לוגו
דרכי מלחמתנו
מיקום ביצירה:
0%

כ“ז בשבט תש”ח – 7.2.1948

מהבירורים במועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תל-אביב

– – – בוויכוח הורחבה היריעה ודוּבר על עליה, העפלה, התישבות, שיכון, שכר-עבודה, איחוד, פילוג, תנועת-נוער ועוד. ולאדם כמוני, השקוע רק בדבר אחד, היה ענין רב לשמוע הבירורים בכל השאלות הללו, אבל עלי להודות שאיני מסוגל לראות עכשיו שום דבר אלא מתוך המשקפיים של בטחון. אין כוונתי להגיד בכך שכל אחד מאתנו לא יעשה שום דבר אלא יעסוק בבטחון. להיפך, עלינו להמשיך את מעגל חיינו עד כמה שאפשר כסדרם, ועל ידי כך ייטב גם לבטחון. יש הכרח להתמיד בעליה, בהעפלה, בהתישבות, בשיכון, בקליטת עולים ובחינוך הנוער, – אולם בסייג אחד – מתוך תיאום עם צרכי הבטחון.

ולמען לא תטעו בדברי אוסיף, שאני מאמין כמקודם בשלושה דברים יסודיים שלמענם כדאי לחיות וגם ליהרג, ושלושה דברים אלה לא הפסידו ערכם וכוח משיכתם גם עכשיו, בשעת חירום זו, והם – מדינה יהודית, ברית יהודית-ערבית, משטר סוציאליסטי. אולם ברגע הזה איני מתענין לא במדינה יהודית, לא בברית יהודית-ערבית ולא בסוציאליזם – אלא בבטחון בלבד. כי בזה תלוי הכל. אם בטחון כאן – הכל כאן, אם אין בטחון – אין כלום. ולא רק שנצטמצם חוג הענינים ויש לראות הכל מתוך זווית צרה אחת – אלא נצטמצם גם חוג הזמן. אנו היהודים רגילים לממַדי זמן עצומים – אלפי שנים מאחורינו ואחרית הימים לאין סוף לפנינו. ואלף שנים בעינינו כיום אחד. בזכרוננו חיים דברים שקרו לפני אלפי שנה – כאילו קרו אתמול. ובעיני רוחנו אנו צופים לאחרית הימים. אולם אני מודה שבשעת חירום זו נצטמצמה ונתכווצה ההיסטוריה בשבילי בארבעת-ששת החדשים הקרובים, ואיני מסוגל לחשוב על תקופה יותר מאוחרת, ולא מעניין אותי מה קרה לפני שנה, כי הכל מקופל בתוך ארבעת-ששת החדשים האלה. יתכן שלקתה ראייתי ונעשיתי קצר-ראות. יתכן שאני טועה. יתכן שאין יסוד לחששותי הקשים. יתכן שכל עוד האנגלים פה – יהיה הכל בסדר, ולאחר צאת האנגלים תבוא הנה ועדת או"מ ואתה יבוא כוח צבאי בינלאומי – והכל יבוא על מקומו בשלום. אבל משום מה איני מאמין בכך, ואני חושב לאסון ולפשע אם נבנה על כך. עלינו לראות הדברים שהם תלויים אך ורק בנו, ורק מעשינו וכוחנו יכריעו. איני שולל הצורך לעמוד על המשמר המדיני, גם בלייק סאִכסס, גם בפראג וגם בוושינגטון וגם במקומות אחרים. אבל לבנות ולהישען אנו יכולים רק על מה שנעשה אנחנו פה בארבעת-ששת החדשים הקרובים. הכל תלוי במאמץ המלחמתי שלנו. מאמץ זה טרם נעשה – כי הישוב טרם חש במלוא הסכנה. ובהוכחה הגיונית בלבד, כנראה, אי-אפשר להביא ציבור לידי מאמץ. ראיית הסכנה טרם נקלטה גם בקרב רבים מאלה הדורשים כביכול מאמץ. והמאמץ הוא בשלושה דברים: בחיל, בכוח וברוח. בחיל – פשוטו כמשמעו. גיוס מלא של כל המוכשרים לשאת נשק. בכוח – זהו ציוד, ציוד קל וכבד, ביבשה, באוויר ובים. אבל שני אלה בלי רוח גבורה לא יצלחו. הדאגה העיקרית בשעה זו היא לציוד – רכב, אווירונים, סירות ואניות וכלי אש – רובים, מכונות, תותחים; הייתי יכול למסור לכם כמה דברים מדאיגים בשטח זה והייתי יכול גם לספר על כמה דברים מעודדים ומשמחים, ואולי גם מפתיעים. לא אעשה לא זאת ולא זאת. בשטח זה יש לעשות ולעשות – לעשות כל האפשר ולמעלה מזה, – ולשתוק. כי יפה השתיקה לדברים אלה. וכל מה שנמעט לדבר על כך – ייטב לנו. אולם אגע בבעיות אחדות של התגוננותנו: בעיות ארגוניות, פוליטיות וטריטוריאליות.

לא קיים אצלנו משטר של בטחון. אנו מקיימים הסדרים הקודמים מתוך אינרציה ומתוך “ווסטד אינטרסטס” (“רכוש מושקע”), ואין אנו רואים שצרכי הבטחון וההתגוננות מחייבים משטר אחר. ולא קל יהיה להקים המשטר הרצוי, ההכרחי. הישוב המפוצל המעדיף האינטרסים המפוצלים של החלקים על צרכי הכלל – לא יוותר בנקל על עניניו המיוחדים לטובת הכלל, וכל נסיון להשליט בישוב משטר אחר, יתקל בקשיים פנימיים ובסכסוכי מפלגות, אם כי השינויים מוכרחים, וגם יבואו לאחר שהישוב כולו ירגיש מה שמרגישים כל אלה העומדים בחזית – בפרברי תל-אביב, בשכ' שמעון הצדיק בירושלים, בואדי-רושמיה בחיפה, בישובי הנגב, הגליל-המערבי וגוש-עציון. אבל בינתיים חוסר משטר בטחון מחבל במאמץ ההגנה.

כרגע יש ששה מוסדות המטפלים – באחריות או בלי אחריות – בעניני הבטחון, והם: א) הנהלת הסוכנות, ב) הוועד הלאומי, ג) ועדת הבטחון המתאספת אחת לשבוע, ד) ועדת המצב (מורכבת מבאי-כוח הנהלת הסוכנות, הוועד הלאומי וכמה מוסדות משנה), ה) נשיאות מגבית ההתגייסות, ו) המ“א… זה קצת יותר מדי. לא ידוע לי משטר כזה בשום מקום בעולם. בשעה שעם עומד במלחמה, ובמלחמה כזאת ובתנאים אלה – יש ששה מוסדות נפרדים המוסמכים לעסוק בעניני בטחון. אחריות יתרה זו – פירושה, חוסר אחריות. נחוץ לנו מוסד אחד ויחיד. לא אשתמש במלים מצלצלות שאינן הולמות מצבנו ולא אומר שדרוש לנו “קבינט-מלחמה”. אבל דרושה לנו ועדה של מספר לא רב של אנשים שבידיה תהיה מרוכזת כל האחריות להנהלת הענינים בישוב. על יד ועדה מבצעת זו דרושה מועצה של – נגיד – 30 איש, מורכבת מחברי הנהלת הסוכנות, הנהלת הוועד הלאומי וב”כ גושים טריטוריאליים (הגליל, התיכון, ירושלים, הנגב וכו'). מועצה זו תתאסף אחת לשבועיים, תשמע דו"ח, תדון במצב ותקבע הענינים העקרוניים. אילו הייתי מציע זאת היום – היה מיד מתעורר פולמוס מימין ומשמאל ובתוך כל המפלגות, ושכר ההצעה היה יוצא בהפסד המריבה, אבל אני בטוח שהריכוז יבוא, יבוא מתוך הכרח, ובינתיים העניינים סובלים.

אולם יש צורך בתיקון המשטר – גם בפנים, משטר ההגנה הפנימי. ההגנה – זהו אחד הנכסים היקרים ביותר שנוצרו אצלנו. אין בחיינו הציבוריים כלי יקר כמוהו. אף ארגון אחד בישוב לא שאב לתוכו כל כך הרבה התנדבות ומסירות ויקר-אדם כארגון ההגנה. אין ארגון זה בנוי על כפיה – הכל נעשה מתוך התנדבות חפשית, אבל הזיקה לחובה אינה נפגמת על ידי כך. ערכי החלוציות והתרבות במובנם העמוק והפורה ביותר הגיעו בהגנה כמעט לשיאם. ערכים אלה יש לטפח גם בעתיד – אבל אלה בלבדם לא יספיקו בתנאים החדשים. אנו מגייסים עכשיו עשרים אלף נערים, מחר נגייס שלושים אלף, אחר כך – ארבעים אלף, ואין זה הגבול. אם נצטרך לגייס מאה אלף – נגייס מאה אלף. כי רק צרכי הבטחון יקבעו. ואנו מגייסים עכשיו לא רק מתנדבים, לא רק חלוצים, אלא נערים סתם. בין המגויסים החדשים יש לא מעטים שאינם יודעים קרוא וכתוב. עלינו להתבייש בעובדה זו – אבל זוהי עובדה, ואסור להתעלם ממנה. אבל לאו דוקא אלה הם מן הגרועים, והדבר שאני חושש לו – לא חל רק עליהם.

אנשים הנושאים נשק ויש להם כוח שאין לאחרים – מהווים תמיד סכנה לציבור כולו ולעצמם. אנשים שיש להם כוח עודף שאין לאחרים – ואין כוח זה כפוף לרשות עליונה, לא רק של בעלי הכוח, מהווים סכנה ציבורית. אנשים אלה שמזיינים אותם – תפקידם הוא להרוג וליהרג. זהו תפקידו של חייל, זהו תפקידו של חבר ההגנה. יש לראות הדברים כהוויתם, בכל אכזריותם הברוטלית. וגם זאת אין לשכוח – אין איש מלאך. כל בשר ודם עלול בתנאים מסוימים לנצל עודף כוחו – אם אינו נתון במסגרת המסוגלת למנוע ניצול זה. לא הייתי מעולם מיליטריסט, אם כי השתתפתי ביצירת הגדודים היהודים והייתי חייל וחייבתי כל ימי בארץ כוח מזוין יהודי. אולם מעולם לא שנאתי מלחמה ומיליטריזם. – כאשר אני שונא עכשיו, לאחר שהוטלה עלי המלאכה הזאת בקונגרס האחרון ואיני עוסק עכשיו בשום דבר אחר מחוץ לעניני בטחון. איני יודע אסון יותר גדול ויותר כולל – ממלחמה; אסון לא רק למנוצחים, אלא גם למנצחים. איני יודע בזבוז והרס יותר רב מהתכוננות למלחמה. נהרסים נכסים, נהרסים ערכים, נהרסים חיי אדם. יש כבר גילויים מדאיגים בחיי ההגנה – ויש לעקור אותם מן השורש. חיי אדם, כבוד אדם, נעשים הפקר, מבלי לדבר על זלזול גס ברכוש. ואין כל ניחומין שבשעה זו גילויים אלה חלים על יחסים עם לא יהודים. מי שמתעלל בלא-יהודי יתעלל גם ביהודי; אין הבדל מי הם קרבנות ההתעללות – הסכנה היא בגילוי התעללות מצד מגויסים יהודים. אין אנו יכולים להוסיף ולגייס כוחות מזוינים – אם לא נשים אותם במסגרת של משמעת-ברזל, כצבא ממש. עלינו לקיים ולהגביר ערכי החברות והחלוציות של ההגנה, אבל עלינו לצרף לערכים אלה – משמעת צבאית. אני מזועזע כולי ממעשים שהגיעו לאזני – אמנם מעשים מעטים – שנעשו על ידי מגויסים, ולאו דוקא על-ידי הגרועים שבהם. המשטר שהתאים להגנה בימים הקודמים – לא יספיק עכשיו. נחטא לא רק לציבור, לישוב – נחטא למגויסים עצמם אם יחד עם הנשר שניתן בידם לא נטיל עליהם משמעת צבאית חמורה, לא רק לגבי השימוש בנשק – אלא לגבי כל התנהגותו, הליכותיו, עד צורת לבושו ושעות השינה והאכילה. המגויס חייב להתלבש לפי פקודה, לפעול לפי פקודה, לסדר זמנו ויחסיו עם חבריו המגויסים ועם הציבור הציבילי – לפי פקודה והוראה; אחרת יענש קשה. הכרחי כוח מיוחד, מעין משטרה צבאית, אשר תפקח על התנהגות המגויסים. בלי משמעת ובלי ענשים ובלי פיקוח ער נמיט שואה על ציבורנו. משטר צבאי אינו אהוב על ציבורנו – אבל גם השתמשות בנשק אין בה אידיאל לשמו, ואם אנו נאלצים לאחוז בנשק ולהשתמש בו – עלינו לדאוג לכך שהנשק ישמש אך ורק המטרה שלשמה נועד. דבר זה לא יתכן בלי משמעת-ברזל צבאית ומבלי שהכוח המזוין לא יהיה כפוף לרשות ציבילית. נכפתה עלינו מלחמה – והמלחמה מחייבת משטר מלחמתי. המשטר שהיה קיים בהגנה – לא יעמוד במבחן המלחמה. מלחמה, כל מלחמה, היא אסון, אבל אם הוטל עלינו לעשותה – עלינו להשתעבד לצרכי המלחמה, אחרת לא נעמוד, ועלינו לעשות דברים אשר לא הסכנו אליהם ולא אהבנו אותם – ואני מקווה, לא נאהב גם בעתיד; אבל כל עוד נוכרח לעשותם – נעשה אותם ביעילות המכסימלית, ונעקור כל הרגל ושיגרה הסותרים יעילות זו. לא נילחם בלי צבא, ולא נקיים צבא בלי משטר צבאי. אין להתחמק מהכרח זה בשום אמתלה, גם אם היא רצופה מליצות יפות ונהדרות. ונתאכזר למסורת – גם למסורת יקרה – אם אינה הולמת צרכי המלחמה. בלי שעבוד מוחלט לצרכי המלחמה לא ננצח.

ויש בעיית יחסינו עם האנגלים והערבים. איני מתכוון הפעם אל יחסנו לממשלה האנגלית – בלונדון או בירושלים, – אני מתכוון לצבא האנגלי אשר בארץ. אין זו שאלה אם בווין הוא טוב או רע, ואם אנו אוהבים האנגלים או לא. עמדנו כל השנים האחרונות במערכה מדינית עם ממשלת המנדט – והמערכה בינינו ובין אנגליה צריכה להישאר מדינית – ולא פעם ביארתי מדוע יתכן שבמערכה פוליטית בינינו ובין אנגליה תהיה ידנו על העליונה בארץ הזאת, אם כי כוחה של אנגליה בעולם גדול לאין שיעור מכוחנו אנו. אולם אין אנו רוצים ואין אנו רשאים להיכנס במערכה צבאית עם אנגליה. אנחנו לא יכולים “להתמודד” עם הצבא האנגלי. אולי יש מישהו שהיה רוצה להעמיד נגדנו הצבא הבריטי – אין זה רצוננו אנו. אין אני רואה כל פחיתות כבוד בהכרה שאין ביכלתנו לעמוד בפני הצבא הבריטי. יכולנו לאנגליה ונוכל – בשטח הפוליטי. ועד הסוף – נצטמצם בשטח זה. גם כשעשינו פעולות “צבאיות” – היו אלה למעשה רק הפגנות פוליטיות. ניזהר מהסתכסך עם הצבא. זהירות זו לא תקל עלינו, לא תקל על התכוננותנו למלחמה שהערבים הכריזו עלינו, ואף על פי כן – לא נעשה מעשה שיש בו התאבדות מדעת.

בדברי אתמול ניסיתי להגדיר בקיצור עמדת הממשלה האנגלית – אין הגדרה זו חלה על כל חייל ועל כל פקיד בריטי. יש מפקדים שאינם שונאים, יש גם עוזרים. וכל עזרה – כשהיא ניתנת – היא חשובה. הצבא לא יצא ב-15 למאי. רק הפקידות עומדת להסתלק ביום זה. הצבא עומד להישאר כאן עד 1 באבגוסט. יש לקחת בחשבון עובדה זו. היה מקרה שטור צבאי אחד הגיש עזרה בנגב – והעזרה היתה לברכה רבה. היה מקרה שהצבא עזר בגליל – קידמנו העזרה בברכה. בימים אלה היתה פְנִיָה מצד הצבא. נברר מה טיבה. לא נפסול מראש שום דבר. יש גם שוטרים בודדים שעוזרים לנו – ואין לזלזל בעזרה. לפני שבועיים נפל דבר בחיפה – הערבים זרקו פצצה באבטובוס יהודי, וההגנה פעלה באותו לילה. והיתה “עזרה” חשובה מצד הצבא: נדברנו אתם שלא יתערבו, ואי-ההתערבות היתה לברכה רבה. הכנופיות הערביות קיבלו לקח חשוב, והדברים הגיעו לידי כך שהלכה משלחת למופתי להשפיע עליו להפסיק המהומות.

ציינתי בכוונה מקרים חיוביים – אין מקרים אלה משנים העובדה היסודית שבדרך כלל הצבא הוא נגדנו, ויותר קל לו לפעול לרעתנו אפילו מאשר להישאר נייטרלי. ואף על פי כן – עלינו להתרחק מכל מחשבה על “התמודדות” צבאית. הריב שבינינו ובין אנגליה לא נכריע בכוח צבאי. ויש לקבל הנחה זו באהבה עם כל המסקנות הנובעות ממנה.

אולם מציאות הצבא הבריטי בארץ כובלת ידינו. יתכן שבמידה ידועה היא מפריעה גם לכנופיות הערביות, אבל אין היא מונעת צבירת כוח מזוין שיפלוש לארץ. לא רק שאינה מונעת בעד הפעולות שנעשות מעבר לגבולות – אלא אינה מעכבת אפילו הסתננות כנופיות מזוינות מהארצות השכנות. אין שחר לדברי הממשלה – בירושלים, בלונדון ובלייק-סאכסס, שאין הכוח האנגלי בארץ מספיק לשמור על הגבולות והלבטיח הסדר. אילו היה בידינו השלטון וחלק קטן מהכוח הצבאי הבריטי – היינו משליטים שקט בארץ ומונעים הסתננות הכנופיות. אפשר לשמור על כל המעברים והגשרים – הם אינם כה מרובים. האווירונים האנגלים היו יכולים בנקל לגלות מרכזי הכנופיות. יש אווירונים שמגלים זאת – אין הם אווירונים בריטיים. אבל אני בטוח שגם טייס בריטי היה יכול לעשות מלאכה זו – אילו היתה ממשלתו רוצה בכך.

אולם מה שלא יעשה הצבא בעקיפין – אין לנו כל ענין להפעיל צבא זה נגדנו. צו קיומנו מטיל עלינו לצמצם ריבנו עם אנגליה במסגרת פוליטית.

לא כן בחזית הערבית. בריב שבינינו ובין הערבים יכריע הכוח. לא שאנו שׂשׂים לקרב, להיפך, פנינו לשלום, ובמידה שרק נוכל, ובכל פינה שנוכל, נקיים השלום. אבל אף לרגע אסור לנו לשכוח שהוכרזה נגדנו מלחמה ונעמוד רק אם ננצח במלחמה זו. מלחמתנו היא מלחמת מגן ותישאר מלחמת מגן. אין זאת אומרת שאנו ננקוט רק באמצעים דפנסיביים. גם במלחמת מגן הדרך הטובה ביותר היא דרך האופנסיבה, אבל התקפותינו לא יהיו מכוונות להשמדת הערבים, אלא להדוף התקפות ולהפר מזימת ההשמדה שחורשים אויבינו נגדנו.

מנהיגי הערבים סבורים שאין להם מה לאבד במלחמה זו וחשבונם הוא פשוט: הם 40–30 מיליון. מה בכך אם בקרבות יהרגו אלפים או גם רבבות? אם גם יפסידו במלחמה – לא יפסידו כלום, כי או“מ כבר החליט בין כך ובין כך על הקמת מדינה יהודית. והיהודים לא יקבלו יותר משאו”מ נתן להם. ואם להיפך: הערבים ינצחו – תהיה כל הארץ בידיהם, ויפּטרו לחלוטין ולעולמים מן היהודים.

בחשבון זה שעושים הערבים יש הרבה מן האמת – אבל אין הוא לגמרי נכון. יש להם מה להפסיד, והם כבר הפסידו לא מעט. הפסידו בחיפה, ביפו, וגם בירושלים. כשאני בא עכשיו לירושלים אני מרגיש שאני בעיר עברית. הרגשה זו היתה לי תמיד רק במשק חקלאי או בתל-אביב. אמנם לא כל ירושלים היא עברית, אבל יש כבר גוש גדול עברי; מבואכה לירושלים דרך ליפתא–רוממה, דרך מחנה יהודה, רחוב המלך ג’ורג' ומאה שערים – אין זרים. מאה אחוז יהודים. מאז נחרבה ירושלים בימי הרומאים – לא היתה כל כך יהודית כמו שהיא עכשיו. בהרבה שכונות ערביות במערב – אין רואים אף ערבי אחד. איני מניח שזה ישתנה.

לא מעט יש לנו להודות על שינוי זה למופתי – עד כמה שדברים אלה יהיו תמוהים. לחברים הצעירים אוסיף – שגם תל-אביב העברית במאה אחוזים היא במידה רבה “מתנת” המופתי. עד 1921 לא היתה אף נקודה אחת בארץ, מחוץ למשקי העובדים, שעמדה על עבודה עברית במאה אחוזים. לא היה אף ישוב עירוני אחד עברי כולו, גם לא תל-אביב. ורק “המאורעות” בשנת 1921 עשו תל-אביב לעיר עברית במאה אחוז. החברים הוותיקים זוכרים עדיין הוויכוח שהיה לנו אז עם “אנשי המעשה” בישוב, שרצו להוכיח שאסור לנו להקים עיר עברית – כי אין לוותר על המסחר הערבי ביפו. ונימוקינו לא היו אולי מכריעים – אלמלא הסרת הטבעת של המופתי. גם נמל תל-אביב לא היה נבנה בלי המופתי – שניסה לחסום לנו הדרך לנמל יפו בשנת 1936. למופתי יש חלק לא קטן בהצלחתנו בלייק-סאַכּסס. אילולא היה המופתי נוקט עמדה נוקשה, קיצונית – כרוויזיוניסטים שלנו – איני בטוח אם היו נמצאות שלושים וחמש מדינות שהיו מסכימות למה שהסכימו. ואיני בטוח שהחשבון של המנהיגות הערבית עכשיו, שאין לה מה לאבד – הוא נכון. מה שקרה בירושלים ומה שקרה בחיפה – עלול לקרות בחלקים גדולים בארץ – אם נצליח לעמוד. ונצליח לעמוד – אם נרצה, ונרצה פירושו אם נדע לעשות מאמץ עליון, כאשר עושה עם שנלחם מלחמת חיים ומוות. ואם נעמוד – יתכן מאוד שבששת או שמונת או עשרת החדשים הקרובים של המערכה יתהוו שינויים גדולים, גדולים מאד בארץ, ולא כולם לרעתנו. וודאי שיהיו שינויים גדולים בהרכב האוכלוסין בארץ.

נשאלתי: איך נעמוד? מה הם האמצעים אשר בידינו? כיצד נזדיין? כיצד נצטייד? איך נעמוד בפני המרובים? ומה נעשה כשתהיה פלישה? לא על כל השאלות אפשר כבר לתת תשובה ברורה, ולא על כל התשובות יש לדבר אפילו במסיבה זו. חברים מנקודות ספר שאלו אם נוסיף אנשים ואם נוסיף נקודות. גם פה איני חפשי לתת תשובות מפורטות. אבל עלי להעיר שבאופן הצגת השאלות אני רואה שהחברים עודם מדברים בלשון שלפני שלושה חדשים. אין לשון זו הולמת עוד מציאותנו וצרכינו. גם עכשיו עליה והתישבות הן עיקרי העיקרים – אבל שתיהן מקומן עכשיו לא כמו לפני שלושה חדשים. שיקולי הבטחון מכריעים עכשיו, וגם בסידורי עליה והתישבות עלינו לקחת בחשבון שיקולים אלה. לא כל סוג של עולים מחזק עכשיו הבטחון, ולא התישבות בכל מקום מועילה לבטחון. צרכי הבטחון יכוונו עכשיו גם העליה וגם ההתישבות.

הבטחון מחייב חלוקה אחרת של אוכלוסינו הקיימים. למען שנוכל לעמוד, עלינו לאכלס שטחים שאינם מאוכלסים לגמרי או אינם מאוכלסים דיים, ועלינו לעשות זאת לא רק על חשבון העליה, אלא על חשבון המקומות של עודף אוכלוסין או ריבוי אוכלוסין.

מבחינה זו אפשר לחלק הארץ לארבעה אזורים. האיזור התיכוני – מדרום תל-אביב ועד מפרץ עכו; זהו השטח המאוכלס ביותר על-ידי יהודים ובו אנו מהווים גם עכשיו רוב ניכר. האיזור הצפוני – מטירת צבי ומשקי העמק ועד מטולה וחניתה. בשטח זה אנו מהווים רק מיעוט, ובטחוננו רחוק פה מהיות שלם. המצב באיזור הדרומי גרוע מזה. בדרום יהודה אנו מהווים מיעוט בלתי ניכר, ובנגב אין כמעט כל ישוב. ולבסוף יש איזור ירושלים: העיר והישובים מסביבה. בעיר יש רוב יהודי, ורוב מכריע, אבל אין רוב זה דומה לרוב היהודי שבחיפה. אם כי הרוב היהודי בחיפה, גם מבחינה יחסית וגם מבחינה אבסולוטית, קטן מהרוב היהודי בירושלים – הרי חיפה מוקפת ישובים יהודים חקלאיים, והיותנו רוב קטן בחיפה אינו מקור של חולשה, כי כל ההינטרלנד הוא יהודי. אולם הרוב הגדול בירושלים מוקף הינטרלנד ערבי, שפזורים בו “איים” יהודים. “איים” אלה – מוצא, קרית-ענבים, מעלה-החמישה, נוה-אילן ממערב, בית-הערבה ומפעל ים-המלח ממזרח, נווה-יעקב ועטרות מצפון, גוש-עציון מדרום – משמשים סעד רב לירושלים ומחזקים הגנתה, אולם הם גם מהווים נקודות תורפה, כי הם מרתקים הרבה כוחות מירושלים וממקומות אחרים הדרושים להגנת ירושלים גופה.

השטחים הבלתי מאוכלסים או מעוטי-אוכלוסין, דורשים חיזוק מהיר. לא נוכל להעגן לעליה – כי עד שהאנגלים יצאו מהארץ לא יעלו יותר מאלף וחמש מאות איש לחודש, ולא כולם יצלחו למלאכה זו. המעפילים באים לקפריסין – וצדק החבר שאול: יש להגביר ההעפלה במלוא יכלתנו גם בחדשים אלה, ודוקא בחדשים אלה, אולם לצרכי התגוננות קרובה ההעפלה לא באה בחשבון – כי המעפילים ישלחו לקפריסין, ואין לנו בקפריסין רובים ארוכי-טווח לירות בהם בכנופיות. אבל אחרי ביטול המנדט – אם אין איזו מזימת-סתר לממשלת לונדון – יפתח המקור הזה. זה יהיה מקור לא אכזב לאיכלוס השטחים הטעונים חיזוק. כיווּן כוח האדם לשטחים מתאימים בזמן הדרוש – זהו האמצעי העיקרי לעמידתנו. כמובן שיש ערך עצום לציוד. במידה שיהיה בידינו ציוד יותר רב ויותר משוכלל – יגדל כוחנו, אבל התגוננותנו נשענת בעיקר על כוח האדם שלנו.

אחרי ביטול המנדט, אחת השאלות המרכזיות תהיה שאלת התחבורה – לא רק בין ירושלים ובין תל-אביב, אלא בין כל נקודה ונקודה, ובמיוחד בין תל-אביב ובין חיפה. ושוב יש לדאוג לאמצעי תחבורה, לכלי רכב מכל המינים, ולא רק ליבשה, אבל גם בתחבורה העיקר יהיה – כוח האדם. מבלי שנאכלס הרי ירושלים וגבעות השפלה, מסופקני אם נוכל לקיים הקשר עם ירושלים. כמובן בלי משורינים ובלי אווירונים ועוד דברים שלא אמנה כאן, לא יעמדו גם האנשים. אבל לאווירונים ולמשורינים יש ערך רק כשהם מופעלים על-ידי אנשים חיים. והכרחי שנימצא בהרים (קראית ביניים: אין לנו אדמה שם) – המלחמה תתן לנו האדמה. המושגים “שלנו” ו“לא שלנו” הם רק מושגי-שלום, ובמלחמה הם מאבדים כל משמעותם.

בירושלים יש שאלה מיוחדת במינה – שאלת המים. אם בשני חדשים אלה לא נבטיח מלאי של מים עד הגשמים הבאים – מי יודע אם לא נתחייב בקיומה של ירושלים העברית. כל עוד יש זמן לחפור בורות ולהתקין בריכות, בורות ובריכות, בורות ובריכות, ולמלא אותם מים, מי גשמים ומי צנורות, כל זמן שיש צנורות, – יש לעשות זאת בכל המרץ ובלא ליאות. כי בלי מים אין לעמוד אף ימים ספורים.

ועוד שתי הערות על ירושלים:

למרות הדכאון הרב שמורגש בירושלים, עובדה היא שהיו לנו כאן כיבושים גדולים וחשובים. וכבר נשתנה פרצופו של חלק גדול מירושלים. אבל יש עובדה מעציבה אחת: העיר העתיקה. היהודים בעיר העתיקה – ומספר לא רב – נצורים כל הזמן. אלמלא היה צבא בריטי בירושלים – לא היתה העיר העתיקה במצור. ואין אנו יכולים להיכנס בקרב עם הצבא הבריטי.

בירושלים ובסביבתה היו לנו גם כשלונות קשים. כל אחד מאתנו זוכר את היום שבו הלמה אותנו הידיעה המרה על השלושים וחמישה. רעדה עברה אז בלב כל הישוב, ולא רק בלב האמהות של השלושים וחמישה. גם אני אחד מהישוב, והרעדה עברה גם בלבי. אבל לרעדה זו נוספה בלבי דאגה קשה: מה תהיה עמדת הישוב כשתרד עלינו מהלומה עוד יותר חזקה? והיא תרד, ולא פעם אחת. לא תמיד, ולא בכל קרב תהיה ידנו על העליונה. יפלו מהלומות קשות, ואני יכול כמעט לראות מתי ואיפה. והדכאון של יהודי ירושלים מדאיג אותי. כי בדרך כלל – לא נכשלנו בירושלים, אם כי ספגנו מכות קשות; להיפך, היו לנו כיבושים חשובים. אין ציבורנו מחושל עדיין דיוֹ. המבחנים החמורים עודם לפנינו. ובסופו של דבר יכריע הרוח, רוח האנשים, כשרם הנפשי, ועלינו לדאוג לכך.

אעמוד עוד במלים אחדות על גוש אחד גדול, הגדול ביותר בארץ, שכל עתידו תלוי בכשרוננו לאכלס אותו – זהו גוש הנגב. בגורל גוש זה תלוי אולי כל גורלנו בארץ. אם יש סיכוי להתישבות רבתי, להתישבות המונית של מיליונים, אם יש סיכוי לקוממיות יהודית שאינה תלויה בחסדי או“מ אלא בכוחה הפנימי, בכוח ישוב יהודי קומפקטי, רצוף, המוני, כובש מרחבים – הרי זה בשטח שקוראים לו נגב. זהו יותר ממחציתה של מערב ארץ-ישראל, זהו שמונים אחוז של המדינה היהודית לפי או”מ. זהו הגוש היחיד הגדול בארץ שיכול להיות יהודי כמו שתל-אביב היא יהודית. בשטח זה יכולים להיות מיליוני יהודים ובתוכם אילו עשרות אלפים של ערבים – אם רק נפתור שאלת המים, ויש בכוח הטכניקה המודרנית וביכולת החלוציות שלנו לפתור שאלת המים ולהפריח הנגב. שטח זה ריק עכשיו מאדם, ריק לגמרי מיהודים. היה זה מפעל גדול כשהקימונו ביום אחד 12 נקודות, אבל אלו היו באמת רק נקודות, כמעט במובן הגיאומטרי של המלה. בשטח של 12 מיליון דונם נמצאו כ-200–300 בחורים שלנו. ועל שטח זה למעשה נערכת המלחמה הזאת, בכל אופן מלחמתו של בווין, במידה רבה גם מלחמתה של הליגה הערבית. כי אם נגזר כבר – כך הם סבורים – שתקום מדינה יהודית, אל יהיה הנגב חלק של המדינה. וקל למנוע הדבר, כי בשטח עצום זה כמעט אין אף יהודי אחד; המאות האחדות של בחורינו נמצאים בצפון הנגב, או יותר נכון בדרום יהודה, והנגב גובל עם שלוש מדינות ערביות: עבר-הירדן, מצרים וסעודיה. עם שתי הראשונות יש גבול יבשתי, עם אבן-סעוד – גבול בים, במפרץ אילת. כל מי שרוצה לגשת למפרץ אילת מהים, מוכרח לעבור המים הטריטוריאליים של שלוש מדינות אלו. מפרץ אילת שעל חוף ארצנו הוא צר, וסמוך למים הטריטוריאליים גם של מצרים גם של אבן-סעוד וגם של עבר-הירדן. נגב זה רוצים גם בווין וגם הליגה לקחת מידינו. ואין זה קשה. גם בגליל אנו מיעוט – אבל בגליל זה בנינו ישובים ויצרנו משק ואנשינו מושרשים וילחמו כאריות עד אחד. ומלאכת הערבים בגליל – אם כי הם מרובים, וסוריה והלבנון עומדות על הגבול – לא תהיה קלה. בנגב אין הם כלל צריכים להילחם בנו. עד עכשיו היו בנגב רק תחנות משטרה – באום-רשרש על-יד אילת, בעין-חוצב בערבה, כארבעים קילומטר דרומה מסדום, בעסלוג', לא רחוק מרביבים, ועוד בשתים-שלוש נקודות. עם הפינוי יעזבו המשטרות האלה, ואם עבדאללה ישלח 500 איש, ומצרים פלוגה אחת – הנגב בידיהם.

כוח האדם שלנו עכשיו בנגב אינו מספיק. גם אם נכפיל ונשלש מספרו – לא יספיק. עכשיו עוד אפשר להוסיף אנשים, בעוד חודש אפשר יהיה לשלוח עוד אנשים. אולי גם בעוד חדשיים. אבל מבלי שנעשה מעכשיו כל ההכנות הדרושות – נאחר המועד. עלינו לזכור תמיד שאין הנגב דומה לכל שאר שטחי הארץ. אם אנו שולחים אנשים נוספים לגליל מבלי להכין שיכון ומים ואפילו אוכל – יסבלו האנשים, אבל יסתדרו. לא כן בנגב. כאן אין מזון, אין מים, אין מחסה, אין דרך, אין שיכון – אין כלום. האנשים שנשלח שמה לא ישאו כל הדברים האלה על כתפם. יש להכין מראש. אבל לא די שנדאג למים ולמזון ולשיכון. יש להכין שדות תעופה, יש לדאוג לאווירונים, למשורינים, ולעוד כמה וכמה דברים שאינם מתגלגלים אצלנו.

לפי שעה יש לנו רק בסיס קדמי – ישובי הדרום או צפון הנגב. הנקודות המעטות ערכן ההתיישבותי אולי מצער, אולם כבסיסים קדמיים ערכם כביר, ויש צינור שיש להאריך אותו. אין להתקדם בלי מים. בהתישבותנו בנגב נצטרך לשכוח הרבה דברים ישנים וללמוד הרבה דברים חדשים. לא נאכלס הנגב בדרכים האורטודוכסליים, אם כי המוסדות אינם מסוגלים עדיין לחשוב במושגי התקופה החדשה. רציתי לעשות עסק עם הקרן הקיימת – למכור לה מיליוני דונמים בחצי-לירה הדונם, על מנת שתתן לי הכסף למפרע – להשקיע אותו לצרכי בטחון. אבל הם עוד רגילים לטאַבּו ואינם מאמינים בדרכי-הרכישה החדשים…

ישנו עוד שטח אחד שימלא תפקיד גדול בבטחון, בעליה ובהתישבות, ושטח זה גדול אפילו מהנגב, גדול מכל ארץ-ישראל – זהו הים. זהו אחד החלקים החשובים ביותר של ארץ-ישראל, של המדינה היהודית. שם אין “שלנו” ו“לא שלנו”, וגם לפי המושגים של אנשי קק"ל אין צורך לקנותו בטאבּו. דרושים רק שני דברים: אניות ויורדי-ים, ואנחנו כובשים שטחים אין קץ. אינני בטוח שנוכל לשלוח אנשים לנגב דרך עזה ומסמיה – ודרוש לנו שטח כזה כאמצעי תחבורה, לא רק עם העולם הגדול, אלא עם חלקי ארצנו. שטח זה דרוש לנו גם בשביל עליה, הוא גם יסוד להתישבות. מזון מפיקים לא רק מהאדמה, אלא גם מהים. בימים כתיקונם יכולנו להרשות לעצמנו להתנכר לים – לא נוכל לעשות זאת עכשיו. דרך בים הוא צורך חיוני של בטחון. יריבינו יעָזרו במדבר – עלינו להיעזר בים, מבלי לוותר גם על המדבר.

הזנחנו הרבה כיבושים בימי שלום – אימת הכליון תכריח אותנו לעשות דברים שהיינו צריכים לעשות מכבר. הים והאוויר הגיעה עכשיו שעתם – כי מבלי שנשתלט עליהם לא נעמוד.

אין המועצה הזאת – ואין כל מועצה ציבורית – יכולה לדון על האיסטרטגיה הצבאית. זהו ענין למומחים ולטכניקאים. אבל מועצה זו צריכה לעזור לגיוס הכוחות הנפשיים הדרושים לבטחון. הדברים מתחילים בלב. סוף מעשה במחשבה תחילה. לפני שיוצקים התותחים בבית החרושת – הם יצוקים במוח היוצר. כל התכונה הטכנית, המשקית, הכספית הנדרשת מאתנו – מקורה הראשון הוא בנפשנו. בלי שציבורינו ידע ויבין וירגיש חומרת המצב – לא יעָשה המאמץ. לפי חדשיים לא רצה איש לשמוע כשנאמר שהמצב חמור, כי על פני השטח העליון היה הכל כאילו שוקט. ובינתיים הפסדנו זמן יקר. אין הצדקה ואין כפרה לדבר, שלא הוכנו מאות מכוניות משורינות. התעשיה שלנו יכלה לעשות זאת. אבל לא נתגייסו בעלי התעשיה ולא נתגייסו הפועלים. כולם היו סבורים שדאגת הבטחון היא דאגת “מוסדות” – ענין ל“עסקנים”. כל זמן שכל איש ואשה, זקן ונער, לא ירגיש שזה ענינו – לא תהיה התכונה מלאה.

אין צורך ואסור לזרוע בהלה בישוב – אבל מועצה זו תמלא שליחות חשובה אם תביא לישוב הרגשת רצינות המצב וחומרתו. אני אומר לישוב – ולא למפלגה או להסתדרות. כי בשעה זו אין מפלגה ואין הסתדרות, אלא ישוב יהודי שנתבע לעמוד על נפשו, על קיומו, על עתידו ועל עצמאותו. רוב הישוב הגדול עדיין חי בטעות מרה. הוא סבור שיורים “שם”, אי-שם – מחר יירו “פה”, בכל מקום ומקום. כדורי האויב הנופלים עכשיו בקצות תל-אביב אינם מכוונים לחמש מאות הבחורים המרותקים לעמדתם זה שבועות במסירות ובהתנדבות שאין לה גבול – כדורים אלה מכוונים לכל אחד מאתנו, בלא יוצא מן הכלל. כל אחד הוא בסכנה – וכל אחד נתבע לגיוס מלא: הפועל בבית חרושת, והחקלאי בשדה והפקיד במשרד מוכרחים לעבוד עכשיו אחרת מאשר עבדו מקודם. – המתח שבו נתונים המגינים העומדים בחזית-האש – מוכרח להיות המתח של כל הישוב. בלי מתח זה לא נעמוד הפעם.