כ״ח בטבת תש״ט – 29.1.1949

שדר

ערב הבחירות הבעתי משאלה שנהיה כולנו למופת בהתנהגותנו האחראית והמכובדת ביום-הבחירות. זו היתה, כנראה, המשאלה של העם כולו – ולשמחת כולנו היא נתקיימה במלואה. לאחר שחלפה ההמולה הקולנית והמנופחת של המנצחים על התעמולה והגיע תורו של הבוחר עצמו – נתגלתה האחריות, החגיגיות והמשמעת הפנימית הצפונה בעם. בשקט, בסדר, ובהכרת חשיבות המעשה הלך העם לקלפי בהמוניו, כאשר יעשה הדבר רק בארצות מועטות בעולם, מהמתוקנות שבהן. גברים ונשים, אזרחים וחיילים, יהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים נהרו לקלפי למלא חובתם למדינה, באחוז גבוה שאינו שכיח בבחירות של ארצות אחרות.

ההשתתפות העצומה בבחירות, שהיתה כללית בכל רחבי המדינה, בכפר ובעיר, במשלטים ובעמדות-הספָר, והטוהר הבלתי-מפוקפק של הבחירות בכללן, – הם סימן של בגרות מדינית ומוסרית. יש להצטער צער רב על שאלפי אזרחים בעלי זכות-בחירה לא קיבלו או לא מצאו את פנקסי-הזהות ולא יכלו על אף רצונם להשתתף בבחירות היסטוריות אלו. אבל אין להאשים איש בכך. אלו היו בחירות ראשונות, זמן ההכנה היה קצר, השעה שעת-חירום, חלק גדול של הצבא נמצא בתנועה, וגם חלק לא-קטן של האזרחים, וביחוד העולים החדשים, עברו ממקום למקום, ויש להתפלא אולי על שהמקרים המצערים היו כל-כך מעטים.

ואנו כולנו חייבים הכרת-תודה עמוקה לשר-הפנים יצחק גרינבוים שניצח על מלאכה קשה ומסובכת זו וביצע את הבחירות במועדן ובסדר מכסימלי. יש להודות למשרד-הרישום ולכל עובדיו הנאמנים ששקדו על המלאכה יומם ולילה וגילו חריצות ומסירות יוצאת מן הכלל; ויש לשבח את ועדת-הבחירות המרכזית והיו״ר שלה, השופט העליון מר דונקלבלום, וכן גם ועדות-המשנה, שלא חסכו כל מאמץ למען הַסדר הבחירות לפי החוק ובסדר הרצוי.

כמה שבועות נמשכה ההתגוששות בין הרשימות המרובות. ברור שלא כולן יכלו לנצח, כמה רשימות גם נחלו אכזבה קשה ומרה, – אבל נדמה לי שרק מעטים לא יסכימו אתי אם אומר שבבחירות אלו ניצחה – מדינת-ישראל.

בחירות אלו הרימו קרן ישראל בעולם, העמיקו בקרב אומות העולם האמת בחיוניותה, יציבותה ורצינותה השקולה של מדינתנו, הגדילו בפנים הבטחון בכוח-עצמה ובידיעת-דרכה, צמצמו וקיצצו במידת-מה את הנטיה החולנית להתפצלות ולהתפלגות יתירה, הקימו בסיס דימוקרטי איתן לממשל ולתחוקה, נתנו תוקף ואישור למעשים הגדולים שנעשו השנה בדרך מהפכנית, ללא סמכות פורמלית, בשטח הצבאי, הבינלאומי והפנימי, והתוו דרך, פחות או יותר ברורה, לבאות.

רק האסיפה המכוננת מוסמכת לפרש הלכה למעשה מסקנות הבחירות ולתרגם אותן לשפת חוקים וקווי מדיניות, פנימית וחיצונית. שום יחיד או קבוצה של יחידים אינם רשאים לקחת לעצמם זכות זו – בטרם הוסמכו לכך מטעם האסיפה הריבונית. לכל אחד מאתנו מותר רק להביע לפי-שעה משאלות, סיכויים. ותביעות, אם נראה לו שיש בדבר זה תועלת לציבור. כאחד מאלה אשתמש בזכותי להעלות ברבים כמה הגיגים על הרכב הממשלה החדשה, ודרכה בימים הבאים.

אם אינני טועה טעות גסה ביותר, נדמה לי שבחירות אלו הטילו עלי להקים ממשלה ולעמוד בראשה. זוהי זכות לא-קטנה – אבל גדולה הימנה האחריות והמעמסה, ואם דבר זה באמת יוטל עלי, אני תפילה שימָצאו לי הכוחות והתבונה למלא שליחות זו כראוי. ודאי שיהיה צורך לבוא בדברים עם נציגי כל הרשימות הבאות בחשבון – ובחשבון באות כל הרשימות הנאמנות לעקרונות הציונות והדימוקרטיה. אולם נראה לי שהדבר יהיה לתועלת הציבור אם אבהיר בפומבי, ועוד לפני התחלת השיחות, מספר תביעות עקרוניות שיוצגו על-ידי חברי ועל-יָדי לכל אלה שירצו לשתף אתנו בממשלה. התביעות שאעמוד עליהן הפעם הן ארבע:

1. אחריות משותפת על קו מדיניותה של הממשלה מצד כל הרשימות והאישים שישתתפו בה.

2. מדיניות-החוץ שמגמתה: ידידות וקואופרציה עם ארצות-הברית באמריקה וברית-המועצות ברוסיה; ברית יהודית-ערבית; תמיכה נאמנה באו״ם; חיזוק השלום בעולם.

3. רוב פועלי בממשלת ריכוז קונסטרוקטיבי.

4. שוויון אזרחי גמור לאשה – היהודית, הנוצרית והמוסלמית, וביטול כל הפליה שקיימת עדיין בחוקים התורכיים והמנדטוריים השליטים בארץ ביחס לאשה.

אנו עומדים, למעשה, בראשית עיצוב פני המדינה וביצורה. אנו מתכוננים לעליה המונית ומתרחבת ולמפעלי בנין והתישבות רחבי-מידות, ותידָרש מאת הממשלה יזמה מתכננת לכמה שנים. נעמוד בפני בעיות-יסוד במדיניות החיצונית והפנימית שלנו. ניתקל בקשיים עצומים ובמכשולים רבי-סכנה. ודרושה לנו ממשלה יציבה, היודעת דרכה וחותרת לקראת מחוז-חפצה ללא רתיעה, ויש לה התמיכה הנאמנה והמתמדת של בוחריה ושולחיה. זה מחייב שותפות בהכרעה ושותפות בעול ובאחריות. וכל רשימה שנתבעת להשתתף בממשלה חייבת להכריע ולבחור באחת משתי אלה: או שהיא משתתפת בממשלה – ובאחריות קולקטיבית, או שהיא עומדת בחוץ ומשאירה לה חופש להתנגד ולתקוף הממשלה בלי-הרף. האחיזה בשני הראשים לא תיתכן.

מדיניות-החוץ של הממשלה תכריע במידה רבה את גורל הבטחון, המלחמה והשלום, ואפשרויות העליה והבניה הגדולות. והגופים העומדים להשתתף בממשלה צריכים לדעת מראש מה הם קווי-היסוד של מדיניות זו, ואם הם מוכנים לתמוך בקווים אלה בתוך הממשלה ומחוצה לה.

המאמץ הקונסטרוקטיבי לקיבוץ גלויות ומפעלי פיתוח ובנין בחקלאות, חרושת וימאות, מחייב שיתוף של כל הכוחות החלוציים והבונים בממשלה. כל ממשלה ישראלית הנאמנה לשליחותה תראה הכרח לגייס ולעודד זרם הון פרטי מחו"ל ולהפעיל היזמה הפרטית והקואופרטיבית למען פיתוח מהיר של הארץ, שיאפשר קליטה מתרחבת של עליית המונים. כשם שעלינו להציל שארית-ישראל בגולה, כך עלינו להציל שארית ההון היהודי; בלי שניהם לא נבנה הארץ. עם הגברת ההון הלאומי והממלכתי, עלינו ליצור תנאים רצויים לזרם ההון הפרטי והבינלאומי, שעוד שנים לא-מעטות ימצא בארץ שדה-פעולה נרחב ופורה, אבל כל זה יש לעשות במסגרת תכנון ופיקוח ממלכתי. אסור לשכוח אף לרגע שאנו בונים ארץ זו מתוך חזון היסטורי, חזון משיחי לגאולה שלמה ומלאה, יהודית ואנושית, לאומית וסוציאלית, חזון אחרית-הימים של נביאי ישראל בימי-קדם ושל חוזינו הגדולים בכל דור ודור, שאנו קוראים לו בשם חזון ציוני-סוציאליסטי. גם הרצל חזה מדינת-היהודים כחברה שיתופית; הוא רצה לבנות לא רק חברה חדשה אלא גם חברה מתוקנת.

לא בוצע עדיין כל החזון, והגאולה השלמה טרם באה, אולם אנו מאמינים שיקום החזון במלואו, אם גם לא בבת-אחת ומיד, ופעמי הגאולה כבר נשמעו. החזון בהתגשמות החלקית כבר הוליד תמורה עמוקה במבנה-הישוב הכלכלי והחברתי, וסימנה המובהק ביותר של תמורה זו – שאין כמוהו בשום ישוב יהודי אחר בעולם – היא העובדה רבת-המשמעות, שהעובדים בכפר ובעיר, ביבשה ובים, הם רוב הישוב ועומדים בראש הישוב. וזו אינה עובדה סטטית אלא דינמית. ולא מקרה הוא הדבר שרוב נבחרי המדינה הצעירה הם פועלים.

ובממשלה של ריכוז קונסטרוקטיבי, הבנויה על כל הכוחות היוצרים במדינה, מן ההכרח שיהא בתוכה רוב של פועלים. ולא רק למען שקף את המציאות הקיימת אלא למען הבטיח והגביר את מגמת התפתחותה – עיצוב העם היהודי בארצו כעם עובד בן-חורין ושווה-זכויות, ללא מעמדות וללא שעבוד וקיפוח של אדם על-ידי אדם.

לבסוף: מוטלת עלינו חובת-כבוד למחות הכתם המוסרי והמשפטי שהנחיל לנו החוק התורכי והמנדטורי, בשללו מהאשה שוויון מלא וגמור בזכויותיה האזרחיות. ביום הקמת המדינה הכרזנו שמדינת-ישראל תקיים שוויון-זכויות גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין. נהיה נאמנים להכרזה זו.

ההסתדרות הציונית העניקה עוד לפני חמישים שנה, לפני כל שאר ארצות-התרבות, זכות-בחירה שווה לאשה כלגבר. זכות זו קיימת גם במדינת-ישראל. אולם עוד קיימות הפליות ביחס לזכויות האזרחיות של האשה – בחוקים שהנחילה לנו ממשלת-המנדט. וממשלת-ישראל הקבועה תידרש להבטיח שוויון גמור ומוחלט לפי החוק לאשה – בין היא יהודיה, נוצריה או מוסלמיה, על רקע של שוויון-זכויות כללי, לכל איש ואשה ללא הבדל גזע, דת לאום ומין.

נדמה לי שארבע תביעות אלו הן תביעותיו של הרוב הגדול והמכריע במדינת-ישראל, והן מחייבות כל ממשלה שתקום מעכשיו. אולם ברור: האסיפה המכוננת היא שתקבע ותכריע – ודברה הריבוני יקום.