תזכיר החמשה־עשׂר“. בין החתוּמים הראשונים: סאפרוֹנוֹב וסמירנוֹב. בסוף מאי נשׂא טרוֹצקי שוּב נאום חריף בישיבת הועד הפּועל של הקומאינטרן. ושוב בלי הצלחה מעשית: המושב נגמר במסירת הסמכוּת לועד הפּועל המצוּמצם להוציא את אנשי האופּוזציה מן האורגנים המרכזיים של המפלגה וגם מהמפלגה גופא. בתשעה במאי – בחגיגת יובל ה־15 לקיום העתון „פּראבדה“ – נשׂא זינוֹביֶב נאוּם נגד ממשלת סטאלין. בתשעה ביוּני נסע לסיביר – למשרה החשוּבה כגלוּת – אחד מאנשי האופּזיציה, סמילגה. בתחנת הרכבת במוסקבה נתאספו כאַלפּים איש וטרוֹצקי נשא נאום פּרידה. זו היתה ההפגנה הראשונה ברחוב ברוסיה אחרי הרבה שנים של „שקט גמוּר“. כל זה העיד על התכּוֹננוּת של האוֹפּוֹזיציה למלחמה חדשה, אולי אפילוּ למלחמה גלוּיה, לא רק בתוך המפלגה, אלא גם ברחובות. משׂרד ועדת הבקורת של המפלגה הקוֹמוּניסטית התאסף בסוף יוּני, דן על כל המעשים האלה, דן על החומר של ג. פּ. אוּ. בנוגע לאוֹפּוֹזיציה והחליט להציע לפני הועד הפועל של המפלגה להוציא את אנשי האוֹפּוֹזיציה מן הועד הפועל ואוּלי גם מן המפלגה.

מהי הבקורת של האופּוזיציה ומה דרישותיה אפשר לדעת רק בדרך בלתי־ישרה – מתוך הפּולמוס המתנהל עתה בעתונוּת הקומוּניסטית. תזכירי האופּזיציה לא נתפּרסמו, נאוּמי אנשיה נשארים לוטים בסוד. ואוּלם החומר הפּולמוסי רב מאד, ישנם בו גם ציטאטות ארוּכות מן התזכּירים וכך אפשר לקבל מוּשׂג מהתוכן האידיאולוגי של האופּוזיציה. יש קודם כל להבדיל בין „התזכיר של ה־84“ (טרוצקי, זינוֹביֶב, וכו') ו„תזכיר של 15“ (סאפרונוב). ה־84 מוַתרים על עמדתם הקודמת בשאלה העיקרית, הפּנימית, בשאלת האכרוּת. הם אינם דורשים יותר „יד חזקה“ כלפּי האכרים, גם לא נגד האמידים שביניהם. הם מצטמצמים בשתי שאלות: מצבה הפּנימי של המפלגה וּפוליטיקת חוּץ. הם קובלים על הצנטראליזציה הגמוּרה במפלגה, על שלטון הפּקידוּת, אשר הוא למעשה „שלטון בלתי מוּגבּל של סטאלין“. הם מוחים נגד סתימת הפּה במפלגה, נגד שלילת כל אפשרוּת ממתנגדי סטאלין להביע את דעתם בעל־פּה או בדפוּס. בשטח החיצוני הם מאשימים את הועד־הפּועל של המפלגה ב„בגידה במהפּכה הסינית“, שהתבּטאה בשוּתפוּת עם הלאומיים והבּוּרגנים, בו בזמן שחובת הקומוּניסטים היתה ללכת בדרך של שנת 1917 ולהלחם באֶלמנטים הבלתי קומוּניסטיים של המהפּכה, כדי לתפּוס את השלטון כמוֹנוֹפּולין שלהם. ה־84 מוחים כמו כן נגד ה„אהבים“ שהתנו באי כוח ססס"ר עם „בוגדים“ מן האינטרנציונל הסוציאַליסטי והאַמסטרדאמי שבועד האנגלי־רוסי. הם מאשימים את ממשלת רוּסיה (כלומר את המפלגה הקומוּניסטית) בידידוּת יתרה כלפּי ממשלות קאפּיטאליסטיות ובאותו הזמן בהתנהגוּת חריפה כלפּי הקומוּניסטים הקיצוניים, ביחוּד בגרמניה. הממשלה נעשתה לאוּמית קיצונית – „בשביל הועד־הפּועל של המפלגה נהפּכה המהפּכה העולמית לענין של הגנת רוּסיה“. ה־84 דורשים את יציאַת הקומאינטרן מהועד האנגלי־רוּסי, שינוּי תכסיס כלפּי אירופּה וּביחוּד כלפּי אנגליה. הרמת דגל המהפּכה העולמית מחדש.

ואילו ה־15 עוד משׂמאילים מטרוצקי וזינוֹביֶב. הם קובלים בחריפוּת גדולה עוד יותר נגד „הרז’ים האישי“ במפלגה ונגד הדמוֹראליזציה אשר הרז’ים הזה הכניס לכל אורגני המפלגה והממשלה. „מאורגני הדיקטאטוּרה הפּרולטארית הפכו המועצות למכונות הצבעה“. „במקום להלחם נגד קוֹנטר־רבוֹלוּציה, נלחמת ג. פּ. או. נגד האופּוזיציה במפלגה ונגד אי־שׂביעת רצון של הפּועלים, גם כשזו מתבטאת בצוּרות חוּקיות בהחלט“. הצבא האדום איבד את קשריו עם מעמד הפּועלים; האופיצרים כמעט כוּלם אותם הקצינים שעבדו לצאר, האונטר־אופיצרים הנם „קוּלאקים“2 – „הצבא המהפּכני מאיים ליהפך למכשיר נוח מאד לכל מיני אַבאנטוּרות בסגנון הבּוֹנאפּארטיסטי“. ואולם מרכז הכּוֹבד של בקורת הקבוצה הזאת איננו ברז’ים שבתוך המפלגה וגם לא בפוליטיקת חוּץ, אלא בכיווּן הכלכלי של הממשלה. אין ברוּסיה יותר דיקטאטוּרת הפּועלים, אלא „דמוֹקראטיה של האכרים־הקוּלאקים“. הממשלה עשתה כל כך הרבה ויתוּרים ל„בוּרגנוּת הזעירה“, עד ש„הקו היסודי־הפּרולטארי נשכח מזמן, והמפלגה פּועלת בניגוּד לרצון הפּועלים ולעניניהם“. הרציוֹנליזציה של התעשיה הביאה רק להגדלת מספּר מחוּסרי העבודה ולהורדת שכר העבודה, בו בזמן שהממשלה „לא הראתה את היכולת לפתח את כוחות התוצרת“ ו„הכפר מתפּתח בדרך קאפּיטאליסטית טהורה“. „כיווּנו של הועד־הפּועל בכפר הוא כיווּן קוּלאקי מוּחלט“. „מסתיו שנת 1924 ואילך לוחצת המפלגה במרץ רב על מעמד הפּועלים כדי להעלות את פּרי התוצרת – ושכר העבודה לא רק לא הועלה, אלא ירד; כרגע הוא יותר נמוּך מאשר בסתיו שנת 1925“. „בבתי־החרושת שב לתחיה השלטון הבלתי מוּגבל של האדמיניסטראציה. הסידוּר הפּנימי בבתי־חרושת הולך וּמתקרב לזה שלפני המהפּכה“. כזאת היא בערך האַרגוּמנטאציה של האופּוזיציה. אין צורך להגיד שהתזכירים מלאים ציטאטות מלנין, ונסיונות להוכיח שנימוּקי האופּוזיציה ודרכה נובעים ישר מתורת לנין. גם הפּולמוס נגד האופּוזיציה בנוּי ביחוּד על שני יסודות: הבגידה במפלגה ואי־הנאמנות לתורתו הצרוּפה של לנין. בעתונוּת הוּקדשוּ עמוּדים שלמים לציטאטות מלנין, מתוך ערבּוּביה גמוּרה של תקוּפות שונות אשר להן הן שייכות. כה אמר לנין, כה כתב לנין, פּסוּק פּלוני יש לדרוש כך ופסוּק אלמוֹני כך, תלי תלים של פּירוּשים על גבּי פירוּשים – וזה במשך שבוּעות וחדשים רצוּפים יום־יום.

הטון אשר נקטה העתונוּת בדבּרה על האופּוזיציה לפני משפּט המפלגה היה צריך לעורר חשש, שגורלה נחרץ ונחתם. אחרי נאוּמו של זינוֹביֶב בחגיגת „פּראבדה“ קיבל הסניף המוסקבאי של המפלגה החלטה, בה גינה את הנאום כ„דבר שלא נשמע כמוהו, אשר אין לסבול אותו בשוּם אופן“. „פּראבדה“ כתב שאנשי האופּוזיציה הנם „מפיצי דיבה בכוָנה שאיבדו כל רגש של אחריות“. „האופּוזיציה הגיעה עד הגבול. מנהיגיה גילו את משחקם. הם מדבּרים על שתי מפלגות. הם מחפּשׂים עזרה מחוּץ למפלגה, ביחוד בין מחוּסרי העבודה“. „משרתי צ’מבּרלן“, „מנשביקים“ וכו‘, ביחוד חריפים היו חיצי העתונוּת שכוּונוּ נגד טרוצקי, אשר אותו האשימו בסאבּוֹטאג’, בצפיה למפּלת רוּסיה במקרה של המלחמה – על יסוד מכתבו לקומאינטרן ונאוּמו במושב הועד הפּועל של הקומאינטרן, בהם אמר טרוצקי ש„אם תפרוץ מלחמה, על הפּועל הרוּסי לשקול היטב בעד מי וּבעד מה ניטל עליו להלחם – שמא בעד עניני הקוּלאקים ואנשי הנאֶפּ“. מלבד העתונים הופיעה על הבמה הפּוליטית גם „אגודת הקומוניסטים הותיקים“ והמון סניפי המפלגה בכל קצוי רוּסיה – כוּלם בדרישה אחת להוציא את האופּוזיציה משוּרות המפלגה.

ההתקפה העזה הזאת נשׂאה פרי עוד לפני המשפּט. בעתונוּת הופיעו כנהוּג ברוסיה „מכתבי המתחרטים“, באותו הטון שבּוֹ כתוּבים מכתבים הדומים לכך של הסוציאליסטים והציונים. מספּר החתימות שעל התזכירים הוּקטן. גם סוקולניקוב וקרופּסקיה חזרו בהם מחתימותיהם. האחרונה פנתה לאופּוזיציה ולועד־הפועל במכתב גלוּי בו הטיפה לשלום. העתונוּת הרשמית התיחסה להצעה זו בקרירוּת רבּה, והמכתב זכה לכינוּי של לעג – „אגרת האלמנה“ (קרופּסקיה היא אלמנתו של לנין).

בסוף יולי נתאסף הועד הפועל של המפלגה יחד עם ועדת הבקורת המרכזית. המושב נמשך שנים־עשר יום, ונגמר בניגוּד לצפיה הכללית – בפשרה. הרוב הציע לפני האופּוזיציה שלש דרישות: א) לוַתר על עמדת טרוצקי בשאלת המלחמה ולדוּן לכף חובה את הדיבה בדבר ההתנוונוּת הבורגנית של המפלגה. ב) לוַתר על פּוליטיקת הפּירוד בקומאינטרן ולדוּן לכף חובה את קבוצת הגרמנים שהוּצאוּ מהקומאינטרן. ג) לוַתר על כל נסיון של פּירוּד במפלגה הרוּסית, לפרק את סיעת האופּוזיציה, להתחייב למלא אחרי כל החלטות הועד הפועל.

על דרישות אלו ענתה האופּוזציה בסגנון דוּו־פרצוּפי למדי: א) האופּוזיציה לא רצתה מעולם במפּלת רוסיה במלחמה, ואוּלם „אנו סוברים שגם בזמן המלחמה אין המפלגה יכולה לוַתר על בקורת הועד הפּועל, אם הוא הולך בדרך בלתי־נכונה“; ואשר להתנוונוּת הבורגנית או „טרמידוֹריאנית“, כמו שאומרים עתה ברוסיה, לזכר המהפּכה הצרפתית – נאום האופּוזיציה: „בארץ גדלים כוחות בורגניים ואנו דורשים מאת המפלגה התנגדות נמרצת יותר ושיטתית יותר כלפּי השפּעת האֶלמנטים הללו על המפלגה“. ב) נכון הדבר שהמצב בגרמניה הנו בלתי־טבעי ומסוּכן. יש לאחוז באמצעים תכוּפים. צריך להחזיר לקומאינטרן את אלה מן המוּצאים אשר קיבלוּ עליהם את משמעת הקומאינטרן. ג) האופּוזיציה אינה רוצה בקיוּם שתי מפלגות, היא תלָחם נגד כל מגמה ליצור אותן. היא תמלא אחרי כל החלטות הועד הפּועל. „אנו מוּכנים לעשות את הכל לשם הליקבידאציה של האֶלמנטים הפראקציוניים, שנוצרו עקב התנאים הבלתי טבעיים של הרג’ים הפנימי במפלגה“.

כל הנוּסחאות הללו מכילות יותר האשמה מחודשת נגד המפלגה מאשר ויתוּר מפורש ומוּחלט על עמדות האופּוזיציה והתחייבוּיות ברוּרות לעתיד. החלטת הועד הפּועל אינה מסתירה את דוּ־הפּרצוּפיוּת הזאת. היא אומרת: „הפּלנוּם קובע בסיפּוּק את העוּבדה, שהאופּוזיציה הוּכרחה לוַתר על מספּר רב של עמדותיה הבלתי נכונות. מצד אחד אין הפּלנוּם יכול לערוב בעד יושר לבה המוּחלט של האופּוזיציה. המעשה בגילוּי דעת דומה לזה בשנת 1926 מראה שלא תמיד יש לאופּוזיציה הכּוָנה למלא אחרי התחייבוּיותיה. הפּלנוּם מציע לפני האופּוזיציה לפזר בלי דחוּי את סיעתה וּמזמין את כל חברי המפלגה לאחוז באמצעים כדי להביא לידי ליקבידציה את כל הפּעוּלה הפראקציונית ואת כל הקבוּצות הפראקציוניות“. אולם לא די בזה שהועד הפּועל של המפלגה לא הוציא את האופּוזיציה מתוך המפלגה, אף על פּי שהוא בעצמו מסוּפק בישרה. ניתנה לה גם אפשרות ידוּעה של ביטוּי: מזמן לזמן יופיע, בתור הוספה ל„פּראבדה“, „עלון לויכוּח“, הנועד אמנם רק למספּר מוּגבּל של קוראים. בהתיעצוּיות סגוּרות של חברי המפלגה תנתן לאופּוזיציה רשוּת הדיבור. כל זה דומה יותר ל„לגאליזציה“ במדת־מה של האופוזיציה מאשר לליקבידציה.

הפּשרה הזאת של הועד הפּועל אינה פרי של פשרה אידיאולוגית ואיננה גם סימן של פּירוּק נשק זמני. מיד אחרי המושב נשא בּוּכארין נאום חריף נגד האופּוזיציה בלנינגראד, באספת „העובדים האקטיביים של המפלגה“, וריקוב עשה אותו הדבר במוסקבה. אספות אלו נסתיימוּ בהחלטות המדגישות ש„הודעת האופּוזיציה היא בלתי מספּקת ונושאת אופי של דוּ־פּרצוּפיוּת“ וּמשוּם כך „מחוּיֶבת המפלגה להתכּוֹנן למלחמה חדשה, כדי להוציא מקרבה את כל הרקבון“. החלטת המושב היתה ההתראה האחרונה ואם האופּוזיציה לא תשמע, הרי „פושטי הרגל“ ממחנה טרוצקי ירגישו את „יד הברזל של המפלגה“. באותו סגנון מפרשים את החלטת הועד הפּועל גם העתונים.

וּבכן – השלום האמיתי לא הוּקם. יש לשער שכמה וכמה גורמים השפּיעו על המפלגה והביאוה עד פּשרה. בין אלה תהילתו המהפּכנית של טרוצקי, השפּעתו החזקה עדיין בשוּרות הצבא האדום, מצבה הקשה, הפּנימי החיצוני, של המדינה, כוחה של האופּוזיציה הגדול משאפשר היה לשער. יתכן שהכוח הזה בא לא עקב ההנחות והדעות של האוֹפּוֹזיציה, אלא משוּם שהיא הנה האוֹפּוֹזיציה היחידה בכל הארץ, אשר יש לה אפשרות כל שהיא להתבטא ואשר זכוּתם של שמות גבּוֹרי המהפּכה עומדים לה. אם כך ואם כך החלטת המפלגה מוּכרחה להביא לידי התנגשוּיות חדשות. בדרך אשר סטאלין ובּוּכארין ניסו להוליך בה את המפלגה ואת המדינה היתה עקביוּת, בהירוּת וגם התחשבוּת עם עניני ההמונים העובדים ברוסיה. הפּשרה עם טרוצקי וזינוֹביֶב פּירוּשה טשטוּש המטרה, ערבּוּביה של טכסיסים. המפלגה תצטרך לברר בקרוב את דרכיה מחדש וּביתר עוז. ואולם לא בזה הוא עיקר המצב במפלגה, שסטאלין ובּוּכארין לא הצליחו לעת עתה למשוך לצדם רוב מכריע של הגבארדיה הקומוּניסטית ושל הצבא האדום – אולי יצליחו בזה מחר, כאשר יאספו עוד מעט כוח ויתגברו על האופּוזיציה. הכיווּן הכללי יכול להיות נכון יותר אצל סטאלין, אבל דרך ההגשמה אשר הוא הולך בה היא אותה הדרך שהמפלגה הקומוּניסטית מנסה בה זה שנים רבות. יתכן שטעוּת בידי האופּוזיציה ברצותה להשיב את המדינה בעניני פנים – למסלוּל המתנגד לעניני האכּרוּת, וּבעניני חוּץ – לדרך הרחוק מכל תקוה. אולם בדבר אחד היא צודקת: הרז’ים הפּנימי במפלגה השלטת ובמדינה הוא רז’ים של צנטראליזציה ביוּרוֹקראטית“, „האַפּאראט“ מופיע בתור „ממלא מקום של מעמד הפּועלים“, הוא „חושב בעד הפּועלים, הוא פועל בעד האכרים“, ג. פּ. או. נעשתה למכשיר המלחמה נגד כל זרם של מחשבה חפשית גם בקרב הפּועלים הקומוּניסטיים עצמם. עוד לא היה משטר אשר הצליח לבנות מדינה חפשית באמצעים כאלה – וכאן הצרה העיקרית של רוסיה המועצתית. ואולם בנידון זה – טרוצקי וזינוֹביֶב, סאפרונוב וסמירנוב אינם יותר רחבי־דעה מאשר סטאלין ובּוּכארין. גם הם עמדו על יד ההגה, ואמצעי שלטונם הם לא היו טובים מאלה. וכל עוד לא תמצא רוסיה המועצתית את המוצא מהניגוּד היסודי הזה – לא תצליח להוציא את המדינה למרחב היצירה המלאה והשלום הבין־לאוּמי.


 

ג

טרם עברה שנה מאז הרסו סטאלין וּמצדדיו את „האופּוזיציה השמאלית“ ומנהיגיה. מי שהוּכרח לבקש חסד מהמנצח וּמי ששותה את הכוס המרה של גלוּת סיבּיר; טרם עברה שנה מאז קמה „המפלגה המאוּחדת“ ב„קו הלניני“ והוציאה מקרבּה את „הרומאנטיקה של הבּוּרגנוּת הזעירה“ – והנה היא עומדת כבר לפני מלחמה פנימית חדשה, אם גם פחות תקיפה ומזעזעת. ל„אופּוזיציה הימנית“, אשר על קיוּמה הודיעה המפלגה בעתונוּת הרוּסית ב־19 באוקטובּר, אין מנהיגים בעלי שעוּר־קומה של טרוצקי, ראדק, קאמניֶב וזינוֹביֶב. נדמה כאילו אין לה מנהיגים כלל, והזרם החדש קם מתוך האַפּאראט עצמו, משוּרות אנשי המעשה שבמוסדות הכלכליים של הממשלה. מישהוּ מונה ביניהם גם עסקנים חשוּבים ואפילו מן החשוּבים ביותר – בּוּכארין, טומסקי, ריקוב, קאלינין. ואוּלם, מלבד קאלינין, טרם הביעו אלה בגלוּי את דעותיהם. סטאלין בנאוּמו מ־19 באוקטובר במוסקבה הודיע אמנם, שהנטיה לאופּוזיציה ישנה בועד המרכזי של המפלגה, אולם האורגן המכוון את כל המכונה הרוסית, פּוֹליט־בּיוּרוֹ, חפשי מכל חשד. ובכל זאת הביט סטאלין על אופּוזציה זו ב„רצינוּת רבה“ וראה בה סכנות גדולות מאשר ב„טרוצקיזם“. את אנשי האופּוזיציה החדשה מוציאים פה ושם מן המפלגה – אם כי בפחות רעש – העתונוּת מתמלאת „מחאות נמרצות“ מכל סניף במפלגה וכל תא בצבא האדום. בתי חרושת אחדים התחילו להוציא מן העבודה את הפּועלים האופּוזיציוניים, המאמרים הראשיים רועמים שוב על „הקו הלניני“ אשר „הסטיכיה הבּוּרגנית הזעירה“ מאיימת לבגוד בו. כל אלה סימנים לכך, שהאופּוזיציה החדשה הולמת במידת מה את המציאוּת הרוּסית ואת הניגוּדים אשר בהם מתלבּטת המפלגה השלטת.

לפני שנה נהרסה האופּוזיציה השמאלית. ואולם – אם משוּם שהיו לה מצדדים יותר משהודו בזה המנצחים, או משוּם שהיא קמה מתוך הנחות פּסיכולוגיות השׂוֹררות גם בקרב המנצחים – הנה הדבר הראשון שעשו סטאלין וחבריו היה להגשים את קצת דרישותיו של טרוצקי. באביב שנה זוֹ התחילה ההתקפה הגדולה על „הקוּלאקים“. בחום המלחמה הוּכנס בין הנתקפים גם ה„אכר הבינוני“. נקבעו מחירי־אונס נמוּכים לתבוּאָה. נגזר חרם על תבוּאָה הנמכרת לסוחר פּרטי ולא לממשלה. נאחזו אמצעים חריפים נגד הספסרים בין הסוחרים והאכרים – בתי־סוהר, החרמת רכוּש. בחזית התעשיה – מלחמה נגד ההנהלה וה„ספֶּץ“3 שגילוּיה העיקרי היה המשפט נגד מהנדסי מכרוֹת דוֹנֶץ. ובשטח הפּוֹליטיקה הכלכלית: סיוּע מאכּסימאלי לתעשיה, כדי לספּק את הפּועל העירוני ולהתקדם ב„הלאָמה“, אשר כל נסיונותיה בחקלאות נכשלו. ובתוך התעשיה – בראש וראשונה סיוּע דוקא לכבדה, הגדולה, הנוחה יותר להלאָמה והנוחה יותר להציגה לראוָה כלפּי חוּץ. יש לשער שלטיפּוּל מיוּחד זה בתעשיה הכבדה, גורמת גם האפשרות להפכה – בשעת הצורך – לתעשית המלחמה. לאינדוּסטריאַליזציה של רוּסיה הוקצבו סכוּמים עצוּמים, ואלה צריכים היו להמצא על־ידי קנית תוצרת האכר בזול ומכירתה ביוקר בעיר וביחוּד בחוץ־לארץ. האכר היה צריך להקים את העיר החרשתית.

לא עברו ימים רבים והתברר, שהחשבון היה מוּטעה, באשר „נעשה בלי בעל־הבית“ – האכר. כבר בקיץ התגלו אותן ההופעות אשר הביאו בזמנן ל„פוליטיקה הכלכלית החדשה“, ואחר שנים – לאותו „הכיווּן האכרי“ אשר בּוּכארין ניסח אותו במלה אחת המוּפנה לאכרים: „התעשרוּ“, ואשר גרמו לארגוּן ה„אופּוזיציה השמאלית“. האכר אשר השוק התעשיתי או שלא היה נותן לו כלל את הסחורה „הקלה“ הנחוּצה לו, או היה נותן אותה במחיר גבוה מאד – חדל לתת לעיר את תוצרתו, היות ולא הרשוּ לו למכור את התבוּאָה במחיר המתאים לגובה המסים ולמחירי תוצרת התעשיה, צימצם עד כמה שאפשר – כמעט עד שיטת צרכיו הוא – את הזריעה. באשר לא הרשו לו למכור את הבשר במחירים המתאימים לו ובאשר המשק המצוּמצם שלו לא איפשר את קיוּם עדרוֹ, שחט את בהמותיו ואכל את בשרן. בו בזמן התגבּרה שוב התמרמרות נגד העיר ונגד השלטון. ההתקפה על ה„ספּץ“ הביאה לירידה בתעשיה, להחלשת המשמעת, להשתמטוּת המנהלים הטכניים מתפקידים אחראים. האינדוּסטריאַליזציה, הבנוּיה כאילו על חשבון מדוּיק, התברר שיסודה שוּב אותה הקוּפה הממשלתית האוּמללה. התוצאה מזה: אינפלאציה וירידת הרוּבּל למטה מחצי ערכו בזהב (בבוּרסה של חוּץ־לארץ). המלוה הפּנימי אשר חשבוּ שיתן לא פחות מ־500 מיליון רוּבּל ואולי יותר, לא נתן כי אם 340 מיליון (סימן אָפיני ל„מצב רוּח“ האכרים: הם השתתפוּ במלוה ב־24 מיליון בלבד). על כל זה יש להוסיף עוד „מכה מן השמים“: בּצוֹרת, ביחוד באוּקראינה. בתנאים אלה לא הועילו כל אמצעי הכפיה. הלחץ הכלכלי הולך וגובר. „התור“ על־יד החנוּיות מזכיר כבר את התמוּנה העגוּמה של שנות המלחמה והמהפּכה הקשות ביותר. „הכיווּן הטרוצקאי“ בלי טרוצקי התחיל להתנקם. והעזרה מן החוּץ, אותה העזרה מצד ההון הבין־לאוּמי, אשר סטאלין היה מוּכן לשלם בעדה בכל מיני זכוּיות מיוּחדות, אינה ממהרת לבוא, באשר אין לה אֵמוּן ביסודות המשפּטיים של רוּסיה הסוביטית.

באמצע הקיץ נאלצה הממשלה לעשות את הויתוּרים הראשונים. פּלנוּם־יוּלי של הועד המרכזי של המפלגה נתן לממשלה הוראות להרים את מחירי התבואה. המצב הוּטב ואוּלם לא בהרבה, כי תכנית האינדוּסטריאַליזציה נשארה בתקפה, והפּוליטיקה הכלכלית והסוציאַלית כלפּי האכּרוּת לא השתנתה ביסודה. סטאלין וחבריו – או שלא ראו עדיין את רצינות המצב או שחסר להם האומץ להסיק ממנוּ את המסקנות. כך נוצר הבּסיס לאופּוזיציה הימנית.

מה הן דרישותיה – אפשר להבין אך מהפּולמוס אתה: מהודעת הממשלה ומנאומו של סטאלין. היא עצמה כמעט שלא באה לידי ביטוי בדפוּס. מן הויכוח יש להסיק שהאופּוזיציה מציעה לתת יתר חופש כלכלי לאכר, ביחוד לבינוני, להאֵט את האינדוּסטריאַליזציה, לסייע לתעשיה „הקלה“ היוצרת „צרכים ראשונים“ של האכר, לצמצם עוד יותר את הסובחוזים (האחוּזות הממשלתיות הגדולות – „בתי חרושת לתבואה“), להקטין או לבטל לגמרי את התמיכה הממשלתית לקולחוזים (המשקים הקולקטיביים). בצוּרה מאד זהירה ומתוּנה, ואולם בעצם באותה התכנית יצא גם קאלינין בפליֶטון אשר פּירסם ב„פּראבדה“ מ־23 באוקטובר (מעין תשוּבה לנאוּמו של סטאלין): פּוליטיקה זהירה בכפר, תשוּמת־לב לצרכי החקלאוּת, הרמת התוצרת של המשק החקלאי, ביחוד האינדיבידוּאלי.

המלחמה עודנה נטוּשה. עוד מוציאים את אנשי האופּוזיציה ממשרותיהם ומן המפלגה. עוד כותבים מאמרים על „הקו הלניני“ ועל הבגידה בו, ואולם כמעט שאין ספק בסוף־המלחמה. יש להניח שסטאלין די חזק לדכּא את האופּוזיציה. וכרגע ברוסיה בעל־השלטון הוא החזק ביותר. סטאלין יצא כמנצח מקרב הרבה יותר מסוּכן: טרוצקי בסיביר הנו טריוּמף יותר גדול מבני־בלי־שם המוּצאים עתה מן המפלגה. ואוּלם המציאוּת הכלכלית והחברתית של רוּסיה תשאר, ונגדה אי־אפשר להלחם בהחלטות מחאה. אף „אנשי האַפּאראט“ מחוּסרי אונים לפניה. בלי שלום עם האכר לא יתכן קיוּם רוסיה. אין זאת הפעם הראשונה שממשלת הסוביטים מנסה את כוחה במלחמה עם האכר, והיא, אותה הממשלה אשר ניצחה את כל מתנגדיה, היתה כל פּעם נאלצת לסוג אחורנית. בודאי: אינדוּסטריאַליזציה היא תפקיד המדינה אשר הכרח לפתרוֹ. ואם לאו, גורלה של רוסיה – תלוּת תמידית בתוצרת חוּץ, כלומר, מבחינת הכלכלה ומשום כך מבחינה פינאנסית, ובסוף החשבון גם מבחינה פוליטית: אי־עצמאוּתה של רוּסיה. ואוּלם את התפקיד הזה אין לפתור בניגוּד לענינים של הבסיס הכלכלי הרוּסי, בניגוּד למשק החקלאי האינדיבידוּאַלי: האכר אינו יכול ואינו רוצה לבנות את העיר. העיר תוּכל לקום רק על המשק החקלאי הפּורח. עד כמה הדבר הזה אפשרי במלואו בתנאי השעבּוּד הפּוליטי והחברתי, זוהי שאלה אחרת. ואולם גם הפּתרון הרגעי האַקטוּאַלי לא יתכן בלי ויתוּרים כלכליים לאכרים.

קרוב לודאי שסטאלין יעשה עתה עם האופּוזיציה הימנית מה שעשה לפני שנה עם האופּוזיציה השמאלית: הוא יהרוס אותה ויקבל את דרישותיה. על סוף הסכסוּך הזה מעידות כבר הידיעות על הקטנת תקציב האינדוּסטריאַליזציה ב־130 מיליון רוּבּל לרביע האחרון של השנה. נאמנוּת לרעיון ועקביוּת פּוליטית, סוציאלית וחברתית – לא תהיינה במוצא זה. ואוּלם את אלה אין איש דורש עוד ואין איש מקוה להן מסטאלין וחבריו.


“דבר“, כ' תשרי – ט' אלול תרפ”ז, ה' כסלו תרפ"ט


  1. “ערב”, על סף  ↩

  2. “בעלי־גוף”.  ↩

  3. המוּמחה.  ↩