כ“ו בחשוון תש”ט – 28.11.1948
(במסיבת עתונאים)
השבוע יש לציין שני תאריכים: 29 בנובמבר – יום החלטת או"מ על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל מחולקת; 30 בנובמבר – התחלת מלחמת הערבים נגדנו.
לשני תאריכים אלו יש משמעות פוליטית רבה, ואין לראות זה בלי זה.
לאו“מ לא היו האמצעים ולא הרצון לבצע החלטתו, ומשום כך נעשה אצלנו מעין דבר שבאופנה לזלזל באו”מ. אני חושש להיות בלתי פופולארי ואומר שיום 29 בנובמבר היה יום גדול.
לא נמניתי בין אלה שהאמינו שהאומות המאוחדות יקימו לנו המדינה, כי היה ברור שנצטרך להקים המדינה בעצמנו. יתר על כך, היה ברור שאם נותקף – נצטרך לעמוד על נפשנו בכוח עצמנו, ואם כוחנו לא יעמוד לנו – ניפול בנופלים.
ואף-על-פי-כן אין לזלזל בערך ההחלטה של או“מ ובאו”מ גופה. הדבר שנפל בעצרת או"מ בעשרים בתשעה לנובמבר היה חשוב גם מבחינה יהודית וגם מבחינה כללית.
למעלה משלושים אומות, ברובן אומות שאין להן כל אינטרסים מיוחדים בארץ, הכריעו לטובת הקמת מדינה יהודית – והוכיחו על ידי כך שיש מצפון עולמי ויש זיקה לצדק היסטורי אפילו כלפי עם שהעולם עיוות דינו מאות בשנים. ואם כי לא ניתן כל מבוקשנו – אל נהיה כפויי-טובה. בהכרעה עקרונית של דעת הקהל בעולם לטובת מדינה יהודית יש משום עידוד וחיזוק לא מעט.
ואין להתעלם גם מהאַספקט האנושי הכללי. יש ערך לעובדה שבהחלטה על הקמת מדינה יהודית עמדו אמריקה ורוסיה במחנה אחד. גם דבר זה חשוב שהדומיניונים הבריטים לא הלכו אחרי אנגליה והצביעו יחד עם ברית-המועצות וארצות-הברית בעד מדינה יהודית, ואתן יחד היו כמה מדינות בינוניות וקטנות מהמזרח ומהמערב. זה מראה שעדיין לא נסתם הגולל על תקוות האו"מ לאיחוד המין האנושי ולקיום השלום.
לכתחילה היה רצוי שהאו"מ יבצע החלטתו, אבל בדיעבד אין להצטער על כך שהמדינה היהודית הוקמה לא בזכות האומות המאוחדות – אלא ברצוננו ובכוחנו אנו, ושלא כוח בינלאומי עמד בפני הפולשים הערבים – אלא צבא-הגנה לישראל.
ההשגחה ההיסטורית של עם ישראל – כל אחד יתפוס אותה לפי הכרתו ורוחו, מי מבחינה דתית ומי מבחינה מדעית – הטילה עלינו יסוּדה והגנתה של מדינת ישראל, ולא על או“מ. לא צבא אמריקאי וסוביאֶטי – אלא צבא יהודי עמד בפני הפולשים והדף אותם. הדורות הבאים יהיו גֵאים על עובדה זו; ואם כי האומות המאוחדות לא באו לעזרתנו לא נקפח זכות החלטתן ב-29 לנובמבר. בהחלטה זו מצאנו משען מוסרי למלחמתנו, והוקרתנו נתונה לעצרת או”מ. אם כי אנו משוחררים מכבלי ההחלטה לפרטיה, לאחר שאו"מ גופו לא הצליח וגם לא גילה כל כוח ורצון לבצעה.
התאריך השני – 30 בנובמבר, כמעט שלא הושם לב אליו בשעתו. בשמחה הגדולה שהקיפה הישוב – והעם היהודי כולו – לרגל החלטת או“מ, לא הרגישו שנפתחה המלחמה נגד הישוב. רצח שבעת היהודים ביום 30 לנובמבר נבלע כאילו בצהלת הישוב, וגם כשהוועד-הפועל הערבי הכריז למחרתו, באחד בדצמבר, שביתה כללית לשלושה ימים – סירב הישוב להכיר ברצינות המצב. בישיבה הראשונה של ועד הבטחון באותו שבוע, חמישה ימים אחרי החלטת או”מ, כשרבו ההתקפות הערביות, הצעתי פעולת-עונשין נגד המתקיפים הערבים – וועד הבטחון, שבו היו מיוצגים כל הזרמים, ממפ"ם ועד האיחוד האזרחי, התנגד פה אחד להצעתי. כי היו סבורים שההתקפה הערבית היא מקרית ואין לייחס לה ערך רב. עכשיו יודע כל אחד שהמלחמה החלה ב-30 בנובמבר, ומה שקרה באותו יום ובימים שבאו אחריו לא היה מקרה. אולם זמן ממושך למדי נמנעו חוגים רחבים בישוב מהכרת חומר המצב, ודבר זה פגע לא מעט בגיוס כוחותינו.
מפעלי ההגנה וצבא הגנה לישראל מאז ועד היום הם כבר נחלת ההיסטוריה. ויש חשש שמתוך הכיבושים והנצחונות תזוח דעתנו ולא נראה חומר מצבנו. כוונתי לא למצב הרגעי והחולף, אלא לחומר מצבנו לאורך ימים. הסכנה האורבת לנו תעמוד הרבה שנים – גם אם המלחמה תסתיים בקרוב ויבוא השלום. (אבל אל תתפסו אותי בלשוני ואל תתבעו ממני השלום אם לא יקדים לבוא.) גם אם יבוא שלום לא ישתנה מצבנו. כשם שהחלטת או"מ לא מנעה מאתנו המלחמה – כך לא יקום בטחוננו אך ורק בתוקף בריתות שלום עם עמי ערב. אנו חותרים ונחתור לקראת שלום – אבל גם אז יכון בטחוננו אך ורק על כוחנו.
יש רבים בתוכנו שמזלזלים בכוחו של האויב. כלום לא עמדו שבע מאות אלף יהודים מול שלושים מיליון ערבים – ויכלו להם? עלי להזהיר מפני אופטימיות שטחית זו. אני שמח לציין שדוקא בצבא אין התרברבות המורגשת בציבור ובעתונות. לא פחות ממי שהוא אחר אני יודע שעד-עכשיו היתה ידנו על העליונה, ואם יתחדשו בקרוב קרבות – אין לי ספק ששוב תהיה ידנו על העליונה, אולם תנאים עלולים להשתנות.
במלחמת העולם הראשונה ידעתי שתורכיה תנוצח. הייתי כמה שנים לפני המלחמה בתורכיה וידעתי את הרקבון הממלכתי, גם לאחר מהפכת התורכים הצעירים. והאימפריה התורכית נפלה. ודוקא לאחר המפלה, כשנדמה היה שבא הקץ על ממלכת “האדם החולה” – הופיע מנהיג תורכי גדול, מוצטפא כמאל, שהפיח רוח חדשה בעם התורכי, ולא עבר זמן רב ותורכיה המנוצחת התעודדה והנחילה מפלה לאויבתה ההיסטורית – יוון, שנעזרה על-ידי אנגליה וצרפת – המנצחות האדירות במלחמת העולם.
אל נשכח אף רגע העובדה היסודית של היותנו מעטים מול רבים. עובדה היסטורית זו לא תחלוף ביסודה, ומבלי שנבטיח גידול מהיר ומזורז של ישובנו על-ידי עליה מוגברת בממדים גדולים, ומבלי שנקיים כוח צבאי יעיל ודרוך מוכן לעמוד בשער בכל שעה – לא נעמוד.
בשבוע שעבר הגיעו ביום אחד 5000 עולים – אך אל נראה זאת כעליה גדולה. תוך השנים הקרובות עלינו להכפיל ולשַלש הישוב. ועליה אינה הסעת יהודים לארץ – חבלי העליה מתחילים רק לאחר בוא העולים ארצה.
הצבא שיחרר הנגב והדרום – אבל בצבא בלבד לא נחזיק בנגב ובגליל. במשך שבעים שנה הקימונו 300 נקודות ישוב. למען שנקלוט העליה הגדולה שתבוא, עלינו להקים מעכשיו 300 נקודות בשתים-שלוש שנים. הכיבוש הצבאי יקום בידנו – אם נבנה כל השטחים שצבאנו שיחרר ונבנה בקצב מהיר.
המציאות ההיסטורית והגיאוגרפית של קיומנו מצווה עלינו שנים אלה: הגנה ובנין. בטחוננו ושלומנו יכון אך ורק אם נכשיר ונקים במדינתנו עם עובד ולוחם.