הוֹ כַּמָה יְפִיתֶן וּנְעַמְתֶּן, הַיוֹנִים!
עֲמֹדְנָה, תַּמוֹתַי, נַקֵרְנָה זֵרְעוֹנִים.
הָרִיר אָמְנָם נוֹזֵל וּלְשׁוֹנִי הִיא שְׁלוּחָה,
אַךְ אַתֶּן עֲמֹדְנָה וֶאֱכֹלְנָה בִמְנוּחָה.
בְּחֵפֶץ־לֵב גָדוֹל וּבְרָצוֹן מְאֹד כַּבִּיר
אֶת עַצְמוֹתֵיכֶן הָיִיתִי מְשַׁבֵּר,
וְהָיִיתִי בוֹלֵעַ, כְּשֶׁאוֹמֵר הַפָּסוּק,
אֶתְכֶן עַל בְּשַׂרְכֶן וְדִמְכֶן הַמָתוֹק.
אַךְ זֶה אֲדוֹנֵנוּ – הוֹי צוּקָה, הוֹי צָרָה:
אוֹתוֹ וְשׁוֹטוֹ אֲנִי כָכָה יָרֵא!
