כרך ראשון 🔗
פרק א 🔗
שנת 1647 היתה שנה מוזרה, בה נראו בשמים ובארץ אותות מאותות שונים, אשר בישׂרו אסונות ומאורעות בלתי רגילים.
סופרי הקורות אשר בימים ההם מספרים, כי בימי האביב עלה ארבה כבד משדי-הפרא 1)והשחית כל מזרע וכל עשב, והיה זה לאות כי הטטרים יעלו על הארץ. בקיץ קדרה החמה פתאום, וימים לא-רבים אחרי כן נראה כוכב-השביט בשמים. בוַרשה ראו בעבים מעל לעיר קבר-אש וצלב-אש. ובכן קראו צום ונתנו צדקה לעניים, כי היו אנשים, אשר אמרו, כי מגפה תבוא על הארץ ותכרית כל בשר. אחרי כן בא חורף לא-קר, אשר כמוהו לא ראו גם זקני הדור ההוא. בגלילות הדרום לא קפאו מימי הנהרות, אשר מדי בוקר, כאשר נמס השלג, הלכו ורבו, עלו על גדותיהם ושטפו את חופיהם. מן השמים ירדו גשמים לרוב. הערבה נתרככה והיתה לאגם גדול. בצהרים ליהטה השמש, עד אשר – פלאי-פלאים! – בגליל ברצלב ובשׂדי-הפרא כיסה הדשא את ערבות השדה ואת אדמת המישור כבר בחצי חודש דצמבר. נחילֵי דבורים המו והרחישו בכוורות. הבהמות געו באורוותיהן. ובכן כאשר נדמה, כי כל סדרי בראשית נשתנו, ידעו כל יושבי אוקראינה, כי יתחוללו בארץ מקרים אשר כמוהם לא קרו עוד, ונשאו את עיניהם ואת לבם אל שדי-הפרא, אשר משם נקל לה לרעה כי תיפתח.
ואולם שם, בשׂדי-הפרא, לא קרה כל מקרה היוצא מגדר הרגיל וכל מלחמה וכל קרב לא היו, מלבד הקרבות, אשר היו שם תמיד ואשר אותם ידעו אך הנשר, העיט, העורב וחית-השדה.
כי כּאלה היו שדי-הפרא. לצד דרום לא נראה עוד ישוב בני אדם לא-הרחק מצ’חרין, מעבר הדניפר מזה, ומעבר הדניסטר לא-הרחק מאוּמַן, ומזה והלאה בואך האגמים והים אך ערבה וערבה, אחוזה בין שני נהרות כבתוך מסגרת. בקשת הדניפר, בשפלה, המו עוד חיי הקוזקים מעבר לכפי הסלעים. אולם בשדי-הפרא לא ישב אדם, ורק על גבולם נראו זעיר-שם זעיר-שם אוהלים נטועים כאיים על-פני הים. על האדמה הזאת נקרא שם ממלכת פולין, אך שוממה היתה, והממלכה נתנה את הטטרים לרעות שם את בהמותיהם במקומות המרעה, ואולם אחרי אשר הקוזקים קמו לרוב על הטטרים ולא נתנו אותם לבוא שמה, היו מקומות המרעה גם שדה-קרב.
כמה קרבות נתחוללו שם, כמה בני אדם נפלו שם חללים, לא זכר איש ולא הביא אותם במספר. אך הנשר, העיט והעורב ראו זאת, והאיש, אשר שמע מרחוק קול משק-כנפים וקול צוָחה ואשר ראה את הצפרים והנן עפות סביב סביב מעל לאותם המקומות, ידע, כי שם מתים או עצמות אדם לא-קבורים מוטלים… בתוך הדשא הגבוה שמו מארב לבני אדם, כמארב ששמים לזאב או לדישון. ארוב ארב כל מי שחפץ בכך. האיש אשר חטא חֵטא משפט-מות או מאסר קשה, נמלט אל הערבה, רועה מזוין שמר את עדרו, האבירים תרו שם אחרי עלילות כבירות, פוחזים – לחמוס חמס, הקוזק ארב שם לטטרי, הטטרי לקוזק. יש אשר וַטאהות 2)שלמות יצאו להגן על העדרים מפני המוני המתנפלים עליהם לגזלם. הסְטֶפּ (ערבה) היה בו בזמן ריק ומלא, שוקט ומאיים, שלוו ורצוף חתחתים, פראי משׂדי-הפרא ופראי-הנפש הם שפקדוהו.
יש אשר מלחמה גדולה היתה נטושה על-פני הערבה. אז צפו עליה כגלי-ים מחנות טטרים, גדודי קוזקים, דגלי פולין או דגלי וָלָכיה; בלילה נשמע קול נחרת הסוסים כעונים אחרי יללת הזאבים, קול התופים וחצוצרות הנחושת נישא והגיע עד אגם אוֹביד ועד הים, הציף את הדרך השחורה, הדרך הקוצ’מַנית–דוֹמה: מבול-אדם שוטף ועובר הכל. גבולות ממלכת פולין מקמניץ עד הדניפר נשמרו על-ידי מושבות הקוזקים ואוהלים הנטועים על שפת הערבה, ולפני בוא המון האויב בדרכים ניכרו אותותיו על-ידי להקות צפרים לאין מספר, אשר הוחרדו מקניהן והן עפו צפונה. ואולם הטטרים, כאשר אך הגיחו מן היער השחור או צלחו את הדניסטר מעבר ולכיה, עפו כצפרים ואתן יחד הגיעו לגלילות הדרום.
ואולם בחורף ההוא לא נשמע שאון הצפרים בעופן אל עבר ממלכת פולין. הערבה היתה שקטה יותר מאשר לפנים. בשעה שנחל בה את סיפורנו, הלך השמש ושקע, וקרני אורו האדומות האירו את כל החבל השמם. בקצה הצפוני של שדי-הפרא על-יד נחל אומילניצ’ק, עד מקום שפך הנחל ההוא, לא יכול גם חד-העין להבחין בנפש חיה, או בתנועה כלשהי בינות לשיחים האפלים, היבשים והקמלים. השמש אך למחציתו נשקף עוד מעבר לאופק. השמים כבר היו אפלים, ואחרי כן הלכה וקדרה גם הערבה. בחוף השמאלי, על גבעה קטנה, הדומה בקָטנה לקבר נישא, נראתה אך שארית המושב, אשר כונן שם לפנים תיאודוריק בּוּצ’אצקי, ואחרי כן החריבוהו הטטרים. ממקום החורבה הזאת נמשך צל ארוך. מרחוק התנוצצו מי הנחל אומילניצ’ק, המשתפכים שם במרחב והולכים אל עבר הדניפּר. ואולם הנגוהות הלכו וכבו גם בשמים וגם בארץ. מן השמים הגיעו שמה אך קולות העגורים, אשר עפו אל עבר הים, ואחרי כן היתה הדממה, מבלי אשר נשמע כל קול.
הלילה היה על-פני הישימון ואתו יחדיו באה שעת הרוחות. האבירים, שעשו שם בעמדות-המצב, היו מספרים בימים ההם איש לרעהו, כי בשדי-הפרא קמים מדי לילה החללים, אשר מתו שם פתאום בחטאם, והם יוצאים במחול וכל צלב וכל כנסיה לא יוכל לעצור בעדם. על-כן, כאשר הלכו החבלים הבוערים הלוך וכלה, לאות, כי חצות הלילה הגיעה, נשאו בעמדות המצב תפלה בעד המתים. וגם זאת אמרו, כי רוחות הפרשים תועים בישימון וחוסמים את הדרך לפני העוברים בדרכים ומבקשים ומתחננים אליהם לברך אותם בשם הצלב הקדוש. בין הרוחות האלה היו גם ערפדים, אשר רדפו אחרי בני האדם והילילו. האוזן הבוחנת הבחינה גם מרחוק בין יללת הערפדים האלה ובין יללת הזאבים. בני אדם ראו גם מחנות צבא שלמים וכולם של רוחות, והמחנות יש אשר קרבו כל-כך אל המוּצבים, עד אשר תקעו אנשי המשמר בחצוצרות, לאזעקה. וכרגיל זה היה לאות כי צפויה מלחמה. גם אם פגע אחד הרוחות בבן-אדם, היה זה לו לאות, כי רעה נגד פניו, אולם לא תמיד על אדם כזה לחשוש כי רעה צפויה לו, כי יש אשר גם איש חי הוא שחמק ועבר כצל לפניו והוא חשב בתומו כי ראה פני איש מת.
ובכן אין כל פלא, כי כאשר אך ירד הלילה על-פני חוף הנחל אומילניצ’ק, עד מהרה נראה שם רוח או בן-אדם. הנה הציץ הירח מעבר ההוא של הדניפר ושפך אור לבן על-פני הישימון, הציף את ראשי הברקנים ואת מרחקי הערבה. פתאום נראו במורד, בערבה, גם יצורי לילה אחרים. העננים, אשר צפו על-פני הרקיע, כיסו לרגעים את נוגה הירח, ולפיהם גם היצורים האלה נראו מבינות לצללים רגעים אחדים ובעוד רגעים אחדים הסתתרו בתוכם. יש אשר נעלמו כולם ונראה כאילו נמוגו בצל. בקרבם אל עבר הגבעה, אשר עליה עמד הפרש הראשון, התגנבו חרש, בלאט, ועצרו בלכתם מדי רגע ברגע.
ודבר-מה איום היה בתנועתם, כמו בכל הערבה, אשר היתה שקטה למראית-עין. יש אשר נשב הרוח מעבר הדניפר, בהשמיעו קול נהי בין הברקנים היבשים, אשר כפפו את ראשיהם ורעדו, כאילו נפל עליהם פחד. לבסוף נעלמו היצורים ההם, כי הסתתרו בצל החורבה. לאור הלילה הכהה נראה אך פרש אחד, העומד על-פני הגבעה. הרשרוש עורר שימת לבו של הפרש. הוא קרב אל שפת הגבעה וסקר את הערבה הפרושה לפניו. ברגע ההוא חדל הרוח, הרשרוש נדם, נשתררה דממה.
פתאום נשמעה שריקה מחרידה. קולות בלולים נשמעו, איומים ומפחידים, והם קוראים: “אַללה! אַללה! ישוע הנוצרי! הצילה! הך!” והנה נשמע קול ירית רובים, אורות אדומים קרעו את החשכה. קול שעטת הסוסים נבלל בקול צלצול הנשק. פרשים חדשים נראו, כאילו צמחו ועלו מתחת לאדמת הערבה. נדמה, כי שואת-פתאום באה על הישימון השקט והאיום הזה. אחרי כן התבוללו אנחות בני אדם בקולות רעש נוראים, ופתאום והנה נדמו הקולות, הקרב הגיע אל קצו.
כנראה, היה זה אחד מן המחזות התדירים בשדי-הפרא.
הפרשים נקבצו על הגבעה, אחדים מהם ירדו מסוסיהם והביטו אל איזה דבר בשום-לב.
פתאם נשמע מתוך החשכה קול אדיר, קול מצווה:
– הנה, שם! הבער אש והדלק!
כעבור רגע נראו ניצוצות, שנתפזרו לכל עבר, ואחרי כן התפרצה גם הלהבה מקני הסוף וקיסם של משחן אשר כל עובר בשדי-הפרא נשא עמו תמיד.
כרגע נתקע בארץ מוט גדול שבקצהו פחית דלוּקה, שלאורה נראו כעשרה אנשים רכונים על פני דמות אחת, אשר שכבה על הארץ בלי נוע.
אלה היו אנשי-צבא בלבוש אדום, חצרוני, וחובשי כובעי עורות זאבים. אחד מאלה, על סוס אביר, ניכּר כמפקד. הוא ירד מן הסוס, ניגש קרוב את מקום האיש השוכב, ושאל:
– ומה, ראש המשמר, החי הוא, או מת?
– חי הוא, אדוני המפקד, אך מחרחר; הפלצור כמעט וחנק אותו.
– ומי הוא?
– לא טטרי, מישהו חשוב.
– אם כן, תודה לאל.
המפקד הביט עתה אל האיש, השוכב על הארץ, בשום-לב.
– מראהו כמראה הֶטְמַן! – אמר.
– גם הסוס, אשר רכב עליו, סוס טטרי משובח, אשר טוב ממנו אין לחַן אפילו – ענה ראש המשמר. – הנה, שם, שומרים עליו.
המפקד התבונן ופניו האירו. בקרבתו עמדו שני חיילים שאחזו בסוס אביר, שהיה מזקיף את אזניו, נושם ונושף, פושט את ראשו ומביט מבוהלות אל אדניו.
– אבל הסוס, אדוני, לנו יהיה? – קרא ראש המשמר בלשון שאלה.
– ואתה, בן דת-כלבים, חפץ לגזול בערבה סוס מאת איש נוצרי?
– כי שללנו הוא…
את השיחה הפסיק באמצע קול החירחור החזק של האיש החנוק.
– שפכו יין-שרף אל פיו! – קרא המפקד. – התירו את חגורתו!
– האם נלון פה הלילה?
– כן, פּתחו את הסוסים, והדליקו מדורה.
החיילים קפצו ממקומם. אחדים מהם החלו להשיב אל השוכב את רוחו ולשפשף את בשרו, אחדים מהם הלכו להביא קנים יבשים, אחרים הציעו על הארץ למשכב עורות גמלים ודובים.
המפקד לא הוסיף עוד לדאוג לחנוק, פתח את חגורתו ושכב על מעילו על-יד המדורה. הוא היה אדם צעיר מאד, צנום, שחרחר, יפה-תואר, בעל פנים כחושים וחוטם-נשר מובהק. עיניו הביעו דמיון אכזרי ואהבת-מדון, אך פניו הפיקו יושר. שפמו המגודל וזקנו אשר, כנראה, לא עלה עליו תער זה ימים רבים, הוסיפו לו הדרת-פנים, לא על-פי שנותיו.
בין כה וכה החלו שני משרתים להכין את ארוחת-הערב. שֹמו על האש כבשים מנותחים לרבעיהם; הסירו מעל הסוסים תרנגולי-בר אחדים, אשר צדו בעוד-יום, ודישון אחד, אשר אחד המשרתים מיהר לפשוט מעליו את עורו. המדורה בערה וממנה התפשטו עיגולים גדולים של אורה אדומה על-פני הערבה. רוח האיש החנוק החל לשוב אליו לאט לאט.
זמן-מה היפנה את עיניו המלאות דם אל מול הזרים ובחן את פניהם; אחרי-כן התאמץ לקום. איש-הצבא, אשר דיבר לפני זה עם המפקד, הרים אותו מן הארץ בשימו את ידיו תחת זרועותיו. איש-צבא אחר שם בכף-ידו רומח והוא נשען עליו בכל כוחו. פניו עוד היו אדומים וגידיהם שוגרו. אחרי-כן קרא בקול חנוק:
– מים!
הגישו לו יין-שרף והוא הירבה לשתות, והשתיה היתה, כנראה, טובה לו, כי אחרי אשר השיב את הבקבוק מפיו שאל בקול ברור:
– בידי מי הנני?
המפקד קם וניגש אל האיש הזר:
– בידי האנשים, אשר הצילו את נפשך.
– ובכן לא אתם, מכובדי, שהטלתם את הפלצור על צוארי?
– אדוני, לנו החרב, ולא הפלצור. עוול אתה עושה לאנשי-הצבא הטובים בחשד אשר אתה חושד בהם. אנשים פוחזים, המשימים עצמם טטרים, תפסו אותך, ואם תאבה נפשך לראותם, הנה הם שם לפניך, טבוחים ככבשים.
ובאמרו זאת הורה בידו על פגרי-אדם אחדים, המוטלים במורד תחת הגבעה.
והזר ענה על זאת:
– הרשו נא לי לנוח.
הציעו תחתיו כר צמר והוא ישב עליו ושקע בדומיה.
זה היה אדם במלוא שנותיו, בעל קומה ממוצעת, כתפים רחבות, מבנה גוו כמבנה ענק ותווי פניו עושים רושם בקרב הרואה. ראשו היה גדול מאד, עור פניו כמוש ושזוף-משמש, עיניו שחורות ופוזלות מעט, כעיני הטטרי, וממעל לפיו הצר שפם דק, המתרחב אך בקצותיו בדמות שתי ציציות רחבות. פניו הגדולים הביעו אומץ-לב וגאוה. היה בהם דבר-מה המושך את הלב ודוחה אותו כאחד. הוד הֶטמן, שנזדווג לערמת טטרי, טוּב-לב ופראוּת גם יחד.
אחרי שבתו זמן-מה על הכר, קם על רגליו ולתמהון לב האנשים הסובבים אותו לא הודה למציליו והלך לראות את הפגרים.
– גס-רוח! – רטן המפקד.
האיש הזר התבונן בשום-לב אל פני כל פגר ופגר, הניע בראשו, כאומר: אכן, נודע הדבר – ואחרי-כן חזר לאט לאט אל המפקד, בהכותו בידיו על מתניו ובחפשו בלי-משים את חגורתו, אשר אמר, כנראה, לאַחז בה את כפות ידיו.
בעיני הקצין הצעיר לא ישרה יהירותו של האיש הזה, אשר אך זה לפני רגעים אחדים ניתקו את החבל מעל צוארו, ובהיתול אמר:
– דומה כאילו מכּרים אתה, אדון, מחפש בין הפוחזים האלה, או שאתה מתפלל בעד נשמותיהם.
הזר ענה במנוחת-הרוח:
– אינך שוגה, אדוני, וגם שוגה: אינך שוגה, כי אמנם חיפשתי מכרים, ואתה שוגה, כי לא אנשים פוחזים הם אלה, כי אם משרתי אציל אחד משכני.
– כנראה, לא מבאר אחת אתם שותים מים, אתה ושכנך.
חיוך קל ומוזר חלף על שפתי הזר הדקות.
– וגם בזה טועה אתה, אדוני, – רטן הזר.
אחרי רגע הוסיף בקול רם:
– אבל סלח נא לי, אדוני רב-חסד, על אשר לא הבעתי לך תחילה את תודתי, כראוי לך, על כי הצלת אותי ממות, אשר כחתף ארב לי. גבורתך, אדוני, עמדה לי לחלצני מן האסון, אשר בא עלי על אשר לא נזהרתי ורחקתי מאנשי, ואולם רגשות תודתי ונדבת לבך, אדוני, יחד נשתווּ.
ובאמרו כך הושיט את ידו אל המפקד.
אולם העלם הגא לא נע ממקומו ולא מיהר להושיט לו את ידו, ותחת זאת אמר:
– תחילה אני רוצה לדעת, אם האיש המדבר עמי הוא אציל, כי אם גם לא אפקפק בזה, בכל-זאת לא יאה לי לקבל תודה מאת איש, אשר שמו לא נודע לי.
– רואה אני בך, אדון רב-חסד, רוח איש אביר – ואמנם הצדק אתך. עלי היה להודיעך את שמי בטרם אחל לדבר אתך ולתת לך את תודתי. שמי זנובי אבּדנק, וחותם האצילות שלי: אבדנק עם צלב קטן, אציל אני מגליל קיוב, תושב, מפקד גדוד הקוזקים של הנסיך דומיניק זַסלַבסקי.
– ואני – ין סְקְשֶׁטוּסְקִי, מפקד גדוד-השריון של הוד הנסיך יֶרֶמִי וִישניוֹביצְקי.
– סר אתה לפקודת גיבור-מלחמה מפואר, אדוני. קבל נא אפוא עתה את תודתי ואת ידי המושטה לך.
הקצין לא היסס עוד. אמנם אנשי-צבא מגדוד-השריון התגאו תמיד על אנשי-הצבא מגדודים אחרים, ואולם האדון סקשטוסקי היה אז בערבה, בשדי-הפרא, ושם לא ישיתו לב לדברים כאלה, מלבד זאת היה העומד לפניו מפקד-גדוד, כמו שראה ונוכח לדעת, כאשר אך הביאו החיילים אל האדון אבּדנק את חגורתו ואת חרבו, אשר הסירו ממנו, בעת אשר התאמצו להשיב אליו את רוחו. הם הגישו לו אז גם שרביט במסגרת של עצם, וראשו דמוי קרן חיה. שרביט כגון זה נשאו בידיהם ראשי גדודי הקוזקים. גם התלבושת אשר לאדון זנובי אבדנק היתה נהדרה, ואורח דיבורו היפה העיד עליו, כי חריף השכל הנהו ויודע אורחות-עולם.
ובכן ביקש ממנו האדון סקשטוסקי להסב עמדו. ריח בשר-צלי נתפשט ועלה מן המדורה וגירה את האף ואת החך. אחד המשרתים הוציא את הבשר מן המדורה והגישו על קערה גדולה לפני אדונו. הם ישבו והחלו לאכול, וכאשר הביאו לפניהם נאד גדול מלא יין מוֹלדַוי, החלה השיחה קולחת ביניהם.
– מי יתן וחזרנו בשלום לבתינו! – אמר האדון סקשטוסקי.
– האם אדוני רב-חסד חוזר עתה מדרכו? אנא, הגידה: מאין? – קרא אבדנק.
– מארץ רחוקה, מקְרים.
– ומה היו מעשיך שם? האם לפדות שבויים נסעת שמה?
– לא, אדוני מפקד-הגדוד; נסעתי אל החַן בעצמו.
אבדנק היטה את אוזנו לשמוע את דברי המפקד.
– טוב ויפה. לחברה נאה נכנסת. אך למה נסעת אל החן?
– מכתב הובלתי לו מאת הוד הנסיך הנאור ירמי.
– ובכן ציר היית, אדוני. מה כתב האדון הנסיך אל החן?
הקצין הביט בעינים חודרות אל הזר.
– אדוני מפקד-הגדוד, – אמר, – אתה התבוננת בעיני הפוחזים, אשר תפסו אותך בחבל – ענין זה לך הוא; אך מה שכתב הנסיך אל החן, לא לי ולא לך לדעת. זה הוא דבר, אשר אך להם לדעת.
– התפלאתי לפני רגע – השיב אבדנק בערמה – כי האדון הנסיך בחר לו איש צעיר כזה, לשם שליחות אל החַן, אך אחרי ששמעתי את תשובתך, אדוני, על שאלתי, אינני מתפלא עוד, כי רואה אני, כי הנך רך בשנים, אבל אב בחכמה ובדעת.
הקצין שמע את דברי החלקות, וכאילו לא שם אליהם לב, רק סילסל בשפמו, ושאל:
– הגידה נא, אדוני, מה מעשיך פה, על שפת אומילניצ’ק, ומה הביאך הלום לבדך באין איש אתך?
– אינני פה לבדי, אך את אנשי עזבתי בדרך. אני נוסע לקוּדַק, אל האדון גרוֹדזיצקי, מפקד המבצר שם, בשליחות אדוני ההֶטמן, שנתן בידי מכתבים להביאם אליו.
– ולמה לא נסעת באניה?
– כה פקד עלי אדוני, ולי אין רשות לעבור על הפקודה.
– מוזר הדבר, כי האדון ההטמן פקד עליך כזאת, הלא בערבה קרך אסון, אשר לא היה בא עליך באניה על הנהר.
– אדוני, הערבות שקטות עתה; אני יודע אותן לא מתמול שלשום, ואשר קרני, אך יד השנאה והקנאה בדבר.
– ומי זה המתנכל לך, אדוני?
– הדברים ארוכים. שכן רע, אדוני המפקד, שכן, אשר השחית את נחלתי, מאחוזותי הוא מגרש אותי, את בני היכה – והנה – ראית, אדוני, כי אמר לשים גם מחנק לצוארי.
– ומדוע, אדוני, אינך נושא חרב על ירך?
פני אבדנק המלאים עוז כּוּסו אש השנאה, עיניו נוצצו מכעס ולאטו ענה ברור ומודגש:
– אני נושא חרב, וכה יעזור לי אלהים, כי לא אבקש עוד לשלם לשונאַי גמול אחר.
הקצין רצה לומר דבר, אך פתאום נשמעה בערבה שעטת סוסים, או, יותר נכון, קול דהרה על-פני הדשא הרטוב. באותו הרגע הופיע משרתו של המפקד, שעמד על המשמר, והודיע, כי איזו אנשים הולכים וקרבים.
– האנשים האלה בוַדאי אנשי הם – אמר אבדנק – אשר נשארו מעבר לטַשמינה. ואני, שלא פיללתי, כי אורבים פה לי, אמרתי להם, כי פה אחכה להם.
כעבור רגע הקיפה חבורת פרשים את הגבעה כבחצי עיגול. לאור המדורה נראו ראשי סוסים, קרועי נחירים הנושמים ונושפים בכבדות מרוב עייפות, ומעליהם נטויים ראשי בני-אדם, הסוככים בידיהם על עיניהם מפני ברק הלהבה, ומביטים בשום-לב אל היושבים על הגבעה.
– אנשים, מי אתם? – שאל אבדנק.
– עבדי אלהים! – נשמעו קולות מתוך החשכה.
– כן, בחורי הם. – קרא אבדנק בפנותו אל מצילו. – עמדו פה, עמודו!
אחדים מהם ירדו מעל סוסיהם וניגשו אל המדורה.
– ואנחנו מיהרנו, מיהרנו, אבינו. ומה אתך?
– מארב שמו לי. הבוגד חְבֶדקה ידע את המקום, ופה חיכה הוא ואחרים לבואי. כנראה, הקדימני הרבה בבואו. את פלצורו שם על צוארי.
– הוֹ, אל רחוּם! ומי הם הלַחים3) סביבך? – שאלו בשלחם מבטי זעם לעבר האדון סקשטוּסקי והנלווים אליו.
– חברים טובים הם – השיב אבדנק. – השבח לאלהים, חי ושלם הנני. עוד מעט ונצא לדרכנו.
– שבח לאלהים! אנחנו נכונים.
הבאים החלו להחם את כפות ידיהם ליד האש, כי הלילה היה קר, אף כי פני השמים היו בהירים. כארבעים במספר היו, גבוהי-קומה ומזוינים היטב. מראיהם לא היה כמראה הקוזקים המגויסים, ועל זאת התפלא מאד האדון סקשטוּסקי. וביחוד אחרי אשר ראה, כי לא-מעטים הם במספרם. כל זה היה חשוד מאד בעיניו. אילו שלח ההטמן הגדול את האדון אבּדנק לקוּדק, כי עתה היה נותן לו משמר מן המגוּייסים; והשנית – מה היתה הסיבה, כי פקד עליו ללכת לצֶ’חרין דרך הערבה, ולא באניה על-פני המים? ההולך לצ’חרין דרך הערבה, עליו לעבור את הנהרות הרבים החוצים את שדי-הפרא והוא משתהה הרבה בדרכו. קרוב יותר לאמת, כי האדון אבדנק מבקש להימנע מעבור דרך קוּדק.
ואולם גם אישיותו של האדון אבדנק נתנה לקצין הצעיר מקום למחשבות. הוא התבונן וראה תיכף, כי הקוזקים, המתהלכים כאחים ורעים את ראשי גדודיהם, עיטרו את אבדנק כבוד והדר, כאילו היה הטמן. הנה ודאי הוא אחד האבירים הגדולים, ואמנם לפלא היה הדבר בעיני סקשטוּסקי, כי הוא ידע את אוּקראינה מעבר מזה לנהר דניפר ומעבר מזה, ומעודו לא שמע את שם אבדנק. מלבד זאת הביעו פני אדם זה דבר-מה נפלא מאד – איזו גבורה כמוסה בקעה ועלתה מתאַר פניו כחום העולה מן השלהבת, איזה רצון אמיץ, המעיד, כי אדם זה לא יחת מפני כל ולא ישוב מפני כל. רצון כזה היה נראה על-פני הנסיך ירמי וישניוֹביצקי, ואולם הנסיך חונן בזה מאת הטבע, המציין בני רמי-המעלה והשלטון, אבל מאין זה לבן-בלי-שם, תועה בישימון?
האדון סקשטוּסקי הירבה להרהר בדבר. עלה בדעתו, כי ייתכן והאיש הזה אינו אלא בּאניטה4) כּבּיר ועל כן נמלט אל שדי-הפרא, ושוב, כי אינו אלא ראש לחבורת מרצחים. ואולם זה נראה לו כרחוק מן האמת, כי גם תלבושת האיש וגם אורח דיבורו העידו עליו, כי איננו רוצח ושודד. ובכן לא ידע הקצין לנקוט עמדה כלפי האיש, אך נזהר מפניו, ובינתיים ציוָה אבדנק להגיש אליו את סוסו.
– אדוני המפקד, – אמר, – האיש המהלך בדרך, עליו להחיש מעשהו. הרשה נא לי להביע לך עוד הפעם תודה על אשר הצלתני. מי יתן ויכולתי להשיב לך כגמולך!
– לא ידעתי את מי אני מציל, ועל-כן אינני ראוי לתודה.
– ענוָתך מדברת מפיך, והיא גדולה כגודל גבורתך. קח נא מידי את הטבעת הזאת.
הקצין כּיווץ שרירי פניו, צעד אחורנית מלוא-הצעד ומדד את אבדנק בעיניו, אך זה הוסיף לדבר בחשיבות כמעט אבהית.
– הבט נא. לא משום יָקרה הרב אני נותן לך טבעת זאת, כי משום הסגולות הטובות האחרות הגלומות בה. עוד בימי עלומי, בהיותי בשבי המוחמדים, ניתנה לי הטבעת הזאת במתנה מאת עולה-רגל לארץ הקדושה בשובו משם. בעין הטבעת הזאת טמוּן עפר מקבר הנוצרי. אין לסרב למתנה כזאת, אף אם היא באה מיד איש, אשר נחרץ עליו משפט מות. הנך, אדוני, צעיר לימים ואיש-צבא, ואם גם זקן, העומד על פי-קבר, איננו יודע את אשר יקרה אותו באחרית ימיו, מה גם אדם צעיר, אשר עוד חיים ארוכים לפניו, והוא עתיד אפוא לשאת עוד יד מקרים רבים מאד. הטבעת הזאת תשמור עליך מפגעים רעים ותהיה למגן לך, בבוא עליך יום-הדין, וזאת אני אומר לך, כי הנה היום הזה כבר הולך ובא דרך שדי-הפרא.
קמה דממה לרגע. נשמע אך קול לחישת הלהבה וצהלת הסוסים.
מרחוק, מבין סבכי הסוּף עלתה יללתם של הזאבים. פתאום קרא אבדנק עוד הפעם כמדבר אל נפשו:
– הנה יום-הדין קרב ובא דרך שדי-הפרא, וכאשר יבוא, תשתומם למראהו תבל כולה.
המפקד נטל את הטבעת מוכנית, נדהם למשמע דברי האיש הפלאי.
ומבטו של הלה שלוּח היה אל מרחקי הערבה האפלה.
אחרי-כן הפך לאט את פניו ועלה על סוסו. אנשיו כבר המתינו לו במורד הגבעה.
– לדרך! לדרך! היה שלום, חברי החייל! – קרא אל הקצין. – ימים באו ואין איש בוטח באחיו, על-כן אף אינך יודע את נפש מי הצלת, כי בשמי לא נודעתי לך.
– ובכן לא אַבּדנק שמך?
– זה חותם האצילות שלי.
– ושמך מה?
– בּוֹגדן זנוֹבי חמילניצקי.
ובאמרו כך ירד מן הגבעה ואנשיו אחריו. עד מהרה נעלמו בתוך הערפל וחשכת הלילה. אך כאשר עברו דרך חצי מיל, הביא הרוח מרחוק את קול שירתם, קול שירת הקוֹזקים:
"אָנָּא אֱלֹהִים, פְּדֵה אוֹתָנוּ כֻּלָּנוּ, עֲבָדִים אֻמְלָלִים,
מִן הָעַבְדוּת הַקָּשָׁה,
מִיַּד זָרִים כּוֹפְרִים,
הוֹצִיאֵנוּ לְאוֹר חַיִּים,
עַל מֵי מְנוּחוֹת,
אֶל אֶרֶץ הַשִׂמְחָה,
אֶל עוֹלַם הַנּוֹצְרִים. –
הַקְשִׁיבָה-נָא, אֱלֹהִים, לְקוֹל תְּפִלּוֹתֵינוּ,
לְקוֹל תְּפִלּוֹתֵינוּ, הָאֻמְלָלִים,
הָעֲבָדִים הָאֻמְלָלִים".
הקולות גוועו לאט לאט, אחרי-כן נמוגו ונמזגו בקול המית הרוח, אשר התהלך בין קני הסוּף.
פרק ב 🔗
למחרת היום ההוא בבוקר, בבוא האדון סקשטוּסקי לצ’חרין, סר אל בית אחוזת הנסיך ירמי, אשר בו אמר לשבת זמן לא-מעט, למען תת לאנשיו וסוסיו לנוח מעמל הדרך הרב, מארץ קרים הנה, כי מפני מי הנהר דניפר אשר גאו אז מאד וזרמיו הסוחפים, היה עליו לנסוע אך דרך היבשה, כי כל אניה לא יכלה בחורף ההוא לשוט על-פני הנהר. האדון סקשטוּסקי בעצמו בילה שם זמן-מה, אחרי-כן סר אל בית האדון זַצ’ויליחוׂבסקי, קוׂמיסר לפנים מטעם הרפובליקה ואיש-צבא מפואר, אשר אם גם לא נמנה עם דגל הנסיך, היה בכל-זאת מנאמניו וידידיו. סקשטוּסקי אמר לשאול אותו, אם לא נתקבלה כל פקודה מלוּבְּני. אוּלם הנסיך לא פקד עליו כל דבר קטן או גדול, רק ציוה להגיד לו, כי אם תשובת החַן תהיה טובה, יתנהל לאטו, לבל יתיגעו האנשים אשר עמו והסוסים. וזה הענין, שבגללו שלח הנסיך את צירו אל החַן: טטרים אחדים באו וחרשו אדמה מאדמת ממלכת הנסיך אשר מעבר לדניפר. הנסיך ייסר אותם קשה, אך רצה, שגם החַן יענוש אותם. החן השיב תשובה מרגיעה: הוא הבטיח לו, כי בחודש אפריל ישלח שמה שליח מיוחד, והוא יענוש את הממרים, וברצותו לרכוש לו את אהבת הנסיך, המהולל בתור גיבור-מלחמה, שלח לו בידי סקשטוּסקי סוס גזעי ומצנפת צבל. האדון סקשטוּסקי, שמילא שליחותו בהצלחה, אשר כשהיא לעצמה כבר היתה לו לאות, כי נשא חן בעיני הנסיך, שמח מאד כי הירשו לו לנוח בצ’חרין ולא האיצו בו לשוב. ואולם הזקן זצ’ויליחוׂבסקי היה אחוז חרדה בעקב מאורעות שונים שנתארעו מזה זמן מה בצ’חרין. שניהם, סקשטוּסקי וזצ’ויליחוׂבסקי, הלכו אפוא אל דוׂפּוּל, איש ולכיה, בעל מלון ובית-יין בעיר ושם, אף כי היה עוד היום גדול, מצאו אצילים לרוב, כי יום-השוק היה אז, ומלבד-זאת היה היום ההוא בצ’חרין יום מנוחה לבהמות, המובלות אל מחנה צבא הרפובליקה, ועל-כן נקבצו שמה המון-אנשים. האצילים נאספו כמנהגם בשוק, במקום הנקרא בשם פינת דזבוׂניֶצקי, בבית דוׂפּוּל. ובכן היו שם גם חוכרי אחוזות קוׂניצפול, גם פקידי צ’חרין, גם בעלי האחוזות הקרובות אל העיר, אשר החזיקו באחוזות ההן על-פי זכויות, גם אצילים יושבי החבל, אשר כל אדון לא היה להם, גם פקידי אחוזות, גם אחדים מזקני הקוזקים וגם מצעירי האצילים, אשר לקחו את שדותיהם באריסות מאת האצילים הגדולים, או ישבו באחוזותיהם הקטנות.
אלה ואלה ישבו על הספסלים, אשר עמדו ליד שולחנות גדולים של עצי-אלון, ושוחחו ביניהם בקול, וכולם דיברו על-אודות בריחתו של חמילניצקי, וייחסו לוׂ למקרה זה חשיבות רבה. סקשטוּסקי וזצ’ויליחוׂבסקי ישבו להם בפינה נבדלים לעצמם וסקשטוּסקי שאל, איזו צפור דרור הוא חמילניצקי זה, אשר כולם מדברים בו.
– האינך יודע, אדוני? – השיב איש-הצבא הזקן. – הוא סופר הצבא בזפּוׂרוׂז’ה, בעל אחוזת סוּבּוׂטוׂב, וגם – הוסיף בלחש – ידידי הוא. יודעים אנו איש אחיו זה ימים רבים. היינו לא-אחת יחדיו בקרבות שונים. בהם הוכיח גבורה לא מעטה, ביחוּד ליד צֶצוׂרה. איש-צבא מנוּסה ויודע-דבר כמוהו אולי אין בכל הממלכה. אין לומר כזאת בכל רם, אך ראשו ראש הטמן, ידו רמה ותבונתו רבה. כל הקוזקים נשמעים לו יותר מאשר הם נשמעים לראשי מחנותיהם ולאטמנים. אין אדם זה חסר מעלות טובות, אך קשה-עורף הוא וחסר-מנוחה, וכאשר תאחז בו השנאה – נורא הוא ואיום.
– ומהו שאירע, כי ברח מצ’חרין?
– ריב היה לו תמיד עם הסטרוׂסטָה צַ’פלינסקי, ואולם אלה מעשים רגילים. והרי רגיל הוא שאציל אחד מציק לרעהו. הכל כמנהג האצילים. הרי זה כהרי זה והרי זה כהרי זה. גם זאת אומרים, שבילבל לבה של אשת הסטרוׂסטה. הסטרוׂסטה לקח ממנו את אהובתו ונשא אותה לו לאשה. ועל-כן חזר הוא אחרי-כן ופיתה אותה ומשכה אחריו, וזה נראה כאמת, מעשה שכיח… נשים דעתן קלות. ואולם כל זה רק לשם תואנה, ודברים יותר חשובים בגו. ראה, אדוני, הנה הדבר: בצֶ’רקַסי יושב הזקן בַּרַבַּש ידידנו, מפקד גדוד קוזקים. בידו היו כתב זכויות ואיזו מכתבים מאת המלך, ועליהם אמרו, כי הם מעוררים את הקוזקים להתקומם נגד האצילים. ואולם מאשר האיש הזה איש טוב הנהו, הישהה את המכתבים אצלו ולא פירסם אותם. והנה קם חמילניצקי וביקש מאת ברבש לבוא אליו אל הכּרה שעשה פה, בביתו בצ’חרין, ושלח את אנשיו את אחוזת ברבש, והם גזלו את כתב הזכויות ואת המכתבים מאת אשת ברבש – ונמלטו. עתה חוששים שמא ישמשו הזכויות והמכתבים ההם עילה להישענות המרד, כפי שהיה דבר באוסטרַניצה, כי כפי שכבר אמרתי לך, מסוּכּן הוא האיש והוא נעלם אין יודע לאן.
כאן קרא האדון סקשטוּסקי:
– אך זה שועל! רימה אותי. אמר לי, כי מפקד גדוד הקוזקים של הנסיך דוֹמיניק זַסלבסקי. הלא הלילה פגשתיו בערבה וחילצתי אותו מן הפלצור בו נלכד.
זצ’ויליחוֹבסקי תפס בראשו מרוב בהלה.
– אל אלהים, מה אדוני מדבר? האומנם? כדבר הזה לא יתכן!!
– יתכן, כי אירע. אמר לי, כי הוא מפקד גדוד של הנסיך זסלבסקי וכי לקוּדק אל האדון גרוׂדזיצקי הוא שלוּח מטעם ההטמן הגדול, אך לדבריו אלה לא האמנתי, כי לא באניה על-פני הנהר נסע, אך התגנב לבוא בדרך הערבה.
– אך זה ערום כאוּלִיסֶס! איפה פגשת אותו, אדוני?
– בקרבת הנחל אוׂמילניצ’ק, מעברו הימני של הדניפּר. כנראה הובילה דרכו אל הסיץ'.
– ביקש לפסוח על קוּדק. עתה אבינה. הרבים היו האנשים אשר אתו?
– כארבעים איש. ואולם הם פּיגרו אחריו. לולא אנשי, כי עתה היו משרתי הסטרוסטה חונקים אותו למוות.
– שים נא לב, אדוני. זה הוא ענין חשוב. משרתי הסטרוסטה, אתה אומר?
– כן אמר הוא בעצמו.
– איך זה ידע הסטרוסטה איפה עליו לחפש אותו, אם פה בעיר אין איש יודע לאן פנה?
– את הדבר הזה גם אני לא אוכל לדעת. אולי כיחש חמילניצקי ופוחזים פשוטים קרא בשם משרתי הסטרוסטה, כדי להגדיל בזה רושם מעשי העוול, אשר נעשו לו.
– לא יתכן. ואולם מוזר הדבר. האם אתה, אדוני, יודע, כי ההטמן ציווה לתפוס את חמילניצקי ולכלוא אותו בצינוק המבצר?
סקשטוסקי לא הספיק להשיב על דברי זצ’ויליחובסקי, כי ברגע ההוא נכנס אל החדר אחד האצילים ברעש גדול. הדלתות טרק בכוח ובשלחו מבט יהיר על פני החדר, קרא בקול רם:
– כל הכבוד, אדונַי!
הוא היה כבן ארבעים, קטן-קומה ופניו לוהטים. מראה של קנאוּת יתירה הוסיפו לו עוד עיניו, שגודלן כשזיפים והן בולטות, מתרוצצות וחריפות-המבט. ניכּר בו, כי הוא בעל מזג חם וסוער ומהיר-חמה.
– כל הכבוד, אדוני! – שנה את דבריו, בקול עז וגדול, כאשר לא מיהרו הנאספים להשיב לו ברכה.
– כל הכבוד, כל הכבוד! – קראו אנשים אחדים פה-אחד.
האיש הזה היה האדון צ’פלינסקי, סגן הסטרוסטה בצ’חרין, נאמנו המסוּר של האדון הדגלן הצעיר קוניֶצפּוׂלסקי.
בצ’חרין לא חיבבו אותו, כי היה איש ריב ומדון. מציק לכל, אך חסוּתו של אדונו גרמה, שרבים היו האנשים, אשר התהלכו עמו בזהירות.
הוא כיבּד אך את זצ’ויליחובסקי לבדו, כשם שכיבדו אותו כל מכיריו, כי נכבד היה האיש, עניו ועז-רוּח. כאשר ראה האדון צ’פלינסקי את זצ’ויליחובסקי, מיהר לגשת אליו, תוך כדי קידה, שניכּרה בה יהירות עצמית, לעבר סקשטוּסקי, ישב על-ידם וכוס תמד בידו.
– אדוני הסטרוסטה, – פנה אליו זצ’ויליחובסקי בשאלה, – היודע אתה מה עלה בגורלו של חמילניצקי?
– הוא תלוי, אדוני הדגלן, כשם שהנני צ’פלינסקי, ואם איננו תלוי עוד, יהיה תלוי. עתה, אחרי אשר יצאה פקודת ההטמן, אתלה אותו, אם אך אתפשׂנו.
ובאמרו כך היכה באגרופו על השולחן, עד שנשפך המשקה אשר בכוסות.
– אל נא תשפוך, אדוני, את היין! – אמר האדון סקשטוּסקי.
זצ’ויליחובסקי נכנס לתוך דבריו:
– האם תתפוש אותו, אדוני? הלא ברח ואין איש יודע איפה הוא!
– אין איש יודע? אני יודע – כמו שהנני צ’פלינסקי! אדוני הדגלן, הלא אתה יודע חבֶדקה. הנה חבדקה זה משרתו הוא, ואולם גם משרתי הנהו. הוא יהיה לחמיל מה שהיה יהודה איש-קריות לישו. רב לדבּר בזה. חבדקה התחבר עם אנשי חמילניצקי. הוא ערום מאד. כל צעדי חמילניצקי ידועים לו. הוא הבטיחני להביאו אלי חי או מת. הוא יצא אל הערבה לפני חמילניצקי, וכבר ידע את המקום, אשר משם יוכל לארוב לו. כן, בן-שטנים ארור הנהו!
ובאמרו כך חזר והיכה באגרופו על השולחן.
– אל נא תשפוך, אדוני, את היין! – חזר ואמר האדון סקשטוסקי בהדגשה, באשר עוד ממבט ראשון עורר בו סגן הסטרוסטה מורת-רוח מוזרה.
פני צ’פלינסקי אדמו, עיניו הבולטות התנוצצו למחשבה, כי הנה אינה המקרה לידו דבר ריב, והביט בחימה על סקשטוסקי; ואולם בראותו עליו את צבע הנסיכים לבית וישניוביצקי, התאפק כי אף אם טינה היתה אז בין הדגלן קוניצפולסקי ובין הנסיך וישניוביצקי, הנה קרובה צ’חרין ללובּני ומסוּכּן הוא שלא לכבד את צבעי הנסיך.
והנסיך הן גם בחר לו תמיד בני-לויה כאלה, שהרתיעו את המבקשים מלבוא עמהם בריב ככל אשר יכלו.
– ובכן חבדקה הוא אשר התחייב להביא אליך את חמילניצקי? – שאל האדון זצ’ויליחובסקי.
– חבדקה. ואמנם יביא כשם שהנני צ’פלינסקי.
– ואני אומר לך, אדוני, כי לא יביאהו. חמילניצקי חמק מן המארב וּפנה לעבר הסיץ', ואת הדבר הזה יש להודיע עוד היום לאדון מקְרקוׂב. לא היתולים עם חמילניצקי. בקצרה אומר לך זאת, נבון הוא ממך, וחזק ממך ומזלו טוב ממזלך, אדוני הנלהב יותר מדי. חמילניצקי עשה דרכו בשלום, וכי דברי נכונים יאשר לך אביר זה, אשר ראה אותו אתמול בערבה ונפרד ממנו בשלום.
– כדבר הזה לא יתכן, לא יתכן! – צרח צ’פלינסקי בטלטלו את בלוריתו.
– ורב מזה, – הוסיף זצ’ויליחובסקי, – אביר זה, היושב פה אתנו, הוא אשר הציל אותו ואת עבדיך השמיד, ואם גם יצאה פקודת ההטמן, אין זו אשמתו, כי הוא חזר מקרים, שמה נשלח מטעם הנסיך, ואת דבר הפקודה לא ידע, ובראותו בערבה איש נרדף על ידי עדת פוחזים, כאשר חשב, הציל אותו מידיהם. אני ממהר להודיעך, כי נמלט חמילניצקי מן הפח וכי הוא נכון לבקר אותך באחוזתך בלוית בני זפּורוז’ה, וסבורני, כי לא תרבה לשמוח על ביקורו. יותר מדי התגרית בו. טפו, לכל הרוחות.
גם זצ’ויליחובסקי לא אהב את צ’פלינסקי.
צ’פלינסקי קפץ ממקומו ומרוב רגזוֹ אבד הדיבּר מפיו, פניו אדמו ועיניו הבולטות יצאו עוד יותר מחוריהן. בעמדו ככה לפני סקשטוסקי, התמלטו מפיו אך מלים בודדות:
– איך זה! אתה… למרות פקודת ההטמן!… אני אותך… אני אותך…
והאדון סקשטוסקי אף ממקומו לא קם. ישב וראשו נשען על ידו, והביט אל צ’פלינסקי, הקופץ מולו כבז כנגד אנקור קשור.
– למה דבקת בי כדרדר בזנב כלב? – שאל.
– אל המצודה תלך אתי.. אתה למרות פקודת ההטמן… אני בעזרת הקוזקים!…
הוא צעק בקול רם, עד כי נשתתקו כל הנוכחים והפנו ראשיהם לעבר צ’פלינסקי. הוא היה מבקש תמיד תואנה להתגרות בבני-אדם, כי זה היה טבעו, להתגולל על כל מי שפגע בדרכו, ואולם הפעם השתוממו הכל, כי הרהיב בפני זצ’ויליחובסקי, אשר אך אותו לבדו ירא, וכי התגרה בקצין, הנושא את צבעי וישניוביצקי.
– סתום פיך, – קרא הדגלן הזקן. – אביר זה אתי הוא פה.
– אני או… או… אותו אל המצודה… בסד אשים רגליו! – הוסיף עתה צ’פלינסקי לצרוח, כמי שאבדו עשתונותיו לחלוטין.
אז קם גם האדון סקשטוסקי בכל מלוא קומתו הגבוהה, ואולם את חרבו לא שלף מתערה, אך מהיותה מצומדת לו למטה ממתניו, אחז בה באמצע והרימה למעלה, עד אשר הידית עם הצלב נגעו בחוטמו של צ’פלינסקי.
– הריח נא, אדון – אמר בקור רוח.
– הכו, בשם אלהים!… אנשַי! – צעק צ’פלינסקי ואחז בידית חרבו.
ואולם לא הספיק להוציא את חרבו מתערה. הקצין הצעיר סובבו באצבעותיו. ידו האחת אחזה בערפו והאחת בסרבָּליו למטה מחוט-שדרתו, הרים אותו למעלה, ובלכתו בה בין הספסלים אל עבר הדלת, כשהלה מנתר ומתפתל, קרא:
– אנשים, אחים! פַּנוּ מקום לקרן, פן תנגח!
ניגש אל הדלת, היכה בה בצ’פלינסקי, פתח אותה והשליך את סגן הסטרוסטה החוצה.
אחרי כן חזר במנוחה אל מקומו וישב על-יד זצ’ויליחובסקי.
בחדר נשתררה דממה של השתאות לגבורתו של האדון סקשטוסקי. אולם כעבור רגעים אחדים, נרעד החדר לקול הצחוק אשר פרץ מפי כל הנאספים.
– יחיו אנשי וישניוביצקי! – קראו אחדים.
– התעלף, התעלף ובדמו הוא מתבוסס! – קראו אחרים אשר השקיפו בעד הפתח, כי השתוקקו לדעת מה יעשה עתה צ’פלינסקי. – עבדיו מרימים אותו מן הארץ!
אך המעטים מאנשיו של סגן הסטרוסטה שהיו שם החרישו ולא הרהיבו עוז בנפשם לריב את ריבו, ורק הביטו בזעם על הקצין.
– האמת ניתנה להאמר, כי כלב-ציד זה ישוף עקב, – אמר זצ’ויליחובסקי.
– כלב כפרי הוא, לא כלב-ציד – קרא אחד האצילים, עב-בשר, אשר תבלול בעינו האחת ובמצחוֹ חוֹר, בגודל מטבע גדול, ומתוכו נראתה העצם ערומה. – כלב כפרי הוא, לא כלב-ציד! הרשה-נא לי, אדוני – הוסיף בפנותו אל סקשטוסקי – הרשה-נא לי לשרתך בכל אשר אוכל. הנני ין זַגלובּה וחותם האצילוּת שלי וְצֶ’לֶה (במצחי). כפי שכל אדם יכול לראות במו עיניו, הוא החור אשר כדור מרצח עשה לי, כאשר נדרתי נדר לעלות לארץ הקדושה, לכפר על חטאות נעורי.
– הניחה, אדון, – אמר זצ’ויליחובסקי – הן לפני ימים אמרת, כי החור הוא תוצאה מפגיעתה של כוס-זכוכית ברַדוֹם העיר.
– כדור מרצח, כמו שאני חי! מעשה רדוׂם הוא מעשה אחר.
– נדרת נדר, אדוני, לעלות לארץ הקדושה… אולי… אבל הן לא היית שם. זה נכון.
– לא הייתי שם, כי בבואי לגַלַץ כבר עוּטרתי בזר מעוּנים. אם אני משקר, הנני כלב שבכלבים, לא בן-אצילים.
– ובכל-זאת אך מדוּחים אתה הוזה וחוזה.
– אם ככה הוא, נבל חסר-אונים אקָרא. בידך אדוני הקצין, אפקיד את כבודי.בין כה וכה ניגשו גם אחרים מן הנאספים, כדי להתודע אל סקשטוּסקי ולהביע לו את קורת-רוחם, כי צ’פלינסקי לא היה חביב על הבריות והם שמחו לקלונו. מוזר הדבר וקשה היום להבין, כי כל בני-האצילים, אשר בסביבות צ’חרין, וגם כל בעלי האחוזות הקטנות וחוׂכרי האחוזות הגדולות, אף ממשרתי בית קוניצפולסקי, כולם, אשר, כרגיל, ידעו את דבר הריב בין צ’פלינסקי וחמילניצקי, כולם נטו אחרי חמילניצקי. כי חמילניצקי נודע בכל הסביבה כחייל מפואר, רב-פעלים במלחמות רבות. גם זאת ידעו, כי המלך בעצמו בא אתו בדברים ואת חות-דעתו הוקיר. דבר הריב אשר בינו ובין צ’פלינסקי היה בעיניהם אך כמעשה-מריבה רגיל בין בני-האצילים, אשר כמוהו היו לאלפים ואיש לא שם אליהם לב, ביחוד בגלילות רוס. על-כן נטו כולם אחרי האיש, שידע לרכוש לו חיבה יותר מרעהו, בלי שחזו מראש את התוצאות האיומות אשר תהיינה לדבר הזה. אך אחרי-כן הוצתה אש השנאה לחמילניצקי בלבות בני-האצילים ובלבות הכמרים של שתי הכנסיות גם-יחד.
ניגשו אפוא אל סקשטוּסקי ולוגי משקה בידיהם וקראו: “שתה, אציל! שתה גם אתי! יחי כל אשר לנסיך וישניוביצקי! כה רך בשנים וכבר הוא קצין בגדודי הנסיך! יחי הנסיך ירמי, הטמן על הטמנים! – אחריו נלך עד קצה העולם! – על הטורקים ועל הטטרים נעלה! – לסטמבּוּל! – יחי המושל עלינו בחסדו – ולַדיסלב הרביעי!” כולם הרימו קולם, אך יותר מכולם האדון זגלוֹבּה, אשר היה נכון לשתות ולדבר יותר מגדוד שלם.
– אדוני הנכבדים! – צעק בקול רם, עד אשר נצטלצלו שמשות החלונות. – כבר הועדתי למשפט את כבוד הסולטן על מעשה האלמוּת, אשר עשה לי בגלץ.
– אל תיתן, אדוני, את פיך לכל דבר הבל, פן יופחת מרוב שימוש.
– מה-זה אתה אומר, אדוני? ארבעה פרקים בקובץ חוקי מחנות הצבא: אונס, הבערה, גזל, התנפלות בנשק. האם לא בנשק התנפל עלי?
– צורח אתה, אדוני, ככרוכיה.
– עד בית-הדין העליון אביא את דבר המשפט.
– חדל נא…
– גם פסק-דין לרעתו אשיג וגם אכריז עליו, כי נבל הוא, ואחרי-כן – מלחמה. אך אז עם איש הנודע כבן-בליעל אלָחם.
– לחיים, אדוני!
אחדים מהנאספים צחקו, ועמהם יחד גם האדון סקשטוּסקי, כי היה מבושם קצת, והאציל לא חדל לצרוח, ככרוכיה זאת, המתענגת על קולה. אפס קול דבריו נפסק על-ידי אחד מבני-האצילים, אשר ניגש אליו, אחז בשרוולו ומשך אותו, וקרא בנעימה ליטאית:
– הציגני נא, אדוני, האדון זגלוׂבּה, לפני האדון סקשטוסקי, הצג נא גם אותי!
– אדרבה, אדרבה. אדוני הקצין, הנה האדון פּוֹפסִינוֹגָה.
– פּוֹדבּיפיֶנטה (מכה עקב), – תיקן האציל.
– הינו הך. חותם האצילות: זֶרְוִיפְּלוּדְרִי (קורע מכנסים)…
– זֶרְוִיקַפְּטוּר (קורע-ברדס). – תיקן האציל.
– הינו הך. מִפְּסִיקִישְקִי (ממעי-כלבים).
– ממִישִיקִיְשְקִי (ממעי-עכברים), – תיקן האציל.
– הינו הך. אינני יודע, אם מעי עכברים טובים ממעי הכלבים, או מעי הכלבים טובים ממעי העכברים. אבל ברור, כי אינני רוצה לשבת גם במעי עכברים וגם במעי כלבים, כי גם להיכנס שמה לא קל, וגם לצאת משם לא יאה. אדוני הנכבד, – הוסיף לדבר אל סקשטוּסקי, בהורותו באצבעו על הליטאי, – הנה זה לי שבוע ימים, שאני שותה יין בכסף האציל הזה, אשר חרבו מתחת למדיו כבדה כאמתחת ממונו ואמתחת ממוני כבדה כדברי חידודו. אך אם שתיתי מיָמַי יין בכסף איש מוזר יותר בהליכותיו מן האיש הזה, אקח לי את הרשות לקרוא לעצמי כסיל כאיש זה הקונה לי יין.
– פזמון יפה שר לו! – קראו האצילים וצחקו.
ואולם הליטאי לא כעס, אך הניע את ידו, חייך ואמר:
– הי, אדוני, חדל-נא – חרפה לשמוע!
האדון סקשטוסקי התבונן בענין אל הדמות החדשה אשר לפניו ואשר אכן נראתה מוזרה מאד. האיש היה גבוה מאד עד אשר ראשו כמעט הגיע אל התקרה, ובהיותו צנום וכחוש, נראה אף גבוה מזה. כתפיו הרחבות וערפו, אשר גידיו שורגו, העידו בו, כי גיבור בגיבורים הוא, אך כולו עור ועצמות. בטנו היתה שקועה מתחת לחזהו כאילו עוּנה ימים רבים ברעב. לבוש היה הדר. מותניה אפורה, הדוקה, עשויה ארג-צמר סויֶבודיני בעל שרווּלים צרים ומגפיים שבדיים גבוהים, אשר בליטא החלו אז להשתמש בהם. אזורו, אזור של עור איל-הצפון, אשר היה מלא וגדוש, ירד על חלציו, כי לא נאחז במתניו הכחושים, ובאזורו זה היתה קשורה חרב, כחרב אשר לנושאי הצלב, ארוכה מאד, שהגיעה אל בית-שחיו של הענק ההוא.
ואולם כל איש, אשר אימת החרב הזאת נפלה עליו, נרגע כאשר אך הביט אל פני הנושא אותה. הפנים האלה היו דלים ככל הגוף הדל והרזה ומקושטים בשתי גבות עין, התלויות ויורדות למטה, ובשפם כמראה הפשתן, שגם הוא היה תלוי יורד למטה, ואולם הפנים האלה היו מפיקים תום ויושר כפני ילד. הגבות והשפם, שירדו למטה, הוסיפו לפנים האלה אותות דאגה, עצב וגיחוך כאחד. מראהו היה כמראה איש נדחף על-ידי אחרים, ואולם בעיני האדון סקשטוסקי מצא חן בגלל התום השפוך על פניו ולבוש-הצבא ההדור אשר עליו.
– אדוני המפקד – אמר, – האם מאת הנסיך וישניוביצקי אתה שלוּח?
– כן-הוא.
הליטאי שילב את ידיו, כאילו התכונן לתפילה, ואת עיניו נשא למעלה.
– הו, מה גיבור מלחמה הוא, מה אביר, ומנהיג גדול!
– מי יתן והיו לרפובליקה רבים כמוהו!
– אכן, אכן. האם אין להיספח אל מחנהו?
– הוא ישמח לקראתך.
האדון זגלובּה התערב בשיחה:
– לנסיך יהיו מעתה שני שפודים בבית-המבשלים אשר לו. אתה, אדון, תהיה השפוד האחד, וחרבך – השפוד השני, או ימנה אותך לתלין, או יצוה לתלות עליך רוצחים, או ימוד בך את הארג למלבושי משרתיו! טפו, איך לא תבוש, כאדם וכקתולי, להיות ארוך כנחש או כחניתו של עובד-אלילים.
– חרפה לשמוע, – אמר הליטאי באורך-רוח.
– מה שם כבודו? – שאל האדון סקשטוּסקי – כי בדברך אלי נכנס האדון זגלובּה לתוך דבריך, עד כי תסלח לי אם לא הבינותי מאומה.
– פּוֹדבִּיפִּיֶנְטָה.
– פּוֹפסִינוֹגָה.
– זֶרְוִיקַפְּטוּר ממישיקישקי.
– הא לך עונג! את יינו אני שותה. אולם סכל אני, אם השמות האלה אינם שמות של עובדי-אלילים.
– האם זה כבר יצאת, אדון, מליטא?
– זה שני שבועות אני יושב בצ’חרין. כאשר נודע לי מפי האדון זצ’ויליחובסקי, כי אתה, אדוני, תעבור דרך העיר הזאת, חכיתי לך פה, למען אגיש על ידך את בקשתי אל הנסיך.
– אנא, הגידה נא לי, אדוני, כי תאב אני לדעת למה-זה אתה נושא תחת זרועך חרב-תלין כזאת?
– לא חרב-תלין זאת, אדוני המפקד, אך חרב נושאי-הצלב, ואני נושא אותה, כי מן השלל באה, וזה ימים רבים היא בבית משפחתי. עוד בקרב שעל יד חוֹניצה5) היתה ביד בני ליטא – ולכן אני נושא אותה.
– אבל הן איומה היא בגדלה ובודאי גם כבדה היא מאד! וודאי אין להשתמש בה, כי אם בשתי ידים.
– אפשר להשתמש בה גם בשתי ידים וגם ביד אחת.
– הראה נא אותה לי, אדון.
הליטאי שלף את חרבו מתערה והגישה לסקשטוּסקי, ואולם ידו של סקשטוּסקי רפתה כאשר אך אחז בה. לא להניפה ולא למחוץ בה כראוי. בשתי ידיו הניע אותה כחפצו, אולם גם זה בכבדות. ובכן בושה כיסתה מעט את פני סקשטוּסקי, ובפנותו אל הנאספים קרא:
– אדוני הנכבדים: מי בכם יעשה בחרב הזאת אות הצלב?
– אנחנו כבר נסינו, – ענו אחדים, – אחד הוא האדון זצ’ויליחובסקי, אשר יניף את החרב. אבל גם הוא ידו לא תעמוד לו לעשות בה אות-הצלב.
– ואתה, אדוני? – שאל סקשטוּסקי בפנותו אל הליטאי.
האציל הליטאי הניף את חרבו כהנף קנה-סוף. הוא נופף בה על-נקלה פעמים רבות, עד אשר אבחת החרב השמיעה בבית קול-שריקה והשיבה רוח על פני הנאספים.
– אלהים יהיה בעזרך, אדוני! – אמר סקשטוּסקי. – שירוּתך אצל האדון הנסיך נכון בידך.
– אלהים הוא היודע מה-מאד אצפה לזה, כי בשירותי זה לא תעלה חרבי חלוּדה.
– אולם חרב לשונך תחליד עד-כלה, – אמר האדון זגלובּה, – כי בה לא תניף גם אתה תנופה.
זצ’ויליחובסקי קם ועמו גם סקשטוּסקי מוכנים לצאת משם כאשר פתאום הופיע על הסף אדם, לבן כולו כיונה, ובראותו לפניו את זצ’ויליחובסקי, קרא:
– אדוני הדגלן, אליך באתי, כי דבר לי אליך.
האיש הזה היה בַּרַבַּש, מפקד-הגדוד הצ’רקסי.
– אם-כן, בוא נא אתי אל מעוני – אמר זצ’ויליחובסקי. – הנה ראשי כולם פה כל-כך מבוסמים ומעלים אד, עד-אשר אין העין רואה עוד מאומה.
שניהם יצאו וסקשטוּסקי עמהם. אך עמדו מעבר לסף, שאל ברבש:
– האין כל ידיעה על-אודות חמילניצקי?
– יש. ברח לסיץ'. הקצין הזה פגש אותו אתמול בערבה.
– האם לא בנהר עשה את דרכו? שלחתי רץ לקוּדק, כי יתפסוהו שם. אבל אם כן הוא הדבר, הכל לשוא.
ובאמרו כך כיסה בידיו על עיניו כשהוא מפלל:
– הי, הצילה, הנוצרי! הצילה, הנוצרי!
– מה כל הבהלה הזאת, אדוני?
– האם תדע מה גזל זה ממני בכחש? האם תדע מה פירוש הדבר לפרסם תעודות אלה בסיץ'? הצילה, הנוצרי! אם המלך לא יעלה למלחמה על המוחמדים, יהיו אלה כניצוץ באבק-שרפה…
– למרד אתה מנבּא?
– אינני מנבּא, כי כבר רואה אני אותו. וחמילניצקי מוּכשר מנַלֶבַיקָה ומלוֹבוֹדה.
– ומי ילך אתו?
– מי? הזפורוז’ים, הקוזקים המגויסים, העירונים, ההמון, יושבי החוות אשר בערבה – וגם אלה!
באמרו זאת, הורה האדון ברבש באצבעו לעבר השוק והאנשים, אשר המו ושוקקו בו. השוק היה דחוס כולו שוורים גדולים ואמוצים, אשר נוהגו אל עבר קורסון בשביל הצבא, וסביבם המון רועים, הלא הם הצַ’בַּנים, אשר בילו את כל ימי חייהם בערבות ובמדבריות – אנשים פראים כולם, בני-בלי-דת-כלשהי – רֶלִיגיוׂנִיס נוּליוּס, כאשר קרא עליהם רומית הווׂיווׂדה קִיסְיֶל. היו ביניהם אשר דמוּ יותר לרוצחים מאשר לרועים, בעלי פנים אכזריים, נוראים ועוׂטי קרעי-מלבושים שונים. רובם היו לבושים פּרוות או עורות לא-מעובדים וצמרם למעלה, בלתי רכוסים מלפנים ואף כי היה החורף בארץ, נראו חזיהם החשופים, שזופי רוחות הערבה. כל-אחד אזנוׂ עליו, וכלי-זין שונים: אלה נשאו על שכמם קשת ותלי, אלה קני-קלע, או כמו שנקראו בפי הקוזקים “פישטשֶלֶה”, אלה חרבות טטרים, אלה חרמשים ואלה אך מקלות, שלראשם קשורות לחיי סוסים. ביניהם סבבו יושבי השפלה, אשר בפראותם לא נפלו מן הראשונים. אך נשקם היה מעולה יותר, – אלה הובילו למכירה אל המחנה דגים מיובשים, קדלי בשר וחלב אילים; הלאה הצ’וּמאקים, אלה העגלונים המובילים מלח, בעלי כוורות בערבה וביערות, ועמהם יערות-הדבש, הלאה שוכני היערות עם זפת ועטרן; אכּרים עם עגלותיהם וסוסיהם, קוזקים מגויסים, טטרים מביאלוגרוד וסתם ארחי-פרחי, אלה ה“סירומחים” מכל קצות הארץ. כל העיר היתה מלאה שכּוׂרים, כי בצ’חרין היה עליהם ללוּן ובכן שתו לשכרה עד הלילה. בשוק העלו מדורות, פה ושם בערו חביות מלאות זפת. מכל-העברים הגיע אל הבית קול שאון והמולה. קול מחריד של חלילי הטטרים ותופיהם התבולל בקול געית הבהמות ובקולות הרכים של הלירות, אשר העוורים הפורטים עליהן היו מלווים נגינתם בשיר החביב בימים ההם:
בַּזִּי הַבָּהִיר
אָחִי מִלֵּדָה
הַמַּגְבִּיהַ עוּף
הַמַּרְחִיק רְאוֹת.
בקול זה התבוללו קולות פראים: “הוּ! הא! – הוּ! הא!” של הקוזקים המחוללים בשוק את מחול הטְרֶפַּק; פרצופיהם משוחים בעטרן ושיכּורים לחלוטין. כל-זאת יחדו היה פרוע ומשולח רסן. די היה לזצ’ויליחובסקי להעיף עין במחזה אשר לפניו, למען יוּכח לדעת, כי צדק בַּרַבַּש באמרו, כי גם נשיבת רוח קלה דיה להפיח אש-המרד בלב הפראים האלה, השואפים לשלוח ידם בבּיזה והסכינו לרצח, והם אשר מלאו את כל ארץ אוקראינה. ומלבד ההמונים האלה עוד היה הסיץ', עוד היתה זַפּוֹרוֹז’ה, אשר זה לא כבר הושמו חחים באף יושביהן ורסן בפיהם, אך הם נושכים את הרסן בקוצר-רוח, בזכרם את זכוּיותיהם לפנים ושונאים את פקידי-הממשלה, והם מהווים כוח מאורגן. הלא את הכוח הזה אהבו מאד המוני האכּרים הרבים, שסבלנותם איננה גדולה כסבלנות האכרים אשר בשאר מקומות הריפובליקה. כי בקרבתם משתרעת צֶ’רטומליק, ובה אין מושל ואין שוטר. איש הישר בעיניו יעשה. ובכן שקע האדון נושא-הדגל במחשבותיו הנוגות, למרות אשר גם הוא היה רוּתיני ואדוק מאד בנוסח-המזרחי של הדת הנוצרית.
כאיש זקן זכר היטב את ימי נלֵיבַיְקָה, לוֹבּוֹדָה וקרֶמסקִי, ידע היטב את מעשי-החמס אשר מלאו את אוּקראינה הרבה יותר מאשר ידע כל אדם אחר מיושבי רוס, ובהכירו גם את חמילניצקי, ידע, שאם יהיו עשרים איש כלוֹבּוֹדה ונליביקה בכף-מאזנים וחמילניצקי בכף-שניה, האחרון יכריע את כולם. ובכן הבין מאד מה-גדולה היא הסכנה אחרי שברח חמילניצקי לסיץ', וביחוד אחרי שלקח אתו את מכתבי המלך, אשר על-אודותיהם אמר ברבש, כי הם מלאים הבטחות טובות לקוזקים ומעוררים בלבם את החשק למרד.
– אדוני מפקד-הגדוד – אמר אל ברבש – עליך לנסוע לסיץ', כדי להתיצב שם לשטן על דרך חמילניצקי ולהרגיע את העם, להרגיע!
– אדוני נושא-הדגל – השיב ברבש – אך זאת אומר לך, אדוני, כי לשמועה בלבד על-אודות חמילניצקי, שברח לסיץ' עם המכתבים, גם מחצית אנשי צ’רקסי אשר היו אתי ברחו בלילה הזה לסיץ'. שעתי כבר עברה – קבר נכון לי ולא שרביט מפקדים.
אמנם כן, ברבש היה חייל למופת, אך זקן וחסר השפעה.
בין כה וכה באו עד מעון זצ’ויליחוׂבסקי. הדגלן הזקן כבר התאושש במקצת מדכאון רוחו, וכאשר הסבו אל לוֹג התמד, אמר בבטחה:
– הבל הבלים, אם, כפי מה שאומרים, המלחמה עם המוחמדים הכופרים קרובה, וכנראה כן הוא הדבר, כי אף אם הרפובליקה איננה רוצה במלחמה וסֵימים לרוב כה השביעו את המלך תמרורים, בכל-זאת יכול המלך לעמוד על דעתו. את כל האש נוכל אז להסב אל פני הטורקי, ובכל אופן אין השעה עוד דוחקת אותנו. אני בעצמי אסע לקרקוב, לגולל כל אשר קרה ולבקש כי יקרב את מחנות הצבא ככל האפשר לעברנו. אם דברי יועילו להטות אותו לחפצי, אינני יודע, אף אם גיבור הוא ואיש-מלחמה, כי עומד הוא תמיד בתקיפות על דעתו ובוטח בצבאותיו. אתה, אדוני, מפקד-הגדוד הצ’רקסי, הכבד את ידך על הקוזקים – ואתה, אדוני המפקד, כאשר תבוא ללובני, תזהיר נא את הנסיך, כי ישים את לבו אל הסיץ‘. אך אם יאמרו לעשות דבר – אני חוזר ואומר: אין השעה דוחקת עוד. מעט הם האנשים בסיץ’ עתה: לצוד דגים וחיות הלכו ונפוצו בכל הכפרים אשר באוקראינה. ועד אשר יתאספו, עוד יזרמו מים רבים בדניפר. מלבד זאת פחד הנסיך עליהם, וכאשר יוודע להם, כי הוא שׂם עינו בצ’רטומליק, אולי יירגעו.
– אני נכון לצאת מצ’חרין בעוד שני ימים – אמר סקשטוּסקי.
– טוב מאוד. גם שנים וגם שלושה ימים אינם נחשבים למאומה. אתה, אדוני מפקד-גדוד צ’רקסי, הרץ-נא את הרצים אשר לך אל האדון הדגלן של כתר פולין ואל הנסיך דומיניק, למען יודיעום את אשר קרה. ואולם, כבר ישן הנך, אדוני, כאשר אני רואה.
ואמנם ישן בּרבּש וידיו משׂוּכלות על בטנו. כעבור רגע השמיע גם קול נחרה. מפקד-הגדוד הזקן, שהיה להוט אחרי האכילה והשתיה, היה נרדם תמיד כאשר לא אכל ולא שתה.
– הביטה, אדוני, – אמר זצ’ויליחובסקי בלחש אל סקשטוּסקי – בעזרת איש זקן כזה אומרים שרי-המלוכה אשר בוַרשה לרסן את הקוׂזקים. יהי אלהים עמהם. הם בטחו גם בחמילניצקי, אשר מזכיר הממלכה עשה אתו איזה חוזה, אבל האמון אשר רחשו אליו סופו אכזב.
סקשטוסקי נאנח לאות, כי לבו כואב על אשר נעשה. בּרבּש השמיע עתה קול נחרה גדול, ואחרי-כן נהם מתוך שנתו:
– הצילה, המושיע! הצילה, המושיע!
– מתי אתה, אדוני, אומר לצאת מצ’חרין?
– עלי יהיה לחכות שני ימים לצ’פלינסקי, אשר ירצה, בלי-ספק לנקום את נקמת כבודו אשר חולל.
– הוא לא יעשה כזאת. אלמלא היה צבע-בגדיך צבע אנשי-הנסיך כי עתה שלח את עבדיו להתנפל עליך; ואולם להתגרות בנסיך – אף עבדי קוניצפולסקי לא יעזו.
– אוֹדיעהו, כי אני מחכה, ובעוד שנים או שלושה ימים אצא מזה. מפני מארב לא אירא, בהיותי חגור חרב ואנשים אחדים אתי.
סקשטוסקי בירך את הדגלן לשלום ויצא.
השמים אשר על-פני העיר אדמו מאד מן המדורות אשר העלו בשוק, עד אשר נדמה כי כל העיר צ’חרין בוערת באש, וקול השאון והצעקות הלך הלוך וגבור כאשר הגיע הלילה. היהודים לא הוציאו ראשם החוצה מפתח בתיהם. באחת הפינות געו המוני הצ’בּנים בשירי ערבה נוגים. פראי-זפּורוז’ה כרכו מסביב למדורות. השליכו את כובעיהם למעלה, ירו מתוך רובים ושתו יין-שרוף בלוגים. פה ושם קמה מריבה, יד איש היתה ברעהו ואנשי הסטרוסטה הרגיעו את המכים. המפקד הוכרח לפלס לו דרך בניצב-חרבו, ובשמעו את הצעקות האלה ואת הרעש אשר הקימו הקוזקים, יש אשר חשב, כי אלה הם כבר קולות המרד. גם דימה, כי הוא רואה מבטי-עינים מפיקי אימה ושומע קולות, אשר הופנו כלפיו. באזניו צלצלו עוד דברי בּרבּש: “הצילה, המושיע, הצילה, המושיע!” ולבו פּעם בקרבו בחזקה.
בין כה וכה וקול שירתם של הצ’בנים גבר והלך, ואנשי זפורוז’ה ירוּ ברוביהם ורחצו ביין-שרוף.
קולות הירי וה“אוּ-הא! אוּ-הא!” של הפראים הגיעו לאזני סקשטוּסקי גם במעונו בשכבו על מיטתו לישון.
פרק ג 🔗
ימים אחדים אחרי כן עשה סקשטוסקי, ועמו בני-לוויתו, את דרכו במהירות לעבר לוּבּני. אחרי עברם את הדניפר, הלכו בדרך הערבה הרחבה, הנמשכת מצ’חרין ללובני דרך ז’וּקי, סֶמִי-מוֹגִילִי וחוֹרוֹל. דרך שניה אשר כזאת הובילה מבירת הנסיך לקיוב. לפנים, לפני אשר נלחם ההטמן ז’וּלקיבְסקִי ליד סוֹלנִיצָה, לא היו עוד שם הדרכים האלה. מקיוב ללובּני נסעו אז דרך הערבה והיערות; לצ’חרין נסעו בנהר ושבו משם דרך חוֹרוֹל. הממלכה הזאת אשר ליד הדניפּר – זו ארץ הפּוֹלוֹבצים הקדומה – מדבר היתה, יושביה עלו אך מעט במספרם על יושבי שדי-הפרא. הטטרים הירבו לעלות עליה ופרוּזה עמדה לפני שודדי זפּוֹרוֹז’ה.
לחופי הנהר סוּלה סאנו ברעש יערות עצומים, אשר כמעט לא דרכה בהם כף רגל אדם; פה ושם, בקרבת גדות הנהרות סוּלָה, רוּדָה, שְלֵפּוֹרוֹד, קוֹרוֹבַי, אוֹרזַ’בְיִץ, פְּשוֹלָה ועוד נהרות ונחלים גדולים וקטנים, קמו בצוֹת, אשר היו מכוסות פה ושם שיחים וסבכי יערות, ופה ושם השתרעו כנאות דשא. ביערות ובבצות האלה מצאו להן מחסה חיות-יער למיניהן; באפלת היערות מצאו להם משכן שורי-בר מזוקנים, דובים וחזירי יער ועל ידם המוני זאבים, חולדות-הבר, נמיות, עדרי אילות וצביים; בבצות ובאגמים שמו קן להם ביברים, ועל-אודות הביברים האלה התהלכו בזפורוז’ה השמועות, כי ביניהם יש זקנים בני מאה שנה, והנם לבנים כשלג.
בערבות גבוהות-העשב והיבשות דהרו עדרים של סוסי-פרא, פרועי רעמה ועינים אדומות כדם. בנהרות שרצו שפעי דגים ורחשו עופות המים. מוזרה היתה הארץ הזאת. רדומה למחצה, אך עקבות חיי האדם מלפנים ניכרו בה. בכל מקום ומקום נראו חרבות מבצרי קדם; לובני וחוֹרוֹל נבנו משרידי חרבות כאלה; כל מקום ומקום היה מלא קברים, חדשים ועתיקים, אשר עצי היער כבר כיסו עליהם. וגם שם, כמו בשדי הפרא, נראו מדי לילה בלילה רוחות ושדים, והזקנים אשר בין בני זפורוז’ה, בשבתם ליד המדורות, סיפרו איש לרעהו סיפורי פלאים על-דבר המקרים אשר קרו לפעמים במעמקי היערות, משם עלו לאזניהם יבבת חיות לא נודעות, קול צוחה מחציתו של בני אדם ומחציתו של חיות, קול המולה נוראה כהמולת הקרבות או הציד. מתחת למים נשמעו קולות פעמוני הערים אשר שקעו במים. האדמה לא היתה כשרה למושב בני אדם, במקום אחד היתה טובענית ובמקום אחר ללא מים, שרופה, יבשה, ומלבד אלה טומנת סכנות בחוּבה. כי אם נושבו שם אנשים ונאחזו בה, היו הטטרים עולים ומשמידים אותם ואת נוויהם. הזפורוז’ים היו באים שמה פעם-בפעם לצוד חיות ודגים, כי בימי שלום היו יושבי השפלה יוצאים את הסיץ' ונפוצים לכל עבר לצוד ציד, או כאשר אמרו: למלאכה, בכל הנהרות, היערות, הנקיקים והגיאיות, ובין סבכי הסוּף שלגדות הנהרות והנחלים.
ובכל-זאת היו גם נסיונות להתקשר אל האדמה הזאת כצמח זה, המתאמץ להאחז בשרשיו בקרקע, ככל אשר יוכל, ובהתלשו פעם-בפעם, הוא שב וצומח בכל מקום אשר הוא יכול לצמוח.
נבנו בישימון ערים, עיירות, מושבות, כפרים וחווֹת. האדמה היתה פה ושם פוריה, והחופש משך אליו רבים. ואולם החיים עלו שם כפורחת אך אחרי שהגלילות האלה עברו לידי הנסיכים לבית וישניוביצקי. הנסיך מיכל, אחרי שנשא לו לאשה בת מוהילוב, החל לערוך בחריצות ידים את ממלכתו אשר מעבר לנהר דניפר; והוא משך שמה מתיישבים רבים, הפך שממה למקומות נושבים, הבטיח למתיישבים חופש משך שלושים שנה. בנה מנזרים ושׂם לו שם את משפט נסיכותו. גם האיש אשר נמלט אל הארץ הזאת עוד ימים רבים לפני-כן ונשתקע בה, ובלבו דימה, כי על אדמתו הוא יושב, היה בחפץ לב לנתין הנסיך והעלה לו מס האדמה, כי במחיר המס הזה היה הנסיך האדיר מחסהו ומגנוֹ מפני הטטרים ומפני יושבי השפלה, אשר לעתים היו רעים מן הטטרים. ואולם החיים שגשגו שם באמת אך תחת ידו הקשה של הנסיך הצעיר ירמי. אדמת ממלכתו השתרעה מצ’חרין ועד קוֹנוֹטוֹפּ ורוֹמני הגיעה. ולא ארץ זו לבדה היתה רכוש הנסיך, כי החל מגליל סנדומיר היו האדמות אשר לו מצויות בגלילות ווֹלין, רוס, קיוב, ואולם מכל אלה היו אדמות מלכותו שעל הדניפר יקרות ללבו מכל.
הטטרים ארבו ימים רבים ליד אוֹרוֹל, ליד ווֹרסקָלה, רחרחו כזאבים, לפני שנועזו להדהיר את סוסיהם צפונה – יושבי-השפלה נמנעו מלהתגרות בהם. גדודי השודדים יושבי המקום ההוא היו לעבדי-הנסיך. על המון החומסים הפראים, אשר על מעשי חמס וגזל חיו לפנים, כבדה עתה יד הנסיך, אשר נהג אותם ברסנו, והוא רבץ על גבולות הממלכה ב“פּולנקות”6) ככלב הקשור בשלשלת ובשניו איים על הבא להתנפל על הארץ.
ככה עלתה שם הארץ כפורחת ומלאה אנשים ככוורת דבורים. דרכים נכבשו במקומות אשר בהם נראו עקבות הדרכים השוממות; לנהרות העמידו סכר, אשר נעשה בידי הטטרים או יושבי השפלה שנתפסו וכלי נשק בידם לבוז בז. במקומות שהרוח היה מיילל שם לפנים בלילה כקול פרא והזאבים וטובעי במצולות השמיעו קול צווחתם, סאנו עתה בתי-טחנה. ארבע מאות טחנות, מלבד טחנות-רוח לרוב, טחנו דגן מעבר לדניפר. ארבעים אלף איש העלו מס לקופת הנסיך, היערות מלאו כוורות דבורים, ליד חופי הנהרות התכוננו פעם-בפעם כפרים, מושבות וחווֹת. בערבות רעו עדרי בהמות-בית וסוסים. על המראה האחד של היערות והערבות נוספו עתה מראות עמודי העשן, שעלו מן הבתים, המגדלים המוזהבים של הכנסיות, אשר לבני הדתות הקתולית-יוונית והקתולית-רומית – המדבר היה לארץ נושבת.
ובכן נסע לו האדון סקשטוסקי בשמחה, מבלי שנחפז, כאילו נסע על אדמתו הוא, ביודעו כי בדרכו לא יחסר לו מאומה. הימים ימי ראשית החודש ינואר לשנת 48, ואולם החורף המוזר, היוצא מן הכלל, של השנה ההיא, לא ניכר עוד כלל וכלל. באויר נשבה רוח אביב; האדמה רוככה ועליה התנוצצו מימי שלג נמס, השדות כוּסוּ עשב ירקרק והשמש חימם מאד, עד אשר בצהרים התחממו מאד גבות בני האדם מאדרות השער אשר עליהם, כמו בימי הקיץ.
בני לויתו של הנסיך רבו, כי בצ’חרין נספחו על אנשיו בני משלחת וָלכיה, אשר שלח ההוׂספּוׂדַר ללובני והאדון רוֹזבן אוּרסוּ בראשם. עם המשלחת היו כעשרים איש מחיל ולכיה ועגלות נושאות משרתים. מלבד אלה נסע עם הנסיך מיודענו האדון לוׂנְגִינוּס פּוׂדְבִּיפְּיֶנְטָה, שחותם אצילותו זֶרְוִיקַפּטוּר וחרבו הארוכה תחת בית-שחיו ואחדים ממשרתיו עמו.
השמש, האויר הבהיר ורוח האביב הקרוב העירו רוח חדוה בלבבות, ויותר מכולם שמח סקשטוסקי, כי הוא חוזר ממסעו הממושך אל בית הנסיך, אשר היה גם ביתו, לאחר שהצליח בשליחותו ולבו סמוך ובטוח, כי הנסיך יקבלהו בסבר פנים יפות.
ואולם היו גם סיבות אחרות לשמחתו זו.
מלבד חסדי הנסיך, אשר סקשטוסקי אהב אותו בכל נפשו, עוד היו נכונים לו בלובני גם מבטי עינים שחורות, מבטים מתוקים כדבש.
העיניים האלה היו לאַנוּשָה בּוֹרז’וֹבּוֹהַטָה- קרַשינסקה, העלמה הכּבוּדה של הנסיכה גְרִיזֶלְדָה, היפה בעלמות החצר, אשר הירבתה להסב אליה את הלבבות. כל הנמצא בלובני שגה באהבתה והיא לא אהבה איש. בחצר הנסיכה גריזלדה היתה גדולה מידת דרך-ארץ וטוהר המידות רב מאין כמוהו, ואולם לא הפריעו שם בעד הצעירים והצעירות להביט אלה אל אלה בעינים בוערות ולהאנח. ובכן שלח האדון סקשטוסקי את אנחותיו אל העינים השחורות ככל יתר הגברים הצעירים, אשר היו שם, וכאשר ישב לפעמים בודד במעונו לקח את קתרוסו בידו ופתח בשיר:
הִנָּךְ פֶּלֶא עַל כָּל פֶּלֶא…
או:
כְּאוֹרְדָה שֶׁל טַטַּרִים אַתְּ מוֹלֶכֶת
בַּשְּׁבִי אֶת לִבִּי אַתְּ בּוֹ מוֹלֶכֶת
ואולם כאיש עליז וכאוהב אומנותו, אומנות החייל, לא הירבה להתעצב אל לבו בראותו, כי אַנָה מראה פנים שוחקות גם לו וגם לאדון ביחוביץ, איש הגדוד הוולכי, וגם אל האדון ווּרצֶל מחיל התותחנים, וגם אל האדון ווֹלוֹדְיוֹבְסְקִי מחיל הפרשים, וגם אל האדון בָּרַנוֹבסקי מחיל ההוזרים, אף כי זה האחרון כבר זורקה בו שיבה ובדברו גימגם, כי חכו נתרסק מפגיעת כדור רובה. סקשטוסקי אף נלחם פעם בחרבו עם האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי בגלל אנה, ואולם כאשר ישב ימים רבים בלובני, מבלי לצאת למסע כלשהו כנגד הטטרים, קצרה רוחו גם אצל אנה, וכאשר נזדמנה שליחות – יצא בחשק, בלי צער, בלי זכרונות בלב.
ואולם בשובו, שב בשמחה. ובכן כאשר שב עתה מקרים, אחרי שהצליח בשליחותו, שר לו בשמחה ודפק בסוסו, ברכבו ליד האדון לונגינוס, אשר רכב על סוסה אינפלנטית גדולה והיה עצוב ושומם, כמנהגו תמיד. עגלות המשלחת, אנשי-הצבא, בני לויתו, התנהלו במרחק ניכר מאחוריהם.
– כבוד הציר שוכב על העגלה כבול עץ וישן תמיד – אמר סקשטוסקי. – נפלאות הירבה לספר לי על-אודות ולכיה, עד אשר עייף. אני הקשבתי לדבריו בענין. אין לכחד! הארץ טובה, אקלימה נעים, זהב, יין, פרי עץ ובהמות יש בה למכביר. חשבתי בלבי, כי הנסיך שלנו אמו ממוהיליב ולו הזכוּת לשבת על כסא ההוספּודר בוולכיה, שאביו של הנסיך נלחם להם. ולכיה לא חדשה היא לאדונינו הנסיכים. הם היכו שם את הטורקים, הטטרים, הווׂלכים, את אנשי ארץ שבע-המצודות…
– ואולם העם היושב שם רך-הלב הוא יותר מן האנשים היושבים בארצנו, כה סיפר לי האדון זגלובה בצ’חרין – אמר האדון לונגינוס, – וגם לולא האמנתי בו, כי עתה בספרי-התפילה אני מוצא אות נאמן לדבריו, כי כנים הם.
– איך זה בספרי-התפילה?
– יש אתי ספר-תפילה כזה ואני יכול להראות אותו לך, כי הוא עמי תמיד.
הוא התיר את חבלי האוּכף והוציא משם ספר לא-גדול, כרוך היטב בעור-עגל, נשק אותו תחילה ברגש קודש, אחרי-כן הפך בו כעשרים דפים ואמר:
– קרא, אדוני!
האדון סקשטוסקי החל לקרוא:
– “בצל כנפיך נחסה, אם האלהים הקדושה”… איה פה דבר על-אודות הוָלכים? מה אתה אדוני, דובר! – זו תפילה!
– הוסף נא, אדוני, לקרוא.
–…“נזכה נא, אדוני, להבטחות האדון המושיע. אמן”.
– ואחרי הדברים האלה – הנה שאלה…
סקשטוּסקי קרא:
– “שאלה: מדוע חיל-הפרשים של ולכיה נקרא בשם קל? – תשובה: יען כי הוא קל לברוח. אמן” – אמנם! אמת הדבר! ואולם בספר זה דברים שונים מעורבבים באופן מוזר.
– כי ספר זה נועד לאנשי-צבא ובו נספחו על התפילות הוראות שונות לחיילים, שבהן נלמד לדעת את כל הלאומים, מי מהם נכבד ומי נבזה, ואשר לאנשי ולכיה, הנה אתה רואה, כי עבדים רכי-הלב המה, ומלבד זאת הם בוגדים גדולים.
– כי בוגדים הם, זה נכון, כי כזאת נוכחנו לדעת על-ידי המקרים אשר קרו לנסיך מיכל. אמנם גם אנכי שמעתי, כי אנשי-ולכיה אינם אנשי-צבא מן המובחרים. הלא יש לנסיך גדוד-ולכיה מובחר וטוב מאד, והאדון ביחוביץ הוא קצין גדוד זה, ואולם באמת אינני יודע, אם יש עשרים אנשי ולכיה בכל הגדוד.
– ומה דעתך, אדוני המפקד? כמה מספר האנשים המזויינים אשר לנסיך?
– כשמונת אלפים, מלבד הקוזקים, החונים במצודות. ואולם האדון זצ’ויליחובסקי סיפר לי, כי מגייסים עתה אנשים חדשים אל הצבא.
– אם כן הוא הדבר, אולי יתן לנו אלהים מלחמה בפקודת האדון הנסיך?
– אומרים, כי מתכוננים למלחמה גדולה עם הטורקים וכי המלך בעצמו עם חיל הרפובליקה יעלה למלחמה. אנכי יודע גם זאת, כי חדלו לתת מתנות לטטרים, ולמרות זאת אלה אינם מעיזים להשחית את השדות, כי נפלה עליהם אימה. כזאת שמעתי גם בקרים, אשר קדמו את פני באהבה ובכבוד גדול, יען כי נפוצה השמועה, כי כאשר יגיח המלך עם ההטמנים, יעלה הנסיך על קרים וישמיד את הטטרים. ואמנם נכון הדבר, כי המלך לא יטיל תפקיד כגון זה, אלא על הנסיך.
האדון לונגינוּס הרים את ידיו ועיניו למעלה.
– אנא, אל רחום! הואל נא ושלח מלחמה קדושה כזאת, לתהילת הנצרוּת ולתהילת עמנו, ולי החוטא יתן לשלם את נדרי במלחמה הזאת, למען אוכל למצוא בה נוחם, או מות-גיבורים.
– האם איזה נדר נדרת להילחם?
– לפני אציל נכבד וישר כמוך אפתח את כל חדרי לבבי, אף כי הרבה מאד יש לי לספר, אבל אם אתה, אדוני, תטה את אזנך לשמוע אחל: אתה יודע, אדוני, כי חותם-האצילות שלי הוא זרויקַפּטוּר, והנסיבה לשם-התואר הזה היא, כי כאשר הבחין אחד מאבותי, סטוׂבֵיקָה פּוׂדבִּיפְּיֶנטה, עוד במלחמה כנגד נושאי-הצלב הפרוסיים, אשר ליד גרוּנוַלד, בשלושה אבירים חוׂבשי ברדסי-נזירים, אשר רכבו בשורה אחת, רדף אחריהם והשיגם, וכרת את שלושת הראשים יחדיו במכת-חרב אחת, והמעשה הנפלא הזה הלא הוא כתוב בספרי דברי-הימים העתיקים, ושם מרבים להלל את אבי-אבי זה…
– יד אבי-אביך זה לא היתה קלה מידך, אדוני, ואמנם בצדק נתכנה בשם זרויקפּטוּר.
– ואשר המלך נתן לו את חותם האצילות, ובתוכו שלושה ראשי עזים על פני רקע של כסף, לזכר שלושת האבירים ההם, כי שלושה ראשי-עזים כאלה היו על מָגִנֵיהם. את החותם הזה עם החרב הזאת יחדיו הנחיל אבי אבי לבניו אחריו, וציווה עליהם כי יתאמצו להאדיר את כבוד המשפחה והחרב.
– אכן, צאצא לגזע מפואר הנך, אדוני!
האדון לונגינוס החל להתאנח בעצב, וכאשר לבסוף הונח לו מעט המשיך בדבריו:
– ובכן, מאחר שהנני האחרון בבני המשפחה הזאת, נדרתי בטְרוׂקי נדר לעלמה הקדושה להתנהג בפרישות ולבלי קחת אשה, עד אשר אעשה כמעשה אבי אבי וכרתי בחרבו שלושה ראשים בתנופת-יד אחת. אנא אל רחום, הלא אתה רואה, כי עשיתי ככל אשר יכלתי לעשות. לא עברתי על נדרי והנני מתנהג בפרישות עד היום, על לבי הרַגש ציויתי להחריש, מלחמה בקשתי ונלחמתי, אך ההצלחה לא עמדה לימיני.
על שפתי סקשטוסקי נראה חיוך מבעד לשפמו.
– ושלושה ראשים לא כרת אדוני בבת אחת?
– לא אינה אלהים לידי! אינני מצליח! שני ראשים בבת אחת כרתי פעמים אחדות, אבל שלושה – מעולם לא. לא הצליח אלהים בידי, והלא קשה הדבר לבקש מאת האויבים, כי יתיצבו בשורה, הכן לכרות את ראשיהם. אך האלהים רואה את עצבון לבבי: כוח בעצמותי יש, עושר יש… ואולם ימי שחרותי עוברים, עוד מעט והייתי בן ארבעים וחמש שנה, הלב נמשך בחזקה אחרי אהבה, משפחתי הולכת וכלה ושלושה ראשים לא היו ואינם!… זרויקפּטוּר כזה הנני. הנני ללעג ולקלס לבני-אדם, כאשר אומר בצדק האדון זגלוֹבה, ואני סובל כל זאת באורך-רוח ומקריב את הכל קרבן לאדון ישו.
הליטאי החל להאנח מרה, עד אשר גם הסוסה האינפלנטית שלו נאנחה והשמיעה קול נחרה כאילו משתתפת בצער אדוניה.
– אך זאת אוכל להגיד לך, אדוני – אמר סקשטוּסקי – כי אם בשירוּת הנסיך ירמי לא יימצאו לך שלושה ראשים לכרתם בבת אחת, שוב לא תשלם את נדרך לעולם.
– מי יתן ושילמתי הפעם את נדרי – השיב האדון לונגינוּס – ועל כן אני נוסע עתה לבקש מאת האדון הנסיך, כי יטה אלי חסדו.
את שיחתם הפסיק קול משק כנפים בלתי רגיל. כאמור לא עפו הצפרים בחורף הזה אל מעבר לים, מימי הנהרות לא קפאו, ולכן רחשו סביבות הנהרות עופות-מים רבים. ואמנם ברגע ההוא קרב סקשטוסקי ועמו האדון לונגינוס אל שפת הנהר קַהַמלִיק, ופתאום והנה המולה גדולה מעל לראשיהם, המולת כנפים של עגורים רבים, אשר עפו סמוך להם, ולא הגביהו עוף, עד אשר כמעט אפשר היה להכות בהם במקל יד. העגורים עפו בקול שאון נורא ולא ירדו אל השיחים. כאשר דימו הנוסעים, כי אם פתאום הגביהו והתרוממו למעלה.
– הם בורחים כאילו נרדפים על-ידי מישהו – אמר האדון סקשטוסקי.
– הוי, הוי! ראה, אדוני! – הצביע האדון לונגינוס לעבר עוף לבן, אשר חצה את חלל האויר לעוט על להקות העגורים.
– בּז! בּז! הוא מפריע אותם לרדת! – קרא סקשטוסקי – לציר יש בּזים, כנראה שיחרר אחד מהם.
ברגע ההוא הגיע שמה הציר רוֹזבַן אוּרסוּ בדפקו בסוסו השחור והאביר, ואחריו באו אחדים מאנשי-משמרו.
– אדוני המפקד, הואל נא להשתתף עמי במשחק – אמר.
– האם שלך הוא הבּז הזה?
– כן הוא, ונחמד הוא מאד, בעיניך תראה, אדוני.
שלושתם דפקו בסוסיהם, ואחריהם איש וָלכיה שומר הבּזים וחישוּק בידו. הוא תקע את מבטיו בצפרים וצעק בכל כחו, כדי לעורר את הבּז לקרב.
בין כה וכה הכריח הבּז את להקת העגורים להגביה עוף, אחרי כן התרומם במהירות הברק למעלה מהם והיה נטוי עליהם. העגורים קרבו איש אל אחיו והמהומה היתה רבה במחנה. קול משק הכנפים היה כקול הסערה. צריחות אימה מלאו את החלל. הצפרים פשטו את צואריהן, הרימו למעלה את חרטומיהן כחניתות והיו נכונות לקרב.
והבּז עף סביב סביב מעליהם, רגע אחד ירד וברגע השני התרומם, כאילו פחד להתנפל מטה פן יהיה לברות למאת החרטומים החדים אשר היו נטויים אליו. נוצותיו הלבנות, אשר השמש שלחה את קוי אורה אליהן, התנוצצו כשמש בשמי התכלת הבהירים.
פתאום, במקום להתנפל על להקת העגורים, חמק באויר כחץ מקשת ומיד נעלם מעבר לעצים והשיחים.
סקשטוסקי דפק בראשונה בסוסו ומיהר לרדוף אחריו. הציר, שומר-הבּזים והאדון לונגינוס, עשו גם הם כמעשהו.
וברכבם כה, והנה פתאום, במקום שהדרך יורטת לנגדם, עצר סקשטוסקי בסוסו, כי מחזה חדש ומוזר נתגלה לנגד עיניו. באמצע הדרך היתה מונחת מרכבה על צדה ואחד מצירי אופניה שבור. בסוסים אשר פותחו מרסנם אחזו שני קוזקים צעירים. הרכב לא היה שם, כנראה הלך לבקש עזרה. ליד המרכבה עמדו שתי נשים, האחת לבושה מעיל עורות שועלים וכובע עורות כאלה בראשה ומכסהו עגול, פניה כפני גבר, מפיקים עוז; השנית היתה עלמה צעירה, בעלת קומה, תוי פניה מפיקים אצילות ונאים מאד. על זרועה ישב לו הבּז במנוחה, ובפרשו את נוצותיו אשר על חזהו החליק אותן בחרטומו.
סקשטוסקי משך בחזקה ברסן סוסו הדוהר, כדי לעצור בו, עד אשר פרסותיו נתקעו בחול, ואת ידו הרים אל כובעו, בהיותו נבוך מאד ומבּלי דעת את אשר לו לעשות: לקדם בברכה את פני הנשים, או לשאול על-דבר הבז. מבוכתו גדלה עוד יותר, כי מתחת למגבעת העלמה הביטו אליו עינים, אשר כמוהן לא ראה עוד מימיו, עינים שחורות כעורב, קטיפתיות ולחות, וחליפות למבטיהן, ובוערות כלפידים, אשר היו מכהות את עיני אַנָה בּוֹרז’וֹבּוֹהַטָה כאבוקה המכהה אור נר קטן. מעל לעינים אלה התפתלו כשתי קשתות עפעפי משי שחורים, לחיים חכלילות, פורחות כפרחים היפים, מבעד לשפתים האדומות נשקפו שנים קטנות, כפנינים. מתחת למגבעתה מאחוריה ירדו שתי קווצות מלאות ושחורות. “האם יוּנוֹ בעצמה, או אֵלה אחרת?” – חשב סקשטוסקי בלבו, בראותו את הקומה הזקופה, את החזה הבולט ואת הבז הלבן על הזרוע. הוא ניצב וכובעו בידו, הביט אליה כמביט על איזו תמונה נפלאה, ואך עיניו בערו, ולבו – כאילו יד סתרים תפסה אותו, וכבר היה מוכן להחל את שיחתו בדברים האלה: “אם בת תמותה אַתְּ, או אֵלָה”… והנה הגיע שמה הציר עם האדון לונגינוס, ואחריהם שומר הבּזים וחישוּקוֹ בידו. ראתה האֵלָה את זאת, הושיטה את ידה לבז, – וזה מיהר לרדת מעל זרועה, התייצב על כף ידה המושטה לו ברגלו האחת, ואחרי רגע הרים את רגלו זו, והתייצב על רגלו השניה. סקשטוסקי אמר להסיר את הבז מעל ידה, אך אז אירע משהו נפלא. הבז אשר ניצב ברגלו האחת על כף העלמה, אחז ברגלו בכף יד הקצין, וציפצף בקול עליז, ומשך בכוח את יד הקצין אל יד העלמה, עד אשר קרבו זו אל זו. רעדה אחזה את סקשטוסקי והבּז סירב לבוא ולשבת על החישוק עד אשר שׂם שומר הבּזים מגבעת על ראשו. בינתיים החלה האשה הזקנה לקבול:
– אבירים! – קראה – היו מי שתהיו, אך על נא תמנעו עזר מנשים, אשר נשארו לבדן בדרך באין עוזר ואינן יודעות איך להחלץ מרעה. אך דרך שלושה מילים לביתנו, אבל צירי האופנים של מרכבתנו נשברו, ועלינו יהיה איפוא ללון בדרך; את הרכב שלחתי אל בנַי, כי ישלחו לנו עגלה, ואולם עד שיבוא שמה הרכב ועד שישוב, יגיע הלילה, ופחד יאחזנו להישאר בחשכה בשדה, כי קברים בקרבת המקום הזה.
האצילה הזקנה דיברה בקול חפוּז וגס, עד אשר השתאה לה הקצין, ובכל זאת השיב בנימוס:
– אל נא תעלי, גבירה, על לבך מחשבה כזאת, כי נעזוב אותך ואת בתך הנחמדה פה בלי עזרה. אנחנו נוסעים ללובני, כי אנשי-צבא הנסיך הנאור ירמי הננו, ודרכנו דרככן, ואף אם יהיה עלינו ללכת בדרך אחרת, נלַוה אתכן בחפץ לב, אם אך חברתנו לא תהיה עליכן למשא. ואשר לעגלות, הנה אלה אין אתי, כי אני ובני לויתי נוסעים כמנהג אנשי-הצבא, בלי עגלות, אך לאדון הציר יש, ואני בטוח, כי כאדם בעל נימוס, ישרת בהן אותך ואת העלמה הכבודה.
הציר הסיר מעל ראשו את כובע הצָבָל, כי ידע שפת פולין והבין את שאמר סקשטוסקי וכרגע אישר ברוב חן את דבריו, כיאות לבּוֹיַר בעל נימוס, ואחרי כן ציוה לשומר הבּזים למהר ולהביא את העגלות, שנשתרכו מאחור. במשך הזמן הזה הביט הקצין אל העלמה, אשר לא יכלה לשאת את מבטיו הלוהטים והשפילה את עיניה לארץ, והאשה אשר פניה כפני קוזק הוסיפה ואמרה:
– ישלם לכם האלהים כגמולכם, אדוני, על אשר באתם לעזרתנו. ומאחר שהדרך ללובני רחוקה, אל נא תסרבו, אדוני, לבוא בצל קורת ביתי ובית בנַי, ושם נקדם את פניכם בשמחה. אנחנו מרוֹזלוֹגי-סִירוֹמַחִי, אני אלמנת הנסיך קוּרצֵוִיץ-בּוּלִיהא. והעלמה הזאת לא בתי היא, כי אם בת קוּרצויץ' הבכור, אחי אישי, אשר מסר בידינו את בתו היתומה, לשמור עליה. בּני יושבים עתה בבית ואני חוזרת מצ’רקַסי, כי נדרתי נדר לעלות שמה להשתחוות לפני מזבח הקדושה-והטהורה. והנה בשובי קרנו כמקרה הזה, ולולא חסדכם, אדוני, כי עתה לא מצאתי לי עצה אחרת מאשר ללון בדרך.
הנסיכה היתה מוסיפה לדבּר, לולא נראו מרחוק העגלות הבאות במהירוּת ומסביב להן פרשי-הציר וחייליו של האדון סקשטוּסקי.
– ובכן את, גבירה, אלמנת הנסיך וַסִיל קוּרצֵוִיץ'? – שאל הקצין.
– לא! – מיהרה הנסיכה להשיב, כאילו קצפה על שאומרים עליה, כי אלמנת וסיל היא – אני אלמנת קונסטנטין הנני, וזאת היא בת וַסִיל, הֵילֶנה – אמרה בהורותה באצבעה על העלמה.
– על-דבר הנסיך מרבים לדבּר בלוּבני. הוא היה גיבור-חיל ונאמן לנסיך מיכל עליו השלום.
– לא הייתי בלובני – אמרה אלמנת קוּרצויץ' בגאוה – ואינני יודעת דבר על אודות גבורתו, ועל-דבר מעשיו האחרונים אין מה לדבּר, כי ידועים הם לכל.
כאשר שמעה הנסיכה הילנה את הדברים האלה, הורידה את ראשה על לבה כפרח אשר הונף עליו חרמש, והקצין מיהר להשיב:
– אל נא תדברי, גבירה, כדברים האלה. בשגגת משפט בני-אדם נחרץ דינו להתלות ולהחרמת-רכושו, ולכן היה אנוס לברוח ולהמלט ממות. ואולם אחרי-כן נודע הדבר, כי נקי הוא מעוון. ואמנם הוכרז מטעם-הנסיך, כי חף הוא מפשע והחזירו לו את כבודו, כבוד איש ישר וצדיק, וכבודו זה עוד יגדל אחרי העוול הגדול אשר נעשה לו.
הנסיכה שלחה מבט חפוז אל הנסיך ופניה המכוערים נתכעסו. ואולם האדון סקשטוּסקי, אף כי היה צעיר-לימים, כה הפיקו פניו כבוד-אבירים ומבטי עיניו היו כה בהירים, עד כי לא הרהיבה הנסיכה עוז בנפשה להתריס כנגדו, ואך אל העלמה הילנה פנתה ואמרה:
– אל לך, העלמה, לשמוע את הדברים האלה. לכי איפוא והשגיחי על האנשים, כי יעבירו את כל השקים מן המרכבה אל העגלות, אשר בהן נשב וניסע ברשות האדונים האלה.
– הרשיני נא, עלמה כבודה, להיות לך לעזר – אמר סקשטוסקי.
שניהם הלכו אל המרכבה, ואולם כאשר נצבו זה לעומת זה משני צדי דלתות המרכבה התרוממו עפעפי המשי מעל עיניה ומבטה נפל על סקשטוּסקי כקרן אור שמש בהירה וחמה.
– במה אודה לך, אדוני – אמרה בקול, אשר נעם לקצין כקול שירה נפלאה, כקול קתרוס וחליל – במה אודה לך, כי לא נתת לחלל את זכרו וכבודו של אבי והסירות מעליו את העוול שנעשה לו מצד שאריו הקרובים לו.
– עלמה כבודה! – השיב הקצין וחש כי לבו נמס בקרבו כשלג בבוא האביב. – כה יתן לי אלהים וכה יוסיף, כי לקבל תודה כזאת אני נכון לבוא באש, או גם לשפוך את כל דמי ארצה. תשוקתי להיטיב לך גדולה מאד ופעולתי נקלה מאד ולא נאה לי לקבל בשכרה תודה מפי עלמה כבודה כמוך.
– אם אתה, אדוני, מואס בתודתי זו, אני, יתומה עניה, אינני יכולה להראות לך אותות תודתי באופן אחר.
– אני אינני מואס בה – קרא הקצין בלהט – ואולם אני שואף להיות ראוי לחסדך בשירות רב ונאמן אשר אשרתך, ואך זאת אבקש, כי את, עלמה כבודה, תואילי לקבל שירותי זה.
לשמע דבריו אלה, כיסה הסומק את פני הנערה. היא נבוכה. ופתאום חוורו לחייה, ובהרימה את ידיה אל מול פניה, אמרה בקול תוגה:
– שירות כזה עלול להביא לך, אדוני, אסון.
הקצין רכן אל דלת המרכבה וברגש לחש:
– יביא את אשר יתן אלהים, ואף אם יביא לי מכאובים, נכון אני להתנפל ארצה לרגליך, העלמה, ולבקש מלפניך, כי תתניני לשרתך.
– הדבר הזה לא יתכן, אביר. כי אך זה עתה ראית אותי לראשונה וכבר נכון אתה לשרתני.
– אך ראיתי אותך, וכבר לא אדע נפשי, ואני רואה, כי עלי, איש צבא חפשי, להיות לעבד לך, ואולם זה הוא, כנראה, רצון אלהים. האהבה הוא כחץ, המוחץ פתאום את הלב, והנה אני מרגיש את מחץ מכּתה, אף כי לו אמר לי איש אתמול כזאת, כי עתה לא האמנתי לו.
– אם אתה, אדוני, לא היית מאמין אתמול, איך זה אוכל אני להאמין היום?
– הזמן יבוא ויוכיח לך, עלמה, ואת תום לבי אַת יכוׂלה להכיר, לא אך בדברי פי, אבל גם בפני.
ועפעפי המשי של הנסיכה שוב התרוממו, ומבטי עיניה נפגשו עם הפנים המפיקים עוז ונדיבות של איש-הצבא הצעיר ועם מבטי עיניו, חדוּרי רצון, ופניה הסמיקו. ואולם לא השפילה עוד את עיניה ורגעים אחדים שתה-מיצה הקצין את מתק עיניה הנפלאות. ככה ניצבו והביטו זה אל זה, כשני יצורים אשר אם גם נפגשו על פני דרך בערבה הם יודעים בנפשם, כי בחרו זה בזה וכי נפשותיהם עפות זו מול זו כשתי יונים.
ככה עמדו בלי דעת נפשם, עד אשר התעוררו לקול הנסיכה אלמנת קונסטנטין, אשר קראה לעלמה. העגלות באו. אנשי-הצבא החלו להעביר אליהן את החבילות מן המרכבה, ואחרי עבור רגעים אחדים כבר היה הכל מוכן לנסיעה.
האדון רוֹזבן אוּרְסוּ, בּוֹיַר בעל נימוסים נאים, מסר את מרכבתו לשתי הנשים, וסקשטוסקי עלה על סוסו, ונסעו.
היום נטה לערוב. מימי הנהר קַהַמְליק, אשר עלו על גדותיהם והשתפכו על פני השדות שמסביב, התנוצצו כזהב לאור השמש, ההולכת ושוקעת, ולנוגה הארגמן של בין הערבּים. בשמים ממעל רבצו עדרי עננים קלים, עד אשר אדמו פניהם, ואז משו ממקומם לאט לאט וקרבו אל קצה האופק, כאילו עיפו ממרוצתם כל היום על פני הרקיע ופנוּ לישון באיזו ערש נעלמה. האדון סקשטוּסקי רכב לצד העלמה הנסיכה, אולם לא שיעשע אותה בדברים, כי בעוד זרים אתו לא יכול לדבר אתה, כאשר דיבר לפני רגעים אחדים, ודברים ריקים לא יכול להוציא מפיו. אך לבו ידע אושר וראשו המה עליו כמיין.
כל האורחה נסעה במהירות, ואת הדממה הפסיקה אך נחרת הסוסים וצלצולי המשוורת. אחרי כן פתחו אנשי הצבא, הנוסעים בעגלות מאחור, בשיר וַלכי נוגה, ואולם עד מהרה חדלו לשיר, ותחתיהם נשמע קול החוטם של האדון לונגינוס אשר שר ביראת קדושה: "כי יעלה אור אין-סוף, ואני בשמים פעלי, ובערפל – אני את כל הארץ כסיתי". בין כה וכה חשך היום. הכוכבים התנוצצו בשמים, ומן הכרים הלחים עלו עמודי ערפל לבנים ורבים כמי הים שאין להם סוף.
עתה הובילה דרכם ביער, ואולם אך עברו כברת ארץ קטנה, והנה נשמע קול שעטת פרסות סוסים וחמשה רוכבים הגיעו עד לפני האורחה. אלה היו הנסיכים הצעירים, אשר נודע להם מפי הרכב את אשר קרה לאמם, והם מיהרו לקדם את פניה ולצאת לקראתה בעגלה רתומה לארבעה סוסים.
– האם אתם, בני, הבאים? – שאלה הנסיכה הזקנה.
הרוכבים קרבו אל העגלות.
– אנחנו, אמנו!
– היו ברוכים! אינני צריכה עוד לעזרה בעוד האדונים האלה אתי. אלה הם בּני ואותם אפקיד לחסדכם, אדוני הנכבדים: שמעון, יוּר, אנדרֵי, ומיקולַי – וזה החמישי מי הוא? – אמרה בהתבוננה היטב – אם עיני הזקנות רואות בחושך, הנה זה הוא בּוׂהוּן – הכן הוא?
העלמה נרתעה פתאום כמבקשת להתחבא במעמקי המרכבה.
– משתחוה אני לך, נסיכה, ולעלמה הנסיכה הילנה! – קרא הרוכב החמישי.
– בּוֹהוּן – אמרה הזקנה. – מן הגדוד אתה בא, בּזי? ואת התֵּאוֹרבַּן7) הבאת אתך? ברוך אתה בבואך! הוי, בני! כבר ביקשתי מאת האדונים האלה, כי ילונו הלילה ברוֹזלוֹגי, ועתה חלו נא גם אתם את פניהם! אורח בבית, אלהים בבית! עשו נא, אדוני, אתנו חסד וסורו אל ביתנו.
הנסיכים הצעירים הרימו את כובעיהם.
– אנא, אדוני, הואילו נא לסור אל ביתנו הדל.
– אמנם כבר הבטיחוני, גם האדון הציר המרומם וגם האדון המפקד. את פני האורחים הנכבדים נקדם, ואולם הם הסכינו אל המעדנים אשר בחצרות השרים, ואינני יודעת, אם הבריה הדלה שלנו תנעם לחכּם.
– את לחם אנשי-הצבא אנו אוכלים מנעורינו, ולא מעדנים בחצרות השרים – אמר האדון סקשטוסקי.
והאדון רוזבן אוּרסוּ הוסיף:
– כבר ניסיתי לאכול לחם בבתי אצילים, בהתארחי בהם, והנני יודע, כי הלחם אשר בחצרות השרים לא ידמה לו.
העגלות נסעו בראש האורחה והנסיכה הזקנה המשיכה בדבריה:
– זה כבר חלפו להן שנותינו הטובות. בווֹלין ובליטא יש עוד בני משפחת קורצויץ', ועסקי הדואר בידם הם. הם חיים חיי שרים, אך הנם מתכחשים לקרוביהם, שאינם עשירים כמוהם, ועל זאת ישלם להם אלהים כגמולם. אצלנו שׂורר עוני כמעט כמו בבתי הקוזקים, ואתם אדוני, תסלחו לנו ובחפץ לבכם תקבלו מאתנו את אשר ניתן לכם בכל אוַת נפשנו. אני וחמשת בני שולטים אך בכפר אחד קטן ובעשר חווֹת ואתנו העלמה הזאת באפוטרופסותנו.
סקשטוסקי התפלא מאד לשמע דבריה אלה, כי בלובני שמע, שהאחוזה רוזלוגי גדולה מאד וכי לפנים היתה נחלת הנסיך וסיל, אבי הילנה. ואולם לא מצא לנאה לו לשאול, איך זה עברה האחוזה לנסיך קונסטנטין ולאלמנתו.
– האם חמשה בנים לך, נסיכה? – שאל האדון רוזבן אוּרסוּ.
– חמשה בנים כאריות היו לי – אמרה הנסיכה – ואולם עובדי-האלילים בבילוגרוֹד שרפו את עיני וסיל בני בכורי בלפידים, ומאז גם בינתו אבדה. כאשר הצעירים יוצאים למלחמה, אך אני לבדי נשארת אתו ואת העלמה הנסיכה, הממררת את רוחי יותר מאשר תענג את נפשי.
נעימת הבוז בדבריה של הנסיכה הזקנה על-אודות העלמה היתה כה גלויה, שלא נעלמה מאוזני סקשטוּסקי. כעס עלה בו וכבר היה נכון להשמיע קללה נמרצת, אך המלים קפאו על שפתיו כאשר הביט אל העלמה ולאור הלבנה ראה, כי עיניה מלאו דמעות…
– מה לך, העלמה? למה את, נסיכה, בוכה? – שאל בלחש.
העלמה החרישה.
– לא אוכל לשאת את דמעותיך, עלמה – קרא האדון סקשטוּסקי בכופפו את ראשו אליה, וכאשר ראה, כי הנסיכה הזקנה שטופה בדברים עם האדון אוּרסוּ ואיננה מביטה אליו, הוסיף להפציר:
– בשם אלהים, דברי דבר, כי הלא האלהים הרואה, כי את דמי ואת חיי אני נכון להקריב אך למען נחם אותך.
פתאום הרגיש, כי אחד הרוכבים נלחץ אליו בחזקה, עד אשר צלעות הסוסים התחככו אלה באלה.
השיחה עם העלמה נפסקה, והאדון סקשטוסקי הפנה את ראשו בהשתוממות ובכעס לעבר האיש, אשר העז להפריע את שיחתו.
לאור הלבנה ראה שתי עינים מביטות עליו בעזות, מתגרות ומלעיגות גם יחד.
עינים נוראות אלה ברקו כעיני הזאב ביער אפל.
– מה זאת? – חשב הקצין בלבו – האם שד הוא? –
ובהביטו מקרוב אל העינים הבוערות האלה, שאל:
– למה זה אתה, אדוני, נלחץ אלי בסוסך ונועץ בי עיניך?
הרוכב לא ענה מאומה, אך לא חדל להביט אל הנסיך בעקשנות ובעזות.
– אם חושך לך, אעלה אור, ואם הדרך צרה לך, פנה לך אל הערבה! – קרא עתה הקצין בקול רם.
– ואתה, לח, הסתלק לך מן המרכבה, אם הערבה עולה בזכרון לפניך – השיב הרוכב אוקראינית.
הקצין, אשר החיש תמיד מעשהו, לא השיב מאומה, אך בעט בחזקה בבטן הסוס של האיש המתגרה בו, עד אשר הסוס נאנק ונסוׂט אל שולי הדרך.
הרוכב עצר בסוס, ורגע נדמה, כי הוא אומר להתנפל על הקצין, אך פתאום נשמע קולה החד והמצווה של הנסיכה הזקנה:
– בּוֹהוּן, מה לך!
הדברים האלה פעלו מיד את פעולתם. הרוכב היטה את סוסו סחור סחור ועבר לעבר השני של המרכבה, אל הנסיכה הזקנה, אשר הוסיפה:
– מה לך? הו, לא בפֶּרֶיַסְלַב, וגם לא בקְרִים אתה, כי אם ברוֹזלוֹגי – זכור זאת. ועתה קפוץ-נא לפנים ונהג את העגלות, כי גיא לפנינו ואפלה בו. מהר ורכב!
האדון סקשטוּסקי היה נדהם וכעוּס. בּוֹהוּן, כנראה, אך תואנה ביקש לו להתגולל עליו ומצא אותה. ואולם מדוע ביקש תואנה? מדוע אמר להתנפל עליו פתאום?
ובמוחו של סקשטוסקי חלפה המחשבה, כי בשל העלמה הנסיכה אמר בּוׂהוּן להתנפל עליו. אחרי-כן ראה, כי צדק, כי כאשר הביט אל פני העלמה, ראה למרות החשכה, כי פניה חוורו וכי אותות פחד נראו עליהם.
בינתיים מיהר בּוֹהוּן לעבור ולרכוב בראש האורחה, כפי שציותה עליו הנסיכה הזקנה, אשר הביטה אחריו, ואמרה, קצת כמדברת לנפשה וקצת כמדברת אל הקצין:
– מהיר-חימה הוא זה, קוֹזק-שד.
– כנראה, אין דעתו שפויה עליו – ענה האדון סקשטוסקי בשאט נפש – האם הקוזק הזה הוא בשירותם של בניך, הנסיכה?
הנסיכה הזקנה נרתעה לאחוריה אל מעמקי המרכבה.
– מה אתה, אדוני, מדבר? – הלא זה הוא בּוֹהוּן, סגן מפקד-גדוד, גבור-חיל מפואר, רֵעַ לבני, ולי הוא כבן ששי. לא יתכן הדבר, כי אתה, אדוני, לא שמעת את שמעו, הן שמו נודע לכל.
ואמנם היה השם הזה ידוע היטב לאדון סקשטוסקי. מבין שמות מפקדי הגדודים והאטמנים השונים של הקוזקים היה השם בּוֹהוּן נודע לכל ונישא על כל שפתים משני עברי הנהר דניפּר. העוורים שרו שירים על-אודות בּוֹהוּן בשווקים ובבתי-המשקה, בנשפים סיפרו נפלאות על-אודות הגיבור הצעיר הזה. מי הוא ומאין בא, איש לא ידע. אך זאת ידעו, כי ערש ילדותו היו הערבות, הדניפר וסלעיו, צ’רטומליק עם המוני נקיקיו ולשונותיו, ואוריו, אייו, סלעיו, גיאיותיו והסוּף הגדל על שפתו. מימי ילדותו חי בעולם הפרא הזה ונקשר בו.
בימי שלום הלך, כיתר רעיו, “לצוד דגים וחיות”, נדד לחופי הדניפר, בוסס בבצות ובאגמים עם אחוזת מרֵעיו הערומים למחצה, או בילה חדשים רבים במעמקי היערות. בתי-אולפנא שלו היו מסעות בשׂדי-הפרא כדי לשלול עדרי צאן וסוסים מאת הטטרים, מארבים, קרבות, או התנפלויות על מושבי-הספר של הטטרים, על בילוגרוד, וַלכיה, או שהיה מפליג על פני הים השחור. את ימיו עשה ברכיבה על סוסו ואת לילותיו בערבה ליד המדורה. ימים אחרים ולילות אחרים לא ידע. עוד בימי בחרותו היה אהוב על כל יושבי השפלה, ואז החל לנהוג באחרים, ולא ארכו הימים ועלה באומץ לבו על הכל. מוכן היה לעלות במאה פרשים גם על בַּכְצִ’יסֶרַי, לשרוף אותה באש לעיני החַן; הוא העלה באש כפרים וערים, השמיד את יושביהם, את שרי הטטרים אשר נתפסו בידיו קשר אל זנבות הסוסים וקרע אותם לקרעים. עלה כשואה, עבר כמוות. בים התנפל על ספינות-המפרש הטורקיות. חדר לכל מקום, כמי שאינו חושש להיכנס אף ללוע הארי. אלו מן הקרבות אשר ערך נראו, פשוט, מעשי טירוף. פחות אמיצי-לב ממנו ושאינם בזים לסכנות כּמוהו גוועו על כלונסי-החוֹד בסטמבול, או נרקבו ליד המשוטים בגאלירות הטורקיות – והוא חזר תמיד בשלום והביא אתו שלל רב. אמרו עליו, כי קיבץ אוצרות רבים והחביא אותם בסוף אשר על שפת הדניפר, אולם לא אחת גם ראוהו דורך ברגליו המכוסות רפש על אטון זהב, מרבדים יקרים פרש מתחת לרגלי סוסיו. בהיותו לבוש אטון דמשק טבל בעטרן, בכוונה להראות, כי הוא מואס באטון יקר ובמלבושי כבוד והדר. הוא לא ישב ימים רבים במקום אחד. דמיונו הפרוע הוא שקבע את מעשיו. יש אשר בא לצ’חרין, צ’רקסי או פּריסלב, שם התהולל עד איבוד כל החושים בחברתם של זפוׂרוׂז’ים, ויש אשר חי חיי נזיר, לא דיבר עם איש, ברח אל הערבה. יש אשר אסף אליו את העוורים וימים רבים הקשיב לנגינותיהם ושיריהם ופיזר להם זהב כעפר. את אצילים התהלך כאציל, את קוזקים כקוזק הפרא ביותר, את אבירים כאביר, את שודדים כשודד. יש אשר חשבו אותו למשוגע, כי אמנם בשגעון התנהג וכפרא היה. למה חי על פני תבל, מה רצה, למה שאף, למי עבד – כל זאת לא ידע. עבד היה לערבות, לסערות, למלחמה, לאהבה ולרוח דמיונו. ואמנם ברוח דמיונו התנכר בין יתר ראשי גדודי הקוזקים הגסים ובין כל שאר בני חבורות השודדים, אשר אך שוד וביזה היו לנגד עיניהם תמיד וכל חפצם היה אך לשוד ולבוז את יגיע הטטרים או גם את יגיע אחיהם. בּוֹהוּן לקח שלל. אולם המלחמה היתה טובה בעיניו מן השלל, הוא חיבב גם את הסכנות משום הקסם שבהן; הוקיר שירים מפּז, אחר התהילה רדף, ליתר לא שם לב.
מכל ראשי גדודי הקוזקים אך הוא לבדו גילם בדמותו קוזק-אביר שלם בתכלית, ולכן בחרה בו השירה להיות לה אהוּב, ושמו יצא לתהילה בכל אוּקראינה.
לאחרונה היה לסגן מפקד-גדוד בפֶּרֶיַסְלב, ואולם מוסרות השלטון בגדוד היו בידו, כי ידי הזקן לוֹבּוֹדָה כבר רפו מהחזיק בשבט השררה.
האדון סקשטוסקי ידע אפוא היטב מי הוא בוהון, ואם שאל את הנסיכה הזקנה, האם הוא קוזק המשרת לפני בניה, הנה אך בזדון שאל כזאת, כדי להבזות אותו, כי הרגיש בו, שהוא אויבו, ולמרות כל תהילת הגיבור האופפת את אביר הקוזקים, נסער בו לבו על אשר הקוזק הזה קיבל את פניו בעזות מצח.
הקצין הבין גם זאת, כי אם רק התגלע הריב, לא על נקלה יכלה. ואולם הוא היה נוקם ונוטר כנחש, בוטח מאד בכוחו, וכבוהון גם הוא לא חת מפני כל, וכמעט שש לקראת כל סכנה. נכון היה להדהיר את סוסו ולרוץ כרגע אחרי בּוֹהוּן, ואולם עצר ברוחו, כי רכב לצד העלמה הנסיכה, וחוץ מזה הנה עברו העגלות את הגיא ומרחוק התנצנצו אורות רוֹזלוֹגי.
פרק ד 🔗
משפחת קוּרצֶוִיץ' בּוּלִיהא היתה משפחת נסיכים עתיקה, אשר חותמה קוּרץ'. משפחה זו, חוטר מגזע קוריאט, קרוב לוודאי, כי בית רוריק מולדתה. היא נפרדה לשני ראשים, אשר האחד ישב בליטא, והשני בווֹלין, ומעבר לדניפר ישב אך הנסיך וַסיל, אחד מבני המשפחה הרבים אשר ישבו בוולין, כי עני היה ולא רצה לשבת בין קרוביו העשירים והוא בא לשרת לפני הנסיך מיכל וישניוביצקי, אביו של יֶרֶמִי המהולל.
אחרי שעשה לו וַסיל שם תהילה בארץ ואחרי שהירבה והועיל לנסיך בקרבות שעשה, נתן לו זה לנחלה את האחוזה רוֹזלוֹגי האדומה, שאחרי-כן נקראה בשם רוזלוגי של זאבים, בגלל המוני הזאבים אשר בסביבתה והוא בא להשתקע בה. בשנת 1629, כאשר נכנס לברית הדת הקתולית-רומית, נשא לו לאשה עלמה לבית רָהוֹזק והיא ממשפחת אצילים נכבדה, שמוצאה מוָלכיה. כעבור שנה אחת ילדה לו אשתו בת וקראו את שמה הֶילֶנָה; האם מתה בלדתה, ואבי היתומה, וסיל, לא אבה לשאת עוד אשה, והתמכר כולו למשק אחוזתו ולחינוך בתו יחידתו. הוא היה אדם בעל תכונות-רוח נעלות מאד וישר-דרך מאין כמוהו. אחרי שעשה עושר במשך ימים לא רבים, זכר את אחיו הבכור קונסטנטין, אשר נשאר בעוני בוולין, ובהיותו נעזב מאת קרוביו העשירים, היה מוכרח לחכור אחוזות שדה ולעבדן. את אחיו זה, עם אשתו וחמשת בניו, הביא וַסיל לרוזלוגי ופרס להם מלחמו. ככה ישבו שני האחים קורצויץ' בשלום עד סוף שנת 1634, השנה בה עלה וַסיל עם המלך ולדיסלב על סמולנסק. שם קרה המקרה הרע ההוא, אשר הביא עליו אבדון. במחנה המלך נתפס מכתב כתוב אל שֶׁהין, והוא חתום בשם הנסיך וסיל והחותמת קוּרץ' עליו. אות נאמן כגון זה למעשה בגידה מצד האביר, אשר עד אז לא הועם שם תפארתו, הפליא והדהים את כולם. לשוא נשבע וסיל באלהים, כי ידו לא כתבה את המכתב ההוא ולא חתמה עליו – אולם הסמל קורץ' אשר על החותמת לא הותיר מקום לפקפוק כלשהו ואיש לא האמין לדבריו, כי חותמו אבד ממנו – והנסיך שנענש על עוון בגידה במולדת, לאבדן כבודו וחייו, נאלץ לברוח, למען הציל את נפשו. הוא בא בלילה לרוזלוגי, השביע את קונסטנטין אחיו בשם כל הקדוש, כי יהיה אב לבתו – ויצא משם לבלי שוב עוד עד עולם. אמרו עוד, כי כתב מכתב אחד מן העיר בַּר לנסיך ירמי, בו ביקש, כי לא ימנע פת לחם מאת בתו הילנה, ויתן לה לשבת בשלום ברוזלוגי ולחסות שם בצל קונסטנטין – ואחרי כן לא נשמע עוד על-אודותיו דבר. השמועות אמרו, כי מת אחרי ימים מועטים. אחרים אמרו, כי נספח אל הצבא הקיסרי ונפל במלחמה בגרמניה. אך לאשורו איש לא ידע על-אודותיו דבר ברור. אל נכון מת, כי לא הוסיף לשאול לשלום בתו. כעבור ימים לא רבים חדלו לדבר בו, ושוב עלה שמו כאשר נודע, כי חף הוא מפשע. אחד בשם קוּפּצֵיוִיץ', יליד ויטבּסק, התוַדה לפני מותו, כי הוא שכתב על יד סמולנסק מכתב אל שׁהין וחתם אותו בחותמת אשר מצא במחנה. גילוי זה היכּה בעצב ובדכאון את הכל. אז בוטל פּסק הדין, אשר הוצא על הנסיך וַסיל, כבודו הושב לו, ואולם ניחומים אלה על העינויים אשר עוּנה איחרו את המועד. בדבר האחוזה רוזלוגי לא עלה מעולם על דעת ירמי להחרים אותה, כי הנסיכים לבית וישניוביצקי, אשר ידעו היטב את וסיל, מעולם לא שוכנעו כי אכן אשם הנהו. הוא יכול היה אף להשאר במקומו וללעוג לפסק-הדין אשר נחרץ עליו בחסותו בצל הנסיכים, ואילו הוא ברח, אך משום שלא יכול לשאת את החרפה שהעטו עליו.
הילנה גדלה אפוא בשלוה ברוזלוגי תחת פיקוח דודה אחי-אביה, אולם אחרי מותו באו עליה ימים רעים וקשים. אשת קונסטנטין, בת בלי שם, היתה קפדנית ומחמירה, נמהרת ורבת-מרץ, ואך אישה בלבד יכול לנהוג בה ולעצור בעד רוחה הסוער. אחרי מותו נטלה בידיה החזקות את השלטון על רוֹזלוגי. משרתי-האחוזה חרדו מפניה, אנשי-החצר יראו מפניה כמפני אש, לשכניה הראתה את ידה החזקה. בשנה השלישית לשלטונה התנפלה פעמַים על אחוזת שִׁיבִינסקִי בבְרובַרקִי, בהיותה לבושה מלבושי-גבר וברכבה בראש כנופית עבדיה וקוזקים שכירים. כאשר היכו פעם אחת גדודי הנסיך ירמי כנופיות שודדים טטרים, אשר השתוללו בסביבות שבעת-הקברים, יצאה הנסיכה אלמנת קונסטנטין בראש אנשיה והשמידה והאבידה עד האחרון בהם את שרידי הכנופיות אשר נמלטו והגיעו עד רוזלוגי. היא התבססה ברוזלוגי והחלה לראות בה את נחלתה ונחלת בניה. היא אהבה את בניה, כזאבה את גוריה, ואולם מהיותה אשה חסרת השכלה לא עלה על דעתה לחנך את בניה על-פי דרך האצילים. נזיר בן-הדת הקתולית-יוונית, אשר הובא מקיוב, לימד אותם קרוא וכתוב – ובזה נגמר כל תלמודם. והן לא רחוקה הדרך מרוזלוגי ללובני, שם ארמון-הנסיכים, אשר בו היו בניה יכולים ללמוד כדרך האצילים, להתרגל במלאכת-הכתב בלשכות-הארמון, בעניני הציבור, או להיספח אל צבא הנסיך ירמי וללמוד בבית-ספר האבירים. ואולם הנסיכה לא שלחה את בניה ללובני בגלל סיבות משלה.
לוּ שלחה את בניה ללובני, כי אז אולי היה הנסיך ירמי מעלה על לבו את רוזלוגי ואת האוחזים בה כעת, וכן היה שם עין על הפיקוח לו זוכה הילנה, ואפשר היה מביע רצונו להיות בעצמו אפוטרופוס לה, משום זכר אביה אשר כיבד, ואז הלא היתה הנסיכה מוכרחת לצאת את רוזלוגי; ובכן התאמצה הנסיכה להשכיח מלב יושבי לובני את שם בני משפחת קוּרצויץ‘. על-כן היו בניה פראים-למחצה, דומים יותר לקוזקים מאשר לאצילים. עוד בימי-נעוריהם נלחמו את מלחמות-אמם, התנפלו אתה יחדיו על בני משפחת שיבינסקי, ואתה יחדיו עלו על מושבות הטטרים. מטבעם מאסו בספרים ובלימודים, כל הימים ירו ברובים, או התאמנו בחנית, בחרב, או בהטלת פלצורים על צוארי בני-אדם. גם במשק-האחוזה לא עסקו, כי אמם עסקה בו ולא נתנה לאחר לנגוע בזה. ומכאיב היה לראות את בני המשפחה המפוארת הזאת, אשר בעורקיהם נזל דם-נסיכים, והליכותיהם גסות, ומוחם ולבם הקשה היו כמדבר לא זרוע. בין כה וכה גדלו וגבהו כאלונים, ואולם בדעתם כי לא מלומדים הם, בושו להתחבר עם האצילים, ונעימה היתה להם חברת ראשי גדודי הקוזקים מחברת האצילים, על-כן התחברו עוד בימי עלומיהם אל יושבי השפלה, ואלה חשבו אותם לחברים להם. יש אשר ישבו איש איש מהם חצי שנה בסיץ’; הלכו עם הקוזקים לעשות “מלאכתם”, אתם יחדיו עלו על הטורקים והטטרים להתגרות בהם, עד אשר לאחרונה היתה המלחמה משלח-ידם העיקרי, החביב עליהם. אמם לא כיהתה בהם להתחבר עם הקוזקים, כי בחוזרם מן הקרבות, הביאו אתם שלל רב. ואולם פעם אחת, בעלותם עם הקוזקים יחדיו למלחמה, נישבּה הבכור, וַסיל, בידי עובדי-האלילים. אמנם אחיו הצילוהו בעזרתו של בּוֹהוּן והאנשים מעבר לזפּוֹרוֹז’ה אשר אתו, ואולם עיניו כבר נוקרו בידי שוביו. מאז היה אנוס לשבת בבית; ותחת אשר לפנים היה הוא הפרא באחיו נחה אחרי-כן רוחו ותמיד היה שקוע ברעיונותיו ותפילותיו. הצעירים ממנו הוסיפו לעשות מלחמות, וסופם שנתכּנוּ נסיכים-קוזקים. די היה להעיף עין ברוֹזלוֹגי-סִירוֹמַחִי, למען הכיר מה הם האנשים היושבים בה. כאשר באו הציר והאדון סקשטוסקי עם עגלותיהם עד לפני פתח השער ראו, והנה לפניהם לא טירה כי אם מעין דיר רחב-ממדים בנוי בולי-עץ גדולים וחלונותיו צרים כחרכי-יריה. בתי-הדירות למשרתים ולקוזקים, המכלאות, האסמים והרפתות, נגעו זה בזה ויחדיו היו לבנין אחד, אשר לא תואר לו, לבנין של חלקים, ששונים הם אלה מאלה בגודלם ובגובהם, ומראהו מבחוץ מכוער מאוד, עד כי לולא האור, אשר הבליח מבפנים בעד החלונות, לא היה נחשב בעיני הבאים למקום מושב בני-אדם. ברחבה שלפני הבית היו שתי בארות, שהמים נשאבו מהן בעזרת קילונות, בקירבת השער ניצב עמוד ובראשו גלגל, עליו ישב דוב מאולף. שער עצום, בנוי כולו קורות אלון כבדות, שימש מבוא לחצר, שהיתה מוקפת כולה תעלה וגדר.
ניכּר היה כי המקום מוגן מפני התנפלויות וערוך כנגד התקפות. המקום דמה בכל למצודת-סְפָר קוזקית. ואף אם רוב מושבות האצילים בגלילות-הספר של הממלכה נבנו במתכונת המושב הזה, הנה יותר מכל האחרים היה מראהו של זה דומה לקן טורפים. המשרתים אשר יצאו לקראת האורחים ולפידים בידיהם דמו יותר לרוצחים מאשר למשמשים. הכלבים הגדולים אשר בפינות החצר משכו בחזקה את השרשרות, שבהן היו קשורים אל עמודים, מתאמצים להינתק מהן ולהשתער על הבאים. מן האורוות עלתה צהלת סוסים; בני בּוּליהא הצעירים ועמהם הנסיכה אמם פתחו בפקודות על משרתיהם, בצעקות ובקללות. תוך שאון ומהומה נכנסו כולם אל תוך הבית, והאדון רוֹזבן אוּרסוּ, אשר התחרט תחילה על אשר נפתה לסור וללון שם, אחרי שראה מבחוץ מה דל ופראי המקום הזה, נדהם למראה עיניו בהיכנסו פּנימה. בפנים לא נדמה הבית כלל אל מראהו הדל מבחוץ, תחילה נכנסו אל מסדרון גדול, אשר כתליו מכוסים שריונים, כלי נשק ועורות חיות-טרף.
בשני תנורים גדולים בערו בולי עץ ולנוגה אורם הבהיר נראו כלי רתמה יקרים, מגנים מתנוצצים, שׂריונים טורקיים אשר בהם הזהירו אבנים יקרות, כותנות של חוטי ברזל וכפתוריהן זהב, חצי-מגנים, צנים, חושנים, תַּחראות של עשת יקרות-הערך, קובעים טורקיים ופולניים, קובעי ברזל מצופים כסף. על הכותל אשר מעבר השני היו תלויים מגנים, אשר זה כבר לא השתמשו בהם בימים ההם, על ידם רמחים פולניים וחניתות מארצות המזרח. גם חרבות וכידונים לרוב שניצביהם התנוצצו לנוגה האש בגוונים רבים ככוכבונים. בפינות היו תלויות ויורדות חבילות של עורות שועלים, זאבים, דובים, נמיות וחודלי הרים – פרי ציד הנסיכים. למטה, לאורך הכתלים, נרדמו על טבעות גדולות איות, בזים ודיות גדולות, אשר הובאו מערבות המזרח ובהם נעזרו בעלי הבית ברדפם אחרי זאבים.
מן המסדרון ההוא נכנסו הבאים אל חדר אורחים גדול. וגם פה בערו עצים רבים באש על האח. חדר זה עלה בהודו והדרו על המסדרון. קורות העץ החשופות של הכתלים היו מכוסות אטון משי משובץ זהב וכסף, הרצפה היתה מכוסה מרבדי מזרח מפוארים. באמצע החדר עמד שולחן ארוך עשוי קרשים, שרגליו מצטלבות, ועליו כדים מצופים זהב, או מחוטבים זכוכית ונציה. ליד הכתלים עמדו שולחנות קטנים, ארונות ואצטבאות ועליהם שידות גדולות וקטנות מצופות ברונזה, מנורות נחושת קלל ושעונים, אשר שודדו לפנים בידי הטורקים מאת בני ונציה, ואחרי-כן שדדו אותם הקוזקים מאת הטורקים. כל החדר היה מלא חפצים יקרי-ערך, אשר בעליהם לא ידעו למה הם משמשים. בכל-מקום ומקום אשר בחדר נתערב הפאר הרב בפשטות הגדולה של הערבה. ארונות טורקיים יקרי ערך מצופים ברונזה, הָבנה, דַר, עמדו על-יד אצטבאות קרשים לא-מהוקצעים, כסאות פשוטים ליד ספות רפודות מכוסות מרבדים. הכרים, שכּמנהג הישן היו מונחים על הספות, היו עטויים ציפיות מרוקמות זהב וכסף או אטון משי; אבל רובם היו ממולאים לא נוצות, כי אם קש. האריגים המובחרים וכלי החפץ היו משלל הטורקים, הטטרים, מקצתם נקנו בלא מחיר מאת הקוזקים, מקצתם היו לשלל לנסיך הזקן וסיל במלחמות רבות, מקצתם היו לשלל לשלל לבני בּוליהא בּתגרות אשר התגרו בטטרים ובטורקים בחברת הקוזקים בני השפלה, כי הם ביכּרו להפליג בסירות בים השחור מאשר לשאת נשים או לעסוק במשק אחוזתם. כל זה לא הפליא את האדון סקשטוסקי, אשר ידע היטב את אורחות יושבי הספר, אבל האציל בן וָלכיה השתומם מאד כאשר ראה בקרב כל ההוד והפאר הרב את בני קורצויץ' והנה לרגליהם נעלים של עור אשר לא עוּבד למַדי והם לבושים אדרות-שער הדומים לאלה שלובשים משרתיהם; השתאה להם גם האדון לונגינוס פּוֹדבּיפּינטה, אשר הסכין בליטא לסדרים שונים מאלה.
בין כה וכה קידמו הנסיכים הצעירים את פני אורחיהם בחמימות רבה וברצון רב, אך מאחר שלא הורגלו לבוא בחברת אצילים עשו את מעשיהם באופן מעורר צחוק, עד אשר אך בקושי התאפק סקשטוסקי ולא פרץ בצחוק.
שמעון הבכור אמר:
– הננו שמחים לקראתכם ולבנו מלא תודה על חסדכם. ביתנו – ביתכם, ואמנם היו נא בעיניכם כאילו הייתם עתה בביתכם. אנחנו משתחוים לרגליכם, אדונינו הטובים, בהכנעה רבה.
ואף כי בקול-דבריו לא נשמעה כל הכנעה, או הכּרה שהוא מקבל פני אורחים גדולים ממנו, בכל-זאת השתחוה לפניהם מלוא-קומתו, כמנהג הקוזקים, ואחריו השתחוו כמוהו גם אחיו הצעירים, בחשבם, כי מדת הכנסת-אורחים דורשת כזאת מידם, ואמרו:
– אפים ארצה הננו משתחוים לפניכם, אפים ארצה.
אותה שעה משכה הנסיכה הזקנה את בּוֹהוּן בשרווּל-בגדו והביאתו אל חדר אחר.
– שמע-נא, בּוֹהוּן – אמרה בקול חפוּז – לא עת לי עתה להרבות דברים. ראיתי, כי אתה לוטש את שיניך על האציל הצעיר ותואנה אתה מבקש כדי לבוא עמו בריב.
– אמי – השיב הקוזק, בנשקו את ידה, – העולם גדול, ילך לו זה בדרכו ואני בדרכי. לא ידעתיו ולא שמעתי את שמעו, אך אל נא יעֵז לגשת אל הנסיכה הצעירה, ואם לא, חי אני, כי אטעימו טעם חרבי.
– הוי, השתגעת, השתגעת! ואיה שכלך, קוזק? מה אתך? הלהרגהו אתך יחד אתה אומר? הלא זהו קצין בצבאו של וישניוביצקי, אדם נכבד מאד, כי מטעם הנסיך נשלח אל החַן. אם יפול משערות ראשו ארצה בביתנו, התדע מה תהיה אחריתנו? שר-הגליל ישים עיניו ברוזלוגי, ינקום את נקמת קצינו, יגרש אותנו מכאן לארבע רוחות השמים, ואת הילנה יקח ויביא אותה ללובני – ומה תעשה אז? האם תתגרה בו? נסה נא להתגרות בו, אם אתה רוצה לטעום טעם-תליה, קוזק מטורף. יקרב האציל אל העלמה, או לא יקרב, אך הוא כאשר בא כן ילך ושלום לכולנו. עצור נא ברוחך, ואם לא, ברח לך אל המקום, אשר ממנו באת, כי אסון תביא עלינו!
הקוזק נשך את שפמו, התנשם, אך הבין, כי צדקה הנסיכה.
– הם יסעו מכאן מחר, אמי, – אמר – ואני אמשול ברוחי, אך אל נא תצא שחורת-העפעפים אליהם.
– מה זה עלה בדעתך? לא תצא, כדי שיחשבו כי אסירה היא בביתי? היא תצא אליהם, כי אני רוצה שתצא. אל נא תשתרר פה בביתנו, כי לא אדון אתה לנו.
– אל נא תקצפי, הנסיכה. אם אין לעשות אחרת, אהיה להם כתאֵני-טורקיה מתוקות. לא אחרוץ לשון, אל החרב לא אשלח ידי אף אם יאכלני הכעס, אף אם נשמתי בקרבי תאנק. יהי כחפצךְ.
– הנה כךְ נאה, הבּז, את התֵּאוׂרבַּן קח, נגן, זמר, ורוחך הרעה תסור מעליך. ועתה בוא אתי אל האורחים.
הם חזרו אל חדר-האורחים, שבו עמדו הנסיכים הצעירים לפני אורחיהם, ומאחר שלא ידעו איך לשעשע את נפשם, לא חדלו לבקש מהם, כי יהיו שמחים וכל-העת השתחוו לפניהם אפים ארצה. ראה סקשטוסקי את הנסיכה ובוהון באים, הביט אל עיני בוהון בכעס ובגאוָה, ואולם לא מצא במבטיו כל סימן, שהוא מבקש לו תואנה להתגולל עליו. פני מפקד-הגדוד הצעיר האירו כמו מתוך שמחה בקבלו את פני האורחים, והוא עשה זאת באמנות גדולה, עד אשר גם כל עין-בוחנת לא יכלה להכיר כי הוא אך מעמיד פנים. סקשטוסקי התבונן אליו בשום-לב, כי עד אז לא יכול לראות את תוי-פניו בתוך החשכה. עתה ראה, והנה הוא בעל קומה זקופה כצפצפה, ופניו המוארכים מקושטים בשפם עבה ושחור, התלוי ויורד למטה. השמחה אשר על הפנים האלה נשקפה מבעד לענני-התוגה, השוכנים על פני בני-אוקראינה, כשמש הנשקפת מבעד לערפל. על מצחו הרחב כיסתה בלורית שחורה שהיתה סדוּרה תלתלים תלתלים; בדמות שׁינים שוות זו לזו בגודלן, ממעל לעפעפים העבותים. אפוׂ הנשרי, נחיריו הנרחבים, ושיניו הלבנות והבוהקות שנחשׂפוּ מדי חייכו, טבעו בפניו חותם של טורף במקצת, אולם בכללו נחשב זה טיפוס של יופי אוקראיני שופע, דשן-צבע, קוׂסם למראה. גם בלבושו היפה עד להפליא התנכר בן-הערבה הזה מן הנסיכים הצעירים, לבושי אדרת-השער. בּוׂהוּן היה לבוש מעיל של ארג-כסף ואפודה אדומה, צבע שהתנכּרו בו כל הקוזקים הפֶּרֶיַסְלַוִים. מתניו היו חגורים אזור של אטון שזור צמר ומשי וממנו ירד פס-משי, אשר בו היתה תלויה חרב יקרה; ואולם גם זוהר המלבושים וגם ברק-החרב הועמו לעומת הדר החנית הטורקית, אשר היתה תקועה באזורו והניצב היה משובץ אבני-חן לרוב, עד-אשר ניצוצות ניתזו ממנו. איש הדור כל-כך בלבושו נחשב בעיני-כל לבן-אצילים רבי-יחס ורואהו לא האמין, כי הוא קוזק, וביחוד שגם בהליכותיו וגם בנימוסיו הוא נדמה לבן שרים רמי-המעלה, ולא נראה בו שמץ דבר, אשר יעיד בו, כי עלה משפל המדרגה. הוא ניגש אל לונגינוס, ושמע מפיו את קורות אביו הראשון סטוׂביקה, אשר כרת שלושה ראשים של נוסעי-הצלב בתנופת חרב אחת, ואחרי-כן פנה אל סקשטוסקי וכאילו לא היה ביניהם כל ריב מעולם, שאל אותו בגילוי לב:
– אתה, אדוני, כפי ששמעתי, חוזר מקְרִים?
– מקרים – השיב הקצין בקצרה.
– גם אני הייתי שם, ואף כי לא הגעתי לבכצ’יסרי, הרי סבור אני, כי עוד אהיה שם, אם אמנם אמת בשמועות העוברות.
– מה הן השמועות האלה?
– שמועות עוברות, כי אם מלכנו, מלך-החסד, יכריז מלחמה על הטורקי, יעלה הנסיך הווייבודה על קרים באש ובחרב, ושמועה זאת גרמה לשמחה באוקראינה ובשפלה, כי אם בפיקודו של מפקד כזה לא נתהולל בבכצ’יסרי, לא נתהולל עוד בה לעולם.
– נתהולל, חי אלהים שבשמים! – קראו בני קורצויץ'.
סקשטוסקי רווח לו לשמע רחשי הכבוד, אשר בלב שוׂדד קוזקי זה לנסיך וישניוביצקי, על כן חייך ואמר בנחת:
– כפי שהנני רואה, אינך מסתפק, אדוני, בקרבות, אשר אתה עורך בחברת בני-השפלה ואשר עיטרוך תהילה.
– מלחמה קטנה, תהילה קטנה; מלחמה גדולה, תהילה גדולה. קוֹנַשֶבִיץ' סִהִידִצְ’נִי לא בהתנפלויות כי אם בקרב ליד העיר חוׂצ’ין זכה לתהילה.
ברגע ההוא נפתחה הדלת ואל החדר נכנס לאט וסיל, הבכור בבני קורצויץ', כשהילנה אוחזת בידו ומובילה אותו. זה היה גבר מבוגר חיוור וצנום, בעל פני נזיר כחושים ועגומים דומים לדיוקני הקדושים שבתמונות ביזנטיה. שערותיו הארוכות, אשר הלבינו בלא עת בעקב האסונות והמכאובים שבאו עליו, ירדו על שכמו וזרועותיו ובמקום עיניו נראו שני חורים אדומים, בידו אחז צלב נחושת, בו אָצל ברכה לחדר ולכל המסתופפים בו.
– בשם האלהים והאב, בשם המושיע והקדושה-הטהורה – אמר. – אם שליחי אלוהים אתם, ובשורות טובות בפיכם, ברוכים תהיו בצל קורת אנשים נוצרים. אמן!
– סלחו נא, אדוני – נהמה הנסיכה – האיש הזה דעתו מבולבלת עליו.
וסיל לא חדל לברך את האורחים בצלב אשר בידו ואחר הוסיף:
– כה כתוב בספר “שיחות שליחי אלהים”: “מי אשר ימות על הדת, יגָאל; מי אשר יהרג על נכסי העולם הזה, על שכר או שלל – ונכרתה נפשו…” נתפלל נא! אוי לכם, אחי! אוי לי, כי לשלול שלל עשינו מלחמה! אלהי! רחם נא עלינו, החוטאים! אלהי, רחם נא!… ואתם, בני-אדם, אשר מרחוק באתם, מה הבשורה אשר בפיכם? האם שליחי אלהים אתם?
הוא החריש, ונדמה, כי לתשובה הוא מחכה, ולכן השיב הקצין אחרי רגע:
– לא לנו הכבוד הגדול הזה. אנחנו אך חיילים הננו ונכונים למות על דתנו.
– אם כן, תגָאלו – קרא העיוור – ואולם זמן פדותנו עוד לא בא… אוי לכם, אחי! אוי לי!
את מליו האחרונות הביע באנחה ועל פניו ניכר כאב גדול מאד, עד אשר האורחים לא ידעו את אשר יעשו, כדי להקל על האומלל את מכאוביו. בינתיים הושיבה אותו הילנה על אחד הכסאות. והיא רצה אל המסדרון ומיד חזרה וקתרוס בידה.
צלילים שקטים נשמעו בחדר, ואליהם נתלווה קולה של הנסיכה בשיר דתי:
יוֹמָם וָלָיְלָה אֵלֶיךָ אֶקְרָא, אֱלֹהֵינוּ!
רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ וְדִמְעוֹת עֵינֵינוּ,
אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ, וְאַתָּה כְאָב רַחֲמֵנוּ,
שְׁמַע קוֹלֵנוּ!
העיוור היטה את ראשו לאחוריו, והקשיב לדברי השיר אשר היה כצְרי למכאוביו, כי לאט לאט חלפו מעל פניו אותות הכאב והפחד; אחרי כן נפל ראשו על חזהו ונדמה כי חציו נרדם, חציו קפוא.
– אם אך לא תחדל השירה, ירגע לחלוטין – אמרה הזקנה בלחש. – הנה, אדוני, זה הוא שגעונו, כי תמיד הוא מצפה לשליחי אלהים, וכאשר יבוא איש אל ביתנו, הוא ממהר לצאת ולשאול, אם לא שליח אלהים הוא הבא…
והילנה הוסיפה לשיר:
אֶת דְּרָכֶיךָ, אֲדוֹן הָאֲדוֹנִים, הוֹרֵנִי
כִּי כְהוֹלֵךְ בְּתוֹהוּ לֹא-דֶרֶךְ הִנֵּנִי,
אוֹ כְבֵין גַּלֵּי יָם בְּבוֹא שׁוֹאָה
אֳנִיָּה תוֹעָה.
קולה המתוק הלך הלוך וגדל, ובקתרוס זה אשר בידה, בעיניה הנשואות למרום, היתה כה נפלאה למראה, עד אשר סקשטוסקי לא יכול להסב עיניו מעליה. מבטו נצמד אליה, שקע בה – תבל ומלואה שכח.
מהתפעלותו עוררהו אך קולה של הנסיכה הזקנה, אשר קראה:
– די בזה! עתה לא במהרה יתעורר משנתו ובינתיים בואו נא, אדונים, ואָכלנו ארוחת-הערב.
– הואילו נא ובואו לאכול לחם במלח! – קראו אחרי אמם הצעירים בני בוליהא.
האדון רוזבן, כבעל נימוסים מובהקים, הגיש את זרועו לנסיכה הזקנה וכאשר ראה זאת האדון סקשטוסקי, ניגש אל הילנה והגיש את זרועו. לבו נמס בו כדונג, כאשר חש בידה המונחת על ידו; מעיניו ניתזו גצים כאשר אמר:
– גם מלאכי-מעלה אינם מפליאים לשיר ממך, העלמה.
– הנך חוטא, אביר, בדמוֹתך את שירתי לשירת המלאכים – השיבה הילנה.
– אינני יודע, אם חוטא הנני, אבל נכון הדבר, כי בכל לבי הנני מוכן לתת את עיני למנקרים, למען אשר אוכל לשמוע את שירתך כל ימי חיי, עד יום מותי. אך מה זה אני אומר? אם אהיה עיוור לא אוכל לראותך, ואז מכאובי יהיה גדול מנשוא.
– אל נא תאמר כזאת, אדוני, כי כאשר תסע מכאן מחר, מחר תשכחני.
– היה לא תהיה כזאת, כי אהבתיך מאד, למן הרגע אשר ראיתיך, עד אשר אובה כי רגש אהבה זה לא ימוש ממני כל ימי חיי, וזכור אזכרנו לעולם.
לשמע דבריו הוצק סומק בפני העלמה הנסיכה ולבה נתפעם בקרבה בכוח. היא אמרה לענות על דבריו, ואולם אך שפתיה נעו והגה לא הוציאה מפיה. והאדון סקשטוסקי הוסיף ואמר:
– לא אני, אבל אַת העלמה, תשכחיני בהיותך בקירבת השודד היפהפה, אשר ילווה את שירתך בצלילי הבּלליקה שלו.
– לא, עד עולם לא תהיה כזאת! – ענתה העלמה בלחש, – ואולם אתה, אדוני, הישמר מפניו: אדם נורא הוא זה!
– במה נחשב לי קוזק אחד, ואף אם כל הסיץ' עמו, למענך נכון הנני לכל, אַת לי אבן-חן, שאין תמורה לה, אַת עולמי. אבל אדע נא, כי הדדי הרגש.
המלה “כן” שנלחשה נצטלצלה באזני האדון סקשטוסקי כשירת גן-עדן ורגע דימה, שבקרבו דופקים למצער עשרה לבבות; עיניו אורו, כאילו האירו פתאם קרני השמש עלי-תבל; כוחות לא ידעם התעוררו בקרבו, כאילו צמחו לו כנפים. כאשר היו מסובים בסעודת-הערב, הופיעו לעיניו פעמים אחדות פני בּוׂהוּן, והם זועפים וחיוורים, ואולם סקשטוסקי אחרי אשר שמע מפי הילנה כי היא אוהבת אותו, שוב לא שם לב אל המתחרה בו. “יקחהו אופל! – אמר בלבו – אל נא יהיה לי למפגע, פן אשמידהו!” ושוב לא הוסיף עוד להגות בבוהון.
הוא ידע והרגיש, כי הילנה יושבת בקירבתו, עד כי כמעט זרועו נוגעת בזרועה, ראה את האודם, שאיננו חולף מעל פניה הלוהטים, ראה את חזה המתרומם ויורד חליפות ואת עיניה, והנה רגע הן מושפלות ומכוסות עפעפים, ובעוד-רגע הן נוצצות ככוכבים שנַים. כי הילנה, אף אם היתה מדוכאה תחת ידה של הנסיכה הזקנה, אף אם חייה היו חיי יתומה, מלאים עצב וחרדה, בכל-זאת הלא היתה בת-אוקראינה בעלת דם לוהט. כאשר אך נגעו בה קרני האהבה החמות, מיד נתלבלבה כשושנה ונתעוררה לשאוף חיים אחרים, חיים חדשים. על פניה התנוצץ האושר ואומץ הלב, וההרגשות האלה, אשר נלחמו עם תוׂם העלומים אשר בקרבה, צבעו את לחייה בגוון וורדים נפלא. לב האדון סקשטוסקי פחד ורחב בקרבו. הוא הפליג בלגימה, אבל התמָד הרב לא נסך עליו שכרון, כי היה שכור מאהבה. הוא לא ראה פני אדם על-יד השולחן, מלבד פני הילנה. לא ראה, כי פני בּוֹהוּן הלכו וחוורו וכי מדי רגע הוא ממשש את ניצב חניתו; לא שמע בספּר האדון לונגינוס אחת, שתים ושלוש על דבר סטוביקא אבי משפחתו ובני קורצביץ' – על דבר מסעות המלחמה שלהם ולקיחת השלל מטוּב טורקיה. כל המסובים הירבו לשתות, מלבד בוהון, ויותר מכולם שתתה הנסיכה הזקנה, בהרימה את גביעה הגדול לחיי האורחים, לחיי האדון הנסיך איש החסד, לחיי ההוספּודר לוּפּוּל. הנסיכה ובניה הירבו לדבר גם על-אודות וסיל העיוור וגבורתו ואומץ לבו לפנים, על-אודות מסעו האחרון והאומלל על הטטרים ושגעונו עתה, אשר אותו ביאר שמעון הבכור בדברים האלה:
– התבוננו, אדוני, הלא אם גרגר אבק קל שבקלים יתקע בעין, יפריע אותה להביט ולראות, ומה גם כאשר גושי זפת גדולים נתקעו בשכלו. איכה לא יועם?
– מכשיר ענוג מאד הוא זה השכל – העיר האדון לונגינוס גם הוא.
פתאם הבחינה הנסיכה הזקנה בפני בוהון ששונו.
– מה לך, עיט?
– הנפש כואבת, אמא – השיב בוהון קודר כולו – ואולם הבטחתו של קוזק לא עשן היא, בכן אעצור כוח.
– שׂא, בני, וסבול, ולמועד נגמול.
סעודת-הערב נסתיימה, ואולם מן התמד לא הירפו. הובהלו פנימה לבוא גם קוזקים מאנשי החצר, כדי לרקוד לפני האורחים ולשמח את לבם, נשמע קול קתרוס וקול תוף, והקוזקים הצעירים, האחוזים חבלי שינה, אולצו לרקוד. אחרי כן יצאו בריקודים גם בני בוליהא. גם הנסיכה הזקנה תמכה מתניה בידיה ופתחה במעין הידוּס במקום כשהיא מלווה את עצמה בזימרור. כשראה זאת האדון סקשטוסקי, אחז בהילנה, ויצא אתה במחול. כאשר חיבק אותה בידיו, נדמה לו, כי את גבהי שמים הוא חובק ולוחץ אל לבו. ברקדו אתה, רקוד ושוב במהירות, התפתלו מקלעות שערותיה הארוכות מסביב לצוארו, כאילו אמרה העלמה לקשור אותו אליה לעולם. האציל לא יכול עוד למשול ברוחו, וכאשר ראה, כי אין מביט אליו, היטה את ראשו ובכל כוח נשק על פיה המתוק.
אחרי-כן כאשר היה עם האדון לונגינוס בחדר, שבו הציעו מיטות לשניהם, לא שכב, אך ישב לו על המיטה, ואמר:
– לא עם האיש, אשר יצאת מצ’חרין, תשוב מחר ללובני.
פּוֹדבּיפינטה, אשר כילה אז להתפלל את תפילתו לפני השינה, פקח את עיניו לרווחה ושאל:
– מה זאת? האם אתה, אדוני, תשאר פה?
– לא אני, אבל לבי ישאר פה, רק זכרונות אהבה אתי יסעו. רואה אתה אותי, אדוני, נבוך ונרגש עד כי אך בקושי אעצור לנשום.
– האם התאהבת, אדוני, בעלמה הנסיכה?
– כן הוא הדבר, כשם שאני חי ויושב לפניך פה! שנתי נודדת מעיני, ואך בקושי אעצור כוח להתנשם מערגה לוהטת – אני אומר לך זאת, אדוני, בהיות לבך לב רגש ושואף אהבה ותבין אפוא למכאובי לבי.
האדון לונגינוס נאנק גם הוא, לאות כי הוא מבין למכאובי האהבה, ואחרי רגע שאל בקול:
– ואולי גם אתה, אדוני, נדרת להיות נזיר מאשה?
– לא מחכמה שאלת, אדוני, כזאת, כי לו כל בני-אדם נדרו נדרים כאלה, כי עתה הלא נכרתה כל נפש אדם מן הארץ.
כניסת אחד המשרתים הפריעה את שיחתם. הנכנס היה טטרי זקן, אשר עיניו היו שחורות ונוצצות ופניו קמוטים כתפוח יבש. בהכנסו העיף את מבטו החודר בסקשטוסקי, ושאל:
– אולי אתם, אדוני, צריכים לאיזה דבר? אולי כוס תמד לאיש מכם, כדי שתערב עליו שנתו?
– לא.
הטטרי ניגש אל סקשטוסקי ואמר בלחש:
– דבר לי אליך, אדוני, מאת העלמה.
– היה נא לי איש-סודנו! – אמר סקשטוסקי בשמחה. – הנך יכול לדבר את דבריך גם בפני האדון הזה, כי לו גיליתי את סודי.
הטטרי הוציא מתוך שרוול בגדו סרט של משי.
העלמה שלחה לך זאת, אדוני, וציוותה עלי להגיד לך, כי היא אוהבת אותך בכל נפשה.
סקשטוסקי חטף מידי הטטרי את סרט המשי, נישק אותו בלהט ולחצו אל לבו. ורק אחרי שנרגע מעט שאל:
– מה ציוותה להגיד לי?
– כי היא אוהבת אותך בכל נפשה.
– הא לך טאלר בשכר טירחתך. הגידה איפוא, האם היא אוהבת אותי?
– כן.
– הא לך עוד טאלר כסף. ברוכה תהיה מאת אלהים, הלא היא גם אהובה לי מכל אשר בתבל. אמור נא לה, כי… לא, חכה, אני בעצמי אכתוב לה; הבא נא לי דיו, עט וגיליון נייר.
– מה? – שאל הטטרי.
– דיו, עט ונייר.
– אין כגון אלה בביתנו. בימי הנסיך וַסיל היו – וגם אחרי-כן, בימים אשר למדו הנסיכים הצעירים לכתוב, אבל מאז כבר עברו ימים רבים.
האדון סקשטוסקי היכה אצבע אל אצבע.
– אדוני פודביפינטה, האם אין אתך דיו ועט?
הליטאי פשט את ידיו והרים את עיניו למעלה.
– לעזאזל! – קרא הקצין – הנני בכל רע!
בינתיים ישב לו הטטרי על הארץ לפני האח המבוערת.
– הכתיבה למה? – קרא בגרפו את הגחלים לכאן ולכאן. – העלמה כבר הלכה לישון ואת הדברים, אשר אתה, אדוני, אומר לכתוב אליה, תגיד לה מחר במו פיך.
– אכן, מוטב במו פי. עבד נאמן אתה, כאשר אני רואה, לעלמה הנסיכה. הא לך טאלר שלישי. האם ימים רבים הנך פה?
– הו, הו! ארבעים שנה עברו למן היום אשר הנסיך וַסיל לקח אותי בשבי, ומאז עבדתיו באמונה, ובאשר יצא בלילה ההוא לבלי שוב עוד, השאיר את הילדה ביד קונסטנטין, ואלי אמר: צֶ’כְלִי, גם אתה אל-נא תעזוב את הילדה ותשמור אותה כבבת עינך. בשם אלהים!
– וככה אתה עושה?
– ככה אני עושה, ורואה.
– ספר נא, מה אתה רואה? הטוב פה לעלמה הנסיכה?
– רעה זוממים לעשות לה פה, כי רוצים לתת אותה לבוהון לאשה, והוא כלב רע.
– הו! לא יקום ולא יהיה! יבוא גואלה וגאלה!
– כן! – קרא הזקן, בהניעו בידיו את האודים הבוערים. – הם רוצים לתת אותה לבוהון, כדי שיקח אותה וישאנה מכאן כאשר ישא הזאב כבשה, ואותם ישאיר ברוזלוגי – כי האחוזה רוזלוגי לא להם היא, ירושה היא לעלמה מאת הנסיך וַסיל. ואמנם בוהון נכון לעשות כזאת, כי במקומות סתרים כסף וזהב לו יותר מן החול אשר ברוזלוגי, אבל היא שונאת אותו מאז ריטש אדם בקרדום לעיניה. דם האדם נשפך בינו ובינה והשנאה צמחה ועלתה. אחד הוא האלהים!
סקשטוסקי לא יכול לישון בלילה ההוא. הוא התהלך בחדרו הנה והנה, אל הירח הביט ומחשבות רבות התרוצצו במוחו. עתה הבין את ערמת בני בוליהא. לו בא אחד האצילים היושבים בקירבת המקום ההוא ולקח לו לאשה את העלמה הנסיכה, כי עתה היה תובע מידם את רוזלוגי ולו היתה הצדקה לתבוע, כי האחוזה נחלת הילנה היא, ואולי היה בא לבקש מהם גם חשבון למן היום אשר היו לאפיטרופוס להילנה. על כן החליטו בני בוליהא, שהיו לקוזקים, לתת אותה לאשה לקוזק. כאשר העלה סקשטוסקי על לבו את הדברים האלה קימץ את אגרופו ויהי כמבקש את חרבו. הוא גמר אפוא להפר את זממם וידע כי כחו אתו להכריע את בני קורצויץ'. הלא לנסיך ירמי היתה הזכות להיות אפיטרופוס להילנה, האחת, על כי האחוזה רוזלוגי ניתנה מידי הנסיכים לבית וישניובצקי לוַסיל הזקן, והשנית, על אשר וסיל בעצמו כתב מבַּר מכתב אל הנסיך וביקש ממנו להגן על הילנה. אך מאשר הנסיך ירמי היה טרוד בענייני הכלל, המלחמות ועוד ענינים רבים וגדולים חדל עד כה לפקח על בת וַסיל. ואולם די יהיה להזכירו בדברים אחדים את בת וסיל, והוא יעשה משפט.
כבר עלה השחר בשעה שהאדון סקשטוסקי עלה על מיטתו. הוא ישן שינה כבדה, ולמחרת היום, כאשר נעור משנתו, כבר היתה החלטתו נכונה. הוא והאדון לונגינוס מיהרו ללבוש את בגדיהם, כי העגלות כבר היו מוכנות לנסוע והחיילים אשר ליווּהו כבר ישבו על סוסיהם נכונים. בחדר האורחים ישב לו הציר ואכל את התבשיל שהוגש לו בחברת בני קורצויץ' והנסיכה הזקנה. אך בוהון לא היה שם. לא נודע, אם עודנו ישן, או יצא לדרכו.
לאחר שהאדון סקשטוסקי סעד לבו, אמר:
– גברתי הנכבדה! הזמן חולף ועובר, בעוד-רגע עלי לעלות על סוסי ולצאת לדרכי. ובכן, לפני הביענו לכם תודה ממעמקי לבנו על אשר הכנסתם אותנו אל ביתכם, דבר נכבד לי אליך ואותו אגולל לפניך, גבירה, ולפני בניך באין זר אתנו.
על פני הנסיכה הזקנה נראו אותות-תמהון; היא הביטה אל בניה, אל הציר והאדון לונגינוס, כאילו ביקשה לנחש בפיהם ולדעת את אשר אומר להשיח לפניה, וענתה נבוכה:
– לשירותך, אדוני!
הציר אמר לקום ולצאת ולעזוב אותם לבדם, ואולם הנסיכה עצרה בעדו והיא ובניה יצאו עם האדון סקשטוסקי אל המסדרון המלא כלי נשק. הנסיכים הצעירים ניצבו בשורה מאחורי אמם, אשר עמדה מול סקשטוסקי, והיא שאלה:
– מה הענין אשר ביקשת להעלות בפני, אדוני?
– הנציב נתן בה את עיניו החודרות ואמר:
– סלחי נא, גבירה, וגם אתם, הנסיכים הצעירים, סלחו נא לי, על אשר אינני נוהג כמנהג העולם, ותחת לשלוח שליחים נכבדים, אשר ידבּרו בשמי, אני בעצמי בא ומדבר את אשר לי לדבּר. אבל אחרת לא אוכל לעשות, ומאשר ההכרח לא יגונה, הנני להגיש בעצמי את בקשתי לפניך, גבירה, ולפניכם, אדוני, בלי הרבות אמרים, כי אתם, אפיטרופסי הנסיכה הילנה, תואילו לתת אותה לי לאשה.
לוּ שלח אלהים את רעמו, אז בימי החורף, על חצר רוזלוגי, כי עתה לא היו הנסיכה ובניה נבהלים כל-כך, כאשר נבהלו לשמע דברי הקצין. רגע הביטו בתמהון אל פני הדובר, אשר עמד לפניהם זקוף קומה, שוקט וגא עד להפליא, כאילו לא לבקש, אך לצוות הוא אומר, ולא יכלו למצוא תשובה, ואולם הנסיכה התאוששה מעט ושאלה:
– מה-זאת? איך? אתה, אדוני?… את הילנה?…
– אני, גבירה, וזה חפצי, אשר לא ישונה.
לרגע נשתררה שתיקה.
– לתשובתך, גבירה, אני מחכה.
– סלח נא לי, אדוני, – ענתה הנסיכה לאחר שהתאוֹששה וקולה נעשה חד ויבש. – בקשת אביר כמוך נותנת לנו כבוד ויקר, ואולם אינני יכולה למלא את בקשתך, כי כבר הבטחתי לאיש אחר לתת לו את הילנה.
– שימי-נא לב, גבירה, כאפיטרופסה טובה, אם הבטחתך לא היתה למורת-רוח להילנה, ואם לא טוב אני מן האיש, אשר אותו הבטחת לתת לו את הילנה.
– אדוני הנכבד! מי הטוב בכם עלי לשפוט. אולי טוב הנך גם מכל בני-אדם, אולם אין הדבר משנה, אנחנו איננו מכירים אותך.
סקשטוסקי נזדקף עוד יותר ומבטיו נעשו חדים כסכינים, אם גם קרים.
– ואולם אני מכּיר אתכם, בוגדים! – צעק. – אתם רוצים לתת את קרובתכם לאדם גס, ובלבד שיניחו בידכם את האחוזה אשר עשקתם…
– אתה הבוגד! – צרחה הנסיכה. – הזה גמולך, אשר אתה משלם לנו על אשר הכנסנו אותך אל ביתנו!? אלה הם רגשות-התודה אשר בלבך! הוי, נחש! מי אתה בכלל? מאין באת?
הנסיכים הצעירים היכו כף אל כף והביטו אל הנשק התלוי על הקירות, ואילו סקשטוסקי קרא:
– עובדי אלילים! עשקתם נחלת-יתומה, אבל העושק לא ישאר בידכם. בעוד יום אחד יידע הנסיך ירמי את אשר עשיתם.
לשמע דבריו אלה זינקה הנסיכה לעבר הקיר ובהורידה משם חנית התקדמה למול פניו של סקשטוסקי. בניה גם הם תפסו מכל הבא בידם חרב, חנית, סכין, הקיפו את סקשטוסקי בחצי עיגול, מתנשמים כעדר זאבים מוכּי טירוף.
– אל הנסיך תלך? – צעקה הזקנה. – והבטוח אתה, אם בכלל תצא מכאן חי? ואולי השעה הזאת האחרונה לימי חייך היא?
סקשטוסקי שילב את ידיו על חזהו ולא הניד עפעף.
– בתור שליח הנסיך אני חוזר מקרים – אמר – אם תישפך פה טיפה אחת מדמי, הרי בעוד שלשה ימים לא ישאר פה מן הבית הזה גם תל אפר, ואתם תרקבו בבורות-לובני. מי זה האיש בתבל אשר יוכל להצילכם אז? אל נא תנַסו להפיל עלי את אימתכם כי אינני ירא אתכם!
– נמות, אך אתה תמות תחילה.
– אם כן הכּי, הנה חזי לפניך!
הצעירים ואמם בראשם עדיין כיוונו את נשקם אל לב הקצין, אך לא הרהיבו בנפשם עוז להכותו, כאילו נקשרו ידיהם בשרשרות-ברזל. הם נשמו בכבדות וחרקו שן, רוקעים תחתם בזעם אין-אונים, אך להכותו לא נועז אף אחד מהם. שם הנסיך וישניוביצקי הנורא, אשר יצא מפי הקצין, הפיל עליהם אימה גדולה וריפה ידיהם.
סקשטוסקי היה עתה אדון המצב.
חמת אין-אונים של הזקנה התפרצה עתה בזרם חסר-מעצורים של גידופים וחרפות:
– נוכל, לא-אציל! ארחי-פרחי בבת-נסיכים חשקת? – היה לא תהיה כזאת! ניתן אותה לכל אחד אחר, אך לא לך, וגם הנסיך בעצמו אינו יכול לצוות עלינו אתת אותה לך.
האדון סקשטוסקי ענה:
– לא עת לי עתה להוכיח, כי אציל בן-אצילים הנני, ואולם אני חושב, כי הנסיכוּת שלכם ראויה להיות נושאת כלים לאצילותי. מלבד זאת, אם טוב בעיניכם לתת את הנסיכה לאיכּר, הלא אני טוב ממנו. ואשר להוני, גם הוא יכול להתחרות עם הונכם, ואשר אתם אומרים, כי לא תתנו לי את הילנה לאשה, הנה שימעו את אשר אוׂמַר: גם אני אשאיר את רוזלוגי בידכם וחשבונות לא אדרוש מידכם.
– אל תתן לנו במתנה דבר שאיננו שלך.
– אך הבטחה לעתיד אני נותן ודיברתי, דיברת אביר, ערובה לדברי. ובכן בחרו נא: אם להגיש לנסיך ירמי חשבונות מהאפיטרופסות ולצאת מרוזלוגי, או לתת לי את העלמה ולהחזיק ברוזלוגי.
לאט לאט נשמטה החנית מידי הנסיכה, וכעבור רגע נפלה בצלצול כבד אל הרצפה.
– בחרו! – חזר ואמר הנסיך – שלום, או מלחמה!
– מזל הוא – אמרה הנסיכה והפעם בקול יותר מתון – כי בוהון מיהר לצאת מזה, כי לא רצה לראות את פניך, אדוני, כי עוד אתמול חשד בך. לוּ היה פה, כי עתה לא עבר הדבר בלי שפיכות דמים.
– אנא, גבירה, גם אני אינני חוגר חרב אך ורק כדי שתכביד על מתני.
– ובכל-זאת, אדוני, האם מן הנימוס הוא מצד איש כמוך להיכנס בשלום אל בית אנשים, ולהתגולל אחרי-כן עליהם ולקחת מאתם נערה בכוח כמו משבי הטורקים?
– אמנם יתכן גם כך. אם נכונים הייתם אתם להתעמר בה ולתת אותה לאכּר לאשה.
– אל נא תדבּר כזאת, אדוני, על בוהון, כי אף אם הוא בן להורים לא נודעים, הנה הוא גבור-חיל מהולל ואביר מפואר, ולנו הוא ידוע מימי ילדותו, וכאחד מקרובינו הוא נחשב. אם ניתן את הנערה לאחר, יחשב הדבר בעיניו כאילו תקענו סכין בלבו.
– גבירה, עלי ללכת לדרכי, סלחו נא לי אפוא, אם אֶשְנֶה את דברי: בחרו!
– ומה אתם, בנַי, אומרים לבקשתו הצנועה של האדון הזה?
בני בוליהא הביטו איש אל אחיו, דחפו איש את אחיו במרפקיהם והחרישו.
לבסוף נהם שמעון:
– אם תצוי, אֵם, להכות, נַכּה – אם תצווי לתת את הנערה ניתן.
– להכות לא טוב וגם לתת לא טוב.
ובפנותה אל סקשטוסקי, אמרה:
– לחצת אותנו, אדוני, אל הקיר, עד כי אין לנו דרך לפנות ימין או שמאל. בוהון איש מסוכן מאוד, הוא לא ירתע מפני כל. מי יגן עלינו מפני נקמתו? נכון יהיה למות בידי הנסיך, אבל תחילה אותנו ימית. מה עלינו לעשות?
– ענינכם הוא.
הנסיכה החרישה רגע.
– שׁמע נא, אדוני האביר. יהיה נא הדבר סוד בינינו. את בוהון נשלח לפרֶיסלב, ואנחנו נבוא עם הילנה ללובני, ואתה תבקש מאת הנסיך, כי ישים עלינו ברוזלוגי משמר. לבוהון יש בקרבתנו מאה וחמשים איש ומקצתם יושבים עתה פה. אינך יכול לקחת כרגע את הילנה, כי אנשיו יחזרו ויוציאוה מידך. אין דרךְ אחרת, לך אפוא עתה לדרכך ואל נא תגלה את סודך לאיש וחכה לנו.
– הלא תבגדו בי!
– לו יכולנו, כי עתה בגדנו. אבל איננו יכולים, כפי שהנך יודע זאת בעצמך. תן-נא לנו את הבטחתך, כי הדבר יהיה כמוס אתך ולא תגלה דבר עד אשר תוצא התכנית אל הפועל.
– הנני נותן את הבטחתי – ואתם האם תתנו לי את הנערה?
– משום שאיננו יכולים שלא לתת אותה, אף כי צר לנו על בוהון…
– בוֹשו והכלמו, אדונים! – קרא סקשטוסקי פתאום בפנותו אל הצעירים – ארבעה אחים אתם, חסונים כאלונים, והנכם יראים מפני קוזק אחד ובמעל אתם אומרים להכריעו. אף כי אסיר תודה הנני לכם, בכל זאת אומר: אין זה לכבודם של אצילים.
– אתה, אדוני, אל נא תתערב בדבר הזה! – צעקה הזקנה. – אל תתערב בדבר לא לך. מה נוכל לעשות? כמה אנשי צבא יש אתך להעמידם כנגד מאה וחמשים האנשים של בוהון? האם תוכל להגן עלינו? האם תגן למצער על הילנה לבדה, אשר הוא נכון לקחת אותה בכוח? הדבר הזה לא ענינך הוא, לֵך אפוא ללובני ואשר עלינו לעשות, הנח לנו לעשות, ובלבד שנביא לך את הילנה.
– עשו כחפצכם, אך עוד דבר אחד אגיד לכם: אם תאונה רעה לעלמה הנסיכה – אוי לכם!
– אל נא תדבר כך, פּן תעלה את חמתנו!
– הלא לעשות לה מעשה חמס אמרתם, וגם עתה, במכרכם אותה לי במחיר רוזלוגי, לא עלה על לבכם לשאול: האם טוב אני בעיניה?
– ובכן נשאל אותה בפניך – קראה הנסיכה הזקנה, כשהיא מתגברת על כעסה, כי בדבריו הרגישה היטב בבוז כלפיה.
שמעון הלך לקרוא להילנה וכעבור רגע הופיעו יחד במסדרון.
בין דברי הכעס והאִיומים האלה, אשר עדיין הרעידו את האויר שבמסדרון כהדי סערה אחרי עברה; בין העפעפים הקמוטים, המבטים המפיקים זעף והפנים הנזעמים, הזהירו פני הילנה היפים כשמש אחרי עבור הסערה.
– עלמה נכבדה! – אמרה הזקנה נזעמת, בהורותה באצבעה על סקשטוסקי – אם לרצונך הדבר, הרי פה לפניך האיש, העתיד להיות בעלך.
פני הילנה חָוורו כסיד ובהוציאה מפיה קול צעקה, כיסתה את עיניה בידיה, ואחרי כן הושיטה אותן פתאום לעבר סקשטוסקי.
– האומנם אמת הדבר? – לחשה נסוּכת שכרון.
שעה אחת אחרי כן התנהלה אורחת הציר והקצין לאיטה בדרך אשר ביער לעבר לובני. סקשטוסקי והאדון לונגינוס רכבו על סוסיהם בראש האורחה; אחריהם נסעו עגלות הציר בשורה ארוכה. סקשטוסקי היה שקוע כולו בהרהורים ובגעגועים, כאשר פתאום עוררוהו מלים מקוטעות של שיר:
אכמה, אכמה, הלב כּוֹאב…
בעומק היער, במשעול צר, אשר נכבש ברגלי האכרים, נגלה לעיניהם פתאום בוהון. הסוס אשר רכב עליו היה כולו מכוסה קצף ובוץ.
הקוזק, כנראה, יצא, כדרכו, אל הערבות ואל היערות, כדי להתחבר אל הרוּח, להיות כּלה ואובד במרחקים, לשכוח הכל ולהבליג על מכאובי לבבו.
ועתה אמנם שב לרוזלוגי.
כשראה לפניו סקשטוסקי דמות אבירית ומפוארת זו, אשר נגלתה לרגע ועד מהרה גזה ונעלמה, עלה בלי-משים הרהור בלבו, אשר גם נפלט בנהימה מבין שפתיו:
– בכל-זאת מזלי הוא, כי ריטש אדם לעיניה.
פתאום נתקף מעין צער. צר היה לו על בוהון, אולם עוד יותר הצטער על אשר בהבטיחו לנסיכה לבלי גלות את הסוד, נבצר ממנו מיד, במקום זה, לדפוק בסוסו ולרוץ אחרי בוהון ולהגיד לו:
– שנינו אוהבים אשה אחת, ועל אחד מאתנו לעבור מן העולם. אחוֹז-נא, קוזק, בחרבך!
פרק ה 🔗
בבוא האדון סקשטוסקי ללובני, לא מצא שם את הנסיך, כי נסע לסינצ’ה אל חגיגת-הטבילה שערך האדון סוּפצ’ינסקי, משרי חצרו לפנים. אתו נסעה אשתו הנסיכה, שתי העלמות לבית זְבַּרִז' ועוד רבים מאנשי החצר. ובכן נשלחו אנשים לסינצ’ה להודיע לנסיך, כי הקצין שב מקרים וכי גם הציר מוָלכיה בא ללובני, ובין כה וכה קדמו חברי סקשטוסקי ומכריו בשמחה את פּניו, אחרי שובו מדרכו הרחוקה. ביחוד שמח לקראתו האדון ווֹלוֹדִיוֹבְסְקִי, שאחרי הדו-קרב האחרון היה חברו הקרוב ביותר של סקשטוסקי. האביר הזה התנכר מכל רעיו בזה, שהיה שוגה תמיד באהבת אשה. אחרי אשר נוכח לדעת, כי אנה בּוֹרזוֹבּוֹהטא איננה אוהבת אותו באמת ובתמים, היפנה את לבו אל אַנְיֶלה לנסקה. גם היא מנערות החצר; ואחרי שגם היא היתה לפני חודש ימים לאיש לאדון סטנישבסקי, חיפש וולודיובסקי נחמה לעצמו באנחות ששלח לעבר אנה, הבכירה בין האחיות הנסיכות לבית זברז', בת אחי הנסיך וישניוביצקי.
ואולם הוא היטיב להבין, כי הפעם הגביה עוף מדי וכי אין כל תקוה רומזת לו, ביחוד אחרי שבאו שמה האדון בּוֹדזינסקי והאדון לַסוֹטָה מטעם האדון פּשֶיֶימסקי, בן הווייבודה של גליל לֶנצ’יץ, לבקש מאת הנסיך וישניוביצקי לתת לו את הנסיכה אנה לאשה. האדון וולודיובסקי השׂיח את דאגתו זאת לסקשטוסקי, בספרו לו את כל ענייני החצר ואת כל סודותיה, וזה שמע ולא שמע, בהיות מוחו ולבו נתונים אל ענין אחר. לולא מבוכת הלב, הנלוית תמיד את האהבה, כי עתה מאושר היה האדון סקשטוסקי בשובו ללובני, אחרי שנעדר ממנה ימים רבים, ועתה הקיפוהו שם אנשים ההוגים לו ידידות ומסביב לו המולת חיי אנשי הצבא, אשר אליה הסכין מאז. כי לובני, אף כי כמקום ארמון הנסיך ומושבו דמתה בהודה לכל חצרות “בני-המלכים”, שונה היתה מאלה, כי החיים בה היו קשים כחיי מחנה. מי אשר לא ידע את מנהגי המקום הזה ומידות יושביו, וביקר שמה גם בימי שלום, היה יכול לחשוב, כי נערכים שם למלחמה. איש-הצבא היה מכובד שם יתר על איש החצר, הברזל היה מכובד מן הזהב, קול תרועת חצוצרות של מחנה הצבא – מקול המון חוגג ומשתעשע. סדרים נכונים שררו בכל, ומשמעת, אשר כמוה לא נראתה עוד; בכל-מקום נראו אבירים, החונים על דגלים מדגלים שונים: נושאי מגן, דרגונים, קוזקים, טטרים, וָלכים. בגדודים הנמנים עם הדגלים האלה נמנו לא רק אנשים מעבר הנהר דניפר, אלא גם אצילים מתנדבים מכל גלילות ממלכת פולין. מי האיש אשר רצה ללמד ידיו לקְרָב על פי מנהגי האבירים המובהקים בא ללובני; ובכן חנו שם, מלבד בני רוס, גם בני מַזוׂבשה, גם ליטאים, גם בני פולין הקטנה וגם – אכן – פרוסים. גדודי חיל הרגלים וחיל התותחים, אשר נתכּנו בשם “המון של אש”, היו ברובם מורכבים מחיילים גרמניים מובחרים, אשר נשכרו בשכר רב; מרבית אנשי חיל הדרגונים היו ילידי המקום; הליטאים נמנו עם דגלי הטטרים, בני פולין הקטנה אהבו להספח אל גדודי השריון. הנסיך לא נתן את האבירים לאכול לחם עצלות, ולכן גדלה תמיד התנועה במחנה אנשי הצבא. הגדודים יצאו חליפות אל מושבות הקוזקים ואל ישובי-הספר ואילו אימונים נערכו מדי יום ביומו, כן גם תרגילי האש וסדרי הקרב. יש אשר גם בגבולות שעם הטטרים הירבה הנסיך לצאת בראש גדודיו אל ערבות ואל מקומות שוממים, כדי שיורגלו אנשי-הצבא במסעות ארוכים אל מקומות אשר עוד לא דרכה בהם כף רגל אדם וכדי להאדיר שם את תהילתו. ככה הלך בימי הסתו הקודם דרך החוף השמאלי של הדניפר עד לקוּדַק, שם קידם את פניו האדון גרודזיצקי, מפקד המבצר, כקַדם פני מלך גיבּור. משם הלך לאותם כּפי-הסלעים והגיע עד חוֹרטיצה ועל קבר הקוּצ’קַסים פקד לשפוך גל אבנים גדול לאות ולזכרון, כי הוא בא עד המקום, אשר לפניו כל שר לא הגיע אליו עוד.8)
האדון בּוֹגוּסלב מַשְׁקֵיביץ, איש-חיל, אף כי עוד צעיר לימים, ומלומד, אשר כתב על ספר את דברי ימי המסע הזה והמסעות האחרים של הנסיך, סיפר לסקשטוסקי נפלאות על-דבר המסע הזה, והאדון וולודיובסקי אישר את דבריו, כי גם הוא היה במשתתפי המסע. הם ראו אז את כּפי-הסלעים של הנהר והשתאו להם, וביחוד השתאו לסלע “נֵינַסִיטֵיץ” (לא יֵדע שׂבעה) הנורא, אשר טרף מדי שנה בשנה, כסְצִילָה וְחַרִיבְּדָה לפנים, אנשים לעשרות. אחרי כן הלכו מזרחה אל הערבות השרופות, ששם לא יכלו הפרשים לעבור מחמת הקוצים, עד אשר חבשו את רגלי הסוסים בעורות. שם ראו המוֹני זוחלים ושרצים ונחשים גדולים, אשר עשר אמות ארכם ועבים כעבי זרוע איש; על אלונים בודדים אשר פגשו בדרכם חרתו לזכרון עולם את חותם הנסיך, באחרונה באו אל ערבות כה שוממות, שם אף לא הבחינו בעקבות אדם כלשהן.
– חשבתי – אמר האדון מַשקיביץ המלומד – כי לאחרונה נבוא גם אל ההַדֶס כאוּליסֶס.
ווֹלוֹדיוֹבסקי מצדו הוסיף:
– אנשי חיל החלוץ הנמנים על גדודו של המפקד זַמויסקי, שהלכו בראש המסע, נשבעו, כאילו כבר ראו את שוּליו של עולמנו זה.
סקשטוסקי סיפר לרעיו את אשר ראה בקרים, שׁשם ישב כחצי שנה בציפיה לתשובת החַן; על עריה העתיקות של הארץ ההיא, כשריד מימים קדמונים, על הטטרים ועוצמתם הצבאית ולאחרונה על-דבר האימה אשר נפלה עליהם בשמעם, כי כל חיל פולין עולה על קרים.
כך משוחחים, ציפו מדי ערב לבואו של הנסיך. בינתיים הציג סקשטוסקי לפני רעיו את האדון לונגינוס פודבּיפּינטה, אשר בהיותו נעים בהליכותיו, מיהר לרכוש לו את אהדת הבריות, ובהראותו את עוצם ידו בנסיונות אשר עשה בחרבו, קנה לו גם שם טוב. הוא סיפר לכל על-דבר אבי-אביו סטוׂבֵיקה, אשר כרת שלושה ראשים בתנופת-חרב אחת, ואך העלים את דבר-נדרו, כי לא רצה להיות ללעג. ביותר נקשרה בו נפש וולודיובסקי, כי שניהם היו בעלי לב רגש, ואמנם אחרי עבור ימים אחדים הלכו שניהם יחדיו אל הסוללות, כדי להתאנח שם, האחד אל הכוכב, אשר התנוצץ במרום, והוא איננו יכול להגיע אליו, כלומר: אל העלמה הנסיכה אנה, והשני – אל העלמה, אשר לא ראה אותה מעולם, ואך הנדר אשר נדר לכרות שלושה ראשים בתנופת-חרב אחת עמד לשטן בינו ובינה.
האדון וולודיובסקי ביקש להשפיע על האדון לונגינוס כי ייספח אל הדרגונים, ואולם הליטאי גמר בלבו להספח אל גדוד השריון כדי לשרת תחת פיקודו של סקשטוסקי, אשר על-אודותיו שמע בלובני, לשמחתו, כי הוא הגדול באבירים והטוב בקציני הנסיך. ואמנם בגדוד, אשר סקשטוסקי היה מפקדו בפועל, נתפנה מקום, מקומו של האדון זַקשֶׁבסקי, אשר כינויו היה “רחם נא”, שחלה אנושות זה שני שבועות, ולא היתה כל תקוה להחלמתו, כי כל פצעיו, אשר נפצע לפנים במלחמות, נפתחו עתה מחמת הטחב. אל דאגות האהבה של סקשטוסקי נלוה עתה היגון לגורל חברו הותיק וידידו ובעל-הניסיון; מדי יום ביומו ישב שעות אחדות למראשותי החולה ולא סר ממנו אף צעד, והיה מנחמו ככל אשר יכול ומחזק את לבבו בתקוה, כי עוד ישוב לאיתנו ועוד יצא לא אחת למלחמה.
ואולם הזקן לא היה צריך לנחמה. הוא גוַע מתוך שמחה בשכבו על המצע הקשה של אביר, המצופה עור-סוס, ובחיוּך של ילד הביט אל הצלב, אשר היה תלוי מעל מיטתו. ועל דברי סקשטוסקי השיב:
– רחם-נא, אדוני הקצין, כבר אני הולך לקבל שכר שירותי בשמים, גֵוִי כה מלא נקבים מן הפּצעים, עד אשר ירא אני פן לא יתן אותי פּטר-הקדוש לבוא אל גן-העדן בבגד מנוקב כזה. הן הוא ראש-השרים בשמים ועליו לפקח שם על הנקיון. ואולם אנכי אגיד לו: "פּטר קדושי וחביבי! אני משביעך באוזן מלכות, אל נא תכלימני, כי עובדי-האלילים הם אשר כה השחיתו את בגדי, הוא גֵוִי… רחם-נא! ואם יעלה מיכאל הקדוש למלחמה על שֵׁדי שאול, עוד ימצא חפץ בזקשבסקי הזקן.
סקשטוסקי, אשר זה כמה פעמים ראה, כאיש-צבא, במות בני-אדם, וגם לא אחת הביא בעצמו מות על בני-אדם, לא יכול לעצור בעד דמעותיו בשמעו את דברי הזקן הזה, אשר מותו היה דומה לשקיעת שמש בהירה.
בוקר אחד נצטלצלו הפעמונים בכל הכנסיות של הקתולים-רומיים והקתולים-יוניים בלובני, ובישרו, כי מת האדון זקשבסקי. ביום ההוא חזר הנסיך מסינצ’ה ואתו באו האדונים בודזינסקי ולַסוׂטה וגם כל שרי-החצר ואצילים רבים במרכבות רבות, כי רבים היו הנאספים בבית האדון סוּפצ’ינסקי. הנסיך קבר את זקשבסקי בכבוד גדול, ברצותו לכבּד את מעשי המת הגדולים ולהראות עד מה הוא אוהב את האבירים. אחרי הארון הלכו כל גדודי-הצבא, אשר חנו בלובני, מעל הסוללות ירו בתותחים. גדודי הפרשים הלכו עד הכנסיה הגדולה כיוצאים למלחמה, ואך דגליהם היו מקופלים; אחריהם הלכו חיל-הרגלים וקתות-רוביהם למעלה. הנסיך בעצמו, עוטה בגדי אבל, נסע אחרי הארון במרכבה מוזהבה רתומה לשמונה סוסים לבנים כחלב, אשר רעמותיהם וזנבותיהם היו צבועים בצבע אדום בהיר ועל ראשיהם אגודות של נוצות בנות-יענה שחורות. לפני המרכבה צעד גדוד שומרי ראש הנסיך, אחריהם נושאי כלי הנסיך והם כדרך הספרדים ורוכבים על סוסים אבירים, ואחריהם גדולי שרי-החצר וכל הפקידים, המשרתים והחדרנים. התהלוכה נעצרה תחילה לפני פתח הכנסיה, שם קידם הכומר יַסקוּלסקי את הארון בהספד, אשר החל במילים: “אנה אתה אָץ ללכת, אדוני זקשבסקי?”. אחרי-כן הספּידו אותו אחדים מחבריו, ובתוכם האדון סקשטוסקי בתור ממונה עליו וחברו. כתום ההספדים האלה נשאו את הארון אל הכנסיה פנימה, ושם הספיד אותו הטוב שבטובי הנואמים, הלא הוא הכּוֹמר הישועי מוּחוֹביֶצקי, אשר דיבּר בהתלהבות כה גדולה וברגש כה רב, עד אשר גם הנסיך בעצמו פרץ בבכי. כי הנסיך היה איש בעל לב רגש ואב נאמן לחייליו. על המשמעת הנמרצה שקד, ואולם איש לא נדמה אליו בנדיבות-לבו ובחסדיו הגדולים, אשר עשה לא אך לאנשיו, אבל גם לבניהם ולנשיהם. נורא היה ואכזרי לקושרים עליו, ואולם טוב ומיטיב היה, לא רק לאצילים, כי אם לכל האנשים אשר סרו למשמעתו. כאשר השחית הארבה בשנת 46 את יבול השדות אשר לאריסיו, לא לקח מהם את שכר-האריסות לכל השנה, לנתיניו נתן בר מאסמיו, ואחרי הבערה, אשר פרצה בחוֹרוֹל, כילכל בממונו את כל תושבי העיר במשך שני חדשים. חוכרי אחוזותיו וסגני הסטרוסטה אשר בכפרים יראו תמיד, לבל יִוָדעו לנסיך מעשי העוול אשר הם עושים לבני-אדם. הוּא היה אבי-יתומים, עד כי נתכּנו היתומים אשר בזפּוֹרוֹז’ה בשם “ילדי-הנסיך”. הנסיכה גריזֶלדה בעצמה היתה שוקדת על חינוך היתומים וכלכלתם והכומר מוּחוֹביצקי עזר על ידה. וכה שררו בכל גלילות הנסיך סדרים נכונים, רוב טוב, צדק, שלוָה, אבל גם אימה שלטה בהם, כי מי אשר המרה את פיו אף במעט, לא ידע הנסיך רחם, והכביד עליהם את ידו הקשה. כה התלכדו בתכונות-רוחו נדיבות ואכזריות. ואולם בימים ההם ובגלילות ההמה אך האכזריות הזאת היא שעמדה לבני-אדם, שיוכלו לבנות, לנטוע, לחרוש, לזרוע ולקצור, ואך בשֶׁלָה נבנו ערים וכפרים, עובד-האדמה גבר על ההַידַמַק, הסוחר הביא מרחוק בשלום את סחורתו, פעמוני בתי-הכנסיה קראו במנוחה את המאמינים לבוא להתפלל, האויב לא נועז לעבור את הגבול, המוני נוכלים מתו על הכלונסים או היו לאנשי-צבא טובים והארץ השוממה נושבה.
לארץ הפרועה וליושביה הפראים דרושה היתה יד חזקה ואכזריה, כי שמה, מעבר לדניפר, הירבו לבוא משולחי הרסן שבכל אוּקראינה, עובדי האדמה, אשר שמעו כי שם יוכלו להתישב על אדמה פוריה, האכרים מכל ממלכת פולין, אשר ברחו מפני אדוניהם, הפושעים, אשר נמלטו מבתי הכלא. לשלוט בכל אלה, לעשות את כל אלה לתושבים שלוים יכול היה רק אריה, אשר לקול שאגתו יחרדו כולם.
האדון לונגינוס פּודביפינטה, אשר ראה את הנסיך בפעם הראשונה בשעת הלויה, לא האמין למראה עיניו, שזה הוא הנסיך, כי כאשר שמע את שם תהילת הנסיך, שיער בנפשו, כי הוא ענק, משכמו ומעלה גבוה מכל בני האדם, ועתה הוא רואה אותו, והנה קומתו כמעט נמוכה ובשרו כחוש למדי. עדיין צעיר, כי בן שלשים ושש שנה היה אז, אך על פניו ניכרו עקבות העמל שעמל במלחמות הרבות. כי אם אמנם חי בלובני חיי מלכים, הנה בשעת מלחמותיו הרבות ומסעותיו בראש אנשי חילו התנהג כאיש-צבא פשוט, פת קיבּר אכל ועל מצע לבד על הארץ ישן, ובאשר את מרבית ימי חייו בילה בתוך מחנה הצבא, נראו על פניו אותות עמלו הרב אשר עמל כאחד מאנשי הצבא הפשוטים, טרחו ומשאו. ואולם על הפנים האלה נראה גם רצון כביר, אשר לא ישוב מפני כל, והוד, אשר לפניו מוכרח היה כל אדם להשח את ראשו. נראה בו, כי הוא יודע את גבורתו ואת גדלו – ולוּ שמו מחר כתר מלכות בראשו, כי עתה לא השתומם ולא שח מפני כובד משאו. עיניו היו גדולות, מפיקות שקט, נעימות כמעט ובכל-זאת נראה, כי הרעם רוֹדם בתוכן ואוי לאיש אשר יעורר אותו. ואמנם איש לא יכול לשאת במנוחה את ברק עיניו, ורבים היו הצירים, והם אנשים יוצאים ונכנסים בחצרות שרים גדולים, אשר בהתיצבם לפני הנסיך ירמי, נבוכו ולא יכלו להחל את שיחתם. ובאמת, הנסיך בחבל אשר מעבר לדניפר כמוהו כמלך. הלשכה אשר לו הוציאה כתבי-זכויות וחילקה מתנות נכסים: “אנחנו בחסדי אלהים נסיך ואדון” וכו‘. לא רבים היו השרים, אשר חשב אותם לשוים לו. נסיכים, בני מושלים לפנים, היו שרי חצרו. כזה היה בשעתו אבי הילנה, וַסיל בוליהא-קורצויץ’, שמוצאו היה מבני קוֹריאט, ולמעשה נצר לרוּריק.
היה בנסיך ירמי דבר-מה, אשר למרות נדיבות רוחו, לא נתן לבני-אדם להתקרב אליו. באהבתו את חייליו היה מתרועע עמהם, אך אף לא אחד מהם העז להתרועע עמו. ובכל-זאת לוּ פקד הנסיך על האבירים לקפוץ ברכבם אל מצולות הנהר דניפר, כי עתה מיהרו לשמוע לקול פקודתו.
מאת אמו בת ולכיה ירש את לובן עור פניו, הוא הלובן אשר לברזל מלובן, המכּה בלהט, ושער ראשו השחור ככנף העורב מגולח, ואך מלפנים נפל, שופע וגזוּר בקו ישר, על גבותיו, וכיסה את מחצית מצחו. לבושו נוסח-פולין, אך לא הירבה לדאוג למלבושיו, ורק בשעת טקס חגיגי לבש יקר ומחלצות פאר, והיה נוצץ כולו זהב ואבני-חן. האדון לונגינוס ראה ימים אחדים אחרי כן חגיגה גדולה כזאת בשעה שהנסיך קיבל לראיון את הציר רוזבן אוֹרסו. הנסיך היה מקבּל תמיד את פני הצירים באולם, אשר נקרא בשם אולם התכלת, כי בו צוירה התקרה כרקיע התכלת וכוכביו, מעשה ידי הצייר הֶלם, איש דנציג. הנסיך ישב אז תחת חופת קטיפה ועורות של חולדי-הרים על כסא רם, הדומה לכסא מלכים, והדום רגליו היה מצופה זהב. מאחוריו עמדו הכומר מוחוביצקי, מזכירו, ראש החצר, הנסיך ווֹרוֹניץ' והאדון בּוֹגוּסלב מַשקיביץ. מאחוריהם ניצבו נערי הנסיך ושנים-עשר שומרי-ראש, קרדומות ארוכים בידיהם ולבושם בנוסח ספרד; אבירים הדורי מדים מילאו את עומקי האולם. האדון רוזבן ביקש בשם ההוספּודר, כי הנסיך בהשפעתו הרבה ובכוח האימה אשר שמו מטיל, יטה את לב החן לצוות על הטטרים בני בּוֹדז’ק, כי לא יתנפלו על ולכיה, אשר מדי שנה בשנה יפשטו בה להרוס ולהָשם, והנסיך השיב בלטינית יפה, כי הטטרים בני בּוׂדז’ק אינם מרבים לשמוע בקול החן, כי בכל-זאת, בחודש אפריל, כּאשר יבוא טשׁוּס-מוּרזה, ציר החן, יתבע על ידו מאת החַן את דבר הרעות הנעשות לוָלכיה. האדון סקשטוסקי כבר מסר לפני כן לנסיך דין-וחשבון על דבר שליחותו וכל הקורות אותו בדרך, וכן גם את אשר שמע על-אודות חמלניצקי ובריחתו לסיץ'. הנסיך החליט להסיע גדודים אחדים אל עבר קודק, אבל לא ייחס חשיבות יתירה אל הענין הזה. וכך, כאשר שום דבר, כפי אשר נדמה, לא עמד לסכּן את השלום ואת עוצמתה של הממלכה אשר מעבר לדניפר נפתחו בלובני חגיגות ושעשועים, גם לכבוד הציר רוזבן, אשר שהה שם, וגם מפני שהאדונים בודזינסקי ולסוטה חילו בגלוי את פני הנסיך בשם בן שר-הגליל פּשֶיֶימסקי לתת לזה לאשה את העלמה הנסיכה הבכירה אנה, ולבקשתם זאת נענו להם גם הנסיך וגם הנסיכה גריזלדה.
אך לב וולודיובסקי הקטן כאב עליו לשמע הדבר הזה, וכאשר ניסה סקשטוסקי לעודדו בדברי נחומים, השיב:
– נקל לדבר לך, כי כאשר תחפוץ, הנה אנה בורז’ובוהטה לך תהיה. היא הרבתה פה להזכירך תמיד ולדבר עליך טובות; בתחילה חשבתי, כי היא מזכירה את שמך ומהללת אותך, כדי לעורר קנאה בלב ביחוביץ, ואולם אני רואה, כי לא אחריו לבה הולך, ואך לך הוּא רוחש אהבה.
– מה לי ולה? שוּב אליה – מצדי אין כל עיכוב. ואולם אַל לך לשגות עוד בנסיכה אנה, כי אם לא כן, תדמה למי שאומר לכסות בכובעו על פֵניקס בקנו.
– יודע אני, כי פניקס היא, ועל-כן לא אוּכל להתנחם עליה וארד ביגון שאולה.
–חיֹה תחיה ועוד נשים רבּוֹת תאהב, אך אל נא תשגה באהבת הנסיכה בַּרבַּרה, כי בן ווֹייבודה אחר יטאטא לך אותה מלפני האף.
– האם הלב הוא עבד, אשר תוכל לפקוד עליו? האם על עיניך תפקוד, כי לא תבֵּטנה אל בריה נפלאה כנסיכה ברברה אשר למראֶהָ גם לב חיה רעה ימס?
– בעל תאבון אדירים אתה, לעזאזל! – אמר האדון סקשטוסקי – הנני רואה, כי גם בלעדי עזרתי תתנחם, ואולם עוד הפעם אומר לך: שוּב אל אנה, כי מצדי אינה צפויה לך הפרעה כלשהי.
ואולם אנה לא העלתה מעולם על לבה, כי תהיה לאשה לווֹלודיובסקי, לעומת זאת היתה רגוזה, מסוּקרנת וכעוּסה למראה אדישותו של סקשטוסקי כלפיה, כי מאז חזר מדרכו הרחוקה כמעט ולא הביט אליה. לכן בערב, כאשר בא הנסיך בלוית גדולי שרי-הצבא ושרי-חצרו אל חדר-האורחים של הנסיכה, לשעת שיחה, הציצה אנה מאחורי כתפי גברתה (כי הנסיכה היתה גבהת-הקומה ואנה נמוכה), והיתה חוקרת את פני-הקצין בעיניה השחורות והקטנות, באשר שאפה למצוא את פתרון החידה. ואולם עיני סקשטוסקי, כמו רעיונותיו, תעו במקום אחר, וכאשר נפגש מבטו עם מבט עיני העלמה, הנה ראתה, כי שקוע הוא במחשבותיו ועיניו כעין הזכוכית ואינן רואות את העלמה אשר לפנים שר באזניה:
כְּאוֹרְדָה שֶׂל טַטַּרִים אַתְּ מוֹלֶכֶת,
שְׁבִי אֶת לִבִּי אַתְּ בּוֹ מוֹלֶכֶת..
– מה זה היה לו? – שאלה בלבה חביבת כל-החצר, וברקעה ברגלה הקטנה החליטה לחקור את הדבר לאשורו. אמנם לבה לא רחש אהבה לסקשטוסקי, אך מאשר הסכינה לתהילות הגברים ודברי אהבתם, רע היה הדבר בעיניה, כי סקשטוסקי אינו שם לב אליה, ובכעסה הגדול נכונה היתה לשגות כולה באהבת האיש המעֵז לחדול מאהוב אותה.
פעם אחת, ברוצה להביא פקעות של חוטים לנסיכה, פגשה את האדון סקשטוסקי, אשר יצא מחדר-המשכב אשר לנסיך. היא עלתה עליו כרוח סערה, כמעט פגעה בו בחזהָ, ובהירתעה לאחור, קראה:
– הוי! מה נבהלתי! שלום, אדוני!
– שלום לך, העלמה! האם פני מפלצת לי, שכה תבהלי מפני, העלמה?
היא ניצבה ועיניה מושפלות, ובידה סילסלה את קצות קווצותיה, ניתרה מרגל על רגל, וכאילו נבוכה כולה, ענתה מחייכת:
– לא, לא! לא זה הוא הדבר… באהבת-אמי נשבעתי!
פתאום הביטה אל סקשטוסקי ומיד חזרה והשפילה את עיניה:
– האם תכעס עלי, אדוני?
– אני? והאם את, העלמה, שמה את לבך אלי ואל כעסי?
– האמת אגיד, כי אינני שמה לבי לך ולכעסך, – כי מה לי ולך? האומנם תחשוב, אדוני, כי אבכה, אם תכעס עלי? האדון ביחוביץ הוא בעל-נימוס יותר ממך…
– אם כן, אין לפני דרך אחרת, בלתי אם להמנע מהיות למפגע לאדון ביחוביץ, לסור מעל פני העלמה אנה.
– האם אני עוצרת בעדך?
ובאמרה זאת נצבה אנוסיה, כחוסמת דרכו לפניו.
– האם מקרים שבת, אדוני?
– מקרים.
– ומה הבאת מקרים?
– הבאתי אתי את האדון פּוֹדביפינטה. הלא ודאי כבר ראית אותו, העלמה? זה הוא בחור נעים ומיושב.
– אל-נכון נעים הוא ממך, אדוני. ולמה-זה בא הנה?
– כדי שיהיה לעלמה הכּבודה אנה גבר, אשר תוכל לנסות בו את כוחה. ואולם עצתי נתונה לך, העלמה, לפעוׂל במלוא הכוח, כי אני יודע סוד אחד של הבחור הזה, אשר בגללו אין כל אשה יכולה לנצחו… וגם העלמה אנה לא תגבר עליו.
– במה כוחו גדול ככה?
– כי איננו יכול לשאת אשה.
– מה לי ולו? ומדוע איננו יכול לשאת אשה?
סקשטוסקי היטה את פניו אל אוזן העלמה, אך דיבר בקול רם:
– כי נדר להיות נזיר מאשה.
– לא חכם אתה, אדוני! – קראה אנה בחופזה וכרגע נעלמה כצפור נפחדה.
ואולם בערב ההוא הביטה בפעם הראשונה בשום-לב אל האדון לונגינוס. האורחים רבּו ביום ההוא, כי הנסיך ערך כּרה לכבוד פרידתו של האדון בודזינסקי. הליטאי שלנו היה לבוש בקפידה בז’וּפאן של אטלס לבן ובקוׂנטוּש של קטיפה בגון תכלת-כהה, ויפה היה אז למראה, ביחוד אחרי שהיה חגור במתניו לא החרב הגדולה של אבי-משפחתו, אך חרב עקומה וקטנה בנדן מוזהב.
עיני אנה ירו זיקים אל האדון לונגינוס, כדי להרגיז את סקשטוסקי. הקצין אולי לא היה רואה זאת, לולא ווֹלודיובסקי, אשר תקע בו את מרפקו ואמר:
– אלך שבי לפני הטטרים, אם אנה איננה פורשת רשת לרגלי קנה-הכשות הליטאי הזה.
– הגידה נא זאת לליטאי.
– אל-נכון אגיד. הזיווּג הזה יעלה יפה מאד.
– הוא יוכל לשאת אותה כפריפה בדש מעילו.
– או כסרט לכובעו.
וולודיובסקי ניגש אל הליטאי.
– אדוני! – אמר – זה לא-כבר באת הנה, וכבר זכית בנתח השמן ביותר.
– איככה, אחי הטוב והמיטיב? איככה זה?
– כי את לב היפה בנערות החצר הולכת שבי.
– אדוני הטוב והמיטיב! – קרא פודביפינטה בשלבו את ידיו – מה פיך דובר?
– הבט נא אל העלמה אנה בּורז’וֹבוהטה, אשר באהבתה נשגבה פה כולנו, וראה את מבטי עיניה העוקבים אחריך. אולם הזהר נא, שבסופו של דבר לא תשלח גם אותך ללחך עשב, כשם ששלחה גם אותנו.
וולודיובסקי סיים דבריו, סובב על עקב רגל אחת ופנה למקומו הקודם. ואילו האדון לונגינוס שקע בהרהוריו. בראשונה לא הרהיב גם להביט אל עבר אַנה, ואך אחרי עבור איזה זמן העיף בה עין, כמו בלי-משים – ואולם הוא נבהל מאד ממראה עיניו, כי מאחורי גבה של הנסיכה גריזילדה ראה שתי עינים צמודות אליו, בסקרנות ובעקשנות. – “קרע, שטן” – הגה הליטאי ופניו אדמו כפני נער, עקר רגליו וברח לפינה אחרת של האולם.
ואולם הנסיון היה קשה מאד. השטן הזה, הנשקף מאחורי הנסיכה, יפה היה מאד, עיניו הזהירו באור בהיר, והאדון לונגינוס נמשך כמו בקסם להביט אליהן למצער פעם אחת נוספת. ואולם פתאום זכר את נדרו, לנגד עיני רוחו נצבו זרויקפטור, אבי אביו סטוביקה-פודביפינטה, שלושה ראשים כרותים, ורעדה אחזה אותו. הוא עשה בידו אות-צלב ובערב ההוא לא הוסיף עוד להביט אל אַנה.
אבל למחרת היום ההוא בבוקר בא אל מעון סקשטוסקי.
– אדוני המפקד, האם במהרה נצא לקרב? מה שמעת על-אודות המלחמה?
– אָץ לך הדבר, אדוני. אל נא תקצר רוחך כל-עוד לא נספחת אל הגדוד.
באשר האדון פודביפינטה לא נרשם עוד במקום זקשבסקי המת. עליו היה לחכות, עד אשר יעבור רבע-השנה מיום מות האיש, ויום זה יחול אך באחד באפריל.
ואולם באמת אץ לו הדבר ללונגינוס, ועל-כן הוסיף לשאול:
– האם הוד-הנסיך לא דיבר על-אודות הדבר הזה מאומה?
– לא אמר מאומה. אמנם, המלך לא יחדל להגות במלחמה עד יום מותו, ואולם הרפובליקה איננה רוצה במלחמה.
– והלא אמרו בצ’חרין, כי מרד הקוזקים מתחולל לבוא?
– רואה אני, כי נדרך, אדוני, מציק לך מאד. בדבר המרד, דע לך, כי עד ימי-האביב לא יקום ולא יהיה, כי אף אם בחורף זה אין קור, הלא החורף הוא חורף. היום הוא יום חמשה-עשר לחודש פברואר, ובכל יום ויום עלול הקור להתחזק, והקוזק אינו יוצא למלחמה כל-זמן שאינו יכול לחפור חפירות סביבותיו, כי הקוזקים נלחמים בעוז מאחורי הסוללות, ובשדה אינם יכולים לעמוד בפני אויביהם.
– ובכן עלי לחכות עוד גם למרד-הקוזקים?
– הבא נא בחשבון, אדוני, גם זאת. כי אף אם תמצא ידך לכרות בשעת המרד את שלושת הראשים, אשר אתה רוצה בהם, עדיין ספק הוא, אם בזה תשלם את נדרך, כי הן לא כנוסעי-הצלב או כטורקים הקוזקים, באשר גם הם גם אנחנו, אֵם אחת ילדתנו.
– אנא, האל הגדול! יתד תקעת, אדוני, במוחי! אובד הנני! יפתור נא לי הכומר מוחוביצקי את השאלה הזאת, ואם לא, גם רגע לא אנוח.
– אל-נכון יפתור לך את השאלה, כי הוא מלומד וירא-אלהים. אולם לבי סמוך ובטוח, כי זה גם יהיה פתרונו. מלחמת-אזרחים היא מלחמת-אחים.
– ואם יבואו אחרים לעזור למורדים?
– אז יהיה כר נרחב לפניך. ואולם עתה אך זאת איעצך: חכה נא ואל תקצר רוחך.
ואולם גם האדון סקשטוסקי בעצמו לא יכול לשמוע לעצה אשר יעץ. רוחו ערגה לפעולה, למעשה, נפשו כבר בחלה בחגיגות אשר בחצר ובפני האנשים, אשר לפנים התענג על מראיהם. האדונים בודזינסקי, לסוׂטה ורוזבן אורסו יצאו מלובני, ואחרי צאתם קמה שם דממה שלמה. שטף החיים נעשה לרגיל. הנסיך היה טרוד בעניני-נכסיו הרבים והעצומים, ובבוקר-בבוקר נסגר בלשכתו עם פקידיו, אשר באו אליו מכל ארץ רוס ומגליל סנדומיר – ובכן אך לעתים רחוקות פקד את הצבא. המשתאות ההומים, אשר ערכו שרי-הצבא, שבהם דוּבּר ביניהם על-דבר המלחמות, העתידות לבוא, עייפו את סקשטוסקי, ולכן לקח את רובהו על שכמו, ויצא לצוד ציד אל הנחל סוֹלוֹניצה, אשר לפנים היכה שם ז’וּלקוֹבסקי מכה גדולה מאד את נַלֶבַיקה, לוֹבּוֹדה וּקרֶמפסקי. עקבות המלחמה ההיא כבר נמחו גם מזכרונות בני-אדם וגם ממקום-הקרבות. יש אשר עוד הקיאה האדמה מקרבה עצמות אדם לבנות ומעבר לנחל נראתה סוללה, אשר שפכו אז הקוזקים ומאחוריה הֵגֵנו על עצמם בגבורה נפלאה גדודי נלביקה ולוֹבּוֹדה. ואולם גם על הסוללה כבר צמחו שיחים עבותים. שמה נמלט סקשטוסקי מפני שאון החצר, ותחת לירות שם אל הצפרים, השתקע במחשבותיו; שם העלה לנגד עיני רוחו את דמות העלמה אהובתו; שם, בתוך הערפל, איוושת השיחים והסוּף ורוח העצבון, השפוך על המקום ההוא, הונח לו מעקת לבו.
אך אחרי-כן החלו לרדת גשמים רבים, אשר בישרו את בוא האביב. מימיו הגואים של הנחל סולוניצה הפכו את כל הסביבה לבוץ טוֹבעני, קשה היה לו לאדם להוציא את ראשו החוצה. ככה ניטל מאת סקשטוסקי מפלט נחמתו היחיד, אשר מצא בתעותו בדד בשדה. בין כה וכה גדל אי-השקט בנפשו – ואכן, בצדק. בראשונה קיווה, כי אם אך יצלח בידי הנסיכה קורצויץ לשלוח את בּוֹהון מביתה, תביא את הילנה ללובני, ועתה אבדה גם תקותו זאת. מרוב הגשמים התקלקלו הדרכים, הערבה אשר בשני עברי הנהר סוּלה, במרחק מילים אחדים, היתה לביצה גדולה, אשר אין לעבור בה, עד אשר תבוא שמש האביב החם לאַדות את שפעת-מימיה ואת הטחב שבה. במשך כל העת ההיא תהיה הילנה בידי אפוטרופסיה, אשר סקשטוסקי לא האמין בהם, בקן זאבים, בין פראים, אשר שנאו אותו. אמנם טובתם דרשה מהם, כי יכבדו את הבטחתם לסקשטוסקי, וכמעט לא היתה לפניהם דרך אחרת, אבל מי זה יכול לדעת, מה הם חושבים לעשות, מה ירהיבו עוז בנפשם לעשות, ביחוד אחרי אשר תכבד עליהם ידו של הקוזק היפהפה והאיום, אשר, כנראה, אהבו אותו, וגם יראו מפניו. לא נקל יהיה להכריח אותם לתת לו את הילנה, ואמנם מקרים כאלה לא לעתים רחוקות קרו. ככה עשה בשעתו רֵע נלביקה האומלל, לוֹבּוֹדה, אשר הכריח את הגבירה פּוֹפּלינסקה לתת לו לאשה את העלמה, בת-טיפוחיה, אף כי היתה מבנות רמי-המעלה, ואף כי בכל לבה שנאה את לובודה. ואם אמת בפי אלה אשר סיפרו על-דבר עושרו הגדול של בּוהון ואוצרותיו הרבים, הלא יכול הוא לשלם להם גם כופר-נפש העלמה וגם מחיר האחוזה רוזלוגי, אשר תאבד מהם. ואחרי-כן מה יעשה? אחרי-כן – אמר האדון סקשטוסקי בלבו – יודיעוני בלעג, כי הדבר קם והיה, והם יברחו אל יערות ליטא או מַזוׂבשה, גם ידו החזקה של הנסיך לא תמצאם. האדון סקשטוסקי חרד כמוכה-קדחת בהעלותו זאת על לבו, התהפך על מקומו מצד אל צד כזאב קשור בשרשרת, ניחם על דברו, דבר-אביר, לנסיכה הזקנה – ולא ידע מה לעשות, והוא הלא שנא מעודו לכרוע תחת נטל המקרים. עז-רוח היה ומעולם לא חת מפני כל. הוא לא חיכּה לגורל, כי יביא לידו את אשר יביא; הוא אהב להאבק עם גורלו ולהכריחו להביא לו את אושרו – לכן קשתה עליו שבתו בלוּבּני בחיבוק-ידים.
ובכן החליט לפעול. לו היה נער נושא-כלים, זֶ’נדז’יַן שמו, והוא אחד מבני-האצילים הקטנים מארץ פּוֹדליאשה, בן שש-עשרה שנה, אבל חרוץ וערום כשועל, ואותו החליט לשלוח אל הילנה, וגם לרַגל את בני משפחת קורצויץ'. כבר עבר החודש פברואר; הגשמים חדלו, במארס טוהרו פני השמים והדרכים אל-נכון יבשו מעט. ז’נדז’ין הכין עצמו לצאת לדרכו. האדון סקשטוסקי נתן בידו מכתב, נייר, עט ובקבוק דיו, עליהם ציוָהו לשמור כבבת-עינו, כי זכר, שמותרות כגון אלה אינם בנמצא ברוזלוגי. גם נצטוה הנער, כי לא יאמר מי שלח אותו, כי יאמר שלצ’חרין הוא נוסע, ויתבונן היטב אל כל אשר יראה, וביחוד לחקור לדעת היטב את אשר עם בוהון, איה מקומו ומה מעשהו. ז’נדז’ין לא חיכה עד אשר יִשְנה לו סקשטוסקי את דבריו, עלה על סוסו, השמיט את כובעו על אוזנו האחת, השריק בפרגולו ויצא לדרך.
בשביל סקשטוסקי היו אלה ימי ציפיה קשים. לבילוי הזמן היה עורך מדי פעם קרב מקלות עם האדון וולודיובסקי, אשר היה מומחה גדול באומנות זו, או מטיל כידון אל טבעת. וגם קרה דבר בלובני, אשר הקצין כמעט שנפל לקרבן לו. ניתק מעליו אחד הדובים את אזיקיו בחצר הארמון, פצע שני שומרי הסוסים, הבהיל את סוס פקיד החצר חלֶבּובסקי, ואחרי כן הסתער על סקשטוסקי שהלך אז מבית הנשק אל הנסיך, בלי חרב למתניו, ואך בידו נשא מפּץ9). הקצין היה בכל רע, אך האדון לונגינוס אשר ראה זאת מרחוק, אחז בחרבו, חרב זֶרְוִיַקְפּטוּר, וחש לבוא לעזרתו. האדון לונגינוס הוכיח אז, כי הוא ראוי להיות נכד לסטוביקה, כי לעיני כל אנשי החצר כרת בתנופת-חרב אחת את ראש הדוב ורגלו האחת, ואת מעשה הגבורה הזה ראה הנסיך בעצמו בהשקיפו בעד החלון, ואחרי כן קרא אליו את האדון לונגינוס, והובילהו אל חדרי הנסיכה להציגו לפניה. שם גם ליבבה אותו אַנה בורז’ובוהטה באחת מעיניה, ולמחרת היום ההוא אולץ ללכת אל הכנסיה להתוַדות שם לפני הכומר על הרהוריו הרעים, ואחרי כן לא בא שלושה ימים אל הארמון, עד אשר גירש בתפילותיו הרבות את התאוה מלבו.
בין כה וכה עברו עשרה ימים וז’נדז’ין לא שב עוד מדרכו. סקשטוסקי רזה מאד מגעגועים, עד-אשר אנה בורז’ובוהטה שאלה אותו על-ידי שליחיה, מה לו – וקַרבּוֹני, רופא הארמון, רשם לו אילו תרופות לעודדו מדכאונו. ואולם לוֹ היו דרושות תרופות אחרות, כי יום ולילה הגה אך בהילנה, – ידע, כי לא רגש חולף ועובר הוא הרגש שקינן בלבו, אך אהבה עזה, אשר אם לא תבוא על סיפוקה תפוצץ את לבו משל היה כלי חרס.
ונקל אפוא לשער את שמחת האדון סקשטוסקי, כאשר יום אחד, כעלות השחר, בא ז’נדז’ין אל מעונו, כולו מכוסה רפש, עיף ויגע, כחוש, אך שמח, ובשורה טובה כאילו חרותה על מצחו. סקשטוסקי קפץ ממטתו, וברוצו אליו, אחז בזרועותיו וצעק:
– היש בידך מכתבים?
– יש, אדוני, הנה הם.
הקצין חטף מידיו את המכתבים והחל לקרוא. זמן רב היה מפקפק בדבר, אם ז’נדז’ין, לוּ גם יצליח בשליחותו, יביא לו מכתב, כי לא היה בטוח שהילנה יודעת את מלאכת הכתב. הנשים מגלילות הסְפר לא היו משׂכילוֹת, והילנה, נוסף לזאת, עוד גוּדלה בין אנשים גסים. ואולם, כנראה, אביה, הוא שלימד אותה את המלאכה הזאת, כי כתבה מכתב גדול, ארבעה עמודים הכיל. אמנם לא ידעה המסכּנה להביע את מחשבותיה באמרים יפים, במליצות, אבל כתבה, פשוט, מה שהגה לבה, כדברים האלה:
– “עד-עולם לא אשכחך, אדוני, אתה, אדוני, אולי תשכחני, כי שמעתי, שיש ביניכם אנשים פוחזים. ואולם אם שלחת את נערך אלי דרך מילים רבים, אות הוא, כי נעימה אני לך, כמו שאתה נעים לי, ועל-זאת אני מודה לך מקרב לבי. אל נא תחשוב, אדוני, כי לא למורת רוחי וצניעותי הוא לכתוב לך על-אודות אהבתי, אבל טוב לגלות את האמת מאשר לשקר או להעלים את האמת. שאלתי את האדון ז’נדז’ין, מה מעשיך בלובני ומה הם מנהגי החצר הגדולה, וכאשר סיפר לי את דבר יפי העלמות והליכותיהן הנעימות, כמעט שעיני נתכסו דמעות מצער רב…”
כאן הפסיק את קריאתו, ושאל את ז’נדז’ין:
– מה-זה סיפרת שם, פתי?
– היטבתי לספר, אדוני! – השיב ז’נדז’ין.
סקשטוסקי המשיך לקרוא:
“…כי איך זה אָדמה אנכי, נערה פשוטה, אליהן. ואולם הנער סיפר לי, כי אתה, אדוני, אינך רוצה להתבונן אף אל אחת מהן…”
– היטבת לספּר! – קרא הקצין.
אמנם ז’נדז’ין לא ידע מה הדבר, כי סקשטוסקי קרא את המכתב בלחש, בכל-זאת העמיד פני מבין והיה מנענע בראשו כמאשר הדברים. סקשטוסקי המשיך לקרוא:
“…וכרגע הונח לי מעצבוני ואתפלל לאלהים, כי יתנני לחן בעיניך תמיד ויברך את שנינו – אמן. נפשי גם-אני ערגה אליך, אדוני, כמו אל אם, כי העולם חשך בעדי, יתומה אומללה, ורק בך ארוּחם… האלהים רואה ללבבי ויודע, כי טהור הוא, ענין אחר הוא זה שאני נערה פשוטה, ולזאת תסלח לי…”
בהמשך מכתבה הודיעה הילנה, כי תבוא עם דודתה ללובני, אחרי אשר אך יוטבו הדרכים, וכי דודתה בעצמה רוצה להחיש את צאתן ללובני, כי מצ’חרין באות שמועות על-דבר מהומות בין הקוזקים, והיא מחכה אפוא רק כי ישובו הנסיכים הצעירים, אשר נסעו לבוהוסלב ליריד הסוסים.
“אמנם קוסם הנך, אדוני, – הוסיף סקשטוסקי לקרוא במכתב, – כי הצלחת למשוך אחריך גם את לב דודתי…”
סקשטוסקי חייך בקראו את הדברים האלה, כי זכר באילו דרכים משך אחריו את לב הדודה. בסוף מכתבה הבטיחה אותו הילנה, כי עד עולם לא תחדל לאהוב אותו אהבת אמת, כאשר על האשה לאהוב את בעלה. ובכלל נשקף מן המכתב הזה לב טהור באמת, ולכן קרא אותו הנסיך כעשרים פעם מראשיתו ועד אחריתו ואל לבו אמר: “נערה נפלאה שלי! יעזבני אלהים, אם אעזבך כל ימי חיי”.
אחרי כן שאל את ז’נדז’ין על כל אשר ראה ושמע בדרכו.
והנער הפּיקח סיפר לו את כל דברי מסעו. קיבלו אותו ברוזלוגי בסבר פנים יפות, הנסיכה הזקנה חקרה ודרשה אותו על-דבר סקשטוסקי, וכאשר נודע לה מפיו, כי הוא אביר מפואר ומנאמניו של הנסיך וגם עשיר גדול, שמחה מאד.
– אף זאת שאלתני – אמר ז’נדז’ין – אם אתה, אדוני, מקיים תמיד את הבטחותיך, ואני השיבותי לה: “גבירה נכבדה! לוּ הבטיח לתת לי במתנה את הסוס האביר, אשר רכבתי עליו בבואי הנה, כי עתה ידעתי, כי לי הוא…”
– פּיקח אתה – אמר סקשטוסקי – ואולם אם ערבת ככה לי, יהיה הסוס לך. ובכן לא עשית כאשר צויתיך. גילית, כי אני שלחתיך!
– אמנם סיפרתי, כי ראיתי, שיש לספר זאת, וכרגע האירו אלי פנים, וביותר העלמה, אשר היא נפלאה ביפיה מאין כמוה בעולם. וכאשר נודע לה, כי מאתך, אדוני, הנני שלוח, לא ידעה עוד במה תכבדני. לולא היו הימים ימי צום, כי עתה טוב היה לי שבתי שם כמו בגן-עדן. כאשר קראה את מכתבך, אדוני, כיסתה אותו בדמעותיה מרוב שמחה.
סקשטוסקי החשה גם הוא מרוב שמחה, ואך אחרי רגע חזר ושאל:
– ועל-אודות בּוֹהון לא נודע לך כל דבר?
– לא טוב היה בעיני לשאול את העלמה ואת הזקנה על-אודות האיש הזה. ואולם באתי בדברים עם הטטרי הזקן צ’חלי אשר אף אם הוא עובד-אלילים, עבד נאמן הוא לעלמה. הוא סיפר לי, כי בתחילה כולם רגזו עליך, אדוני, אבל אחרי-כן נרגעו, כי נודע להם, שכל השמועות על-אודות האוצרות הרבים אשר לבוהון שמועות-שוא הן.
– איך נודע הדבר הזה להם?
– כה היה המעשה: שיבינסקי היה נושה בהם כסף. כאשר בא מועד-הפרעון, פנו אל בּוהון: הלווה! – והוא אמר: חפצי חן טורקיים יש לי מעט, אבל כל אוצר אין לי, כי כל מה שהיה לי, אמר, פיזרתי. כאשר אך שמעו זאת, מיד ירד ערכו בעיניהם, ואילו ערכך, אתה, אדוני, עלה מאוד.
– אמנם היטבת לחקור כל דבר.
– אדוני! לוּ חקרתי לדעת דבר אחד מבלי-חקור את הדבר השני, כי עתה היית, אדוני, אומר לי: את הסוס נתת לי, ואת המרדעת לא נתת. מה היית, אדוני, עושה בסוס בלי מרדעת?
– קח לך גם את המרדעת.
– תודה לך, אדוני, הם שלחו את בּוׂהון לפֶּרֶיַסלב, וכאשר נודע לי הדבר הזה, אמרתי בלבבי: מדוע לא אלך גם אני לפריסלב? אם אעשה כזאת, יאהבני אדוני, ואז אמהר לעלות מעלה-מעלה…
– ברבע השנה החדש תסופח אל הצבא. ובכן היית בפריסלב?
– הייתי. אבל בּוֹהון לא מצאתי שם. מפקד הגדוד הזקן לוֹבּוֹדה חולה. אומרים, כי במהרה יירש בוהון את מקומו… ואולם שם נעשים מעשים מוזרים. מחיל-המגן אך מתי-מעט נשארו בגדודם – שאריתם, אומרים, הלכו אחרי בוהון, או ברחו לסיץ', ודבר זה, אדוני, חשוב מאד, כי שם, אומרים, קושרים בסתר קשר. התאמצתי להציל דבר-מה על-אודות בוהון, ואולם הוגד לי אך זאת, כי עבר אל החוף הרוסי 10); הו! אמרתי בלבבי, אם כן, הלא העלמה בטוחה מפחד בוהון – ואשוב הנה.
– היטבת אשר עשית. וכל מקרה לא קרך בדרך?
– לא, אדוני, אך רעב אני מאד.
ז’נדז’ין יצא וסקשטוסקי בהשארו בחדר לבדו, קרא עוד הפעם את מכתבה של הילנה ולחץ אל שפתיו את האותיות, אשר תוארן לא היה יפה כיד אשר כתבה אותן. לבו נתמלא בטחון, הוא חשב: “לא יארכו הימים והדרכים תיבשנה, אם אך מזג-האויר יהיה נאה. בני קורצויץ' לא יבגדו בי עוד, אחרי שנודע להם, כי בוהון עני. אשאיר את רוזלוגי בידם, וגם אוסיף להם מאשר לי, אך יתנו נא לי את הכוכב אשר אהבתי…”
ואחרי אשר לבש בגדים יפים ופניו נהרו מן האושר אשר הובטח לו, הלך אל הכנסיה הקטנה, כדי להודות לאלהים על הבשורה הטובה אשר שלח לו.
פרק ו 🔗
בכל אוקראינה ובעבר-הדניפר החלו להתעורר אילו קולות המולה, כמבשרי סוּפה הקרובה לבוא; שמועות מוזרות פשטו מכפר לכפר, מחַוָה לחַוָה, כדוגמת אותם צמחים, אשר רוח הסתיו נושׂאם על פני הערבה והקרויים בפי בני-ההמון בשם אַספּרגוֹס-השדה. בערים התלחשו על-אודות מלחמה גדולה הקרובה לבוא, אף כי איש לא ידע מי וכנגד מי עומד להילחם. ואולם ברור היה הדבר, כי רעות מתחוללות ובאות על הארץ. פני האנשים לבשו קדרות. בלי-חמדה יצא האכר עם מחרשתו אל השדה, אף כי האביב הקדים אז לבוא, חם, שוֹקט, ועל פני הערבות נשמע קול הזמיר זה כבר. בערבים היו אנשי הכפרים מתקהלים על-פני הדרך, ומתלחשים על-אודות מעשים נוראים. את העוורים, הסובבים בכפרים, שם הם פורטים על קתרוס ונותנים קולם בשיר, שאלו לחדשות. יש אשר דימו, כי בלילות הם רואים נגוהות בשמים וכי הירח עולה מאחורי היערות והוּא אדום מתמיד. ניחשו, כי מפלה או מוות צפויים למלך – והמדהים הוא, כי אל הגלילות ההם, אשר הסכינו אל המהומות, המלחמות והקרבנות, לא על-נקלה חדרה האימה; ואם כה גדלה שם המהומה, אות הוא, כי סערות שאינן מצויות עומדות להתחולל.
וככל שגדל הפחד כן גדלה אי-הידיעה על דבר הסכנה הצפויה. ובכל-זאת, בין האותות אשר בישרו את הרעות היו שנַים, אשר נחשבו לעדות-נאמנה לאסונות, המתחוללים ובאים. האות הראשון היה, כי המוני זקנים המחזרים על-הכפרים וקתרוס בידיהם נראו פתאום בכל הערים והכפרים, וביניהם רבים בלתי-ידועים לאיש, ועל-אודותיהם התלחשו, כי אלה אך מתחפּשים המה. אלה הופיעו בכל מקום ומקום, ובלחשי קול ניבאו על יום-הדין וחרון-אף אלהים ההולך וקרב לבוא. האות השני היה כי אנשי השפלה החלו לשתות לשכרה.
האות השני היה רע עוד מהראשון. הסיץ', בגבולותיו הצרים, לא היה בו כדי לכלכל את כל היושבים בו. מסעות מלחמה ושוד לא תמיד נערכו, ואילו הערבות לא נתנו לחם לקוזקים, ועל כן, מדי שנה-בשנה, בימי שלום, פשטו רבים מאנשי השפלה על פני הגלילות הנושבים. בהמוניהם מילאו את כל אוקראינה, וגם את ארץ רוס. מהם אשר באו לשרת לפני הסטרוסטות, מהם אשר מכרו יין-שרוף בדרכים ויש אשר עסקו במסחר בערים ובכפרים. כמעט בכל כפר עמדה ביקתה במרחק ניכר מיתר הבתים ובו ישב איש זפּוֹרוֹז’ה. יש אשר היו להם בביקתותיהם נשים ועופות-הבית. ואיש-זפּוֹרוֹז’ה כזה, ערום ופיקח וחרוץ, היה טוב ומיטיב לכפר שבו ישב. לא נמצאו כמוהם חרשים, עושי-אופנים, בורסקים, כוורנים, ציידי דגים וחיות. הקוזק ידע כל מלאכה ועשה כל מלאכה, בנה בתים, וגם מרדעות לסוסים עשה. ואולם רובם לא היו מתישבים שלווים, כי חייהם במקומות שבתם היו אך חיי-שעה. כל איש אשר ביקש להוציא לפועל את זממו בנשק, להתנפל על שכנו, או להגן על נפשו מנקמת רעהו, אך הוציא הקול, ומיד מיהרו הקוזקים לבוא אליו, כעורבים הממהרים לטרוף טרף. השתמשו בהם גם האצילים, השתמשו השרים, אשר תמיד רבו איש ברעהו, ואולם כאשר גם עסקים כאלה לא היו, ישבו שלווים בכפרים, עובדים עבודה קשה ובזיעת-אפים אוכלים את לחמם.
מצב זה נמשך, כרגיל, שנה, שנתים, עד אשר פתאום נפוצה השמועה כי קוזקים עולים על אילו מקומות, איזה אַטמן עולה על הטטרים, או על ה“לחים”, או על האדונים הפולנים בוָלכיה; והנה כל עושי-האופנים, החרשים, הבורסקים, הכּוורנים השליכו עד-מהרה את מלאכת-ידם והתחילו לשתות לשכרה בכל בתי-המרזח האוקראיניים.
אחרי שנתנו ביין-שרוף את כל אשר היה להם, המשיכו לשתות בהקפה, “לא על אשר להם עתה, אלא על אשר יהיה להם”, כדבריהם. בשוד אשר יביאו אתם ישלמו את חובות הוללותם.
תופעה זו חזרה ונשנתה לעתים כה קרובות, עד אשר רגילים היו תושבי אוקראינה המנוסים לומר: “הו, הומים בתי-המרזח מהמוני השפלה, סימן כי באוקראינה דבר-מה עומד להתרחש”.
ראו זאת הסטרוסטות, והגבירוּ מיד את המשמרות במצודות ועקבו בשימת-לב אחר כל הנעשה על סביבם, מפקדי הצבא אספו את אנשיהם, האצילים שלחו את נשיהם וילדיהם אל הערים.
והנה בימי האביב ההם החלו הקוזקים לשתות לשכרה, הרבה יותר מאשר לפנים, לבזבז את כל רכושם, אשר רכשו להם בעבודתם, ולא אך במחוז אחד, לא אך בגליל אחד, כי אם בכל ארץ רוס, לאורכה ולרוחבה.
אמנם עמד להתרחש דבר-מה אף כי אנשי השפלה בעצמם לא ידעו מה הוא הדבר. החלו לדבּר על-אודות חמילניצקי, על בריחתוֹ לסיץ', ועל קוזקי-הערים מצ’רקסי, בּוֹהוּסלב, קוֹרסוּן וערים אחרות, אשר ברחו אתו יחדיו – ואולם סיפרו גם דברים אחרים. זה שנים נפוצו שמועות על-אודות מלחמה גדולה עם עובדי האלילים, אשר המלך חפץ בה, למען תת לצעירי הקוזקים הטובים את היכולת להרבות שלל, אך הלחים לא רצו – עתה התערבו השמועות האלה בשמועות החדשות ועוררו בלבות האנשים אי-שקט וציפיה לקראת משהו בלתי-רגיל.
אי-שקט זה חדר גם מבעד חומות לובני. שוב אי אפשר היה לעצום עינים לנוכח כל הסימנים ההם, וביחוד לא יכול הנסיך ירמי להתעלם מהם, כי עיניו היו תמיד פקוחות על כל הנעשה. אמנם בממלכתו לא הגיע אי-השקט לידי נקודת-רתיחה – הפחד מפני הנסיך ריסנה את היצרים – ואולם אחרי עבור איזה זמן החלו פושטות שמועות, כי פה ושם באוקראינה מתקוממים האכרים כנגד האצילים, כי הם הורגים ביהודים, כי בכוח הם תובעים לספחם על אנשי-הצבא ולצאת למלחמה על עובדי-האלילים וכי מספר הבורחים לסיץ' הולך וגדל.
הנסיך שלח אפוא את ציריו: אל מושלה של קרקוֹב, אל האדון קלינובסקי, אל לוֹבּוֹדה אשר בפריסלב – והוא בעצמו הזעיק את עדריו מן הערבות ואת חילו מעמדות-הספר. בין כה וכה הגיעו שמה שמועות מרגיעות. ההטמן הגדול הודיע את כל אשר ידע על-אודות חמילניצקי, ואולם לא היה סבור, כי יש בהתרחשויות אלה כדי לחולל סערה; האדון ההטמן של הצבא כתב, כי “בני הבליעל, כרמשים הללו, רוחשים תמיד בימי האביב”. ואילו אחד מוותיקי הקצונה, הזקן זצ’ויליחובסקי, כתב אל הנסיך מכתב, ובו השביע אותו, כי לא יהיו המקרים קלים בעיניו, באשר סוּפה גדולה נישאת משׂדי-הפרא. על-אודות חמילניצקי כתב, כי מן הסיץ' יצא לקרים, כדי לבקש עזרה מן החַן. “וכפי אשר הודיעוני ידידים מן הסיץ' – כתב – הרי ראש מחנה הקוזקים מזעיק אליו חיל-רגלים וחיל-פרשים מגדות כל הפלגים והנחלים, מבלי אשר יגלה לאיש, מדוע הוא עושה ככה. על כן אני סבור, כי הסופה הזאת תתרגש על ראשינו בסיועם של הטטרים. מי יתן ולא תביא זוֹ לאבדן כל אדמות רוס.”
הנסיך סמךְ יותר על זצ’ויליחובסקי מאשר על ההטמנים, באשר ידע, כי אין כמוהו בכל ארץ רוּס, אשר ידע את הקוזקים ואת תחבולותיהם, ובכן החליט לאסוף אליו אנשי צבא ככל אשר יוכל ובעת ועונה אחת לחקור לדעת את האמת לאשורה. בוקר אחד ציוָה לקרוא אליו את האדון ביחוביץ, קצין בגדוד וָלכיה, ואמר לו:
– אתה, אדוני, תצא מטעמי לסיץ', אל האטמן, ראש מחנה הקוזקים, למסור לו את המכתב הזה, החתום בחותמי, חותם השליט על הארץ הזאת. ואולם למען אשר תדע את אשר תעשה, אני אומר לך: המכתב הוא אך כסות-עינים, וכל הערך הגדול אשר לשליחותך ביד בינתך הוא, כי תביט אל כל הנעשה שם, וידעת כמה אנשי צבא כבר גייסו, ואם עודם מגייסים. ביחוד אני מצוה אותך, כי תתחבר אל אנשים לחקרם בנוגע כל אשר עם חמילניצקי, איפה הוא ואם אמת הדבר, כי הלך לקרים, למען בקש עזרה מאת הטטרים. ההבינוֹת, אדוני, את דברי?
– כאילו חקק אותם איש על כפי.
– דרך צ’חרין תסע, בדרכך לא תנוח יותר מלילה אחד. בבואך לצ’חרין תסור אל קצין-הדגל זצ’ויליחובסקי, למען אשר יתן בידך מכתבים לסיץ' אל מיודעיו, ואתה תמסור להם את המכתבים האלה בסתר. הם יספרו לך את כל אשר ידעו. מצ’חרין תסע לקודק, ושם תדרוש בשמי בשלום האדון גרודזיצקי, ומסרת לידו את המכתב הזה. הוא יצווה להעבירך בנהר דרך הסלעים ואת מורי-הדרך שלו ישלח אתך. גם בסיץ' אל תתמהמה, הבט וראה, הקשב ושוב, אם חיה תחיה, כי השליחות הזאת רבת סכּנות.
– אתה, אדוני הנסיך, אדון הנך לחיי. וכמה אנשים אקח אתי?
– ארבעים חייל כמשמר-ליווי תקח אתך. היום לעת-ערב תצא מזה ולפני צאתך תבוא אלי לשם הוראות נוספות. שליחות נכבדה אני מפקיד בידך.
האדון ביחוביץ יצא שמח וטוב-לב; במסדרון פגש את סקשטוסקי ועוד אחדים מקציני חיל-התותחנים.
– מה עשית שם? – שאלוהו.
– היום אני יוצא מזה.
– לאן? לאן?
– לצ’חרין; ומשם אלך הלאה.
– אם כן, בוא נא אתי, – אמר סקשטוסקי. ואחרי אשר הביאו אל מעונו, פתח להפציר בו, כי יוותר על השליחות למענו.
– אם חבר אתה לי – אמר – שאל ממני את אשר תשאל, סוס טורקי, מבחר סוסי ולכיה אתן, לא אמנע ממך מאומה, ובלבד שאוכל לנסוע, כי נפשי יוצאת ללכת שמה! אם ממון אתה רוצה, גם אותו אתן לך, אך תן נא לי לנסוע שמה. תהילה לא תתן לך השליחות הזאת, כי המלחמה, אם תפרוץ, עד-מהרה תפרוץ, ואתה, יתכן, לא תשוב חי. וגם זאת אני יודע, כי אַנוּסיה אהובה עליך, כמו שהיא אהובה על אחרים – אם תסע, יבלבלו דעתה אחרים.
הנימוק האחרון הוא שהשפיע ביותר על לב האדון ביחוביץ, אךְ עדיין התעקש. מה יאמר הנסיך אם ימסור את שליחותו לאחר? האם לא יראה זאת בעין רעה? והלא זה היה מעשה חסד שעשה עמו הנסיך להטיל עליו שליחות זו!
לשמע דבריו אלה מיהר סקשטוסקי אל הנסיך, שם ציוָה על הנער המשרת להודיע לנסיך על בואו.
אחרי רגע חזר הנער והודיע לו, כי הנסיך מרשה לו להכנס אליו.
לב סקשטוסקי דפק בקרבו כפטיש מחשש פן ישמע מפי הנסיך “לא” קצר, שלאחריו אין עוד לעשות דבר.
– מה שאלתך? – שאל הנסיך בראותו שקשטוסקי ניצב לפניו.
סקשטוסקי קד קידה עמוקה.
– הוד הנסיך, באתי להתחנן לפניך, כי בידי תפקיד את דבר השליחות לסיץ'. ביחוביץ ייתכן והיה מוותר, כי ידידי הוא, ושליחות זו חשובה בעיני כחיי – אולם ביחוביץ ירא אך מפניך, אדוני הנסיך, פן יהיה הדבר הזה רע בעיניך.
– בשם אלהים! – קרא הנסיך – לולא חשבתי, כי למורת רוח תהיה לך שליחות זו, אחרי אשר זה-לא-כבר חזרת מדרך רחוקה, כי עתה לא הייתי שולח שמה איש אחר זולתך.
– אדוני הנסיך, אף אם בכל יום ויום הייתי שלוּח ממך בשליחותך, בכל לבי אסע לעבר המקומות ההם.
הנסיך סקר אותו בעיניו השחורות, וכעבור רגע שאל:
– מה לך שם?
הקצין עמד נבוך, כאשם, מבלי אשר יכול לשאת את מבטיו הבוחנים של הנסיך.
– הנני רואה שעלי לספּר את האמת, – אמר, – כי מפניך, אדוני הנסיך, אין להעלים כל דבר, ואולם אינני יודע, אם תטה אלי חסדך, אדוני הנסיך.
וסקשטוסקי החל לספר, איך הכיר את בת הנסיך וַסיל, איך נקשרה נפשו בנפשה מרוב אהבתו לה ואיך ערגה נפשו לראותה עתה ולהביאה אתו ללובני בשובו מן הסיץ', למען יהיה לה מחסה מפני סערת הקוזקים ומפני תוקפנותו של בוהון. מידיעת הנסיך העלים אך את נכליה של הנסיכה הזקנה, כי נשבע לה בהן צדקו. ואולם המשיך בהפצרות, כי הנסיך ימסור בידו את השליחות אשר כבר מסר לביחוביץ.
– גם כךְ הייתי מרשה לך לנסוע שמה, ואולם אם חכמתך עמדה לך לתאם יחד את ענינך עם השליחות ההיא, חובה היא לי למלא את חפצך!
הוא מחא כף, ובהופיע נערו לפניו ציוָה עליו לקרוא לאדון ביחוביץ.
סקשטוסקי נשק בשמחה את ידי הנסיך, וזה חיבק את ראשו וציווה עליו להרגע. הוא אהב מאד את סקשטוסקי, על היותו חייל אמיץ-לב וקצין מצטיין, שהוא יכול לסמוך עליו בכל עניני-הצבא. מלבד זאת היתה ביניהם אותה ההתקשרות שיש תמיד בין הסר למשמעת אדוניו והוא מוקיר אותו בכל לבבו ובין אדוניו זה, היודע היטב את רגשות הכבוד, אשר לב האיש הזה רוחש לו. את הנסיך סבבו תמיד רבים מאנשי חצרו, אשר החניפו לו לתועלת עצמם, אבל לב ירמי הפתוח היטיב להעריךְ איש ואיש כערכו. הוא ידע כי טוהר לב סקשטוסקי כטוהר הדמעה – ועל-כן הוקיר אותו ולבו רחש לו תודה על רגשות הכבוֹד, אשר הוא הוגה לו.
בשמחה גם קיבל את הידיעה, כי חביבו אוהב את בת הנסיך וָסיל קורצויץ', העבד הנאמן לבית וישניוביצקי, אשר זכרו העיר בלבו עצבות, בה במידה שהיה יקר לו.
– לא על שאני כפוי-תודה לנסיך וסיל – אמר – נמנעתי לדרוש בשלום העלמה ולדעת מה אתה, אך אם אפוֹטרופסיה לא באו ללובני וכל תלונה לא הגיעה אלי, חשבתי, כי האנשים כנים וישרים, ואולם אחרי אשר הזכרת אותה לפני, זכור אזכור אותה מעתה, כאשר יזכור האדם את בתו.
רחשי פליאה הציפו את לבו של סקשטוסקי לשמע דברים אלה של אדוניו, שכנראה מוכיח את עצמו על פניו על אשר בטרדותיו הרבות והגדולות לא שם לבו אל גורלה של בת החייל ואיש החצר שלו לפנים.
בינתיים הופיע שמה האדון ביחוביץ.
– אדוני, – פנה אליו הנסיך, – דבר דיברתי; אם תאבה, תסע, ואולם הואל-נא ועשה זאת למעני: מסור את דבר שליחותך לסקשטוסקי. נימוקים מיוחדים וצודקים לו, שבזכותם רשאי הוא לבקש זאת, ואני אדאג לפצותך פיצוי נאות אחר.
– אדוני הנסיך! – השיב ביחוביץ – חסד גדול אתה, אדוני הנסיך, עושה עמדי, כי הלא אתה יכול לגזור עלי לעשות ככל אשר תצווני, ואתה לא כן עשית, כי בידי הפקדת את הדבר. לולא קיבלתי את החסד הזה בלב מלא תודה, לא הייתי ראוי לו.
– הודה נא לידידך – אמר הנסיך בפנותו אל סקשטוסקי – ולך והכון לדרכך.
סקשטוסקי הודה מלב נרגש לביחוביץ, וכעבור שעוֹת אחדות כבר היה נכון לצאת לדרכו. זה-כבר היה קשה לו לשבת בלובני, והשליחות הזאת השביעה את רצון כל מאוַייו. בראשונה יוכל לראות בדרכו את הילנה, והשנית – אמנם יוכרח להרחיק ממנה לזמן רב, אבל במשךְ זמן זה תיבשנה הדרכים שהפכו ליוון עמוק מחמת הגשמים העזים, ושוב יכשרו לאופני העגלות. כל עוד נבצר מן הנסיכה לבוא עם הילנה ללובני, היה על סקשטוסקי לחכות בלובני, או לשבת ברוזלוגי, מה שהיה נגד ההסכם אשר בינו ובין הנסיכה. ועוד רע מזה, כי לוּ ישב ברוזלוגי, כי עתה היה הדבר נודע לבוהון, ואז היה דבר שבתו שם מעורר חשד בלבו של בוהון. אכן, הילנה יכולה להיות בטוחה באמת מפחד האיש הזה אך בלובני. ומאחר שעליה היה עוד לשבת זמן רב ברוזלוגי, טוב היה אפוא לסקשטוסקי לא להשתהות ולמהר ללכת לדרכו, ובשובו יקח אתו את האנשים מחיל הנסיך ובחסותם יוביל את הנסיכה ללובני. ובחשבו כךְ החיש את מעשיו, ואחרי שהכין את כל הדרוש לו, לקח מידי הנסיך מכתבים ושמע הוראות, וקיבל כסף די הוצאות דרכו מאת שר-האוצר, ועוד שעה רבה לפני בוא הלילה יצא לדרכו, ועמו ז’נדז’ין וארבעים איש מגדוד הקוזקים של הנסיך.
פרק ז 🔗
במחצית השניה לחודש מארס היה הדבר. העשבים פרצו באוֹן ובשפע, צמחי השדה נתפרחו, הערבה שקקה חיים. בבוקר, כאשר רכב הקצין על סוסו בראש אנשיו, נדמה לו שהוא נוסע בים, אשר גליו ההומים בנשוב בהם הרוח כולם דשא. כל המקומות אשר עבר בהם היו מלאים חדוה וקולות האביב, קולות צעקה, צפצוף, שריקות, נקישת לשונות, קשקוש כנפים, זמזום עליז של רמשים; הערבה המתה ככנור, אשר יד אלהים מנגנת בו. ממעל לראשי הרוכבים נראו נצים והם כתקועים בלי-נוע בתכלת השמים ומראה צלבים להם, משולשים של אוזות-בּר, חרוזים חרוזים של עגורים; על הארץ עדרי סוסים פראים; הנה דוהר עדר סוסי-הערבה, הרוכבים רואים מרחוק את הסוסים האלה, החוֹצים בחזיהם את הדשא הגבוה, כסופה ירוצו ופתאום הם מקיפים את הרוכבים בחצי עגול וניצבים כאילו היו רגליהם תקועות באדמה; רעמותיהם פרועות, נחיריהם קרועים, עיניהם מביעות תמהון! דומה כאילו חפצם לרמוס ברגליהם את האורחים הלא-קרואים. ואולם בעוד רגע והם בורחים וממהרים להעלם, כאשר מיהרו לבוא; רק העשבים רוחשים מסביב, והפרחים מנצנצים. קול שעטת הסוסים נדם, ושוב נשמעה רק שירת הצפרים. כמו יד השמחה בכל, ואולם שמחה זו עצב ילין בתוכה. הכל מלא המיה, וריק בה – הה! ומרחב, ורחבות עד אין קץ! בסוסים לא תדביק, במחשבה לא תשיג… אלא אם כן תאהב עצבונות אלה, ריקנות זו, ערבות אלה ובנפש עורגת לרחף מעל כל אלה, על-פני הקברים הפזורים כאן לנוח, לשמוע הקולות ולהשמיע קול.
בוקר היה. טיפות גדולות התנוצצו על-פני העשבים, משבי רוח רעננים יבּשו את האדמה, שאחרי הגשמים היתה מלאה שלוּליות רחבות כאגמים, שהתנוצצו לאור השמש. אורחת סקשטוסקי התנהלה לאיטה, כי קשה היה לה להחיש דרכה, כי הסוסים שקעו מפעם לפעם באדמה הטובענית עד הברכים. ואולם הקצין אך מעט נתן להם להינפש במקומות היבשים, כי הוא אץ להגיע אל מקום חפצו ולהפרד מיד משם. למחרת היום ההוא, אחרי שעבר כברת-דרך ביער, הבחין מרחוק בטחנות-הרוח של רוזלוגי, הפזורות על-פני הגבעות. לבו הלם כפטיש. איש איננו מחכה שם לבואו, איש איננו יודע, כי הוא בא שמה; מה-זה תאמר הילנה, כאשר תראהו? הוֹ, כבר הוא רואה גם את בתי השכנים, החבויים בתוך גני-הדובדבנים, הלאה – הכפר ובו בתי אנשי-החצר. עוד הלאה הוא רואה גם את הקילון אשר על הבאר שבחצר. הוא דפק בסוסו ובעט בו, כי ימהר לרוץ, וכמוהו עשו האנשים אשר אתו, אשר חלפו על פני כל הכפר בשאון והמולה. פה ושם קפץ אכר מביתו החוצה, התבונן אל הרוכבים, עשה בידיו אות הצלב: “שדים, לא שדים? טטרים, לא טטרים?” הרפש נתז מתחת לפרסות הסוסים, עד אשר לא נראה מי ומי הרוכבים. בין כה וכה הגיעו עד לפני החצר ועצרו תחתם.
– הי, מי שם!? פתח את השער!
לקול ההמולה ונביחת הכלבים מיהרו האנשים לצאת אל החצר. נגשו אל השער אחוזי בהלה, בחשבם, כי מתנפלים עליהם.
– מי הוא הבא?
– פתחו!
– הנסיכים אינם בבית.
– פיתחו, בני עובדי-אלילים, מאת הנסיך בלובני אנחנו באים.
סוף סוף, הכירו המשרתים, כי סקשטוסקי הוא זה.
– אתה הוא זה אדוני רב החסד! תיכף, תיכף!
השער נפתח, והנה הנסיכה בעצמה יצאה מן המסדרון, סוככה בידה על עיניה וסקרה את הבאים.
סקשטוסקי קפץ מעל סוסו, ובגשתו אליה קרא:
– האם לא תכיריני, הגבירה?
– הי, אתה, אדוני הקצין, הבא! חשבתי, כי טטרים באו להתנפל עלינו. אשתחוה ואחלה לבוא אל הבית.
– אל-נכון את, גבירה, משתוממת עלי – אמר סקשטוסקי אחרי הכנסו – בראותך אותי ברוזלוגי, ואולם את דברי לא הפרתי בבואי הנה. כי הנסיך שלח אותי לצ’חרין והלאה והוא ציוה עלי לסור לרוזלוגי ולשאול לשלומכם.
– לבי ירחש תודה להוד הנסיך, האדון הטוב והמיטיב. האם לגרש אותנו במהרה מרוזלוגי הוא אומר?
– הוא איננו אומר כלל לעשות כדבר הזה, כי איננו יודע, שעליו לגרש אתכם, ואני כאשר אמרתי, כן יקום. אתם תשארו ברוזלוגי; יש לי למדי משלי.
לשמע דבריו אלה הוארו כרגע פניה, והיא אמרה:
– שב נא, אדוני, ושמח אותנו, כאשר אני שמחה לקראתך.
– ומה שלום העלמה הנסיכה? איפה היא?
– אני יודעת, כי לא אלי חשת לבוא, בחורי. שלום לה, שלום; והאהבה הממלאה את לבה עוד היטיבה את פניה של הנערה. כרגע אקרא לה לבוא הנה אליך, ואני אלך ואחליף את שמלותי, כי כלימה תכסה פני לקבל אורחים בלבושי זה.
הנסיכה היתה לבושה שמלת-בד, שדהתה מרוב ימים, פּרוָה גסה וברגליה נעלי עור-עגל לא-מעובד.
ברגע זה התפרצה הילנה אל החדר, אף כי איש לא קרא לה, כי שמעה מפי הטטרי צ’חלי מי הוא הבא. מתנשמת ושואפת רוּח מהתרגשות, היו פניה סמוקים כדובדבן, ועיניה חייכו באושר ושמחה. סקשטוסקי קפץ ממקומו, כדי לנשק את ידיה ואחרי אשר הנסיכה הזקנה חמקה מן החדר, נשק אותה גם בשפתיה, כי חם-מזג היה. וגם היא לא הירבתה להתנגד לו, בהרגישה כי מרוב אושר וחדוָה חידלת-אונים היא לכהות בו.
– ואני לא קוויתי כלל, שאתה, אדוני, תבוא הנה – לחשה, במצמצה בעיניה היפות. – אך די לך לנשק, כי לא נאה לעשות זאת.
– איך לא אנשק – השיב סקשטוסקי – אם הדבש לא ימתק לחכי, כאשר מתקו לי שפתיך? אמרתי, כי אגוַע בלעדיך, והנה הנסיך בעצמו שלחני הנה.
– האם הנסיך יודע?
– סיפרתי לו הכל. והוא שמח מאד, בשמרו את חסדו לנסיך וַסיל. הוֹ, אין זאת כי קסמת לי קסם, נערה, עד כי בלעדיך לא אראה חיים. התזכרי את האות, אשר עשה הבז, כאשר משך את ידינו זו אל זו? אות הוא, כי מאת אלוהים יצא הדבר.
– אני זוכרת…
– בהיותי בלובני הייתי הולך מרוב געגועי לסולוניצה, ושם הייתי רואה אותך כמו חיה ניצבת לנגד עיני, וכאשר הייתי פורש אליך את כפי, היית נעלמת מפני. ואולם עתה שוב לא תתחמקי עוד מפני, כי לדעתי אין עוד כל מכשול על דרך אושרנו.
– אם יהיה איזה מכשול, לא ממני ייצא.
– הגידי לי עוד הפעם, כי את אוהבת אותי.
הילנה השפילה עיניה אך בכובד-ראש ובקול ברור אמרה:
– אותך לבדך, ולא אחר בתבל, אני אוהבת.
– טובים לי דבריך אלה מכל כסף וזהב שבעולם ומכל שררה באשר אני רואה, כי כנים דבריך, אף כי לא אדע במה מצאתי חן בעיניך להוקירני ולעשות אתי את החסד הגדול הזה.
– כי רחמת עלי, כי היית לי למחסה, כי רבת את ריבי, ודיברת אלי דברים טובים ונחומים, אשר כמוהם לא שמעו עוד אזני.
הילנה החרישה, כי מרוב רגשותיה בקרבּה לא היה הדיבּר בפיה, וסקשטוסקי שוב נישק את ידיה.
– גבירה תהיי לי, לא אשה – אמר.
ושניהם החרישו רגע, אך הוא לא הסב את מבטו ממנה ועיניו לא שבעו להביט עליה, אחרי שלא ראה אותה זה זמן רב. היא היתה יפה בעיניו עוד הרבה יותר מאשר לפנים. לאור הכהה אשר בחדר, לאור קרני-השמש, אשר פזזו על שמשות-החלונות, היה מראה פניה כמראה דיוקני העלמות הקדושות בבתי-התפילה האפלים אשר ליד הכנסיות. והחום והחיים אשר הפיקו פניה אלה והחן השפוך עליהם ועל כל יצורי-גוה משכו אותו אליה באהבה עזה כמות, אהבה אשר עד-עולם לא תמוש.
מרוב חנך עוד תתעוורנה עיני בהביטן אליך! – אמר סקשטוסקי.
שיני העלמה הקטנות והלבנות התנוצצו עליזות בחייכה.
– העלמה אנה בורזובוהטה אל-נכון יפה ממני מאה מונים.
– היא דומה אליך כקערת בדיל ללבנה.
– והאדון ז’נדז’ין אחרת אמר.
– האדון ז’נדז’ין חייב מלקות. מה לי ולעלמה ההיא? תּרדינה להן דבורים אחרות דבש מן הפרח ההוא, לא מעטות הדבורים אשר שם.
את שיחתם הפסיקה כניסת הזקן צ’חלי אל החדר, כי הוא בא לקדם את פני הקצין. הוא כבר חשב את הנסיך לאדוניו בעתיד, ולכן השתחוה לו על המפתן וכרע כמנהג בני-קדם.
– ובכן, צ’חלי ישישי, אותך אקח אתי עם העלמה, היה נא משרת לפניה עד יום מותך.
– יום מותי לא רחוק הוּא; ואולם כל-עוד חי אני, שרת אשרתנה. אלהים אחד!
– בעוד חודש ימים, בשובי מן הסיץ', נצא ללובני, – אמר סקשטוסקי בפנותו אל הילנה, – ושם מחכה לנו הכומר מוחוביצקי לבוש בגדי-הכהונה כדי לקדש את בריתנו.
הילנה נתבהלה.
– האם לסיץ' אתה נוסע?
– הנסיך שולח אותי ומכתבים נתן בידי. אך אל-נא תיראי. בתפקיד הציר גם עובדי-האלילים לא יפגעו בי לרעה. לולא היו הדרכים משובשות, כי עתה שלחתי אותך עם הנסיכה הזקנה עוד היום ללובני. אבל בעיני ראיתי מה קשה לעבור בהן – ואפילו על גבי סוס.
– וכמה זמן תשהה ברוזלוגי?
– עוד הערב אצא מזה בדרך לצ’חרין. אם אקדים לצאת, אקדים לשוב. מלבד זאת, הלא עבד הנני לנסיך: עתי שלו, רצוני שלו.
– הואילו נא ובואו לסעוד לבכם, אם כבר שבעתם דברי אהבה ולחשים, – קראה הנסיכה הזקנה בהיכנסה. – הו, הו! לחיי העלמה סמוקות; כנראה, לא ישבת בטל, אבירי, ואמנם, אין להתפלא…
בדברה זאת טפחה בחיבה על זרועה של הילנה, וכולם יחדיו הלכו לאכול ארוחת הצהרים. לב הנסיכה הזקנה היה טוב עליה מאד. אחרי בוהון כבר ניחמה, ועתה הנה כבר קם הדבר והיה על-ידי נדיבות רוח של סקשטובסקי, כי האחוזה רוזלוגי עם כל יערותיה, חורשותיה, גבולותיה ומושבותיה לה ולבניה היא לאחוזת עולם.
היה זה רכוש לא מועט כלל וכלל.
הקצין שאל לנסיכים הצעירים, אם במהרה ישובו מדרכם.
– אני מצפה להם בכל יום ויום שיבואו. בראשונה קצפו עליך, אדוני, אבל אחרי כן, כאשר ראו את הליכותיך, התחילו לחבב אותך מאד בתור קרובים בעתיד, כי אמנם בעת הזאת, עת מורך-לב, קשה למצוא בחור אמיץ-רוח וגיבור כמוך.
אחרי שכילו לאכול את ארוחתם יצאו סקשטוסקי והילנה אל גן הדובדבנים, שהשתרע עד לשפת החפיר אשר מסביב לככר החצר. הגן היה מכוסה פרחים לבנים כשלג, אשר הקדימו הפעם לפרוח, מאחורי הגן נתמשכה חורשת עצי-אלונים, משם עלו קריאותיה של קוקיה.
– הקוקיה מנחשת לנו עתידות טובים – אמר סקשטוסקי – ואולם הבה נא ושאלנו אותה.
ובפנותו אל החורשה, שאל:
– קוקיה חמדתי, כמה שנים אחיה עם העלמה הזאת?
הקוקיה קראה ולא פסקה. מנו חמשים ויותר.
– כה יתן אלהים!
– אך אמת תמיד בפי הקוּקיוֹת – אמרה הילנה.
– אם כן, אוסיף לשאוֹל! – אמר סקשטוסקי בהיותו מלא רגשות אהבה.
והוא שאל:
– קוקיה חמדתי, וכמה בנים יהיו לנו?
הקוּקיה השיבה תיכף, כאילו הוזמנה מראש להשיב על שאלותיו, וקראה פעם, שתים, שלש, לא פחות ולא יותר משתים-עשרה פעם.
שמחת האדון סקשטוּסקי גדלה מאד.
– הנה, סטרוסטה אהיה, כאהבתי את אלהים! הלא שמעת, עלמה!
– לא שמעתי מאומה, – השיבה הילנה ופניה אדמו כדובדבן, – ואינני יודעת כלל מה שאלת.
– לחזור על השאלה, אם כן?
– למה זאת לך?
בשיחות ובשעשועים כאלה עבר עליהם היום כחלום. בערב הגיעה שעת הפרידה רגוּשת האהבה העזה – וסקשטוסקי יצא מרוזלוגי בדרך לצ’חרין.
פרק ח 🔗
בצ’חרין מצא האדון סקשטוסקי את זצ’ויליחובסקי, אחוז התרגשות וקוצר-רוח; באי-סבלנות רבה ציפה לבואו של ציר הנסיך, כי מן הסיץ' הגיעו אליו שמועות, אשר האחת איומה מקודמתה. הדבר כבר היה נעלה מכל ספק, כי חמילניצקי התכונן לנקום בכוח הנשק, על העַולוֹת אשר נעשו לו ועל גזל הזכויות אשר היו לקוזקים מלפנים. לזצ’ויליחובסקי נודע, כי חמילניצקי היה בקרים אצל החן לבקש את עזרת הטטרים במלחמתו עם הפולנים, ובסיץ' מצפים לבואו הקרוב עם חיל הטטרים. המלחמה אשר הוכנה בשפלה כנגד הרפובליקה בעזרת הטטרים צפנה בחוּבּה סכּנה לשלמוּתה. השוֹאה הלכה וקרבה בכל מוראה. שוב לא היו אלה שמועות-בהלה סתוּמוֹת, כי אם ידיעות ברורות וּוַדאיות על אודות ההריגות והמלחמה, הצפויות. ההטמן הגדול, אשר בראשונה לא ייחס חשיבוּת רבה אל הדבר הזה, קרב עתה עם חילו לצ’רקסי; עמדותיו הקדומניות של צבא הכתר הגיעו עד לצ’חרין, וזה בעיקר כדי לעצור בעד הקוזקים יושבי המקומות הבּצורים ובעד אנשי ההמון שהתחילו לברוח לסיץ‘. האצילים נקבצו בתוך הערים. אמרו, כי גיוּס כללי יוכרז בגלילות הדרומיים. יש אשר לא חיכו לפקודת המלך, שלחו את נשיהם וילדיהם אל הארמונות והמצודות, ובעצמם יצאו לעבר צ’רקסי. יושבי אוקראינה האומללה נתפלגו לשני חלקים: חלק אחד נהר לסיץ’ ואחד אל מחנה צבא הכתר; אחד ביקש לשמוֹר על המצב הקיים, ואחד שאף לחופש פראי; האחד ביקש לשמור על פרי עבודת דורות שלמים, והאחר ביקש ליטול אותו מידי הראשון. לשם כך היו מוכנים לרטש בקרוב זה מעיו של זה. הסכסוך הנורא, לפני שמצא לו סיסמות דתיות, אשר היו זרות לחלוטין בשביל בני השפלה, ראשית התפרצותו כמלחמה חברתית.
ואולם, אף אם שמי אוקראינה נתקשרו בעבים שחורים, ואף אם אלה כיסו את פני השמים והחשכה בישרה לילה טומן סכנות, אף אם במסתרים געש ורתח הכל, והרעמים הלכו מקצה הארץ אל קצֶהָ, עדיין לא השיגו עד מה תגדל הסוּפה ולאיזה ממדים תגיע במרוצתה. אולי לא השיג זאת גם חמילניצקי בעצמו, אשר שלח בין כה וכה מכתבים אל השליט הקרקובי, אל קומיסר הקוזקים ואל נושא דגל-הממלכה, והמכתבים מלאים תלונות וקובלנות, ועם זאת הצהרות-נאמנות והכנעה לולדיסלב הרביעי ולרפובליקה. האם ביקש בדרך זו אך להרוויח זמן כדי שיוכל להתכונן למלחמה, או חשב, כי איזה הסכם יוכל עוד לשים קץ למריבה? – שונות היו דעות האנשים בענין הזה – ואך שניים לא נתעו להאמין בשוא אף שעה אחת.
שני האנשים האלה היו זצ’ויליחובסקי ובַּרַבַּש הזקן.
גם מפקד-הגדוד הזקן קיבל מכתב מאת חמילניצקי. המכתב היה מלא דברי לעג, הטלת אימה וחרפות. “עם כל צבא זפורוז’ה יחדיו נחל לבקש ולדרוש בכל תוקף – כתב חמילניצקי – כי תשמרנה כל הזכויות אשר אתה, אדון החסד, העלמת אותן מאתנו. ויען כי העלמת אותן אך לטובת עצמך, כל צבא זפורוז’ה ידאג לעשותך ראוי להיות מפקד גדוד כבשים או חזירים, ולא שר-גדוד בני-אדם. ואני מבקש ממך, אדון החסד, לסלוח לי על שאולי מנעתי ממך איזו רוָחה בביתי הדל אשר בצ’חרין בחג ניקולי הקדוש – וכי יצאתי לזפורוז’ה מבלי אשר הודעתיך מראש ובלי רשותך”.
– ראו, אדוני, – אמר ברבש אל זצ’ויליחובסקי וסקשטוסקי, – איך הוא לועג לי, והלא אני למדתיו מלחמה, וכמעט כאב הייתי לו.
– ובכן הוא מבטיח מראש, כי עם כל צבא זפורוז’ה יחדיו יתבע את הזכויות – אמר זצ’ויליחובסקי. – המלחמה הזאת היא, פשוט, מלחמת בית, הנוראה במלחמות.
וסקשטוסקי אמר:
– אני רואה, כי עלי להחיש את דרכי; תנו לי, אדוני, מכתבים אל האנשים, אשר עלי לבוא אתם בדברים.
– האם יש בידך מכתב אל ראש מחנה הקוזקים?
– יש בידי מאת הנסיך בעצמו.
– אני אתן לך מכתב אל מפקד-גדוד קוזקי אחד, וגם לאדון בּרבּש יש שם קרוב-משפחה ובּרבּש שמו; מהם תדע כל שדרוש לך. ואולם מי יודע, אם השליחות הזאת לא איחרה את המועד? את הנעשה שם רוצה הנסיך לדעת? – התשובה קצרה: רעות הן השמועות! אשר עליו לעשות הוא רוצה לדעת? – העצה קצרה: עליו לאסוף צבא רב ככל אשר יוכל ולהתחבר עם ההטמנים.
– אם כן, שלחו רץ אל הנסיך ועוצו עצה, – אמר האדון סקשטוסקי, – עלי לנסוע, כי שלוח אני שמה ואת החלטת הנסיך אינני יכול לשנות.
– והאם אתה יודע, כי דרכך מסוכנה מאד? – אמר זצ’ויליחובסקי – ההמון פה כבר נסער מאד, עד אשר אין לשבת במנוחה. לולא צבא-הממלכה, החונה בקרבתנו, כי עתה כבר התנפל ההמון עלינו. ואם פה ההמון נסער ככה, שם על אחת כמה וכמה! כאילו שׂמת את ראשך בלוע הדרקוֹן.
– אדוני קצין-הדגל! יונה כבר היה במעי הדג, לא אך בגרונו, ובעזרת האל יצא משם בשלום.
– אם כן, לך לשלום! נכבדת בעיני על החלטתך ללכת שמה. לקודק תוכל לנסוע לבטח, שם תראה ותחליט את אשר תעשה הלאה. גרודזיצקי הוא חייל ותיק, הוא ייטיב להורות לך אשר עליך לעשות, ואל הנסיך אני בעצמי אסע; אם עלי לצאת למלחמה בימי-זקנתי, טוב לי להילחם בפיקודו מאשר בפיקודם של אחרים. בינתיים אכין לך ספינה או סירה ותופשי משוט, אשר יביאוּך לקוּדק.
סקשטוסקי יצא משם, ופנה אל מקום מגוריו בבית-הנסיך אשר בשוק, לעשות את ההכנות האחרונות לדרכו. למרות הסכנות הרבות עליהן הירבה זצ’ויליחובסקי לדבּר, הירהר סקשטוסקי בנסיעה זו שלפניו לא בלי תחושת סיפוק. הוא יראה את הנהר דניפר כמעט לכל אורכו, עד המורד וכפי-הסלעים, ובעיני האבירים אשר בימים ההם היתה הארץ ההיא מלאת קסמים וסודות, וכל נפש שוחרת הרפתקאות נהרה שמה. לא אחד בילה כל ימי חייו באוקראינה ולא יכול להתפאר, כי ראה את הסיץ' – מלבד אם רצה להספח אל הקוזקים. אולם זאת אך מעטים בין האצילים היו מוכנים לעשות. ימי סַמֶק זְבּוֹרובסקי עברו לבלי שוב עוד. הפירוד בין הסיץ' ובין הרפובליקה, אשר קם בימי נלביקה ופּבליוּק, לא חדל, אך הלך וגדל, ומספר האצילים, לא רק בני-פולין, אלא גם בני-רוס, שלא נבדלו מיושבי-השפלה גם בשפתם וגם בדתם, היה שם מעט מאד. מעטים היו האצילים שעשו כמעשי בני-קורצויץ'; בכלל מבני-האצילים באו אז לשפלה אך האנשים אשר אסונם הוא שאילצם לכך, גלות שנגזרה עליהם, או שנשׂאו בעווֹנוֹת, שאין להם כפּרה.
על-כן הקיפה עלטת סוד את הרפובליקה הטורפנית שבשפלה, עלטה שאין לחדור לתוכה, כערפל המכסה לעתים על הדניפר. פלאי פלאים סיפרו על אודותיה, אותם תאב היה האדון סקשטוסקי לראות במו עיניו.
גם לא העלה על דעתו, כי לא ישוב עוד משם. ציר הוא ציר ומה גם שליחו של הנסיך ירמי.
נתוּן להרהוריו אלה, עמד והשקיף בעד החלון אל כיכר השוק. בין כה וכה עברה שעה אחת ועוד שעה, ופתאום נדמה לו שהבחין בשתי דמויות המוּכּרוֹת לו, הצועדות יחדיו ומגמת פניהן לחנותו של איש וָלכיה, דוֹפּוּל.
סקשטוסקי התבּונן היטב: אכן, האדון זגלוֹבּה ובּוהון הם השנַים.
הם הלכו שלובי-זרוע, ועד מהרה נעלמו באפילת הפתח, אשר ממעל לו היה תלוי זר, לאות כי שם בית מרזח.
סקשטוסקי השתומם על בּוהון, השוהה בצ’חרין, ועל הידידות אשר בינו ובין האדון זגלוֹבּה.
– ז’נדז’ין! בּוא הנה! – קרא אל נערו.
הנער ניצב בפתח החדר.
– שמע-נא, ז’נדז’ין, לך אל בית-היין, שמה, אל הבית אשר זר תלוי מעל לפתחו; שם תמצא אציל עב-בשׂר, אשר חוֹר במצחוֹ. אמוֹר לו, כי איש אחד, אשר דבר נחוץ לו אליו, רוצה לראותו. ואם ישאל, מי הוא האיש, אל תאמר.
ז’נדז’ין רץ ואחרי רגעים אחדים חזר בלוית האדון זגלובה.
– שלום בואך! – קרא האדון סקשטוסקי, כאשר נראה האציל בפתח-החדר. – האם תזכרני?
– האם אזכרך? יתיכו אותי הטטרים לחלב ויעשו ממנו נרות לבתי-המסגד שלהם, אם שכחתיך. לפני חדשים אחדים פתחת, אתה אדוני, את הדלת בבית דוֹפּוּל בראשו של צ’פלינסקי, והדבר ישר אז בעיני מאד, כי באופן אשר כזה התחמקתי פעם אחת מבית-האסירים בסטמבול. ומה שלום האדון פובסינוגה בעל תואר-האצילות זרויפּלוּדרי, הוא ותוּמוֹ וחרבו? האם תמיד מקננות הצפרים על ראשו, מהיותן סבורות שאין זה אלא עץ יבש?
– האדון פודביפינטה שלום לו, והוא ציוַני לדרוש בשלומך.
– עשיר גדול הוא האציל הזה, אך טיפש להחריד. אם יכרות שלושה ראשים כראשו, אך ראש אחד וחצי-הראש יהיו בידו, כי יכרות שלושה חצאי-ראשים.11) טפו! מה רב החום, אף כי עדיין במארס אנו עומדים. הלשון תיבש בתוך הפה.
– יש אתי תמד משולש מן המובחר, אולי תואיל, אדוני, להריק גביעוֹן?
– שוטה הוא המסרב להזמנה כזו. אכן ציוני הרופא לשתות תמד, תרופה בדוקה כנגד צרות ומרעין בישין. כי הנה ימים רעים הולכים ובאים על בני-האצילים: “יום ה' בא אכזרי ועֶברה וחרון-אף”. וצ’פלינסקי כמו גוע מפחד, אל דופול אינו בא, כי זקני-הקוזקים יושבים שם ושותים. אני האחד, הניצב באומץ-לב והמתקומם בפני הסכנה, ואני שותה בחברת מפקדי-הגדודים ההם, אף כי השררה שלהם ריח עטרן נודף ממנה! התמד טוב! אכן, מן המובחר הוא! מאין לך תמד משובח כזה?
– מלובּני. האם רבים הם זקני-הקוזקים, השוהים פה?
– מי מהם איננו פה? הנה פֶדוֹר יעקובּוֹביץ', הנה פילון דזֶ’דז’יַלָה הזקן, הנה דניאל נֶצ’אי, ואִתם בּבת-עינם בוהון, אשר היה לי לרֵע למן היום אשר הרביתי לשתות אתו ואבטיחהו לאמץ אותו כבן לי ולקרוא עליו את שם משפחתי. כל אלה יושבים ומסריחים פה בצ’חרין ושוקלים אל איזה צד יפנו, כי עדיין אינם מעיזים ללכת בגלוי אחרי חמילניצקי. ואם אמנם לא ילכו אחר חמילניצקי, הרי יהיה זה רק בזכותי.
– איךְ תעשה זאת?
– כי בשהותי אתם, משפיע עליהם להיות נאמנים לרפובליקה. אם המלך לא יתן בשכר זה על שכמי משרת סטרוסטה, האמן-נא לי, אין דין ואין משפט ברפובליקה זו ולא גמול לעושי טוב, וטוב אפוא לאדם להושיב תרנגולת על ביציה מאשר להכניס את ראשו בסכנה בשביל טובת הכלל.
– טוב מזה היית עושה, לוּ הכנסת את ראשך בסכנה, אילו נלחמת בהם, ואולם אני חושב, כי לשוא אתה מפזר את כספך לתּמד וליין, אשר אתה משקה אותם, כי לא בדרך זו תמשוך אותם אחרי הרפובליקה.
– האני מפזר את כספי? מה אני בעיניך, אדוני? האם לא-די, כי אני משפיל את כבודי ויושב בחברת בני-חם, כי עוד אשלם בעד המשקה, אשר אני שותה אתם יחדיו? לאות כבוד גדול אני חושב זאת להם, כי אני מרשה להם לשלם בעד המשקה, אשר אני שותה!
– ובוהון זה מה מעשהו פה?
– הוא מטה אזנו לשמוע את אשר נעשה בסיץ'. זה מעשהו ומעשה אחרים, השוהים פה. לכך באו הנה. הוא אהוב על כל הקוזקים. הם מתרפסים לפניו כקופים, כי ברור הדבר, כי הגדוד החונה בפריסלב אחריו ילך, ולא אחרי לוֹבוֹדה. ומי יודע עוד אחרי מי ילכו הסֶמֶנים, אלה הקוזקים המגויסים של קשצוֹבסקי? בוהון הוא אח לבני השפלה, בשעה שהם עולים על הטורקים, או על הטטרים, אבל עתה הוא מרבה לחשב את דרכו, כי בהיותו שכּור גילה לפני את לבו, כי הוא אוהב בת אצילים ורוצה לשאת אותה לו לאשה, ולכן לא נאה לו להתרועע עם אכרים בערב יום חופתו. הלא הוא רוצה, כי אאמץ אותו כבן לי וכיורש תואר אצילותי. התמד המשולש שלך, אדוני, טוב ומשובח הוא מאד!
– שתה נא, אדוני, עוד, שתה!
– אכן, אשתה, אשתה. שם, תחת הזר, אינם מוכרים תמד משולש כגון זה.
– האם לא שאלת מה שם בת האצילים, אשר בוהון אומר לקחת אותה לו לאשה?
– אדוני, מה לי ולשמה? אני יודע אך זאת, כי אם אענוד קרנים לראש בוהון, והיה שמה צביה.
בלב סקשטוסקי התעורר פתאם החשק להכות את האדון זגלובה לחי, ואולם זה לא הרגיש בדבר והמשיך:
– בימי עלומי אַהבן הייתי מאין כמוני. לוּ סיפרתי לך, על מה קיבלתי בגלץ תומר12) הנך רואה את החור אשר במצחי? אך זאת אומַר לך, כי הסריסים אשר בהרמון הפחה בגלץ הם אשר עשו לי את החור הזה.
– והלא אמרת, כי כדור מרצח פגע במצחך!
– אמרתי? טוב אשר אמרתי! כל טורקי מרצח הוא – כה יעזור לי אלהים!
את השיחה הפסיק זצ’ויליחובסקי בכניסתו.
– אדוני המפקד! – קרא הדגלן הזקן – האניות מוכנות, תופשי-המשוט הם אנשים כנים: לךְ אפוא לדרכך בשם אלהים. והנה המכתבים.
– אם כן, אצוה על אנשי לצאת אל החוף.
– אנא תסע, אדוני? – שאל האדון זגלובה.
– לקודק.
– חם יהיה לך שם.
ואולם סקשטוסקי לא שמע עוד לדברי האזהרה, כי יצא מן החדר אל החצר, ששם עמדו מלויו ליד סוסיהם נכונים לצאת לדרךְ.
– עלו על הסוסים וצאו אל החוף! – פקד האדון סקשטוסקי – את הסוסים העלו בספינות, ושם תחכו לי!
אותה שעה אמר הדגלן הזקן אל זגלובה, כאשר נותרו לבדם בחדר:
– שמעתי, כי הנך מתרועע עם מפקדי-גדוד של הקוזקים ואתה שוֹתה אתם יחד.
– לטובת הכלל, אדוני הדגלן.
– לשונך, אדון, שנונה, וגדולה מידה זו בך ממידת הבושה. במשקה אתה אומר לקרב אליך את לבות הקוזקים, למען אשר יהיו ידידים לך, אם ינצחו.
– אף מטעם זה, כי בהיותי כבר מעונה בידי הטורקים, אמאן להיות מעונה עוד הפעם בידי הקוזקים, אין בזה כל פלא, כי שתי פטריות יש בהן כדי לקלקל גם את הטובה שבחמיצות. ובדבר הבושה, הרי איני מזמין כל איש לשתות אתי יחד – אני לבדי אשתה את כוס הבושה, ואלהים יעזור לי, כי תנעם לחכּי כתּמד הזה. אין זאת כי הטוב, אשר יעשה האדם, יצוף למעלה כשמן.
ברגע ההוא חזר סקשטוסקי אל החדר.
– הנה האנשים יוצאים לדרך.
זצ’ויליחובסקי מזג לעצמו כוס גדולה.
– להצלחת דרכך!
– ולשובך בשלום! – הוסיף האדון זגלובה.
– הפלגה יפה נכונה לכם, כי מי הנהר גאו.
– שבו אדוני, ונריק התמד עד תומו. החביוֹנת לא גדולה.
ישבו ולגמו.
– ארץ נחמדה תראה, אדוני, – אמר זצ’ויליחובסקי. – ודרוש בשלום האדון גרודזיצקי בקודק! הוֹ, הוא איש-חיל! בקצה תבל הוא יושב, עין ההטמן לא תראהו, והסדרים אשר אצלו, מי יתן והיו כמוהם בכל הרפובליקה. אני יודע היטב את קודק ואת סלעי הדניפּר. לפני שנים הרביתי לנסוע שמה, נפשי עלי תתעצב בזכרי, כי הימים ההם כבר עברו, חלפו, ועתה…
הדגלן תמך את ראשו השׂב בידיו ונשתקע במחשבותיו. קמה דממה לרגע; נשמעה אך שעטת פרסות הסוסים מכּיווּן השער; אנשי סקשטוסקי יצאו אל החוף.
– אלי! – קרא זצ’ויליחובסקי בהתעוררו ממחשבותיו – ובכל-זאת טובים היו הימים הראשונים, אם גם היו מלאים קטטות, מהימים האלה. הנני זוכר היטב את אשר היה ליד חוצין, שבע ועשרים שנה לפנים! כשיצאו ההוזרים, תחת דגלו של לוּבּוֹמירסקי, לקרב על היניצ’ארים השליכו הקוזקים בחפירותיהם את כובעיהם למעלה בקריאות, עד אשר רעשה האדמה לקולם, אל סַהַיְדַצְ’ני: “תן, אבינו, עם הפולנים יחד למות!” ועתה מה? עתה נותנת השפלה, אר עליה להיות כחומה בצורה לפני ארצות הנוצרים, לטטרים לבוא בגבולות הרפובליקה, אמנם כדי שיוכלו להתנפל עליהם כאשר ישובו עם השלל. ועוד רע מזה עתה: חמילניצקי מתחבק ישר עם הטטרים, ואתם יחדיו ירצח את הנוצרים.
– נשתה נא בעצבוננו זה, – הפסיק זגלובה את דברי זצ’ויליחובסקי. – אכן, תמד ראוי לשמו!
– הו, קרב נא, אלוהים, את קצי, לבל אראה במלחמת-בית – הוסיף הדגלן הזקן. – עוונות שני הצדדים ירחצו בדם, ואולם לא דמי כפרה יהיו אלה, כי אח את אחיו יהרוג. מי הם יושבי השפלה? בני העם הרוסיני, ומי הם האנשים אשר בצבא הנסיך ירמי? מי הם אנשי משמרתך? רוּסינים. והאם מעטים בני העם הזה אשר בצבא הממלכה? ואנכי בעצמי, מי אני? הו, אוקראינה האומללה! עובדי-האלילים בני קרים בעוֹל ישימו צוארך וגאלרות טורקיות תשיטי!
– אל נא תילל ככה, אדוני הדגלן! – קרא האדון סקשטוסקי – אחרת נלךְ תמס כליל! הבה נקווה, כי עוד תעלה לנו שמש רוָחה!
אוּלם השמש שקעה עתה, וקוויה האחרונים נפלו בנוגה-זהב על-פני שערות השיבה של הדגלן הזקן.
פעמוני הכנסיות אשר בעיר צילצלו לאות, כי זמן תפילת הערב הגיע.
קמו ויצאו. האדון סקשטוסקי פנה אל הכנסיה הקתולית-הרומאית, האדון זצ’ויליחובסקי אל הכנסיה הקתולית-יוָנית והאדון זגלובה אל בית דוֹפּוּל.
כבר היה חושך, כאשר שבו ונועדו יחדיו ליד החוף. אנשי האדון סקשטוסקי כבר ישבו בסירות. תופשי המשוט עוד טענו את המשאות. רוח קר נשב אל עבר הנהר, ואפשר היה לדעת מראש, כי הלילה יהיה לא-בהיר. לאור המדורה, אשר בערה על החוף, אדומים היו מי הנהר, אשר גליהם התרוצצו וברחו אל איזה מרחק אפל.
– סע לשלום! – אמר הדגלן בלחצו באהבה את כף הקצין, – אך הזהר נא, אדוני!
– לא אזניח תפקידי. יתן אלהים ובמהרה נתראה פנים.
– אם נתראה, בלובני נתראה, או במחנה הנסיךְ.
– החלטה סופית היא זו ללכת אל הנסיך?
זצ’ויליחובסקי נשא את ידיו למרום.
– ומה לי לעשות אחרת? במלחמה כבמלחמה.
– הייה שלום, אדוני הדגלן!
– יהיה אלהים מגן לך!
– כה לחי! – קרא האדון זגלובה – ואם המים ישאוך לסטמבול, דרוש שם בשלום הסולטן! מוטב שילך לעזאזל! מצוין היה התמד! ברר! מה-גדול פה הקור!
– להתראות!
– להתראות!
– יהי אלהים עמך!
המשוטים שרקו ושקקו במים. הספינות הפליגו. המדורה, אשר בערה על החוף, הלכה ורחקה במהירות. שעה רבה ראה עוד סקשטוסקי את דמות זצ’ויליחובסקי הסב, אשר להבות המדורה האירו אותה, ואיזה עצבון לחץ פתאום את לבו. המים האלה מוליכים אותו, מוליכים, והם מרחיקים אותו מלבות ידידים ומאת אהובתו, ממקומות חביבים; מוליכים על-כרחו, כבגזרת ההשגחה, אל מקומות שוממים, אל חשכה…
הרוח שרק, המשוטים השמיעו קול עצוב וחד-גוני. המלחים שרו:
הוֹ, לֹא עַרְפִלִּים, עַרְפִלִּים,
לֹא עָבֵי עָנָן עוֹלִים.
סקשטוסקי התעטף באדרתו והשׂתרע על המצע, אשר הכינו לו אנשיו. הוא חשב על-אודות הילנה, על-דבר שבתה עוד ברוזלוגי ולא בלובני, על בוהון, שנשאר בשעה שהוא יוצא. אימה, חזיוֹנות רעים, דאגות סבוהו כעורבים. הוא נאבק עמהם, עד אשר עיף, מחשבותיו התבוללו אלה באלה, התערבו באופן פלאי בשריקת הרוח, בקול משק המשוטים, בשירת המלחים, ונרדם.
פרק ט 🔗
למחרת היום ההוא הקיץ סקשטוסקי משנתו רענן, בריא ורוחו טובה עליו. מזג-האויר היה נפלא. המים אשר השתפכו על פני שטח רחב נקמטו לקמטים קטנים מן הרוח הקל והחם שנשב בהם.
חופי הנהר שהיו מעולפים ערפל-עב התלכדו עם מישטח המים והיו למישור אחד, שהעין לא חדרה בעדו. ז’נדז’ין הקיץ גם הוא משנתו, ובהעבירו את ידיו על עיניו, נבהל למראה אשר ראה. בעינים תמהות הביט על סביבותיו, וכאשר לא ראה את החוף, קרא:
– אל אלהים! אדוני, אין זאת, כי אם בים אנחנו נוסעים…
– זה הנהר גדול ועצום ככה, ולא בים הננו – השיב סקשטוסקי – ואת החופים תראה, בהיעלם הערפל.
– סבורני כי בעוד ימים לא-רבים ננוע לטורקיה.
– ננוע אם יצוו אותנו; הלא אתה רואה כי איננו פה לבדנו.
במלוא רוחב העין נראו כעשרים ספינות קטנות וגדולות וסירות צרות ושחורות כסירות אשר לקוזקים וכולן מכוסות קני-סוף, והן נקראות בפי עם הארץ בשם שחפים. אחדות מהספינות האלה שחו עם הזרם החזק שנשא אותן, אחרות התאמצו לשחות במעלה הנהר, והמשוטים והמפרשים היו להן לעזר. הן נשאו דגים, דונג, מלח ודובדבנים מיובשים אל ערי-החוף, או שבו מן המקומות הנושבים, והנן טעונות מכולת ליושבי-קוּדק וסחורות, אשר מצאו להן קונים רבים בשוק-החנויות אשר בסיץ‘. חופי הנהר דניפר ממקום שפך הנהר פְּשוֹלה והלאה היו שוממים כולם, ואך פה ושם נראה עליהם בית-חורף קטן של קוזקים, רק הנהר היה העורק המקשר את הסיץ’ עם העולם, ועל-כן גדלה התנועה בנהר זה, וביחוד בעת שגאו המים ונוח היה לספינות לעשות בו את דרכן, אף דרך כפי-הסלעים אשר בנהר יכלו האניות ההולכות אל השפלה לעבור, מלבד סלעי “נינַסיטץ”.
סקשטוסקי התבונן בשום-לב אל החיים ההומים אשר בנהר, ובין כה וכה מיהרו ספינותיו לעשות את דרכן לקוּדק. הערפל נעלם, החופים נראו לעין. מעל לראשי הנוסעים עפו צפּרי-המים המונים-המונים: שקנאים, אוזי-הבר, עגורים, ברוזי-בר, שחפים ושלדגים; מבין קני-הסוּף שליד החוף נשמע קול המולה, המית מים ומשק כנפים, כאילו נועדו שם הצפרים לאספה גדולה או למלחמה.
מקרמנצ’וג והלאה היו החופים נמוכים יותר ופתוחים.
– ראה נא, אדוני, – קרא פתאום ז’נדז’ין – הלא השמש בוערת, ושם, על השדות, שלג. סקשטוסקי יט: אכן, לכל מלא-העין, משני עברי הנהר, התנוצצה שכבה לבנה באור קרני-השמש.
– הי, ההגאי! מַהו שמלבּין שם? – שאל את רב המלחים.
– דובדבנים, אדוני! – השיב רב-המלחים.
אמנם היו שם יערות עצי-דובדבנים קטנים, אשר כיסו את גדות הנהר ממקום שפך הנהר פּשוֹלה והלאה. פרי העצים האלה, המתוק והגדול, היה בימי-הסתו למאכל לעוף, לחיה ולבני-אדם, אשר תעו בישימון, וגם לסחורה, כי הובל באניות לקיוב והלאה. עתה עמדו היערות בפריחתם. כאשר קרבו אל החוף, כדי לתת לתופשי המשוט לפוש, יצא הקצין עם ז’נדז’ין מן הספינה כדי להתבונן מקרוב אל החורשות האלה. ריח פרחי העצים, אשר הקיף אותם מסביב, היה עז ומשכּר מאד, עד אשר נשימתם כבדה. עלי הפרחים למכביר כבר נערמו על הארץ. פה ושם היו העצים עבותים מאד, עד אשר אין לעבור ביניהם. בין עצי הדובדבנים צמחו פרא עצי-שקדים גמדיים, אשר כוסו אז פרחים אדומים וריחם היה יותר עז מריח פרחי הדובדבנים. המוני צפרי-קיץ, דבורים ופרפרים ססגוניים התעופפו מעל לים הפרחים המנומר, אשר קצהו לא נראה.
– פלאים אנו רואים פה, אדוני, פלאים – אמר ז’נדז’ין. – ומדוע אין בני-אדם יושבים פה? גם חיות לרוב אני רואה פה.
בין שיחי הדובדבן נראו ארנבות אפורות, לבנות, הנחפזות לברוח ולהקות שלָו כחולי-רגל לאין מספר, שאחדים מהם צד ז’נדז’ין ברובהו הקטן, אך לדאבונו נודע לו אחרי כן מפי רב-המלחים, כי אין לאכול את בשרם, מחשש הרעלה.
על האדמה הרכה נראו עקבות צביים ואיילים, ומרחוק הגיעו לאזניהם קולות חריקה כחריקת חזירי-הבר.
הנוסעים, לאחר שהזינו עיניהם בהדר המקום והחליפו כוח, חזרו ועלו בספינות להמשיך בדרכם. חופי הנהר הנה התרוממו, והנה שפלו וירדו, וחשפו לעיני הנוסעים יערי-אלונים יפים, חורשות, גבעות קסם, תלי קברים וערבות רחבות ידים. הסביבה היתה נפלאה למראה, עד אשר חזר סקשטוסקי בלי-משים על שאלת ז’נדז’ין: מדוע אין בני-אדם יושבים פה? ואולם למען יוכלו בני-אדם לשבת שם, דרוש היה עוד ירמי וישניוביצקי אחד, אשר ישפוך את שלטונו על המקומות השוממים האלה, יקים בהם סדר ומשטר ויגן עליהם מפני הטטרים ויושבי השפלה. הנהר יצר זרועות, עיקולים, פיתולים, היכה בגליו על סלעי החוף ומילא מים את המערות החשוכות אשר בסלעים. המערות והפיתולים האלה היו מקומות מסתר ומחבוא לקוזקים. המקומות אשר ליד שפך הנחלים, המכוסים קנה וסוף, שיחים ודרדרים, חשכים מהמוֹן בני-הכנף המקננים בהם, באחת: עולם פרא, תהומי, שמם ונשכח וטומן-סוד נגול לעיני הנוסעים.
המסע בנהר החל להציק לנוסעים, כי מפני חום היום הופיעו נחילי יתושים עוקצים והיו יתושים, אשר עובים כעבי האצבע ובעקצם זב דם ממקום העקיצה.
בערב באו אל האי רוֹמנובקה, אשר אורות האש שבערה שם נראו למרחוק, שם עצרו ללינת לילה. הדייגים, שמיהרו אל החוף, כדי לראות את שיירת הספינות הבאה, – כותנותיהם, פניהם וידיהם היו משוחות בעטרן, אשר הגן עליהם מפני עקיצות היתושים. הם היו פראים והליכותיהם גסות: לעת האביב באו שמה בהמון לצוד דגים ולעשנם, ואחרי-כן הובילו אותם לצ’חרין, צ’רקסי, פּריסלב וקיוב. אומנותם היתה קשה, אבל שכרה גדול מאד מפני שפעת הדגים בסביבה זו, שפעה אשר בימי הקיץ הפכה לקללה, כאשר הלכו וירדו פני המים בלשונות הנהר, שכּוּנוּ בשם “פינות דוממות”, והמוני הדגים המתים והנרקבים הרעילו את האויר.
סקשטוסקי שמע מפי הדייגים, כי כל בני השפלה, אשר גם הם עסקו שם בציד דגים, עזבו לפני ימים אחדים את האי וחזרו לשפלה, כי נקראו על-ידי אטמן הקוזקים לבוא שמה. מדי לילה נראו באִי מרחוק אורות, אשר העלו בערבה אנשים בורחים ממקומות מגוריהם ופניהם לשפלה. הדייגים ידעו, כי שם מתכוננים לעלות “על הלחים”, ולא העלימו כלל את הדבר מפני הקצין. סקשטוסקי נוכח אז לדעת, כי אולי איחרה שליחותו באמת את המועד, אולי עוד לפני שיגיע אל הסיץ' כבר ינועו גדודי הקוזקים צפונה; ואולם באשר נצטווה לנסוע, הרי כאיש-צבא נאמן אין לפניו אלא הפקודה, אחריה עליו למלא וללכת אל המקוֹם אשר לשם שלחהו מפקדו ולחדור גם אל לב מחנה הז’פורוז’יים.
למחרת עם שחר הפליגו בספינות לדרכם. הם עברו ליד טַרֶנסקי רוג המהולל ביפיוֹ, ליד סוּחָה גוּרָה וקונסקי-אוֹסטרוּג, המקום הנודע באגמי בצותיו ובנחשים הרוחשים שם, ובגללם לא היה ראוי למושב אדם. כל אלה, וגם פראוּת המקומות אשר ליד החופים, וגם זרם המים אשר עָצם, העידו, כי הם הולכים וקרבים אל כפי-הסלעים ופתאום והנה נראה מרחוק ראש המגדל אשר בקודק – החלק הראשון של המסע נגמר.
ואולם סקשטוסקי לא יכול לבוא בערב ההוא אל הטירה, באשר האדון גרודזיצקי הנהיג מנהג כזה, כי אחרי אשר צלצלו בפעמון לפני שקיעת החמה שוב לא יצא איש מן הטירה ואיש לא יבוא שמה, ואף אם יבוא שמה המלך בכבודו ובעצמוֹ, ילון בפרבר אשר לפני סוללות המצודה.
ככה עשה גם סקשטוסקי. לא מרווח למדי היה מלונו, כי הבתים אשר בפרבר, כששים במספרם, היו בתי-חמר צרים ונמוכים מאד, עד כי הנכנס אליהם היה מוכרח להתכופף ולהתכווץ. בתים טובים מאלה לא יכלו לבנות שם, כי בכל פעם שהשתערו שם הטטרים יצאו אנשים מן המצודה והחריבו את הבתים אשר בפרבר, כדי שלא יהיו אלה למסתור למתנפלים, במאמציהם לגשת אל הסוללות. בבתים אלה ישבו “בני המערב”, והם האנשים אשר נתעו שמה מפולין, רוס, קרים וּולכיה. דת איש ואיש היתה שונה מדת רעהו, אך אין איש שואל שם לדת אחיו. את האדמה לא עבדו שם מפחד הטטרים, שהירבו לבוא ולהשחית את יבול השדה. את נפשם כלכלו בדגים ובדגן שהובא מאוקראינה. שתוּ יין-שרוף של דוחן ועסקו במיני אומנות שונים, שהיו לתועלת אנשי הטירה.
שנתו של סקשטוסקי נדדה מפני הריח הרע, שעלה באפו מעורות סוסים, אשר מהם התקינו רצועות. למחרת, כאשר אך האיר היום והפעמונים צלצלו והחצוצרות תרעו, שלח להודיע בטירה, כי ציר שלוח מאת הנסיך בא והוא מבקש להתקבל. גרודזיצקי, אשר עוד זכר היטב את ביקור הנסיך בארמון, יצא בעצמו לקראת סקשטוסקי. הוא היה בן חמשים, עיוור עין אחת, נזעם וקודר, כי בשבתו בישימון, בקצה תבל, מבלי ראות פני איש מן הישוב, נתפראו הליכותיו, ובשלטו במקומו שלטון בלי-מצרים לבש כובד-ראש וחוּמרה. מחלת האבעבועות השחיתה את תואר פניו, ותוספת קישוט להם צלקות שהותירו אחריהן מכות חרב וכדורי הטטרים, אשר דמו לחותמות לבנות על גבי עור כהה, ואולם הוא היה איש-חיל נאמן, ערני כעגור, ועיניו היו תמיד צופיות אל עבר הטטרים והקוזקים. הוא שתה אך מים, ישן אך שבע שעות ביממה. פעמים רבות היה קם בלילה משנתו לערוך ביקורת אצל המשמרות שעל הסוללות, ובעוון ההזנחה הקטנה ביותר שלח חייליו למוות. וַתרן כלפי הקוזקים, אף כי הטיל עליהם אימה תמיד, ועל-כן הוקירוהו. כאשר שרר הרעב בסיץ' בימי החורף, נתן להם דגן. הוא היה רוּסיני מסוּג אלה אשר בשעתם הלכו אל הערבות עם פְּשֶצְלַב לַנצקוֹרוֹנְסְקִי וסַמֶק זְבּוֹרוֹבְסְקִי.
– ובכן אתה, אדוני, נוסע לסיץ'? – שאל את סקשטוסקי, אחרי שהביא אותו אל הטירה ואחרי שכיבדו במאכל ובמשקה.
– לסיץ'. ומה הן החדשות, אשר הגיעו אליך משם, אדוני המפקד?
– מלחמה! אטמן הקוזקים מזעיק אליו את הקוזקים מכל שפוֹת האגמים והנחלים ומן האיים. הבורחים מאוּקראינה הולכים ורבים, ואנכי מפריע בעדם ככל אשר אוכל. מספּר אנשי צבאו שלשים אלף או יותר. כאשר יעלו על אוקראינה, יילוו אליהם הקוזקים העירוניים והאספסוּף, ואז ימנו מאה אלף.
– וחמילניצקי?
– בכל יום ויום צפוי בואו מקרים עם הטטרים. אולי כבר בא; האמת לוֹמר, הרי אך לשוא נסיעתך לסיץ', כי בעוד ימים אחדים תמצאם כאן; וכי לא יפסחו על קודק ולא יעברו על המבצר בשלום, ברור הוא בעיני.
– האם תגן על המבצר?
גרודזיצקי שלח אל הנסיך מבט קודר ובקול ברור ושוֹקט ענה:
– אני לא אגן…
– האוּמנם?
– כי אבק-שריפה אין אתי. כמעט עשרים סירות שלחתי להביא לי מעט אבק-שרפה – ולא קיבלתי מאום. אינני יודע: ייתכן והרצים אשר שלחתי נתפסו, ואולי לא השיגו אבק-שרפה – על כל פנים, עד עתה לא קיבלתי דבר. יש לי לשני שבועות – ליותר משני שבועות אין לי. לוּ היה בידי אבק-שרפה למדי, כי עתה הייתי מפוצץ את קודק ואת עצמי, לפני אשר תדרוך כף רגלו של קוזק במקום הזה. ציוו עלי לרבוץ פה – ואני רובץ, ציוו עלי לחרוק שן – ואני חורק שן, וכאשר יהיה עלי למות – רק פעם אחת ילדתני אמי – גם למוּת אדע.
– והאם אתה אינך יכול להכין בעצמך אבק-שרפה?
– זה שני חדשים אין הזפּורוז’ים נותנים להעביר אלי את המְלַחַת שעלי להביא הנה מהים השחור. אחת היא לי! אבדתי!
– עלינוּ ללמוד מאנשי-הצבא הזקנים! מדוע לא תצא בעצמך להביא אבק-שריפה?
– אדוני, אני לא אעזוב את קודק ולעזוב אינני יכול; פה ראיתי חיים, פה אראה גם מות. אף זאת אל תחשוב, אדוני, כי מִשתים יעשו לך שם ויכרו לך כֵּרוֹת, כמשתה וכרוֹת, אשר בהם מקדמים במקומות אחרים פני צירים, או כי התואר “ציר” יגן עליך שם. הלא הם רוצחים נפש גם את האטמנים שלהם, ולמן היום שאני יושב פה לא ראיתי ולוּ אטמן אחד, אשר מת כמות כל האדם. גם אתה תאבד.
סקשטוסקי החריש.
– רואה אני, אדוני, כי רוחך נופל. אם כן, אל תסע.
– אדוני מפקד המבצר, – השיב סקשטוסקי בכעס, – מצא-נא תחבולה טוֹבה מזו למען הפחידני, כי הדברים אשר אתה מספר, כבר שמעתי כעשר פעמים, וכאשר אתה מיעצני לבלי נסוע, הנני רואה, כי לוּ היית במקומי, כי אז לא נסעת – השב אפוא אל לבך, האם אך אבק-שרפה, או גם אומץ-לב אין לך למען הגן על קודק!
תחת לקצוף על סקשטוסקי, אשר נועז לדבּר אליו כךְ, הביט אליו גרודזיצקי בעינים אוהדות יותר.
– אגוז קשה! – נהם אוקראינית. – סלח נא לי, אדון. מתשובתך אני למד, כי הנך איש יודע להתנהג כראוי לציר הנסיך ולמעמד האצילים. על-כן אתן לך סירות אחדות, כי בספינות לא תעבור את כפי-הסלעים.
– הלא אך לשם כך באתי הנה, אדוני.
– ליד סלעי נֵינַסִיטֶץ תצוה למשוך את הסירות ביבשה, כי אף אם המים גאו, אין לעבור שם לעולם. אך סירה קטנה מאד יכולה לעבור שם. וכאשר תגיע אל המים הנמוכים, הזהר, לבל יפתיעו אותך, וזכור, כי שם הבכוֹרה לברזל ולעופרת על הדיבּורים. שם מוקירים אך את אמיצי-הלב. הסירות תהיינה נכונות ליום מחר, אצווה להתקין בכל אחת מהן משוֹט נוסף, כי בין כפי-הסלעים לא יספיק משוט אחד.
אחרי-כן הוציא גרודזיצקי את סקשטוסקי מן החדר, למען הראות לו את המבצר ואת סדריו. בכל מקום שררו סדרים למופת ומשמעת. המשמרות עמדו יומם ולילה על הסוֹללות, אשר שבויים טטריים תיקנו וחיזקו אותן בלי-הרף.
– בכל שנה ושנה מוסיפים לשפוך על כל סוללה אדמה בגובה אמה אחת – אמר האדון גרודזיצקי – ועל-כן גבהו הסוללות ככה, שלוּ היה לי אבק-שרפה למדי, כי עתה גם מאַת אלף איש לא יכלו להן, אבל בלי אבק-שרפה לא אוכל להגן על המבצר, כאשר יעלו עליו בהמון.
ואמנם היה המבצר חזק מאד, כי מלבד התותחים הגינו עליו תהומות הנהר דניפר וסלעי מגור, אשר ירדו בשיפוע אל המים; גם חיל-משמר רב לא היה דרוש שם, ולכן לא נמצאו במבצר יותר משש מאות איש, אך כולם אנשי צבא מובחרים מזוינים ברובים. אפיקו של דניפר במקום ההוא היה צר מאד, עד כי הכדור אשר ירו מן הסוללות עף הרחק מן החוף השני והלאה. התותחים שבארמון שלטו בשני חופי הנהר והסביבה כולה. מלבד זאת התנוסס במרחק חצי המיל מן המבצר מגדל גבוה, שממנו ניתן לצפות למרחק שמונה מילין מסביב ובמגדל חונים מאה אנשי-צבא, אשר האדון גרודזיצקי פקד אותם יום יום. הללו, בהבחינם בהמון אנשים בסביבה, ימהרו להודיע את הדבר במבצר, ואז יצלצלו בפעמונים וכל חיל המשמר ניצב הכן.
– כמעט גם שבוע אחד לא יעבור – אמר האדון גרודזיצקי – מבלי שיזעיקו את חיל-המשמר, כי הטטרים, כזאבים ההולכים עדרים עדרים, משתרכים פה באלפיהם, ואנו יורים אליהם בתותחים ככל אשר נוכל, ולא אחת, בעיני אנשי המשמר עדרי סוסים פראים כטטרים ידמו מרחוק.
– האם, אדוני, אינך משתעמם כאן, בישימון הזה? – שאל האדון סקשטוסקי.
– אף אם היו מפנים לי מעון בארמון המלך, הייתי בוחר לשבת פה. מזה נשקפת לי התבל יותר מאשר היא נשקפת למלך מחלון ארמונו אשר בוַרשה.
ואמנם מן הסוללות נשקף שטח גדול מאד של הערבות, אשר עתה נראו כים מלא ירק; בצפון – שפך הסַמַרָה, ובדרום כל שטף הדניפר, על סלעיו, תהומותיו, יערותיו, עד למקום שם מכּים הגלים בכף הסלע השני, הכּף הסוּרסקי, וקצפם מלבין מרחוק.
לפנות ערב ביקרו שניהם במגדל, כי סקשטוסקי, אשר ראה בפעם הראשונה את המצודה היחידה הזאת בכל רחבי הישימון, סקרן היה לגבי כל הנמצא שם. בין כה וכה הכינו בשבילו בפרבר סירות, שבשני המשוטים אשר להן נקל להטותן לכל צד. למחרת היום ההוא, בבוקר, היה עליו להפליג בנהר. ואולם בלילה כמעט ולא שכב על יצועו, כי הירהר כיצד לפעול כראוי מול פני האבדן הוַדאי הצפוי לו בעטיה של שליחות זוֹ אל אֵימי הסיץ‘. אמנם החיים היו יקרים בעיניו מאד, כי היה צעיר לימים ואהב אשה, וכבר היה נכון לראות חיים עם אהובתו, ואולם את הכבוד והתהילה אהב יותר מאשר אהב את החיים. אך פתאום התעורר בלבו הרעיון, כי המלחמה הולכת וקרבה, כי הילנה, בחכותה לו ברוזלוגי, אפשר שתהיה מוקפת להבות המלחמה ונתונה בידי בּוֹהוּן ובידי ההמון הפרא והפרוע. למחשבה זוֹ נתקף חרדה ותחושת כאב. הערבות הן ודאי כבר יבשו מעט ואפשר לנסוע מרוזלוגי ללובני, ואוּלם הלא הוא ציוה להילנה ולנסיכה הזקנה לחכות לו, עד אשר ישוב שמה, באשר לא שיער, כי הסוּפה תמהר ככה לבוא, והסכנה לה הוא צפוי בנסעו לסיץ’ נעלמה מפניו. הוא התהלך הנה והלום בחדרו מורט את שערות זקנו וחובט בידיו. מה לעשות? כיצד לנהוג? בדמיונו חזה את רוזלוגי בלהבות וסביבותיה המוני פראים, שפניהם דומים יותר לפני שדים מאשר לפני אדם. צעדיו שלו עצמו חזרו אליו בהדים קודרים מתחת לקמרונות חדר המבצר, ולו נדמה, כי אלה הם כוחות הרע הבאים לעוּט על הילנה. מן הסוללות נשמעה תרועת החצוצרות לאות, כי הגיע זמן כיבוי האורות, ולו נדמה, כי זהו הד תרועתו של בּוהון, והוא חרק שן ואחז ביד חרבו. הו! למה-זה התעקש לקבל שליחות זו ולא נתן את ביחוביץ לנסוע.
ז’נדז’ין, אשר ישן ליד מפתן החדר, נתעורר וכאשר הבחין כי אדונו נסער ונרגש, קם מיצועו, שיפשף את עיניו, היטיב את הלפידים, אשר בערו בתוך חישוקי-ברזל, והחל להתהלך בחדר, מתוך רצון להסב אליו את תשומת לב אדונו.
ואולם סקשטוסקי, שהיה שקוע בהמון מחשבותיו הנוגות, הוסיף להתהלך הנה והנה בחדרו, מעורר בצעדיו הדים אשר נדמו.
– אדוני! הו, אדוני!… – קרא ז’נדז’ין.
סקשטוסקי הביט אליו במבט זכוכית. פתאום התעורר ממחשבותיו.
– ז’נדז’ין, האם אתה ירא מפני המות? – שאל.
– מפני מי? מפני המות? מה-זה אתה, אדוני, מדבּר?
– כי ההולך לסיץ' לא ישוב עוד.
– ולמה-זה אפוא אתה, אדוני, נוסע שמה? – זה חפצי, אל לך להתערב בדבר זה, ואולם צר לי עליך, כי עודך נער, ואף כי ערום אתה, לא תציל שם את נפשך בערמתך. שוב לצ’חרין, ומשם ללוּבני.
ז’נדז’ין גרד את ראשו.
– אדוני, אמנם אני ירא את המות, כי מי שאיננו ירא את המות, את האלהים איננו ירא, כי ביד אלהים להחיות ולהמית, ואולם אם אתה, אדוני, הולך ברצונך לקראת המות, בך, אדוני, יהיה העוון, כי אתה אדון לי, ולא בי, עבדך, ולכן לא אעזבך, אדוני, כי הן לא איכר אני אך אציל, ואף כי עני הנני, אינני חסר רגש-הכבוד.
– ידעתי, כי נער טוב אתה, ואולם זאת אומַר לך: אם לא תחזור מרצונך הטוב, תחזור בפקודתי, כה דיברתי.
– אף אם תהרגני, אדוני, לא אשוב! מה אתה, אדוני, סבור? האם יהודה איש-קריות אני, כי אמסור את אדוני להורגים?
ז’נדז’ין הרים את ידיו אל עיניו ופרץ בבכי רם. אז ראה סקשטוסקי, כי דבריו על-אודות המות הנשקף להם בסיץ' לא יועילו להטות את לב הנער לשוב, ולפקוד עליו בחזקה לא אבה, כי צר לו על הנער.
– שמע נא, – אמר אליו, – הן לעזר לא תהיה לי אף במעט, וגם אני לא אפשוט לרצוני את צוארי לשחיטה, ואתה, אם תשוב, תוביל אתך לרוזלוגי מכתבים, אשר יותר ממה שאני רוצה בחיים, הנני רוצה שימהרו שם לקבל אותם. שם תאמר לנסיכים הצעירים ולזקנה, כי ימהרו להוביל את העלמה ללובני, כי אם לא ימהרו, הנה יפרוץ המרד ולא יוכלו עוד להביאה שמה – ואתה תשקוד על הדבר, כי יעשו כאשר אני דורש. דבר נכבד מאד אני מפקיד בידך. דבר גדול הראוי להפקידו ביד רֵע, ולא בידי משרת.
– שלח נא, אדוני, ביד תשלח; כל אחד יכול להוביל מכתב.
– מי לי נאמן פה? היצאת מדעתך? עוד הפעם אני אומר לך: אף אם תציל את נפשי פעמַים, לא תעשה אתי כחסד הזה, אשר תעשה עמדי בהובילך את מכתבי לרוזלוגי, כי רבים הם עינויי נפשי, בהעלותי על לבי את אשר יוכל להתרחש שם, ומרוב ענויי זיעה תכסה את בשרי.
– אֵל אלהים! רואה אני, כי אין לפנַי דרך אחרת, רק לנסוע שמה, אולם צר לי עליך, אדוני, עד כי לוּ גם אקבל מידך את החגורה הברודה הזאת לא אנחם בה.
– החגורה לך תהיה, אך עשה כאשר ציוויתיך.
– אין לי חפץ גם בחגורה, אך הואל-נא, אדוני, ותנני לנסוע עמך.
– מחר תשוב בסירה, אשר האדון גרודזיצקי שולח לצ’חרין, ומבלי אשר תתמהמה ותנוח תסע ישר לרוזלוגי. אל תאמר שם לנסיכה הזקנה, כי סכנת מות מרחפת עלי, וגם לעלמה אל תאמר כזאת, אך תפצר בהן, כי תסענה תיכף ללובני, ואם לא תוכלנה לנסוע בעגלות, תרכבנה על סוסים, גם בלי כל חפצים. הא לך חריט-כסף לדרכך; את המכתבים אכתוב תיכף ומיד.
ז’נדז’ין התנפל לרגלי המפקד.
– אדוני, האם לא אוסיף עוד לראות פניך?
– כרצון האלהים, כרצון האלהים! – ענה סקשטוסקי בהקימו אותו על רגליו – ואולם ברוזלוגי הראה להם פנים שוחקות. ועתה שכב לישון.
את יתר שעות הלילה בילה סקשטוסקי בכתיבת המכתבים ובתפילה, אשר אחריה עף אליו מלאך המנוחה והרגיע את רוחו. בין כה וכה האיר השחר והוא הלבין את האשנבים הצרים אשר בצד מזרח. היום הלך וקרב לבוא – וזהרורים אדמדמים התגנבו ובאו אל החדר. מעל המגדל וממרומי הטירה תּרעו: “קומו!” ורגעים אחדים אחרי-כן הופיע האדון גרודזיצקי בחדר.
– אדוני המפקד, הסירות מוכנות לדרךְ.
– וגם אני נכון, – השיב סקשטוסקי במנוחה.
פרק י 🔗
הסירות הקלות נישאו בזרם המים כסנוניות, בנשאן אתן את האביר הצעיר ואת גורלו בעתיד. ובאשר המים גאו אז, לא היו כפי-הסלעים מסוכנים מאד לנוסעים. מאחוריהם כבר השאירו את הכּף הסוּרסקי, הלוֹחַני, גל של חסד השליך אותם מעבר למחסום הווֹרוֹנוֹבי, הסירות השמיעו קול חריקה בעברן בין סלעי כף הנסיך והכּף הסְטְרֶלֶצִי, אולם רק התחככו בהם, ולא נפגעו, עד אשר הבחינו בלוֹבני הקצף ובמערבלים אשר לנינסיטץ הנורא. פה היה עליהם לעלות על שפת הנהר ולגרור את הסירות על-פני החוף. העבודה הזאת היא קשה וממושכת, יגיעה כדי יום תמים. למזלם היו מונחות לאורך כל החוף קורות לרוב, מהפלגות של קודמים להם שהניחו אותן מתחת לסירות, כדי להקל את גרירתן על ידי גלגול הקורות קדימה. מסביב ובערבות לא נראתה כל נפש חיה, על-פני הנהר לא נראתה כל סירה, כי להפליג לסיץ' יכלו רק אלה אשר האדון גרודזיצקי נתן אותם לעבור דרך קודק, והאדון גרודזיצקי חסם את הדרך לפני הנוסעים לזפורוז’ה. את הדממה אשר שררה שם הפריע אך קול רעש הגלים בהתנפצם אל סלעי נינסיטץ. במשך השעות שאנשיו משכו את הסירות, התבונן סקשטוסקי אל פלאי הטבע. והמראה נורא היה. לכל רוחבו של הנהר נתמשכו שבעה סכרים סלעיים מזדקרים מעל פני המים, שחורים ומפוֹרצים מכּוֹח הגלים, שפרצו בהם מעין שערים ומעברים. בכל כובד מימיו היכּה הנהר בסכרים אלה והוּכּה אחור רב-חרון, טרוּף קצף לבן וממורס של גלים, ומתאמץ לחזור ולדלג מעליהם כרמך משתולל. אולם שוב נהדף אחור, לפני שיכול להזרים מימיו דרך הפרצים, והיה כאילו הוא נושך בשיניו את הסלעים, מתפתל בקצף אין-אונים במערבולות אימים, יורה עמודי מים למעלה, גועש כיוֹרה רוֹתחת, נושם ונושף מהתאמצות כחית טרף. ואחרי-כן, שוב הפעם קולות מגור כאילו תותחים למאות הרעימו, קולות יללה כיללת עדרי זאבים רבים, קולות נחרה והתאמצות; ואותה מהומה ואותו קרב איתנים חוזר ונשנה ליד כל אחד מסכרי הסלעים. ועל פני התהום הזה שאון הצפרים שהן כנבהלות למראה עיניהן, ובין הרכסים צללי הסלעים הזועפים, החרדים ונרתעים כרוחות רעות.
האנשים אשר משכו את הסירות, אף כי היו רגילים במחזה זה, היתווּ בידם אות הצלב והזהירו את הקצין לבל יקרב יתר על המידה אל הנהר. כי אמונה רווחה בין בני ההמון, לפיה כל המרבה להתבונן בנינסיטץ, סופו רואה משהו, הגורם לבינתו כי תסתתר; אף זאת אמרו, כי יש מבין המערבולות נשלחות ידים ארוכות ושחורות ותופשות בשאינם נזהרים וקרבים מדי אל הנהר, וקולות צחוק נוראים בוקעים מן התהומות אזי. בלילות לא הרהיבו גם בני זפורוז’ה בנפשם עוז לגרור את הסירות.
אל ברית האַחוָה של אנשי השפלה לא נתקבל כחבר, אלא מי שעבר לבדו בסירה, דרך כפי-הסלעים, מלבד הנינסיטץ, שהמים מעולם לא כיסו על סלעיו. אך על בוהון לבדו שרו העוורים, כי הצליח לחמוֹק בין סלעי הנינסיטץ, על כל פנים, איש לא האמין לדבר שירתם זאת.
כמעט יום תמים עבר עליהם בגרירת הסירות, והשמש כבר התחילה לשקוע בשעה שסקשטוסקי חזר אל סירתו. ואולם בינות הסלעים, בהם נתקלו אחרי-כן בדרכם, עברו על-נקלה, כי מים כיסו על-פני כולם, וסוף סוף הגיעו אל “מי המנוחות של השפלה”.
בדרכו ראה האדון סקשטוסקי על גבעת הקנים גל-עד עשוי אבנים לבנות, שהוּקם שם על פי מצוַת הנסיך לזכר היותו במקום ההוא, ואשר על-אוֹדוֹתיו סיפר לו האדון בוגוסלב מַשקיביץ' בלוּבּני. המקום ההוא לא היה רחוק מן הסיץ', ואולם סקשטוסקי לא רצה להיכנס לעת לילה למבוך הצ’רטוֹמֶליק, והחליט לעשות את הלילה בחורטיצה.
הוא ביקש גם לפגוש תחילה איזו נפש מזפורוז’ה כדי להודיע באמצעותה, כי ציר שלוח מאת הנסיך הוא הבּא ולא אחר. ואולם חורטיצה היתה שוממה ועזוּבה מאדם, מה שהפליא את סקשטוסקי, כי שמע מפי גרודזיצקי, שמאז הפּלישה הטטרית האחרונה חונה שם תמיד חיל-משמר של קוזקים. האדון סקשטוסקי, בלווית אחדים מאנשיו, הרחיק ללכת מן החוף, ואולם לא יכול לעבור את כל האי, כי אורכּו היה יותר ממיל אחד, והלילה היה חשך ומעונן, ובכן שב אל הסירות, אשר בינתיים נמשו מן המים אל החול שעל שפת הנהר, ואש הוּבערה להבריח את היתושים.
רוב הלילה עבר עליהם במנוחה. חיילי המשמר ותופשי המשוט ישנו ליד מדורת האש – עֵרים היו אך השומרים התורנים, ואתם גם סקשטוסקי, אשר מאז יצא מקודק נדדה שנתו. הוא גם חש כאחוז קדחת. יש שנדמה לו, כי הוא שומע קול צעדים ההולך וקרב ממעמקי האי, ויש שהגיעו לאזניו קולות מוזרים, הדומים לקול פעיית עזים הבא מרחוק. ואולם סבור היה, כי אזניו מטעות אותו.
פתאום, כשעוד מעט והשחר עלה, ניצבה לפניו דמות אפלה.
זה היה אחד מאנשי חיל-המשמר.
– אדוני, הולכים! – אמר חפוּזוֹת.
– מי הם ההולכים?
– אל-נכון בני השפלה, כארבעים איש.
– יפה. זה לא מספר גדול. העירה את האנשים! הגבּירו האש!
אנשי המשמר עמדו כרגע על רגליהם. הלהבות פרצו למעלה ושלחו אורם על פני הסירות ועל אנשי-המשמר המעטים. גם השומרים התורנים הצטרפו אל המעגל.
בינתיים כבר ניתן להבחין היטב בצעדיהם הבלתי קצובים של קבוצות אנשים; במרחק מסוים עצרו צעדים אלה תחתם. פתאום נשמע קול מאיים השואל:
– מי שם על החוף?
– ואתם מי הנכם? – ענה ראש חיל-המשמר.
– ענה, בן ארוּרים, ואם לא, בקנה-הרובה אשאל!
– האדון הנעלה, הציר השלוח מאת הוד הנסיך ירמי וישניוביצקי אל אַטמן הקוזקים, – קרא ראש חיל-המשמר בקול רם.
הקולות בין עדת האנשים נדמו; כנראה, התיעצו שם במשך רגעים אחדים.
– בוא נא אתה לבדך הנה! – קרא ראש המשמר, – אל תיראה. את הצירים אין רוצחים נפש, אבל גם הצירים אינם רוצחים נפש!
ושוב נשמע קול צעדים ובעוד רגע יצאו מתוך החשכה אנשים לעשרות. בצבע עורם הכהה, קומתם הנמוכה ואדרות-השער שלהם, אשר שערותיהן פונות כלפי חוץ, הכיר סקשטוסקי מיד, כי מרביתם הם טטרים; קוזקים היו ביניהם רק כעשרה. כברק חלף ועבר הרעיון במוחו של סקשטוסקי, כי אם הטטרים הם בחורטיצה, אל-נכון כבר חזר חמילניצקי מקרים.
בראש החבורה ניצב איש-זפורוז’ה זקן וגבהו כענק; פניו הפיקו פראות ואכזריות. הזקן הזה ניגש אל מדורת האש, ושאל:
– ומיהו כאן הציר?
ריח חריף של יין-שרוף נתפשט מסביב – כנראה, שיכּוֹר היה האיש.
– מיהו כאן הציר? – שנה את שאלתו.
– אני הציר! – השיב האדון סקשטוסקי בגאוָה.
– אתה?
– האם אח אני לך, שהנך אומר לי “אתה”?
– למד-נא, גס רוח, נימוסים! – קרא ראש-המשמר – אומרים: כבוד האדון הציר הנאור!
– לאבדון אתם, בני השדים! מותו מות נבלים! בנים נאורים ואדירים! ולמה זה אתם באים אל האטמן?
– לא לך לדעת זאת! עליך אך לדעת, כי אם לא תחיש את דבר בואי אל האטמן, דמך בראשך!
ברגע ההוא יצא איש-זפורוז’ה אחר מתוך החבורה.
– אנחנו פה על-פי מצוַת האטמן – אמר. – שומרים אנו, לבל יקרב הנה איש מן ה“לחים”, ואשר יקרב, עלינו לעקדו ולהביאו אל האטמן, וכזאת גם נעשה.
– את הנוסע לרצונו לא תעקוד.
– אעקוד, כי כה נצטוויתי.
– האם אתה, בן איכּרים, יודע מה הוא ציר? האם אתה יודע בשם מי אני נוסע? הענק הזקן נכנס לתוך דבריו.
– נוביל את הציר אל האַטמן, אך בזקנו – הנה, כךְ!
ובאמרו כך הושיט את ידו אל זקנו של סקשטוסקי.
ואולם בו ברגע נאנק וכהלום-רעם נפל על הארץ.
הקצין פוצץ את ראשו במפּץ אשר בידו.
– קוֹלי! קוֹלי! 13 – צרחו הקוזקים אחוזי טירוף. אנשי חיל-המשמר של סקשטוסקי מיהרו לבוא לעזרת מפקדם, הרובים הרעימו, קולות הצעקה “קולי! קולי!” התבוללו בצחצוחי החרבות. פרץ קרב ללא כל סדר. מדורות האש אשר נרמסו בתוך המהומה כבו והחשכה אפפה את הנלחמים זה בזה. אחרי רגע קרבו אלה אל אלה, עד מהרה נתערבבו אלה באלה ולא היה ביניהם רווח להניף חרב, וסכינים, אגרופים ושינים באו במקום החרבות.
פתאום נשמעו ממעמקי האי קולות רבים, קולות קריאה וצעקה. חדשים באו לעזרת המתנפלים.
לוּ התמהמהו עוד רגע, כי עתה איחרו לבוא, כי אנשי חיל-המשמר הממושטרים גברו על בני ההמון.
– אל הסירות! – הרעים המפקד בקול עז.
אנשי המשמר מלאו כרגע אחר פקודת המפקד. ואולם למגינת לב סקשטוסקי ואנשיו נמשו הסירות למרחק רב מדי אל החול, ושוב קשה היה למהר ולגררן אל המים.
ובין כה וכה קפצו האויבים בחימה רבה אל החוף.
– הבו אש! – פקד האדון סקשטוסקי.
מטח-אש עצר במקום בעד המתנפלים והם נבוכו, נצטנפו יחד והחלו לסגת אחור באי-סדר בהשאירם אחריהם כעשרה חללים סרוחים על-פני החול, ואחרים שפירפרו כדגים שנידוגו והושלכו על החוף.
בינתיים ותופשי המשוט ואחדים מאנשי חיל-המשמר, אשר עזרו על ידם, אזרו שארית כוחם לדחוֹף את הסירות אל המים – אך לשוא.
האויב התחיל בהתקפה מרחוק. שכשוך הכדורים, אשר נפלו אל המים, התבולל בקול היריות ואנקות הפצועים.
צריחות הטטרים “אללה! אללה!”, כדי לעודד זה את זה, גברו והלכו עד כדי אימה. לעומתם השמיעו הקוזקים בלי הרף את קריאתם: “פגע! פגע בהם!” ואילו האדון סקשטוסקי שנה ושילש את פקודתו:
– אש!
קרן-האור הראשונה של השחר האירה כּהוֹת את מקום הקרב. מצד היבשה נראה המון של קוזקים וטטרים, אלה פניהם על קתות-הרובים ואלה ראשיהם מופנים לאחוריהם והם מושכים בחצי הקשתות. מצד המים היו שתי סירות מעלות עשן מוארות בלי-הרף על-ידי מטחי אש. בתווך היו מוטלים חללים, סרוחים על-פני החול.
בתוךְ אחת הסירות עמד האדון סקשטוסקי, גבוה מכל האחרים, גא, שוקט, בידו מפץ וראשו מגולה, כי חץ אחד הטטרים קרע את כובעו מעל ראשו.
ראש המשמר נגש אליו ולחש באוזנו:
– אדוני! לא נוכל להם – הם רבים מדי!
ואולם סקשטוסקי חפץ עתה רק לחתום בדם את כבוד שליחותו לבלי תת לחלל את כבודה, ולמות מות גבורים. ולכן בעת אשר האנשים מחיל-המשמר חיפשו מחסה מאחורי שקי המזון והאספקה, ומאחוריהם ירו אל אויביהם, עמד הוא גלוי לכל, מטרה לחצים ולכדורים.
– טוב! – אמר, – ניפול עד האחרון בנו.
– ניפול, אבינו! – קראו אנשי הצבא.
– הבו אש!
ושוב העלו הסירות עשן. ממעמקי האי נהרו ובאו המונים חדשים מזוינים ברמחים ובמגלים. המתנפלים נחצו לשני מחנות. המחנה האחד לא חדל להמטיר אש, והמחנה האחר, בן מאתים איש ויותר, קוזקים וטטרים, חיכה לשעת-הכושר להסתער לקרב פנים אל פנים. פתאום הגיחו מבין הסוּף אשר על שפת הנהר ארבע סירות, ומגמתן להתנפל על סקשטוסקי מאחוריו ומשני אגפיו.
כבר האיר לגמרי. אך עמודי עשן ארוכים נתמשכו בחלל האויר הרוגע והליטו את שדה-הקרב.
סקשטוסקי פקד על עשרים מאנשיו לפנות אל עבר הסירות המסתערות כבמעוף צפורים. האש שנשלחה מצד האי לעבר המסתערים, הטטרים והקוזקים, נחלשה בשל כך.
ונדמה, כי לזאת חיכו המסתערים.
ראש חיל-המשמר קרב עוד פעם אל סקשטוסקי:
– אדוני! הטטרים תופסים את סכיניהם העקומים בין שיניהם; כרגע יתנפלו עלינו.
כשלוש מאות טטרים, חרבותיהם בידיהם וסכיניהם בין שיניהם, התכוננו להתקפה, אליהם נלוו כמאה איש מבני זפוֹרוֹז’ה מזוינים במגלים.
הם אמרו להסתער מכל העברים, כי הסירות כבר הגיעו כדי טוח יריה. מצדיהן עלה העשן. כברד ניתכו הכדורים על אנשי סקשטוסקי. שתי הסירות שלו מלאו אנקות. אחרי שעברו כעשרים רגע, נפלו מחצית אנשיו של סקשטוסקי חללים, ושאריתם נלחמו כנואשים. פניהם היו שחורים מן העשן, ידיהם רפו, מבטי עיניהם היו עכורים, עיניהם מלאוּ דם, קני-הרובים הלוהטים הכוו את כפות ידיהם. רובם היה פצוע.
באותו רגע קרעו קולות-ילל והמולה איומה את חלל האויר. הטטרים פתחו בהסתערות.
עמודי העשן אשר נהדפו בתנועת המוני הגופים התפזרו פתאום ונתגלו שתי הסירות של סקשטוסקי והן מוקפות המוני טטרים ודומות לשני פגרי סוסים, אשר עדרי זאבים טורפים אותם. המוני הטטרים נדחפו, נדחקו, סאנו, צרחו, טפסוּ בידיהם ורגליהם, נדמה, כי הם נלחמים איש באחיו. אחדים מאנשי סקשטוסקי עוד התקוממו להם ועל-יד התורן עמד האדון סקשטוסקי, פניו זבים דם וחץ תקוע עמוק-עמוק בזרועו השמאלית, ועודנו מגן על עצמו בחמת זעם. דמותו היתה כשל ענק בין ההמון הרב אשר הקיף אותו, חרבו עופפה כברק. לעומת מחץ חרבו ענו קולות אנקה ויללה. ראש המשמר ואיש-צבא אחד עמדו לשני צדיו, ולרגעים נסוג ההמון אחור בבהלה ובפחד מפני שלושת הגיבורים, אך מהיותו נדחף מאחוריו, דחפו איש את רעהו ולא יכלו להימלט מפני מחץ חרבותיהם של השלושה.
– חיים להביאו אל האטמן! – קראו קולות מבין ההמון. – היכּנע!
ואולם עתה כבר היה האדון סקשטוסקי נכון להיכנע אך לאלהים, כי הנה פתאום חוורו פניו, התמוטט ונפל על קרקעית הסירה.
– הייה שלום, אבינו! – שאג ראש-המשמר בייאוש.
ואולם כרגע נפל גם הוא. גוש המתנפלים כיסה את הסירות לחלוטין.
פרק יא 🔗
בבקתתו של הקַנְטַרִי14) אשר בפרבר חסן-בַּשׁי בסיץ' ישבו ליד השולחן שני אנשי זפּוֹרוֹז’ה והיטיבו לבם ביין-שרוף של דוחן, אשר שאבו בלי-הרף מדלי של עץ, שעמד באמצע השולחן. האחד, הזקן שבהם, כפוף-גו כמעט לגמרי, היה פיליפּ זַחַר, הקנטרי בעצמו, והשני, אנטון טַטַרצ’וק, אטמן גדוד הקוזקים הצ’חריניים, והוא איש כבן ארבעים שנה, גבה-הקומה וחסון, פניו הפיקו פראוּת ועיניו אלכסוניות, טטריות. השנַים שוחחו ביניהם בלחש, כחוששים שלא יאזין מי לדבריהם.
ובכן, היום זה יהיה? – שאל הקנטרי.
– מיד – השיב טטרצ’וק – מחכים אך לראש מחנה הקוזקים ולטוּהַי-בֵּי, אשר נסע עם חמיל בעצמו לבָּזַבְלוּק, כי שם המחנה חונה. “החברה” כבר נאספה בככר, וראשי הגדודים יתאספו לפנות ערב להיוָעץ יחד. עוד לפני בוא הלילה יתברר הכל.
– המ! עסק ביש, – נהם פיליפּ זחר הזקן.
– שמע נא, קנטרי, האם אתה ראית, כי בא מכתב גם אלי?
– אכן, אני ראיתי, כי אני בעצמי הבאתי את המכתבים אל ראש המחנה ואני איש יודע-כתוב הנני. מצאו בכיסי ה“לח” שלשה מכתבים: האחד אל ראש המחנה, השני אליך, השלישי אל בּרבּש הצעיר. כל אנשי הסיץ' כבר יודעים על כך.
– ומי כתב את המכתבים? האינך יודע?
– אל ראש המחנה כתב הנסיך, כי המכתב היה חתום בחותם; מי כתב אליכם לא נודע.
– האלהים ישמרני!
– אם אינם קוראים אותך שם בגלוי ידיד הלחים, כל רעה לא תאונה לך.
– ישמרני אלהים! – שנה טטרצ’וק את דבריו.
– ניכר בך, שהנך מרגיש עצמך אשם.
– טפו! אינני מוצא בי כל אשמה.
– אולי ראש-המחנה יעלים את כל המכתבים, כי הרי גם ראשו בסכּנה. הלא גם אליו היה מכתב שלוּח כמו אליך.
– אולי.
– ואם אתה יודע בעצמך כי אשמת, אז…
הקנטרי הזקן השח את קולו עוד יותר:
– ברח לך!
– איך? ולאן? – טאל טטרצ’וּק במבוכה. – ראש-המחנה הציג משמרות על כל אי ואי, לבל יתחמק איש אל הלחים ולא יודיע את אשר נעשה פה. בבזבלוּק ניצב משמר הטטרים. גם דג לא ימלט, גם צפור לא תמצא לה מקום לחמוק.
– אם כן, החבא בסיץ', ככל אשר תוכל.
– ימצאוני, מלבד אם אתה תחביאני בין החביות בשוק. הלא קרוב אתה לי!
– לוּ גם היה אחי תחתיך, לא הייתי מחביא אותו. אם את המות אתה ירא, שתה עד לשכרה; בהיותך שכּוֹר לא תדע את אשר אתך.
– אולי אין במכתבים אלה כל רע?
– אולי…
– אי, אסון! אי, אסון! – אמר טטרצ’וק. – יודע אני בעצמי, שלא אשמתי. אני קוזק טוב, אויב ללחים. ואולם אף אם במכתבים לא ימצאו כל דבר אשר יעיד לרעתי, השד יודע את אשר יאמר הלח לפני המועצה! הוא יכול להמיט עלי רעה.
– זהו לח זועף; הוא לא יגיד מאומה!
– האם היית היום אצלו?
– הייתי. משחתי את פצעיו בעטרן; יצקתי אל גרונו יין-שרוף מהול באפר. בריא יהיה. לח זועף! אומרים, כי בחוֹרטיצה, לפני שלקחו אותו שבי, שחט טטרים לרוב, כחזירים. מצד הלח אין צפויה לך סכנה כלשהי!
ההד העגום ששילחו הדוַדים, בהם היכּוּ בכיכר אשר לפני חצר ראש-המחנה, הפסיק את שיחתם. רעדה אחזה את טטרצ’וק בשמעו את קולות התיפוף האלה, וכרגע קפץ על רגליו והזדקף. מבוכה נוראה נצטיירה על פניו ובכל תנועותיו.
– מתופפים לאות, כי הגיע זמן התכּנסותה של המועצה – קרא, בשאפו רוח בכבדות. – ישמרנו האלהים! אתה, פיליפּ, אל נא תגלה לאיש את הדברים, אשר דבּרתי אליך בזה. ישמרני האלהים!
ובאמרו זאת תפס טטרצ’וק בדלי יין-השרוף, היטה אותו בשתי ידיו אל פיו, ושתה, ושתה, כאילו אמר להשתכר עד-מות.
– נלכה נא! – אמר הקנטרי.
הדי קולות התיפוף הלכו וגברו.
יצאו. בין פרבר חסן-בּשי ובין חצר ראש-המחנה הפרידוּ אך הסוללה, אשר היתה שפוכה מסביב למחנה, והשער עם המגדל הגבוה, אשר מעליו נראו קני התותחים, אשר הובאו שמה. במרכז הפרבר עמד בית הקנטרי והבתים הקטנים אשר לממונים על החנויות, ומסביב לכיכר רחבת-הידים סככות ובהן חנויות: אלה היו מבנים עלובים, עשויים קורות עצי אלון, אשר הובאו לרוב מחורטיצה, נתונות זו על זו ומכוסות ענפים וקני-סוף. ואילו הבתים, ואף בית הקנטרי בתוכם, היו דומים יותר לצריפים, כי אך גגותיהם התרוממו מעל-פני האדמה. הגגות האלה היו שחורים ומכוסים פיח, כי כאשר בערה אש בבית, יצא העשן ממנו לא אך דרך החור אשר בגג למעלה, כי אם דרך כל החורים והסדקים, ואז אפשר היה לדמות, כי לא בית הוא, כי אם ערמת ענפים וקנים, שמתקינים בתוכה זפת. בבתים שררה תמיד אפלה, ולכן בערו בהם תמיד קסמי משחן וקליפות עצי-אלון. סככות של חנויות היו שם לעשרות והן נחלקו לחנויות של המחנות, אשר היו קנין המחנות השונות, ולחנויות לסוחרים עוברים ושבים, אשר בעת שלום יש שהטטרים והוָלכיים עסקו שם במסחר, אלה במסחר-העורות, אטון-המזרח, נשק וכל יתר הדברים אשר מן השלל באו, ואלה בסחר-היין. ואולם אך לעתים רחוקות נמצאו סוחרים בחנויות אשר נועדו לעוברים ושבים, כי בקן הפראים האלה לא קנו בכסף, אך שדדו, וגם הקנטרי וגם האטמן הממונה על החנויות לא יכלו לעצור בעד ההמונים משדוד סחורות כחפצם. בין הסככות היו גם שלשים ושמונה מסבאות של המחנה, ולפניהן התגוללו תמיד בתוך האשפה והזבל, בין גזרי-עץ וגללי-פרש-הסוסים, זפוֹרוֹז’יים מתים-למחצה מרוב שתיה, אלה שקועים בשנת תרדמה ואלה קצף על שפתותיהם, אחוזי-עווית או תקוּפים טירוף-הדעת. אחרים, שכּוֹרים-למחצה, צווחו שירי-קוזקים, ירקו, היכו, או נשקו איש את רעהו, אררו את קשי יום הקוזקים, או בכו על עוֹניים, דרכו ברגליהם על ראשי השוכבים על הארץ. אך בעת מסע על הטטרים או על רוס, היו הקוזקים מצוּוים על התנזרות מן המשקה, ואז נענש עונש-מות כל איש מן המחנה, אשר שתה לשכרה. ואולם בימים כתיקנם, וביחוד בשוק-החנויות, היו תמיד שכּוֹרים כמעט כולם: הקנטרי והממונים על החנויות, המוכרים והקונים. ריח חמוּץ של יין-שרוף לא-מזוקק, אשר התבולל בריח זפת, דגים, עשן ועורות-סוסים, הרעיל את האויר בכל-הפרבר, אשר ברבגוניות חנויותיו דמה יותר לעיירה טורקית או טטרית. בהן נמכר כל אשר ניתן לשדוֹד בקרים, בוָלכיה או בחופי אנטוליה: אטון אדום, אשר הובא מארצות-המזרח, חוטי זהב וכסף, ארג-משי מרוקם כסף וזהב, ארג-צמר, ארג-פשתן מרוקם פרחים, בד, תותחים שבורים של ברזל וברוֹנזה, עורות, אדרות-שער, דגים מיובשים, דובדבנים ודבלות טורקיות מיובשות, כלי קודש, סהרונים של נחושת-קלל, שנבוֹזו מן המסגדים, וצלבים מוזהבים, אשר הוסרו מכּנסיות אשר לקתולים-יוָנים15) , אבק-שרפה ונשק-יד, ידות לחניתות ואוכפים. ובין כל המון החפצים השונים האלה התהלכו בני-אדם לבושים חלקי לבוש שונים אלה מאלה. בקיץ היו ערומים למחצה. ובכל עת פראים למחצה, מכוסים פיח, שחורים, מלוכלכים ברפש, מלאים פצעים זבים דם מעקיצות יתושים גדולים, אשר ברבוא רבבותיהם התנשאו מעל הצ’רטומליק, וכאמוּר למעלה: שכּוֹרים תמיד!
אותה שעה היה הפרבר חסן-בּשי מלא אנשים יתר הרבה מאשר תמיד; החנויות והמסבאות נסגרו, כל האנשים מיהרו אל כיכר הסיץ' שם עמדה המועצה להיוועד. פיליפּ זַחַר ואנטון טטרצ’וּק הלכו עם האחרים, אך טטרצ’וּק התמהמה בלכתו. הלך בעצלתים, ונתן להמון לעבור לפניו. המבוכה אשר נראתה על פניו הלכה וגדלה. בין כה וכה עברו את הגשר על התעלה. ואחרי-כן עברו דרך השער, ומצאו את עצמם בכיכר רחבת-ידים ובצורה, מוקפת שלשים ושמונה בנייני עץ. הבנינים האלה היו בתי-מושב לצבא, כעין קסרקטים של צבא, ובהם ישבו הקוזקים. כל הבתים האלה לא נבדלו האחד מן השני בגובהם ובגודלם, מלבד בשמותיהם, כי על כל אחד מהם נקרא שם אחת הערים באוקראינה, וגם גדודי הקוזקים נקראו בשמות הערים ההן. באחת הפינות של הככר המתנשא בית-המועצה; בבית זה נועדו האטמנים וראש מחנה הקוזקים בראשם, וההמונים, או כפי שהם נקראים ה“חברה”, התיעצו בחוץ, ומדי רגע-ברגע שלחו את ציריהם אל זקני המחנה, ולפעמים חדרו פנימה בחזקה ואילצו את הנועצים לקבל דעתם.
ובכיכר כבר היה גדול הדחק, כי ראש המחנה הזעיק לפני כן אל הסיץ' את כל הצבא, המפוזר והמפורד באיים, על-פני הנהרות והאגמים, ולכן היתה ה“חברה” גדולה מאשר תמיד. השמש נטה לערוב, ולכן הקדימו להדליק כעשרים חביות מלאות זפת; פה ושם עמדו גם חביות מלאות יין-שרוף, אשר כל גדוד וגדוד הוציא אותן לעצמו, והן הוסיפו לא-מעט אומץ-לב לנועצים. על הסדרים בין אנשי הגדודים שמרו זוּטרי הקצינים, שהיו מזוינים במקלות עבים של עצי-אלון, כדי לעצוֹר בעד הנועצים הנסערים מדי, וגם באקדחים להגנה עצמית, כי חייהם היו תמיד בסכנה.
פיליפּ זַחַר וטטרצ’וּק נכנסו ישר אל בית-המועצה, כי האחד בתור קנטרי והשני בתור אטמן של גדוד היו זכאים לשבת בין זקני-המחנה. באולם המועצה ניצב אך שולחן קטן אחד ועל ידו ישב סופר-הצבא. האטמנים וראש-המחנה ישבו על עורות ליד הכתלים. אך באותה שעה עדיין היו מקומות אלה פנויים. ראש-המחנה צעד בצעדים רחבים על-פני החדר, וראשי-הגדודים נקבצו חבורות חבורות ושוחחו ביניהם בלחש, אך השקט הופרע מפעם לפעם על-ידי קללות רמות שעלו פעם מפינה זו ופעם מפינה זו. טטרצ’וּק שם לב, כי אף מכריו ורעיו משימים עצמם כאילו לא ראו אותו, ולכן מיהר לגשת אל ברבש הצעיר, אשר גם ממנו התרחקו מכריו ורעיו. אחרים התבוננו אליהם בעינים עצומות למחצה, אך ברבש הצעיר לא הירבה לשים אליהם לב, כי לא השיג את מלוא משמעות הענין. הוא היה יפה-תואר ובעל כוח רב, ואך גבורתו בלבד היא שעמדה לו לעלות למדרגת אַטמן של גדוד קוזקים, כי נודע בכל הסיץ' בסכלותו. מטעם זה גם נתכּנה “אטמן כסיל” ונודע כמי שמעורר צחוקם של זקני הקוזקים בכל מלה אשר היה מוציא מפיו.
– עוד מעט, וייתכן כי יטלטלונו אל הנהר ואבן קשורה בצוארנו! – לחש טטרצ’וּק על אוזנו.
– וכי מה עשינו? – שאל ברבש.
– האם אינך יודע דבר על-אודות המכתבים?
– לכל השדים והרוחות! האם אנכי כתבתי אילה מכתבים?
– ראה-נא, איך מודדים אותנו במבטים מן הצד.
– לוּ הנפתי את ידי על ראש אחד מהם, לא היה מביט עוד, כי עיניו היו יוצאות מחוריהן.
קולות צעקה, שעלו מן החוץ, העידו, כי קרה שם דבר-מה. כעבור רגע ודלתות חדר-המועצה נפתחו לרוָחה וחמילניצקי וטוּהִי-בֵּי נכנסו. את פני אלה קדמו שם בחוץ בשמחה. לפני חדשים אחדים עדיין נוראה היתה שנאת אנשי הסיץ' לטוּהי-בּי זה, הנסיך הטטרי אוהב המלחמה. עתה השליכו בני ה“חברה” את כובעיהם למעלה, כאשר אך ראו את פניו, בחשבם אותו לידידם הנאמן של חמילניצקי ובני-זפּוֹרוֹז’ה.
טוּהי-בּי נכנס ראשון ואחריו חמילניצקי ושרביט ההטמן של צבאות זפּוֹרוֹז’ה בידו. את המשרה הכבודה הזאת נשא למן היום אשר חזר מקרים עם גדודי-העזרה, אשר קיבל מאת החַן. ההמונים נשאוהו אז על כפיהם, ואחרי ששדדו את אוצר-הצבא, הביאו לו את השרביט, הדגל והחותם, הנישאים, כמקובל, לפני ההטמן. מאז נשתנה חמילניצקי לא-מעט. ניכּר היה בו, כי הוא נושא בקרבו את הכוח הנורא אשר לכל זפּוֹרוֹז’ה. הוא לא היה עוד אז חמילניצקי העשוק והבורח לסיץ' דרך שדי-הפרא, אלא חמילניצקי ההטמן, שר שפיכות-הדמים, הענק, הנוקם את נקמתו הוא מאת רבוא רבבות בני-אדם.
ובכל-זאת לא ניתץ את כבליו. הוא אך החליף את הכבלים הישנים בעבותות חדשים. דבר זה נראה ביחס שבינו ובין טוּהי-בּי. הטמן זה של זפּוֹרוֹז’ה היה, בלב זפּוֹרוֹז’ה, תמיד אך שני לטטרי ההוא, נכנע לפני גאותו והליכותיו. יחס זה היה יחס עבד אל אדוניו, המושל בו. ואולם לא יכול להיות אחרת. כל גדולתו של חמילניצקי בין הקוזקים באה לו אך מכוח הטטרים ובחסדי החַן, אשר נציגו הנאמן היה טוהי-בּי, הפרא והזועף תמיד. אבל חמילניצקי ידע לאחד את גאותו, העוברת על גדותיה, עם ההכנעה, כשם שידע לאחד גם את אומץ-לבו עם ערמתו. הוא היה אריה ושועל, נשר ונחש כאחד. בפעם הראשונה מעת היות הקוזקים בעולם התנהג אז טטרי כאדון בתוך הסיץ' – אבל כאלה היו פני הדברים בימים ההם. הלא ה“חברה” השליכה כובעים למעלה למראה פני הפגן. זמנים כאלה הגיעו.
המועצה החלה. טוהי-בי ישב לו בתווך על חבילת-עורות עבה. ואחרי שקיפל את רגליו תחתיו, החל לפצח גרעיני חמניות ולירוק לפניו את קליפותיהם על הריצפה. מימינו ישב חמילניצקי ושרביטו בידו, משמאלו האטמן ראש מחנה הקוזקים, והאטמנים ועמהם משלחת ה“חברה” ישבו מרחוק, ליד הכתלים. קולות השיחות נדמו, ואך מחוץ הגיעו קולות המולה ושאון ההמון בחוץ, אשר דמה לשאון גלגלים. חמילניצקי החל לדבּר:16)
– אדוני הנכבדים! בחסדי הוד קיסר קרים, באהבתו ובנדבת-רוח האדון הרם, המושל על עמים רבים והקרוב לכוכבי שמים, וברשות מלך-החסד, מלך-פולין ולדיסלב אדוננו, וברצון צבאות זפּוֹרוֹז’ה האמיצים, בבטחנו בנקיון לבנו וביושר האל, הננו הולכים לנקום את נקמתנו מיד עושקינו האכזרים, המדכאים אותנו באף ובחימה איומה. ואנחנו הנוצרים נשאנו בדומיה, ככל אשר יכולנו, את תגרת יד הלחים הרמאים, הפקידים, הסטרוסטות והאקונומים, כל האצילים והיהודים. על מעשי העושק והלחץ הנוראים האלה כבר שפכתם דמעות לרוב, אתם, אדוני הנכבדים, וכל צבאות זפּוֹרוֹז’ה, ועל כן נתתם בידי את השרביט הזה, למען אוכל לדרוש כראוי את זכויות כל הצבא. ואני, בחשבי זאת לכם, אדונַי ומיטיבי הנכבדים, לחסד גדול, נסעתי אל הוד הקיסר לבקש מלפניו, כי יהיה לנו לעזר, והוא בחסדו הואיל למלא את בקשתי. ואולם בהיותי מוכן ומזומן לנקום את נקמתנו, נעצבתי אל לבי מאד, בשמעי, כי אפשר שיהיו בינינו בוגדים, הבאים בדברים עם הלחים הרמאים ומודיעים אותם את כל אשר אנחנו נכוֹנים לעשות – ואם כה יהיה, עלינו לענוש אותם כפי רצונכם, אדוני הנכבדים, והבנתכם. ואנחנו מבקשים מכם כי תשמעו את דברי המכתבים, אשר הביא הנה ציר שלוח מאת אויבנו, הנסיך וישניוביצקי. והוא לא ציר הנהו, אך מרגל הוא לנו, כי בא אך לראות את אשר אנו מבקשים לעשות וכן לרגל אחר מעשיו של ידידנו טוהי-בי. וגם זאת תשפטו נא, אם ייענש הציר הזה, כמו האנשים, שאליהם הביא את המכתבים, ואשר על כך מיהר להודיענו האטמן ראש-המחנה, ידידי הנאמן וידידו הנאמן של טוהי-בי וכל הצבא.
חמילניצקי נשתתק; ההמולה מעבר לחלונות הלכה וגברה מרגע לרגע. סופר-הצבא קם אפוא ממקומו והחל לקרוא תחילה את המכתב, אשר כתב הנסיך אל האטמן ראש מחנה הקוזקים, והפותח במלים: “אנחנו, בחסדי אלהים, נסיך ומושל בלובני, חורול, פרילוקי, הדז’יאץ' וכו‘, הווייבודה של רוס וכו’, סטרוסטה וכו'”. המכתב היה רשמי לחלוטין. הנסיך שמע, כי הזעיקו את הצבא מן המקומות שעל יד הגבול, על כן הוא קורא לאַטַמַן, כי ישאל אם אמת נכון הדבר, יחדול מעשות זאת למען שלום המדינות הנוצריות. ואת חמילניצקי, אם יסית את העם שבסיץ' למרוד, יתפוש וימסור אותו ביד פקידי-הממלכה, אשר יבואו וידרשו כזאת ממנו. המכתב השני היה מאת האדון גרודזיצקי וגם הוא שלוח אל האַטמן הגדול; המכתב השלישי והרביעי היו מאת זצ’ויליחובסקי הזקן שר הגדוד הצ’רקסי אל טטרצ’וּק ואל ברבש. בכל המכתבים לא היה כל-דבר, אשר יכול להעיר חשד על האנשים, אשר אליהם היו כתובים. זצ’ויליחובסקי ביקש מאת טטרצ’וּק אך זאת, כי יקדיש תשומת-לב לאיש המביא אליו את המכתב, וכי ימלא אחר משאלותיו של האיש ממנו.
טטרצ’וּק נשם לרווחה.
– מה דעתכם, אדוני, על-דבר המכתבים האלה? – שאל חמילניצקי.
הקוזקים החרישו. בתחילתה של כל מועצה ומועצה, כאשר עדיין היי"ש לא פעל את פעולתו, החרישו האטמנים ואיש מהם לא רצה להשמיע את קולו. כולם היו אנשים פשוטים, אך ערומים, ולכן החרישו, מחשש דברי הבל, שישימום לצחוֹק, או גם להנחיל להם כינוּי של לעג. כי כן היו פני הדברים בסיץ', מקום שהאנשים היו פשוטים מאד והירבו ללגלג איש על רעהו היה גם הפחד רב מפני הלעג.
ובכן, החרישו הקוזקים. ושוב נשא חמילניצקי דברו:
– האטמן ראש-המחנה הוא אחינו וידידנו הנאמן. אני מאמין באטמן כמו שאני מאמין בנפשי. והאיש אשר יגיד אחרת, לבו שלו לבגוד בגד. האטמן הוא ידידנו הוותיק ואיש-צבא.
ובאמרו כך, קם ממקומו ונשק את האטמן.
– אדוני הנכבדים! – קרא לעומתו ראש-המחנה – אני אך מזעיק את הצבא וההטמן ייצא בראשו; ואשר לציר, אם אלי הוא שלוח, שלי הוא ואם שלי הוא, הריני נותן אותו לכם במתנה.
– אתם, אדוני הנכבדים, נבחרי המשלחת, השתחוו נא לפני האטמן – קרא חמילניצקי – כי הוא איש ישר, ולכו והגידו ל“חברה”, כי אם יש בזה בוגד, לא הוא הבוגד; הוא הראשון, אשר הציב משמרות על דרך הלחים, הוא פקד לתפוש את הבוגדים, אשר אמרו ללכת אליהם ואשר זממו להתגנב אלינו. אתם, אדוני, אנשי-המועצה, הגידו, כי לא הוא הבוגד, הוא הטוב מכולנו.
האדונים הנבחרים, אנשי משלחת ה“חברה”, השתחוו אפים ארצה בראשונה לפני טוהי-בי, אשר במשך כל אותה שעה לעס את גרעיני החמניות מבלי ששם לב אל הנאספים ואל דבריהם, ואחרי-כן לחמילניצקי, לראש המחנה – ויצאו מן החדר.
אחרי רגע נשמעו קולות המולה עליזים מן החוץ והיה לאות, כי הנבחרים עשו ככל אשר היה עליהם לעשות.
– יחי האטמן שלנו! יחי האטמן! – קראו בקולות ניחרים, בכוח כה רב, עד אשר נעו כתלי החדר.
ובתוך הרעש נשמעו גם קולות יריה של רובים.
נבחרי “החברה” חזרו אל החדר ותפסו את מקומותיהם בפינה כמקודם.
– אדוני הנכבדים! – קרא חמילניצקי לאחר שנדמו מעט הקולות בחוץ – בחכמה הוצאתם את משפטכם, כי האטמן אשר למחנה הוא ישר-דרך. אולם אם האטמן איננו בוגד, מי הוא הבוגד? מי האיש אשר ידידים לו בין הלחים, עם מי הם באים בדברים? אל מי הם כותבים את מכתביהם? ביד מי הם מפקידים את צירם? מי הוא הבוגד?
בדבּרו הרים חמילניצקי את קולו הלוך והרם ולטש עיני זעף לעבר טטרצ’וק וברבּש הצעיר, כמבקש להצביע בבירור, כי אלה הם הבוגדים. בחדר עלו לחישות: “ברבש וטטרצ’וק!” אילו מהנאספים קמו ממקומותיהם, מבין שליחי ה“חברה” נשמעו קולות קוראים: “לאבדון!”.
פני טטרצ’וק חוורוּ וברבש הביט אל הנאספים בעינים מפיקות תמהון. רגעים אחדים התאמץ לחתור במוחו עצל-המחשבה ולדעת מה האשמה אשר אלה מטילים עליו, ואחרי-כן קרא:
– לא לכלבים מעדני בשׂר!
ובאמרו כך פרץ בצחוק אווילי, ואחריו צחקו גם אחרים. ופתאום נסחף רוב ראשי-הגדודים בצחוק-פראים, מבלי דעת על-מה.
מעבר לחלון נשמעו קולות צעקה, אשר הלכו הלוך וגדול. יין-השרוף עבר החל, כנראה, להלהיב את המוחות. המולת ההמון הלכה ועצמה מרגע לרגע.
ואולם אנטון טטרצ’וק קם ממקומו ובפנותו אל חמילניצקי פתח לדבר:
– מה עשיתי לך, אדוני ההטמן, כי אתה אומר להמיתני? מה פשעי ומה חטאתי? הפקיד זצ’ויליחובסקי כתב אלי אגרת, ומה-בכך? הרי הנסיך כתב גם את ראש-המחנה. והאם אני קיבלתי את האגרת? לא! ואלמלי קבלתי, כיצד הייתי עושה? הייתי הולך אל הלבלר, שיקרא אותו לפני, כי אני כתוֹב לא אדע וקרוֹא לא אדע. בין כך ובין כך הייתם יודעים מה שכתוב באגרת. ואת הלח עיני לא ראו. כך. האני בוגד? הוי, אחי בני-זפּוֹרוֹז’ה! טטרצ’וק הלך אתכם לקרים, וכאשר הלכתם לוָלכיה, הלך לוָלכיה; הלכתם לסמולנסק, הלך לסמולנסק, הלך למלחמה, נלחם אתכם יחדיו, קוזקים טובים, חי אתכם, קוזקים טובים – ודם שפך אתכם יחדיו, קוזקים טובים, וללחם רעב אתכם יחדיו, קוזקים טובים, וכך אינו לח, אינו בוגד, אך קוזק, אחיכם, ואם האדון ההטמן רוצה במיתתו, יאמר מפני-מה הוא רוצה במיתתו! מה עשיתי לו? מה עוויתי? – ואתם, אחי, רחמו-נא ושפטו-נא בצדק!
– טטרצ’וק בחור טוב! טטרצ’וק איש ישר! – קראו קולות אחדים.
– אתה, טטרצ’וק, בחור טוב הנך – אמר חמילניצקי – ואני לא אחפוץ במיתתך, כי רֵע אתה לי, ואינך לח, אך קוזק, אחינו. כי לוּ היה הבוגד לח, כי עתה לא הייתי מתעצב ולא הייתי בוכה, אך אם בחור טוב הוא בוגד, רב הכאב בלב וצר על בחור טוב. ואם בקרים, בוָלכיה ובסמולנסק היית, עוד יותר יגדל עוונך, אם אתה רצית לעשות בעורמה ולגלות ללח את אשר מבקשים צבאות זפּוֹרוֹז’ה לעשות ואת אשר הם נכונים לעשות. אליך כתבו, כי אתה תעשה ככל אשר יידרש ממך, ובכך הגידו נא, אדוני האטמנים הנכבדים, מה היה הלח יכול לדרוש ממנו? האם לא את מותי ומות ידידי הנאמן טוּהי-בּי? האם לא אובדן צבאות זפּוֹרוֹז’ה? כן, אתה, טטרצ’וק, אשם ואת צדקתך לא תוכיח עוד. ואל ברבש כתב דודו, שר-הגדוד של צ’רקסי, חברו של צ’פלינסקי וידיד הלחים, והוא אשר הטמין אצלו את כתבי-הזכויות, שלא יפלו בידי צבאות זפּורוז’ה, ואם כן הוא הדבר, ואני נשבע באלהים, כי אמנם כן הוא הדבר, שניכם אשמים ובקשו מאת האטמנים, כי ירחמו עליכם, וגם אני אבקש אתכם יחדיו, אף כי עוונכם גדול מאד ובגידתכם גלויה לעין-כל.
ובינתיים גברה ההמולה בחוץ והפכה למַשק של סופה. ה“חברה” רצו לדעת את אשר נעשה בחדר-המועצה, ושלחו שמה צירים חדשים.
טטרצ’וק חש, כי חייו אבדו. אז זכר, כי שבוע-ימים לפני כן הזהיר את האַטמנים מפני חמילניצקי, שלא יתנו את השרביט בידו וכי לא יכרתו ברית עם הטטרים. טיפּוֹת זיעה קרות כיסו את מצחו: הבין שאין לו עוד מנוס. אשר לברבש הצעיר ברור היה, כי חמילניצקי שואף לדמו, אך ורק כדי לנקום את נקמתו מאת שר-הגדוד הצ’רקסי הזקן, אשר אהב את בן-אחיו כנפשו. ואולם טטרצ’וק לא אבה בכל-זאת למות. לוּ היה עליו למות בחרב, בכדור רובה, או גם על עמוד העץ, כי עתה לא חוורו פניו – אולם המוות, אשר הוכן לו עתה, החרידו עד מוח עצמותיו, ולכן, כאשר קמה דממה לרגע, אחרי שכילה חמילניצקי לדבּר, קרא בקול חרדות:
– בשם הנוצרי! אחי האטמנים, רעים אהובים, אַל תהרגו נקי. הרי את הלח לא ראיתי, לא דיבּרתי אתו! רחמו, אחים! איני יודע מה היה הלח דורש ממני, שאלו אותו אתם עצמכם! אני נשבע בשם הנוצרי המושיע, בשם הקדושה והטהורה, בשם ניקוֹלי הקדוש בעל-הנס, בשם מיכאל שר-המלאכים, כי נפש נקי תרצחו!
– הביאו הנה את הלח! – קרא ראש הקנטרי.
– את הלח הביאו הנה! את הלח! – קראו ראשי-הגדודים.
בחדר קמה מהומה; אלה רצו אל החדר הנשען אל חדר-המועצה, אשר בו היה האסיר כלוּא, להביאו אל המועצה, ואלה קרבו מאיימים אל טטרצ’וק וברבש. הְלַדקי, האטמן של גדוד מירגוֹרוֹד, קרא הראשון: “לאבדון!” נציגי ה“חברה” קראו אחריו: “לאבדון!” וצַ’רנוֹטָה קפץ אל הדלת, פתח אותה וקרא אל ההמון המתגודד:
– אדוני הנכבדים, בני ה“חברה”! טטרצ’וק בוגד וברבש בוגד – לאבדון ילכו!
ההמון ענה ביללת פראים נוראה. בחדר קמה מהומה ומבוכה. כל מפקדי-הגדודים קמו ממקומותיהם. אלה קראו: “את הלח! את הלח!” ואלה התאמצו להשקיט את ההמולה, ובין כה נפתחה הדלת לרוָחה מפני דוחק ההמון, ואל תוך החדר פרץ גוש סוער ומהמה של ה“חברה”. החדר התמלא דמויות מטילות אימה, טרופות זעם, צוֹוחוֹת וצוֹרחוֹת, מטלטלות ידים, חורקות שן ומדיפות ריחות של יין-שרוף: “בן-מות טטרצ’וק! ברבש ילך לאבדון! הכו את הבוגדים! אל הככר הוציאום!” – צרחו השכּוֹרים. – “הך! הרוג!” – וכרגע היו ידים למאות שלוחות לעבר הקרבנות האומללים. טטרצ’וק לא ניסה להתגונן, אך נאנק מר, ואולם ברבש הצעיר החל לעמוֹד על נפשו בכח איום. סוף-סוף השיג, כי להרגו הם אומרים; פניו הביעו אימה, יאוש וחמת-טירוף; קצף כיסה את שׂפתיו, מחזהו בקע נהם חייתי. פעמַים התחמק בכוח מידי הורגיו ופעמַים תפסו בו ידיהם בזרועותיו, בחזהו, בזקנו, בבלורית-ראשו; הוא נאבק עמהם, נשך בשיניו, צרח, נפל על הארץ, וחזר וקם על רגליו והוא זב דם, ומראהו איום. את בגדיו קרעו מעליו, את בלוריתו תלשו, את עינו האחת נקרו, ולבסוף לחוּץ אל הקיר שברו את ידו. אז נפל. הורגיו אחזו ברגליו וגררוהו אותו ואת טטרצ’וק אל הככר. שם, לאור-הלהבות שהפיצו חביות הזפת ומדורות העצים, פתחו מיד בהשלמת הרצח האיום. אנשים לאלפים התנפלו על האומללים וקרעום לקרעים, בצרחם ובהדפם איש את אחיו, כי כל אחד מהם נתאווה בעצמו לעשות שפטים בקרבנות. רמסום ברגלים, קרעו מהם איברים וחתיכות בשר; ההמון הלך ונדחק אליהם בכל מאמצי כוחו, מוכה שגעון. לרגע הניפו ידים חמוצות-מדם שני גושי בשׂר, חסרות צורה כלשהי, ובעוד רגע הושלכו שוב לארץ. ואלו העומדים יותר רחוק צרחו בקולי קולות, אלה – כי הגופות ישלכו אל מי הנהר, אלה – כי יושמו בחביות הזפת הבוערה. השכּוֹרים התחילו להכות איש את רעהו, בשגעונם הבעירו אש בשתי חביות גדולות מלאות יין-שרוף, ואז עלו מהן להבות תכלת, אשר הפיצו את אורן על מחזה-התופת הערוך שם. מן השמים ראה במחזה זה הירח הדומם, הבהיר והצח.
כזה היה העונש אשר ענשו ה“חברה” את הבוגדים אשר בתוכם.
ובחדר-המועצה קמה דממה, אחרי שהקוזקים הוציאו משם את טטרצ’וק ואת ברבש הצעיר, והאטמנים שוב ישבו במקומותיהם שליד הכתלים, כי מן החדר הסמוך הובא שמה האסיר.
את פניו כיסה צל, כי גם האש אשר על האח כבר הלכה וכבתה – ולאור האש הזאת הכהה נראתה אך קומתו הזקופה והגאה, אף כי ידיו היו קשורות בחבלי לֶכֶש. ואולם הְלַדקי הוסיף אגודת זרדים על המדורה, ועד-מהרה עלתה להבה גדולה למעלה ושפכה אור בהיר על פני האסיר, אשר היו פונים אל עבר חמילניצקי.
חמילניצקי, אך ראה את פני האסיר ונרעד.
האסיר – זה היה האדון סקשטוסקי.
טוהי-בּי ירק מפיו קליפות גרעיני החמניות ונהם אוקראינית:
– אני מכיר את הלח הזה – הוא היה בקרים.
– לאבדון ילך! – קרא הלדקי.
– לאבדון! – חזר צ’רנוֹטה אחריו.
חמילניצקי, אשר כבר משל ברוחו, נתן את עיניו בהלדקי וצ’רנוטה. נבעתים החרישו, ואז פנה אל האטמן ראש המחנה ואמר:
– וגם אני מכיר אותו!
– אתה מאין? – שאל ראש המחנה את סקשטוסקי.
– בשליחות נסעתי אליך, אטמן ראש המחנה, ובחוֹרטיצה התנפלו עלי רוצחים, ובניגוד למקובל אפילו אצל העמים הפראים ביותר, הרגו את אנשי, ואותי, בלי שים-לב אל מעמדי כציר וכאציל, פצעו, הלעיבו בי וכשבוי הביאו אותי הנה, ואת זאת יפקוד עליך, ראש המחנה, הוד הנסיך ירמי וישניוביצקי.
– ומדוע באת בנכליך הרעים? ומדוע פוצצת בקרדומך את ראשו של בחור טוב? מדוע אתה הרגת אנשים ארבעה מונים יותר מכל אלה אשר היו אתך? והנה עם מכתב אלי נסעת, כדי לראות את אשר אנחנו עושים פה ולרגל אותנו. אנחנו יודעים, כי גם מכתבים אל הבוגדים מבין צבא זפורוז’ה היו בידך, כדי להביא בעזרתם למפּלתנו. ובכן לא כציר, אך כבוגד נקדם פניך ונשאת את העונש הראוי לך.
– שוגה אתה, אטמן ראש המחנה, וגם אתה, אדוני ההטמן הכוזב, שוגה, – אמר סקשטוסקי בפנותו אל חמילניצקי. – אם היו בידי מכתבים, הלא כן עושה כל ציר, אם הוא נוסע אל מקומות זרים לו, הוא לוקח בידו מכתבים ממכרים אל מכרים, למען ירכוש לו מכרים טובים. ואנכי נסעתי הנה עם מכתבי הנסיך לא למען התנכל לכם, להכריתכם, אך למען הניא אתכם מעשות דבר, אשר יביא שואה על הרפובליקה ועליכם, ועל כל צבא זפורוז’ה ימיט אבדון וכליון-נצח. כי על מי אתם מרימים יד רשע? כנגד מי אתם, המתיימרים להיות מגינים על הנצרות, כורתים ברית עם פגנים? כנגד המלך, כנגד מעמד האצילים וכנגד הרפובליקה. אתם אפוא, ולא אני, הנכם בוגדים, וזאת אני אומר לכם, כי אם לא תמחו את עוונכם בהכנעה ובמשמעת, אוי לכם! האם ימי פַּבְלוּק ונַלֶבַיקה כבר נשכחו מלבכם? האם כבר שכחתם את העונש אשר נשאו אלה? זכרו-נא אפוא, כי אורך-הרוח של הרפובליקה כבר אפס, וחרב חדה מונחת על צוארכם.
– הנך מחרף, בן-כלב, כדי להתחמק ולהימלט ממוות! – צעק ראש-המחנה. – ואולם לא יועילו לך לא איומיך ולא דבריך הנמלצים.
גם האטמנים האחרים חרקו שן ושקשקו בחרבותיהם, ואלו האדון סקשטוסקי זקף ראשו יותר גבוה ואמר:
– אל-נא תחשוב, אטמן ראש-המחנה, כי את המות אני ירא, או כי על נפשי אני עומד, או כי הנני מצטדק ומוכיח, כי חף אנכי מפשע. אציל הנני, ואך אצילים כמוני יכולים לשפוט אותי, ולא לפני שופטים אנכי ניצב פה, אך לפני רוצחים; לא לפני אצילים, אך לפני אכרים; לא לפני אבירים, אך לפני ברברים. ואני יודע היטב, כי לא אתחמק מן המות, אשר בו תמלאו את כוס רשעתכם. לפני עינויים ומות, אבל מאחורַי גבורת כל הרפובליקה ונקמתה, אשר מפניהן חִרדו כולכם!
קומתו הזקופה, דבריו הנישאים ושם הרפובליקה אשר הזכיר עשו בקרבם רושם בל-ימחה. האטמנים הביטו מחרישים איש אל אחיו. רגע דמוּ, כי לפניהם ניצב לא שבוי, כי אם ציר איום של עם עצום, וטוּהי-בּי נהם:
– לח זועם!
– לח זועם! – קרא אחריו חמילניצקי.
את השיחה הפסיקה דפיקה חזקה בדלת. בכיכר כילוּ לקרוע את גויות טטרצ’וק וברבש; ה“חברה” שלחו צירים חדשים.
כעשרים קוזקים, מלוכלכים בדם, מתנשמים, מזיעים, שיכּוֹרים, נכנסו אל החדר. הם ניצבו ליד הפתח ובפשטם את ידיהם, אשר הבל הדם החם עוד עלה מהן, קראו:
– החברה משתחוה לפני העומדים בראשה – ובדבּרם השתחוו אפים ארצה – והיא מבקשת מאתכם, כי תוציאו לה את הלח הזה, כדי להשתעשע בו, כפי שהשתעשעה בברבש וטטרצ’וק.
– הוציאו להם את הלח!! – קרא צ’רנוטה.
– אל תוציאו! – קרא קול אחר. – יחכו! הוא ציר!
– לאבדון ילך! – קראו קולות שונים.
אחרי-כן נשתתקו כולם. חכו לדעת את אשר יאמרו ראש-המחנה וחמילניצקי.
– החברה מבקשת; ואם לא, תקח בעצמה! – קראו הצירים.
נדמה, שהאדון סקשטוסקי כבר אבד באין מציל, אך פתאום הטה חמילניצקי את אזנו אל פי טוהי-בי.
– בידך הוא שבוי! – לחש. – הטטרים לקחו אותו שבי. הוא שלך. האם תתן לקחת אותו מידך? הוא אציל עשיר, ומלבד זאת יתן הנסיך ירמי זהב כפרוֹ.
– הבו את הלח! – קראו צירי החברה וקולם מאיים והולך.
טוהי-בי התמודד על מקום-מושבו וקם על רגליו. פניו שונו כרגע, עיניו רחבו כעיני חולדת-הבר ושניו התנוצצו. פתאום קפץ כנמר למול הקוזקים, אשר דרשו להוציא אליהם את השבוי.
– הסתלקו מכאן, תיישים! כלבים לא-נאמנים! עבדים! אוכלי-חזירים! – שאג בתפשו בזקנם של שנים מבני-זפּורוז’ה ובמשכו אותם בחמת זעם – הלאה, שכּורים, בהמות טמאות! שרצים נבזים! באתם להוציא שבוי מידי, והנה אני זאת אעשה לכם! תיישים! – ובשאגו כך תפש כפעם-בפעם בזקנם של קוזקים אחרים ומשך בהם בכוח רב, לבסוף הפיל את אחד הקוזקים לארץ והחל לרמוס אותו ברגליו. – נפלו על פניכם, עבדים! כי בשבי אוביל אתכם, כי את כל הסיץ' ארמוס ברגלי, כאשר אני רומס אתכם! באש אעלה אותה, בנבלותיכם אכסה את אדמתה!
צירי ה“חברה” נסוגו אחור בבהלה – הידיד האיום הראה לדעת מי הוא ואת אשר הוא יכול לעשות.
והדבר נפלא: בבָזַבְלוק חנו אך ששת אלפים טטרים. אמנם מאחריהם עמד החַן עם כל גיבורי קרים, ואולם בסיץ' נמצאו כעשרים אלף קוזקים, מלבד הקוזקים, אשר אותם כבר שלח חמילניצקי לעלות על טומַקובקה – ובכל-זאת לא קם אף איש אחד כנגד טוהי-בי. דומה היה, כי הדרך, אשר בה הגן הטטרי האיום על השבוי, אך היא יכולה להועיל, אך היא לבדה בכוחה לאלץ את הזפּורוז’יים לשמוע בקולו, קול נסיך הטטרים, אשר עזרתם היתה אז נחוצה להם. צירי החברה יצאו דחופים אל הככר, בהודיעם בקולי קולות להמונים, כי לא ישתעשעו בלח, כי הוא שבוּיוֹ של טוּהי-בּי, וטוּהי-בּי, כנראה, קוצף! “מרט את שערות זקנינו!” צעקו. בככר חזרו הנאספים על ההודעה הזאת: “טוהי-בי קוצף!” – “קוצף!” – קראו ההמונים בצער – “קוצף! קוצף!” – וכעבור אלו רגעים כבר שר קול אחד ליד המדורה:
הֵי, הֵי!
טוּהַי-בֵּי
קָצַף עַד-מְאֹד!
הֵי, הֵי!
טוּהַי-בֵּי
אַל-נָא תִּקְצֹף, דּוֹד!
וכרגע חזרו אחריו אלפי קולות: “הי! הי! טוּהי-בּי!” – וכך נוצר אחד מאותם השירים, אשר אחרי-כן התהלכו בכל ארץ אוּקראינה כאילו נשא אותם הרוח ונגע בהם במיתרי כלי-הזמר.
ואולם פתאום נפסק גם קול השירה, כי דרך השער שמצד חסן-בּשי הגיעו כעשרים אנשים, ובהדחקם בין ההמונים, קראו “פנו דרך! פּנוּ דרך!” ונחפזו בכל כוחם לעבר בית-המועצה. האטמנים כבר אמרו לצאת משם, כאשר פתאם הופיעו האורחים החדשים האלה בחדר.
– אגרת אל ההטמן! – קרא קוזק זקן.
– מאין באתם?
– בני-צ’חרין אנו. יום ולילה אנו הולכים עם האגרת. הנה היא!
חמילניצקי לקח את האגרת מיד הקוזק והחל לקרוא בה. פתאום שונו פניו, חדל לקרוא, ואמר בקול רם:
– אדונַי האטמנים הנכבדים! ההטמן הגדול שולח את בנו סטפן עם חילו לעלות עלינו. מלחמה!
קול לחש מוזר עלה בחדר. לא נודע, אם הקול קול שמחה, או קול בהלה. חמילניצקי ניצב באמצע החדר, שם את ידיו על צלעותיו. עיניו ירו ברקים וקולו מאיים ומצווה:
– ראשי-הגדודים אל גדודיהם! הרעישו בתותחים ממרום המגדל! פוצצו את חביות היי"ש! מחר כאור הבוקר נצא!
כרגע תמו בסיץ' כל המועצות והאסיפות, שלטון האטמנים, הסַימים וזכויות ה“חברה”. חמילניצקי נטל לידיו שלטון בלתי מוגבל. לפני רגע, כאשר ירא, פן לא תשמע החברה הסוערת לקולו, היה אנוס להציל את חיי השבוי בערמה ולחסל את אויביו בערמה; עתה היו כולם בידו, לחיים או למות. ככה היה שם תמיד. לפני צאתם למלחמה ואחרי שובם ממנה, אף אם כבר בחרו להם הטמן, משל ההמון באטמנים ובראשי המחנה והם לא יכלו להמנע מלציית לדרישותיו. ואולם, למן הרגע שהוכרזה מלחמה, כל החברה הפכה להיות חיל-הצבא החייב במשמעת צבאית, סרים לפקודתם של ראשי-הגדודים, וההטמן היה מצביא-דיקטטור.
על-כן, כאשר שמעו האטמנים את פקודת חמילניצקי, יצאו דחופים אל גדודיהם. המועצה נסתיימה.
מן השער הפונה מחסן-בשי אל ככר הסיץ' הרעימו כעבור רגע התותחים, והדי קולם הרעידו את כתלי בית-המועצה ופשטו בעגמימותם על פני הצ’רטומליק בבשורת מלחמה.
רעם התותחים היה גם המבשר תקופה חדשה בקורות שני עמים, אולם זאת לא ידעו לא אנשי הסיץ' השיכּורים ואף לא ההטמן הזפּוֹרוֹז’י.
פרק יב 🔗
חמילניצקי ועמו סקשטוסקי הלכו ללון בבית ראש-המחנה, ועמהם הלך גם טוּהי-בּי, אשר מצא את השעה מאוחרת כדי לחזור לבזבלוק. הבּי הפּרא התהלך עם סקשטוסקי כעם שבוי, שהוא בטוח בו, כי יפדו אותו בממון רב, לא כאשר יתהלכו עם עבד, אך בדרך-ארץ רב מזה אשר חלק לקוזקים, כי הוא ראה אותו לפנים בחצר החן בתור ציר הנסיך. ראה זאת ראש-המחנה, והזמינו לביתו וגם הוא שינה את הליכותיו עמו. האטמן הזקן היה נתון בכל לבו ונפשו לחמילניצקי, אשר רדה ומשל בו – והנה שׂם לב, בשעת המועצה, כי לחמילניצקי חשובה, כנראה, הצלתוֹ של השבוי הזה. ואולם פליאתו גדלה כאשר אך הסבו אל השולחן בבית, כי כרגע פנה חמילניצקי אל טוהי-בי.
טובי בי! – אמר. – כמה אתה אומר לבקש דמי כופר נפש האסיר הזה?
טוהי-בי זרק מבט לעבר סקשטוסקי ואמר:
– אתה אמרת, כי האש נכבד מאד, ואני יודע, כי הוא ציר הנסיך האיום, והנסיך האיום אוהב את אנשיו. בשם אללה! האחד ישלם, והשני ישלם – סך הכל…
טוהי-בי הרהר מעט ואמר:
– אלפּים טאלרים.
וחמילניצקי לעומתו:
– אתן לך אלפּים טאלרים.
הטטרי החריש רגע. עיניו האלכסוניות דומה היה שהן מבקשות לחדור דרך חמילניצקי.
– שלושת אלפים תיתן.
– מדוע עלי לתת שלשת אלפים, אם אתה בעצמך דרשת אך אלפּים?
– כי אם אתה רוצה לקחת אותו לך, סימן שענין מיוחד לך בזה, ואם כך, גם שלושת אלפים תתן.
– הוא הציל אותי ממוות.
– אללה! זה שווה עוד אלף.
סקשטוסקי התערב במקח וממכּר.
– טוהי-בי! – קרא בכעס. – מאוצר הנסיך אינני יכול להבטיחך מאומה, ואולם אף אם אצמצם בזה באורח ניכר את רכושי, אני לבדי אתן לך שלושת אלפים. כסכום הזה יש לי אצל הנסיך וגם כפר קטן יש לי. אלה יספיקו. ולהטמן זה לא אחפוץ להיות אסיר-תודה על שיחרורי ושלומי.
– ומנין אתה יודע את אשר אעשה עמך? – קרא חמילניצקי. ואחרי-כן פנה אל טוהי-בי ואמר:
– המלחמה תחל. תשלח דרישת כופר אל הנסיך, אבל עד שישוב השליח, מים רבים יזרמו בדניפר, ואני מחר אביא לך את הכסף לבזבלוּק במו ידי.
– תן לי ארבעה, ולא אוסיף עוד לדבר עם הלח – השיב טוהי-בּי בקוצר-רוח.
– אתן ארבּעה, כאשר אמרת.
– אדוני ההטמן – אמר ראש-המחנה. – אם אתה רוצה, תיכף אתן לך את הסכום הנדרש. הנה הכסף טמון אתי פה, מתחת לכותל, יש לי אף יותר מארבעת אלפים.
– מחר תביא את הכסף לבזבלוק, – אמר חמילניצקי.
טוהי-בי התמתח ופיהק.
– אני רוצה לישון. מחר לפנות בוקר עלי לצאת לבזבלוּק. איפה אישן?
ראש-המחנה הצביע לעבר חבילת עורות-כבשים ליד הכותל.
הטטרי התנפל על יצועו. אחרי רגעים אחדים השמיע קול נחרה כסוס.
חמילניצקי התהלך פעמים אחדות הנה והנה בחדר הצר ואחרי-כן אמר:
– שנתי נודדת מעיני. לא אוכל לישון. הבה איזה משקה, אדוני ראש-המחנה.
– יין-שרוף, או יין?
– יין שרוף. לא אוכל לישון.
– בשמים כבר נראו כוכבי הכּימה – אמר ראש-המחנה.
– השעה מאוחרה! לך גם אתה ושכב על יצועך, רעי הזקן. שתה ולך לישון.
– לתהילה ולמזל!
– למזל! ראש-המחנה ניגב את פיו בשרוולו, אחרי-כן הושיט את ידו לחמילניצקי, ובפנותו לעבר החדר השני, התכסה כמעט כולו בערימת עורות-כבשים, כדי להחם את דמו הזקן.
כעבור רגעים אחדים נצטרפה נחרתו אל נחרתו של טוהי-בי.
חמילניצקי ישב על-יד השולחן, שקוע בשתיקה.
פתאום התעורר, שלח מבט אל סקשטוסקי ואמר:
– אדוני הקצין, הנך חפשי. – תודתי נתונה לך, אדוני ההטמן הזפורוז’י, אף כי אינני מעלים ממך את הדבר, כי הייתי מבכּר להביע למישהו אחר את תודתי על החופש שזכיתי בו.
– אם-כן, אל נא תביע לי את תודתך. הצלתני ממות, ואנכי שילמתי לך כגמולך. עתה אין עוד דבר ביני ובינך. ועוד גם זאת עלי להגיד לך, כי לא אתן אותך לצאת מזה, עד אשר תבטיחני על דיברתך, דיברת אבּיר, כי כאשר תשוב, לא תספר דבר, גם על-אודות ההכנות, אשר אנו עושים פה, גם על-דבר צבאותינו וגם על כל אשר ראית פה בסיץ'.
– ובכן, רואה אנכי, כי רק את טעם החירות נתת לי לטעום, כי את דיברתי לא אתן ולא אהיה כעריק הבוגד במחנהו ועובר אל מחנה האויב.
– חיי ושלום כל צבאות זפורוז’ה תלוּיים בזה, כי ההטמן הגדול לא יעלה עלינו עם כל צבאותיו, והוא לא ימנע מעשות כזאת, אם תודיעהו את עוצמתנו. אל נא תתפלא אפוא, כי אם לא תבטיחני על דברתך, לא אתן אותך לצאת מזה, עד אשר אהיה בטוח בכוחותי. אנכי יודע על מי קמתי; אנכי יודע מה רב הוא הכוח, אשר יעמוד לנגדי: שני ההטמנים, ונסיכך הנורא, השקול כנגד כל הצבא, ובני זסלבסקי, ובני קוניצפולסקי, וכל השליטים ההם, הדורכים ברגל-גאוה על ראשי הקוזקים! אמנם כן, לא מעט הייתי מוכרח לעמול ולשגר מכתבים, עד אשר הצלחתי להרדים את עֵרנותם. על-כן לא אוכל עתה להרשות לך לשוב ולעוררם. כי כאשר גם ההמון, וגם הקוזקים אשר בערים, וגם כל הנרדפים, עשוקי הדת ועשוקי החופש, יעמדו לצדי כמו צבא זפּורוז’ה וצבא החַן רב-החסד של קרים, אז אקווה, כי אכריע את אויבי, כי גם כוחי יהיה עצוּם, אך עוד יותר אני בוטח באלהים, אשר ראה את סבלותי והביט אל תום לבי.
חמילניצקי הגיח אל פיו כוס יין-שרוף והחל מתהלך חסר-מנוחה מסביב לשולחן, ואלו האדון סקשטוסקי בחן אותו בעיניו ואמר בקול חזק:
– אל-נא תגדף, הטמן זפּורוז’ה, ואל-נא תשא שם אלהים וחסותו על שפתיך, כי אף אלהים יחרה בך ותביא עליך אך קללה ולא ברכה. האתה קורא בשם אלהים, כי יבוא ויעזרך, אותך, אשר בגלל העוול שנעשה לך ומריבותיך הנך מביא שואה נוראה ומצית בערה של מלחמת-אחים, ועם פגנים אתה מתחבר ועולה אתם יחד למלחמה על נוצרים? ומה הדבר, אשר יקום ויהיה, אם תנצח, או תנוצח, הנה ים דמי-אדם ודמעות תשפוך ארצה. שממה תביא על הארץ, אשר תגדל מן השממה אשר יביא עליה הארבה, את אחיך תוליך שבי לפני הפגנים, את הרפובליקה תזעזע, על הוד המלך תרים ידך, את מזבחות אלהים תטמא, וכל-זאת אך על אשר צ’פּלינסקי גזל ממך את אחוזתך ובהיותו שכּוֹר איים עליך! על מה אפוא הינך מתגולל? מה אתה נמנע לעשות בגלל עניניך? בשם אלהים הנך קורא? – ואני, אף כי בידך הנני, אף כי הנך יכול לגזול ממני את חיי וחופשתי – אני אומר לך: לשטן, לא לאלהים, קרא ויעזרך, כי אך השאוֹל לבדו יכול להוֹשיעך!
פני חמילניצקי אדמו – אחז בניצב חרבו והביט אל סקשטוסקי כארי אשר עוד מעט ישאג בקולו ויתנפּל על טרפו – אך עצר ברוחו. לאושרו של סקשטוסקי עדיין לא היה שיכור. אולי תקף אותו פחד-מה, אולי קראו אליו אילו קולות ממעמקי נפשו: שובה, שובה מדרכך! כי פתאום, כמו רצה להלחם עם מחשבותיו, או להוכיח לנפשו, אמר כדברים האלה:
– לוּ שמעתי דיבורים כגון אלה מפי איש אחר, כי עתה לא נשאתי ולא סבלתי אותם, אבל גם אתה הזהר, פן תאכל עזותך את סבלנותי. בשאול אתה מאַיים עלי, בבגד ומעל אתה מאשים אותי, ומאין אתה יודע, כי אני הולך לנקום את נקמתי? ואיפה מצאתי לי עוזרים, ואיפה הם אלה האלפים, אשר כבר שתו ידם אתי ועוד ישיתו, אם הייתי בא לריב אך את ריבי מיד עושקי? הבט-נא וראה את אשר נעשה באוקראינה! הו! הארץ הטובה, הארץ אמנו, הארץ מולדתנו, ומי יודע בה את אשר ילד יום? מי הוא המאושר בה? מי איננו משוּלל-הדת, מי איננו עשוק-החופש? מי איננו בוכה ונאנח בה? אך הוישניוביצקים והפוטוצקים והזסלבסקים והקוניצפולסקים ומבני האצילים מתי מעט! להם משרות הסטרוסטות, כבוד וגדולה, האדמה והיושבים עליה, להם האושר והחופש היקר מפז, ושאר העם פורש את כפיו בדמעות אל השמים לרחמי אלהים, כי גם רחמי המלך אינם מועילים! כמה גם מבני האצילים לא יכלו לשאת את לחצם וברחו לסיץ', כאשר ברחתי גם אני? אינני רוצה להלחם עם המלך, אינני רוצה להלחם ברפובליקה! היא אמי והוא אבי! המלך אדון רב-חסד, אך המושלים! קצנו בחיינו מפני המושלים האלה! הם העושקים, הם הגובים מסים ממסים שונים, מסי אגם ומסי נישואין, מסי טחנה ומסי כוורות ומסי בהמות; אכזריותם והלחץ אשר הם לוחצים אותנו על-ידי היהודים קוראים לנקמה וקולם יגיע עד לשמים! מה הגמול, אשר שלמו לצבאות זפורוז’ה על כל הטובה אשר עשו להם במלחמות רבות שנלחמו? איפה הן זכויות הקוזקים? המלך נתן אותן ואלה המלכים הקטנים לקחון. את נלביקה ניתחו לנתחים! פּבלוֹק נשרף בדוּד של נחוֹשת! עוד לא נקרש דם הפצעים, אשר פצעה אותנו חרב הז’וּלקוֹבסקים והקוֹניצפולסקים! עוד לא יבשו הדמעות, אשר נגרו על ההרוגים, הטבוחים, המוּקעים – ועתה – ראה! מה מאיר בשמים? – חמילניצקי הורה באצבעו דרך האשנב על שביט בוער שהופיע – זעם אלהים! שביט אלהים! ובכן, אם עלי להיות שבט אלהים על הארץ – הנה כאשר גזר אלהים, כן יקום! אני אשא ואני אסבול את המשא הזה.
ובדּברו פרש את כפיו למרום, ויהי כמו בוער כולו באש, לפּיד-נקם גדול. הוא החל לרעוד, ואחרי-כן נפל על הספסל, כאילו כבד עליו נטל תפקידיו.
קמה דממה, אשר הפסיק אותה אך קול נחרתם של טוהי-בי וראש-המחנה – ובאחת מפינות הבית צירצר הצרצר נוּגוֹת.
סקשטוסקי ישב וראשו מורכּן, כאילו ביקש למצוא מענה על דברי חמילניצקי, ביקש מלים קשות כגושי שחם; לסוף פתח בקול נמוך ועצוב:
– אה! אף אם היה דבר-אמת בפיך, מי אתה, הטמן, כי תקח לך עטרה של שופט ותלין? מה גדולה אכזריותך, מה רבה גאותך! מדוע אינך מוסר את דינך למרום? מדוע אינך מפקיד את משפטך ביד האלהים, כי הוא יענוש את החוטאים? אינני ממליץ טוב על הרשעים, אינני מהלל את מעשי העושק, אינני קורא ללחץ צדק, אבל גם אתה, הטמן, התבונן נא אל נפשך אתה! על לחץ המושלים הנך מתאונן, הנך אומר, כי הם אינם שומעים לקול המלך ואינם הולכים בדרכי החוקים, בגאותם הנך מואס, והאם אתה בנפשך לא תדע גאוָה? האם אתה אינך מרים את ידך על הרפובליקה, על החוקים ועל הוד המלך? את אכזריות האדונים והאצילים הנך רואה, אבל אינך רואה, כי לולא חזיהם, לולא מגיניהם, לולא גבורתם, לולא ארמנותיהם, לולא תותחיהם וגדודיהם, כי עתה היתה הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש, תחת יד אדונים קשים הרבּה יותר מאלה, תחת יד הטורקים או הטטרים! כי מי היה מגן עליה בלעדיהם? מי הוא המציל בגבורתו את בניכם מהיות עבדים לטטרים והמגן על נשיכם לבל תהיינה נגזלות ומושלכות אל ההרמונים? מי הוא המיישב את השממות, בונה כפרים וערים, בונה מקדשים לאלהים?…
קול האדון סקשטוסקי הלך הלוך וחזק, וחמילניצקי נעץ זועם את מבטיו בבקבוק יין-השרוף, שם את אגרופיו הקמוצים על השולחן, ולא הוציא מלה מפיו כאילו נלחם בנפשו.
– ומי הם אלה, – הוסיף סקשטוסקי לדבּר, – האם מגרמניה באו או מטורקיה? האם לא דם מדמכם ועצם מעצמיכם? האם לא שלכם הם האצילים האלה והנסיכים האלה? ואם כן הוא הדבר, אוי לך, הטמן, כי אתה מקים אחים צעירים באחיהם הגדולים מהם. בשם אלהים! אף אם כולם הם עוברי חוק – והן לא כולם הם כאלה – ועושקי זכויות, יפקדו עליהם אלהים בשמים והסֵימים בארץ, אבל אתה, הטמן! האם אתה יכול להגיד, כי אך ביניכם יש אנשים ישרים? האם מעולם לא חטאתם? האם יש לכם המשפט להשליך אבנים על ראש אחרים, אשר חטאו? ואשר שאלתני לזכויות הקוזקים, זאת אשיב לך: לא המושלים מעלו בהן, אך הזפורוז’יים, אך לובודה, סַסְקוֹ, נלביקה ופבלוק, אשר על-אודותיו הנך בודה מלבך את הדבר, כי צלוּ אותו בדוּד של נחוֹשת, הן בלבך תדע, כי לא כן היה הדבר! את ספר הזכויות קרע הקשר, אשר קשרתם לא-אחת, קרעו אותו המהומות וההתנפלויות, אשר בהן נדמיתם לטטרים. מי נתן את הטטרים לבוא בגבול הרפובליקה, למען התנפל עליהם בשובם עמוסים שלל רב ולגזול אותו מידם? – אתם! מי – אֵל אלהים! – הוליך שבי המוני נוצרים לפני הטטרים? מי הירבה מבוכה בארץ? – אתם! בגלל מי אין כל אציל, כל סוחר, כל איכר בטוח ברכושו ובחייו? – בגללכם! מי קרא למלחמת-בית, שרף כפרים וערים באוקראינה, שדד מקדשי אל, אנס נשים? – אתם, אתם! מה לכם אפוא? האם ניתנו לכם הזכויות למלחמת-בית, לשוד, להרג? אמנם הרבה יותר ממה שנטלו מכם, סָלחו לכם! את האיברים הרקובים אמרו לרפא ולא לקצץ17), ואינני יודע, – אם יש עוד בעולם ממשלה, מלבד ממשלת הרפובליקה, אשר תשא בקרבה מכה טריה כזאת ולא תקצר רוחה! ומה הגמול, אשר תגמלו לרפובליקה? הנה פה ישן איש-בריתך, אך אויב לרפובליקה; הוא בן-ברית לך, אך אויב הוא לצלב ולדת הנוצרית – לא אחד הנסיכים אשר באוּקראינה, אך נסיך טטרי מקרים – עמו תלך לשרוף את קנך – ועמו תשב למשפט, לשפוט את אחיך! ואולם מעתה הוא ימשול בך, אתה תאסור את רכבו!
חמילניצקי הגיח אל פיו עוד כוס יין-שרוף גדולה.
– כאשר התיצבנו אז עם ברבש לפני המלך רב-החסד – השיב קודר כולו – וכאשר בכינו על העושק והלחץ, אמר אדוננו: “האם אין לכם רובים וחרבות?”
– לוּ ניצבת לפני מלך-המלכים, כי עתה אמר אליך: “האם סלחת לשונאיך, כאשר אני סלחתי לך?”
– אינני רוצה במלחמה עם הרפובליקה.
– אך לשים חרב על צוארה.
– הנני בא להסיר את הכבלים מעל ידי הקוזקים.
– למען יבואו הטטרים לקשור אותן בחבלי הלכש.
– רצוני להציל את הדת.
– בעזרת הפגנים.
– לך-לך, הלאה! אתה אינך קול אלהים אשר בלבי! הלאה! אני אומר לך!
– הדם השפוך יחול על ראשך, דמעות בני-אדם תבאנה להאשימך, המות נכון לך, אוי לך מיום-הדין!
– ינשוּף אתה! – קרא חמילניצקי בחמת זעם ולהב סכינו הבריק סמוּך ללב סקשטוסקי.
– רְצח! – אמר האדון סקשטוסקי.
ושוב קמה דממה לרגע, ושוב נשמע אך קול נחרת הישנים והצרצור העגום של הצרצר.
חמילניצקי ניצב רגעים אחדים לפני סקשטוסקי וסכינו כמעט נוגע בחזהו של הקצין. פתאום התעודד, את סכינו השליך מידו ותיכף אחז בבקבוק יין-השרוף. הוא שתה והריק אל תוכו את הבקבוק עד-תומו, אחר צנח כבדות על הספסל.
– לא אוכל לתקוע את הסכין בלבו! – רטן. – לא אוכל! כבר מאוחר… האם כבר עלה השחר?… ואולם אין גם דרך לשוב… מה-זה תדבר אלי על יום-הדין ועל דם?
קודם הירבּה לשתות ועתה החל היי"ש פועל את פעולתו; מרגע לרגע הלכה וניטשטשה הכרתו יותר ויותר.
– מה יום-דין הוא זה? מה? החַן הבטיח לי את עזרתו. טוהי-בי ישן פה. מחר ינועו הקוזקים… ניקולי הקדוש והמנצח אתנו!… ואם… אם… הנה… אנכי פדיתי אותך מיד טוהי-בי – ואתה זכור זאת והגד… הנה! דבר-מה כואב… כואב!… לשוב מן הדרך… מאוּחר! יום-הדין!… נלביקה… פבלוק…
פתאום זקף את קומתו. לטש עינים מלאות פחד וצעק:
– מי פה?
– מי פה? – קרא אחריו ראש-המחנה, שנתעורר למחצה.
ואולם חמילניצקי הוריד את ראשו על חזהו, התנועע אחת ושתים, נהם: יום הדין? – ונרדם.
פני האדון סקשטוסקי, חלש בגין פצעיו ובעקבות ההתרגשות שאחזה בו בדברו, חָוורו מאד וחולשתו גברה, על כן דימה, כי אולי המוות הולך ובא, והחל להתפלל בקול רם.
פרק יג 🔗
למחרת היום ההוא בבוקר יצאו מן הסיץ' צבאות הקוזקים, חילות הרגלים והפרשים. אף כי אדמת הערבות לא נכתמה עוד בדם, הנה המלחמה כבר החלה. גדודים אחרי גדודים הלכו; כארבה בחום שמש-האביב עלו עלו מבין קני-הסוּף גדודי הטטרים נכונים לצאת לדרך. ששת אלפים איש ממבחר הצבא, מזוינים וכלי-נשקם טוב ורב מכלי-הנשק אשר בידי שודדים טטרים פשוטים, היו החיל, אשר שלח החן לעזרתם של הזפּורוז’יים וחמילניצקי. למראה חיל זה השליכו הקוזקים את כובעיהם למעלה. התותחים והרובים ירו לכבודם. צווחות הקוזקים התערבו בקריאות “אללה” של הטטרים “אַאַה”, והגיעו עד לשמים. חמילניצקי וטוהי-בי, אשר זנבות סוסים במצנפותיהם שלראשם, הדהירו סוסיהם זה לעוּמת זה וקידמו איש את פני רעהו כמנהג הטקס.
הצבא התישב חיש בשורות, כמשפט הטטרים והקוזקים, ואחרי-כן נעו הצבאות קדימה. הטטרים תפשו את מקומם בשני אגפי הקוזקים. בתּווך הלך חמילניצקי עם חיל-הפרשים, אחריהם חיל-הרגלים הזפּוֹרוז’י הנורא18) , אחריהם התותחנים עם תותחיהם, אחריהם המאסף, העגלות שנסעו בהן משרתי-המחנה, אספקת המזון, והאחרונים – הרועים ועדרי צאנם ובקרם.
לאחר שחצו הגדודים את יער בזבלוק הגיחו אל הערבות. יום בהיר היה. כל ענן קל לא העיב את פני הרקיע. רוח קלה נשבה מצפון אל עבר-הים, השמש השתעשעה בכידונים ובפרחי-הישימון. לפני הצבא נגולו שׂדי-הפרא כים שאין לו סוף, ולמראהו נמלא לב הקוזקים חדוה. הדגל בגון-הפּטל ובו דיוקן שר-המלאכים הורכּן פעמים אחדות לברךְ את הערבה מכוֹרתוֹ, ואחריו השתחוו לה כל דגלי וסמלי הגדודים. כל החיל הרב הריע באחת.
הגדודים צעדו רווחים. המתופפים והמנגנים, שרכבו על סוסיהם בראש הצבא, היכו בתופים, הקישו במצלתים, ואחריהם ענו אלפי קולות, אשר יזעזעו את האויר ואת הערבה בשוררם יחדיו:
הוֹ, אַתֶּן, שֶׁל מְכוֹרָה עֲרָבוֹת,
בִּפְרִיחָה אֲדֻמָּה צְבוּעוֹת,
כַּיָם רְחָבוֹת!
המנגנים בתֵאוֹרבוֹת הניחו את המוסרות מידם, היטו את ראשיהם לאחוריהם בשבתם על אוכפיהם הגדולים, ובנעצם את מבטיהם בחלל האוויר היכו במיתרי הכלים; המצלצלים הרימו את ידיהם מעל לראשיהם, וצלצלו בצלצלי-הנחושת, המתופפים היכו בתופים, וכל הקולות האלה בלווית השירים החד-גוניים ושריקת חלילי הטטרים הפרועה התלכדו יחדו והיו לקול עז, פרא ועצוב, כישימון. השכרון נוּסך בלב כל אַנשי הגדודים; הראשונים התנועעו לפי קצב המנגינה, עד אשר נדמה, כי כל הערבה שרה ומתנועעה עם בני-האדם והסוסים והדגלים יחדיו.
להקות הצפרים חרדו ממקומן בערבה ועפוּ לפני הצבא, כמחנה-צבא שני, צבא מעופף באויר.
יש אשר השירה וקול כלי-השיר נדמו, ואז נשמע קול משק הדגלים, שעטת פרסות הסוסים ונחרתם ושריקת עגלות המחנה, אשר היתה דומה לצעקת ברבורים או עגורים.
בראש המחנה, מתחת לדגל הגדול בגון הפּטל והמוט אשר זנב-סוס בראשו, רכב חמילניצקי על סוסו הלבן, לבושו אדוֹם ושרביט בידו.
כל המחנה התנהל לאטו בדרכו צפונה, בכסוֹתוֹ כגל מאַיים נחלים, יערות וגבעות קברים ובמַלאו שאון והמולה את שממות הערבה.
ומצ’חרין, מגבול המדבר בצפון, צף נגד גל זה גל אחר של צבא-הממלכה, שמפקדו היה פוטוצקי הצעיר. מעבר מזה הלכו הזפּורוז’יים והטטרים, כהולכים אל הילולת שׂמחה ושירה עליזה בפיהם; לעומתם צעד מחנה ההוּזרים בדומיה עצובה, כי בלי-חמדה הלכו למלחמה זאת, אשר לא תנחיל להם כבוד. פה, מתחת לדגל בגון הפטל, הניע מצביא זקן ורגיל את שרביטו בעוז, כבטוח בנצחונו ובנקמתו; שם רכב בראש המחנה איש צעיר, אשר פניו המהורהרים העידו בו, כאילו יודע הוא מראש הגורל העגום הנכון לו בקרוב.
עוד המרחב הרב של הערבה הפריד ביניהם.
חמילניצקי לא החיש את מהלכו. יען אשר חשב, כי ככל אשר יעמיק פוטוצקי הצעיר במדבר, ככל שיגדל המרחק בינו ובין שני ההטמנים, נקל יהיה לו להכריעו. ובינתים נתרבו הפליטים מצ’חרין, מפּוֹבוֹלוֹץ ומכל הערים שבגבולות אוקראינה ובכל יום ויום הלך צבא-צפּורוז’ה הלוך וגדל; בפיהם היו גם דברים על-אודות המחנה, ההולך לקראת חיל חמילניצקי. מפיהם נודע לחמילניצקי, כי ההטמן הזקן שלח את בנו ורק שני אלפים פרשים עמו, והם הולכים בדרך היבשה19) , ואלו ששת אלפים סֶמֶנִים ואלף גרמנים רגלים השיט בדרך הדניפר. על שני המחנות האלה פקד להיות תמיד מחוברים יחד, ואולם עוד ביום הראשון נבצר מהם לעשות כאשר צוּוּ, כי הזרם הנמהר של הנהר נשא חיש את הסירות והן הקדימו הרבה את מחנה ההוּזרים, שהתקדם לאורך החוף ושמסעו הופרע מדי פעם על ידי הצליחות הרבות של הנחלים והפלגים ההולכים אל הדניפר.
חמילניצקי, אשר שאף, כי המרחק בין המחנה האחד לבין המחנה השני יגדל עוד יותר, לא נחפז. ביום השלישי למסע החנה את צבאו על-יד “מי-הסוּף” לשם נופש.
בין כה וכה הביאו סיירי טוהי-בי שבויים. אלה היו שני דרגונים, אשר ברחו ממחנה פוטוצקי, כאשר אך יצא מצ’חרין. במרוצתם במשך יום ולילה רחקו מאד ממחנה פוטוצקי. הביאו אותם מיד לפני חמילניצקי.
הדברים, אשר סיפרו שני הדרגונים, אישרו את השמועות, אשר כבר הגיעו לאזני חמילניצקי על-אודות האנשים הנמנים עם חיל סְטֶפַן פוטוצקי הצעיר. ואולם הם הודיעוהו גם דבר חדש, כי מצביאי הסֶמֶנִים המפליגים בסירות, יחד עם חיל הרגלים הגרמני, הם בּרבּש הזקן וקשצ’ובסקי.
לשמע השם קשצ’ובסקי קפץ חמילניצקי על רגליו.
– קשצ’ובסקי? שר גדוד הקוזקים הפֶּרֶיַסלַביים המגויסים?
– אכן, הוא בעצמו, אדוננוּ ההטמן הנאור! – ענו הדרגונים.
חמילניצקי פנה אל מפקדי-הגדודים, אשר עמדו מסביב לו:
– למסע! – הרעים בקולו.
לא עברה שעה וחיל-הצבא נע לדרכו, אף כי השמש כבר שקעה וכי הלילה, כפי הניתן לחזות, לא יהיה בהיר. עבים כבדים וצהובים, איומי המראה, השתרעו על-פני הרקיע ממערב, דומים לתנינים, ללויתנים, והם קרבו אחד אל אחד, כאילו אמרו לערוך ביניהם קרב.
המחנה זז שמאלה, לעבר חוף הדניפר. עתה הלכו בדומיה, בלי לשיר, בלי להכות בתוף ובצלצלים, ממהרים ככל אשר יכלו, בתוך הדשא, אשר היה במקום ההוא גבוה מאד, עד כי הגדודים הצועדים יש אשר נעלמו מן העין ונדמה, כי אךְ דגליהם הססגוניים צפים על-פני הערבה. הפרשים כבשו את הדרך לפני העגלות וחיל-הרגלים, אשר התנהלו בכבדות, ולא ארכו השעות ונשארו במרחק ניכּר מאחור. בין כה וכה כיסה הלילה את הערבות. ירח גדול ואדום התגלגל לאט לאט על-פני הרקיע, אולם כפעם-בפעם נתכסה עבים, ושוב התלקח, אחר שקע, כמנורה דועכת, אשר הרוח הולך ומנשב בה.
חצוֹת הלילה כבר הגיעה, כאשר הקוזקים והטטרים ראו לפניהם גושי-ענק שחורים בולטים על רקע השמים האפלים.
אלה היו חומות קוּדק.
כיתות הסיירים, אשר חשכת הלילה כיסתה עליהם, התקרבו בחשאי לאט לאט אל המבצר, כזאבים או כצפורי לילה. האם אין ללכוד במפתיע את המבצר על הישנים בו?
ואולם פתאום קרע את החשכה ברק-אור, אשר בא מעל הסוללות, קול רעש איום זיעזע את סלעי הדניפר וכדור-אש שעיגל קשת בהירה על-פני הרקיע נפל לתוך עשבי הערבה.
הקיקלופ הזועף ושתום-העין, גרודזיצקי, הודיע בזה, כי הוא ער ועומד על המשמר.
– כלב שתום-עין! – נהם חמילניצקי אל טוהי-בי, – הוא רואה באישון-לילה.
הקוזקים פסחו על המבצר, בדעתם, כי לא יוכלו לו בשעה שחיל הממלכה הולך לקראתם, ועשו את דרכם הלאה. ואולם האדון גרודזיצקי ירה אחריהם בתותחים עד כי נזדעזעו חומות המבצר, לא כדי לגרום להם נזקים, כי במרחק ניכּר מן המבצר הלכו, כי אם כדי להזהיר את צבא הממלכה ההולך ובא בדרך הדניפר, ויתכן כי הוא כבר קרוב מאד.
ואולם רעם התותחים בקודק הגיע קודם-כל אל אזני האדון סקשטוסקי ואל לבו. האביר הצעיר הזה, אשר הובל, בפקודת חמילניצקי, עם מחנה הקוזקים, חלה קשה ביום השני. אמנם בחורטיצה לא נפצע פצע אנוּש, אך דם רב ניגר ממנו, ועל כן נחלש מאד. פצעיו, אשר קַנטַרי זקן חבש אותם, כמנהג הקוזקים, נפתחו, חומו עלה, ובלילה ההוא שכב על עגלת-משא קוזקית מבלי דעת את אשר אתו. העירוהו רק תחתוּחי התוֹתחים בקודק. הוא פקח את עיניו, ישב על העגלה והביט על סביבותיו. מחנה הקוזקים עבר בחשכת הלילה כהמון רוחות-לילה, והמבצר הרעים בתימרות עשן ורדרד; כדורי האש קיפצו על פני הערבה, מכחכחים ונובחים ככלבים נרגזים, ולמראה זה נמלא לב האדון סקשטוסקי צער וגעגועים, עד אשר היה נכון למות תיכף, וּבלבד שנשמתו תעוף אל בני עמו. מלחמה! מלחמה! והוא במחנה האויב ונשק אין בידו, חולה, לא יוכל אף לרדת מן העגלה, הרפּובליקה בסכנה, והוא איננו חש להצלתה! ושם, בלובני, הצבא אל-נכון יוצא עתה למלחמה. הנסיך, עיניו ברקים, רץ לפני גדודי צבאיו, ולכל אשר יטה את השרביט שבידו, כרגע שלש מאות חניתות מכות שם, כשלש מאות רעמים. פני מכּרים שונים ניצבו אז לנגד עיני הקצין. ווֹלוֹדיוֹבסקי הקטן רץ בראש הדרגונים וחרבו הדקה בידו, אך הוא סייף הסייפים: אך יצלב חרבו בחרבו של מי והלה כבר במתים נחשב; שם גם האדון פּודביפינטה מניף את חרב זרויקפּטור! היכרות שלושה ראשים, או לא יכרות? הכומר יסקוּלסקי מקיף סביב לדגלי-הקדש, מרים את ידיו למעלה ומתפלל, אך הוא, איש-צבא בעבר, לעתים לא יעצור ברוחו וירעים: “הך! הרוג!” ונושאי הצינה חוגרים את הרמחים, הגדודים ניתקים ממקומם, פותחים במרוצה, דוהרים, מלחמה, סוּפה!
ופתאום נשתנה המראה. הילנה ניצבת לפניו, פניה חוורים, שערותיה פרועות והיא קוראת: “הצילני, כי בוהון רודף אחרי!” האדון סקשטוסקי מתרומם באחת כאומר לקפוץ מעל העגלה, אך איזה קול, והפעם קול ממש, מדבר אליו:
– שכב, ילד, אחרת אכבוֹל.
קול שר-המאה זחר הוא, אשר חמילניצקי פקד עליו לשמור את הקצין כבבת עינו; הוא אוחז בו ומשכּיבו על העגלה, מכסהו בעור סוס ואחר שואל אותו:
– מה לך?
הכּרתו של סקשטוסקי חזרה אליו. המראוֹת נגוֹזוּ. העגלות מתנהלות ממש לחוף הדניפר. רוח קרה באה מן הנהר והלילה מחוויר. צפורי המים פותחות בשיר-של-שחרית.
– שמע-נא, זחר, האם כבר עברנו את קודק? – שאל סקשטוסקי.
– עברנו! – השיב זחר.
– ואנה אתם הולכים?
– לא אדע. מלחמה, כנראה, תהיה, אולם לא אדע.
לדברים האלה נתפעם לב האדון סקשטוסקי בקרבו בשׂמחה. סבור היה, כי חמילניצקי יצור על קודק ובזה תחל המלחמה. ואולם חפזונם של הקוזקים במהרם קדימה העלה בלבו את ההשערה, כי צבא הממלכה הולך הלוך וקרב וכי חמילניצקי פסח על המבצר, לבל ייאלץ להילחם במקום שתותחי המבצר קל להם להרעיש כוחות צבאו. “אולי עוד היום חפשי אהיה” – חשב הקצין בלבו ונשא את עיניו בתודה לאלהים.
פרק יד 🔗
את קולות הנפץ של תותחי קודק שמעו גם חילות-הצבא, אשר הפליגו בסירות ובראשם בּרבּש הזקן וקשצ’וֹבסקי.
חיל-הצבא הזה מנה ששת אלפים קוזקים מגויסים וגדוד אחד מעוּלה של רגלים גרמניים, ומפקדם היה הַנְס פְלִיק.
האדון מיקוֹלי פוֹטוֹצקי היסס זמן רב, אם לשלוח את הקוזקים לקראת חמילניצקי או לא, אך לבסוף החליט לשלחם, כי לקשצ’ובסקי השפעה רבה עליהם, ואימון ללא-גבול רחש ההטמן לקשצ’ובסקי, לכן אך פקד על הסֶמֶנִים להישבע שבועת אמונים – ואחר שלחם בשם אלהים.
קשצ’ובסקי, איש-חיל מנוסה בקרבות ומהולל במלחמות הקודמות, חסה כל הימים בצל הפוטוצקים, אשר הכל בא לו מידם, הם אשר מינוהו למפקד-גדוד, כיבדוהו בתוֹאר האצילוּת, כי אך תודות למאמציהם קיבל את התוֹאר הזה מאת הסֵים, וגם נחלאות נרחבות המשׂתרעות בחבל בו דניסטר ולַדַוָּה מתלכדים יחד, לאכול פּירוֹתיהם כל ימי חייו.
הוא היה קשור בקשרים רבים מאד אל הרפובליקה ואל הפוטוצקים, עד כי גם צל של אי-אמון בו לא יכול לעלות בלב ההטמן. מלבד זאת היה קשצ’ובסקי איש במלוא כוחותיו, כי אך בן-חמשים היה – ועתיד מזהיר נשקף לו משירותיו לארץ. היו שראו בו את ממלא-מקומו של סְטֶפַן חמיֶלֶצקי, אשר החל את מלאכתו כאביר ערבה פשוט, וסופו שהיה לווֹייבודה של קיוב ולסנטוֹר של הרפובליקה. קשצ’ובסקי יכול ללכת גם הוא בדרך זו, אליה נדחף בכוח גבורתו, מרצוֹ הפראי, שאפתנותו חסרת המעצורים לנכסים כמוֹ גם לגדוּלה ולכבוד. שאפתנותו זו היא שלפני זמן מועט הביאתו להשתדל לקבל את משרת הסטרוסטה הליטיני, וכאשר לבסוף ניתנה המשרה הזאת לאדון קוֹרבּוּט, הסתיר קשצ’ובסקי עמוֹק בלבו את האכזבה שנחל, אולם כמעט חלה מקנאה ומעגמת-נפש. עתה נדמה, כי השעה שבה לשחק לו, כי אחרי שנתן ההטמן הגדול על שכמו משרה נכבדה כזאת, היה לבו יכול להיות סמוך ובטוּח, כי שם תהילתו יגיע לאזני המלך. ואכן, חשיבות רבה לדבר, כי אחרי-כן די יהיה להשתחוות לפני האדון, למען קבל מידו את כתב-הזכויות ובו הדברים, הנעימים מאד לאוזני כל אציל: “השתחוה לפנינו אפים ארצה ויחל את פנינו להעניק לו, ואנחנו, בזכרנו את שירותיו לנו, הננוּ נותנים לו…” וכו' וכו'. בדרך זו השיגו באוקראינה נכסים ותוארי-כבוד. בדרך זו השיגו שמה שטחים נרחבים של ערבות שוממות, אשר לפנים היו נחלת אלהים והרפובליקה; בדרך זו נהפך עבד לאדון ויכול לחזק את לבו בתקוה, כי בניו אחריו יימנו עם הסינַטוֹרים.
בלבו של קשצ’וֹבסקי כירסם רוגז שעליו לחלק את השלטון, אשר הפקיד ההטמן הגדול בידו, בינו ובין ברבש, ואולם שותפותו של ברבש בפיקוד לא היתה אלא למראית-עין, כי למעשה הזקין ותשש שר-הגדוד הצ’רקסי בזמן האחרון לחלוטין וקומתו כפפה, עד כי גווֹ חי על הארץ, ואילוּ רוּחוֹ ושכלוֹ היו שקועים בתרדמה, המבשרת את המות. בתחילת המסע התעורר לטפל בענינים בזריזות ניכּרת, דומה דמו החיילי הזקן התחיל שוב לזרום בעורקיו בחזקה לקול תרועת המלחמה, כי לפנים היה האיש אביר מהולל ומצביא נודע בערבה; ואולם אך יצא הצבא לדרכו, ומשק המשוטים, זמירות הסֶמֶנִים והתנודות הקלות של הסירות הפילו עליו תרדמה, וכה שכח תבל ומלואה. קשצ’ובסקי משל בכל, וברבש נעור משנתו אך כאשר רעב; אחרי אכלו לשׂבע, היה שואל מתוך הרגל על הא ועל דא – השיבו לו את אשר השיבו, והוא נאנח ואומר: “טוב לי לרדת אל הקבר מצאת למלחמה, אך רצון האלהים הוא!”
בינתיים ניתק הקשר עם צבא הממלכה, אשר בראשו עמד סטפן פוטוצקי. קשצ’ובסקי התאונן, כי ההוזרים והדרגונים הולכים לאט, כי הם מרבים להשתהות מדי עברם אחד הנחלים, כי הבן הצעיר של ההטמן לא נוסה עוד במלחמה, אולם על אף אלה פקד על תופשי המשוט להמשיך ולהתקדם.
הסירות שטו אפוא עם זרם הדניפר לעבר קודק, והמרחק בינן לבין צבא הממלכה הולך וגדל.
לבסוף נשמעו לילה אחד רעמי התותחים.
ברבש ישן ולא נעור; אולם פליק אשר נסע בראש, ירד לתוך סירה קלה וחש אל קשצ’ובסקי.
– אדוני מפקד-הגדוד! – אמר. – אלה תותחי קודק. מה עלי לעשות?
– עצוֹר, אדון, בעד הסירות. נלון הלילה בין קני-הסוּף!
– חמילניצקי צר, כנראה, על המבצר, לדעתי עלינו לחוש לעזרת הנצורים.
– אנכי אינני שואל בעצתך, אדון, כי אני מוציא הפקודות, אני המפקד.
– אדוני מפקד-הגדוד!
– לעמוד ולחכות! – אמר קשצ’ובסקי.
ואולם בראותו, כי הגרמני אמיץ-הלב מושך בזקנו הצהוב ואיננו אומר להסתלק מבלי דעת סיבת הפקודה, הוסיף בנחת:
– המצביא יכול להגיע אלינו עם פרשיו עד הבוקר, ואת המבצר הם לא ילכדו בלילה אחד.
– ואם לא יגיע?
– נחכה לו גם שני ימים. אתה, אדוני, אינך יודע את קודק! את שיניהם ישברו בחומותיה, ואני לא אלך לעזרת קודק בלי המצביא, כי אין לי רשוּת לעשות כזאת. הענין הזה שלו הוא.
נדמה כי צדק קשצ’ובסקי בדבריו, ולכן לא הוסיף פליק להאיץ בו והוא חזר אל הגרמנים שלו. כל הסירות הופנו קרוב אל החוף הימני, למצוא סיתרה בסבך קני-הסוּף, שהשתרע לרוחב מאה צעדים מן החוֹף בנהר, אשר רחב במקום ההוא. עתה חדל מַשק המשוטים, הסירות לא נראו לעין, והנהר היה כריק כולו. קשצ’ובסקי אסר על אנשיו להבעיר אש, לזמר ולשוחח. את כל המקום ההוא וסביבותיו הקיפה אפוא דממה, אשר אך הדי רעמי התותחים בקודק, שנשמעו מרחוק, הפריעו אותה.
ובכל-זאת לא עצם איש עיניו לישון, מלבד ברבש הזקן. פליק, איש אביר לב ושואף קרב, נתאווה לעוף כצפור לקודק. הסֶמנים שאלו זה את זה בלחש: מה יהיה גורלו של המבצר? היחזיק מעמד או לא יחזיק? ובין כה וכה גברו הדי רעמי התותחים. הכל היו סבורים, כי במבצר נלחמים בכוח במסתערים עליו. “לא היתולים עם חמיל, אבל גם עם גרודזיצקי אין היתולים!” – לחשו הקוזקים הסֶמנים איש באזני רעהו. ומה יהיה ביום מחר?
כזאת שאל אל-נכון בנפשו גם קשצ’ובסקי, אשר ישב בחרטום סירתו שקוע במחשבות. את חמילניצקי ידע היטב זה-כבר, הוא היה בעיניו תמיד איש בעל כשרונות גדולים, אשר אך לא מצא לו מרחב לפרוש כנפים ולעוף למעלה כנשר, ואלו עתה מפקפק קשצ’ובסקי אם אמנם לא טעה בהערכתו את חמילניצקי. התותחים יורים בלי-הרף, וזה האות, כי אמנם חמילניצקי צר על קודק!
– אם כן הוא הדבר, – חשב קשצ’ובסקי בלבו, – הנה אבד חמילניצקי!
היתכן? הוא עורר את כל זפורוז’ה, את החַן קרא לו לעזרה, קיבץ חיל-צבא גדול אשר כמוהו לא היה עוד ביד מפקד-קוזקים אחר, ואחרי כל אלה, תחת למהר ולעלות על אוקראינה, תחת לעורר את ההמון למרד, למשוך אליו את הקוזקים היושבים בערים, להכריע עד-מהרה את ההטמנים ולכבוש את כל הארץ, לפני אשר יבואו צבאות חדשים להגן עליה, הוא, איש-החיל מאז, מסתער על מבצר, אשר שנה תמימה יעמוד עליו ולא יוכל לו? והוא יתן למבחר חילו, כי ראשיהם ינופצו אל חומות קודק כגלי הדניפר המתנפצים אל סלעי הכּפים? והוא יעמוד ליד קודק, עד שיתחזקו ההטמנים ויקיפוהו מסביב, כאשר הקיפו את נלביקה ליד סולוניצה?
– הנה אבד חמילניצקי! – חזר קשצ’ובסקי על דבריו. – הקוזקים שלו ימסרוהו ליד אויביו. בהסתערו לשוא על המבצר יטיל מהומה ומבוכה בין אנשי מחנהו. זיק המרד יכבה עד-מהרה וחמילניצקי יהיה כחרב שנשברה במקום הניצב.
– כסיל הוא!
– ובכן? – הוסיף קשצ’ובסקי לחשוב – ובכן, מחר אַעלה אל החוף את הסמנים ואת הגרמנים שלי, ובלילה אסתער במפתיע על חמילניצקי הנחלש, את הזפורוז’יים אכרית, בלי השאר שריד, ואת חמילניצקי אקשור בחבלים ואשליך אותו לרגלי ההטמן. אשמתו היא, כי הוא היה יכול לעשות אחרת!
וגאוַת האדון קשצ’ובסקי הגדולה המריאה שחקים. הוא ידע היטב, כי פוטוצקי הצעיר לא יוכל להגיע שמה עד מחר בלילה, ובכן מי יתיז את ראש המפלצת? קשצ’ובסקי! מי ישקיע את המרד, אשר היה יכול להקיף את כל ארץ אוקראינה ולהבעיר בה בערה נוראה? קשצ’ובסקי! אולי ירע הדבר מעט בעיני ההטמן הזקן, כי יד בנוֹ לא היתה בכל אלה, אך עד-מהרה ישוב ויִנחם, ובין כה וכה כל קרני אור התהלה וחסדי המלך יאירו על ראש המנצח.
לא! בכל-זאת נחוץ יהיה לחלוֹק מעט תהילה גם לברבש הזקן ולגרודזיצקי! האדון קשצ’ובסקי נעצב מאד אל לבו, אך עד-מהרה חזר והתעודד. הלא את בול-העץ הישן, את ברבש, יטמינו באדמה בעוד יום או ימים אחדים, וגרודזיצקי – די לו לשבת בקודק ולגרש בעת הצורך את הטטרים בתותחיו, ביותר מזה איננו חפץ; ובכן נשאר אך קשצ’ובסקי, והוא ינחל את כל הכבוד והתהילה.
הו, לוּ רק יתנו על שכמו משרת ההטמן באוקראינה!
הכוכבים בשמים התנוצצו, ולקשצ’ובסקי נדמה, כי אלה הן אבני החן בשרביט ההטמן שלו; הרוח איוושה בין קני-הסוף, ולו נדמה, כי דגל ההטמן שלו הוא המאווש.
ותותחי קודק עודם יורים.
"חמילניצקי יפשוט את צוארו לשחיטה, – הוסיף מפקד-הגדוד לטוות מחשבותיו, – אך דמו בראשו! הוא האשם! הוא יכול לעשות אחרת! לוּ הלך לו בדרך ישרה לאוקראינה!… יכול לעשות אחרת! שם הכל מהמה ורותח, שם יש אבק שריפה, המחכה אך לניצוץ, שיבעיר אותו. הרפובליקה עצומה, אך באוקראינה אין לה צבא רב, והמלך לא צעיר הוא, ידוע-חולי.
לוּ הצליחו הזופורוז’יים לנַצח אך בקרב אחד, כי עתה תוצאות הנצחון מי יעריכן?…
קשצ’ובסקי כיסה את פניו בכפות ידיו וישב בלי-נוע, ובין כה וכה נטוּ הכוכבים למטה, עד אשר כבו לאט לאט בערבה. השׂלווים, אשר נחבאו בתוך הדשא, החלו לקרוא זה לעומת זה. עוד מעט ויעלה השחר.
לבסוף לבשו הרהוריו של מפקד-הגדוד צורה של החלטה. מחר יסתער על חמילניצקי וישׁחק אותו לאפר. ידרוך על גויתו המתה ויעבור ויגיע לעושר וגדולה, ביד הרפובליקה הוא יהיה כלי-משחית של הקמים עליה, מגן יהיה לה, ואחרי-כן יהיה לאחד משריה הגדולים, לאחד הסנטורים. אחרי שינצח את הזפורוז’יים ואת הטטרים לא ימנעו ממנו מאומה.
ובכל-זאת – לא ניתנה על שכמו משרת הסטרוסטה הליטיני.
לזכר הדבר הזה קימץ קשצ’ובסקי את כף ידו לאגרוף. משרת הסטרוסטה לא ניתנה על שכמו, למרות שאנשים גדולים ונכבדים מאד, הפוטוצקים, חפצים ביקרו, למרות כל הטוב אשר עשה לארץ במלחמות הרבות, אך ורק משום שהנהו אציל אך זה מחדש בא, ואילו בן תחרותו היה מגזע נסיכים. ברפובליקה הזאת לא די היה לזכּות למעלת אציל, דרוש היה לחכות עוד, עד אשר האצילוּת תתכסה ירוקת, תעלה חלודה כברזל.
חמילניצקי לבדו יכול היה לכונן סדרים חדשים, אשר יהיו לרצון גם למלך – אבל, האומלל הזה! הוא בחר לנפץ את ראשו אל סלעי קודק!
מעט מעט נרגע מפקד-הגדוד. מאנו פעם אחת לתת על שכמו משרת סטרוסטה – ומה-בכך? עתה יתאמצו לגמול לו טוב, אחרי שינחל נצחון על אויביהם, אחרי שישקיע את אש המרד, יציל את אוקראינה, את כל הרפובליקה ממלחמת-בית! לא ימנעו עוד ממנו מאומה, גם לחסדי הפוטוצקים לא יזדקק עוד…
השינה תקפה אותו, ראשו נפל על לוח לבו והוא נרדם, חולם על-דבר משרת הסטרוסטה, שתינתן על שכמו, על-דבר המתנות אשר תינתנה לו מאת המלך ומאת הסיים.
כאשר הקיץ משנתו כבר עלה השחר. בסירות עוד ישנו כולם. מרחוק התנוצצו באור הכהה מימי הדניפר. מסביב שררה דומיה, ואמנם הדומיה הזאת העירתהו משנתו.
תוֹתחי קודק חדלו להרעים.
”מה-זאת? – אמר קשצ’ובסקי בלבו. – האם הדפו שם הסתערותו הראשונה של חמילניצקי או שנלכּדה קודק?"
ואולם זה לא יתכן!
לא! הדבר פשוט. הקוזקים, אשר הוכו, רובצים הרחק מן המבצר ומלקקים את פצעיהם, וגרודזיצקי שתום-העין מבּיט אליהם מרחוק מן המגדל וחוזר ומטווח אליהם את תותחיו.
מחר ישובו להסתער על המבצר ועוד פעם ישברו את שיניהם.
בין כה וכה האיר היום. קשצ’ובסקי העיר את אנשיו אשר בסירתו ושלח סירה קטנה להזעיק את פליק.
פליק מיהר לבוא.
– אדוני מפקד-הגדוד! – קרא אליו קשצ’ובסקי. – אם לא יבוא הנה המצביא עד הערב, ובלילה ישובו להסתער על המבצר, נצא לעזרת הנצורים במבצר.
– אנשי נכונים! – השיב פליק.
– חלק-נא ביניהם אבק-שרפה וכדורים.
– כבר חילקתי.
– בלילה נעלה אל החוף וננוע בשקט ככל האפשר בערבה. נתנפל עליהם במפתיע.
– טוב! טוב מאד! אך האם לא טוב לנו להמשיך עוד מעט בסירות? אל המבצר עוד כארבעה מילין. לחיל-הרגלים זו דרך ארוכה מדי.
– חיל-הרגלים ירכב על סוסי הסמנים.
– טוב מאד!
– האנשים ישכבו שקטים בתוך הסוּף, לא יעלו על החוף ורעש לא יקימו. אש לא יבעירו, כי העשן יגלה את מחבואנו. אל-נא ידעו, כי הננו פה.
– הערפל גדול, עד כי גם עשן לא ייראה.
אמנם ערפל לבן ועבה היה פרוש על הנהר, שזרועותיו סבוכות קנה וסוּף, שם נחבאו הסירות, וגם הערבות, לכל מלוא-העין, היו מכוסות ערפל, ואולם מאחר שאך זה האיר היום, ייתכן כי עוד ימוג הערפל והערבות תיחשׂפנה.
פליק חזר אל סירתו. מעט-מעט נעורו משנתם האנשים, ומיד הוכרזה פקודתוֹ של מפקד-הגדוד קשצ’ובסקי לבל ישמיע איש קולו – ובכן החלו לאכול ארוחת-הבוקר בלי להקים רעש. לוּ עבר אז איש על-פני החוף, או שט בסירה בלב הנהר, אף לא היה מעלה על דעתו, כי שם, בזרוע-הנהר, נחבאים אנשים לאלפים. את הסוסים האכילו בידיהם, לבל ישמיעו קול נחרה. הסירות היו מכוסות ערפל וכאורבות עמדו ביער של קני-סוּף. פה ושם עברה בחשאי, כמתגנבת, סירה קטנה בת שני משוטים, אשר הביאה אל האניות לחם יבש ופקודות. ומלבד זאת שררה שם דומית-קבר.
פתאום ומתוך הדשא, מבין הקנים, הסוּף והשיחים אשר על החוף, מסביב לכל זרוע-הנהר עלו קולות מוזרים ורבים מאד, אשר קראו:
– פּוּגוּ! פּוּגוּ!
דומיה…
– פּוּגוּ! פּוּגוּ!
ושוב קמה דומיה, כאילו ציפּו הקולות ההם, אשר קראו בחוף, למענה.
ואולם הם לא קיבלו מענה. הקולות נשמעו בשלישית, אך הפעם היו מהירים יותר וקצרי-רוח:
– פּוּגוּ! פּוּגוּ!
אז עלה מצד הסירות מתוך הערפל קולו של קשצ’ובסקי:
– מי שם?
– קוֹזק משׂפת אגם!
לבוֹת הקוֹזקים הסמנים נתפעמו ברעדה. את הסיסמה הסוֹדית הזאת ידעו היטב. בסיסמה זאת קשרו דברים ביניהם הקוזקים בני-זפּוֹרוֹז’ה במושבות-החורף אשר להם, בסיסמה זאת הזמינו בשעת המלחמה את אחיהם המגויסים ויושבי הערים, אשר בתוכם נמצאו רבים שהיו נמנים בסתר עם חברי ה“חברה”, לבוא אתם בדברים.
ועוד פעם נשמע קולו של קשצ’ובסקי הקורא:
– מה רצונכם?
– בוגדן חמילניצקי, הטמן זפּוֹרוֹז’ה, מודיע, כי תותחיו טוּוחוּ לעבר זרוֹע הנהר.
– הגידו להטמן הזפּורוז’י, כי תותחינו מטוּוָחים לעבר החוף
– פּוּגוּ! פּוּגוּ!
– מה רצונכם עוד?
– בוגדן חמילניצקי, הטמן זפּורוז’ה, מבקש מאת ידידו האדון מפקד-הגדוד קשצ’ובסקי, כי יבוא אליו לשוחח אתו.
– יתן נא תחילה בני-תערובות.
– עשרה קצינים.
– מסכים!
וכרגע עלו כציצים על חופי זרוע-הנהר זפּוֹרוֹז’יים, אשר התרוממו מתוך העשבים, שבהם היו נחבאים. מרחוק, מן הערבות, קרבו הנה פרשיהם ותותחיהם, נראו עשרות ומאות דגלים, סמלים ומוטות ארוכים שזנבות סוסים בראשיהם. הם הלכו הלוך וזמר, הלוך ותפוף בתופיהם, כהולכים לקדם בשמחה פני ידידים, ולא כיוצאים לקראת אויב.
הסמנים אשר בסירות ענו בקריאות. בין כה וכה באו שמה סירות נושאות קצינים. קשצ’ובסקי ירד אל אחת הסירות ויצא אל החוף. שם הגישו לו סוס והובילוהו אל חמילניצקי.
ראה אותו חמילניצקי, הסיר את כובעו מעל ראשו, ואחרי-כן בירכו בידידות.
– אדוני שר-הגדוד, – אמר, – ידידי הוָתיק ורעי! כאשר פקד עליך ההטמן של הממלכה לתפוש אותי ולהביאני אל המחנה, לא אבית לעשות זאת, אך הזהרת אותי, כי אברח על נפשי, ועל החסד הזה, אשר עשית עמדי, אסיר-תודה הנני לך וכאח אאהבך!
חמילניצקי הושיט את ידו באהבה למול קשצ’ובסקי, אך פני קשצ’ובסקי השחרחרים היו קרים כקרח.
– ועתה, אחרי שהצלתי את נפשך, אדוני ההטמן, – אמר – הנך מעורר מרד!
– לנקום את נקמתי, נקמתך ונקמת כל אוקראינה אני הולך וזכויות המלך בידי ותקותי בי, כי אדוננו רב-החסד לא יחשב לי זאת לעוון.
קשצ’ובסקי הבּיט בעינים חוֹדרות אל פני חמילניצקי ושאל:
– הצרת על קוּדק?
– אני? הן לא הוּכּיתי בשגעון! על קוּדק פסחתי וגם יריה אחת לא יריתי אליה, אף כי העוור הזקן הרעים בתותחיו. אץ אני ללכת לאוקראינה ולא לקודק, וגם אליך אצתי לבוא, אליך, ידידי מאז ואיש-חסדי.
– ומה אתה דורש ממני?
– בוא ונטייל מעט בערבה, ושם נשוֹחח.
רכוּבים על סוסיהם יצאו שניהם אל הערבה. שהו שם כשעה אחת. בשובם היו פני קשצ’ובסקי חוורים ונוראים למראה. עד-מהרה נפרד מאת חמילניצקי, אשר קרא אליו בהיפרדו ממנו:
– שנַים נהיה באוקראינה, וממנו יגדל רק המלך ולא איש מלבדו.
קשצ’ובסקי חזר אל הסירות. ברבש הזקן, פליק והקצינים ציפו לו שם בקוֹצר-רוח.
– מה שם? מה שם? – שאלוהו מכל צד.
– עלוּ אל החוף! – קרא קשצ’ובסקי בקול מצווה.
ברבש הרים את עפעפיו הרדומים; להבה מוזרה התנצנצה בעיניו.
– מה זאת? – קרא.
– עלו אל החוף! אני נכנע!
זרם-דם פרץ אל לחיי ברבש החיוורות והכמושות. הוא קם מן התוף, אשר עליו ישב, ניצב מלוא קומתו, ופתאום והנה הזקן השחוח הזה היה לענק מלא חיים וכוֹח.
– בגידה! – שאג.
– בגידה! – קרא אחריו פליק, באחזו בניצב חרבוֹ.
ואולם לא הספיק לשלוף אותה מתערה, כי האדון קשצ’ובסקי איבח חרבו ובתנופה אחת השטיח את פליק על גשר הסירה.
אחרי-כן קפץ מן הסירה אל סירתם הקטנה של הזפורוז’יים ובה ארבעה תופשי משוט – וצעק:
– אל בין הסירות!
הסירה שטה חיש כברק, והאדון קשצ’ובסקי, בעמדו בתוכה כובעו על חרבו החמוצה מדם ועיניו כלפידים צעק בקולי קולות:
– בנַי! לא נרצח את אחינו! יחי בוגדן חמילניצקי, הטמן זפּורוז’ה!
– יחי! – קראו אחריו קולות למאות ולאלפים.
– הלחים לאבדון!
– לאבדון!
אל קול-הענות אשר עלה מן האניות נלווּ קולות הצעקה של הזפורוז’יים. אולם רבים מן האנשים אשר בסירות, שעמדו מרחוק, לא ידעו עוד מה ארע, ואולם אחרי אשר עברה השמועה, כי האדון קשצ’ובסקי עובר אל הזפורוז’יים, היו הקוזקים הסמנים כמו מוכי-שגעון מרוב שמחה. ששת אלפים כובעים נזרקו למעלה, ששת אלפים קני-רובים הרעישו את האויר ביריותיהם. רצפות הסירות כמו התמוטטו מתחת לרגלי הקוזקים המכרכּרים משמחה. קמו שאון ומבוכה. ואולם נגזר כי השׂמחה הזאת גם תטבול בדם, כי ברבש בחר למות מאשר לבגוד בדגל, אשר לו עבד כל ימי חייו. כמה עשרות מאנשי צ’רקסי החליטו לעמוד לצדו, ואז החל קרב קצר, נורא – ככל הקרבות שעושים אנשים מעטים – אשר לא חסד הם מבקשים, אך את המות – כנגד הרבים. גם קשצ’ובסקי וגם כל איש מבין הקוזקים לא ציפה להתנגדות כגון זו. לב-הארי של מפקד-הגדוד הזקן התעורר בו. קראו לו, שיפרוק מעליו את נשקו, והוא ענה ביריות. והנה ראו אותו ושרביטוֹ בידו ושערותיו הלבנות פרועות והוא נותן פקודותיו בקול רוֹעם ובאומץ לב, כאיש צעיר. את סירתו הקיפו מכל צד. האנשים אשר בסירות, שלא יכלו לגשת אל סירתו, קפצו אל תוך הנהר, שחו במים, או בוססו בין קני-הסוּף עד אשר הגיעו אל סירתו, נאחזו בשפתה והתפרצו אליה בחמת טירוף. ההתנגדות היתה קצרה. הסמנים אשר היו נאמנים לברבש נדקרו, נבקעו בקרדומות, או נקרעו לקרעים וגוויוֹתיהם כיסו את קרקעית הסירה – והזקן וחרבו בידו עדיין עומד על נפשו.
קשצ’ובסקי נדחק לבוא אליו.
– היכּנע! – צעק.
– בוגד! לאבדון! – ענה ברבש וינף עליו את חרבו.
קשצ’ובסקי מיהר לסגת אחור אל בין ההמון.
– הכּוּ! – קרא אל הקוזקים.
ואולם נדמה, כי איש מהם איננו רוצה ראשון להרים את ידו על הזקן. ואולם לאסונו החליק ברבש בשלולית דם ונפל.
לנופל לא הגה עוד לבם כבוד או אימה, ועד-מהרה נתקעו כעשרים חניתות בגופו. הזקן הספיק אך לקרוא: “ישו, מרים!”
החלו לבקע את השוכב וביקעוהו לנתחים. את ראשו הכרות זרקו מסירה לסירה, בהשתעשעם בו כבכדור-משחק, עד אשר נזרק ביד לא-אמונה ונפל למים.
נשארו עוד הגרמנים, אשר אותם לא יכלו הקוזקים להכריע על-נקלה, כי מספר גדודם מנה אלף איש, והם כולם ותיקים ומנוסים במלחמות שונות.
אמנם פליק אמיץ-הלב נהרג בידי קשצ’ובסקי, אבל בראש הגדוד ניצב עתה יוהן וֶרְנֶר, סגן שר-הגדוד, אשר נלחם עוד במלחמת שלושים השנה.
קשצ’ובסקי היה כמעט בטוח בנצחונו, כי סירוֹת הגרמנים הוקפו קוזקים מכל צד, ואולם הוא רצה לזכּות בגדוד חיל-הרגלים הזה, המובחר והמזוין היטב, כי יעבור אל חמילניצקי, ולכן בחר להכּנס איתם בדברים.
במשך זמן-מה נדמה, כי ורנר נמשך אחרי קשצ’ובסקי, כיוָן ששוחח אתו בשקט, והקשיב להבטחותיו הרבות. השׂכר, אשר הרפובליקה חייבת לגרמנים מזה ימים רבּים, ישוּלם להם כרגע ועוד יוסיפו להם שׂכר שנה תמימה מראש. כעבור שנה יוכלו החיילים לפנות אל כל אשר יהיה רוחם לפנות, אף אל מחנה הממלכה.
ורנר נראה כחושב והוֹגה בדבר, אך בינתיים פקד בלחש על אנשיו לקרב את סירותיו אחת אל אחת, וליצור מעגל סגור אחד. לשפת המעגל הזה ניצב כחומה חיל הרגלים, אנשים מגודלים ואמיצים כולם, לבושים מעילים צהובים ועל ראשיהם כובעים צהובים. במלוא זינם עמדו, רגלם השמאלית מושטת קדימה והרובה על צדם הימני, נכונים לירות.
ורנר עמד בשורה הראשוֹנה, חרבו שלופה בידו, והוא כשוקל הרבה בדעתו.
לבסוף הרים את ראשו:
– אדוני המפקד! הננו מסכּימים!
– שירותכם החדש לא יביא לכם הפסד! – קרא קשצ’ובסקי בשמחה.
– ואולם תנאי אני מַתנה…
– מראש אני מסכים.
– אם כן, טוב מאד. זמן שירותנו למען הרפובליקה מסתיים בחודש יוּני, וביוני נעבור אליכם.
מפי קשצ’ובסקי נתמלטה קללה, אוּלם הוא עצר ברוחו.
האם אתה מתלוצץ, אדוני הקצין? – שאל.
– לא! – השיב ורנר בקור-רוח. – כבודנו החיילי מצווה עלינו לשמור על החוזה אשר נערך בינינו לבין הרפובליקה. זמן שירותנו יסתיים בחודש יוני. אמנם תמורת כסף אנו משרתים, אבל איננו בוגדים. לוּ היינו בוגדים, כי עתה לא שכר איש אותנו, וגם אתם לא הייתם בוטחים בנו, כי מי זה יערב לכם, שבקרב הראשון לא נעבור שוב אל ההטמנים?
– ומה אפוא רצונכם?
– שתתנו לנו להסתלק מכאן.
– הנטרפה דעתך עליך?! אצווה להשמיד את כולכם עד האחרון.
– וכמה מאנשיך יאבדו?
– אף לא רגל אחת מכם תמלט!
– ומחציתכם תוּשמד.
שניהם דיברו נכונה, ולכן, אף כי קור רוחו של הגרמני הרתיחה את דמו, והזעם כמו חינקו, עדיין לא רצה קשצ’ובסקי לפתוח בקרב.
– לפני אשר תאסוף השמש את קרניה מזרוע-הנהר – קרא – שקלו בדבר, אחרי-כן אצווה לירות!
אמר ונחפז להפליג בסירתו, כדי להיוועץ בחמילניצקי.
עתה ציפו לתשובתו של ורנר. סירות הקוזקים הקיפו בטבעת צרה את הגרמנים אשר גילו קור רוח, אשר רק אנשי-צבא וותיקים ומנוסים מאד מסוגלים לו בעת סכנה הנשקפת להם. על דברי החרפות והאיומים, שהוטחו נגדם מדי רגע מצד סירות הקוזקים, ענו הגרמנים בשתיקת בוז. זה היה מראה נהדר, השקט הזה של הגרמנים מול ההתפרצויות טרופות החימה, ההולכות וגוברות של הקוזקים. הם איימו עליהם ברוביהם ורמחיהם, חרקו שן, קללו אותם ובקוצר-רוח חיכו לפקודה, כדי להסתער עליהם.
בין כה וכה פנתה השמש יותר ויותר מערבה, ולאט לאט אספה את קרניה מזרוע הנהר, אשר הלכה ונתכסתה צל.
עד אשר שקעה כולה בצל לחלוטין.
אז הריעה חצוצרה וכרגע נשמע קולו של קשצ’ובסקי הקורא ממרחק:
– השמש בא! האם כבר החלטתם?
– כבר החלטנו! – השיב ורנר, ובפנותו אל אנשי צבאו הניף את חרבו החשׂוּפה.
– הבו אש! – פקד בקול שקט ואדיש.
קני-הרובים הרעימו. נשמע קול משק שקשוק גופות נופלים אל תוך המים, צעקות-חימה ויריות קדחתניות ענו לעומת קול הרובים הגרמניים. התותחים, אשר הובאו אל החוף, השמיעו את קולם העבה והריקו פגזיהם על סירות הגרמנים. העשן כיסה את כל זרוע-הנהר – ואך מתוך קולות הצעקה והרעש, שריקות חיצי הטטרים, קירקוש הרובים וקני-הקלע עלו בסדר נכון קולות הירי של הרובים הגרמניים כמכריזים, שהגרמנים עדיין עומדים על נפשם.
כאשר בא השמש עדיין געש הקרב, אך נדמה כי הוא הולך ורפה. חמילניצקי, בלווית קשצ’ובסקי, טוהי-בי וכמה עשרות אטמנים, בא עד החוף, להתבונן במהלך הקרב. נחיריו הנפוחים שאפו אל קרבם את עשן אבק-השרפה ואזניו קלטו בעונג עילאי את אנקות הגרמנים הנטבעים והנהרגים. כל שלושת המצביאים התבוננו אל הטבח כחוזים במחזה משעשע, שהוא גם מבשר להם טובות.
הקרב נסתיים. קול היריות נדם, ותחתיו נשמע קול ענות הקוזקים עליזי הנצחון, שהלך הלוך וגדל, הלוך ורב.
– טוהי-בי! – אמר חמילניצקי. – היום הזה הוא יום נצחוננו הראשון.
– שבי אין! – נהם טוּהי-בי. – אין לי חפץ בנצחונות כאלה!
– שבי תנהג מאוקראינה! את סטמבול ואת גַלטה תמלא שבויים!
– למצער אנהג אותך שבי, אם לא יהיה לי שבי אחר!
ובאמרו כך פרץ טוהי-בי הפרא בצחוק זועם, אך כעבור רגע הוסיף:
– בכל-זאת בחפץ לב הייתי רוצה לנהוג שבי את ה“פרנקים”20) האלה.
טוהי-בי היטה את סוסו לעבר המחנה, וכמוהו עשו גם האחרים.
– ובכן! עתה לעבר המים-הצהובים! – קרא חמילניצקי.
פרק טו 🔗
כאשר שמע סקשטוסקי את רעש הקרב, ציפה בחרדה לסופו של זה, מהיותו סבור, כי זו התנגשות בין חמילניצקי ובין כל כוחות ההטמנים.
ואולם לפנות ערב נודע לו מפי זחר הזקן, כי שגה. הידיעה על דבר בגידתם של הקוזקים שבפיקודו של קשצ’ובסקי ועל השמדתם הגמורה של הגרמנים זיעזעה קשות את לב האביר הצעיר, זה היה לו אות לבאות, כי גם שאר הקוזקים יבגדו, והלא הקצין ידע היטב, כי לא מעטים הם הקוזקים בתוך צבאות ההטמנים. הוא ראה מראש את הרעות הרבות, המתחוללות ובאות. על-אודות הנסיך לא נודע לו דבר – וההטמנים שגו, כנראה, מאד מאד, כי תחת לנוע בכל עוצמת כּוחם לעבר קודק, או לצפּות לאויב במבצריהם שבאוקראינה, פילגו את כוחותיהם והחלישו את עצמם מדעתם הם ובדרך זו נתנו ידים לבגידה ומעל. אמנם עוד לפני כן דובר במחנה הזפורוז’יים על אודות האדון קשצ’ובסקי וכי נשלח עוד מחנה צבא ומפקדו הוא סטפן פוטוצקי, ואולם סקשטוסקי לא האמין לשמועות האלה. הוא חשב, כי אלה הם רק כוחות סיוּר מוגבּרים, וכי למועד הנכון יסוגו אחור. ואולם לא כאשר חשב כן היה. על חיל חמילניצקי נוספו כתוצאה מבגידתו של קשצ’ובסקי אלפי אנשים, ולפוטוצקי הצעיר נשקפה סכּנה איומה. נקל היה עתה לחמילניצקי להקיף את פוטוצקי, הנטוּל כל סיכּוּי לעזרה והתועה במדבר, ולהשמידו כליל.
במכאובי פצעיו, בחוסר המנוחה שידע, בליל הנדודים מצא סקשטוסקי נחמה לנפשו רק במחשבותיו על-דבר הנסיך. כוכב חמילניצקי הלא יועם, כאשר אך יתנשא הנסיך בלובני שלו. ומי יודע, אם כבר לא התחבר עם ההטמנים? אף אם רבים הם כוחות הצבא אשר לחמילניצקי, אף אם ראשית מסעו הצליחה בידו, אף אם טוהי-בי הלך אתו יחד, וגם החַן בעצמו היה מוכן בשעת צרה זו לבוא לעזרתו, הנה לא עלה כלל על לב סקשטוסקי, כי הסערה הזאת תאריך ימים, כי קוזק אחד בכוחו לזעזע את כל הרפובליקה ולמגר את כוחה העצום. לחופיה של אוקראינה ינופצו הגלים האלה – חשב סקשטוסקי. כי מה היתה אחרית כל קשר, אשר קשרו הקוזקים? התפרצו כלהבה וכבוּ לאחר התנגשות ראשונה בהטמנים. כן היה עד עתה. כאשר מהעבר האחד ניצב לקרב קומץ חיות-הטרף של השפלה, ומהעבר האחר ניצבה המעצמה שנשענה על שני ימים – נקל היה לדעת מראש מי ינצח. הסערה לא תוכל להימשך ימים רבים, היא תעבור – ופני השמים יטוהרו. המחשבה הזאת חיזקה את לב האדון סקשטוסקי והיא שאימצה את רוחו, כי בלעדיה כבד עליו מאד משא דאגותיו, אשר כמוהו לא נשא עוד. אמנם הסערה, אף אם תעבור, תַּשׁים את השדות, תחריב בתים ותגרום נזקים שאין תמוּרה להם הרבה מאד. הנה עוד מעט ובגלל הסערה הזאת אבדו חייו, כוחו עזבהו והוא בצרה, בשביה, בעת אשר החופש יקר לו כחיים. ומה-מאד יגדל עוד אסון החלשים, אשר לא יוכלו לעמוד על נפשם! מה זה היה שם, ברוֹזלוֹגי, להילנה?
ואולם הילנה אל-נכון כבר היא בלוּבּני. סקשטוסקי ראה אותה בחלומותיו והנה פנים מפיקים ידידות מסביב לה, הנסיך והנסיכה גריזלדה הוגים אליה חיבה, האבּירים משתאים לה – אך נפשה עורגת אל אהובה, אשר נדד לסיץ' ואיננו. ואולם תגיע השעה, ואהובה ישוב. הנה חמילניצקי בעצמו הבטיחהו, כי יוציאהו לחפשי – ומלבד זאת הלא גלי הקוזקים שוטפים, הולכים ושוטפים אל מפתן הרפובליקה; כאשר ינופצו הגלים האלה, יבוא קץ לדאגותיו, למכאוביו ולטרדות נפשו.
ואמנם שטפו הגלים. חמילניצקי לא התמהמה בדרכו, הסיע את מחנהו לקראת בן ההטמן. כוחו הצבאי היה עתה באמת עצום, כי יחד עם הקוזקים של קשצ’ובסקי ועם גדודי טוהי-בי מנו כעשרים וחמישה אלף לוחמים מתוּרגלים ומאומנים ושוחרי קרב. על-אודות חיל פוטוצקי לא נודע דבר ברור. הנמלטים אמרו, כי הוא עולה בראש אלפּיים איש מחיל הפרשים הכבד ולמעלה מעשרה תותחים קלים. את תוצאות הקרב הזה לא יכול איש לדעת מראש, כי די היה להוזרים האיומים להשתער פעם אחת על צבא רב ממנו עשרת מונים, כדי להכריעו ולדכאהו. כה עשה חוֹדקביץ', הטמן ליטא, לשוודים: עם שלושת אלפים הוזרים אשר היו אתו השמיד ליד קירכהולם שמונה-עשר אלף ממבחר חיל הרגלים והפרשים השוודיים; כן היה ליד קלושין: גדוד אחד מחיל-המגן התנפל בחמת זעם על כמה וכמה אלפים שכירים אנגליים וסקוטיים והפיצם לכל רוח. חמילניצקי זכר זאת, ולכן הלך, לפי דברי ההיסטוריון האוקראיני, לאט ובזהירות. “ברוב עיני שכלו, כאיש ציד ערום, הביט אל כל עבר ומשמרות שלח לפניו במרחקי מילין מן המחנה” 21). כה קרב אל המים הצהובים. ועוד פעם נתפסו שנַיים ממחנה פוטוצקי. הם אישרו את מיעוטם של אנשי חיל הממלכה, וסיפרו, כי בן ההטמן כבר צלח את המים הצהובים. כאשר שמע זאת חמילניצקי עצר בו במקום את מחנהוּ והחל לשפוך סוללות מסביבותיו.
לבו דפק מרוב שמחה. אם יערוב פוֹטוֹצקי את לבו להסתער עליו, אז יוכה מכה נאמנה. הקוזקים אינם יכולים להלחם בשדה עם חיל-המגן, אבל מאחורי הסוללות הם מיטיבים להלחם באויביהם, ומאחר שהקוזקים רבים מאד, יהדפו בלי ספק את המסתערים עליהם. חמילניצקי היה בטוח, כי ינצח את פוטוצקי, באשר זה עודנו צעיר לימים ואינו מנוסה במלחמות. ואולם לצדו של השׁר הצעיר היה איש-חיל מנוסה, בן הסטרוסטה מז’יויֶץ, האדון סטפן צַ’רניֶצקי, מפקד גדוד ההוזרים. זה הבחין בסכנה המרחפת על ראשם ושיכנע את פוטוצקי הצעיר לסגת אחור ולשוב אל מעבר למים הצהובים.
לחמילניצקי לא נותר אלא ללכת אחריהם. ביום המחרת עבר את ביצות המים הצהובים ושני הצבאות ניצבו פנים אל פנים.
ואולם כל אחד מן המצביאים לא רצה להסתער ראשון. שני המחנות מיהרו לשפוך סוללות מסביב להם. היום היה יום השבת, החמישי בחודש מַאי. כל היום ירד גשם כבד. העבים כיסו את פני השמים, ועוד בצהרים היתה אפלה כמו בימי החורף. לפנות ערב גדל עוד הגשם. חמילניצקי שיפשף את ידיו מרוב שמחה.
– תרוכך נא הערבה, – אמר אל קשצ’ובסקי, – לא אתמהמה אז להסתער ראשון ולהתראות פנים עם ההוּזרים, כי הם במגינהם הכבדים ישקעו בבוץ.
והגשם ירד בלי-הרף, כאילו מן השמים נלחמו לזפורוז’יים.
אנשי הצבא שפכו את הסוללות בתוך אגמי המים בעצלתים ובעגמה. להבעיר אש לא יכלו. טטרים לאלפים יצאו מן המחנה לשמור על מחנה צבא פולין, כי לא ינסה להתחמק בתוך הערפל, האפלה וחשכת הלילה. אחרי-כן קמה דומיה חרישית. גשמע אך משק מי-הגשם והמולת הרוח. אל נכון לא ישן איש בשני המחנות.
לפנות בוקר הריעו בחצוצרות במחנה פולין, וקול התרועה הלך ונמשך בעצב, כאילו אמרו להזעיק בו את הצבא, אחרי-כן המו התופים פה ושם. היום עלה והוא עגום, אפל, לח, מטרות העוז חדלו, אך עוד זירזף גשם דק, כאילו מבעד לנפה.
חמילניצקי פקד לירות בתותחים.
אחרי התותח הראשון שאג השני, העשירי, וכאשר החלה ה“קורספּונדנציה” של התותחים בין מחנה למחנה, אמר האדון סקשטוסקי אל הקוזק, המלאך השומר אותו:
– זחר, הוציאני נא אל הסוללה, כדי שאוכל לראות את המתחולל.
גם זחר בעצמו גילה סקרנות ולכן לא סירב לסקשטוסקי. הם עלו על קרן גבוהה של אחת הסוללות, ומשם ראו היטב את עמק הערבה, את מרחבי ביצות המים הצהובים ואת שני הצבאות. ואולם כאשר אך נשא האדון סקשטוסקי את עיניו, תפס בראשו וצעק:
– בשם אלהים חיים! הלא אין זה אלא חיל סיירים, ולא יותר!
ואמנם השתרעו סוללות חיל הקוזקים באורך רבע המיל, בעוד אשר הסוללה אשר לפולנים נדמתה לעומתו אך כּדייק קטן. חיל פולין היה כמעט כאין לעומת חיל הקוזקים, עד כי איש לא יכול לפקפק בנצחון הקוזקים.
לבסקשטוסקי נלחץ מכאב. לא הגיעה עוד אפוא שעת מפלתו של חמילניצקי על גאוָתו והבגידה אשר בּגד. השעה הבאה שוב תהיה שעת נצחון! כה, למצער נדמה לו.
ההתנגשויות תחת אש התותחים כבר החלו. הקצין ראה מראש הסוללה פרשים בודדים או חבורות חבורות מהם מתנגשים אלה עם אלה. הטטרים הם אשר נלחמו כנגד חיל- המגן של פוטוצקי, לובשי מדים בכחול וצהוב. הפרשים נגשו אלה אל אלה ונסוגו מהר לאחור, קרבו אלה אל אלה מן הצד, ירו ברובים, בקשתות, או התאמצו לצוד זה את זה בפלצורים. מרחוק נדמו הקרבות האלה למעשי שעשועים, אך הסוסים, אשר רצו השתוללו בלי פרשים, העידו, כי משחק הוא זה לחיים ולמות.
הטטרים הלכו הלוך ורב. לא ארכו הרגעים והם כיסו את כל אדמת המישור, אז יצאו גם ממחנה הפולנים פלוגה אחרי פלוגה וכולן ניצבו לפני הסוללה הכן לקרב. המקום היה קרוב מאד אל קרן הסוללה, אשר עליה עמד סקשטוסקי, עד אשר יכול להבחין היטב בין סמלי הפלוגות, דגליהן, וגם בין מפקדיהן, אשר ניצבו עם סוסיהם ליד הדגלים ופניהם מופנים מעט אל עבר הפלוגות.
ניתר בחזהו מעוצר רגשה, פניו החיוורים נתכסו סומק, וכאילו זחר והקוזקים, אשר עמדו ליד התותחים על הקרן, היו שואפים כמוהו לנצחון הפולנים, קרא בחדוַת לב לקראת כל דגל ודגל אשר הגיח מאחורי הסוללה:
– אלה הם הדרגונים של האדון בַּלַבַּן, ראתי אותם בצ’רקסי.
– זהו דגל וָלכיה; הצלב הוא האות אשר להם.
– הו, חיל-הרגלים מגיח מאחורי הסוללה!
אחרי-כן גדלה התרגשותו, ובפשטו את כפיו קרא:
– ההוזרים! ההוזרים של האדון צ’רניצקי.
ואמנם הופיעו ההוזרים, על ראשיהם ומעליהם ענן כנפים ויער חניתות עדויות סרטי-זהב ודגלים ירוקים-שחורים ארוכים. הם הגיחו מן הסוללות ששה ששה בשורה אחת והתיצבו במערכה ליד הסוללה; ולמראה שקטם, רצינותם וזריזותם, נראו בעיני האדון סקשטוסקי דמעות שמחה, אשר הכהו את מאור עיניו לרגע.
אף כי מעטים יצאו לקראת מרובים, אף כי לעומת הפלוגות האחדות האלה התיצבו המוני זפורוז’יים וטטרים, אשר, כרגיל, חנו מזה ומזה, ליד האגפים, אף כי הם נטשו על-פני הערבה, עד שקשה היה לראות את קצה המחנה, בכל-זאת האמין האדון סקשטוסקי בנצחון חיל פולין. על פניו עלה חיוך, כוחו שב אליו, עיניו הביטו אל המישור, ירו ברקים, אך על עמדו לא יכול לעמוד.
– הו, ילד! – נהם זחר הזקן – הנשמה נכספת לגן-העדן!
בין כה וכה פרצו קדימה, לעבר הפולנים, גדודי טטרים אחדים, בצעקות “אללה! אללה”. מצד מחנה פולין ירו לעוּמתם. ואולם הטטרים עוד לא פתחו בקרב, כי אך להטיל אימה אמרו. עוד טרם יגיעו עד גדודי פולין, נפוצו לשני הצדדים, בחזרה למקומם, ונעלמו בין ההמון.
פתאם נשמע קול התוף הגדול של הסיץ' ולקול הזה זע ממקומו מחנה פרשי הקוזקים והטטרים בתבנית חצי-סהר. חמילניצקי ניסה, כנראה, להכריע תחתיו באחת את ההוזרים ההם ולכבוש את המחנה. לוּ קמה ביניהם מהומה, כי עתה הצליח. ואולם כל מהומה לא נתעוררה בין גדודים פולנים אלה. במנוחה עמדו בשורה ארוכה, מאחריהם היתה הסוללה ובאגפיהם תותחי המחנה, כך שאפשר היה להתנפל עליהם אך מפנים. רגע נדמה, כי ילחמו במתנפלים ממקום עמדם, ואולם כאשר חצי-הסהר כבר הגיע כדי מחצית המישור, נשמע מן החפירה אשר מאחורי הסוללה קול חצוצרות, ולפתע והנה חומת החניתות, אשר עד כה היו מורמות למעלה, הורדה כרגע עד ראשי הסוסים.
– ההוזרים מסתערים! – קרא האדון סקשטוסקי בקול גדול.
ההוזרים שחו על אוכפיהם והדהירו את סוסיהם קדימה ואחריהם באו גדודי הדרגונים וכל מערכת הלוחמים.
נוראה היתה המכה, אשר היכו אז ההוזרים את אויביהם. במרוצתם הראשונה פגעו בשלושה גדודים – וכרגע השמידו אותם. אנקת החללים הגיעה עד לאזני האדון סקשטוסקי. הסוסים והרוכבים עליהם כרעוּ תחת משא הפרשים, הלבושים מגני-ברזל, כקמה לפני רוח סערה. עמידתם היתה דלה וריקה כל-כך, עד אשר נדמה לסקשטוסקי, כי איזה תנין גדול בא ובלע בגמיעה אחת את כל שלושת הגדודים. והלא אנשי הגדודים האלה נחשבו לאמיצים שבחיל סיץ'. הסוסים, אשר נבהלו מפני רעש כנפי המגנים, הבהילו את כל גדודי זפורוז’ה. גדודי אִירקלֵיוֹב, קַלניבּוֹלוֹב, מינסק, שקוּרִינסק וטִיטוֹרוֹב התערבו אלה באלה, וכאשר לחצו אותם המוני הבורחים, ברחו גם הם בלי סדר. ובין כה וכה הדביקו הדרגונים את ההוזרים והם יחדיו קצרו באויביהם. גדוד וַסיוּרין נטש את שדה-המערכה, אחרי שהתנגד זמן-מה נמרצות ואחר רץ בערבוביה נוראה עד חפירות הקוזקים. הכוח התיכוני של חמילניצקי הלך והתמוטט, וכאשר הפליאו מכּותיו יותר ויותר ונלחץ מצדדים, התפזר לחבורות קטנות לא-מסודרות, ולא יכול להחזיק מעמד ולערוךְ את שורותיו מחדש.
– שׁדים, לא לחים! – קרא זחר הזקן.
סקשטוסקי היה כמשוגע ממראה עיניו. בהיותו חולה, לא יכול למשול ברוחו, ובכן צחק ובכה בבת-אחת, ולרגעים קרא כאשר יקרא המצביא אל אנשי חילו, כאילו היה מפקד גדוד. זחר החזיק בכנף בגדו ונאלץ לקרוא גם לאחרים להחזיק בו.
הקרב ניטש עתה קרוב אל מחנה הקוזקים, עד אשר סקשטוסקי יכול כמעט להבחין בין פני הנלחמים. מהחפירות ירו בתותחים, ואולם כדורי הקוזקים פגעו באנשיהם, כמו שפגעו באויביהם, ובזה הגדילו את המהומה.
ההוזרים נתקלו בגדוד הפַּשְׁקוֹבי שהיה גדוד משמר ההטמן, ובמרכזו נמצא חמילניצקי בעצמו. פתאום נשמעה צעקה איומה בכל שורת הזפורוז’יים: דגל-הפטל הגדול התמוטט ונפל.
ואולם באותו רגע נע קשצ’ובסקי בראש חמשת אלפי הסמנים שלו, לקרב. ברכבו על סוס גדול, ברוד-אמוץ, בשורה הראשונה, בלי כובע לראשי, וחרבו השלופה בידו מורמה למעלה, קיבץ לפניו את בני השפלה, אשר חזרו אל המערכה בראותם את הכוח הגדול בא לעזרתם. שוב נתלקח הקרב בתּווך.
גם בשני האגפים לא עמדה ההצלחה לימין חמילניצקי. הטטרים, אשר נהדפו פעמַים על-ידי גדודי הוָלכיים והסמנים של פוטוצקי, לא קם בהם עוד רוח. הסוס, אשר עליו רכב טוהי-בי, נפגע ונפל וגם הסוס השני נפל תחתיו. ניכּר בעליל, כי זר הנצחון יעטר את ראש פוטוצקי הצעיר.
בכל-זאת לא ארך הקרב עוד הרבה. הגשם השוטף, אשר גבר מרגע לרגע, ירד עתה בזעף, עד אשר קשה היה להבחין דבר. לא גשם ירד עתה מארובות השמים, אשר נפתחו, כי אם מבול. הערבה נהפכה ליאור. החושך נתעבּה, עד אשר איש לא ראה את אחיו במרחק צעדים אחדים ממנו. בשאון הגשם לא נשמעו קולות הפיקוד. קני-הרובים וקני הקלע, שנתלחלחו, נדמו. מן השמַים שמוּ קץ לטבח.
חמילניצקי, אשר נרטב כולו, בא אל המחנה טרוּף חימה. לא דיבּר עם איש דבר. הקימו בשבילו אוהל מעורות גמלים, שם ישב לבדו נתון לרעיונותיו המרים.
היאוש תקפו. רק עתה השׂיג, מה המעשׂה אשר פתח בו. הנה הוכה, נהדף, כמעט נפל במלחמה כנגד חיל קטן, אשר היה בעיניו אך כחיל סיירים. הוא יודע מה גדול כוח ההתנגדוּת של צבא הרפובליקה, וגם הביא זאת בחשבון כאשר הכריע לצד מלחמה בו, ובכל-זאת שגה. כה דימה למצער ברגע ההוא, ובכן, תפס בראשו המגולח, כאומר לנפצו אל התותח הראשון בדרכו. אם כה קרהו עתה, מה יארע, כאשר עליו יהיה להתיצב כנגד ההטמנים וכנגד כל הרפובליקה?
הרהוריו נפסקו עם כניסתו של טוהי-בי אל האוהל.
עיני הטטרי יקדו כבטירוף, פניו היו חיוורים ושיניו התנוצצו מבעד לשפתיו, נטולות השפם.
– איה השלל? איה השבויים? איה ראשי המפקדים? איה הנצחון? – שאל בקול ניחר.
חמילניצקי ניתר ממקומו.
– שם! – השיב בקול רועם, בהוֹרותו בידו לעבר מחנה הפולנים.
– לך-נא שמה! – צרח טוהי-בי – ואם לא תלך, בחבל אוביל אותך לקרים.
– אלך! – קרא חמילניצקי – עוד היום אלך! אקח שלל וגם שבי אקח, ואתה לפני החַן תעמוד לתת דין-וחשבון, כי בשלל אתה חפץ ומן הקרב הנך משתּמט!
– כלב! – קרא טוהי-בי – אתה משמיד את צבא החן!
ורגע ניצבו זה לעומת זה, נוחרים ונושפים כשני חזירי-בר. חמיל נרגע ראשון.
– טוהי-בי, הרגע! – אמר, הקרב נפסק מפני הגשם השוטף בעת אשר קשצ’ובסקי כבר הכריע את הדרגונים. אנכי יודע אותם! מחר לא ילחמו עוד בעקשנות טירוף כפי שנלחמו היום. הערבה תרוכך עוד יותר. ההוזרים יפלו. מחר יהיו כולם בידינו.
– כה דיברת! – נהם טוהי-בי.
– דיברתי, וכאשר דיברתי כן יקום. טוהי-בי, ידידי, החן שלחך לעזור לי ולא להציקני.
– הבטחת נצחונות ולא מפּלות.
– לקחו מעט דרגונים שבי, ואותם אני נותן לך.
– תן! אצוה להושיב אותם על יתדות.
– אל-נא תעשה כזאת. שחרר אותם. בני אוקראינה הם אלה, מגדוד בּלבּן, נשלח אותם למשוך את כל הדרגונים לצדנו. כאשר עשה קשצ’ובסקי, כן יעשו אלה.
טוהי-בי נרגע; הוא שלח מבט חודר אל פני חמילניצקי ונהם:
– נחש…
– הערמה ערכּה כגבורה. אם נפתה את הדרגונים לבגוד, אף לא רגל אחת לא תימלט – הבינות?
– את פוטוצקי אני אקח.
– אתן אותו לך – וגם את צ’רניצקי אתן לך.
– עתה תן יין-שרוף, כי קר לי.
– בסדר!
ברגע זה נכנס קשצ’ובסקי, ופניו קודרים כלילה. את כל תוחלתו להיות לסטרוסטה, לקשטלן, לקבל ארמונות, אוצרות, כיסה היום ערפל, ומחר עוד תכלה כעשן, ואולי עוד יצא תחת אלה מתוך הערפל ההוא חבל התליה. אילולא שׂרף אחריו את הגשרים על-ידי טביחתם של הגרמנים, שכירי הרפובליקה, – ודאי היה מהרהר עתה כי זו השעה לבגוֹד בחמילניצקי ולחזור עם הקוזקים הסמנים אל מחנה פוטוצקי.
ואולם הוא לא יכול לעשות עוד כדבר הזה.
ובכן הסבו שלשתם על בקבוק גדול מלא יין-שרוף והחלו לשתות שותקים. שאון הגשם השוטף חדל לאט.
היום פנה.
האדון סקשטוסקי תשוש משׂמחה, נחלש, חיוור פנים, שכב על אחת העגלות בלי-נוע. זחר, אשר דבק בו לאהבה, ציוה לאנשיו לפרוש מעליו גגון עשוי לבד. הקצין שמע את שאון הגשם, ואולם בקרב לבו פנימה היה אור, אושר, רוגע. הנה ההוזרים שלו הראו את כוחם, הנה הרפובליקה שלו הדפה מפניה את הבוגדים בה, כראוי להוד תפארתה. הנה הסתערות הקוזקים הראשונה נופצה על חודי חניתות צבא-הממלכה. והלא יש עוד הטמנים לממלכה, והנסיך ירמי ושרים לרוב, ואצילים לרוב, עוד רבה העוצמה, ועל כל אלה המלך – הראשון בין השווים.
הגאוָה מילאה עתה את לבו של האדון סקשטוסקי, כאילו הכיל עתה לבו את כל העוצמה הזאת.
ובהרגישו בקרבו עוצמה זו, הנה הפעם הראשונה למן השעה שבה אבדה ממנו חירוּתו, התעורר בלבו רגש רחמים לקוזקים: אשמים הם, אך הלא הוכו בסנוורים, אם בקרדומות שבידם הם עולים על השמש להכותה – הרהר. – אשמים הם, אך אומללים, אם ניפתו ללכת אחרי איש אחד, המוליך אותם לאבדון.
אחרי-כן נדדה מחשבתו הלאה. השלום יקום, ואז תהיה לכל אדם הזכות לחשוב על-אודות אושרו הוא. לבו וזכרונו ריחפוּ מעל לרוזלוגי. שם, בקרבת מעון הארי, אל-נכון שקט ודממה. שם קשר לא יקום ולא יהיה, ואם יקום – הנה הילנה אל-נכון כבר בלובני היא.
פתאום והנה רעם תותחים הפסיק את חוט-הזהב של רעיונותיו.
חמילניצקי, אחרי אשר שתה לשכרה, שב והוציא את גדודיו להתקפה.
ואולם הענין נסתיים אך בחילופי יריות התותחים, כי קשצ’ובסקי עצר בעד ההטמן הנסער.
יום המחרת היה היום הראשון בשבוע. כל היום עבר בשקט, בלי שתיירה יריה. המחנות חנו זה לעומת זה, כאילו היו מחנות של שני צבאות ידידותיים.
סקשטוסקי ייחס שקט זה לאי-רצונם של הקוזקים במלחמה. ואולם, שגה. הוא לא ידע, כי בינתיים חמילניצקי “מביט בעיני שכלו הרבות אל כל עבר” ומתאמץ למשוך אליו את הדרגונים אשר בגדוד בּלבּן.
ביום השני התלקח הקרב מיד עם עלות השחר. סקשטוסקי התבונן אל מהלך הקרב הזה, כפי שהתבונן אל הקרב הראשון, בחיוך על פניו ובלב שמח. גם הפעם יצאו גדודי הממלכה לפני החפירות ואולם עתה לא פתחו בהסתערות על האויב, כי אם גילו התנגדות ממקום עומדם. אדמת הערבה נתרככה לא רק על פני השטח מלמעלה, כביום הקרב הראשון, כי אם גם לעומק. חיל-הפרשים הכבד כמעט לא יכול למוש ממקומו, דבר אשר הכריע מיד לטובת גדודי הזפורוז’יים וטטרים הקלים. בת-הצחוק סרה מעט-מעט מעל שפתי סקשטוסקי. על-יד החפירות של חיל-פולין כסו המוני המסתערים כמעט את כל השטח הצר של גדודי הממלכה. נדמה, כי בעוד רגע תינתק שרשרת הגדודים האלה והאויבים יגשו להסתער על החפירות. עתה לא ראה האדון סקשטוסקי במחנה פולין אף החצי מאומץ-הרוח, שהצטיינו בו ביום הראשון. גם היום עמדו הגדודים ולחמו בגבורה, אך לא הסתערו על אויביהם, לא הפיצו את גדודי הקוזקים לכל רוח, לא טיאטאו את שדה-הקרב לפניהם כרוּח סוֹעה. על-פני אדמת-הערבה הזאת, הטובענית מאד, לא יכלוּ הפרשים לדהור ולהתקדם והיו כנטועים במסמרים תחתם. כל כוחם וגבורתם היה במרוֹץ, ואך הוא הנחיל להם נצחון, ועתה הם נטועים על עומדם. וחמילניצקי הוציא מדי פעם-בפעם גדודים חדשים להתקפה. הוא נמצא בכל מקום. כל גדוד וגדוד הוביל אישית להתקפה וחזר לעמדת הפיקוד שלו אך ברגע שהיה סמוך מאוד לחרבות האויב. בהתלהבותו הדביק את הזפורוז’יים ולכן, אף אם נפלו מהם חללים רבים, איש באחיו התחרה ברוצם אל החפירות צועקים וצווחים. הם התנפלו על חומת חזות הברזל, הסתערו על חודי הרמחים, ומוּכּים ופצועים נסוגו כדי לשוב ולהסתער מחדש. תחת לחץ זה החלו גדודי הפולנים להתנודד, להתכופף, באי-אלה מקומות לסגת, כדוגמת מתאבק שנלכּד בזרועות הברזל של יריבו, אשר רגע יחלש ובעוד רגע שוב יתאמץ ויתגבר.
לפני הצהרים כבר עמדו כמעט כל צבאות הזפורוז’יים בחזית האש. הקרב ניטש כה עקשני, עד כי בין שני קווי הלוחמים נערמה סוללה חדשה – של פגרי סוסים ובני-אדם.
מדי רגע חזרו משדה-הקרב אל חפירות הקוזקים המוני לוחמים פצועים חמוצי דם, מכוסים בוץ, עייפים, נופלים באין אונים. ואולם שבו חזרו ושיר בפיהם. חזות פניהם הפיקה להט מלחמה ובטחון בנצחונם. גם בהתעלפם קראו: “לאבדון!” חיל-המצב, אשר נשאר במחנה, התפרץ לצאת אל שדה-הקרב.
פני האדון סקשטוסקי קדרו. גדודי הפולנים החלו להתחמק משדה-המערכה אל החפירות. שוב לא יכלו להחזיק מעמד, ובנסיגתם ניכּר חפזון קדחתני. למראה זה הריעו עשרים וכמה אלפים פיות בשמחה. עוצמת ההסתערות הוכפלה. יד חיל הזפורוז’יים היתה עתה בעורף הקוזקים הסמנים של פוטוצקי, אשר חיפּו על הנסיגה.
ואולם התותחים וברד כדורי הרובים הדפום לאחור. לרגע נפסק הקרב. מצד מחנה פולין נשמע קוֹל חצוצרה הקוראה למשא-ומתן.
ואולם חמילניצקי לא חפץ עוד לבוא בדברים עם הפולנים. אנשי שנים-עשר גדודים ירדו מסוסיהם, כדי להסתער על הסוללות יחד עם חיל-הרגלים ועם הטטרים.
קשצ’ובסקי ניצב הכן בראש שלושת אלפים איש מחיל-הרגלים לבוא לעזרתם ברגע המכריע. כל הדוָדים, התופים, המצלתים, והחצוצרות נתנו קול בהחרישם את הצעקות ומטחי היריות.
האדון סקשטוסקי הביט בחרדה אל שורות חיל-הרגלים העצום של הזפורוז’יים, הרצים אל עבר הסוללות והמקיפים אותן מרגע לרגע בטבעת צרה יותר. רצועות ארוכות של עשן לבן פרצו לעומתם מתוך החפירות כאילו ביקש ענק להדוף מפניו בנשמת אפּוֹ את הארבה הכבד, חסר הרחמים העט עליו מכל עבר. פגזי התותחים חשפו פרצים במסתערים, כדורי הרובים התעופפו מהירים כמטר – תל-הנמלים נמוג למראה עין, פה ושם התפּתל כמו נחש-ענק פצוע, ובכל-זאת צעד לפנים. הנה, הנה יגיעו! הנה הם כבר ליד החפירות! התותחים שוב אינם יכולים להזיק להם. האדון סקשטוסקי סגר את עפעפיו.
ועתה שאלות מהירות כברקים חלפו במוחו: כאשר יפקח את עיניו, האם יראה עוד את דגלי פולין על הסוללות? היראה? אוֹ לא יראה? שם ההמולה הולכת ומתחזקת, שם הרעש בלתי רגיל. האֵירע שם מה? הצעקות עולות מלב המחנה. מהו הדבר? מהו שאֵירע?
אלהים כּבּירים!
הקריאה הזאת התמלטה מפי האדון סקשטוסקי, שבפקחו את עיניו ראה על הסוללה במקום דגל-הזהב הגדול של הממלכה את דגל הפּטל ובו דיוקנו של מיכאל שר המלאכים.
המחנה נלכד.
אך בערב נודע לסקשטוסקי מפי זחר כל מהלך הקרב. לא לשוא כּינה טוהי-בי את חמילניצקי בשם נחש, כי הנה ברגעי ההגנה העקשניים והמכריעים ביותר לכוחות פולין, עברוּ הדרגונים אשר בגדוד בּלבּן, על פי אות מוסכם, אל מחנה הקוזקים, לאחר שניפתו על-ידי חמילניצקי למרוד, והתנפלו מאחור על גדודי אדוניהם ועזרו לקוזקים לעשות בהם כּלה.
בערב ראה סקשטוסקי את השבויים ולעיניו מת פוטוצקי הצעיר, אשר גרונו נוּקב בכדור רובה, והוא חי אך עוד שעות אחדות ומת בזרועות האדון סטיפן צ’רניצקי. – “הגידו לאבי – לחש פוטוצקי הצעיר רגע לפני מותו – הגידו לאבי, כי אני… כאביר…” ולא יכול עוד להוסיף דבר. נשמתו עזבה את גופו ועפה למרומים. לב סקשטוסקי שמר עוד זמן רב את זכרון הפנים החיוורים ואת עיני התכלת, הנשואות למרום ברגע יציאת הנשמה. האדון צ’רניצקי נדר בעמדו על גווית המת, כי אם יהיה אלהים עמדו ויוציאהו לחפשי, ירחץ בנחלי דם את מות רעהו ואת חרפת מפלתו. ואף לא דמעה אחת לא ניגרה על פניו החמוּרים, כי לבו, לב אביר, חזק כברזל וכבר יצא שמו לתהילה כאיש מפעלוֹת העזה וגבורה וכאיש אשר כל אסון לא ימוטט בו את רוחו. ואמנם קיים את נדרו. ואולם, עתה, תחת להיכּנע ליאוּש, הוא שחיזק את לב סקשטוסקי, אשר דוה קשה על מפלת הרפובליקה וחרפתה. "הרפובליקה כבר ידעה מפלה לא אחת – אמר האדון צ’רניצקי – ואולם כוחה בלתי נדלה. אף לא מעצמה אחת יכלה לה עד כה, לא יוכלו לה גם מרידות איכּרים, אשר האלהים בעצמו יענוש אותם, כי בהתקוממם לשלטון אשר עליהם, לרצון האל הם מתקוממים. ואשר למפלה הזאת, אמנם מעציב הדבר, - אך מי נחל את המפלה הזאת? ההטמנים? צבא הממלכה? – לא! אחרי אשר נפרד קשצ’ובסקי ובגד בנוּ, כוח זה, אשר פּוטוצקי היה מפקדו, יכול להיחשב אך לחיל סיירים. אל-נכון יתפשט הקשר בכל אוקראינה, כי האכּרים אשר במדינה הזאת קשי-לב הם ומלומדי-מלחמה, ואולם הלא המרד הזה לא ראשון הוא פה. ידכּאו אותו ההטמנים עם הנסיך ירמי, אשר צבאותיהם עודם שלמים במקומותיהם – וככל שיחזק המרד, כן יוכרע לימים רבים אחרי-כן, ואולי לעולם. אך קטן-אמונה וצר-השׂגה הוא המסוגל להניח, כי שודד קוזקי כלשהו, שעשה יד אחת עם נסיך טטרי אחד יוּכלוּ לעם עצוּם. אבוי לרפובליקה אשר מרד קוזקים כלשהו בכוחוֹ להכריע גורלה ואת עצם קיומה. אמנם, בבוז יצאנו לקראתם – כילה האדון צ’רניצקי את דבריו – ואף כי השמידו את חיל הסיירים שלנו, הריני סבור, כי לא בחרב, לא בנשק, כי אם בשוטים בכוחם של ההטמנים לדכּא את המרד הזה.
ובדבּרו כך, נדמה, כי לא שבוי, לא חייל מוּבס המדבּר, כי אם הטמן גאה, הבטוח בנצחונו ביום מחר. גדלוּת רוחו ואמונתו ברפובליקה היו כצרי לפצעיו של סקשטוסקי. הוא ראה מקרוב את כוחו של חמילניצקי, ולכן גם נסתנוור קמעה, ומה גם שההצלחה באה בעקבותיו. ואולם אל-נכון צדק האדון צ’רניצקי בדבריו. צבאות ההטמנים עודם חונים במקומותיהם ומאחריהם כל עוצמתה של הרפובליקה, החוק, השלטון ורצון האל. סקשטוסקי נפרד ממנו מעודד, וטרם יפנה ללכת, שאל את האדון צ’רניצקי, האם איננו רוצה לבוא מיד בדברים עם חמילניצקי בדבר חירוּתוֹ.
– שבוי אני בידי טוהי-בי – אמר האדון סטפן – ולו גם אשלם כּופר נפשי, ואילו עם השודד הזה אינני רוצה לבוא בדברים, יקחהו התלין.
גם זחר, אשר הביא את סקשטוסקי אל השבויים, ניחמו גם הוא בהובילו אותו אל עגלתו. “עם פוטוצקי הצעיר לא קשה היה להילחם – עם ההטמנים יהיה קשה. המלחמה אך זה החלה, ומה תהיה אחריתה – אלהים יודע! הוֹ, לקחוּ הקוזקים והטטרים שלל לרוב מטוּב פולין, אולם ענין אחד לקחת השלל וענין אחר להחזיק בו. ואתה, ילדי, אל נא תתעצב, אל תירא, כי אם כה ואם כה תצא לחפשי – אל בני עמך תלך, ואני הזקן אתגעגע לך. לעת זקנה רע לאדם להיות לבדו. עם ההטמנים קשה יהיה, הו, קשה!”
ואמנם הנצחון, אף כי מזהיר היה, לא הכריע כלל את הכף לצד חמילניצקי. הנצחון אף היה יכול להיות שמור לרעתו, באשר נקל היה לראות מראש, כי ההטמן הגדול ימהר לצאת לנקום את דם בנו השפוך, וידו החזקה תקשה על הזפורוז’יים ולא ימנע מעשות כל אשר בכחו כדי להכריעם תחתיו לחלוטין. ההטמן הגדול רחש אי-רצון מסוים כלפי הנסיך ירמי, אף כי מוסווה על-ידי נימוסיות הנה לא אחת נתגלה בנסיבות שונות. חמילניצקי, שהיטיב לדעת זאת, שיער כי עתה שוב לא יהיה מקום ליחסו זה של ההטמן הגדול אל הנסיך, וכי הוא הראשון יושיט את ידו לנסיך כדי להבטיח לו בזה את עזרתו של הלוחם הנודע לתהילה ואת עזרת צבאותיו העצומים. ולהתמודד עם צבאות מאוחדים כאלה, שבראשם עומד הנסיך ירמי, עדיין לא העז חמילניצקי, ולא בטח עוד בעצמו כדי כך. על-כן החליט למהר ולהגיע לאוקראינה ברגע אשר תגיע שמה גם השמועה על-אודות המפלה על-יד המים הצהובים, ולהסתער על ההטמנים, לפני אשר יוכל הנסיך לבוא לעזרתם.
הוא לא נתן אפוא מרגוע לצבאותיו ולמחרת יום הקרב, כאשר אך עלה השחר, יצא עם מחנהו. המסע נחפז, כאילו היה ההטמן נמלט מפניו. דוֹמה, מבול הציף את הערבה ושוֹצף קדימה וסחף עמו את כל המַים אשר על דרכו. חלפו על פני יערות, חורשות, גבעות, צלחו נהרות בלי לנוח בדרכם. כוחות הקוזקים רבּו ועצמו, כי חבורות איכּרים, אשר ברחו מאוקראינה, נוספו עליהם בלי-הרף. האיכרים הביאו אתם שמועות על-אודות ההטמנים, – אך השמועה האחת סתרה את רעותה. אלה אמרו, כי הנסיך עודנו יושב מעבר לדניפר; אחרים סיפּרו, כי כבר התחבר עם חיל הממלכה. ואולם הכל אישרו, כי להבת המרד כבר אחזה בכל אוקראינה. האכרים לא אך ברחו כדי להיספח על גדודי חמילניצקי בשדי-הפרא, כי גם העלו באש ערים וכפרים, התנפלו על אדוניהם והזדיינו בנשק. צבאות הממלכה כבר עמדו בקרבות מזה שבועיים. הרגו את תושבי סטֶבּלֶב, ואילו ליד דֶרֶנהוֹצי התחוֹלל קרב דמים. הקוזקים העירוניים, פה ושם, כבר נספחו אל המורדים מן ההמון, ובכל מקום ציפּו אך לאות כי ינתן להם. חמילניצקי ידע זאת, וגם משום כן כה אצה לו הדרך.
סוף סוף ניצב על הסף. צ’חרין פתחה לפניו את שעריה לרוָחה. חיל-המצב הקוזקי עבר תיכף אל תחת דגלו. בית צ’פלינסקי נהרס, קומץ האצילים, אשר ביקשו להם מפלט בעיר – נשחטו. קולות צהלה, צלצול הפעמונים והתהלוכות בסך לא חדלו אף רגע. הלהבה הקיפה מיד את כל הסביבה. כל אשר נשמת חיים באפּיו אחז במגל, בחנית ונלווה אל הזפּורוז’יים. בני-ההמון ללא-ספור נהרו אל המחנה מכל העברים – הגיעו שמה גם שמועות טובות, כי אמנם הבטיח ירמי לבוא לעזרת ההטמנים, אך עוד לא התחבר אתם.
חמילניצקי נשם לרווחה.
בלי התמהמה נע קדימה. עתה הלך בתוך המרד, הטבח והאש. החורבות וגויות המתים העידו זאת. כלבּה השורפת כל בדרכה הלך והשחית. הארץ לפניו התקוממה ואחריו השמה. כמלאך הנקמה הלך, כתנין הבולע כל. בעקבות צעדיו דם, ונשימתו הבעירה שריפות.
בצ’רקסי עצר עם עיקר כוחותיו, שלח לפניו את הטטרים תחת פיקודו של טוהי-בי וקריבוֹנוֹס הפרא, אשר הדביקו את ההטמנים ליד קוֹרסוּן ובלי תפוּנה הסתערו עליהם. ואולם מחיר העזתם יקר היה. הם נהדפו, הוכו קשות, רבים מהם נפלו והנותרים נסוגו בבהלה.
חמילניצקי מיהר לעזרתם. בדרכו הגיעתו הידיעה כי האדון סיניבסקי, ואתו גדודים אחרים, התחבר עם ההטמנים, אשר יצאו מקוֹרסון והם בדרך לבוֹהוסלב. ואמנם אמת היה הדבר. חמילניצקי כבש את קורסון ללא התנגדות, ואחרי אשר השאיר שם את עגלותיו ואת מחסני המזון אשר לו רדף אחרי ההטמנים בחיל רוכבים קלים.
לא הירבּה לרדוף אחריהם, כי לא הרחיקו עוד ללכת. על-יד קרוּטה-בַּלְקָה הדביק חיל-החלוץ שלו את מחנה פולין.
על האדון סקשטוסקי נגזר, כנראה, שלא יראה בעיניו את המלחמה, כי הוא נשאר עם העגלות בקורסון. זחר הושיב אותו באחד הבתים אשר בשוק, הוא בית האדון זַבּוֹקשיצקי, אשר האספסוּף תלה אותו לפני כן – ושם עליו משמר משׂרידי גדוד מירגורוד, כי האספסוף לא חדל לשוד את אשר בבתים ולהרוג כל איש, אשר חשבו אותו ללח. בעד החלון השבור ראה האדון סקשטוסקי המוני אכּרים שכּוֹרים, מגואלים בדם, שרווּלי כותנותיהם מוּפשלים, והם סובבים מבית לבית, מחנוּת לחנוּת, מחפשׂים בכל פינה, בעליות, ויש אשר צווחה בישרה כי מצאו אציל, יהודי, גבר, אשה או ילד. אז סחבו את הקרבן אל השוק ושם התעללו בו באכזריות איומה. הם היכו איש את אחיו בריבם על נתחי הגויות, בעונג רב משחו את פניהם וחזיהם בדם, כרכו על צואריהם את המעים, אשר אד חם עוד עלה מהם. אכרים אחזו ילדי יהודים ברגליהם וקרעו אותם לשנַים וההמונים המסתכלים במחזה צחקו בכל-פה. הם התנפלו גם על הבתים, אשר הושם עליהם משמר, כי בהם היו אסירים שבויים מבני רמי-המעלה, אשר לא הומתו, כי ביקשו לקחת כּוֹפר גדול בעדם. ואז היו הזפורוז’יים או הטטרים אשר עמדו על המשמר הודפים את בני האספסוף, בהכותם אותם בניצבי החניתות, בקשתות או בשוטים. כה היה גם בבית, אשר בו נמצא האדון סקשטוסקי. זחר ציוה להכות את האיכרים מבלי לרחם עליהם, ואנשי המשמר מילאו בעונג רב אחר הפקודה. כי אנשי השפלה קיבלו בחפץ-לב לעת המרד את עזרת האספסוף, אך בוּז רחשו להם לאין-ערוֹך יותר מאשר האצילים. הן לא לשוא כינו עצמם אנשי השפלה בשם: “קוזקים שנולדו באצילוּת”. חמילניצקי בעצמו העניק אחרי-כן כמה וכמה פעמים מבני האספסוף לרוב מתנה לטטרים, ואלה דפקו בהם עד קרים, ושם מכרום לעבדים לטורקים ולבני אסיה הקטנה.
האספסוף השתולל בשוק עד כדי טירוף, עד אשר לבסוף החלו לקַצות איש באחיו. היום נטה לערוב. הציתו אש בכל הבתים אשר מעבר האחד של השוק, בכנסיה של הפּרבוֹסלווים ובבית הכומר. אולם הרוח שנשבה לעבר השדה לא נתנה לאש לאחוז בכל העיר. ואולם הלהבות הגדולות האירו על-פני השוק כקרני אור השמש. החום היה גדול מנשוא. מרחוק הגיעו שמה רעמי התותחים – נראה שהקרב על-יד קרוּטה-בּלקה הלך והחריף.
– חם שם מאד, כנראה, לאנשים שלנוּ, – נהם זחר הזקן. – לא היתולים עם ההטמנים. הי, האדון פוטוצקי חייל ראוי לשמו!
אחרי-כן הוֹרה באצבעו על האספסוף אשר בשוק.
– הו! – אמר – הם מתהוללים עתה, אך אם יוכה חמיל, יתהוללו אחרים וישתעשעו בהם!
באותו רגע נשמעה שעטה ובכיכר השוק הופיעו כמה עשרות פרשים דוהרים על סוסים, אשר הקצף על פיהם. פני הפרשים היו שחורים מאבק-שריפה, בגדיהם סתוּרים וראשי אחדים מהם שנחבשו בסחבות העידו, כי ישר משדה הקרב נחפזו הנה.
– אנשים! כל המאמין באלהים יציל את נפשו! הלחים מכּים את אנשינו! – צעקו בקולי קולות.
קמה מהומה ומבוּכה. ההמון נע כגל בנשוב בו רוח חזקה. פתאם אחזה בהלת אימים את כולם. החלו לנוס, אך כיוון שהרחובות היו מלאים עגלות והעבר האחד של השוק בער באש, לא היה מקום לנוס.
האספסוף החל להידחק, לצרוח, לילל, להכות ולחנוק זה את זה, לבקש רחמים, אף כי האויב עוד היה רחוק מהם.
כאשר שמע סקשטוסקי את אשר נעשה, כמעט ונטרפה עליו דעתו מרוב שמחה. הוא רץ הנה והנה בחדר, היכה בידיו בכל כוחו על חזהו וקרא:
– ידעתי, כי כה יהיה! ידעתי, חי אנכי! ענין להם עם ההטמנים! עם הרפובליקה כולה! יום הפקודה בא! מה זאת?
ושוב נשמעה שעטה, והפעם פרשים למאות באו אל השוק, טטרים כולם. הם נסו מבלי אשר ידעו אנה. האספסוף ניצב לשטן על דרכם, הם פילסו להם דרך בתוכו, רמסו, היכו, מחצו, ודפקו בסוסיהם בכיווּן לדרך, העולה לצ’רקסי.
– בורחים כרוּח סערה! – קרא זחר.
עוד המלים בפיו, והנה עוד גדוד אחד רץ, ואחריו גדוד שלישי. נדמה, כי כל הגדודים בורחים. המשמרות שליד הבתים אבדה מנוחת נפשם, החלו תרים אל כל עבר, כאילו אמרו גם הם לברוח. זחר יצא אליהם החוצה.
– עמדו! – קרא אל אנשי-המשמר שלו.
העשן, החום, המהומה, שעטת פרסות הסוסים, הצעקות, יללות ההמונים, המוּארים באש השריפה, כל אלה התערבבו יחד והיו לחזיון-תופת אחד, אשר סקשטוסקי השקיף בו בעד החלון.
– מה נוראה תבוסתם שם! מה נוראה תבוסתם! – קרא אל זחר, מבלי שום על לב, כי זה איננו יכול לשמוח בשמחתו.
בין כה וכה ועוד גדוד של בורחים חלף חיש כברק.
קולות רעמי התותחים זיעזעו את מוסדות הבתים אשר בקורסוּן.
פתאום והנה נשמע קול מחריד, הקורא בקירבת הבית:
– הצילו את נפשכם! חמיל נהרג! קשצ’ובסקי נהרג! טוהי-בי נהרג!
המהומה רבתה, כאילו בא קץ לכל.
אנשים שאחז בהם הטירוף קפצו אל תוך הלהבות. סקשטוסקי כרע על ברכיו ואת ידיו נשא למרום:
– אלהים כל-יכול! האל הגדול והנורא – יתגדל ויתקדש שמך בשמי-מרום!
זחר הפסיקוֹ בתפילתו, בעוּטוֹ מן הפרוזדור אל החדר.
– הוֹאל-נא, ילדי! – קרא חנוּק קול. – צא ואמוֹר לאנשי-המשמר, כי תגמול להם חסד, יען כי הם אומרים לברוח – ואם יברחו, יחדור ההמון הנה.
סקשטוסקי יצא אל הגזוזטרה. אנשי-המשמר הסתובבו חסרי-מנוח לפני הבית וניכּר בהם שהם אומרים להסתלק ולנוס בדרך לצ’רקסי. אימה נפלה על כל האנשים אשר היו בעיר. מדי רגע-ברגע באו מעבר קרוטה-בלקה במרוצה, כאילוּ נישׂאוּ על כנפים, שרידי גדודים חדשים. אכּרים, טטרים, קוזקי הערים, זפּורוז’יים השתתפו במנוסה הזאת. ובכל-זאת הגדודים שנשארו בשדה-המערכה עם חמילניצקי היו, כנראה, הרבים, והם עמדו עוד על נפשם, המלחמה עוד לא הוכרעה, כי התותחים הרעימו עתה במשנה מרץ.
סקשטוסקי פנה אל אנשי-המשמר.
– יען אשר שמרתם עלי באמונה – אמר בנימת גאוָה – אינכם צריכים לחפש לכם מפלט בבריחה, כי אני מבטיחכם לדבּר על לב ההטמן, כי ישלם את גמולכם.
כל אנשי-המשמר הסירו את כובעיהם מעל ראשיהם, והוא תמך צלעותיו בידיו והביט גאה עליהם ועל השוק, אשר הלך והתרוקן. כמה חליפות לגורל בני-האדם! הנה האדון סקשטוסקי היה זה-לא-כבר שבוי בידי הקוזקים והובל במאסף שלהם ועתה הוא עומד בין הקוזקים עזי-הפנים כאדון בין עבדיו, כאציל בין בני ההמון, כהוּזר בן גדוד השריון בין האספסוף שבמחנה. הוא – השבוי – מבטיח עתה לעשות חסדים – ולמראהו הוסרו הכובעים מעל הראשים וקולות של נכנעים, רוויי פחד מקדרות, קראו אליו:
– רחם-נא, אדוני!
– כאשר אמרתי כן יקום! – קרא סקשטוסקי.
ואמנם היה סקשטוסקי בטוח, כי ההטמן ימלא את משאלתו, כי מודע היה לו ההטמן, באשר לא אחת הביא אל ההטמן מכתבים מאת הנסיך ירמי וידע איך לרכוש לו את אהדתו. כה ניצב וידיו תומכות צלעותיו, ופניו מפיקות שמחה לאור להבות השׂריפה.
“הנה נסתיימה המלחמה! הנה נופּץ הגל אל הסַף! – הירהר. – צדק האדון צ’רניצקי באמרו, כי כוח הרפובליקה בלתי נדלה ואת עוצמתה אין לערער”.
למחשבה זו רחב לבו מרוב גאוה; והגאוה לא גאוה שפלה, הנובעת מן התקוה לנקום, להכניע את האויב, או מן התוחלת לרכוש את החופש, אשר בעוד רגע יוּשב לו, או מן הכבוד שנתנו לו זה עתה האנשים, אשר הסירו לפניו את כובעיהם מעל ראשיהם, אך לבו מלא גאון בדעתו, כי בן הוא לרפובליקה המנצחת, העצומה מאד, אשר כל רעה, כל אסון, כל פגע פּוֹר יתפוררו בשעריה כהתפּוֹרר כוחות שדי-שאוֹל בשערי השמים. הוא חש גאוָה כאציל אוהב-מולדתו, שביאושו נתעודד ובאמונתו לא נתאכזב. לנקמה לא שאף עוד.
“יסרה אותם כמלכה, תרחמם כאם.” – חשב בלבבו.
בין כה וכה היו קולות הנפץ של התוֹתחים לרעם שאינו פוסק.
ועוד פעם נשמעה שעטת פרסות בחוצות השוממים. וחיש כברק הופיע בכיכר השוק קוזק רוכב על סוס בלי אוכף, בלי כובע, אך כותנתו לעורו, פניו מחוצי-חרב וזבים דם. בא, עצר בסוסו, פשט את ידיו, ובשאפו רוח בפיו הפתוח, צרח:
– חמיל מכה את הלחים! הוכו השרים הגדולים, ההטמנים, שרי-הגדודים, האצילים והאבירים!
סיים והתמוטט, ונפל לארץ. אנשי-המשמר מיהרו לעזרתו.
פני האדון סקשטוסקי אדמו וחוורו חליפות.
– מה זה מדבּר? – קרא בקדחתנות אל זחר – מה קרה? לא יתכן כדבר הזה!
דממה! רק הלהבות לוחשות מן העבר ההוא של השוק הבוער, אלומות של ניצוצות מתפוצצות, ויש אשר בית אשר אוּכּל כולו מתמוטט לארץ ברעש.
והנה רצים חדשים באים.
– הוּכּו הלחים! הוּכּו
אחריהם בא גדוד של טטרים – לאטם הם באים, כי הם מקיפים הולכי רגל, אל-נכון שבויים.
האדון סקשטוסקי אינו מאמין למראה עיניו. הוא רואה על בגדי השבויים את צבעי ההוזרים אשר להטמן – והוא מכה כף אל כף ובקול מוזר הוא חוזר בלי הרף על קריאתו:
– לא יתכן! לא יתכן!
ועוד קול התותחים נשמע. הקרב עוד לא נגמר. ואולם דרך כל הרחובות, שאינם בוערים באש, נוהרים המוני זפּורוז’יים וטטרים. פניהם שחורים, בכבדות הם שואפים רוח – אך הם הולכים כשכורים ושירה בפיהם.
כה חוזרים חיילים מנצחים בקרב.
סקשטוסקי החוויר כמת.
– לא יתכן! – חזר וקולו הלך וניחר – לא יתכן… הרפובּליקה…
והנה מחזה חדש לנגד עיניו.
באים הקוזקים הסמנים מגדוד קשצ’ובסקי והם נושאים חבילות דגלים. הם מגיעים אל מרכז השוק ומשליכים את הדגלים על הארץ.
– הוי – פולניים הם!
רעש התותחים רפה מרגע לרגע. מרחוק נשמע שקשוק אופני העגלות, ההולכות ובאות. בראשון נוסעת עגלה קוזקית גבוהה, אחריה עגלות רבות, כולן מוקפות קוזקים של הגדוד הפּשקובי, שכובעיהם צהובים. הם עוברים לפני הבית, שבו יושב סקשטוסקי. הוא שם את ידו על מצחו, כי ברק השריפה סינוור את עיניו, והתבונן אל פני השבויים שבעגלה הראשונה.
פתאום נסוג אחור, היכה בידיו באויר, כאיש אשר חץ פלח את לבו, מפיו התמלטה צעקה נוראה, על-אנושית:
– ישו, מרים! ההטמנים!…
ונפל על זרועות זחר, עיניו נתכסו תבלול ופניו נתקרשו וקפאו כפני מת.
רגעים אחדים אחרי-כן הגיעו אל כיכר השוק שלושה פרשים בראש גדודים לאין-ספוֹר. הרוכב באמצע לבוש באדום ישב על גבי סוס לבן, ובאחזו בשרביט מצוּפּה זהב בידו השקיף גאה ממושבו, כמלך.
זה היה חמילניצקי. משני צדיו רכבו טוהי-בי וקשצ’ובסקי.
הרפובליקה התפלשה בעפר ובדם לרגליו של קוזק.
פרק טז 🔗
חלפו ימים אחדים. בני-אדם דימו, כי רקיעי התכלת של הרפובליקה נפלוּ פתאום ממרומים. המים הצהובים, קוֹרסוֹן, אבדן צבא הממלכה, שבי ההטמנים, השריפה הנוראה אשר אחזה בכל ארץ אוקראינה, הטבח, הרציחות שכמותן לא היו עוד מימות עולם – כל אלה באו כה פתאומיים, עד אשר האנשים לא אבו להאמין, כי אסונות רבים יפקדו בבת-אחת ארץ כלשהי. ואמנם רבים לא האמינו, אחרים בשרם סמר מפחד, אחרים דעתם נטרפה עליהם ואחרים ניבאו את בואו של האנטיכריסט וכי קרוב יום-הדין האחרון לבוא. כל הארץ נשחתה, איש ברעהו בגד, מוסרות המשפחה נותקו. חדל כל שלטון, אָפס ההבדל שבין אדם לאדם. השאוֹל שיחרר מאזיקיו את כל הפשעים ושלח אותם על-פני תבל, שישתוללו. ועל כן הרצח, השוד, המעל, הפריצוּת, החמס, העושק וההוללות במקום יגיע-הכפים, היוֹשר, האמוּנה והמצפון הטהור. נדמה, כי מהיום והלאה לא הטוב הוא שידריך את בני-האדם, כי אם הרע; כי הלבבות והמוחות נשתנו והם מקדשים את אשר נחשב לפנים לתועבה ומתעבים את אשר נחשב לפנים לקדושה. השמש לא האירה עוד על-פני האדמה, כי עשן השׁריפות כיסוּה, ובלילה, תחת הירח והכוכבים, האירה אש הדליקות. בערו באש ערים, כפרים, חצרות, כנסיות, יערות. בני-האדם חדלו לדבּר, אך נאנקו, או יללו ככלבים. לחיים אבד ערכם. אלפים אבדו ללא הד, ללא זכר. ומעל כל אלה האסונות, הרציחות, האנקות, עמודי העשן והבּערוֹת התנשא אך אדם אחד, הלוך והתנשא, הלוֹך וגבוה, והתעצם עד אימה, שכמעט והכהה את אור היום והטיל צלוֹ מים עד ים.
זה היה בוגדן חמילניצקי.
מאתיים אלף איש, מזוינים כולם ושכורי-הנצחון, ניצבו עתה הכן למלא אחר כל ניע והגה היוצא מפיו. בני האספסוף התקוממו בכל מקום והקוזקים, יושבי הערים, התחברו עמהם. כל הארץ מהפּריפֶּט ועד קצות המדבּרות בערה באש המרד, אשר פשט בכל גלילות רותיניה, פודוליה, ווֹלין, ברצלב, קיוב וטשרניגוב. עוצמתו של ההטמן גדלה מיום ליום. מעולם, אף לא נגד האויב האיום ביותר, לא הציבה הרפובליקה אף לא מחצית מכוחות הצבא, אשר עמדו עתה לפקודתו של חמילניצקי. גם לקיסר גרמניה לא היה צבא רב כזה נכון לקרב. הסופה עלתה בגדלה על כל המשוער. ההטמן בעצמו לא העריך בתחילה את כוחו נכונה ולא הבין איך זה גדל ככה. עוד שם על פניו מסוה של יושר, משפט ואמון לרפובליקה, באשר לא ידע, כי את המלים האלה, יען כי מלים ריקות הן, כבר הוא יכול לרמוס ברגליו. ואולם במידה שגדל כוחו, בה במידה גדלה בלי-דעת גם אהבתו העצמית, אשר אין דוגמה לה בהיסטוריה. מושׂגי הרע והטוב, הרשע והצדק, החמס והיושׁר התמזגו בנפשו של חמילניצקי עם מושגי הטובה, או הרעה, אשר נעשתה לו, והיו לאחת. מי אשר לוֹ – צדיק, ומי אשר נגדו – רשע. הוא היה נכון להתאונן על השמש, ולחשוב זאת לעוול אישי, אם לא היתה זורחת בשעה הרצויה לו. את בני-האדם, המקרים ותבל כולה שפט אך לפי הטוב, או הרע, אשר הגיע לו מהם. ולמרות כל ערמומיותו, כל צביעותו של ההטמן טמונה היתה בהשקפתו זאת איזו אמונה טובה מוזרה ביותר. ממנה נבעו כל מעשי הפשע שלו, אולם גם מעשיו הטובים; כי אם לא ידע כל גבול בהתעללו באכזריות-חימה באויביו, הנה ידע לגמול טוב על כל טובה גדול וקטנה שנעשתה לו אף בלי-משׂים.
אולם בהיותו שיכּוֹר שכח גם את הטובות שנעשו לו, וצורח בחמת טירוף, היה מוציא, בשפתיו המעלות קצף, פקודות-דמים, אשר אחרי-כן ניחם עליהן. ובמידה שרבתה הצלחתו, בה במידה הירבה לשתות לשכרה, כי גם מבוכת-נפשו הלכה וגדלה. נדמה, שנצחונותיו העלוהו לגבהים כאלה, אליהם לא ביקש להגיע. עוצמתו הבעיתה אחרים, אבל גם אותו. נהר המרד העצום בסחפו אותו נשׂאוֹ במהירות הברק, אולם לאן? איך יסתיים כל זאת? את המרד החל בשם מעשי-העוול, אשר נעשו לו, והקוזק הזה יכול היה לקוות, כי אחרי אשר ינחל נצחונות אחדים, או גם מפלות אחדות, יבוא בדברים עם יריביו, יסלחו לו, ימלאו את משאלותיו וישיבו לו את אשר עשקו וגזלו ממנו. הוא ידע היטב את הרפובליקה, את אורך-רוּחה שאין לו קץ, כיָם, את רחמיה הגדולים בלי גבול המידה, אשר נבעו לא מרפיונה, כי הלא גם לנלביקה, אשר כבר צרו עליו מסביב וכל מנוס לא היה לו עוד, אמרו לסלוח. ואולם עתה, אחרי הנצחון על-יד המים הצהובים, אחרי אשר השמיד את צבאות ההטמנים, אחרי אשר הצית את האש של מלחמת-בית בכל גלילות הדרום, הרחיק מאד ללכת, המקרים גדלו על כל המשוער – עתה עליו להוסיף ולהלחם לחיים ולמות.
ולקץ המלחמה מי יהיה המנצח?
חמילניצקי שאל בידעונים ועם הכוכבים נועץ ובעצמו אימץ את עיניו אל העתיד – ואולם הוא ראה לפניו אך חשכה. ובכן, לעתים, סמרו שערות ראשו מחוסר שקט נפשי ובלבו סער היאוש. מה יהיה, מה יהיה? כי חמילניצקי, אשר מבטו חד משל האחרים גם הטיב להבין מאשר האחרים, כי הרפובליקה איננה יודעת להשתמש בכוחותיה ואף אינה יודעת אותם, אולם הריהי עוֹצמה שאין גבול לה. ואם יבוא היודע לכוונה, מיהו אשר יצליח לעמוד כנגדה? ומי יכול לדעת אם הסכנה הנוראה, או האבדון, ההולך וקרב, לא ישים קץ למריבות ולמדנים, לשנאה המסכסכת בין האדונים, לקנאתם, לגאוָתם, לזדונם, ללהג הרב בסֵים, להוֹללוּת האצילים ולרפיון ידי המלך? אז יוכלו האצילים לבדם, שהם חצי מיליון במספרם, לצאת לקרב ולהכריע תחתיהם את חמילניצקי, אף אם יבוא לעזרתו לא החַן מקרים בלבד, אלא גם הסולטן הטורקי בעצמו.
על דבר עוצמתה הרדוּמה של הרפובליקה ידע, מלבד חמילניצקי, גם המלך ולדיסלב המנוח, ועל-כן עמל כל ימי חייו לתגר מלחמה לחיים או למות עם הגדולה במעצמות תבל, למען העיר בזה הדרך עוֹצמה זו מתרדמתה. לאוֹר הכּרה זו לא נמנע לצקת שמן על מדורת הקוזקים. האוּמנם עלה הגורל על הקוזקים להביא את מבול-הדם הזה, למען אשר לאחרונה יטבעו בו הם?
חמילניצקי הבין גם זאת, כי למרות כל רפיון הרפובליקה, קשת-עורף היא עד מאד. הלא אל הממלכה הפרועה הזאת, המרוסקה, הקרועה, ההוללה ונטולת החוק, הכּוּ גלי טורקיה האיומים מכל – ונופצו, כאשר ינופצו גלים אלי סלע. כה היה על-יד חוֹצין, כאשר ראה זאת בעיניו. הלא הרפובליקה הזאת, אף בשעת רפיונה, הרימה את דגליה על סוללות של בירות זרים. מה-מאד תדע להלחם על נפשה! מה-מאד תפליא לעשות, כאשר סכנת מות תרחף על ראשה ודרך אחרת לא תהיה לפניה, רק למוּת, או לנצח!
ולכן כל נצחון חדש, אשר נחל חמילניצקי, היה לו לסכנה חדשה, כי הנצחון החיש את הרגע, שבו יקיץ הארי משנתו, ואז לא יוכל עוד לבוא בדברים עם האויב ולהתפשר אתו. בכל נצחון ונצחון אשר נחל היתה צפוּנה מפלה לעתיד, ובכל שיקוּי נעים – תרעלה. בעקב סוּפת הקוזקים תבוא סופת הרפובליקה. חמילניצקי דימה, כי הוא כבר שומע את רעמיה האטומים, הרחוקים.
הנה מפולין הגדולה, מפרוסיה, ממַזוֹביה ההומיה, מפולין הקטנה ומליטא יעלו המוני לוחמים – ואינם חסרים אלא מנהיג.
חמילניצקי לקח שבי את ההטמנים, ואולם הצלחה זו כאילו טמנה בחוּבּה מוֹקש. ההטמנים היו אנשי-מלחמה מנוסים, אבל גם אחד מהם לא היה האיש, כפי שתבעה שעה זאת של אימים, בהלה, מפלה.
המנהיג יכול עתה להיות איש אחד בלבד.
ושם האיש: הנסיך יֶרֶמי וישניוֹביצקי.
אכן, משום שההטמנים הלכו שבי, אל-נכון יבּחר הנסיך למצביא. חמילניצקי לא פיקפק בזאת, בדומה לכל האחרים.
בינתיים ולקורסון, שם עצר ההטמן הזפורוז’י לשם נופש, הגיעו שמועות מעבר לדניפּר, כי הנסיך הנורא כבר הגיח מלובני, כי בדרכו הוא מדכא את המרד בלי רחם, כי בעברו הוא מחריב כפרים וישובים, חַווֹת וערים, ובמקומם קמים עמודי-עץ חמוצים מדם ותליות. האימה אשר הפיל על כל סביבותיו הכפילה ושילשה את ממדי כוחותיו. אמרו, כי הוא עולה בראש חמשה-עשר אלף איש מבּחירי הצבא אשר בכל הרפובליקה.
במחנה הקוזקים ציפּוּ לבוֹאוֹ מדי רגע. מיד לאחר הקרב בקרוטה-בלקה פשטה בין הקוזקים הקריאה: “ירמי הולך!” ולקול זה קמה מהומה בין האספסוף והחלה מנוסה אל כל עבר. הבהלה הזאת אילצה את חמילניצקי לשיקול-דעת רציני ביוֹתר.
שתי דרכים היו עתה לפניו: לעלות בראש כל חילו לקראת הנסיך ולפגשו מעבר לדניפּר, או – לאחר שישאיר חלק מכוחותיו לכיבוש המבצרים שבאוקראינה – להסיע את חילו אל תוך הרפובליקה פנימה.
לעלות על הנסיך היה מסוכן מאד. אם ילחם עם הנסיך, המפורסם כמצביא מפואר, יתכן וינחל תבוסה למרות צבאותיו הרבים, והכל יאבד באחת. האספסוף, אשר היוה את הרוב הגדול, כבר הראה לדעת, שלשמע שם הנסיך ירמי בלבד, הם נפוצים לכל רוח. צריך זמן הרבה כדי להפוך בני המון אלה לצבא, שבכוחו לעמוד בפני גדודי הנסיך.
ואולם הנסיך אל-נכון לא יתיצב אתו במערכה בשדה הפתוח, ואך יגן על עצמו במבצרים ובקרבות קטנים, ואז תארך המלחמה חדשים ארוכים, או גם שנים, ובין כה וכה תאסוף הרפובליקה כוחות חדשים, אשר יבואו לעזרת הנסיך.
חמילניצקי החליט אפוא להניח לוישניוביצקי מעבר לדניפר, ובעצמו לבצר את עמדותיו באוקראינה, לאַרגן את כוחותיו, אחרי-כן לעלות על הרפובליקה כדי לכוף עליה הסכּם. בטוּח היה, כי אך דיכּוּי אש המרד מעבר לדניפר יעסיק לזמן רב ביותר את כל כוחות הנסיך, ולוֹ ישאיר שדה פעולה פתוח. ואילו את המרד מעבר לדניפר אמר לחזק על-ידי גדודים בודדים שישלח לעזרת האספסוף.
ולסוֹף, חמילניצקי גם סבור היה, כי הוא יוכל להשלות את הנסיך במשא-ומתן על-דבר השלום ולהמשיכו ימים רבים, עד אשר יתפוררו כוחותיו. מתוך כך נזכּר בסקשטוּסקי.
ימים אחדים לאחר קרוּטה בּלקה, בעצם יום המהומה שאחזה באספסוף, ציוָה להביא לפניו את סקשטוסקי.
חמילניצקי קיבל את סקשטוסקי בבית הסטרוסטה במעמד האדון קשצ’ובסקי, אשר היה מודע לסקשטוסקי משכבר הימים, ואחרי אשר בירך אותו באדיבוּת, אף כי לא בלי תחושת התנשאוּת במקביל לעמדתו כיום, אמר:
– אדוני סקשטוסקי! על המעשה הטוב, אשר עשית עמדי, פדיתי אותך מידי טוהי-בי ואבטיחך להוציאך לחפשי. עתה הגיעה השעה לקיים את הבטחתי. אתן בידך את רב-הנוצה 22) כדי שתוּרשה להמשיך בדרכך, למקרה שתיתקל באנשי-צבא, וכן משמר-ליווּי להגנה מפני האספסוּף. הנך יכול לשוב את נסיכך.
סקשטוסקי החריש. אף חיוּך כלשהו של שמחה לא הופיע על פניו.
– האם אתה יכול לצאת לדרך? הנני רואה, כי מחלה מציצה מבין שמורות עיניך.
ואמנם מראה פני סקשטוסקי היה כמראה צל. הפצעים והמאורעות האחרונים הכריעו את הצעיר החסון הזה, אשר לפי מראהו עתה, דומה שלא יחזיק מעמד עד יום מחר. פניו הצהיבו, וזקנו השחור, שלא גולח מזמן, הוסיף עוד על מראהו העלוב. תוצאה של מכאובי נפש, שכמעט והכריעוהו. בהיותו מובל בעקבות מחנה הקוזקים היה עד-ראיה לכל אשר נתחולל מאז יצאו הקוזקים את הסיץ'. הוא ראה את חרפת הרפובליקה ומפלתה, את ההטמנים אשר הלכו שבי; ראה את נצחונות הקוזקים, את פּירמידות הגולגלות אשר הקימו מראשיהם הכרותים של החיילים שנפלו, את האצילים שנתלו בצלעותיהם, את דדי הנשים שנכרתו מהן, את חלול כבודן של הנערות, ראה יאוש של אומץ-לב, ואולם גם את אפסוּת הפחד – הוא ראה הכל – נשא את כל העינויים, אך עינוייו גדלו ועצמו למחשבה שננעצה בראשו ובלבו, שהוא הגורם הבלתי ישיר לכל הרעה הזאת, כי הרי הוא, הוא ולא אחר, קיצץ את החבל שעמד להדק את גרונות של חמילניצקי. אך האם יכול אבּיר נוצרי לדעת מראש, כי בהצילו איש ממות יניב פירות כגון אלה? ועל כן עמקו מכאוביו כתהום.
וכאשר שאל את נפשו מה עלה בגורלה של הילנה, וכאשר העלה על לבו מהוּ שאֵירע עמה, אם הגורל המר עצר אותה ברוזלוגי, פשט את ידיו למרום וקרא בקול רועד מלא יאוש תהומי ואיום: “אלהי! קח-נא את נפשי, כי פה כבר לקחתי יתר על חטאותי!” אחרי-כן תפס את עצמו, כי את האלהים גידף, ונפל על פניו ושיטח תחנוניו להצלה, לסליחה, לרחמים על ארץ מולדתו ועל היונה התמה ההיא, אשר אולי קראה שם לשוא לעזרת אלהים ולעזרתו. בקצרה: מכאוביו גדלו כדי כך, שעתה שוב לא שמח בחירוּת שניתנה לו, ולהטמן זפּוֹרוֹז’י זה, למנצח הזה, אשר ביקש להיות חונן ומיטיב, להראות לו את חסדו, להשפיע עליו את רושמו, לא הגה כל רגש-כבוד או תודה; ראה זאת חמילניצקי, נזדעף ואמר:
– מהר-נא לקחת מידי את החסד, לבל אנחם, כי אך בצדקתי ובאמוני במעשה הטוֹב, הנני נמהר ומקים לי עוד אויב אחד, כי יודע אנכי היטב, שאתה תלחם עמי.
על הדברים האלה השיב סקשטוסקי:
– אם יאזרני האלהים כוח.
הוא העיף בחמילניצקי מבט חודר כליות ולב, וההטמן שלא יכול שאת את המבט הזה, השפּיל את עיניו לארץ, ואך אחרי רגע אמר:
– זה לא חשוב. חזק מדי הנני, ואין כל ערך לאחד חסר-אונים, שיעמוד נגד. ספר-נא לנסיך אדוניך את כל אשר ראית פה, והזהרת אותו, כי לא יוסיף לנהוג בעזות, כי כאשר תקצר רוחי אבקר אותו מעבר לדניפר ואינני יודע, אם בקורי ינעם לו.
סקשטוסקי החריש.
– אמרתי, והנני חוזר ואומר – המשיך חמילניצקי, – לא עם הרפובליקה, כי עם השרים אני נלחם, והנסיך הן בשׁוּרת השׂרים הראשונה הוא. אויב הוא לי ולעם האוקראיני, כופר בכנסיתנו ואכזר. הנני שומע, כי בדם הוא מכבה את אש המרד; יזהר נא, פן ישפך דמו הוא!
ובדבּרו הלך ונשתלהב עד אשר היכּה הדם בפניו ועיניו ירו ברקים. ניכר בו שאחזו בולמוס הכעס והחימה, שהביאו לידי איבוד מוחלט של הזכּרוןֹ והדעה הצלוּלה.
– על קריבוֹנוֹס אצווה להביאוֹ הנה קשור בחבל! – צרח – ברגלי ארמסנו, הדום לרגלי יהיה בעלותי על סוסי!
סקשטוסקי הביט מגבוה על חמילניצקי המשתולל, ואחרי-כן הפליט בשקט:
– עליך לנַצח אותו תחילה.
– אדוני ההטמן האדיר! – קרא קשצ’ובסקי – ילך נא לדרכו האציל עז-הפנים הזה, כי לא נאה לכבודך לשפוך עליו כעסך, ואם הבטחת לו חופש, הוא סבור, כי לא תקיים את הבטחתך, או שעליך לשמוע עלבונותיו.
חמילניצקי התאושש, רגע התנשם, ואחר אמר:
– יסע נא אפוא לדרכו, ולמען אשר יידע, כי חמילניצקי משלם טובה תחת טובה, ינתן לו רב-הנוצה, כאשר אמרתי, וארבעים טטרים, אשר יביאוהו עד מחנה הפולנים.
ובפנותו אל סקשטוסקי הוסיף:
– ואתה דע לך, כי עתה הוּשׁוָה החשבון. חיבבתיך, למרות יהירותך, אך אם עוד פעם תיפול לידי, כבר לא תימלט.
סקשטוסקי יצא עם קשצ’ובסקי.
– אם ההטמן שולח אותך מעל פניו וראשך עליך – אמר קשצ’ובסקי – ואתה יכול ללכת אל כל אשר תרצה, אני, מודע לך זה ימים רבים, אומר לך: הימלט על נפשך לוַרשה, לא אל מעבר לדניפר, כי שם לא תישאר מכם אף פרסה. זמנכם עבר חלף. לוּ חכמת, כי עתה נלוית אלינו, ואולם אנכי יודע, כי לשוא אשחית את דברי. לוּ שמעת בקולי, כי עתה עלית מעלה מעלה, כאשר נעלה אנחנו.
– אל התליה! – נהם סקשטוסקי.
– לא אבו לתת לי משרת סטרוסטה ליטיני, אקח לי עתה בעצמי לא אחת. כי אם עשׂר משׂרותֹ כאלה. נגרש את האדונים הקוֹניצפּולסקים, הקלינובסקים, הפוטוצקים, הלוּבּוֹמירסקים, הוישניובצקים, הזסלבסקים, את כל האצילים, ואת נכסיהם נחלק בינינו, ובוַדאי זה רצון האלהים, אם כבר נתן לנו שני נצחונות כאלה.
סקשטוסקי לא שמע את הלהג הרב של שר-הגדוד, כי שקוע היה במחשבות שוֹנוֹת, וקשצ’ובסקי הוסיף לדבּר:
– כאשר ראיתי במחנה טוהי-בי, לאחר הקרב והנצחון שנחלנו, את אדוני ומיטיבי, ההטמן הגדול, הכביר והנאור, והוא אסור באזיקים, הואיל זה לכנותני בשם כפוי-טובה ויהודה איש-קריות. ואני אמרתי לו: אדוני שר-הצבא הכביר והנאור! אינני כפוי-טובה, כי אחרי אשר אשכב בארמונותיך ואהיה השליט בנכסיך – אך הבטיחני נא, כי תמנע משתות לשכרה – לסגן-סטרוסטה אשימך לי. הו! הו! טוהי-בי ימלא חוריו זהב, אחרי אשר תפש בידו צפרים כאלה – ועל-כן עינו חסה עליהם – ולולא זאת, כי עתה היינו, אני וחמילניצקי, מדבּרים אליהם בלשון אחרת. אך הנה! העגלה כבר הוכנה וגם הטטרים עומדים הכן. לאן אתה מבקש לנסוע?
– לצ’חרין.
– פרי מעשיך תשבּע. הטטרים ילווּ אותך גם ללובני, כי כה צוּווּ. אך ראה-נא גם ראה, הנסיך שלך לא יצווה לשפד אותם על עמודי העץ, כאשר היה עושה אל-נכון לקוזקים. זוֹ גם הסיבּה ששלחו טטרים ללווֹת אותך. ההטמן פקד להשיב לך גם את סוסך. הייה שלום ופקדנו לטוב ואת שלום הנסיך תדרוש בשם ההטמן שלנו, ואם תוכל, פתה-נא אותו, כי יבוא אל חמילניצקי להשתחווֹת לו. אולי יטה לו חסד. הייה שלום!
סקשטוסקי עלה על העגלה, אשר הטטרים מיד הקיפוה מסביב – ויצאו לדרך. דרך השוק קשה היה לעבור, כי כולו דחוס זפּורוז’יים ובני-האספסוף. אלה ואלה בישלו להם גריסים, בשוררם את שיריהם על הנצחונות על-יד המים הצהובים ועל-יד קורסון. את השירים האלה חיברו העוורים-הליראים, אשר נהרו אל המחנה מכל העברים. בין המדורות, אשר עליהן הוצגו הדוודים עם הגריסים, היו שׂרוּעוֹת, פה ושם, גויוֹת נשים נרצחות, אשר בלילה התעללו בהן רוצחיהן, או התנוססו ערימות ראשים, שנכרתו אחרי המלחמה הגויות החללים והפצועים. הגויות ההן והראשים ההם כבר החלו להרקב ובָאְשָׁם עלה, אך הריח הרע לא היה, כנראה, למורת רוחם של בני-האספסוף. עקבות החורבן והשתוללות הזפּורוז’יים הפראים בעיר נראוּ בכל. חלונות הבתים ודלתותיהם היו שבורים; שברי חפצים לאלפים, מעורבים בנוצות וקש, מילאו את השוק. קצות גגות הבתים היו מקושטים באנשים תלויים, אשר רובם היו יהודים, ופה ושם השתעשעו בני-האספסוף, שאחזו ברגלי התלויים האלה כדי להתנדנד.
בעבר השוק האחד השחירו עיי המפולת של הבתים השרופים, שביניהם היתה גם הכנסיה הגדולה; מעיי המפולת עוד עלו אדים חמים ועשן. האויר היה מלא ריח שרפה. מאחורי הבתים השרופים השתרע מחנה טטרים, אשר לידו היה האדון סקשטוסקי מוכרח לעבור והמוני שבויים, אשר משמרות טטרים רבים שמרו עליהם מסביב. מי שלא נמלט מן המקומות שמסביב לצ’חרין, לצ’רקסי וקוֹרסוֹן, או לא נפל חלל תחת קרדומות האספסוף, נתפש בחבל הטטרים. בין השבויים היו אפוא גם חיילים, אשר הלכו שבי בשני הקרבות, וגם תושבי המקומות ההם, אשר עד אז לא יכלו, או מאנו להלוות אל המורדים, אנשים מבין האצילים התושבים, או מבין המון האצילים, סגני סטרוסטות, פקידים, בעלי אחוזות, אצילים קטנים, הם ונשיהם וילדיהם. זקנים לא היו בתוכם, כי אותם הרגו הטטרים, באשר לא היו ראוּיים לממכר. הם לקחו בשבי גם כפרים שלמים ויישובים אוקראיניים, וחמילניצקי לא נועז להפריע בעדם. במקומות רבים יש שהגברים הלכו אל מחנה הקוזקים, והטטרים שילמו להם כגמולם: פשטו על כפריהם וישוביהם, הציתו אש בבתיהם ואת נשיהם וילדיהם לקחו שבי. ואולם בהתפרקות הכללית וההתפּראוּת הנפשית, איש לא דרש משפט, איש לא תבע מאת הטטרים להשיב לו את אשתו וילדיו. בני האספסוף, אשר אחזו בנשק, ויתרוּ על כפרי מולדתם, על נשיהם וילדיהם. לקחו מהם את נשיהם – לקחו הם נשי אחרים, ואף טובות משלהם, “לחוֹת”, אשר אחרי שהשביעו בהן את תאותם הפרועה הרגו אותן או מכרון לטטרים. בין השבויים לא חסרו גם צעירות אוקראיניות, אשר היו קשורות יחד שלש שלש או ארבע ארבע בחבל אחד עם עלמות מבנות האצילים. השבי והשבר השווּ את כולן. מראה הנפשות האלה זיעזע עד עמקי הנפש ועורר את תאוַת הנקמה. הן היו לבושות קרעים, ערומות למחצה, היו נתונות להלצות מחפירות מפי פראי האדם, אשר סבבו ביניהן, דחפו אותן, הכּוּן, או נשקו אותן בשפתיהם המתועבות, והן לא ידעו את אשר אתן, כי בצרותיהן נסתרה בינתן. אלה התיפחו מרה, או בכו בקול רם, אלה עמדו חרש, בלי-נוע, עיניהן קמות, פניהן מפיקים שגעון ופיותיהם פתוחים, בלי דעת את כל הרעה, אשר באה עליהן. פה ושם נשמע קול זעקת שבר, אשר התפרץ מפי שבוי, שהוכה באכזריות נוראה עד מות, על אשר התקומם ביאושו על המתעללים בו. שריקת רצועות של עור פר עלתה מתוך מחנות הגברים והתבוללה בזעקות שבר ובכי הילדים, בגעיות הבקר וצהלת הסוסים. השבי והמלקוח לא נתחלק עוד ולא סוּדר עוד במערך מסע, ועל-כן שררה שם ערבוביה נוראה. עגלות, סוסים, בקר, גמלים, צאן, נשים, ערמות בגדים שדודים, כלים, אטון-משי מרוקם וכסף, נשק, כל אלה היו צבורים יחד, עד אשר יתחלקו ויובאו בסדר. מדי רגע הובאו חבורות שבויים חדשות ובקר, מעבּוֹרוֹת טעונות משא הפליגו בנהר רוֹס, ומן המחנה הראשי אשר לטטרים באו מדי רגע אורחים חדשים להשביע את עיניהם בביזה הרבה. יש אשר השכורים מקוּמיס או מיין-שרוף, לבושים בגדים מוזרים, בגדי-השרד של הכמרים, או שמלות נשים, רבו איש ברעהו בקולות צעקה על השלל והמלקוח. הרועים הטטרים ישבו על הארץ בין העדרים והיו משעשעים את נפשם – אלה בחללם בחלילים מנגינות מחרידות, ואלה בשחקם בקוביה ובמהלומות, אשר חלקו איש לרעהו. עדרי כלבים, אשר באו שמה עם בעליהם, נבחו וייללוּ נוּגוֹת.
כאשר האדון סקשטוסקי עבר סוף סוף את הגיהנום הזה, המלא אנקות, דמעות מעונים וזעקות שבר, חשב כי עתה יוכל לשאוף רוח כאוַת נפשו, אולם אך יצא מן המחנה, והנה מראה איום חדש לנגד עיניו. מרחוק נראה המחנה הראשי של הטטרים, וממנו עלתה בלי-הרף צהלת סוסים וטטרים לאלפים רחשו בו כנמלים. לא-הרחק משם, על-יד הדרך, העולה לצ’רקסי, השתעשעו צעירי הטטרים, ובלמדם ידיהם לקרב ירו חצים בקשתותיהם אל השבויים הנחשלים או החולים, אשר חזוּת פניהם העידה בהם, כי לא יוכלו ללכת דרך רחוקה ולהגיע עד קרים. כמאה גוויות הרוגים היו מוטלות בצדי הדרך וכולן נקובות ככברה; אחדות מהן פרפרו עוד. האנשים, אשר הטטרים ירו אליהם, היו תלוים וקשורים בידיהם אל העצים אשר בצדי הדרך. ביניהם היו גם נשים זקנות. אל קולות-הצחוק של שׂביעוּת הרצון מפיות הטטרים אחרי שקלעו למטרה, נתלווּ קולות עידוד והערכה:
– הידד! הידד! – טוב, נערים!
– הקשת בידים אמונות!
בקירבת המחנה הראשי טבחו בקר וסוסים לאלפים בשביל הלוחמים. הדם צף על-פני האדמה. מן הבשר החי והדם עלו אֵדים רעים ועצרו בעד הנשימה. בין ערימוֹת הבשר התהלכו טטרים אדומים וסכינים בידיהם. חום היום היה גדול, השמש בערה. רק אחרי שנסע האדון סקשטוּסקי עם בני-לויתו דרך שעה אחת, הגיע אל מרחבי שדה, אך מרחוק עוד הגיעו לאזניו מן המחנה הראשי קולות הרעש וגעיות הבקר. בדרך נראו עקבות בני-השחץ. פה ושם נראו ישובים שרופים באש, ארובות עשן של בתים שרופים התנוססו, שדות הקמה רמוסים, העצים היו שבורים, גני הדובדבנים שליד הבתים כורתו לעצי שרפה. על-פני הדרך היו מוטלים פגרי סוסים וגויות בני-אדם, ומראיהם נורא, שבורי איברים, כחולים, נפוחים, ועליהם וממעל להם להקות עורבים, והם ממהרים להתרומם ברעש והמולה בקרוב אדם אליהם. מעשי ההרג האיום של חמילניצקי נראו לעין בכל מקום, וקשה היה להבין על מי הרים האיש הזה את ידו, כי הלא ארצו הוא נאנקה תחת משא עול הצרות.
במְלֶיוֹב נפגשו עם גדודי סיירים של טטרים, אשר הוליכו לפניהם המוני שבויים חדשים. ההורוֹדישץ נשרפה עד היסוד. התנוססו אך מגדל הפּעמונים שהיה בנוי אבן, של הכנסיה, ואלון עתיק אחד באמצע השוק וענפיו היו מלאים פרי איום: כמה עשרות ילדי יהודים, שניתלו עליהם לפני שלשה ימים. נרצחו שם גם אצילים לרוב מקוֹנוֹפּלַנקה, סטַרוֹסיֶלה, ויֶנְזוֹבֶק, בַּלַקְלֵי וּוָדַצְ’יֶב. העיר היתה ריקה, כי הגברים הלכו אחרי חמילניצקי, והנשים עם הילדים והזקנים נמלטו אל היערות, באשר יראו מפני צבאות הנסיך ירמי, אשר, לפי השמועה, היו קרובים לבוא. מהורודישץ נסע האדון סקשטוסקי לצ’חרין דרך סמֵילה, זַ’בּוֹטין ונובוסיֶלֶץ, ובדרכו נעצר אך כדי צוֹרך מנוּחה לסוסים. למחרת היום ההוא בצהרים באו אל העיר. המלחמה חסה על העיר הזאת, כי אך בתים אחדים נהרסו בה, ובין אלה גם ביתו של צ’פלינסקי, אשר נהרס עד היסוד. בעיר חנה סגן שר-הגדוד נַאוֹקוֹלוֹ-פַּלְיֶץ ואתו אלף קוזקים. ואולם גם הוא וגם הקוזקים וגם כל אנשי העיר היו אחוזי פחד רב, כי שם, כמו בכל מקום, שבו עבר סקשטוסקי, האמינו האנשים, כי הנסיך ימהר לבוא, ובבואו ינקום את נקמתו מאת התושבים ויעשה מעשים, אשר כמוהם לא נעשו עוד. לא נודע מי העביר את השמועות האלה ומאין מוצאן. אולי חוללה אותן הבהלה. ואולם בכל מקום ומקום אמרו כולם פה-אחד, כי הנסיך כבר מפליג בנהר סוּלה, כי כבר הגיע עד הדניפר, כי כבר שלח את וַסיוּטִינצי באש, כי השמיד את כל יושבי בּוֹרִיסִי, ובכל פעם אשר קרבו את העיר פרשים או חיל רגלים, קמה מהומה נוראה בין התושבים. האדון סקשטוסקי קיבל בלהיטות את השמועות האלה, באשר ידע, כי אף אם לא נכונות הן, עצרו מעט בעד רוח המרד מלהתפשט בחבל שמעבר לדניפר, שיד הנסיך קשתה עליו.
סקשטוסקי רצה לדעת מאת נאוֹקוֹלוֹ-פּליץ דבר ברור על-אודות השמועות האלה, אך נודע לו, כי גם סגן מפקד-הגדוד, כיתר האנשים, לא ידע על-אודות הנסיך דבר והוא בעצמו מבקש להציל דבר מפי סקשטוסקי. ובאשר אספו אל עבר-הנהר הזה את כל הספינות, הסירות ובוציות, לא הגיעו לצ’חרין פליטים מעבר הנהר השני.
סקשטוסקי לא השתהה הרבה בצ’חרין וציוָה להעבירו את הנהר, משם המשיך הישר לרוזלוגי. בטחונו, כי בקרוב יִוכח לדעת את אשר אירע להילנה, והתקוָה, כי אולי ניצלה, או מצאה מקלט, יחד עם דודתה ובניה הנסיכים בלובני, השיבו אליו כוחותיו ובריאותו. הוא ירד מן העגלה ועלה על סוס וזירז בלי-רחם את הטטרים, אשר בחשבם אותו לציר ואת עצמם לשומרי ראשו הנתונים למרוּתוֹ, לא העזוּ לסרב לו. הם רכבו אפוא חיש-מהר, כאילו רדפו אותם אויבים, ואחריהם עלו עמודי אבק-זהב, אשר סוסיהם הקלים העלו בפרסותיהם. חלפו על פני ישובים, חווֹת וכפרים, שהיו שוממים וריקים מאדם. זמן רב רכבו ולא פגשו נפש חיה. אל-נכון הסתתרו האנשים מפניהם. פה ושם ציוה האדון סקשטוסקי לחפש בגנים, בין הכּוָרוֹת, בשדות, בבתים ובמכלאות. חיפּשוּ ולא מצאו נפש אדם.
ואך בעברם את פוֹהרֶבּי הבחין אחד הטטרים מרחוק דמות אדם, המבקש להסתתר בין השיחים הגדלים בחוף הנהר קהמליק.
הטטרים קפצו אל הנהר, ורגעים אחדים אחרי-כן הביאו אל האדון סקשטוסקי שני אנשים ערומים מכף רגלים ועד ראשם.
אחד מאלה היה זקן, והשני נער גבה-קומה, בן חמש-עשרה או שש-עשרה שנה. שניהם שיניהם נוקשוֹת זו לזו מרוב אימה וזמן רב לא יכלו להוציא הגה מפיהם.
– מאין אתם? – שאל אותם האדון סקשטוסקי.
– אנו משום מקום איננו, אדוני! – השיב הזקן. – עניים מחזרים על הפתחים אנחנו, והלירא בידנו, והנה הוא, זה האילם, נוהג בי.
– מאין אתם הולכים? מאיזה כפר? ספּר ואל תירא, כי כל רע לא יאונה לך.
– אנחנו, אדוני, על כל הכפרים היינו מחזרים, עד-אשר איזה שד גזל את בגדינו, אשר היוּ עלינו. נעלים טובות היו לנו, ולקח אותן, כובעים טובים היו לנו – ולקח אותם, גם את הלירא לא השאיר לנו.
– אני שואל אותך, סכל, מאיזה כפר אתם באים?
– אינני יודע, אדוני, - אני זקן עני. הננו ערומים, בלילה קופאים מקורֹ, וביום אני מבקשים אנשי-חסד, שיכסו את מערומינו ויאכילוּנוּ… רעבים אנחנו!
– ובכן שמע-נא אתה, ענה על שאלתי, ואם לא, אצווה לתלותך.
– אני אינני יודע דבר, אדוני. אם אני יודע מה או מה, או מה יהיה, אז שיעשה לי – הנה מה!
ניכּר בברוּר, כי הזקן, מאשר לא יכול לדעת מי הוא האיש השואל אותו, החליט לבלי לענות מאוּמה.
– וברוזלוגי היית? ברוזלוגי, ששם יושבים הנסיכים לבית קורצביץ'?
– אינני יודע, אדוני.
– תלוּ אותו! – צעק האדון סקשטוסקי.
– הייתי, אדוני! – ענה הזקן, כאשר ראה, כי לא היתוּלים עם האדוֹן שלפניו.
– מה ראית שם?
– היינו שם לפני חמשה ימים, ואחרי-כן שמענו בברוֹברקי, כי אבּירים באו שמה.
– איזה אבּירים?
– אינני יודע, אדוני! יש אומרים: לחים, ויש אומרים: קוזקים.
– על הסוסים עלוּ! – קרא האדון סקשטוסקי אל הטטרים.
הפלוגה המשיכה בדרכה. השמש שקעה, ושקיעה זו היתה דומה כולה לשקיעה בעת אשר הקצין רכב על סוסו ליד מרכבת רוֹזבן אחרי שפגש בדרכו את הילנה עם הנסיכה. הנהר קהמליק התנוצץ גם עתה באור-ארגמן, היום פנה שוקט, בהיר וחם יותר מאשר היה אז, אך אז רכב האדון סקשטוסקי ולבו היה מלא אוֹשר ורגשות אהבה אשר התעוררו בו, ואילו עתה הוא רץ כמנוּדה, רדוּף אי-שקט והרגשות רעות. קול היאוּש קרא בקרבו: “בּוֹהוּן הוא זה אשר חטף אותה! לא תראנה עוד!” – וקול התקוה קרא: “הנסיך בא! היא ניצלה!” והקולות האלה התרוצצו בקרבּוֹ, עד אשר לבו חשב להשבר. הוא דפק בסוסו, אשר רץ בכל מאמצי כוחו. עברה שעת אחת, שניה. הירח עלה, ובעלותו הלוך ועלה למרום חוורו פניו יותר ויותר. הסוסים כוסו קצף לבן השמיעו קולות נחרה נוראים. באו אל היער, והוא חצה אותו חיש כברק; באו אל הבקעה, הנה מאחריה רוזלוגי. עוד רגע וגורלו יחתך לשבט או לחסד. בין כה וכה והרוח שוֹרקת באוֹזניו מחמת הדהרה, כובעו נפל מעל ראשו, הסוס נאנק תחתיו, כאילו עוד מעט ויפול. עוד רגע, עוד צעד, והעמק יהיה מאחריו. הנה! הנה!
לפתע וזעקת אימים נוראה התפרצה מפי האדון סקשטוסקי.
החצר על הטירה, המכלאות, הרפתות, הגרנות, הגדר וגן עצי-הדובדבנים – כל אלה נעלמו ואינם.
הירח החיור האיר את פני הגבעה, ועליה ערימת אוּדים שחורים, אשר כבר חדל העשן לעלות מהם.
אף הד קל לא הפריע את הדומיה.
האדון סקשטוסקי ניצב לפני התעלה דומם, ואך את ידיו הרים למעלה, הביט והניע ראש. הטטרים עצרו בסוסים. הוא ירד, חיפּש ומצא את שרידי הגשר הקטן שנשרף, עבר את התעלה על הקורה שהיתה מונחת לרחבּה וישב על אבן באמצע הרחבה. בשבתו הביט כה וכה, כאדם הבא אל מקום לא נודע לו והוא מתאמץ להכירו. הכרתו עזבתו. אף אנחה לא יצאה מלבו. אחרי רגע שם את ידיו על ברכיו, הוריד את ראשו, וישב דומם, בלי-נוע, כאילוּ ישן. ואמנם, אם לא ישן, הנה סמר בשרו כולו – ובמוחו – תחת מחשבות – חלפו תמונות לא-ברורות. בעיני רוחו ראה תחילה את הילנה ומראה כזה שראה בעת אשר נפרד ממנה בפעם האחרונה לפני צאתו לסיץ‘, אלא שראה את פניה כמבעד לערפל וקשה היה להבחין בתווי פניה. הוא אמר להוציא אותה מתוך המראה הערפלי הזה ולא יכול. ובכן יצא לדרכו ולבו דוי. אחרי-כן חלף במוחו השוק בצ’חרין, זצ’ויליחובסקי הזקן והאדון זגלוֹבה עז-הפנים; הפנים האלה ניצבו לנגד עיניו ולא סרו, עד אשר סוף סוף חלפו, ובמקומם הופיעו פני האדון גרוֹדזיצקי הקודרים, אחרי-כן ראה עוד את קודק, את כפי-הסלעים בנהר דניפר, את הקרב בחורטיצה, את הסיץ’, את כל דרכו וכל אשר קרהו בדרך משעת צאתו ועד היום האחרון, עד השעה האחרונה. אך מזה והלאה חושך! את אשר היה אתו עתה לא ידע. איזה רגש לא-ברור קינן בלבו, שהוא נוסע אל הילנה, לרוזלוגי, אך כוחותיו אזלו בדרך ועל-כן ישב על החרבות לנוח. הנה הוא רוצה לעמוד על רגליו ולנסוע הלאה, אך איזה רפיון לאין גבול מצמית אותו למקום, כאילו קשרוּ ברגליו אבן-משקל של מאה ליטרות.
הוא הוסיף אפוא לשבת. הלילה הפליג לדרכו. הטטרים התכוננו ללון פה, העלו מדורת אש וצלו עליה נתחים של נבלת סוס; אחרי שאכלו לשובע, השתרעו על הארץ.
ואולם לא עברה שעה, והם קפצו על רגליהם.
מרחוק הגיע לאזניהם קול שאון, כשאון המון פרשים במרוצתם.
הטטרים נעצו חיש באדמה כלונס ואליו קשרו יריעת בד לבנה, הוסיפו עצים על המדורה, להגדיל את הלהבה, כדי שיכירו בהם מרחוק כי שליחי שלום הם.
קול שעטת הסוסים וצהלתם, שקשוק החרבות הלך הלוך וקרב, וכעבור זמן-מה נראה על הדרך גדוד פרשים, אשר מיהר והקיף את הטטרים.
החלה שיחה קצרה. הטטרים הצביעו לפרשים לעבר דמות היושבת על הגבעה, אשר נראתה היטב לבּאים, כי הירח האיר אותה, והודיעו, כי הם בני-הלויה של הציר, ואל מי הוא שלוּח הוא בעצמו ייטיב מהם להגיד.
מפקד הגדוד, ואתו כמה מאנשיו פנו אז אל הגבעה, ואולם אך ניגש והעיף מבט אל פני האיש היושב, פשט את ידיו וצעק בקול:
– סקשטוסקי! בשם אלהים חיים, סקשטוסקי הוא זה!
וסקשטוסקי לא נע ולא זע.
– אדוני המפקד, האם לא תכירני, אני ביחוביץ. מה-זה היה לך?
סקשטוסקי החריש.
– עורה נא, בשם אלהים! הו! חברים, בואו נא!
אמנם זה היה ביחוביץ, אשר הלך עם חיל החלוץ בראש הצבא הגדול של הנסיך ירמי.
ובינתיים הגיעו שמה גם גדודים אחרים. השמועה, כי נמצא סקשטוסקי, נפוצה חיש כברק בין הגדודים, ובכן מיהרו כולם לקדם את פני חברם זה, החביב עליהם. ווֹלוֹדיוֹבסקי הקטן, שני האחים שלֶשינסקי, דְזִיק, אוֹרְפּישֶׁבְסְקִי, מיגוּרסקי, יעקוֹבּוֹביץ', לֶנְץ, האדון לוֹנגינוס פּוֹדבּיפּינטה וקצינים רבים אחרים נחפזו אל הגבעה. ואולם לשוא דיבּרו אליו, קראו בשמו, משכו את זרועותיו, התאמצו להקימו – האדון סקשטוסקי הביט אליהם בעינים פקוחות לרוָחה ולא הכיר איש מהם. להיפך, נדמה, שהוא מכּירם, אלא שלא חשוב לו הדבר כלל וּכלל. ואז, כל אלה אשר ידעו על אהבתו להילנה, וכמעט כולם כבר ידעו זאת, זכרו את המקום, אשר עליו הם עומדים, ובהביטם אל האוּדים השחורים ותלי האפר, הבינו את אשר היה לו.
– מכּאב שקע בשיכחה! – לחש האחד.
– היאוש בילבל את מוחו!
– הובילוהו אל הנסיך. אולי יתעורר, כאשר יראה את פני הנסיך.
האדון לונגינוס ספק כפים. כולם הקיפו את הקצין והביטו אליו בעינים מפיקות כאֵב, מהם אשר מחו דמעות עיניהם בשרוולי בגדיהם, ומהם אשר נאנחו בעצב. ואולם פתאום הגיחה מן המעגל דמות נעלה, ובגשתה לאט אל הקצין, הניחה את שתי כפות ידיה על ראשו.
זה היה הכומר מוּחוֹביצקי.
הכל נשתתקו וכרעו על ברכיהם, כאילו ציפּוּ לנס אשר יתרחש, ואולם הכומר לא חולל כל נס, אך לא הסיר את כפיו מעל ראש סקשטוסקי, נשא את עיניו אל השמים, אשר היו מלאים אור הירח, וקרא בקול גדול רומית:
– אבינו שבשמים, יתקדש שמך הגדול, תתגלה נא מלכותך, ייעשׂה רצוֹנך…
הפסיק, וכעבור רגע חזר וקרא בקול רם וחגיגי מקודם:
–… ייעשׂה רצונך!…
נשתררה דממה עמוקה.
–… ייעשׂה רצונך!… – קרא הכומר בשלישית.
אז עלה מפיו של סקשטוסקי קול כאֵב אין-סופי, אולם גם רווּי יאוּש:
– בשמים ובארץ!
והאבּיר נפל מתיפּח על הארץ.
פרק יז 🔗
כדי להסביר מה אירע ברוֹזלוֹגי, עלינו לשוב מעט לאחור, אל הלילה ההוא, שבו שלח האדון סקשטוסקי את ז’נדז’ין מקוּדק עם מכתב אל הנסיכה הזקנה. המכתב הכיל בקשה אל הנסיכה, כי תיקח את הילנה ותמהר לנסוע אתה ללובני, לחסות שם בצל הנסיך ירמי, כי ימי השלום לא יארכו עוד והמלחמה קרובה לבוא. ז’נדז’ין ירד אל הסירה הקלה, אשר אותה שלח האדון גרודזינסקי מקודק להביא לו אבק-שרפה. ז’נדז’ין נסע לאטו, כי הסירה שחה במעלה הנהר. כאשר קרבה הסירה לקרמנצ’וג פגשו אנשי הסירה את גדודי הצבא, בפיקודם של קשצ’ובסקי וברבּש, שנשלחו על-ידי ההטמנים לקראת חמילניצקי. ז’נדז’ין ראה את ברבש וסיפר לו, כי סכנה גדולה מרחפת על ראש האדוֹן סקשטוסקי בדרכו לסיץ', ועל כן ביקש מאת מפקד-הגדוד הזקן, כי אחרי אשר יבוא במגע עם חמילניצקי לא יזניח את ענינו של הציר. אחרי-כן נסע ז’נדז’ין לדרכו.
לצ’חרין באו כאור הבוקר. שם הקיפו אותם מיד משמרות הסֶמֶנִים ושאלוּם לזהותם. השיבו, כי מקודק הם באים ומאת האדון גרודזיצקי הם שלוּחים ומכתב בידם אל ההטמנים. ובכל-זאת ציווּ על ראש חבורת הסירה ועל ז’נדז’ין להתייצב לפני מפקד-הגדוּד.
– מיהו מפקד-הגדוד? – שאל ראש חבורת הסירה.
– האדון לוֹבּוֹדה, – השיבוּ ראשי המשמרות, – אשר ההטמן הגדול פקד עליו לעצור את כל הבאים מן הסיץ' לצ’חרין ולחקרם.
הלכו. ז’נדז’ין הלך בלי מורא, כי בטוח היה מכל רע, בידעו, כי כבר באזור שלטוֹנוֹ של ההטמן הוא נמצא. הביאום לבית האדון ז’לנסקי, שבו שכן מטהו של מפקד-הגדוד לובודה. ואולם שם נאמר להם, כי הלה יצא משם עוד עם שחר לצ’רקסי וסגנו ממלא את מקומו. חכו שם זמן רב, עד אשר סוף סוף נפתחה הדלת וסגן מפקד-הגדוד נכנס אל החדר.
למראהו פקו ברכיו של ז’נדז’ין.
זה היה בּוֹהוּן.
אמנם שלטוֹן ההטמן היה עוד פרוש על צ’חרין, ואולם מאחר שלובודה ובוהון לא עברו אל חמילניצקי, ולהיפך, אף הכריזו בקול, כי הם דבקים ברפובליקה, פקד עליהם ההטמן הגדול לשבת בצ’חרין ואת משמרת העיר הפקיד בידם.
בוהון ישב אל השולחן ופתח בחקירת הבאים.
ראש הסירה, אשר הוביל את מכתב האדון גרודזיצקי, השיב בשמו ובשם ז’נדז’ין. אחרי אשר התבונן בוֹהוּן אל המכתב, הירבה לחקור ולדרוש על הנעשה והנשמע בקודק, וברור היה הדבר, כי הוא סקרן מאוד לדעת, למה שלח האדון גרודזיצקי אל ההטמן הגדול אנשים וסירה. ואולם ראש הסירה לא ידע מה להשיב לו בענין זה, והמכתב היה חתום בטבעת האדון גרודזיצקי. אחרי שחקר אותם, אמר לשלחם מעל פניו וכבר הושיט את ידו אל אזורו, כדי להעניק להם דמי-שתיה, כאשר נפתחה הדלת לפתע והאדון זגלוֹבה בא במרוצה, חיש כברק, אל החדר.
– שמע-נא, בוהון! – קרא בקול רם – הבוגד דוֹפּוּלוֹ החביא את הטוב שבתמד המשולש, הלכתי אתו אל המרתף ואני רואה: חציר לא-חציר בקרן זוית. שאלתי: מה זאת? – אמר: חציר יבש! אני מתבונן מקרוב, והנה ראש לגין מציץ מתוך החציר, כטטרי מן הדשא! הוֹ! ככה אתה עושה, בני! – אמרתי – נחלק נא בינינו את העבודה. אתה תאכל את החציר, כי שור אתה, ואני אשתה את התּמד, כי אדם הנני. הבאתי את הלגין, כדי לבחון אותו כראוי, הבה ספלים!
ובאמרו כך שׂם האדון זגלובה את ידו האחת על צלעו ובידו השניה הרים את הלגין ממעל לראשו ופתח בשיר:
הֵי, יַגּוּשׁ, הֵי, קוּנְדוּשׁ, כּוֹסוֹת הַגִּישִׁי-נָא,
וּשְׂפָתַיִךְ נָא הַגִּישִי, וְאַל תַּחְשְׁשִׁי-נָא.
האדון זגלובה הפסיק פתאום, בראותו את ז’נדז’ין, הציג את הלגין על השולחן וקרא:
– הו, כאבתי את אלהים! הלא זה נער-השרת של האדון סקשטוסקי!
– של מי? – שאל בוהון חפוזות.
– נער-השרת של האדון סקשטוסקי, הקצין אשר נסע לקודק ולפני נסעו השקני תמד, אשר הביא אתו מלובני, שאין כדוגמתו פה, בצ’חרין! מה שלום אדונך? מה אתו? השלום לו?
– שלום. ולדרוש בשלומך, אדוני, פקד עלי – השיב ז’נדז’ין במבוכה.
– הוא בחור כהלכה. ואתה למה-זה באת לצ’חרין? לשם מה שלחך אדוניך מקוּדק הנה?
– אדוני, כאדון – השיב הנער – ענינים לו בלובני, ובענינים אלה שלח אותי שמה, כי בקודק הייתי פנוי מכל עבודה.
במשך כל אותה שעה בחן בוהון את ז’נדז’ין במבט חודר. פתאום אמר:
– גם אני מכיר את אדונך, ראיתי אותו ברוזלוגי.
ז’נדז’ין ליכסן את ראשו והיטה את אוזנו, כאילו לא היטיב לשמוע את דבריו, ושאל:
– איפה?
– ברוזלוגי.
– של בני קורצויץ' – אמר זגלובה.
– של מי? – שנה ז’נדז’ין שאלתו.
– נדמה לי כאילו נתחרשת משום מה, - אמר בּוהון.
– כי לא ישנתי דיי.
– עוד תישן די צרכך. הנך אומר אפוא, כי אדונך שלח אותך ללובני.
– כן הדבר.
– בודאי איילת-אהבים לו שם – נכנס בדברים האדון זגלובה – ובידך הוא שולח לה דברי אהבה.
– האם אני יודע? אדוני, אולי יש לו ואולי אין לו, – אמר ז’נדז’ין.
אחרי-כן השתחוה אל בוהון ואל האדון זגלובה.
– יהי שמו מבורך! – קרא ופנה לצאת.
– לעולם ועד! – השיב בוהון. – חכה נא, צפור, ואַל תמהר כל כך. ומדוע העלמת ממני את הדבר ולא הגדת לי, כי הנך נער-השרת של סקשטוּסקי?
– הלא אתה, אדוני, לא שאלתני, ואני חשבתי: למה לי לגלגל דברים תפלים? יהי שמו מבו…
– חכה, אני אומר. האם אתה מוביל אתך איזה מכתבים מאת אדונך?
– לאדוני לכתוב, ולי, נער-השרת שלו, להביא את המכתבים, אשר הוא כותב, אל אשר הוא מצווה; ובכן תנתן לי הרשות לברך אתכם, אדוני, ולצאת מעל פניכם.
בוהון קימט את גבות-הצָבָל שלו והיכּה כף אל כף. מיד הופיעו שני סמנים על סף החדר.
– חפשו בבגדיו! – קרא בהצביעו לעבר ז’נדז’ין.
– בחיי, מעשה חמס נעשה לי פה! – צרח ז’נדז’ין. – גם אני אציל הנני, אף כי נער-שרת אני, ואתם, אדוני, תבואו על עונשכם במבצר על המעשה הזה.
– בוהון! הנח לו! – קרא האדון זגלובה.
ואולם בינתיים מצא אחד מן הסמנים בכליו של ז’נדז’ין שני מכתבים ומסר אותם לבוהון. וזה פקד מיד על הסמנים לצאת מן החדר, כי לא ידע לקרוא ולא רצה כי הם ידעו זאת. אחרי-כן פנה אל זגלובה ואמר:
– קרא, ואני אשׂים עין על הנער, לבל יברח.
זגלובה עצם את עינו השמאלית, אשר תבלול בה, וקרא את הכתובת:
“גברתי ואשת-חסדי, שרתי ומיטיבתי הכבירה והנאורה הנסיכה קוּרצויץ' ברוזלוגי”.
– ואתה אפוא, הבּז, ללובני נסעת, ואינך יודע איפה רוזלוגי? – קרא בוהון והביט אל ז’נדז’ין בעיני זעם.
– נסעתי אל אשר ציוו עלי לנסוע! – השיב הנער.
– האם עלי לפתוח את המכתב? חוֹתם אציל דבר קדוש הוא! – אמר האדון זגלובה.
– האדון ההטמן הגדול נתן לי את הרשות לפתוח כל מכתב ומכתב. פתח וּקרא!
זגלובה פתח וקרא:
“גברתי ואשת-חסדי וכו‘. אני מודיעך, גברתי ואשת-חסדי, כי כבר באתי לקודק, ומזה אצא, אם ירצה השם, בשלום היום בבוקר לסיץ’, ועתה בלילה אני כותב פה. מרוב אי-שקט לא אוכל לישון, כי יראתי פן יקרכם אסון מידי המרצח בוהון ומרעיו בני-הבליעל. ומאשר גם האדון קרישטוף גרודזיצקי סיפר לי פה, כי במהרה תפרוץ מלחמה קשה, ואז יתקוממו גם בני-האספסוף עלינו, על-כן אני משביעך ומתחנן לפניך, גברתי ואשת-חסדי, כי תיכף ומיד, אף כי הערבות לא יבשו עוד, תואילו לנסוע או גם לרכוב על סוסים עם העלמה הנסיכה ללובני, ולא תתמהמהי, כי אנכי לא אוכל לשוב בעוד מועד, ואת הבקשה הזאת הואילי-נא, גברתי ואשת-חסדי, למלא תיכף, למען אוכל להיות בטוח באושר אשר הובטח לי ולשמוח בו בשובי. ולמה לך, גברתי ואשת-חסדי, להערים על בוהון בהבטחות לתת לו את העלמה, ולזרות חול בעיניו מפחד? הלא טוב לך לחסות בצל הנסיך, אדוני, אשר לא ישתהה מלהפקיד משמר על רוזלוגי כדי לשמור את רכושך. ובזה אתכבד וכו‘, וכו’, וכו'.”
– המ! בוהון אדוני, – אמר האדון זגלובה, – ההוזר רוצה לחבוש קרנים לראשך. הנה, כן, לבתולה אחת שניכם ארבתם? מדוע לא סיפרת לי? ואולם הרגע-נא, גם לי קרה פעם אחת כדבר הזה…
פתאום קפאו דברי הליצנות על שפתי האדון זגלובה. בוהון ישב בלי-נוע ליד השולחן, אך פניו היו כאחוזים עוית, חיורים, עיניו עצומות, גבותיו קמוטות. דבר-מה נורא התחולל בקרבּו.
– מה-זה היה לך? – שאל האדון זגלובה.
הקוזק טילטל ידו בכוח ומפיו התמלט קול נחנק וניחר:
– קרא, קרא את המכתב השני!
– המכתב השני כתוב אל העלמה הנסיכה הילנה.
– קרא, קרא!
זגלובה קרא:
“הילנה המתוקה והאהובה מכּל, גברת לבי ומלכה שלי! באשר מטעם הנסיך נשלחתי ועלי להשאר עוד זמן לא-מעט במקומות האלה, אני כותב אל דודתך, כי תיכף ומיד תצאו ללובני, ששם לא יאונה לך כל רע מידי בוהון וברית האהבה אשר בינינו לא תדע סכּנה…”
– די! – צעק בוהון לפתע ובקומו טרוּף חימה ממקומו קפץ לעבר ז’נדז’ין. המפּץ אשר בידו שרק והנער האומלל, אשר נחבט בלבו, נאנק ונפל לארץ. בוהון הוכה בשגעון: התנפל על האדון זגלובה וחטף מידו את המכתבים.
זגלובה תפס מעל השולחן את בקבוק התמד, קפץ לעבר התנוּר וצעק:
– בשם האב והבן ורוח הקודש! בן-אדם, הנטרפה דעתך עליך? הנשתגעת? הרגע-נא, הרגע! שים-נא את ראשך במים אשר בדלי, לכל השדים והרוחות – שמע את אשר אני מדבּר!
– דם, דם ישפך! – געה בוהון.
– הנשתגעת? שים את ראשך בדלי, אני אומר לך! הא לך דם, שפכת אותו, והדם דם נקי. הנער האומלל הזה איננו נושם עוד. שד דבק בך, או אתה בעצמך שד הנך, שד השדים! הרגע-נא, ואם לא, לך לעזאזל, בן פגנים!
בצעקו ככה, התקרב האדון זגלובה מעבר מזה של השולחן, שם שכב ז’נדז’ין, רכן עליו, משש את חזהו ושם את ידו על פיו, אשר דם לרוב ניגר ממנו.
בוהון אחז בראשו ויילל כזאב פצוע. אחרי-כן נפל על הספסל ולא חדל ליילל, כי לבו בקרבו נקרע מזעם ומכאב. פתאום ניתר ממקומו, רץ אל הדלת, בעט בה ברגלו עד שניתקה מציריה והוא נעלם במסדרון.
– רוץ ושבור את מפרקתך! – נהם האדון זגלובה – רוץ ונפץ את ראשך אל האורוָה או אל האסם! אף כי כתיש אתה יודע לנגח. אך זהו טירוף! מימי לא ראיתי כגון זה. שיניו נקשו כשׁיני הכלב בתאנתו. ואולם הנער האומלל הזה עודנו חי. הבה, אם התּמד הזה לא יעזור לו, סימן שכיזב באמרו, כי אציל הוא.
וכך מנהם שׂם את ראש ז’נדז’ין על ברכיו והחל לטפטף אל בין שפתיו שהכחילו מן התּמד שבּלגין.
– הבה נראה, אם דם טוב נוזל בעורקיך, – הוסיף האדון זגלובה לדבר על המתעלף, – כי דם יהודי, אם ישפכו עליו תמד או יין, יורתח; דם אכרים, הדם העצל והכבד, יירד מטה, ואילו דם אצילים יתעורר ויתחמם ויהיה לנוזל מובחר, הנותן לגוף אומץ וגבורה. גם לשאר האומות נתן האדון ישו משקים שונים, כדי שכל אומה תמצא לה נחמה…
ז’נדז’ין השמיע קול אנקה חלשה.
– הו, הנך רוצה עוד! לא, אחי ואדוני, תן גם לי… ככה, ככה. ועתה, אחרי אשר הראית לדעת, כי חי אתה, אשאך אל האורוָה ואשכיבך באחת הפּינות, לבל תקרע אותך המפלצת הקוזקית לקרעים בשוּבה. חבר מסוכן הוא זה, יחטפוהו השדים, כי רואה אני, שידו מהירה משכלו.
ובאמרו כך הרים האדון זגלובה את ז’נדז’ין על-נקלה מן הארץ, כי בעל כוח רב היה, ויצא אתו אל המסדרון, ומשם פנה אל החצר, שבה שיחקו בקוביה כעשרים סֶמֶנִים שרועים על מרבד, שנפרש על הארץ. כאשר ראוהו אנשי הצבא, קמו לכבודו והוא קרא אליהם:
– בחורים, קחו-נא את הנער הזה והשכיבוהו על החציר, אחד מכם ימהר-נא לרוץ ולהביא רופא.
הקוזקים מיהרו למלא אחר פקודתו של האדון זגלובה, כי ידעו שידידו של בוהון הוא, ועל כן כיבדוהו הקוזקים.
– ומפקד-גדוד איהו? – שאל.
– הוא פקד להגיש לו סוס ויצא אל מחנה הגדוד, וגם עלינו ציוָה להיות נכונים ולחבוש את סוסינו.
– ובכן גם את סוסי חבשתם?
– חבשנו!
– אם כן, הבו! אמצא את מפקד-הגדוד במחנה.
– הנה הוא בא!
ואמנם מבעד השער האפל אשר לחצר נראה בוהון והוא בא מן השוק על סוסו, ובעקבותיו, מרחוק, רכבו כמאה וחמשים קוזקים, נושאי כידונים, נכונים, כנראה, לצאת למסע.
– על הסוסים עלוּ! – קרא בוהון מרחוק אל הקוזקים, אשר היו בחצר. כולם מיהרו למלא אחר הפקודה. זגלובה יצא לקראתו דרך השער כשהוא שולח עינים בוחנות אל בוהון.
– האם למסע את יוצא? – שאלהו.
– כן.
– ולאן ישׂא אותך השד?
– לחתונה.
זגלובה קרב אליו.
– את אלהים יְרָא, בני! ההטמן פקד עליך לשמור את העיר, ואתה יוצא מן העיר וגם את חיל-המגן אתה מוציא אתך. על הפקודה אתה עובר. הלא בני-אספסוף מחכים אך לשעת הכּוֹשׁר, כי יוכלו להתנפּל על האצילים – את העיר אתה מחריב ואת חמת ההטמן הנך מביא עליך.
– לאבדון גם העיר וגם ההטמן!
– דמך בראשך!
– לאבדון גם ראשי!
זגלובה הבין, כי לשוא ישחית את דבריו על לב הקוזק. הוא הקשה את ערפו, ואף כי גם על עצמו וגם על אחרים יביא אבדון, יבצע את אשר זמם לעשות. זגלובה שיער לאן פני בוהון מועדות, אך לא ידע את אשר עליו לעשות: אם לצאת עם בוהון או להישאר במקום. אם ייצא עם בוהון, הנה רעה נגד פניו, כי בזה ישית ידו עם איש, ההולך לחטוא חטא משפט-מות, וגם הוא לא יינקה בעת מלחמה וּשעת-חרום. להישאר? הנה האספסוף אך מצפה לשמועה מן הסיץ', לקריאה לעשות טבח, ואולי גם לא היה האספסוף משתהה, לולא אלף מחיל-המגן אשר לפקודת בוהון וכבודו, אשר גדול היה באוקראינה. אמנם יכול האדון זגלובה להימלט אל מחנה ההטמן, אולם היו לו סיבות שעצרו בעדו מעשות זאת. גזר-דין על איזה מעשה רצח, או מעשה מרמה, שנרשם בדפתראות, שהוא לבדו ידע זאת, ועל-כן לא רצה להראות פניו שם. צר היה לו לעזוב את צ’חרין. מה-טוב היה לו בעיר הזאת, איש לא שאל למעשהו לפנים, קשר פה קשרים על כל האנשים, גם עם האצילים, גם עם סוכני הסטרוסטה וגם עם ראשי הקוזקים. אמנם ראשי הקוזקים אינם עתה בעיר, כי נפוצו במקומות שונים, והאצילים יושבים להם מכונסים במחבואים, בפחדם מפני הסערה המתרגשת, אך הלא בּוהון היה בחיר הרֵעים, סובא על סובאים. הוא הכיר אותו בעת אשר שתה אתו כוס יין-שרוף, ומאז נשתררה אחוה ביניהם. מאז לא נפרדו זה מזה. הקוזק פיזר זהב כאפר, האציל ליהג, וטוב היה לשניהם להתרועע יחד, כי שניהם סעורי-נפש היו.
ובכן כאשר הגיעה לו עתה השעה להשאר בצ’חרין ולפשוט את צוארו לסכינים של בני-האספסוף, או ללכת אחרי בוהון, בחר האדון זגלובה להלווֹת אל ידידו.
– אם את נפשך אתה משליך מנגד – אמר – אלך גם אני אתך. אולי אועיל לך במאומה, או אעצור ברוחך לעת הצורך. מותאמים אנחנו איש לרעהו כקרס אל הלולאה, ואולם מעולם לא ציפיתי לכגון זה.
בּוהון לא השיב מאומה. כחצי שעה אחרי-כן ניצבו מאתים סֶמֶנִים הכן למסע. יצאו. האכרים, אשר עמדו פה ושם חבורות חבורות, ליכסנו מבטים אחריהם ומנסים תוך כדי לחישוֹת לנחש כיווּן המסע, ואם ימהרו לשוב, או לא ישובו.
בוהון רכב על סוסו שותק, שקוע בעצמו, עוטה סוד וקודר כּלילה. הקוזקים לא שאלו אותו, לאן הוא מוליך אותם. הם היו נכונים ללכת אחריו גם עד קצות הארץ.
אחרי שצלחו את הדניפר, באו אל הדרך הפונה ללובּני. הסוסים דהרו והעלו בפרסותיהם עמודי אבק, ומאחר שחום היום היה גדול, עד מהרה העלו קצף. על-כן האטו במרוצתם והתנהלו ברצועה ארוכה ונפסקת. בוהון רכב בראש, והאדון זגלובה רכב לצדו, בבקשו לפתוח בשיחה.
פני הקוזק הצעיר היו עתה רגוּעים מקודם, אך עצבון-מות שכן עליהם. כאילו המרחק הרב מעבר לקהמליק צפונה, מרוץ הסוס ואויר הערבה השביחו את הסערה הנוראה, שהתחוללה בקרבו כאשר קרא זגלובה לפניו את המכתבים, אשר הובאו ביד ז’נדז’ין.
– אש יורדת מן השמים – קרא האדון זגלובה – עד אשר התבן שבנעלים בוער. גם במעיל הבד חם לי מאד, כי אין כל רוח נושבת. בוהון, שמע-נא, בוהון!
הקוזק הביט אליו בעיניו העמוקות והשחורות, כמו הקיץ משנתו.
– שים נא לב, בני, – אמר האדון זגלובה, – לבל יאכל אותך הדכאון, אשר אם יצא מתוך הכבד, שבו מקום שבתו, ועלה אל ראשך, אז יכה אותך בשגעון. לא ידעתי, כי הנך בחור שוגה באהבים. אל-נכון נולדת בחודש מאי, הוא חודש האהבה ואוירו מלא אהבים, עד אשר גם כפיס ידע אהבה אל כפיס, ובני-האדם הנולדים בחודש זה עצמותיהם מלאות תאוָה אל נקבות הרבה יותר מעצמות שאר בני-האדם. ואולם איזהו גיבור – הכובש את יצרו, ועל-כן איעצך: הרף מנקם. אולי בצדק כועס הנך על בני-קורצויץ', אבל האם אך בתולה אחת בעולם?
בוהון כאילו לא השיב לזגלובה, אך לרוחו הקשה, קרא בקול בכי:
– אחת היא, יפתי, אחת בעולם!
– לוּ גם יהיה כדבריך, אך אם היא מצפצפת אל אחר, ולא אליך, מה לך וליפיה? בצדק ייאמר: הלב הוא איש-צבא שכיר, העובד בגדוד שהוא רוצה לעבוד בו. התבונן-נא ודע לך, כי הבתולה הזאת, דמה דם אצילים רמי-המעלה, כי משפחת הקורצויצ’ים, שמעתי, מאת הנסיכים הגדולים מוֹצאה… נשגבה היא ממך. מפתן ביתה גבוה.
– לעזאזל המפתן שלהם, ספרי-היחשׂ שלכם! – הקוזק היכּה בכל כוחו על ניצב חרבו. – הנה זו לי מוצא, הנה זו לי זכויות וספרי-יחש, הנה זו לי שושבים ורֵע! הו, בוגדים! הו, דם ארור! טוב היה לכם הקוזק, רֵע היה לכם ואח. טוב היה ללכת אתו לקרים, לקחת את טוּב טורקיה, לחלק את שלל. הו, מה-מאד אהבו אותו, בן קראו לו, ואת הבתולה הבטיחו לתת לו, ועתה מה? בא אציל, לח מפונק, והנה את הקוזק, הבן והרֵע עזבו – את נשמתו הוציאו מקרבו, את לבו קרעו, לאחר נתנו את החמודה, ואתה עפר תאכל, אתה, הקוזק, שא מכאובים, שא…
קול בוהון רעד; הוא חרק שן, היכה באגרופיו על לבו, עד אשר יצא ממנו הד כמו ממחילות.
קמה דממה לרגע. בוהון התנשם כבדות. הכאב והכעס טילטלו חליפות את נפש הקוזק הפרועה, שאיננה יודעת מעצור. זגלוֹבה חיכּה, עד אשר ייעף ויירגע.
– מה אפוא אתה אומר לעשות, אומלל? כיצד תנהג?
– כקוזק – כאוֹרַח קוזקים!
– המ, כבר אני רואה את אשר יהיה. ואולם יהיה אשר יהיה. אך אחת אוֹמַר לך, כי המקום הוא בתחום ממלכת וישניוביצקי ולא רחוק הוא מלובני. האדון סקשטוסקי כתב לנסיכה ההיא, כי תימלט שמה עם הנערה, זאת אומרת, כי בצל הנסיך הן חוסות והנסיך ארי זועם הוא…
– וגם החַן ארי, ואני ללוֹעו באתי ואש לעיניו הבערתי.
– מה-זה אתה, המשוגע, אומר להכריז מלחמה על הנסיך?
– חמיל קם גם על ההטמנים. מה לי הנסיך שלכם?
מבוכתו של האדון זגלובה גדלה עוד יותר.
– טפו! לעזאזל! ריח מרד עולה באפי. התנפלות בנשק, גזל עלמה ומרד, פירוש הדבר – תּלין, תליה וחבל. זו מרכבה טובה, רתומה לששה סוסים. יכול אתה לנסוע בה, אךְ לא למרחקים, כי אם למרום. וגם הקורצויצ’ים יעמדו על נפשם.
– ומה בכך? הכל לאבדון – או אני או הם. הייתי נותן את נפשי עליהם, על בני-קורצויץ', כאחים היו לי, והנסיכה הזקנה כאם, אשר ככלב עקבתי אחר מבט עיניה!
וכשתפשׂו הטטרים את וַסיל, מיהו אשר הלך לקרים? מי הוציא אותו מידם? – אני. אהבתי אותם ועבדתי אותם כעבד, כי חשבתי, שהנערה הזאת תנתן לי בעבודתי. והם מכרוני בשכר זה, מכרו אותי, כעבד, לצרות, ליסורים, לאסון… גרשוני מפניהם – ובכן הריני הולך, אך בטרם אלך, אשתחוה להם. על המלח ועל הפת שהאכילוני אודה, ואחר אגמול להם כמנהג הקוזקים, ואלך, כי את דרכי אני יודע.
– ואנה תלך, אם בנסיך תתגר? האם אל מחנה חמיל?
– לוּ נתנו לי נערה זו, הייתי אח לכם, לחים, רֵע לכם, הייתי חרב בידכם, נפש מסורה ונאמנה לכם, כלבכם. ואת הקוזקים שלי הייתי לוקח, גם קוזקים אחרים מאוקראינה הייתי מזעיק, ועל חמיל ועל אחי מלידה הייתי עולה אתם ובפרסות סוסי מפיצם לכל רוח. והאם על-מנת לקבל פרס הייתי עושה זאת? – לא! הנה הייתי לוקח את הנערה והולך אתה מעבר לדניפר, אל ערבת-יה, אל כרי-הפרא, אל מי-מנוחות – ודי היה לי, די – ועתה…
– עתה נשתּטית.
הקוזק לא השיב על דברי זגלובה, חבט בפרגול בסוסו ודהר קדימה, והאדון זגלובה העלה על לבו את הצרות הנכונות לו עתה. ברור הדבר, כי בוהון מתעתד להתנפל על בני-קורצויץ', לנקום בהם על העוול אשר עשו לו ולגזול מידם את הנערה בכוח. ובלכתו לערוך חזיון זה, ילווהו בדרכו האדון זגלובה! באוקראינה אירעו מעשים כאלה לעתים קרובות, ויש העושים אותם נוקו ולא נשאו כל עונש. אמנם אם הפושע לא היה אציל, לא על-נקלה עלה בידו להנקות, ויש אשר חרב המשפט השיגה אותו, ואולם את הקוזק קשה היה לשפוט ולענשו כדי רשעתו, כי איפה יכלו לחפש אותו ולתפשו? אחרי אשר ביצע את מעשה הפשע ברח לו את הערבות השוממות, ששם יד אדם לא תשיגהו ועין איש לא תשורנו, וכאשר פרצה מלחמה, כאשר עלו הטטרים על הארץ, יצא הפושע ממקום מקלטו, כי אז המשפט ישן את שנתו. ככה היה יכול גם בוהון לעשות, והאדון זגלובה לא היה צריך לעזור על ידו במעשה ולהרשיע אותו יחדיו. ואמנם לא היה האדון זגלובה עושה כזאת, כי אף אם בוהון היה רע לו, לא נאה לו, לאציל, להתחבר עם קוזק בריבו עם אציל, וביחוד בריבוֹ עם האדון סקשטוסקי, אותו הוקיר ועמוֹ שתה. אמנם, האדוֹן זגלובה היה איש ריב, אוהב מדנים, אבל לריבותיו ומדניו היו מידה וקצב. להתהולל במסבאות אשר בצ’חרין עם בוהון ועם שאר ראשי הקוזקים יחדיו, וביחוד בממון שלהם – מדוע לא? ומלבד זאת, בעת אשר הקוזקים הפילו את חתיתם על הארץ, הלא טוב היה לאדם לקנות לו רֵעים כאלה. האדון זגלובה דאג מאד לעורו, אף כי פגום היה במקומות אחרים – ופתאם והנה הוא רואה, כי הידידות ההיא הצעידה אותו למדחפות. הלא ברור היה הדבר כי אם יחטוף בוהון את הנערה, המאורשה לקצינו של הנסיך וחביבו, יתגר בנסיך, ואז לא תהיה לפניו דרך אחרת, בלתי אם לנוס אל מחנה חמילניצקי ולהתחבר עם המורדים. ולדבר הזה לא נאות האדון זגלובה, כי לא העלה כלל על לבו להתחבר עם המורדים בגלל ידידותו לבוהון, ומלבד זאת, הלא ירא את הנסיך מאד.
– טפו! טפו! – נהם לנפשו – את השד אחזתי בזנבו, ועתה יאחז הוא בראשי – ויסירנו מעלי. יכה הרעם את הקוזק הזה, שפניו פני אשה וידו יד טטרי. לחתונה אני הולך, לחתונת כלבים, כאשר אני אוהב את אלהי! יכה הרעם את כל משפּחת בני-קורצויץ' ואת כל הבתולות. מה לי ולהן? הן אינן דרושות לי עוד. אחרים אכלו בוסר ושׁיני תקהינה. ועל מה? האם אני אומר לקחת לי אשה? ישא לו השד אשה, ולי – מה לי ולו? מה לי ולעסקי בוהון? אם אלך עם בוהון, יפשוט וישניוביצקי את עורי מעלי; ואם אפרד מאת בוהון, יקומו האכרים עלי ויהרגוני, ואולי הוא בעצמו יהרגני. רע מכל הוא להתרועע עם אנשים גסים. ראוי אני לגורלי. אבחר להיות הסוס, אשר אני רוכב עליו, מאשר להיות האדון זגלובה. התחבּרתי אל בן-אדם פוחז, ובצדק יתופפו עתה על עורי משני עבריו.
בחשבו את המחשבות האלה, כיסתה את פני האדון זגלובה זיעה ורוחו הטובה סרה מעליו יותר ויותר. חום היום היה קשה מנשוֹא, סוסו של זגלובה לא היה קל ברגליו, כי זה כבר לא הלך בדרך, והרוכב היה איש שמן ובריא. אל רחום, כמה היה נותן, אילו היה יכול לשבת עתה בצל, במסבאה, על כוס בירה קרה ולא לענות את גופו ונפשו בחום האיום ולדהור בערבה השרופה.
אף כי בוהון אץ לדרכו, האט את מרוצת סוסו, כי נורא היה החום. נתנו מעט מספוא לסוסים, ובין כה וכה דיבּר בוהון עם ראשי גדודו. כנראה, מסר להם הוראות, מה עליהם לעשות בשעת הצורךְ, כי עד כה אף לא ידעו לאן הם נוסעים. לאזני האדון זגלובה הגיעו דברי פקודתו האחרונים:
– לחכוֹת ליריה.
– טוב, בּט’קוּ23)!
בוהון פנה לפתע אל האדון זגלובה.
– אתה תסע אתי קדימה.
– אני? – קרא האדון זגלובה במר רוחו. – אהבתי אליך כה גדולה, עד אשר מחצית נשמתי כבר יצאה עם הזיעה בעבורך; ומדוע-זה לא תצא בדרך זו גם מחציתה השניה? אני ואתה כמעיל והביטנה אשר מצדו הפנימי, שלעולם לא יפרדו. אני מקווה, שהשדים יקחו את שנינו יחדיו, ואין אני חושש כלל וכלל, כי גם בגיהנום, אני חושב, החום אינו גדול מאשר הוא פה.
– ניסע נא!
– ומפרקתנו תישבר.
בוהון וזגלובה רכבו בראש, ואחריהם רכבו הקוזקים, אך אלה התנהלו לאטם, עד אשר כעבוֹר רגעים לא-רבים כבר ניכר המרחק ביניהם ובין הרוכבים בראשם, ואחרי-כן נעלמו הקוזקים לגמרי מעיניהם.
שניהם, בוהון וזגלובה, רכבו זה בצד זה שותקים ושקועים בהרהורים. זגלובה משך בכוח בשפמו וניכּר היה בו, שמוֹחוֹ עובד קשה; אולי חיבל תחבולות להשתמט מכל הענין הזה. לרגעים נהם דבר-מה בינו לבין עצמו, ורגעים הביטו אל בוהון, אשר על פניו נראו חליפות אם זעם של חרון, ואם עצב.
– מוזר – חשב זגלובה בלבו – יפה תואר כזה ולב בתולה לא יכול למשוך אחריו. הוא קוזק, אמת הדבר, אך אביר גדול ומפואר, סגן מפקד-גדוד, אשר במהרה, או לאחר זמן, סוף-סוף, אם אך לא יתחבר עם המורדים, ינתן לו תוֹאר-האצילות, ואך בו הדבר תלוּי. אמנם האדון סקשטוסקי הוא בחור כהלכה, אך לא יוכל להדמות ביופיו אל הקוזק הזה. הו, יאחזו שני אלה איש בראש רעהו, כאשר ייפּגשוּ יחדיו, כי שניהם אנשי-ריב מאין כמוהם.
– בוהון, האם אתה מכיר היטב את האדון סקשטוסקי? – שאל זגלובה פתאם.
– לא – השיב הקוזק בקצרה.
– קשה תהיה עליך המלחמה אתו. אנכי ראיתיו כאשר פתח את הדלת בגופו של צ’פּלינסקי. גָלְיַת הוא גם בכוֹסוֹ וגם בכעסו.
הקוזק לא השיב מאומה – ושוב שקעו שניהם בהרהורים ובדאגותיהם, אשר לעומתם חזר האדון זגלובה מדי רגע והשמיע: “כן, כן, אין עצה!” עברו שעות אחדות. השמש הרחיקה נדוד, הלאה, מַערבה, לעבר צ’חרין; מן המזרח נשבה רוח קלה וקרה. האדון זגלובה הסיר מעל ראשו את כומתתו, העביר את ידו על גולגולתו המעלה זיעה, ועוד פעם חזר על דבריו:
– כן, כן, אין עצה!
בוהון התעורר, כמקיץ משנתו.
– אמרתי, כי עוד מעט ויחשיך. האם רחוק עוד?
– לא רחוק.
ואמנם כעבור שעה החשיך כליל. אולם אז כבר באו אל גיא אשר ביער, ולבסוף, בקצהו, מרחוק, התנוצץ אור.
– הנה רוזלוגי! – אמר בוהון לפתע.
– כן! ברר! קור מוזר בגיא הזה.
בוהון עצר בסוסו.
– חכה! – אמר.
זגלובה הביט אליו. עיני הקוזק הזה, שהצטיינו בתכונת היוֹתן נוצצות בלילה, בערו עתה כשני לפידים.
שניהם ניצבו זמן רב בקצה הגיא בלי-נוע. סוף סוף נשמעה מרחוק נחרת סוסים. הקוזקים אשר לבוהון באו לאטם ממעמקי היער.
אחד מן הנַגָדים ניגש אל בוהון, כדי לקבל ממנו פקודות, ואחרי שלחש בוהון דבר-מה באזנו, שוב עצרו הקוזקים בסוסיהם ועמדו.
– ניסע-נא! – אמר בוהון אל זגלובה.
כעבור רגע נצטיירו לפני עיניהם הגושים האפלים של בניני-החצר, הממגורות, המכלאות וקילונות הבארות. שקט היה נסוך על פני החצר. הכלבים לא נבחו. ירח מוזהב גדול האיר על-פני הבתים. הגן הדיף ריחות פרחי הדובדבנים והתפוחים, שלווה כה רבה היתה בכל פינה, הלילה היה כה נפלא, עד כי חסר היה אך קול קתרוס מאחורי חלונות הנסיכה היפה.
בחלונות אחדים נראה עוד אור.
שני הרוכבים קרבו אל השער.
– מי שם? – נשמע קולו של שומר הלילה.
– האם לא תכירני, מַקסים?
– זה אתה, רב-החסד. יהי שם ה' מבורך!
– לעולם ועד. פתח! ומה אתכם פה?
– שלום לכולנו. אתה, רב-החסד, לא היית ברוזלוגי זה ימים רבים.
צירי השער החריקוּ להחריד, הגשר נמתח על-פני התעלה ושני הרוכבים עברו על פניו ונכנסו לרחבה.
– שמע-נא, מַקסים, אַל-נא תסגור את השער ואַל תרים את הגשר, כי עוד מעט ואחזור לדרכי.
– אתה, אדוני רב-החסד, בורח כמפני האש?
– כן הדבר. את הסוסים קשור אל הכלונס.
פרק יח 🔗
בני-קורצויץ' עדיין לא ישנו. הם אכלו ארוחת-הערב באכסדרה ההיא, המלאה נשק והנמשכת לכל רוחב הבית, מן הרחבה אשר לפני החצר ועד לפרדס אשר מעברו השני. למראה פני בוהון והאדון זגלובה קפצו על רגליהם. על-פני הנסיכה הזקנה נראה לא רק תמהון, אבל רוגז ואימה גם-יחד. מן הנסיכים הצעירים היו שם אך שנים: שמעון ומיקוליי.
– בּוהון! – קראה הנסיכה. – ואתה, מה מעשיך פה?
– באתי להשתחוות לך, אמי. ומה? האם אינך שמחה על בואי הנה?
– שמחה אני, שמחה, אך אני מתפלאה עליך, כי באת. הלא שמעתי, כי שומר אתה על צ’חרין. ואת מי שלח האלהים הנה אתך?
– זה הוא האדון זגלובה, אציל, ידידי הוא.
– הננו שמחים לקראתך, - אמרה הנסיכה אל זגלובה.
– הננו שמחים, – קראו אחריה שמעון ומיקוליי.
– גבירתי הכבודה! – קרא האציל. – אמת, כי אורח שלא בזמנו רע הוא מטטרי, ואולם גם הדבר הזה ידוע לכל, כי כל מי שרוצה לזכות לגן-עדן, עליו לקבל אורח בביתו, להאכיל רעבים, להשקות צמאים.
– ובכן שבו, אכלו וּשתו – אמרה הנסיכה הזקנה, – תודתנו נתונה לכם על אשר באתם. הו, הו, בוהון, לא פיללתי לראותך פה עתה, אין זאת, כי דבר נחוץ לך אלינו.
– ייתכן – אמר הקוזק לאט.
– מה הדבר? – שאלה הנסיכה באי-שקט.
– כשתגיע השעה, נדבר. תנו לנוח קצת. מצ’חרין אני בא ובדרכי לא נעצרתי.
– ניכּר, כי דבר נחוץ לך אלינו.
– ואל מי אצתי, אם לא אליכם? והעלמה הנסיכה, השלום לה?
– שלום לה, – ענתה הנסיכה יבשוֹת.
– הייתי חפץ להשבּיע עיני גם בה.
– הילנה ישנה.
– חבל! כי לא אשתהה פה.
– ולאן תסע?
– מלחמה, אמי! אין שעתי פנויה. בכל רגע עלולים ההטמנים לשלחני אל שדה הקרב, וצר יהיה לי להכות את הזפּוֹרוֹז’יים. האם פעמים מעטות עלינו אתם יחדיו לשלול שלל טורקיה – האם לא-כן, נסיכים? – בים הפלגנו, מלח ולחם יחדיו אכלנו, שתינו והתהוללנו – ועתה אויבים אנו להם.
הנסיכה שלחה מבט חודר אל בוהון. בלבבה התעורר הרעיון, כי אולי מתעתד בוהון להתחבּר עם המורדים ובא הנה, כדי לקחת את בניה אתוֹ.
– ואתה, מה בדעתך לעשות?
– אני, אמי? מה? רע הדבר בעיני להכות את אחי, אך חובתי היא להכות.
– כזאת נעשה גם אנו, – אמר שמעון.
– חמילניצקי בוגד! – הוסיף מיקוליי הצעיר.
– לאבדון הבוגדים! – קרא בוהון.
– יאיר התלין לפניהם את הדרך! – הוסיף זגלובה.
בוהון הוסיף לדבּר:
– כן-הוא בעולם הזה. מי שהוא היום רֵע לך, מחר ימכרך כיהודה איש-קריות. אין להאמין בשום אדם שבעולם.
– מלבד באנשים טובים, – אמרה הנסיכה.
– בודאי יש להאמין באנשים טובים. על-כן אני מאמין בכם ואוהב אתכם, כי אנשים טובים אתם, לא בוגדים…
הפעם היה בקולו של הקוזק משהו מוזר מאד, עד כי רגע אחד נשתררה בבית דממה עמוקה. האדון זגלובה הביט אל הנסיכה ומיצמץ בעינו הבריאה, והנסיכה תקעה את מבטה בבוהון.
וזה הוסיף לדבּר:
– המלחמה אינה מחיה את בני-האדם, אך ממיתה. על-כן אמרתי לראות את פניכם לפני צאתי. מי יודע, אם אשוב, ולוּ מתּי, כי עתה התאבלתם עלי, כי אתם רעי האהובים… האם לא אמת הדבר?
– כה יעזור לנו אלהים! הלא ידענוך מאז היית נער קטן.
– אחינו אתה, – הוסיף שמעון.
– אתם נסיכים, אתם אצילים, ואתם בקוזק לא מאסתם, אל ביתכם הבאתם אותו, ואת קרובתכם, העלמה הכבודה, הבטחתם לתת לו לאשה, באשר ידעתם, כי בלעדיה אין חיי הקוזק חיים, אין קיומו קיום, ורחמיכם נכמרו על הקוזק.
– אין גם מה לדבּר בענין זה, – אמרה הנסיכה חפוּזוֹת.
– לא, אמי, יש מה לדבּר, כי מיטיבי ואנשי-חסדי אתם, ואני ביקשתי מאת האציל הזה, הניצב לפניכם, רעי, כי יאמצני כבן לו וחותם-האצילות שלו ינתן לי, לבל תתבּישו בתתכם את קרובתכם לקוזק. והאדון זגלובה נאות לי, ושנינו נשתדל, כי הסים ירשה לו להנחיל לי את תואר-האצילות, וכתום המלחמה אבוא ואשתחוה לפני ההטמן הגדול, הנוטה לי חסד, אולי יתמוך בי, הלא הוא ההטמן, אשר על-ידו קיבל קשצ’ובסקי את תואר-האצילות.
– יעזרך אלהים! – קראה הנסיכה.
– אתם אנשים כנים – ואני נותן לכם את תודתי. ואולם לפני צאתי למלחמה אני רוצה לשמוע מפיכם עוד פעם אחת, כי אתם נותנים לי את העלמה וכי את מוצא שפתיכם תשמרו. הדבר היוצא מפי אציל לא עשן הוא, ואתם הלא אצילים הנכם, אתם נסיכים.
הקוזק דיבּר את דבריו לאט ובחגיגיות, אך בקולו ריטטה גם נימת איוּם, שנחוץ לעשות ככל אשר ידרוש.
הנסיכה הזקנה הביטה אל בניה, אלה הביטו עליה ודממה קמה לרגע. הבז, אשר ישב על חשוק ליד הכותל, השמיע קולו לפתע, אף כי עוד לא הגיע זמן עלות השחר. אחריו עוררו קולם שאר אחיו הבּזים, אשר היו בחדר; נשר גדול התעורר משנתו, הניע את כנפיו והצריח.
עצי-הקטף אשר בערו על האח הלכו הלוך וכבה. בחדר האפיל והקדיר.
– מיקוֹליי, הגבּר את האש! – אמרה הנסיכה.
הנסיך הצעיר שׂם עצי-קטף על האח.
– ומה? – שאל בוהון. – האם אתם מבטיחים?
– עלינו לשאול את הילנה.
– תדבר היא בשמה. ואתם – דברו בשמכם. הנכם מבטיחים?
– הננו מבטיחים! – אמרה הנסיכה.
– הננו מבטיחים! – חזרו אחריה הנסיכים, בניה.
לפתע קם בוהון ממקומו, פנה אל זגלובה ואמר בקול רם:
– אדוני זגלובה! התחנן-נא גם אתה אליהם, כי יתנו לך את הבתולה, אולי יבטיחו לתת אותה גם לך.
– מה-זה היה לך, קוזק? האם שכּור אתה?
בוהון לא השיב דבר, אך הוציא את מכתב סקשטוסקי ובפנותו אל זגלובה אמר:
– קרא!
זגלובה לקח את המכתב ופתח לקרוא כשמסביבו דממת אלם.
כאשר סיים, שלב בוהון את ידיו על חזהו.
– למי אפוא אתם נותנים את הנערה?
– בוהון!
קולו של הקוזק דמה עתה ללחישת הנחש.
– בוגדים, נפשות טמאות, בני אמונת כלבים, בני איש-קריות!…
– בּני, אל החרבות! – צעקה הנסיכה.
חיש כברק קפצו בני-קורצויץ' אל הכּתלים ואחזו בנשק.
– אדוני הנכבדים, לאט לכם! – קרא זגלובה.
ואולם לפני אשר סיים דברו, שלף בוהון את אקדחו מאזורו וירה.
– ישו! – נאנק הנסיך שמעון, צעד צעד אחד לפנים, טילטל בידיו באויר, ונפל מלוא קומתו ארצה.
– המשרתים, בוֹאוּ לעזרה! – קראה הנסיכה בקול נואש.
ואולם ברגע ההוא הרעימו בחצר ובפרדס יריוֹת אחרות, הדלתות והחלונות נוּפּצו בקול רעש וקוזקים לעשרות חדרו אל האכסדרה.
– לאבדון! – קראו קולות פראים.
ברחבה אשר לפני החצר היכּה הפעמון, למען הבהיל את אנשי החצר. הצפרים אשר באכסדרה צרחו; הדומיה, אשר שררה לפני רגע בחצר הנרדמה, נקרעה, ותחתיה באו שאון, יריות וצעקות.
הנסיכה הזקנה התנפלה על גויית בנה שמעון וייללה כזאבה. הגויה פירפרה עוד בשבץ האחרון, אך כרגע אחזו שני קוזקים בשערותיה ומשכוה הצידה, ובין כה וכה נלחץ מיקוליי הצעיר אל אחת הפינות, אך הוא עמד על נפשו בזעם ובאומץ-רוח, כארי.
– להסתלק! – קרא בוהון פתאום אל הקוזקים אשר הקיפו את מיקוליי. – להסתלק! – הרעים עוד הפעם בקולו.
הקוזקים נסוגו אחור. הם היו סבורים, כי מפקדם רוצה להציל את הצעיר ממות. ואולם בוהון בעצמו התנפּל בחרבו על הנסיך הצעיר.
קרב איום התפתח בין השנים. הנסיכה הזקנה, אשר ארבע ידים חזקות כידי ברזל החזיקו בשערות ראשה, הביטה בעינים דולקות ובפה פעור במתחולל לעיניה. הנסיך הצעיר הסתער כסופה על הקוזק, אשר נסוג אחורנית לאט, ומשך אותו אל אמצע האכסדרה. לפתע כּרע, הדף בכוח מכת חרב אדירה, ומהגנה עבר להתקפה.
כשהם עוצרים נשימתם, הצניחו הקוזקים את חרבותיהם ועמדו כנטועים במקומם, עוקבים בעיניהם אחר מהלך הקרב.
בדומיה שנשתררה נשמעו אך נשימותיהם ונשיפותיהם של השנַים, חירוק השׁינים ושריקת החרבות או צלצולן החד בהקישן זו בזו.
רגע נדמה, שהקוזק יוכרע מול כוחו העצום ועקשנותו של הצעיר כי שוב החל לסגת ולהתנודד. פניו נתמשכוּ כמתוךְ מאמץ. מיקוליי הכפיל מכותיו, חרבו הקיפה את הקוזק כנחש מבזיק ללא הרף, מן הרצפה עלה אבק וכיסה בענן את הלוחמים, ואולם מבין תימרותיו ראו הקוזקים את הדם הזב מפני בוהון.
פתאום קפץ בוהון הצדה, להב הנסיך פגע בחלל הריק, מיקוליי התנודד מעוֹצם התנופה והתכופף קדימה, ובו ברגע הנחית הקוזק מכת אדירים כה איומה על עורפו, שהנסיךְ התמוטט תחתיו כּהלוּם רעם.
צעקות השמחה של הקוזקים נתערבבו בזעקות-האימים של הנסיכה. נדמה, שהתקרה תתמוטט מחמת הצווחות. הקרב נגמר. הקוזקים התנפלו על הנשק שעל הכתלים. כל אחד מהם ביקש לתפוס את החרבות והרמחים יקרי-הערך ואף התאמצו להוציאם זה מידי זה, בדרסם על גויות הנסיכים וגויות חבריהם, אשר נפלו מידי מיקוליי. בוהון נתן להם לעשות כל מה שלבם חפץ. הוא ניצב בפתח, הפונה אל חדרי הילנה, לחסוֹם את הדרך, ושאף רוח בכבדות, כי נתייגע מאד. פניו היו חיוורים ודם זב מהם, כי פעמַים פגעה חרב הנסיך בראשוֹ. מבטי עיניו עברו מגויית מיקוליי אל גויית שמעון, ויש אשר נחו גם על פני הנסיכה הכחולים, אשר ידי הקוזקים אחזוה בשערותיה ובברכּיהם לחצו אותה אל הקרקע, כי בשארית כוחותיה ביקשה להיחלץ מידיהם ולהגיע אל גויות בניה.
הרעש והמהומה באכסדרה התגברו מרגע לרגע. הקוזקים משכו בחבלים את משרתי בית-קורצויץ' ורצחו אותם בלי-חמלה. הרצפה היתה מכוסה כולה דם והאכסדרה מלאה גוויות חללים, עשן יריות, הקירות ריקים מכל והרוסים, גם הצפרים נקטלו.
פתאם נפתחה לרוָחה הדלת, אשר מאחוריה עמד בוהון. הוא פנה לאחוריו ונסוג באחת.
בפתח ניצב וַסיל העיוור, ועל ידו הילנה בכתונת-לילה לבנה, ופניה לבנים כשמלתה, עיניה קרועות מפחד וּפיה פעור.
וסיל החזיק צלב, בגובה פניו, בשתי כפות ידיו. בתוך המהומה, אשר שררה באכסדרה, בין גויות החללים, נחלי הדם, אשר שטפו על הרצפה, ברק החרבות והאישונים הדולקים, נאצלה איזו חגיגיות מוזרה לדמות גבוהת-הקומה והצנוּמה הזו, אשר שׂיבה זרקה בשערותיה ובמקום עינים השחירו שני חורים. דומה היה לרוח או לבר-מינן, שעלה מן הקבר כדי לענוש את הפושעים.
הצעקות נדמו. הקוזקים נסוגו אחור נפחדים. את הדומיה הפסיק קולו מלא המכאוב והנאנק של הנסיך:
– בשם האב והמושיע, והרוח, והקדושה וטהורה! בני-האדם, אשר מרחוק אתם באים, האם בשם אלהים אתם באים? כי: אשרי האיש, ההולך בדרך ונושא את דבר האלהים. ואתם, האם בשורה טובה בפיכם? האם שליחי אלהים אתם?
דומית מות קמה באכסדרה לשמע דברי וַסיל, ואלו הוא פנה לאט עם הצלב שבידו לעבר אחד, אחרי-כן פנה לעבר השני, והמשיךְ:
– אוי לכם, אחים, כי אלה העושים מלחמה למען הבצע או הנקמה, ארורים יהיו לעולמי עד…
… נתפלל-נא לאלהים, כי ירחם עלינו. אוי לכם, אחי, אוי לי! אוי! אוי! אוי!
אנקה התפרצה מלב הנסיך העיוור.
– רחם-נא, אלהים! – קראו הקוזקים בקולות אטומים, אשר אימה גדולה נפלה עליהם ונפחדים החלו להצטלב.
פתאום נשמע קולה של הנסיכה הזקנה, פראי ומחריד.
– וַסיל! וסיל!…
זה היה קול קורע שחקים, קולם האחרון של חיים הנקרעים. ואמנם חשו הקוזקים, אשר לחצו אותה בברכיהם, כי היא איננה מתאמצת עוד להיחלץ מידיהם.
הנסיך העיוור ריטט, אך כרגע גדר בעדו בצלב לעבר זה שממנו הגיע הקול לאזניו, ויקרא:
– נפש מקוללה, הקוראה ממעמקים, אוי לך!
– רחם-נא, אלהינו! – קראו הקוזקים שנית.
– אלי, הקוזקים! – קרא בוהון ברגע ההוא וברכיו מעדו.
הקוזקים קפצו אליו ותמכוהו בזרועותיו.
– בּט’קוּ! האם נפצעת?
– כן! אך אין זה נורא! דם רב ניגר. הו, בחורים. שמרו-נא לי את הנערה הזאת כבבת עינכם. הקיפו את הבית, לא לתת לאיש לצאת מכאן… הו, נסיכה…
הוא לא יכול לדבר עוד, שפתיו חוורו ועיניו נתערפלו.
– השכּיבו את האטמן באחד החדרים! – קרא האדון זגלובה, אשר הגיח פתאם מאחת הפינות והופיע ליד בוהון. – זה שום דבר! שום דבר! – אמר במששו באצבעותיו את הפצעים. – מחר ישוב לאיתנוֹ. אני אטפּל בו. לושו לי לחם בקורי עכביש. ואתם, בחורים, לכו לכם לכל הרוחות, לכו להשתעשע עם הנערות אשר בבית המשרתים, כי אתם לא תועילו פה מאומה, ושנים מכם ישאו את האטמן. קחוהו! ככה, ככה. לכל הרוחות והשדים, מה אתם עומדים? לשמור על הבית – ובו אני בעצמי אטפל.
שני קוזקים נשאו את בוהון אל החדר הסמוך, והשאר יצאו מן האכסדרה.
זגלובה ניגש אל הילנה ובקרצו עין לחש מהר על אוזנה:
– אני ידידו של האדון סקשׁטוסקי, אַל תפחדי. אך הביאי-נא את נביאך אל חדר-המשכב שלו וחכי לי.
ומיד פנה אל החדר, שבו השכיבו שני קוזקים את בוהון על ספה טורקית. שלח אותם להביא לו לחם וקורי עכביש, וכאשר הביאו לו את אלה מבית המשרתים, חבש את פצעי האטמן הצעיר בזריזות ומומחיות שניחנו בהם בימים ההם האצילים אשר קנו להם נסיון בענינים כאלה בחבשם ראשים מנופצים בקרבות-הבינים או בסימים.
– מיסרו-נא לבחורים – אמר אל שני הקוזקים – לבל ידאגו לו, כי מחר יהיה בריא וחזק. אמנם ספג מכּות נמרצות, אך גיבור-חיל הוא. את נחת זרועו הראה ומחר יחוג חג חתונתו, גם בלי כומר. אם יש מרתף בבית, רשאים אתם לרדת וללגום כחפצכם. הנה כבר נחבּשו פצעיו. לכו אפוא עתה והניחו לאטמן לנוח.
הקוזקים פנו לעבר הדלת.
– אך אל-נא תשתו את כל המשקה אשר במרתף! – קרא אחריהם האדון זגלובה.
ישב למראשותי בוהון, התבונן אליו בשׂימת-לב.
– לא, השד לא יקחך, ואפילו ספגת כדבעי. כשני ימים לא תוכל להרים יד ורגל, – נהם לנפשו בהביטו אל פני בוהון החוורים ואל עיניו העצומות. – החרב מיאנה להרע למרצח, כי שלה אתה וממנה לא תתחמק. אם יתלוך, יעשה אותך השד בובה לילדיו, כי יפה-תואר אתה. לא, אחי, אתה מיטיב לשתות, אך אתי לא תשתה עוד. בקש לך חבר בין החונקים, כי אני רואה, שאתה אוהב לחנק, אך אנכי לא אילוה אליך עוד בלכתך להתנפל בלילות על חצרות אצילים. ילך תַּלְין לפניך ויאיר לך את הדרך, יאיר לך!
בוהון נאנק דום.– הו, האנק! הו, האנח! חכי-נא, נפש טטרית, בנסיכה חשקת? הו, אינני מתפלא עליך: הנערה – מעדנים, אך אם אתה תטעם את המעדנים האלה, יאכלו הכלבים את בדיחותי. לפני אשר תזכה לטעום אותם, תצמחנה שערות על כף ידי.
המולת קולות מעורבבים הגיעה לאזני האדון זגלובה מן הרחבה שלפני החצר.
– הו, אל-נכון כבר נכנסו אל המרתף! – נהם. – תשתו, תשתו ותשתכרו, ואחר כך תישנוּ יפה יפה, אני כבר אשמור במקומכם, אף כי אינני יודע, אם מחר תהיו שבעי רצון מדאגתי לכם.
עתה הוא קם כדי לראות אם אמנם כבר מצאו הקוזקים את מרתף הנסיכה, ויצא אל האכסדרה. נורא היה המראה באכסדרה. במרכז היו מונחות כויותיהם של שמעון ומיקוליי והן כבר קשויות, ובפינה – גויית הנסיכה הזקנה והיא ישוּבה ומכווצת, כבשעה שהקוזקים לחצוּ אותה בברכיהם. עיניה היו פקוּחות, שׁיניה בולטות מפיה. האש אשר על האח מילאה את כל המסדרון אור כהה, מרטט על נחלי הדם; מעמקי האכסדרה היו שקועים בצל. האדון זגלובה ניגש אל גויית הנסיכה, לראות אם איננה נושמת עוד, והניח את כף ידו על פניה, ואולם הפנים האלה כבר היו קרים – על כן מיהר לצאת אל הרחבה אשר לפני החצר, כי פחד ביעתהו במקום זה. ברחבה שלפני החצר כבר החלו הקוזקים להתהולל. כבר העלו מדורות, ולאורן ראה האדון זגלובה חביות תמד, יין ויין-שרוף שמכסיהן כבר הוסרו מהן. הקוזקים שאבו מהן כשאוב מים מן הבּאר, ושתו לשכרה. אלה, אשר התחממו ביין, רדפו אחרי הנערות מבית המשרתים, מהן שנאבקו עם השיכּורים או נסו בבהלה, בדלגן על פני מדורות האש, ומהן, אשר תוךְ פרצי צחוק וקולות-צווחה לא התחמקו מידי הקוזקים לתפוס אותן ולמשכן אל החביות, או אל המדורות ולרקוד אתן ריקוּד הקוזק. הקוזקים רקדו כמטורפים, לפניהם האטוּ הנערות בצעדיהן. רגע התקדמו בנתירוֹת לפנים, ורגע נסוגו אחור מפני תנועות ידם האלימות של הרקדנים. העומדים מסביב הקישו בספלי הפח שבידיהם, או שרו. קולות וצעקות “או-הא”!" נתגברו ונלוו אליהם נבחת הכלבים, צהלת הסוסים וגעיית הבקר, שנשחטו לכבוד הכֵּרה, שערכו להם הקוזקים. סביב המדורות ניצבו אכרי-רוזלוגי, ה“שכנים”, אשר לקול היריוֹת והצעקות מיהרוּ לבוֹא בהמוניהם מן הכפר, כדי לראות את המתחולל במקום זה. הם אף לא העלו על דעתם לבוא לעזרת הנסיכים, כי בני-קורצויץ' היו שנואים על אנשי הכפר, ובכן עמדו והתבוננו אל הקוזקים המתהוללים, הדפו איש את רעהו במרפק, בלחשם איש באזני אחיו דבר-מה ולאט לאט התחילו זזים ומתקרבים לעבר חביות היין-השרוף והתמד. ההוללות נתגעשה, השיכרות גברה, הקוזקים לא שאבו עוד מן החביות בספלי הפח, כי אם השקיעו בהן את ראשם עד הצואר, על הנערוֹת הרוקדות שפכו יין-שרוף ותמד, הפנים להטו, הראשים העלו אדים; רבים מן הקוזקים כבר התנודדו על רגליהם. האדון זגלובה יצא אל המעקה, העיף עין בשותים, ואחרי-כן הביט בשים לב אל השמים.
– השמים צחים, אך חושך בחוץ – נהם. – כאשר ישקע הריח, אף אם תכה איש לחי, לא יראה מי הוא המכה.
ולאט נתקרב לעבר החביות והקוזקים השותים.
– שתו, בחורים, שתו! – קרא – שתו, אל תחסוכו! עוד! עוד! שׁיניכם לא תקהינה. טיפש מי שלא ישתכר היום לחיי האטמן. עוד, עוד אל החביות! אל הנערות! אוּ-הא!
– אוּ-הא! – הריעו הקוזקים בקולות צוהלים.
זגלובה הביט על סביבותיו.
– בני בליעל, נבלים, נוכלים, שדים! – צעק פתאום – הנכם שותים לבדכם, כסוסים תועים, ולאחיכם, השומרים על הבית, אינכם נותנים מאומה! הי, אתם, מהר לרוץ ולהחליפם.
הקוזקים מיהרו למלא אחר פקודתו של זגלובה, ומיד פנו כחמשה-עשר קוזקים למלא את מקום חבריהם, השומרים על הבית, אשר עד אז לא היו בין המתהוללים. אלה מיהרו לבוא שמה כחץ מקשת.
– הנה, הנה! – קרא זגלובה, בהצביעו לעבר חביות המשקה.
– תודה, אדון! – השיבו, בהשקיעם את ספלי הפח בתוך החביות.
– בעוד שעה לשלוח אחרים במקום אלה השומרים עתה!
– כדבריך! – אמר אחד מראשי הפלוגות.
בעיני הקוזקים זה נראה מובן מאליו, כי זגלובה ימלא את מקומו של בוהון הפצוע. כדבר הזה כבר קרה לא אחת, ובעיניהם טוב היה הדבר, כי האציל הזה הירשה להם תמיד לעשות כל מה שלבם חפץ.
עתה שתו אנשי המשמר עם כל שאר הקוזקים, והאדון זגלובה החל לשוחח עם איכּרי רוזלוגי.
– איכּר! – קרא אל שכן זקן אחד – האם רחוקה הדרך מכאן ללובני?
– הו, רחוקה, אדון! – השיב האכר.
– האם עד הבוקר יוכל איש להגיע שמה?
– הו, לא, עד הבוקר לא, אדון!
– ועד הצהרים?
– עד הצהרים, אולי.
– ואיזו הדרך ללובני?
– הדרך הסלולה.
– היש פה דרך סלולה?
– הנסיך ירמי ציוה, כי תהיה, והנה יש.
האדון זגלובה הרים קולו בכוונה, כדי שבתוךְ הרעש והצעקות יוכלו רבים מן הקוזקים לשמוע דבריו.
– תנו גם לאלה יין-שרוף, – קרא אל הקוזקים, בהראותו בידו על האכרים, – ואולם תחילה הגישו לי תמד, כי קר לי.
אחד הקוזקים שאב תמד משולש בסיר של פח והגיש אותו בכובעו לאדון זגלובה.
האציל לקח בזהירות את הסיר בשתי ידיו, לבל יישׁפך מן המשקה ארצה, הגיש אותו אל שפמו, ובהטותו ראשו לאחוריו החל לשתות לאט, אך בלי להפסיק כדי נשימה.
שׁתה, שׁתה – עד אשר הקוזקים שוב לא יכלו לעצור בעד התפעלותם.
– ראית? – לחשו זה לזה – יקחהו השד!
ובינתיים היטה האדון זגלובה הלוך והטה לאטו את ראשו לאחוריו, עד כי כל ראשו היה נטוי אחורנית, וסוף סוף הסיר את הסיר מעל פניו שהאדימו, הבליט את שפתו התחתונה, הרים את עפעפיו ואמר, כאילו אל עצמו:
– הו! לא רע כלל וכלל, ישן נושן. לבזבז תּמד כזה על גרונות חמיים כמוכם. בשבילכם טובים גם שיירי השמרים של התמד הזה. התמד חריף, חריף. אכן, מרגיש אני כי הוקל לי וכי מצאתי מעט נחמה.
ואמנם הוקל לאדון זגלובה, עיניו אורו, מוחו פעל במרץ וניכּר היה בו, כי דמו, אחרי שחוּזק בתמד, היה לנוזל מעולה אשר בו נשתבח לא אחת, שהוא מקור הגבורה ואומץ-הרוח לגוף כולו.
בידו הורה לקוזקים, כי הם רשאים להוסיף ולשתות, פנה משם וצעד לאטו על פני הרחבה, סקר היטב כל פינה ופינה. עבר את הגשר שעל-פני התעלה והגיע אל הגדר, כדי לראות, אם אנשי-המשמר שומרים על הבית כראוי.
איש-המשמר הראשון ישן; השני, השלישי והרביעי ישנו גם הם. הם היו עייפים מדרכים וגם שתו לשכרה לפני בואם אל המשמר, ואך באו הנה שקעו מיד בשינה.
– יכול הייתי לגנוב אחד מהם, כדי שיהיה לנער משרת – נהם האדון זגלובה.
אחר פנה אל החצר, נכנס עוד הפעם אל אכסדרת האימים, בא אל חדר בוהון, ובראותו כי כמעט אין בו רוח חיים, נסוג עד דלת הילנה ובפתחו אותה לאט נכנס אל החדר, משם קלטה אוזנו קול לחש כקול תפילה.
זה היה חדרו של וסיל, ואולם הילנה היתה שם אצל הנסיך העיוור, כי בקירבתו חשה את עצמה בטוחה יותר מפני הסכּנה. וסיל העיוור כרע לפני תמונת האם הקדושה, אשר לפניה האירה מנורה קטנה. הילנה כרעה גם היא על-יד וסיל; שניהם התפללו בקול רם. כאשר ראתה את האדון זגלובה נכנס אל החדר הפנתה הילנה כלפיו עינים נבהלות. זגלובה שם את אצבעו על פיו.
– עלמה כבודה – אמר – אני ידידו של האדון סקשטוסקי.
– הצילה נא! – קראה אליו הילנה.
– הלא לשם כך באתי; בטחי בי!
– מה עלי לעשות עתה?
– נחוץ לברוח כל עוד השד הזה שוכב חסר הכּרה.
– איך אברח?
– לבשי בגדי-גבר, וכאשר אדפוק על הדלת, תצאי.
הילנה היססה. בעיניה ניצנץ מבט של אי-אמון.
– האוכל לבטוח בך?
– היש לך דרך אחרת טובה מזו?
– אכן, צדקת. אך הישבע לי, כי לא תבגוד בי.
– דעתך, עלמה כבודה, נתבלבלה. אם אם אַת רוצה, אשבע לך, כה יתן לי אלהים והצלב הקדוש. פה, במקום זה, אבדנך, ואילו הצלתך בבריחה.
– אכן, צדקת.
– מהרי ולבשי בגדי-גבר וחכי.
– וּוַסיל?
– איזה וסיל?
– אָחי המשוגע – אמרה הילנה.
– הסכנה אורבת לךְ ולא לוַסיל – השיב זגלובה. אם משוגע הוא, קדוש הוא לקוזקים. ואמנם ראיתי, כי כנביא הוא בעיניהם.
– אמנם כן. הוא לא עשה כל רע לבוהון.
– עלינו להשאירו פה, ואם לא, נאבד – והאדון סקשטוסקי יאבד אתנו. מהרי העלמה!
האדון זגלובה יצא מן החדר ופנה אל החדר שם שכב בוהון.
בוהון שכב חיוור ורפה-אונים, אך פקוּח עינים.
– ההוטב לך? – שאל זגלובה.
בוהון רצה להשיב, אך לא יכול.
– האינך יכול לדבר?
בוהון הניע ראשו לאות, כי איננו יכול לדבר, אך ברגע ההוא נחרתו מכאוביו על פניו. כנראה הכאיבה לו התנועה שביקש לעשות.
– האם גם לצעוק אינך יכול?
בוהון רמז בעיניו, כי איננו יכול לצעוק.
– האם גם התנועע אינך יכול?
בוהון שוב רמז בעיניו, כי איננו יכול להתנועע.
– אם כן, טוב מאד, כי לא תדבר, לא תצעק ולא תתנועע, ואני בינתיים אסע עם הנסיכה ללובני. אם לא אוציא אותה מידיך, הרשות לזקנה בזקנוֹת שתבוא, תבוֹא אשה זקנה ותטחן בריחים את עצמותי לריפות. מה זה חשבת בלבך, נבל? האם חשבת, כי לא שבעתי עוד את חברתך, כי ימים רבים אתרועע עם בן-חם, למען השפּל את כבוֹדי? הו, בן-בליעל, חשבת, כי בגלל יינך, משחק הקוביא שלך והאהבהבים, שאתה בן-חם שוגה בהם, אבצע מעשי-רצח ואל המורדים אלך אתך יחדיו? לא, היה לא תהיה, נבל!
ככל שהמשיך זגלובה בדברים הלכו עיני בוהון השחורות הלוך והיפּקח לרווחה. האם בחלום הוא שומע הדברים או בהקיץ? ואולי אין אלה אלא מהתלות של זגלובה?
אך האדון זגלובה המשיךְ:
– מה-זה אתה לוֹטש את עיניך כחתול אל פּימתו? האם אתה חושב, כי לא אעשה כפי שאמרתי? אולי למסור דרישת שלומך למישהו בלובּני? אולי לשלוח לך משם רופא, ואולי אזמין לך תּלין אצל האדון הנסיך?
נורא היה מראה פני האטמן החיוורים. הוא הבין, כי אמת בפי זגלובה, עיניו ירו ברקי יאוש וזעף, פניו היו פני-להבים. במאמץ על-אנושי התרומם ממשכבו ומפיו התמלטה הצעקה:
– הי, קוז…
אולם לא סיים, כי האדון זגלובה הטיל עליו, במהירות הברק, את מעילו על ראשו ועטף בו את כולו – אחרי-כן הפיל אותו חזרה אפרקדן.
– אל תצעק, כי זה יזיק לך – אמר זגלובה בלחש כשהוא מתנשם בכבדות. – אם תצעק יכאב עליך ראשך ביום מחר, ואני, ידידך הטוֹב, דואג לך ולשלוֹמך. כן, כן, יחם לך ושנתך תערב עליך, וגרונך לא יחר מצעקותיך. ולבל תקרע מעליך את התחבּושׁת, אקשור את ידיך, והכל אך לטובתך ומידידותי לך, למען אשר תזכירני לטוב.
ובדבּרו קשר את ידי בוהון בחגורה של הקוזק והידק את הקשר היטב. אחרי-כן קשר גם את רגליו בחגורתו הוא. הקוזק לא חש עוד במאום, כי התעלף.
– נאה לחולה לשכב במנוחה, – אמר, – לבל יעלה חוּמוֹ, כי החום מביא לידי שגעון. ובכן, הייה שלום; יכול אני לתקוע סכין בלבך, מה שהיה לי לתועלת גדולה, אך בוש אני לרצוח כאכּר. אם עד הבוקר תיחנק, לא אשא חרפה על מיתתך, כי מקרה כזה כבר קרה לחזיר לא אחד. הייה שלום ואהב אותי, האוהב אותך. אולי ניפּגש אי-פעם, אבל אם אני אהיה המשתדל לראות פניך, ייקרע נא עורי מעלי והיה לרצועה של זנב סוסים.
האדון זגלובה סיים דברו, יצא אל האכסדרה, כּיבּה את האש אשר על האח והקיש על דלת חדרו של וסיל.
דמות תמירה הגיחה משם כרגע.
– האת היא, העלמה? – שאל זגלובה.
– אכן, אני.
– אם כן, בּוֹאי, אם אך נגיע אל הסוסים, נימלט. אולם הם שיכּוֹרים כולם, הלילה אפל. עד אשר יתפּכחו, נהיה הרחק מהם! הזהרי, כאן הנסיכים שוכבים!
– בשם האב, והבן, והרוח – לחשה הילנה.
פרק יט 🔗
שני רוכבים התקדמו בשקט ולאט דרך הגיא המכוסה עצי-יער והגובל בחצר רוזלוגי. הלילה הלך והחשיך מאוד, כי הירח שקע זה כבר ועננים כיסו את האופק. בגיא קשה היה להבחין דבר במרחק שלושה צעדים לפני הסוסים, על-כן כשלו רגליהם מדי רגע בשורשי העצים הרבים שלרוחב הדרך. שעה ארוכה רכבו בזהירות רבה, ואך כאשר ראו את קצה הגיא ואת הערבה הפתוחה לפניהם, שהוארה קמעה בזהרורים האפורים של העננים, לחש אחד הרוכבים:
– בדהרה!
– עתה טסו כשני חצים שנוֹרוּ מקשתות טטרים, ואך קול שעטת הסוסים רץ אחריהם. נדמה, כי הערבה האפלה בורחת מתחת רגלי הסוסים. האלונים הבודדים, אשר נמצאו פה ושם ליד הדרך, גזו כחזיונות לילה. כה דהרו זמן רב ללא הפסק, עד אשר קיפלו הסוסים את אוזניהם והחלו לנחור מרוב עייפות; מרוצתם הפכה להיות כבדה ואיטית יותר.
– אין ברירה, עלינו לתת לסוסים להאט מרוצתם! – קרא הרוכב עבה-הגוּף.
ואמנם אז כבר החל השחר לדחוק את רגלי החשיכה מן הערבה. שטחי אדמה גדלים והולכים הגיחו מתוך הצל, וחיוורים כבר נצטיירו חרולי הערבה, ומרחוק גם עצים, גבעות; באויר נמזג האור יותר ויותר, זהרים לבנים האירו גם את פני הרוכבים.
אלה היו האדון זגלובה והילנה.
– אין ברירה, עלינו לתת לסוסים להאֵט מרוּצתם! – חזר האדון זגלובה על דבריו. – אתמול עברו את הדרך מצ’חרין לרוזלוגי בלי שניתנה להם מנוחה. הם לא יעצרו עוד כח לרוץ, ואני חושש שעלולים הם להתפגר. ומה שלומך את, העלמה?
האדון זגלובה הביט אל פני בת-לויתו, ומבלי להמתין לתשובתה הוסיף:
– הרשיני נא, עלמה כבוּדה, להביט אל מראיך לאור היום. הו, הו! האם מאת אחיך ירשת את הבגדים אשר עליך? אין להכחיש, כי קוזק יפה-תוֹאר אַת, העלמה! מעולם לא היה לי נער משרת יפה-תוֹאר כמוך – ואולם אני חושב, כי האדון סקשטוסקי יקחהו ממני. וזהו מה? הו, בשם אלהים, קפלי, העלמה, את קווצותיך אלה, כי לא ישגה איש לחשוב אותך לגבר.
אמנם גלש על כתפי הילנה נחל של שיער שחור, שהוּתר מקשריו בעטיה של המרוצה הגדולה ולחוּת הלילה.
– אנה אנחנו נוסעים? – שאלה, בקשרה את שערותיה בשתי ידיה ובהתאמצה להסתירן תחת הכובע אשר על ראשה.
– אל אן שתשׂאנה אותנו עינינו.
– האם לא ללובני?
על פני הילנה נצטיירה מבוכה ובמבטה החודר אשר העיפה לעבר פני האדון זגלובה שוב ניכּר אי-אֵמוּן.
– שמעי-נא, עלמה כבודה! בהשכל ודעת אני עושה את מעשי והאמיני נא, כי טובה התחבולה אשר מצאתי. ותחבולה זאת יסודה בכלל מחוכם אחד: אַל תנוס בדרך, שבה ירדפו אחריך. ולכן, אם רודפים עתה אחרינו, בדרך לובני רודפים, כי בקול רם שאלתי אתמול לדרך זו, וגם לבוהון סיפרתי בהיפרדי ממנו, כי ללובני אני בורח. ובכן, אנחנו נברח לעבר צ’רקסי. אם ירדפו אחרינו בדרך זו, לא במהרה ירדפו, כי אם אך אחרי אשר ייוָכחו לדעת, כי איננו בדרך לובני, ובינתיים יעברו כשני ימים, ואז כבר נהיה בצ’רקסי, ששם חונים הגדודים הפולניים שבפיקודם של האדון פּיבניצקי והאדון רוּדוֹמִינָה, ובקוֹרסון חונה כל צבאו של ההטמן. ההבינות, עלמה כבודה?
– הבינותי, וכל ימי חיי אסירת תודה אהיה לך, אדוני. אינני יודעת מי אתה ומה הביאך לרוזלוגי. ואולם אני חושבת, כי אלהים שלח אותך, למען הגן עלי ולמען הציל אותי, כי לוּ נאלצתי להינשא לרוצח זה, הייתי לפני כן נועצת סכין בבשרי.
– מפלצת זו מוכנה לכל מעשה נבלה ובלבד שתהיי שלה.
– מה אני, האומללה, עוללתי לו, כי כך ירדפני? מכירה אני אותו זה מכבר, וזה מכבר אני שונאת אותו; זה מכבר הוא מעורר בי אימה בלבד. האם אחת אני בתבל, כי יאהבני, כי דם לרוב שפך בגללי, כי רצח את אחי?… אלי, בזכרי זאת, קופא בי דמי. מה אעשה? אנה מפניו אברח? אל-נא תתפלא, אדוני, לקובלנותי, אומללה אני, כי אהבתו אלי לחרפה גדולה תחשב לי והמוות טוב לי ממנה מאה מונים!
לחייה של הילנה נשתלהבו, ושתי דמעות של כעס, בוז וכאב עלו בעיניה ונתגלגלו מטה.
– לא אתוַכח אתך – אמר האדון זגלובה – בדבר האסון הגדול, אשר בא על ביתכם, אך הרשיני נא, עלמה, להגיד, כי קרוביך אשמים בחלקם באסון אשר בא עליהם. למה-זה הבטיחו לקוזק לתת אותך לו לאשה, ואחרי-כן בגדו בו? וכאשר נודע לו, כי בגדו בו, כה נזדעף, שכל נימוקי לא הועילו. צר לי על אחיך שנהרגו, וביחוד צר לי על אחיך הצעיר, כי הן הוא היה עוד כמעט ילד, וכבר התנכר, כי יגדל ויהיה לאביר גדול.
הילנה בכתה.
– לא נאה הדמעה ללובש מדים אלה, מחי אותה אפוא ואמרי אל לבך, כי רצון האלהים עשה זאת. והאלהים יענוש את הרוצח, אשר שפך דם חנם, ואת, עלמה, אשר אך בגללך שפך את הדם, אבדת ממנו.
האדון זגלובה נשתתק, אולם אחרי רגע אמר:
– הו, לוּ נפלתי לידיו, אלי הטוב! עץ-תליה היה מעניק לי, את עורי היה פושט מעלי ועושה ממנו ילקוט. אַת, עלמה כבודה, אינך יודעת, כי אני כבר קיבלתי די שׂבעי מאת הטורקים בגלץ, וּמנה כזאת, שניה, שוּב אינני רוצה לקבל, ולכן לא ללובני, אלא לצ’רקסי אני אץ. מוטב לנו לחסות בצל הנסיך, אך מה היה גורלנוּ, לו רדפו אחרינו בדרך ההיא והדביקוּנוּ? הלא שמעת, עלמה, כי בעת אשר התרתי את סוסי מן העמוד, נעוֹר נערו של בוהון משנתו. ואולי הרים קול צעקה? לוּ עשה כזאת, כי עתה כרגע היו מוכנים לרדוף אחרינו ובעוד שעה אחת היינו נתפּסים בידיהם – כי סוסי הנסיכים, אשר עוד לא עייפו, הינם עתה בידיהם, ואני שעתי לא היתה פנויה לברור לי סוסים. חיית-פרא הוא בוהון זה, אני אומר לך, עלמה. הוא נמאס עלי במידה כזאת, שמעדיף אני לראות שד מראות את פניו.
– שמרנוּ, אלהים, מידיו!
– הוא בידיו הביא אבדון על נפשו. הוא הפקיר את צ’חרין, למרוֹת פקודת ההטמן, בנסיך של גליל אוקראינה התגרה. עתה אין לו דרך אחרת, בלתי אם להמלט אל חמילניצקי.. ואולם הוא ימצא את עצמו קרח מכאן וקרח מכאן, אם חמילניצקי יוּכה, והלא אפשר שחמילניצקי כבר הוכה. ז’נדז’ין פגש את הצבא על-יד קרמנצ’וג, את ברבש וקשצ’ובסקי פגש עם הצבא המפליג בנהר לקראת חמיל, ומלבד אלה עלה עליו האדון סטפן פוטוצקי ביבשה בראש חיל ההוזרים; ואולם ז’נדז’ין שהה בקרמנצ’וג עשרה ימים, כדי לתקן שם את הסירה, ובכן עד שהגיע לצ’חרין, כבר נתחוללו שם הקרבות. בכל רגע חכינו לידיעות.
– ובכן ז’נדז’ין הוא שהביא מכתבים מקודק? – שאלה הילנה.
– כן הדבר, הוא הביא מכתבים מאת האדון סקשטוסקי אל הנסיכה ואליך, עלמה כבודה, ואולם בוהון תפס את המכתבים האלה, מהם נודעו לו כל הדברים, על-כן פיצח תיכף את ז’נדז’ין ויצא לנקום את נקמתו מאת בני-קורצויץ'.
– הו, נער אומלל! בגללי נשפך דמו.
– אל-נא תדאגי לו, עלמה, חיה יחיה.
– מתי אירע הדבר?
– אתמול בבוקר. בשביל בוהון להרוג איש, ככוסית יי"ש הנלגמת חיש. והוא צרח אחרי קריאת המכתבים, שכּל העיר רעדה.
השיחה נפסקה לרגע. כבר האיר לגמרי. עמוּד השחר הוורדרד העטור זהב, לשם וארגמן, בּער במזרח הרקיע. האויר היה צח, רענן; הסוסים החלו לצהול בחדוה.
– ובכן, נזוז, בשם אלהים, חיש. הסוסים כבר נחוּ, ואין לנו זמן לבזבז – אמר האדון זגלוֹבה.
שוב פתחו בדהרה ורצו כדרך חצי מיל בלי להאט, כאשר לפתע הופיעה מולם נקודה שחורה, אשר הלכה ונתקרבה במהירות בלתי רגילה.
– מה זאת? – קרא האדון זגלובה. – נאט הדהרה. זה אדם על גבי סוס.
ואכן, במלוא הדהרה, כפוף לפניו באוּכּף, כשפניו מוסתרים ברעמת הסוס, התקרב לעברם פרש, אשר בפרגול שבידו עוד המשיך להאיץ ברמכו, שנדמה היה, כי רגליו אינן נוגעות באדמה.
– מי הוא השד הזה ולמה הוא טס ככה? איך הוא טס! – אמר האדון זגלובה ושלף את אקדחו מן הנרתיק, כדי להיות מוכן לכל מקרה.
בינתים התקרב הרוכב אליהם, ואך כשלשים צעד עוד הפרידו ביניהם.
– עמוד! – הרעים לעומתו האדון זגלובה, בכוונו אליו את אקדחו. – מי אתה?
הרוכב עצר בסוסו ונזדקף על האוכף, ואולם אך ראה את האנשים אשר לפניו וקרא בקול רם:
– האדון זגלובה?
– פּלשניבסקי, משרת הסטרוסטה מצ’חרין! ואתה מה מעשיך פה? לאן אתה רץ?
– אדוני הנכבד! שוּב גם אתה? אסון קרה! חרון אלהים! יום הדין!
– מה קרה? ספּר!
– צ’חרין כבר נכבשה לפני הזפּורוז’יים. האכרים טובחים את האצילים, יום הדין!
– בשם האב והבן! מה אתה אומר… חמילניצקי?…
– האדון פוטוצקי הוּכּה, האדון צ’רניצקי בשבי. הטטרים הולכים עם הקוזקים. טוהי-בּי!
– וברבש וקשצ’ובסקי?
– ברבש נהרג, קשצ’ובסקי הצטרף אל חמילניצקי. קריבוֹנוֹס עלה עוד אתמול, בלילה, על ההטמנים, חמילניצקי נלחם היום עד אור הבוקר. כוחו עצום ונורא. הארץ בלהבות-אש, בכל מקום ומקום מתקוממים האיכּרים על אדוניהם, דם לרוב נשפך. ברח, אדוני!
האדון זגלובה פקח את עיניו לרוָחה ופער את פיו מוּכּה תדהמה, שלא יכול להוציא הגה מפּיו.
– ברח, אדוני! – קרא פלשניבסקי בשנית.
– ישו, מרים! – נאנק האדון זגלובה.
– ישו, מרים! – קראה אחריו הילנה ופרצה בבכי.
– ברחו, כי תאחרו את המועד!
– אנה? איפה?
– ללובני.
– האם גם אתה נמלט שמה?
– כן. אל הנסיך שר הגליל.
– יקח השד את כל זאת! – קרא האדון זגלובה. – וההטמנים איפה הם?
– בקירבת קורסון. אולם קריבונוס אל-נכון כבר נלחם אתם.
– קריבונוס (חוטם עקום), או פּרוֹסטוֹנוֹס (חוטם ישר), וּלוַאי שיינגף במגיפה! אין אפוא מה לנסוע שמה.
– הנוסע שמה כתוקע את ראשו בלוע האריה.
– ואותך מי שלח ללובני? אדונך?
– אדוני הצליח למלט את נפשו, ואותי הציל אחד מקרובי, שהוא מן הזפּוֹרוֹז’יים, והוא גם שסייע בידי לברוח. ללובּני אני נוסע על דעת עצמי, כי אינני יודע איפה אמצא מחסה.
– פּסח על רוזלוגי, כי בּוֹהון חונה שם. גם הוא אומר להצטרף אל המורדים.
–בשם אלהים! הצילה! בצ’חרין אמרו, כי עוד מעט וגם מעבר לדניפר יתקוממו האכרים!
– אכן, אפשרי הדבר! ובכן, לדרכך, כי אני די לי לדאוג לנפשי, לעורי.
– ואמנם ככה אעשה! – אמר פלשניבסקי, חבט בפרגול על אחורי הסוס, ועקר מן המקום.
– אך פסח-נא על רוזלוגי! – קרא אחריו האדון זגלוֹבה בקול. – ואם תפגוש את בוהון בדרכך, אל תגיד לו, כי ראיתני. השומע הנך?
– שומע אני – השיב פלשניבסקי – בשם אלהים!
והדהיר בסוסו, כאילו כבר רדפו אחריו.
– הוי! – קרא זגלובה – הא לך, לכל הרוחות! תמיד עלה בידי להיחלץ ממצבים חמוּרים בהם הייתי נתון, אולם כגון זה טרם אירע לי. מלפני חמילניצקי, מאחורי בוֹהון, ואם כן-הוא הדבר, גם פני וגם אחורי וגם עוֹרי אינם שוים אף לא אסימון שחוּק. נואלתי לעשות שלא ברחתי אתך, העלמה, ללובני, ואולם כבר איחרתי את המועד. הנעשה אין להשיב. טפו! טפו! על ערמתי איננה שוה עתה גם לצחצח בה נעלים. מה לעשׂוֹת עתה? לאן לפנות? בכל הרפובליקה הזאת אין עוד כנראה אף פינה אחת, שבה יוכל איש למות מוות טבעי ולא מוות שיוענק לו כדוֹרוֹן. אינני רוצה בדורונות האלה, יקחו אותם אחרים.
– אדוני הנכבד! – אמרה הילנה – ידוע לי, כי שני אחי יוּר ופֶדוֹר, הם בזוֹלוֹטונוֹשה; אוּלי תבוא לנו הצלה מהם?
בזוֹלוֹטונושה? רגע, העלמה, רגע, בצ’חרין נתוַדעתי לאדון אחד ושמו אוּנירז’יצקי, בעל שתי אחוּזות, קרוֹפּיבנה וצ’רנוֹבּוּי, בסביבות זולוטונושה. ואולם המקום רחוק מכאן, רחוק יותר מאשר צ’רקסי. מה נוכל לעשות? ואולם אם אין מקום אחר להימלט, נימלט שמה. ואולם עלינו יהיה לסור מן הדרך; דרך הערבה והיערות לא תהיה הסכנה גדולה. אם אך נצליח להסתתר, ולו ביערות, אולי בינתיים יחסלו ההטמנים את חמילניצקי ושוב יתבּהרו שמי אוקראינה.
– לא הצילנו אלהים מכף בוהון כי נאבד בידי אחרים. בּטח באלהים, אדוני!
– רגע אחד, העלמה. הנה רוח עוז שב לפעם אותי. מקרים שונים כבר קרו אותי. כאשר ירוַח לי, אספר לך, העלמה, את אשר קרני בגלץ – ואז תראי ותביני, כי גם אז הייתי בכל רע, והלא אך חכמתי היא שעמדה לי אז להינצל ולצאת מהם בשלום ובלי פגע, אף כי זקני, כאשר אַת רואה, האפיר. ואולם עלינו לסור מן הדרך. פַּנִי, העלמה… טוב מאד, מצוין, אַת, העלמה, נוהגת בסוס כטוֹב שבקוזקים. הדשא גבוה, כל עין לא תבחין בנו.
ואמנם במידה שהעמיקו בתוך הערבה, בה במידה הלך הדשא הלוך וגבוה. עד אשר לבסוף כיסה עליהם כליל. ואולם קשה היה לסוסים ללכת בתוך סבך הקנים העבים והדקים, מהם גם חדים ודוקרניים. עד מהרה נתייגעו ועמדו תחתם.
– אם אנו רוצים, שהסוסים האלה ישמשו לנו עוד – אמר האדון זגלובה – עלינו לרדת מעליהם ולפתח אותם. יתגלגלו קצת על הארץ ויאכלו מעט, אחרת, לא יזוזו עוד ממקומם. אני משער, כי עוד מעט ונגיע לקהמליק. אשמח מאוד כאשר כבר נימצא שם. אין מחבוא טוב מקני-הסוּף להסתתר שם, גם השד לא ימצאנו. עלינו אך להזהר, שלא נתעה בדרכנו.
זגלוֹבה ירד מעל הסוס ועזר להילנה לרדת מעל סוּסה. אחרי-כן הסיר מן הסוס את האוּכּף והוציא את שק המזון, שלקח אתו ברוזלוגי.
– עלינו לסעוד את לבנו – אמר – כי הדרך רחוקה. נדרי-נא, עלמה, איזה נדר לרפאל הקדוש, למען נעבור את דרכנו בשלום. הלא בזולוטונושא מצודה עתיקה, אולי חונים שם אנשי צבא. פלשניבסקי אמר, כי גם מעבר לדניפר מתקוממים האכרים. יתכן כדבר הזה. ההמונים שואפים פה תמיד למרד, ואולם מעבר לדניפר יד הנסיך שר-הגליל בכל, וקשה היא היד הזאת כברזל! לבוהון עורף קשה, אך אם תנחת עליו היד הזאת, ישח עד לארץ, כה יעשה אלהים, אמן! אכלי, עלמה כבודה!
האדון זגלובה הוציא סכין מתוך כּרע המגף והגיש אותו להילנה, אחרי-כן שם לפניה על השטיח צלי שור ולחם.
– אכלי, עלמה כבודה! – אמר – “אם הבטן חסרה, בראש מארה”… “אם חפץ אתה, כי לא ימשול בך פוּרה, אכול בשׂרא דתורא”… ואנחנו הלא כבר פעם אחת משל בנו פורה, כי הן אנו רואים, שטוב היה לנו לנוס ללובני, ואולם את הנעשה אין להשיב. הנסיך יצא אל-נכון לדניפר לעזרת ההטמנים, הגענו לימים רעים מאוד, כי מלחמת-בית היא רעה מכל הרעות שבעולם. אנשים שלווים לא ימצאו להם פינה לשבת בה במנוחה. טוב היה לי להיות כומר, מאשר להיות איש-מלחמה, כי תכונת נפשי היא תכוּנת כומר. הלא איש-מנוחה ואוהב נזירוּת הנני. ואולם גורלי הובילני בדרך אחרת. אלהי, אלהי, לוּ הייתי כומר, כי הייתי עתה ראש הכמרים באחת הכנסיות בקרקוב ומזמר לי אצל הבימה, כי לי קול נעים מאד. אבל מה אעשה, ובימי נערוּתי חשקה נפשי במדי-צבא! הו, הו! אינך יכולה לשער בנפשך, העלמה, מה-מאד יפה-תואר הייתי! ואם הבטתי אל אחת הנערות, כמוכת רעם היתה. לוּ הייתי צעיר בעשרים שנה, כי עתה לא טוב היה גורל האדון סקשטוסקי… קוזק יפה-תוֹאר אַת, עלמה כבודה… אין להתפלא על הצעירים, כי הם מחזרים אחריך ומוּכנים לאכול איש את רעהו בגללך. האדון סקשטוסקי גם הוא איש-אגרוף, שלא רבים כמוהו. בעיני ראיתי, כאשר האדון צ’פלינסקי נתן לו תואנה, והוא, אמנם אמת הדבר, כי היה מבוסם, אך כאשר אחז בראשו וכאשר – סלחי, העלמה, לדברי שאינם נאמרים בנימוס – תפש במכנסיו וחבט בו בדלת – אני אומר לך, העלמה, חרגו כל עצמותיו ממסגרותיהן. גם האדון זצ’ויליחובסקי ספר לי על-אודות חתנך, העלמה, כי אביר גדול הנהו, חביב הנסיך שר-הגליל, אבל הפעם נוכחתי גם אני לדעת, כי הוא איש-חיל מנוסה, לא לפי גילו… החום הולך וגדל. אף כי חברתך, העלמה, נעמה לי מאד, הנני נכון לתת את כל אשר לי, ובלבד שאהיה בזולוטונושה, הנני רואה, כי ביום יהיה עלינו להתחבא בדשא, ולנסוע אך בלילה. ואולם אינני יודע, אם אַת, העלמה, תוכלי לעמוד בעמל הזה.
– הנני בריאה, ואוּכל להחזיק מעמד. הננו יכולים לנסוע גם עתה.
– רוחך, עלמה, לא רוח-אשה כלל. הסוסים כבר התגלגלו בדשא, אחבוש אותם תיכף, כדי שהיו נכונים. לא אהיה בטוח בחיי, כל-עוד לא אראה את סוּף-הנחל קהמליק ואת השיחים אשר בקרבתו. לוּלא סרנו מן הדרך, כי עתה היינו מגיעים אל הנהר הזה בקירבת צ’חרין, אך במקום הזה נהיה במרחק מיל מן הדרך אליה. ככה אני משער. נעבור תיכף את הנהר ונגיע אל עברו השני. אני אומר לך, העלמה, כי השינה תוקפת אותי. כל ליל-אתמול התהוללתי בצ’חרין, ביום-אתמול הובילני השד עם הקוזק לרוזלוגי, ובלילה הזה נושא אותי הרוח הרע מרוזלוגי. השינה תוקפת אותי עד אשר גם החשק לשיחה אבד, אף כי אין דרכי לחסום את פי ולחשות, כי הפילוסופים אומרים, כי לטרוף בזריזות – לחתול נאה, ולהרבות שיחה – לגבר יאה, ואולם דומני, שלשוני נעשתה עצלה. סלחי, עלמה, אם ארדם.
– אין דבר – השיבה הילנה.
אך לשוא התאונן האדון זגלובה על לשונו, כי נעשתה עצלה, הן מעלוֹת השחר הכבּיר מלים ולהג לאין-קץ, ואולם אמת היתה בפיו באמרו, כי השינה תקפה אותו. כאשר חזרו ועלו על סוסיהם, החל להרדם ולהתנודד לכל עבר, ולבסוף נרדם ויישן. העייפות הרבה ואיוושת הדשאים בחצות אותם הסוסים בחזוֹתיהם, הם שהפילו עליו תרדמה. הילנה שקעה במחשבותיה, אשר התרוצצו במוחה כלהקת צפרים. עד עתה באו המקרים בזה אחר זה בתכיפות כזו, שלא ניתן לה להשיג כל אשר בא עליה. ההתנפלות, מחזה ההרגה, הפחד, ההצלה הפתאומית, שלא קיוותה לה, והמנוסה – כל אלה באו עליה כסופה בלילה אחד. ומלבד זאת ראתה דברים רבים מאד, אשר לא הבינה אותם! מי הוא זה, אשר בא להושיעה? אמנם אמר לה, מה שמו, אבל השם הזה אין בו כדי להבהיר לה כלל, מדוע הוא מציל אותה. למה בא לרוזלוגי? הוא אמר, כי עם בוהון בא, ובכן ברור הדבר, כי היה בן-לויתו, כי הוא מכירו וידידו. אך אם כן הדבר, מדוע הציל אותה ועל ידי כך מסכּן את נפשו וצפוי הוא לנקמה אכזרית מידי בוהון? כדי להבין את הדברים האלה נחוץ היה לדעת היטב את האדון זגלובה ואת מוחו הסוער ולבו הטוב. והילנה הלא ידעה אותו אך זה שש שעות. והנה האיש הזר הזה, אשר פניו מפיקים עזות, אהבת מדנים ושכּרות, הוא גואלה. לוּ ראתה אותו לפני שלושה ימים, כי עתה העיר בקרבה גועל-נפש ואי-אמון, ועתה הוא בעיניה כמלאך מושיע ובורחת אתו… לאן? לזולוטונושה – או למקום אחר, היא בעצמה אינה יודעת. מה רבו תמורות הגורל! עוד אתמול עלתה על מיטתה תחת צל קורת בני משפחתה, היום היא בערבה, רוכבת על סוס, לבושה בגדי-גבר, בלי גג מעל לראשה, בלי מחסה. מאחוריה הקוזק הנורא, המבקש לחלל את כבודה, את אהבתה; לפניה אש מרד האכרים, מלחמת-בית על כל בלהותיה ומוראיה. וכל בטחונה אך באדם זה. לא! בוטחת היא עוד במישהו, שהוא כביר ונעלה על כל הגיבורים, עצום ורב מן המלחמה, ההריגות והבּעֵרות…
הנערה נשאה את עיניה למרום.
– הצילה אתה אותי, האל הגדול והרחום, הצילה אותי, היתומה, הצילה אותי, האומללה, התועה! יקום-נא רצונך, אך יתגוללו-נא רחמיך עלי!
והלא כבר התגוללו עליה רחמי-אלהים, כי הנה הוּצאה מכף אכזר ובכוח נס, אשר עשה לה אלהים, באה לה הצלה. הסכנה עוד לא חלפה, אבל אולי קרובה ישועתה לבוא. מי יודע, איפה הוא האיש, אשר בו בחר לבה? אל-נכון כבר שב מן הסיץ', ואולי הוא נמצא גם הוא בערבה הזאת. הוא יחפשנה וימצאנה, ואז תנחל ששון תחת דמעות, ועצבון, אימה ובהלה יחלפו ויעברו לבלי שוב עוד – ומנוחה ונחמה תבואנה. לב הנערה האמיץ נמלא אמונה, והערבה סאנה בנועם מסביב, ונשיבת הרוח הקלה, אשר הניעה את הדשא, הביאה מחשבות נעימות בלבה. הלא אינה יתומה אומללה, אם על-ידה איש מוזר אחד, אפיטרופוס לא-נודע – והאפיטרופוס השני, זה הנודע והאהוב לה, דואג לה, והוא לא יעזוב אותה ויארש אותה לו לעולם. ואיש-ברזל הוא אוהבה זה, חזק ואמיץ מן האנשים, האורבים לה בשעה זו.
הערבה סאנה בנועם, הפרחים נתנו ריחות חזקים ומשכרים, ראשי הברקנים האדומים, אשכולות הארגמן של הגדילן, פניני החרחבינה הלבנים ונוצות הלענה הרכינו אליה, כאילו הכירו בקוזק מתחפש זה, בעל הקווצות הארוכות, לבן-הפנים ואדום-השפתים, כי אחות היא להם. הרכינו אפוא אליה, כאילו ביקשו להגיד לה: “אל תבכי, נערת חן, גם אנחנו אך אלהים מחסה לנו”! ואמנם נסכה הערבה עליה רגיעה, שהלכה וגדלה. נמחו מלבה מראות הרצח והרדיפה אחריה, ואולם איזה רפיון תקף אותה, רפיון מתוק, השינה החלה להדביק את עפעפיה אלה אל אלה, הסוסים הלכו לאטם – הניענוע עירסל אותה. נרדמה.
פרק כ 🔗
נביחת כלבים העירה אותה. פקחה את עיניה וראתה לפניה מרחוק אלון גדול, מצל, מכלאה וקילון של באר. מיד העירה את בן־לויתה.
– אדוני, התעורר־נא.
זגלובה פקח את עיניו.
– מה־זאת? אנה באנו?
– אינני יודעת.
– חכי־נא, העלמה. זה הוא בית־חורף של קוזקים.
– גם אני סבורה ככה.
– בוַדאי מגדלי־סוסים יושבים פה. חברתם איננה נעימה ביותר. מדוע הכלבים נובחים ככה? יאכלו אותם הזאבים! הנה סוסים ובני־אדם עומדים ליד המכלאה. אין ברירה. עלינו לסור שמה, כי אם נפסח עליהם, ירדפו אחרינו. אל־נכון גם אַת, העלמה, נרדמת.
– נרדמתי.
– אחד, שנים, שלשה, ארבעה סוסים חבושים – ארבעה אנשים ליד המכלאה. לא רבים הם. אמנם כן, מגדלי־סוסים הם. הם משוחחים ביניהם בעירנות. הי, אנשים! בואו־נא הנה!
ארבעת הקוזקים מיהרו לגשת. אמנם היו אלה מגדלי־סוסים, אשר שמרו בימי הקיץ את עדרי הסוסים בערבה. האדון זגלובה התבונן וראה תיכף, כי אחד מאלה אך חרב ורובה לו, ואילו שלושת הנותרים מזוינים בלסתות של סוסים הקשורות למקלות, אבל הוא ידע גם זאת, כי מגדלי־הסוסים הם אנשים פראים ולרוב מסוכנים לעוברי־אורח.
ארבעת הקוזקים, אשר ניגשו, סקרו את הבאים במבטים מלוכסנים. בפניהם השזופים לא נראה כל אות של רצון טוב כלפי הבּאים.
– מה רצונכם? – שאלו בלי אשר הסירו את כובעיהם מעל ראשיהם.
– יהי אלהים מבורך! – אמר האדון זגלובה.
– לעולם ועד. מה רצונכם?
– האם הדרך לסירוֹבַטה רחוקה?
– אין אנו יודעים על סירובטה כלשהי.
– ומה שם מקום־החורף הזה?
– הוּשְלָה.
– הבו־נא מים לסוסינו.
– אין מים, יבשו. ואתם מאין?
– מקְרִיבה־רוּדה.
– ולאן?
– לצ׳חרין.
מגדלי־הסוסים החליפו מבטים ביניהם.
אחד מהם, שחור כחיפושית ופזלן, התבונן אל פני האדון זגלובה. ואחרי־כן קרא:
– מדוע סרתם מן הדרך?
– כי החום גדול.
הפּזלן שם את ידו על רסן הסוס של זגלובה.
– רד־נא, אציל, מעל הסוס. אין לך בשביל מה לנסוע לצ׳חרין.
– מדוע־זה? – שאל האדון זגלובה בשקט.
– ההינך רואה את הקוזק הזה? – אמר הפזלן בהורותו על אחד ממגדלי-הסוסים.
– הנני רואה.
– מצ׳חרין הוא בא. שם שוחטים את הלחים.
– והיודע אתה, איכּר, מיהו הבא בעקבותינו לצ׳חרין?
– מי?
– הנסיך ירמי.
בן־רגע הפכו פניהם המחוצפים של הקוזקים להיות כּנועים, כולם הסירו כרגע את כובעיהם מעל ראשיהם, כאילו על פי פקודה.
– האם אתם, בני־חם, יודעים, מה הלחים עושים לאלה ששוחטים? – שאל האדון זגלובה. – הם תולים אותם. האם אתם יודעים מה עצום כוח הצבא אשר הנסיך ירמי הולך בראשו? היודעים אתם, כי הוא רחוק מכם אך כחצי פרסה? ומה, נשמות כלבים? נאדות נבובים! הככה קידמתם את פנינו? הבארות יבשו? מים לסוסינו אין לכם? גלמים! בני־סוסה! אני אראה לכם את תנופת ידי!
– אל־נא תקצוף, אדון! מי הבאר יבשו. אנו בעצמנו נוסעים לקהמליק, כדי להשקות שם את הסוסים, ומשם אנו נושאים מים לעצמנו.
– פרים בני־בקר!
– סלח, אדון. המים בבאר יבשו. צווה ונקפוץ להביא מים.
– אינני זקוק לעזרתכם, כבר אגיע שמה בעצמי עם נערי. איפה הקהמליק? – שאל בקול מאיים.
– הנה שם, כשני מילים מכאן! – אמר הפזלן בהצביעו בכיוון לרצועת סבך ירוקה.
– ובשביל להגיע אל הדרך האצטרך לחזור מכאן, או משם, לאורך החוף, אגיע אליה?
– תגיע, אדון. במרחק מיל מכאן פונה הנהר ומגיע עד הדרך.
– נער, רכב לפני! – קרא האדון זגלובה, בפנותו אל הילנה.
הילנה דפקה בסוסה ועקרה מן המקום.
– שמעו! – קרא זגלובה, בפנותו אל האכרים – אם יבואו הנה הסיירים, הגידו להם, עם החוף נסעתי אל הדרך.
– שומעים אנחנו, אדון.
כרבע שעה אחרי־כן שוב רכב זגלובה לצדה של הילנה.
– ברגע הנכון בדיתי להם את בואו של הנסיך שר הגליל – אמר במצמצו בעינו, אשר תבלוּל בה – עתה יישבו פה כל היום ויחכו לסיירים. הקדחת טילטלה אותם לשמע שם הנסיך.
– הנני רואה, כי בעל תחבולות אתה, אדוני, וחכמתך עומדת לך להחלץ מכל צרה – אמרה הילנה – ואני מודה לאלהים, על אשר שלח לי אפיטרופוס כמוך.
דבריה נעמו לאציל, והוא חייך קלות, העביר את ידו על זקנו ואמר:
– ומה? האין מוח בקדקוד זגלובה? ערום אנכי כאוליסס, וזאת עלי להגיד לך, עלמה כבודה, כי לולא ערמתי זאת, כי עתה זה־כבר הייתי טרף לעורבים. ואולם מה לעשות? האדם מוכרח לעמוד על נפשו! הם האמינו, כנראה, כי הנסיך הולך וקרב. כי אמנם נכון הדבר, שהיום או מחר יבוא אל המקום הזה ובידו חרב־אש כשׂרף מעופף. לו פגע בדרכו בבוהון וריצץ את גולגולתו, כי עתה נדרתי נדר לעלות יחף לצ׳נסטוחוב. ואף לולא האמינו מגדלי־הסוסים האלה לדברי, הנה די היה להזכיר את שם הנסיך, כדי לעצור בעדם מלהתגולל עלינו. ואולם זאת אומַר לך, עלמה כבודה, כי חוצפתם היא סימן רע לנו, פירוש הדבר, ששמע נצחונותיו של חמילניצקי כבר הגיע לאכרים היושבים פה וחוצפתם תלך ותגדל. עלינו עתה לעבור אך במקומות לא־נושבים ולהימנע מלהיכּנס אל הכפרים, כי רעה נגד פנינו. מי יתן ומיהר הנסיך לבוא, כי נפלנו לתוך מלכודת כזו, שהאלהים לבדו יודע כיצד ניחלץ ממנה.
שוב אחז הפחד בהילנה, וברצותה להוציא מפי האדון זגלובה איזו מלה של תקוה טובה, אמרה:
– עתה אני בוטחת בך, אדוני, כי גם את נפשך ואת נפשי תציל.
– וַדאי – השיב השועל הזקן – לא נברא הראש, אלא בשביל לשמור על העור. ואותך, עלמה כבודה, כבר אני מחבב כל־כך, שאגן עליך כעל בתי. ואולם הצרה היא, למען האמת, שבעצמנו איננו יודעים לאן לברוח, כי הלא גם זולוטונושה זאת אינה מקלט בטוח.
– זאת אני יודעת בבירור, כי אחי בזולוטונושה שוהים.
– שוהים, או אינם שוהים עוד, כי הלא בינתיים יכלו לצאת משם ולשוב לרוזלוגי, לא בדרך אשר אנחנו הולכים עתה. יותר מאשר להם אני מצפה לעזרתם של אנשי השלטון בעיר ההיא. אילו שם כחצי־גדוד במצודה! אך הנה הקהמליק. לפי שעה הגענו לפחות לסבך קני הסוּף שלאורך החוף. נעבור לעברו השני של הנהר, ותחת ללכת עם זרם הנהר, לעבר הדרך, נלך עם מעלה הנהר, בכדי לטשטש עקבותינו. אמנם הננו מתקרבים לרוזלוגי, אך לא יתר על המידה.
– הננו קרבים לבּרוֹבַרקי – אמרה הילנה – שההולך לזולוטונושה, עליו לעבור דרכה.
– ואם כן, היטבנו עוד לעשות מאשר חשבתי. עצרי־נא, העלמה.
השקו את הסוסים. אחרי־כן השאיר האדון זגלובה את הילנה כשהיא חבויה היטב בין הסוּף, והלך לבקש מקום למעבר בנהר, ועל־נקלה מצא אותו, במרחק חמשים, ששים צעדים מן המקום שאליו הגיעו. במקום זה היו מגדלי־הסוסים ההם מעבירים את סוסיהם לעבר הנהר השני, אשר מימיו בשום מקום לא היו עמוקים, אך חופיו היו מלאים שיחים ובצה ודרך לא היה לעבור בהם. אחרי שעברו אל העבר השני מיהרו בדרך מעלה־הנהר ורכבו ללא הפסקת־מנוחה עד הלילה. הדרך היתה קשה, כי אל הקהמליק השתפכו נחלים רבים ובמקומות אשר השתפכו רחבו ויצרו פה ושם בצות טובעניות. מדי רגע היה עליהם לבקש מקומות־מעבר או להתנהל בכבדות בתוך סבכי שׂיחים. סוסיהם עייפו מאד ובקושי גררו רגליהם. יש אשר שקעו רגליהם כה עמוק בבוץ עד אשר זגלובה דימה, כי שוב לא יוכלו עוד להוציאן. לבסוף הגיעו עד מקום שם היה החוף גבוה ויבש ומכוסה יער אלונים. ואולם הלילה כבר היה מלא והחושך כבד. לנסוע הלאה לא יכלו, כי בחשיכה עלולים היו לשקוע בבצה עמוקה, ועל־כן החליט האדון זגלובה לחנות שם עד הבוקר.
הוא פיתח את הסוסים, כּבל את רגליהם ושלח אותם אל המרעה, אסף עלים כדי מצע למשכב, פרש עליהם את השמיכות שהיו מתחת האוכּפים, ועליהן שם את את מעיל הלבד שלו ואמר אל הילנה:
– שכבי, העלמה, לישון, כי אין לך עתה דבר טוב מן השינה. הטל ירחץ את עיניך וייטב לך. גם אני אַניח את ראשי על האוכּף, כי עצמותי כאילו נפזרו. לא נצית פה אש, כי האור ימשוך הנה את מגדלי־הבקר, הנפוצים עם עדריהם בערבה. הלילה קצר, לאור היום ניסע מזה. ישני, עלמה, במנוחה. רצנו כארנבות. אמנם לא דרך ארוכה עברנו, אך טישטשנו את עקבותינו, עד אשר המוצא אותנו יוּכל גם לשׂטן. לילה טוב, העלמה!
– ליל מנוחה, אדוני!
הילנה כרעה על ברכיה ושעה ארוכה התפללה בנשאה את עיניה אל הכוכבים, והאדון זגלובה הטיל על גבו את האוכּף ונשאוֹ לא הרחק משם, אל מקום היפה ללינה, כי גבוה ויבש היה שם החוף, ועל כן גם נקי מיתושים. עלי האלונים העבותים יכלו גם להיות מחסה מפני הגשם.
שעה ארוכה נדדה שנתה של הילנה. מקרי ליל־אתמול ניצבו כמו חיים בזכרונה, מתוך החשכה הגיחו פני הנרצחים: דודתה ובניה, אשר כאחים נחשבו לה. נדמה לה, שהיא כלואה באכסדרה ההיא יחד עם גוויות וכי עוד מעט יופיע בוהון. היא ראתה את פניו החיוורים ואת גביניו השחורים, המכוּוצים מרוב כאב, ואת עיניו הנעוצות בה. חלחלה נוראה אחזה אותה. ומה, אם פתאום, בחשכה זו, האופפת אותה, תראה באמת את שתי העינים הנוצצות…
הירח הציץ רגע מבין העננים, הלבין בקומץ קרניו את חורש האלונים ועטה את הגזעים ואת הענפים צורות דמיוניות. השׂלָוים נשאו קול באחו, הקורא קרא בערבה; יש אשר נשמעו מרחוק איזה קולות מוזרים של עופות או של חיות־לילה. בקרבתה זוררו הסוסים, אשר כירסמו עשבים ובהיות רגליהם קשורות בחבלים התרחקו, תוך כדי דילוגים, מן הישנים. ואולם כל הקולות האלה הרגיעו את הילנה, כי פיזרו את המראות הדמיוניים מלפני עיניה והחזירוה אל המציאות. הם כאילו אמרו לה, כי האכסדרה ההיא, אשר ניצבה לנגד עיניה, וגויות קרוביה הנרצחים, ובוהון, החיוור, אשר עיניו מפיקות נקמה – כל אלה הם אך דמיון כוזב, פחד שוא. לפני ימים אחדים היה במחשבה בלבד, כי תימצא בלילה תחת כיפת השמים, בישימון, כדי להחרידה עד מוות, ואילו עתה, כדי להרגיע את נפשה, היה עליה לזכור, כי אמנם היא שוהה ליד הקהמליק, הרחק מחדרה, חדר־הנערה.
הקוראים והשלָווים יִשנוּ אותה בקריאותיהם. הכוכבים ניצנצו, הרוח נשב בענפי העצים, החיפושיות אשר על עלי האלונים זמזמו – וסוף סוף נרדמה. ואולם הלילות שבישימון גם הם צופנים בחוּבּם אפתעות. כבר נראו דמדומי הבוקר כאשר הגיעוּ לאזניה איזה קולות נוראים, איזה מלמולים, נחרות, ואחר־כך צריחת כאב כה איומה ומפחידה עד כי כמעט נקרש הדם שבעורקיה. היא קפצה ממקומה, מכוסה זיעה קרה, מבוהלת ונבוכה. פתאום חלף על פניה זגלובה, ראשו מגוּלה ואקדוחו בידו והוא רץ לעבר המקום משם הגיעו הקולות. כעבור רגע נשמע קולו: ״אוּ־הא! אוּ־הא!״ – קול יריה נשמע והכל נדם. להילנה נדמה, כי זה שנות מאות היא עומדת וּמחכה במקום הזה. לבסוף שוב הגיע לאזניה קולו של זגלובה מעבר החוף, מלמטה:
– הלואי שיאכלוכם הכלבים! וּלואי שיפשטו את עורכם מעליכם! ולואי שישאו אתכם הז’ידים על צוארוניהם!
קולו של זגלובה היה רווּי יאוּש.
– אדוני, מה קרה? — שאלה הילנה.
– הזאבים טרפו את הסוסים.
– הוי, ישו, מרים! את שניהם?
– האחד טורף, והשני פצוע במידה כזאת שגם מרחק מיל לא יעבור. הם רחקו מאתנו בלילה אך כשלש מאות צעדים, והנה אינם.
– מה נעשה עתה?
– מה נעשה? נקציע לנו מקלות ונרכב עליהם. האם אני יודע, מה נעשה? אין עצה. אני אומר לך, עלמה כבודה, כי השד בעצמו נטפל אלינו ואין להתפלא על כך, כי הלא הוא בודאי ידידו של בוהון, או גם קרוב משפחה לו. מה נעשה? אם אני יודע מה לעשות, יהפכני אלהים לסוס, ואז, לפחות יהיה לך, עלמה כבודה, סוס לרכּב עליו. יקראו לי נבל, אם הייתי מימי בצרה כזאת!
– ברגלינו נלך…
– יפה ההליכה לך, בת העשרים, אבל לי, שמן־הגוף, קשה לעבור אורח כדרך האכרים. ואף גם זה אינו נכון, כי פה אין אכר, אשר לא יהיה לו סוס, ואך הכלבים הולכי־רגל הם. המצב לאחר יאוּש, באלהים נשבעתי! אמנם לא נשב פה, כי־אם נלך, אך מתי נגיע לאותה זולוטונושה, אינני יודע. אם לא נעים לברוח גם למי שרוכב על סוס, להולך־רגלי על אחת כמה וכמה. אכן, הטעימנו הגורל את כל הרעה עד תּומה. את האוכּפים עלינו להשאיר פה, ואשר דרוש לנו כדי למלא בו את הקיבה, אשׂא אני על גבי.
– לא אתן, אדוני, שאתה לבדך תעמוס המשא, ואת הדרוש לנו גם אני אשא.
זגלובה נרגע למראה אומץ רוחה של הילנה.
– עלמה כבודה, – אמר, – אילו הרשיתי כזאת, כי עתה טורקי או פגן הייתי. לא לשאת משאות נבראו הידים הקטנות והלבנות האלה, לא לשאת משאות נבראו הכתפים הישרות האלה. אלהים יעזור לי, ואני לבדי אוכל לשאת, אך להינפש תכופות אהיה מוכרח, כי כל ימי נזהר הייתי יותר מדי מהרבות בזלילה ובסביאה, ועל־כן נשימתי קצרה. ניקח אתנו את השמיכות ומעט מזון, אשר בין כך, לא הרבה יִוָתר לנו ממנו, באשר עוד מעט נשב לסעוד לבנו כדי להתחזק.
הם ישבו לאכול, והאדון זגלובה שכח, כמובן, על אודות זהירותו, שבה התפּאר אך לפני רגע, והתאמץ, כפי הנראה, לרכוש לו נשימה ארוכה. לעת הצהרים הגיעו אל מקום, אשר, כנראה, שם היו עוברים לפעמים בני־אדם ועגלות, כי על החופים, מזה ומזה, ניכּרו עקבות אוֹפנים ופרסות סוסים.
– אולי זאת היא הדרך לזולוטונושה? – קראה הילנה.
– אולי, אך אין את מי לשאול.
אך סיים זגלובה דבריו ומרחוק הגיע לאזניהם קול בני־אדם.
– נסתתר נא, העלמה – לחש זגלובה.
הקול הלך הלוך וקרוב.
– התראה דבר־מה, אדוני? – שאלה הילנה.
– הנני רואה.
– מי הוא הבא?
– זקן־קבצן עוור ולירא בידו. נער נוהג בו. עתה הם חולצים מגפיהם. הם יעברו את הנהר ויבואו אלינו.
אחרי רגע נשמע שיכשוך המים, סימן, כי אמנם הם עוברים את הנהר. זגלובה והילנה יצאו ממחבואם.
– יהי אלהים מבורך!– קרא זגלובה בקול רם.
– לעולם ועד! – השיב הזקן העיוור – מי שם?
– נוצרים. אל תירא, זקן, הא לך מטבע.
– יתן לכם מיקוליי הקדוש בריאות ואושר.
– מאַין אתה בא, סבא?
– מבּרוֹברקי.
– והדרך הזאת לאן מובילה?
– לחַוות, לכפר…
– ואפשר להגיע בה לזולוטונושה?
– אפשר, אדון.
– המזמן יצאתם מבּרוֹברקי?
– אתמול בבוקר, אדון.
– וברוזלוגי הייתם?
– היינו. ואולם אומרים, כי אבירים באו שמה, כי קרב היה שם.
– מי אמר כזאת?
– בברוברקי אמרו. שמה בא אחד ממשרתי הנסיכה, והוא סיפר נוראות!
– ואתה לא ראית אותו?
– אני, אדון, איני רואה כלום. אני עיוור.
– והנער הזה?
– הוא רואה, אך אילם הוא, אני לבדי מבין אותו.
– הרחוקה הדרך לרוזלוגי? כי אנחנו לרוזלוגי הולכים.
– הו, רחוקה!
– ובכן אתה אומר, כי הייתם ברוזלוגי?
– היינו, אדוני.
– כן! – אמר האדון זגלובה ופתאום תפס את הנער בעורפוֹ.
– הו, נוכלים, גנבים, מנוולים, לרגל אתם הולכים, להסית את האכרים למרוד!
הו, פדוֹר, אלקסי, מַקסים, קחו אותם, פשטו מהם את בגדיהם ותלוּ אותם, או הטביעו אותם בנהר! הכום! מורדים, מרגלים הם! הכו, הרוֹגוּ!
והוא התחיל לנענע ולטלטל את הנער וצעקותיו גוברות מרגע לרגע. העיוור כרע על ברכיו וביקש רחמים, הנער השמיע נהימות מחרידות כדרך האלמים, והילנה הביטה אל המחזה בהשתוממות.
– מה אתה עושה, אדוני? – שאלה וכמעט לא האמינה למראה עיניה.
והאדון זגלובה צרח, קילל, את השאול הרגיז בשמות כל האסונות, הפגעים והמחלות, – איים בכל מיני עינוּיים ומות.
הילנה היתה סבורה, כי בינתו הסתתרה.
– הסתלקי מכאן! – קרא אליה – לא לך להביט אל אשר יהיה פה, הסתלקי, אני אומר לך!
פתאום פנה אל העיוור:
– פּשוט את בגדיך, תיש, ואם לא, לנתחים אנתח אותך!
ואחרי שהפּיל את הנער לארץ, פשט ממנו את בגדיו. העיוור שנבהל מאוד, השליך מידו בחפזון את הלירא, הסיר מעליו את ילקוטו ואת מעיל האיכּרים שלו.
– פּשוט את הכל! ואם לא, יהרגוך! – צעק זגלובה.
העיוור החל לפשוֹט מעליו את כותנתו.
העלמה, בראותה את המתחולל, מיהרה ללכת משם, לבל תיפּגע צניעותה במראה איברים עירומים, ובשעת בריחתה עדיין שמעה את קללותיו וצעקותיו של זגלובה.
אחרי שהרחיקה משם, עמדה ולא ידעה מה לעשות. בקירבת מקום ראתה עץ, אשר רוח סערה עקרה אותו והפכתו, וישבה עליו לחכּוֹת לבּאוֹת. לאזניה הגיעו נהימות האִלם, אנקות העיוור וקול המהומה, אשר הקים זגלובה.
סוף סוף נשתתק הכל. נשמעו אך ציוצי הצפורים ואיוושת העלים. אחרי רגע עלו מקרוב נשימותיו וצעדיו הכבדים של גבר.
זה היה זגלובה.
על כתפו נשא את בגדי העיוור ונערו, בידיו שני זוגות מגפים ולירא. בהתקרבו החל למצמץ בעינו השתומה, חייך חיוך קל ושאף רוח בכבדות. חזות פניו העידה, כי לבו טוב עליו.
– שום שמש בית־המשפט לא הירבה מעולם לצעוק כמוני עתה – אמר. – צעקתי, עד שניחר גרוני! ואולם קיבלתי את אשר רציתי. שלחתי אותם עירומים כבשעת היוָלדם. אם הסולטן לא ימנה אותי לפחה, או להוֹספּוֹדר על וָלכיה, יהיה כפוי טובה, כי על קדושי טורקיה הוספתי עוד שנים. 24) הו, נבלים! הם התחננו, כי אשאיר להם את כותנותיהם! ואולם אמרתי להם, כי עליהם להיות לי אסירי־תודה על אשר אינני הורג אותם. וראי נא, העלמה. כל אלה חדשים הם. גם המעילים, גם הנעלים וגם הכותנות. מה הסדר, אשר יוכל להיות שורר ברפובליקה זו, אם בני־חם הדוּרים כה בלבושם? ואולם הם היו ביום חגא בבּרוברקי, שם קיבּצו ממון לא מעט, ועל־כן קנו להם בשוק בגדים חדשים ונעלים חדשות. אף אחד מבין האצילים לא יראה שכר בעמל חרשוֹ את האדמה בארץ הזאת, כשכר אשר יאסוף קבצן נודד. מהיום והלאה אעזוב אומנוּת האבירים, ואארוב לקבצנים ליד הדרכים כדי לחמסם, כי רואה אני, שבדרך זו אצבור הוֹן בזמן מועט.
– אך לשם מה גזלת את אלה? – שאלה הילנה.
– לשם מה? העלמה, האם אינך מבינה? אם כן, כתרי נא זעיר וידעת לשם מה.
ובאמרו זאת לקח מחצית החפצים ופנה אל השיחים אשר על החוף. אחרי רגעים אחדים נשמעו מבין השיחים צלילי הלירא, ואחרי־כן יצא משם… לא עוד האדון זגלובה, כי אם ״דִיד״ אוקראיני אמתי, אשר תבלוּל בעינו האחת וזקנו שׂב. ה״דיד״ נגש אל הילנה, כשהוא שר בקול ניחר:
בַּזִּי הַבָּהִיר,
אָחִי מִלֵּדָה,
הַמַּגְבִּיהַּ עוּף,
הַמַּרְחִיק רְאוֹת.
העלמה מחאה כף ובפעם הראשונה מאז ברחה מרוזלוגי האירה בת־צחוק את פניה היפים.
– לולא ידעתי, כי אתה, אדוני, הוא זה העומד לפני, כי אז לא הכרתיך.
– אלא מה? – קרא האדון זגלובה – אל־נכון גם בחג המסכות לא ראית מימיך איש מיטיב להתחפש כמוני. זה עתה ראיתי את פרצופי במימי הקהמליק, ואם אמנם יימצא קבצן העולה עלי במראהו, מוכן אני להיתלות בילקוטי. גם שירים לא יחסרו לי. באיזה שיר תבחרי, העלמה? האשיר לך על ״מַרוּסיה בוֹהוּסלבקה״, על ״בּוֹנְדַריבנה״, או על ״מות סיֶרפּיַהוֹבה״? גם על אלה אשיר. נבל תקראי לי, אם לא אשתכר ללחם גם בין שפלי־אדם.
– עתה אני מבינה את המעשה אשר עשית ולשם מה פשטת מעל המסכנים הללו את בגדיהם, הלא אך כדי שתוכל ללכת לבטח בדרכך עשית זאת.
– אמנם כן, – אמר האדון זגלובה. – התדעי, עלמה כבודה? פה, מעבר לדניפר, המון־העם מושחת מאד, הרבה יותר מאשר בכל המקומות האחרים, ואך יד הנסיך עוצרת בעד השתוללותם של ההוללים האלה; ועתה, כאשר ישמעו, כי מלחמה בזפורוז׳ה וכי חמילניצקי הולך ומנצח, כל כוח לא יוכל לעצור בעדם מלמרוד באדוניהם. הלא ראית, עלמה, את מגדלי־הסוסים ההם, אשר כבר היו נכונים לפשוט את עוֹרנו מעלינו. אם ההטמנים לא ימהרו להשמיד את חמילניצקי, הנה בעוד יום, יומים תבער אש המרד בכל הארץ – ואיך זה אעביר אז אותך, עלמה כבודה, בין המוני המורדים? – והלא טוב היה לך להישאר בידי בוהון מאשר לנפול בידי אלה.
– הוי, כדבר הזה לא יהיה! טוב לי מזה המוות! – הפסיקה הילנה את דבריו.
– ואני בוחר בחיים, כי המות הוא ענין רק לפעם אחת וממנו לא יציל איש את נפשו וכל ערמה לא תעמוד לו. ואולם לפי דעתי, אך אלהים שלח לי את הקבצנים האלה. הפלתי עליהם אימה באמרי, כי הנסיך עם כל צבאותיו הולך וקרב, כמו שאמרתי למגדלי־הסוסים ההם. אל־נכון ישבו כשלשה ימים עירומים בתוך הסבך, ואנחנו נגיע בינתיים לזולוטונושה מחוּפּשׂים. אם נמצא שם את אחיך, עלמה, וגם עזרה נמצא – מוטב; ואם לא, נלך הלאה עד ההטמנים, או לנסיך נחכה, שאננים ובטוחים מפחד, כי לקבצנים אין לירוא מפני האכרים והקוזקים. גם דרך מחנה חמילניצקי נוכל לעבור בשלום. אך מפני הטטרים לבדם עלינו להישמר, כי אותך, בתור נער, יקחו שבי.
– אם כן, גם עלי להתחפּשׂ.
– כן. חדלי אפוא, עלמה, להיות קוזק, והיית נער־אכּרים נוהג בעיוור. אמנם פניך אינם דומים לפני בן־חם, וגם אני אינני דומה ל״דיד״, אך אין דבר, הרוח ישזוֹף את פניך, עלמה, ואני, בעקב ההליכה ברגל, כרסי תכחש. כל משמן בשרי יכלה בזיעה. כאשר שרפו הוָלכיים את עיני חשבתי, כי אסון נורא קרני, ועתה אני רואה, כי הפעם תועלת תצמח לי מכך, כי קבצן לא־עיוור מעורר חשד. את, העלמה, תאחזי בידי ותנהגי בי, ובשם אוֹנוּפרי תקראי לי, כי זה שמי הקבצני. ועתה מהרי והתחפשׂי, כי עת לנו ללכת לדרכנו, אשר תהיה ארוכה מאד, אם ברגל נלך.
האדון זגלובה התרחק, והילנה החלה להתחפש לנער נוהג בעוור. אחרי אשר רחצה בנהר, לבשה את גלימת האיכרים, חבשה את כובע הקש ושמה על שכמה ילקוט של עובר־אורח. למזלה היה הנער, אשר זגלובה פשט מעליו את בגדיו, דק גיזרה ובגדיו היו אפוא כפי מידתה.
זגלובה שניגש אליה עתה סקר אותה ואמר:
– אלי, לא אביר אחד היה נכון להסיר מעליו את לבושו ההדור, לוּ ידע, כי נער כזה ינהג בו, והוזר אחד אני יודע, אשר אל־נכון היה עושה כזאת. ואולם לשערות אלה נחוץ לשים קץ פעם אחת. ראיתי בסטמבול נערים יפי־תוֹאר, אך נער כזה לא ראיתי עוד.
– מי יתן, ויפי תארי לא יהיה לי למכשלה – אמרה הילנה.
ובכל־זאת נתחייכה, כי דברי־החלקות של זגלובה היו נעימים לאוזניה, אזני אשה.
– תוֹאַר יפה איננו מכשלה לבעליו לעולם, ואני יכול לשמש דוגמה מובהקת לכך, כי אחרי ששרפו הטורקים בגלץ את עיני האחת, אמרו לשרוף גם את עיני השניה, אך אשת הפחה בעיר ההיא הצילה אותי, וזה משום יפי תוארי הבלתי רגיל, ואת שרידי יפיי הנך, עלמה, יכולה לראות גם עתה.
– הלא אמרת, אדוני, כי הולכיים שרפו את עינך.
– אמנם וָלכיים, אך ולכיים שהיו לטורקים, ובגלץ היו הם משרתי הפחה.
– הלא גם את עינך האחת לא שרפו.
– אך מחום הברזל, אשר בו אמרו לשרוף אותה, עלה עליה תבלוּל. אחת היא: שרפו, או עשו תבלול. ומה אפוא אַת, עלמה כבודה, אומרת לעשות לצמותיך?
– ומה? צריך לקצץ אותן.
– צריך. אך במה נקצץ אותן?
– בחרבך, אדוני.
– בחרב טוב לקצץ ראשים, אבל לגוז בה שערות איני יודע באיזה אופן.
– ובכן, אדוני, אני אשב שעוּנה אל גזע העץ השׂרוע הזה, ואת שערותי אשים עליו, –––
– ואתה, אדוני, תקצץ. אך אל נא תקצץ גם את ראשי.
– אין לך לחשוש, העלמה. לא אחת קיצצתי בחרבי את הפתילות של הנרות בהיותי שכּוֹר ובנרות עצמם לא פגעתי. גם לך, העלמה, לא אגרום רעה, אף כי תהיה לי זאת הפעם הראשונה לנסות ידי במלאכה כזאת.
הילנה ישבה אצל העץ, ואחרי אשר שמה עליו את שערותיה הארוכות והשחורות, נשאה את עיניה אל האדון זגלובה.
– הנני נכונה – אמרה. – קצץ, אדוני.
היא חייכה אליו בעצב מה, כי צר לה על שערותיה, אשר גם כפות שתי ידים לא יכלו להכילן בתוכן. גם האדון זגלובה לא חש בנוח. הוא הסיר מעל העץ את קליפתו, כדי שייטב לו לקצץ עליו, ונהם:
– טפו! טפו! בוחר הייתי להיות לגלב ולגלח את פדחות הקוזקים, מאשר לקצץ את השערות האלה. הנני עתה בעיני כתלין הניגש אל עבודתו, כי הלא תדעי, העלמה, כי התלינים מקצצים את שערות ראשי המכשפות, שלא יתחבא בהן השד ולא יחליש בכוחו את מכאובי העינויים. ואולם את, העלמה, אינך מכשפה, ועל־כן רע בעיני המעשה הזה, אשר אם האדון סקשטוסקי לא יקצץ את אוזני בגללו, אפקפק באצילות שלו. הו, ידי רועדת. למצער עצמי את עיניך, העלמה.
– כבר – אמרה הילנה.
האדון זגלובה התרומם למעלה, כאילו ניצב במשוורות. החרב שרקה באויר וכרגע החליקה לארץ מעל חלקת הקליפה שפעת שער שחור וארוך.
– כבר! – אמר עתה זגלובה.
הילנה קמה מהר על רגליה וכרגע נפזרו שערותיה הקצרות ועיטרו ככִפה שחורה את פניה, שנתכסו בסומק בוּשה, כי קציצתן של צמוֹת עלמה היתה נחשבת בימים ההם לחרפּה גדולה, והיה במעשה הזה מצדה קרבן רב, אשר רק ההכרח אילצה להקריבו. גם דמעות נראו בעיניה. והאדון זגלובה, שלא היה שבע־רצון ממעשהו כלל וכלל, אף לא ניסה לנחמה.
– סבורני, כי הרהבתי בנפשי לעשות משהו מתועב מאד – אמר – ועוד פעם אני אומר לך, עלמה כבודה, כי על האדון סקשטוסקי, אם הנהו בחור כהלכה, לקצץ את אזני על המעשה הזה שלי. ואולם ברירה אחרת לא היתה לנו, כי לולא קיצצתי את שערותיך, כי עתה הכירו בך, כי לא נער אַת. עתה נלך, לפחות בבטחה. חקרתי את פי הקבצן על־אודות הדרך בהניחי את חרבי על צוארו. לפי דבריו, נראה בערבה שלשה אלונים, וסמוך להם גיא הזאבים, ואצל הגיא דרך לדֶמיַנובקה בואך זולוטונושה. הוא אמר, כי גם האכרים העגלונים נוסעים בדרך זו, ונוכל אפוא לעלות על אחת העגלות ולנסוע מעט. ימים קשים מאד הגיעו לי ולך, העלמה, ועד עולם נזכור אותם. עתה יהיה עלינו להיפרד גם מחרבותינו, כי גם לקבצן וגם לנערו לא נאה לחגור חרבות כמנהג האצילים. אחביא אותן מתחת לגזע העץ הזה, אולי יתן לנו אלהים ויבוא יום ומצאתי אותן. מלחמות רבות כבר ראתה חרבי זאת ובנצחונות רבים הסבּה. האמיני לי, העלמה, כי לולא קנאת בני־האדם, אשר ברשעתם הם מוציאים עלי דיבּה, כי הוגה אני אהבה למשקה החריף, כי עתה כבר הייתי מצביא מחנה־צבא. כן הוא תמיד בעולם הזה. אין בו יוֹשר! יען כי לא הלכתי אל האבדון ככסיל בחוֹשך, כי אם כקוּנקטטוֹר בשעתו ידעתי לאַחד בקרבי אומץ־לב עם תבונה, היה האדון זצ׳ויליחובסקי הראשון, אשר אמר עלי, כי מוג־לב הנני. הוא איש טוב, אך לשונו רעה. זה לא כבר חרק עלי שן על שאני מתחבר עם הקוזקים, אך לולא התרועעתי עמהם, אל־נכון לא היית, העלמה, יכולה להתחמק מידי בוהון.
ובדברו ככה הניח האדון זגלובה את החרבות מתחת לעץ השרוע וכיסה אותן בעלים ובעשבים ואחרי־כן שם על שכמו את הילקוטים ואת הלירא, לקח בידו את מקל הזקן המשוּבּץ אבני־חלמיש, נופף בו אחת ושתים ואמר:
– גם זה לא רע הנהו. גם בו אוכל להדליק נרות בעיני כלב או זאב ולהקהות את שיניו. הרע הוא, שעלינו ללכת ברגל, ואולם אין ברירה! נלך!
והלכו. הנער שחור־השער הלך לפנים והקבצן העיוור אחריו. הקבצן נהם וקילל, כי חם לו ללכת ברגל, אף כי רוח נשבה בערבה. הרוח הזו ליהטה את פני הנער היפים ועשאתם מוארכים ושזוּפים. עוד לא הרחיקו ללכת, והנה באו אל גיא ובו מעין, אשר מימיו הזכּים ניגרו אל הנהר קהמליק. אצל הגיא הזה, לא הרחק מן הנהר, ניתמרו על גבעה שלשה אלונים גבוהים, ואליהם שמו את פניהם הקבצן ונערו. כרגע מצאו את עקבוֹת הדרך, אשר היתה צהובה כוּלה מן הפרחים הצהובים, אשר צמחו עליה מבין גללי הסוסים. הדרך היתה שוממה מאין עגלונים ועגלותיהם ומאין פרים אמוצים ההולכים לאטם. אך פה ושם נראו עצמות בהמות, מלבּינות בלהט החמה, אשר הזאבים גררו והפקירון על הדרך. הקבצן ונערו הלכו בלי־הרף ונחו רק בהגיעם אל יערות, בצל עצי אלונים. הנער שחור־השׂער שכב על הדשא הירוק ונרדם והקבצן שמר עליו. הם עברו גם בנחלים, וכאשר המעבר בהם היה בלתי אפשרי היו עוברים דרך ארוכה לאורך חופיו עד שגילו מקום למעבר. יש אשר הקבצן נשא את הנער על זרועותיו ועבר אתו את הנחל, אשר חסם לפניהם את הדרך; אכן, היה זה קבצן בעל כוח כביר. כה הלכו לאטם עד הערב, ואז ישב לו הנער ליד הדרך ביער עצי אלונים, ואמר:
– כבר אפסה נשימתי וכוֹחי אזל. לא אלך הלאה. פה אשכב, עד אשר אֶגוע.
הזקן היה אחוז דאגה.
– הוי, הישימון הארור הזה! – אמר – לא חַוה, לא ישוב בני־אדם ואף לא נפש חיה אין בכל הדרך. ואולם אַל לנו להעצר פה ללינת לילה. הערב יורד, בעוד שעה יהיה חושך –אך הקשיבי, העלמה!
הקבצן החריש ורגע שררה דומיה עמוקה. ואולם פתאום נפסקה הדומיה על־ידי קול זועף ורחוק, אשר נדמה, כי הוא יוצא ממעמקי האדמה, אך באמת הגיע מן הגיא, אשר בקרבת הדרך.
– זאבים!– קרא האדון זגלובה – בלילה שעבר היו לנו סוסים, והזאבים אכלו אותם, עתה ינסו לאכול אותנו. אמנם יש אתי אקדח תחת גלימתי, אך אבק־השריפה אשר אתי, אינני יודע, אם יספיק לשתי פעמים, ואני אינני רוצה להיות למאכל־תאוה במשתה החתונה של הזאבים. התשמעי, עלמה – עוד פעם!
ואמנם שוב נשמעה יללה, ונדמה שמקרוב יותר.
– קומי, ילדתי! – קרא הקבצן. – ואם אינך יכולה ללכת, אשא אותך על זרועותי. מה אוכל לעשות אחרת? הנני רואה, כי קנית את לבי לחבּב אותך חיבה יתירה, וזהו בודאי משום שאני שרוי בלי אשה, ובנים כשרים לא אוכל להשאיר אחרי, ואם יש לי בנים לא־כשרים, הריהם ודאי מוסלמים, כופרים, כי ימים רבים ישבתי בטורקיה. אתי יחד תגוַע שושלת הזגלובּים, שחותם האצילות שלו וְצֶ׳לֶה. את, עלמה, תהיי לי למשען בימי זקנתי, אך עתה קומי, או עלי על כתפי ואשׂאך.
– רגלי כבדו כל כך, ששוב אינני יכולה לזוז.
– והלא אַת, העלמה, התפארת, כי חזקה את. ואולם, שקט! שקט! נבחת כלבים אני שומע, באלהים נשבעתי! אמנם כן, כלבים, לא זאבים, ובכן לא רחוקים הננו מן הכפר דמינובקה, על אודותיו סיפּר לי הקבצן העיוור. תודה לאל עליון! כבר אמרתי להבעיר עצים, כדי להניס באש את הזאבים. ואולם לוּ עשיתי כזאת, כי אז תקפה אותנו השינה, כי שנינו עייפים. כן־הוא, כלבים. השומעת אַת?
– בוא, נלך! – אמרה הילנה, שנתאוששה בבת־אחת.
אך יצאו מבין העצים, והנה ראו מרחוק אור יוצא מבתים רבים. נראו גם שלוש כיפּוֹת קטנות של כנסיה קתולית־יוָנית, אשר זה־לא־כבר כיסו אותן רעפים חדשים, ואלה הוארו עוד בדמדומי השמש השוקעת. נבחת הכלבים נשמעה רמה יותר מרגע לרגע.
– כן־הוא. דמינובקה לפנינו, ולא שום מקום אחר –אמר זגלובה. – את הקבצנים מקבלים בכל־מקום בסבר פנים יפות. אולי יתנו לנו מקום ללון וגם ארוחת־הערב, ואולי יוֹבילו אותנו אנשים טובים בעגלות הלאה. דעי־נא, עלמה, הכפר הזה אחוזת הנסיך הוא, ובכן אולי יושב בו סגן־סטרוֹסטה. ואם כן־הוא, נינפש שם וגם חדשות נשמע. אל־נכון כבר יצא הנסיך לדרכו. אולי קרובה ישועתנו לבוא, קרובה יותר מאשר אַת, העלמה, חושבת. ואולם! זכרי־נא, כי אילמת אַת. באמונה שנתבלבלתי קודם, כי הנה צוויתי עליך לקרוא לי בשם אוֹנוּפרי, ואולם אם אילמת אַת, הלא אינך יכולה לקרוא לי בכל שם שהוא. אני לבדי אדבר בעבורי ובעבורך, ואני, תודה לאלהים, מיטיב לדבּר בלשון האיכרים כמו בלשון רומא. הלאה! הלאה! הנה כבר קרובים הננו אל בתי הכפר הראשונים. אלי! מתי כבר יבוא הסוף לנדודינו? ולפחות יתנו לנו שיכר חם, והודיתי לאלהים גם על חלקי זה.
– האדון זגלובה החריש ושעה מועטה הלכו שותקים זה לצד זה.
אחרי כן שוב פתח לדבּר:
– זכרי, עלמה, כי אילמת אַת. אם ישאלך איש, הורי מיד באצבעך עלי ונהמי: ״הום, הום, הום! ניא, ניא!״ שׂמתי לבי וראיתי, כי פקחותך, עלמה כבודה, רבה, והלא חיינו תלוּיים בזה. מלבד אם ניתקל במקרה בגדודי ההטמן או הנסיך, כי אז נמהר ונאמר מי הננו, וביחוד אם יימצא בתוכם קצין נעים־הליכות ומודע לאדון סקשטוסקי. והרי אַת, עלמה כבודה, נתונה לחסותו של הנסיך ולא לך לירוא מפני אנשי הצבא. הוי! ומה האש הבוערת שם בבור? הנני רואה! ברזל מחשלים, נַפּחיה היא זו! וגם בני־אדם לא מעט הנני רואה שם, הבה נלך שמה!
ואמנם בניקרה, שהיתה כפרוזדור לגיא, ראו נפּחיה, אשר מארובּת־העשן שלה עלו ונתפזרו אלומות של זיקי־זהב ואילו הפתח הפתוח והחוֹרים הרבים אשר בכתלים היו מוארים אור בהיר, שלרגעים הואפל על ידי דמויות כהות שהתהלכו בפנים אנה ואנה. גם בחוץ, לפני הבית, נראו באפלת הלילה אנשים לעשרות, אשר התגודדו בקבוצות. מפנים הנפחיה נשמעו הנקישות הקצובות של הפטישים על הסדן, עד אשר הד קולן נשמע מסביב, וההד הזה התערב בשירים, אשר שרו האנשים שלפני הנפחיה, בהמולת שיחותיהם, בנבחת הכלבים. כאשר ראה האדון זגלובה כל־זאת, פנה מיד לעבר הגיא, הכה באצבעותיו על מיתרי הלירא ופתח בשיר:
הֵי, שָׁם עַל הָהָר
קוֹצְרִים יִקְצֹרוּ
וּלְרַגְלֵי הָהָר,
הָהָר הַיָּרוֹק,
קוֹזַקִים יַעֲבֹרוּ.
וכך, תוך כדי שיר, התקרב אל קהל האנשים, אשר עמדו לפני הנפחיה. התבונן על סביביו וראה, כי אלה איכּרים היו כולם, רוּבּם שיכּורים. כמעט ביד כל אחד ואחד מהם היה מוט עץ. בראש אחדים מהמוטות האלה היו תקועים מַגלים לארכם, או להבי־חנית. ואמנם הנפּחים שבפנים עסקו עתה בהתקנתם של הלהבים וביישורם של המגלים.
– הי, דיד! דיד! — קראו לעברו האנשים.
– יהי האל מבורך! — קרא האדון זגלובה.
– לעולם ועד.
– הגידו, בנַי, האם זאת היא דמינובקה?
– דמינובקה. ומה הענין?
– כי אמרו לי בדרך – ענה ה״דיד״ – שהאנשים פה טוֹבים, אוספים את העניים אל בתיהם, מאכילים ומשקים אותם, נותנים להם מקום ללון וגם כסף נותנים. אני זקן. דרך רחוקה הלכתי, והנער אשר אתי איננו יכול עוד להרים רגל. הוא אומלל, בי, הזקן, הוא נוהג, כי אינני רואה, עיוור הנני, אומלל. אלהים יברככם, אנשים טובים, ומיקוליי הקדוש ובעל־הנס יברככם, ואונופרי הקדוש יברככם. בעיני האחת נשאר לי מעט אור אלהים, ובעיני השניה חשכת עולמים; ככה אני הולך והלירא בידי, זמירוֹת אני מזמר והנני חי ומתפרנס, כצפורי־השמים, במה שנופל מידי אנשים טובים.
– ומאין אתה, דיד?
– הו, ממקום רחוק, ממקוֹם רחוק! אך הניחו לי ואשאף־רוח. ספסל הנני רואה אצל בית הנפח. שב גם אתה, אומלל! – הוסיף בהראותו את הספסל להילנה. – אנחנו מסביבות לֵדַוֶה, אנשים טובים. אך ממקומנו יצאנו זה־כבר, ועתה אנחנו הולכים מבּרוֹברקי, ששם נערך חג הכפּרה.
– ומה החדשות הטובות, אשר שמעת שם? – שאל איכּר זקן, אשר החזיק מגל בידו.
– שמעתי, שמעתי, אך אם החדשות אשר שמעתי טובות הן, אינני יודע. בני־אדם נאספו שם לרוב. על־אודות חמילניצקי אמרו, כי היכה את בן־ההטמן ואת האבירים. וגם זאת שמעתי, כי בעבר הנהר האוקראיני מתקוממים האיכרים על אדוניהם.
כרגע הקיפו האנשים את זגלובה, אשר ישב ליד הנסיכה הצעירה ומדי רגע נגע במיתרי הלירא.
– האתה, אבא, שמעת, כי האכרים מתקוממים?
– שמעתי, שמעתי. רע הוא גורלנו, גורל האכרים!
– ואולם אומרים, כי יבוא קץ לגורלנו זה.
– בקיוב מצאו בכנסיה על הבימה מכתב מאת ישו, ובוֹ כתוב, כי מלחמה נוראה ואכזרית תהיה ודם לרוב ישפך בכל אוקראינה.
האנשים אשר הקיפו כחצי־מעגל את הספסל, שעליו ישב זגלובה, נדחקו ונצטופפו עוד ועוד.
– אתה אומר, כי מכתב נמצא?
– נמצא, חי אנוכי! על אודות המלחמה, שפך־הדם… אבל אינני יכול להוסיף ולדבר, כי גרוני, גרון זקן אומלל, כבר ניחר.
– הא לך, אבא, ספל יין־שרוף, וספר־נא את אשר שמעת בעולם. גם אנחנו יודעים, כי ה״דידים״ הולכים ממקום למקום ומהם לא יעלם כל אשר יקרה בעולם. כבר היו אצלנו, וגם סיפרו, כי לאצילים נכון יום־שחור מידי חמילניצקי. זאת שמענו ומסיבה זאת הננו עושים לנו מַגלים וחניתות, שלא נהיה בין הנחשלים, אך עתה איננו יודעים מה לעשות, להתחיל, או לחכות לפקודה מאת חמילניצקי.
זגלובה הגיח אל פיו את היין השרוף, מצץ בשפתיו והתענג על המשקה, הרהר רגעים אחדים ואחרי־כן אמר:
– ומי אמר לכם, כי כבר באה העת להתחיל?
– אנחנו בעצמנו רוצים להתחיל!
– נתחיל! נתחיל! – קראו קולות רבים. – אם הזפּורוז׳יים היכו את האצילים, עלינו להתחיל.
המגלים והחניתות רטטו בידי האכרים החזקות והשמיעו קול צלצול מבשר רע.
אחרי־כן קמה דוּמיה לרגע, ועלו רק קולות הפּטישים המכּים על הברזל. המבקשים למרוֹד באדוניהם ציפּו לשמוע, מה יאמר ה״דיד״. ה״דיד״ חשב וחשב, ולבסוף שאל:
אנשי מי אתם?
– אנשי הנסיך ירמי.
– ואת מי תטבחו?
האכרים הביטו איש אל פני רעהו.
– האותו? – שאל ה״דיד״.
– לא נוכל…
– הוי, לא תוכלו, בני, לא תוכלו. הייתי בלובני ובעיני ראיתי את הנסיך. נורא הוא! כי יצעק, יחרדו העצים ביער, וכי ירקע ברגלוֹ, תבּקע האדמה. מפניו יחיל גם המלך, וההטמנים שומעים לפקודותיו והכל יראים מפניו. והצבא אשר אתו רב הוא מצבא החַן והסולטן. לא תעצרו כוח. לא אתם תחפשוהו, אך הוא יחפש אתכם. ועוד אינכם יודעים את אשר אני יודע, כי לעזרתו יבואו כל הלחים, וזאת לכם לדעת, כי כמספר הלחים – מספר החרבות!
דממה כבדה קמה בקהל; שוב נגע ה״דיד״ במיתרי הלירא והוסיף לדבּר בנשאו את פניו אל הירח:
– הולך הנסיך, הולך, ולצדו המוני נוצות אדומות בראש הפרשים והדגלים ככוכבי השמים וכברקנים על־פני הערבה לרוב. לפניו ירוץ הרוח, כחלילים יהמה ויאנק. האתם יודעים, בני, על־מה הוא נאנק? על גורלכם הוא נאנק. המות לפניו יהלך ומַגל בידו והוא מצלצל. האם אתם יודעים, על־מה הוא מצלצל? על צואריכם הוא מצלצל!
– אלהים ירחם! — קראו קולות נפחדים בלחש.
ושוב נשמעו אך קולות הפטישים.
– מי הוא פה הקומיסר של הנסיך? – שאל ה״דיד״.
– האדון גְדֶשינסקי.
– ואיהוּ?
– ברח.
– מדוע ברח?
– כי שמע, שמכינים אנחנו מַגלים וחניתות, על־כן נבהל וברח.
– אם ברח, אוי לכם, כי הוא יספר לנסיך את אשר אתם עושים.
– מה־זה אתה, דיד, צורח כעורב!? – אמר אכר זקן. – צרח־לך, ואנו מאמינים כי יום שחור נכון לאדונים. ובעבר האוקראיני של הנהר וגם בעבר הטטרי לא יהיו עוד לא אדונים ולא נסיכים, רק קוזקים יהיו, אנשים חפשים יהיו הקוזקים – ולא יהיה כל מס, כל ארנוניה, כל מכס המַשקים, כל מכס הרֵחים, כל מכס הדרכים – ויהודים לא יהיו עוד, כי כן כתוב במכתב ישו, אשר אתה בעצמך סיפרת לנו, כי נמצא. וחמיל חזק הוא, כמוהו כנסיך. ינסו נא את כוחם!
– יתן לו אלהים כוח ועוצמה!–אמר ה״דיד״. – רע הוא גורלנו, גורל האכרים. לפנים היו פני הדברים אחרים.
– למי האדמה? לנסיך; למי הערבה? לנסיך; למי היער? לנסיך; למי העדרים? לנסיך! ולפנים היה היער לאלהים, הערבה לאלהים; מי שבא ראשון, לקח לו, ומה שלקח היה שלו. עתה הכל לאדונים ולנסיך…
– יפה דיבּרתם, בּני! – אמר ה״דיד״. – ואולם אחת אומר לכם: אתם יודעים,
כי פה לא תוכלו לנסיך, ובכן זאת אוֹמר לכם: מי האיש, הרוצה לטבוח את האצילים, אַל־נא ישאר פה עד אשר חמיל והנסיך ינסו את כוחם, כי־אם יברח אל חמיל, – ובמהרה, ביום מחר יברח, כי הנסיך כבר יצא ממקומו. אם יפתה אותו האדון גדשינסקי ללכת לדמינובקה, לא יחַיה אתכם הנסיך הזה, כי־אם יהרוג אתכם ולא ישאיר לכם שריד – ועל־כן בּרחו אל חמיל. כאשר יהיו רבים מכם אצל חמיל, יחזק מאד ונקל יהיה לו להכריע את אויביו. הו! מה־מאד רבה וקשה העבודה אשר לפניו! בראשונה ההטמנים וחיל פולין לאין־מספר, ואחריהם הנסיך, החזק מכל ההטמנים. רוצו, בני, לעזור לחמיל ולזפּורוז׳יים, כי הם, החלכאים, לא יוכלו לאלה, והלא לחירותכם ולישוּעתכם הם נלחמים עם השרים. מהרו והצלתם את נפשכם מכף הנסיך וגם לחמיל תהיו לעזר.
– אמת הוא מדבר! – קראו אחדים מבין הקולות בצוותא.
– יפים דבריו!
– ידיד חכם!
– האם ראית את הנסיך בדרך?
– ראה לא ראיתיו, אך שמעתי בברוברקי, כי כבר יצא מלובני; כל מקום שימצא בו ואפילו חנית אחת, הוא שורף ומכלה והורג הכל, רק את השמים ואת הארץ הוא משאיר!
– אלהים ירחם!
– ואיפה נחפש את חמיל?
– הלא על־כן באתי הנה, בני, כדי להגיד לכם, איפה תחפּשוּ את חמיל. לכו, בני, לזולוטונושה, ומשם לטרֶחטימירוֹב, שם יחכה לכם חמיל, שמה יאספו כל האנשים מן הכפרים, הישובים והחווֹת, שמה יבואו גם הטטרים, כי אם לא ייאספוּ שם כולם, לא תעמדו בפני הנסיך ולא תוכלו לו.
– ואתה, אבּא, האם גם אתה תלך עמנו?
– הלוך לא אלך, כי רגלי הזקנות כבר נמשכות אל האדמה. אך אם תתנו לי עגלה וסוסים, אסע אתכם. ולפני הגיענו לזולוטונושה אלך לפניכם, כדי לראות אם חיל האצילים איננו חונה שם. אם יהיה שם, נפסח על העיר והלכנו משם לטרחטימירוב. שם ארץ הקוזקים. ועתה האכילוני והשקוני, כי אני הזקן רעב וגם נערי רעב. מחר בבוקר נצא מכאן ובדרכנו אשיר לכם על השר פוטוצקי ועל הנסיך ירמי. הוי, איומים הם האריות האלה! גדול יהיה שפך הדם באוקראינה, השמים אדומים מאד, וגם הירח כאלו רוחץ בדם. חלו־נא, בני, את פני אלהים, כי לא אחד מכם ימי לכתו על האדמה מעטים. וגם זאת שמעתי, כי מתים קמים מקבריהם ומייללים.
אימה נפלה על האכרים הנאספים. בלי־משים שלחו מבטים על סביבם, והחלו להצטלב ולהתלחש ביניהם ולבסוף קרא אחד מהם בקול רם:
– לזוֹלוֹטוֹנוֹשה!
– לזולוטונושה! – קראו כולם אחריו, כאילו בה מחסה והצלה להם.
– לטרחטימירוב!
– לאבדון הלחים והאדונים!
פתאום יצא מבין הנאספים קוזק צעיר, הניף חניתו וצעק:
– באט׳קי! אם מחר לזולוטונושה הולכים, נעלה־נא עתה על חצר הפקיד!
– על חצר הפקיד! – צעקו פה־אחד כמה עשרות אנשים.
– לשרוף! הרכוש לקחת!
ואולם ה״דיד״ הרים את ראשו, אשר עד אז היה מורד אל חזהו, ואמר:
– הו, בני, אל־נא תעלו על חצר הפקיד ואל־נא תשרפוהו, כי רעה גדולה תביאו עליכם. הנסיך וצבאו אולי סובב בקירבת המקום הזה, וכאשר יראה את להבות האש, יבוא הנה והרעה תבוא אתו. מוטב שתתנו לי לחם לאכול ומקום ללון. שבו בשקט ואל תלכו לבקש אסון.
– אמת הוא מדבר! – נשמעו קולות אחדים.
– אמת הוא מדבר, ואתה, מַקסים, כסיל!
– בוא, אבי, אלי ואכלת פת במלח ומעט תמד תשתה, ואחרי אשר תאכל לשׂבעה, תלך אל הגורן לישון – אמר אכר זקן בפנותו אל ה״דיד״.
זגלובה קם ממקומו ומשך את הילנה בשרווּל מעילה. היא ישנה.
– הנער האומלל עייף מאד, ועל־כן נרדם, אף כי הפטישים הולמים – אמר האדון זגלובה.
ובלבו חשב:
– הו, תוֹם־נעוּרים מתוק, אשר גם בין חרבות וחניתות יישן! מלאכי־מרום שומרים עליך ובזכותך ישמרו גם עלי.
הוא העיר אותה משנתה, ושניהם פנו אל הכפר, שהשתרע במרחק לא רב מן הנפחיה. הלילה היה בהיר, שוקט – הד קול הפּטישים ההולמים דלק אחריהם. האכר הזקן הלך לפניהם, כדי להורות להם את הדרך, ואדון זגלובה העמיד פני מתפלל ובלחש נהם:
– אֵל אלהים, חוסה־נא עלינו, החוטאים… התבונני, עלמה!… הקדושה והטהורה…מה היה גורלנו לולא היינו לבושים בגדי אכרים?… אנו על האדמה ונשמותינו פונות לשמים… אוכל יתנו לנו, ומחר ניסע לזולוטונושה, תחת ללכת ברגלינו… אמן, אמן, אמן… אולי יחפשנו בוהון ואז ימצא את עקבותינו, כי תחבולות עורמתנו לא תונינה אותו… אמן… אמן! אך יאחר את המועד, כי בפרוֹזורובקה נעבור את הדניפר, ושם ההטמן שולט… השד לא יוכל לצדיק… אמן… בעוד ימים אחדים תבער אש בכל הארץ הזאת, אך יעבור־נא הנסיך את הדניפר… אמן… יקח אותם המות השחור, יהיו לתלין לתליה… השומעת אַת, עלמה, איך הם צורחים, שם ליד הנפחיה? אמן… ימים רעים באים עלינו, ואולם נבל תקראי לי, אם לא אחלץ אותך, העלמה, מרעה, ואפילו אם יהיה עלינו לברוח עד וַרשה הבירה.
– מה אתה נוהם שם, אבי? – שאל האכר.
– לא כלום. לשלומכם אני מתפלל. אמן, אמן!…
– והנה ביתי…
– יהי אלהים מבורך!
– לעולם ועד!
–בואו ואכלתם פת במלח.
– ישלם לך אלהים כגמולך.
רגעים אחדים אחרי־כן סעד ה״דיד״ את לבו בבשר־כבש ובתמד, אשר אכל ושתה למכביר, ולמחרת היום ההוא בבוקר יצא עם נערו יחדיו בעגלה מרוּוחה לזולוטונושה, ואליו נילווּ אכרים לעשרות אשר רכבו על סוסיהם ובידיהם חניתות ומגלים.
הם נסעו דרך קְרַיֶבֶץ, צ׳רנוֹבּוֹי וקרוֹפּיבנה. בדרכם ראו, כי המרד כבר גועש. האכרים הזדיינו בכל־מקום, ידי הנפחים בגיאיות היו מלאות עבודה מן הבוקר ועד הלילה, ואך עוצמתו ושמו של הנסיך ירמי, שהטילו אימה בלבבות, עצרו עוד בעד התקוממות הדמים.
ובינתיים ומעבר לדניפר השתוללה הסערה בזעם. השמועה על־דבר המפלה בקורסון נפוצה חיש כברק בכל אוקראינה, וכל אשר נשמה באפו קם והצטרף למורדים.
פרק כא 🔗
למחרת בבוקר, לאחר בריחתו של זגלובה, מצאו הסמנים את בוהון חנוק למחצה במעיל, אשר האדון זגלובה חבשהו בו, ואולם מאחר שפצעיו לא היו קשים, התעורר מעלפונו עד מהרה והתאושש. הוא זכר את כל אשר נתארע, ונתקף בחמת זעם. הוא שאג כחית פרא, את ידיו הכתים בדם ראשו הפצוע ואת סכינו תקע באנשים, ועל־כן לא הרהיבו הסמנים לגשת אליו. הוא החליט לרדוף אחרי זגלובה, ומשום שלא יכול עוד לשבת על אוכף ולרכּב על סוס, פקד להביא לו עריסה יהודית ולקשור אותה באמצע, בין שני סוּסים, וכך, יושב בעריסה דפק בסוסים כמשוּגע והדהירם לעבר לובני, מהיותו סבור שזגלובה והילנה ברחו שמה. שוכב בין כרים וכסתות בעריסה וזב דם, חלף בערבה כרוח רפאים הממהרת לחזור אל קברה, בטרם יאור הבוקר. אחריו רצו הסמנים הנאמנים לו, אף כי אמרו בלבם, כי רצים הם לקראת מות בטוּח. ככה טסו עד וַסיליבקה, שם חָנה משמר מחיל הנסיך, שמנה מאה אנשי־צבא הונגריים, מחיל הרגלים. הקוזק הפרא, כאילו נמאסו חייו בעיניו, התנפל על חיל־המשמר הזה; הוא בעצמו הסתער ראשון, ולאחר קרב שנמשך שעות אחדות, השמיד את כל אנשיו, מלבד אחדים מהם, אשר השאיר כדי להוציא מפיהם בעינויים קשים את כל אשר הם יודעים על־אודות זגלובה והילנה. משנסתבר לו, כי כל אציל עם נערה לא עבר שם, לא ידע מה לעשות ומרוב צער קרע את תחבושות פצעיו. ללכת הלאה לא יכול עוד, כי כל הדרך עד לובני רחשה גדודי הנסיך, ותושבי וַסיליבקה, אשר נסו משם בעת הקרב, אל־נכון כבר הזהירו את הגדודים האלה מפניו. הסמנים הנאמנים לקחו אפוא את בוהון, אשר נחלש מאד מחמת זעמו, והחזירוהו לרוזלוגי. בשובם שמה, לא מצאו עוד גם עקבות החצר, כי אכרי המקום שדדו את כל אשר בו ושרפוהו על הנסיך וַסיל, בהניחם, כי כאשר יבוא איש מן הנסיכים לבית קוֹרצויץ׳ או הנסיך ירמי להנקם על אשר נעשה שם, נקל יהיה להם לגול את האשמה על ראש הקוֹזקים ובוהון. הם שרפו את כל הבנינים אשר היו שם, כרתו את עצי גן הדובדבנים, הרגו את כל משרתי החצר, בנקמם ככה בלי־חמלה את נקמתם מאת בני קורצויץ', אשר רדו בהם בפרך. בוהון פנה משם ופגש בדרכו את פלשניבסקי, אשר הלך מצ׳חרין אל הנסיך להודיעהו את דבר המפלה ליד המים הצהובים. בוהון שאל אותו, אנה ולאיזו מטרה הוא הולך, וכאשר נבוך ולא השיב דבר ברור, פקד בוהון להושיבו על מדורת אש, וכאשר נצלה בשרו מעט, סיפר את כל אשר ידע, גם את דבר המפלה וגם את דבר מנוסת זגלובה, אשר פגש אותו אתמול בדרך. בּוהון נשם לרוָחה. אחרי אשר תלה את פלשניבסקי, פנה משם וכבר בטח, כי זגלובה לא ימלט מידו. אמנם מגדלי־הסוסים המציאו לו ידיעות אחדות גם על־אודות הנמלטים, אך בעברו את המעברה, לא יכול עוד לדעת על־אודותם דבר. את הקבצן העיוור, אשר האדון זגלובה פשט מעליו את בגדיו, לא פגש בדרכו, כי זה הלך אל עבר המוֹרד של מימי קהמליק, ומלבד את היה נבהל מאד, עד כי הסתתר כשועל בסבך הסוּף.
בינתיים חלפו יום ולילה נוספים, ומאחר שהרדיפה בכיוון וַסיליבקה ארכה שני ימים, יכול זגלובה להרחיק ממנו ולהתחמק. מה אפוא יכול בוהון לעשות? בצר לו החיש לו עצה ועזרה סגנו, זאב־ערבות ותיק, קוזק אשר מימי נעוריו הסכין להתחקות בשדי־הפרא על עקבות הטטרים. – בט׳קו! – אמר – הם ברחו לצ׳חרין ובעורמה ברחו שמה, כי הטעו אותך, אך כאשר נודע להם מאת פלשניבסקי דבר נצחונות חמילניצקי ומפלת ההטמנים ליד המים הצהובים, שינוּ את מהלכם. אתה, בט׳קו, בעיניך ראית, כי ירדו מן הדרך ונטו הצדה. –אל הערבה?
– לו נטו אל הערבה, כי עתה מצאתי אותם, אך הם הלכו לעבר הדניפר, כדי להגיע אל ההטמנים – ובכן הלכו דרך צ׳רקסי, או דרך זולוטונושה ופרוחורובקה… ואף אם הלכו לעבר פּריסלב, אף כי לפי דעתי לא עשו כזאת, גם אז נמצא אותם! כה נעשה, בט׳קו: אחד מאתנו ילך לצ׳רקסי, ואחד לזולוטונושה, בדרך הרועים, – אף נמהר ללכת, כי אם יעברו את הדניפר, יגיעו אל ההטמנים, או הטטרים של חמילניצקי יקחו אותם שבי.
– צא אפוא אתה לזולוטונושה, ואני אמהר לצ׳רקסי.
– כדבריך, בט׳קו!
– אך הישמר והיזהר, כי זגלובה ערום כשועל הוא.
– גם אני ערום כמוהו.
אחרי אשר היתווּ להם את התכנית לרדוף אחרי זגלובה והילנה, פנו להם מיד, האחד לעבר צ׳רקסי והאחד לעבר זולוטונושה. בערב היום ההוא הגיע הייסוּל הזקן, אנטוֹן, לדמינובקה.
הכפר היה שמם. נשארו בו רק הנשים לבדן, כי כל הגברים הלכו אל מעבר לדניפר, אל חמילניצקי. כאשר הבחינו הנשים באנשים המזוינים, ההולכים וקרבים, הסתתרו בעליות ובגרנות, כי לא ידעו מי הם. אנטון חיפש זמן רב, עד אשר מצא אחת הנשים הזקנות, שלא חששה עוד מפני כל, ואף לא מפני הטטרים.
– איפה הגברים, אמא? – שאל אנטון.
– מנין לי לדעת! – השיבה בחשׂפה שינים צהובּות.
– אנחנו קוזקים, אמא, אל תיראי, לא מטעם הלחים אנו באים.
– הלחים? יקחם השד!
– לנו את הוגה ברכה?
– לכם? – הזקנה הירהרה רגע.
–ואתכם תיקח המגפה!
אנטון לא ידע מה לעשות, אך פתאום חרקו צירי דלת אחד הבתים ואשה צעירה ויפה יצאה אל החצר.
– הוי, קוזקים, שמעתי, כי אתם אינכם לחים.
– כן־הוא.
– ומאת חמיל אתם באים?
– כן־הוא.
– לא מאת הלחים?
– ולמה שאלתם לגברים?
– סתם כך שאלנו, אם כבר הלכו.
– הלכו, הלכוּ.
– יהי שׁם אלהים מבורך! אמרי לנו, צעירה, האם לא ברח דרך הכפר הזה אציל אחד, לח ארור, עם בתו?
– אציל? לח? אני לא ראיתי.
– כל איש זר לא היה פה?
– היה דיד. הוא הסית את הגברים ללכת אל חמיל, לזולוטונושה, הוא אמר. כי הנה יבוא הנסיך ירמי.
לאן?
– הנה. ומכאן ילך לזולוטוֹנושה. כה אמר הדיד.
– והדיד הסית את הגברים למרוד?
– הדיד.
– האם לבדו היה?
– לא. אילם היה אתו.
– ומה מראהו?
– מראה מי?
– מראה הדיד.
– הו, זקן, זקן מאד, בלירא ניגן ועל האצילים התאונן. אך אני לא ראיתיו.
והוא הסית את הגברים למרוד? – שאל אנטון עוד פעם.
– הוא.
– המ! חיי בטוב, אשה.
– לך בשם אלהים.
אנטון הירבה להרהר בדברים, אשר שמע מפי האשה הצעירה. לוּ היה הדיד ההוּא זגלובה המתחפש, כי עתה לא הסית את האכרים ללכת אל חמילניצקי. ואיפה סוסיו? הלא על סוסים רכבו בברחם. ולמה־זה היה לו להסית את האכרים למרוד ולהזהיר אותם מפני הנסיך ההולך וקרב? כל אציל לא יזהיר את האכרים מפני הנסיך, ולוּ ידע, כי הנסיך הולך וקרב, כי עתה נמלט אליו, ואם הנסיך נוסע לזולוטונושה, כאשר אמר האיש ההוא, ולדבריו אלה יש להאמין, הלא אל־נכון ישלם גמול הטבח בוַסיליבקה.
אנטון התחלחל בהעלותו זאת על לבו ומזוזות השערים לידם עבר דמו פתאום בעיניו לכלונסים מחודדים, אשר עליהם יושיבו אותם.
– לא! – חשב בלבו – הדיד הזה לא היה אלא דיד פשוט. אינני צריך לרוץ לזולוטונושה, אלא אם ברצונו לברוח דרך שם.
ואולם אם יברח שמה, מה יעשה אחרי אשר יבוא אל העיר הזאת? אם ישתהה שם, יבוא הנסיך ויהרגהו; אם ילך משם לפרוחורובקה ויעבור שם את הנהר דניפר, יתקל בהטמנים.
צר היה פתאום המקום בערבה רחבת־הידים לזאב הזקן, אף הרגיש, כי אם הוא לזאב ייחשב, הנה זגלובה הוא השועל הערום, אשר מפניו יימלט.
פתאם טפח בידו על מצחו.
ולמה הוביל הדיד ההוא את האכרים לזולוטונושה, אשר אחריה פרוחורובקה, ואחרי המקום הזה, מעבר לדניפּר –ההטמנים וכל מחנה צבא הממלכה?
אנטון החליט לנסוע לפרוחורובקה ויהי מה.
אם ישמע בהגיעו לפרוחורובקה, כי מעבר לנהר חונים צבאות ההטמנים, לא יעבור שמה, אך עם מורד הנהר ילך, ושם, ממול לצ׳רקסי, יתחבר עם בוהון. בדרכו גם ישיג ידיעות על־אודות חמילניצקי. מפי פלשניבסקי כבר נודע לאנטון, כי חמילניצקי כבש את צ׳חרין, כי את קריבונוֹס שלח לקראת ההטמנים, והוא עם טוהי־בּי התעתד למהר וללכת אחריו. אנטון, אשר היה איש־צבא מנוסה וידע היטב את המקומות ההם, הבין, כי הקרב בין צבא ההטמנים וצבא חמילניצקי כבר נערך. ואם כן הוא הדבר, עליו היה לדעת תוצאות הקרב הזה. אם הוכּה חמילניצקי, אז פשטו צבאות ההטמנים, ברדפם אחרי צבאות חמילניצקי, בכל המקומות אשר מעבר לדניפר, ואם כן אך לשוא יחפש את זגלובה. אפס, אם היכּה חמילניצקי את ההטמנים? … אמנם, אנטון לא שיער בנפשו, כי חמילניצקי יכול לנצח את ההטמנים. נקל להכות את בן־ההטמן מהכות את ההטמן; נקל להכות חיל־סיירים מהכות מחנה־צבא.
– הוא – חשב הקוזק הזקן בלבו – האַטמן שלנו היה מיטיב לעשות, אילו דאג לנפשו ולבשרו וחדל להגות בנערה. ליד צ׳חרין אפשר לעבור את הנהר ולהמלט משם בעוד מועד לסיץ׳. פה, בין ההטמנים והנסיך ירמי, יקשה עליו להחזיק מעמד.
תוך כדי הרהוריו אלה התקדם מהר בראש הסמנים אשר אתו לעבר הנהר סולה, אשר היה עליו לעבור בצאתו מדמינובקה, כדי להגיע לפרוחורובקה. הם באו אל מוהילנה אשר על שפת הנהר. שם האירה ההצלחה פנים לאנטון, כי אף אם היה הכפר הזה שמם גם־הוא כדמינובקה, בכל־זאת מצא מעבורות־שיט מוכנות וספנים, אשר העבירו את האכרים שברחו לעבר הדניפר. התושבים מעבר לדניפר לא נועזו למרוד, כי אימת הנסיך היתה עליהם, אבל מכל הכפרים, המוֹשבות והחוות ברחו האכרים, כדי להתחבר עם חמילניצקי ולהיספח אל גדודיו. השמועה על־אודות נצחון הזפּורוז׳יים ליד המים הצהובּים עשתה לה כנפים והגיעה לכל המקומות שמעבר לדניפר. ההמון הפּרוּע לא יכול לשבת על מקומו במנוחה, אף כי שם לא ידע כל לחץ, כי הנסיך אשר התאכזר, כאמור, אל המורדים, היה כאב רחמן לתושבים השקטים, ופקידיו לא העזו לעשות עוול להמונים, אשר הופקדו בּידיהם. ואולם ההמונים האלה, אשר זה־לא־כבר היו רוצחים ונהפכו לאכרים עובדי־אדמה, מאסו בחוק, במשטר החמוּר ובסדרים וברחו שמה, אל המקום, שממנו נשקפה להם התקוה לחיי־דרור פרועים. מכפרים רבים ברחו לחמילניצקי גם נשים. מצַ׳בַּנובקה ומויסוֹקה יצאו כל תושביהן, ושרפו את בתיהם, שלא יוכל איש מהם לשוב שמה. בכפרים, אשר בהם נשארו עוד מתי־מעט, מיהרו להזדיין ככל אשר יכלו.
אנטון שאל את הספנים, אם שמעו את אשר קרה מעבר לדניפר. אמנם שמעו, אך השמועות סתרו זו את זו, מעורבבות, מסורסות ולא־בהירות היו. אמרו, כי חמיל נלחם עם ההטמנים, אך יש שאמרו, כי הוכּה, ואחרים אמרו, כי ניצח. אחד האכרים, אשר ברח לדמינובקה, אמר, כי ההטמנים נלקחו בשבי. הספנים חשדו בו, כי הוא אציל המתחפש, אך לא הרהיבו עוז בנפשם לתפסו, כי שמעו, שצבא הנסיך הולך וקרב. הפחד הגדיל מאד את מספר צבאות הנסיך בעיני ההמונים, ואלה חזו אותם בדמיונם בכל המקומות, כי באותם הימים לא היה בכל החבל אשר מעבר לדניפר גם כפר אחד, אשר בו לא אמרו, כי חיל הנסיך הולך וקרב אליו. אנטון ראה, כי בכל מקום בואו חושבים, שהוא והסמנים אשר אתו הם פלוגה מחיל הסיירים אשר לנסיך ירמי.
ואולם מיד הרגיע את הספנים ושאל אותם לאכרי דמינובקה.
אכרי דמינובקה היו פה. אנחנו העברנו אותם לעבר השני, – אמר אחד הספנים.
– האם היה אתם דיד?
– היה.
– והיה אילם עם הדיד, נער קטן אילם?
– כן, חי אנכי.
– מה מראה הדיד?
– לא זקן, עב בשר, עיניו כעיני דג ובאחת מהן תבלול.
– זה הוא!– נהם אנטוֹן והמשיך לשאול: – והנער?
– הוי, אבי האַטמן? ככרוב היה. כמוהו לא ראינו עוד.
בינתיים הגיעו אל החוף.
אנטון כבר ידע את אשר עליו לעשות.
– הו, נביא את הנערה אל האַטמן – נהם לעצמו.
אחרי־כן פנה אל הסמנים.
– על הסוסים!
הם טסו כלהקת צפרים מבוהלות, אף כי הדרך היתה רעה. כי האדמה היתה מלאה בקיעים ושוּחות. והנה באו אל גיא גדול אחד, אשר בו היה מעין ולצד המעין דרך כבושה בידי הטבע. הגיא נמשך עד קַבְרַיֶץ, ובכן רכבוּ מהר דרך עשרות מילים בלי־הרף, ואנטון, על הטוב שבסוסים, בראשם. כבר ראו את המוצא הרחב אשר לגיא, ופתאום עצר אנטוֹן בכוח בסוסו, עד כי פרסותיו שרקו על האבנים אשר תחתיהן.
– מה זה?
המוצא נמלא פתאום אנשים וסוסים. חיל פרשים הופיע על הדרך והתיצב בשורות, ששה ששה בשורה. מספרם היה כשלוש מאות. אנטון נשא עיניו להתבונן, ואף כי היה חייל וָתיק וכבר הסכין לכל סכנה, זע לבו בקרבו ופניו חוורו כפני מת.
הוא ראה לפניו את הדרגונים של הנסיך ירמי.
לברוח לא יכול עוד, כי אך דרך מאתים צעד הפרידה בין אנטון ואנשיו ובין הדרגונים, והסוסים העייפים של הסמנים לא היו יכולים להרחיק הרבה כאשר ירדפו בעקבותם. ואמנם, כאשר ראו הדרגונים את הסמנים, דפקו בסוסיהם ומיהרו להתקיף אותם מכל צד.
– מי אתם? – קרא הקצין בקול מאיים.
– מאנשי בוהון אנחנו – אמר אנטון, בראותו, כי נחוץ להגיד את האמת, באשר צבע בגדיהם העיד עליהם מי הם. ואולם כאשר הכיר את הקצין, אותו ראה פעמים רבות בפריסלב, העמיד פנים צוהלות וקרא לעומתו: – האדון קוּשֶׁל! יהי שם אלהים מבורך!
– הוֹ, זה אתה, אנטוֹן! – אמר הקצין בהתבוננו אל פני הקוזק. – מה מעשיך פה? איפה האַטמן שלכם?
– האדון ההטמן הגדול שלח את האטמן שלנו אל הנסיך שר־הגליל לבקש ממנו, כי ישלח לו עזרה, ולכן נסע האטמן ללובני ועלינו ציוה לעבור בכפרים ולתפוש את הבורחים.
כיזב לו אנטון בלי כל חשש מאחר שידע, כי אם גדוד הדרגונים נוֹסע מעבר הדניפר, איננו יכוֹל עוד לדעת את אשר עשה בוהון ברוזלוגי ובוַסיליבקה ואת כל מעשיו האחרים.
אף על פי כן העיר קצין הדרגונים ואמר:
– האם אינכם אומרים להתגנב אל המורדים?
– הו, אדוני מפקד הגדוד – אמר אנטון – לו אמרנו להיספח אל חמיל, כי עתה לא היינו פה, מעבר לדניפר מזה.
– אמנם כן – אמר שר־הגדוד – אמת נכון הדבר ואין לפקפק בו. ואולם האטמן לא ימצא את הנסיך בלובני.
– איפה הנסיך?
– היה בפרילוקי. ייתכן כי יצא משם אתמול לחזור ללובני.
– צר לי מאד. ביד האטמן יש מכתב מאת ההטמן אל הנסיך. ואולם סלח־נא לי, אדוני, על שאלתי הבאה: האם אתה, רב־חסד, מוליך את הגדוד הזה מזולוטונושה?
– לא. אנחנו חנינו בקלנקי, ועתה הגיעתנו הפקודה, שכמותה נשלחה אל כל גדודי הצבא, ללכת ללובני, כי משם יגיח הנסיך בראש כל עוצמתו הצבאית. ואתם, לאן אתם הולכים?
– לפרוחורוֹבקה, כי האכרים צולחים שם את הנהר.
– האם רבים מהם כבר ברחו?
– הוי, רבים, רבים מאד!
– לכו, אם כן, בשם אלהים!
– רב תודות לך, אדון רב־חסד. יהי אלהים אתך.
הדרגונים פּינו להם דרך ביניהם, והפלוגה המשיכה דרכה אל מוצא הגיא.
בעברו דרך המוצא, עצר אנטון והאזין בדריכות עד אשר נעלמו הדרגונים מעיניו והד קולם האחרון נדם. אז פנה אל הסמנים ואמר:
– התדעו, כסילים, כי לולא עורמתי, הייתם בעוד שלשה ימים מוּקעים על הכלונסים בלובני. ועתה דיפקו בסוּסים, דיפקו ואל תחמולו, דיפקו עד אשר תצא נשמתם.
הסמנים דפקו בסוסיהם.
– ההצלחה עומדת לנו! – חשב אנטוֹן בלבו, – הצלחה כפולה: האחת, כי חיים נמלטנו מהם, והשנית, כי הדרגונים האלה לא מזולוטונושה באוּ וזגלובה לא נתקל בהם, כי לוּ פגש אותם זגלובה, כי עתה כבר היה בטוח מפני כל רדיפה אחריו.
ואמנם, היה זה מזלו הרע של זגלובה, כי לוּ פגש את האדון קוֹשל וגדודו הקטן, והיתה הצלחתו שלמה.
לעומת זה היכתה בו בפרוחוֹרוֹבקה כרעם השמועה על־אודות המפלה בקורסון. עוד בדרכו לזולוטונושה עברה השמועה בכפרים ובחווֹת, כי קרב גדול היה וחמיל ניצח, אך האדון זגלובה לא האמין לשמועה, מפני שידע מן הנסיון, כי כל שמועה הולכת וגדלה בין ההמון לממדים לא-ישוערו, וכי ביחוד אוהב ההמון הזה לספר פלאות על-אודות נצחונות הקוזקים. אוּלם בפרוחורוֹבקה לא יכול עוד לפקפק בשמועה ובנצחון הגדול אשר נחל חמילניצקי. האמת הנוראה והמבשרת אסון הממה אותו. חמיל היה המנצח, צבא הממלכה הושמד, ההטמנים הלכו שבי, וכל אוקראינה אחוזה אש המרד.
האדון זגלובה נבוך ברגע הראשון. אכן, הוא היה בכל רע. ההצלחה הסתירה ממנוּ את פניה גם בדרכו, כי בזולוטונושה לא מצא כל חיל-משמר. הכל בעיר חרקו שן על הלחים, והמצודה הישנה היתה עזובה. הוא לא פקפק עוד אף רגע, כי בוהון נמצא בעקבותיו וכי במהרה או כעבור זמן מה יגלהו. אמנם, הוא רץ כאילה לפני רודפיה, אך הכיר היטב את הסוס האביר הרודף אחריו וידע, כי הסוס הזה לא ינוח עד אשר ישיגהו. וכן בא אפוא האדון זגלובה בין המצרים: מאחוריו בוהון ומלפניו מרד-האכרים ההולך וסוער כים, הריגות, בּערות, גדודי הטטרים, המונים פרועים.
להימלט מן הרעה הזאת כמעט אי-אפשר, וביחוד עם העלמה, אשר הסבּה אליה את תשומת לב הכל, אף כי התחפשה בבגדי נער.
אמנם, לא לחינם היה האדון זגלובה אובד-עצות.
ואולם האדון זגלובה מימיו לא היה נבוך זמן רב. כי אף אם אבדו עשתונותיו היטיב להבין, ויותר מכּן להרגיש, כי מפני בוהון הוא ירא הרבה יותר מאשר מפני האש, המים, המרד, הטבח ואף מפני חמילניצקי בעצמו. לעצם המחשבה, כי אפשר שיפול בידי הקוזק האיום, סמר בשרו מפחד. “הלה ילמדני אפול בידו!” שינן לעצמו מדי רגע “ופה, לפני, ים המרד הולך וגועש!”
אך דרך הצלה אחת היתה לפניו: לעזוב את הילנה לנפשה ואלהים יעשה אתה כחפצו. ואולם האדון זגלובה מאן לעשות כזאת.
– אין זאת אמר אליה כי-אם בכשפים משכת את לבי אחריך, עלמה כבודה, ובגלל כשפיך אלה יפשיטו מעלי את עורי ויעשו ממנו תוּפּים.
ואולם לעזבה לנפשה לא חפץ ואף לא העלה על דעתו מחשבה כזו. מה אפוֹא היה בידו לעשות?
הא! – חשב בלבו לא עת עתה לחפש את הנסיך! מלפנַי ים, ובכן אקפוץ אל תוך הים הזה, למצער אעלם בו, ואם יעזור לי אלהים, אעברהו והגעתי אל החוף אשר מעברו השני.
והוא החליט לעבור את הדניפר ולהגיע אל חופו הימני.
ואולם לא דבר נקל היה לעבור את הנהר בפרוחורובקה. האדון מיקולי פוטוצקי החרים עוד בשביל קשׁצ 'ובסקי והצבא, אשר שלח אתו, את כל הספינות, המעבורות והסירות הגדולות והקטנות, אשר נמצאו בכל המקומות מפּריסלב ועד צ’חרין. בפרוחורובקה היתה אך מעבורת אחת, שבורה. למעבורת זו חכו אלפי אנשים, אשר ברחו מכל עבר הדניפר. כל הבּתים, המכלאות, הגרנות והרפתים אשר בכל הכפר היו מלאים אנשים ויוקר המזון האמיר. האדון זגלובה היה אנוס באמת להשתכר ללחם בלירא אשר בידו ובשיריו. כל היום לא יכול לעבור את הנהר, כי המעבורת התקלקלה שתי פעמים, ודרוש היה אפוא לתקנה. כל הלילה ישב עם הילנה על חוף הנהר בתוך קהל אכרים שכורים ליד מדורת-אש. ובלילה ההוא נשבה רוח קרה. הנסיכה הצעירה כרעה תחתיה מעייפות וכאבים, כי המגפים הכבדים, מגפיו של הנער האלם, אשר נעלה על רגליה, פצעו אותן. היא חששה, פן תתקוף אותה מחלה קשה. פניה חוורו, ברק עיניה היפות הועם, מדי רגע ברגע נתקפה פחד, שמא יכירו בה כי איננה נער, או מחשש שמא יופיעו פתאום אנשי בוהון, הרודפים אותה. בלילה הזה הזינו את עיניה במראה איום. האיכרים הביאו ממקום שפך הנהר רוֹס אצילים אחדים, אשר אמרו להימלט מפני שפעת הטטרים אל וישניוֹבצקי, ורצחום באכזריות נוראה. במרצעים ניקבו את עיניהם ואת ראשיהם שחקו בין אבנים. מלבד אלה היו בפרוחורובקה שני יהודים עם בני משפחותיהם. את אלה השליכו ההמונים הפראים אל הדניפר, וכאשר לא ירדו מיד במצולות, השקיעו אותם ואת נשיהם וילדיהם בעזרת אונקלים ארוּכּים. מעשי הרצח האכזריים האלה היו מלוּוים הוללוּת ושיכּרות. האיכּרים השיכּוֹרים עגבו על הנשים הסבואות והתעלסו עמהן. קולות הצחוק הפראי והנורא הילכו אימים על חופי הדניפר האפלים. אוּדים אדוּמים וגיצי-אש, שנסחפו בסערה ממדורות-האש, הועפו אל גלי הנהר לגווע שם. מפעם לפעם נתעוררה מהומה. מפעם לפעם קרא מי בקוֹלוֹ השתוי, הניחר, מתוך החשכה: "בני-אדם, הימלטו, ירמה הולך!" וההמון רץ אל החוף, רמס איש אל אחיו, נדחק אל הנהר. בתוך המהומה והמבוכה כמעט רמסו עד מות את האדון זגלובה ואת הנסיכה הצעירה. זגלובה קיבל לוג יין-שרוּף, שתה וגם אילץ את הילנה לשתות, כי אילולא זה היתה מתעלפת או נתקפת חום קדחת. לבסוף התחילו גלי הנהר מכסיפים ונוצצים. השחר עלה. היום עמד לבוא מעונן, קודר, חיוור. זגלובה התאמץ למהר ולעבור את הנהר. לאושרו כבר תוקנה אז המעבורת. אך הדוחק אצלה היה גדול מאד.
פּנוּ מקום לדיד, פּנו מקום לדיד! קרא זגלובה, בהחזיקו בהילנה בשתי זרועותיו המושטות לפניו, לבל ילחץ אותה ההמון הנדחק לעלות למעבורת – פנו מקום לדיד! אל חמילניצקי ואל קריבוֹנוֹס אני הולך! פנו מקום לדיד, אנשים טובים, קוזקים חביבים! הלואי שהמות השחור יחנק אתכם, אתכם ואת ילדיכם! אינני מיטיב לראות, אפול אל המים, את נערי, הנוהג בי, תטביעו. סוּרוּ, בני, ולואי שתתפרקנה עצמותיכם מתוך עווית, שתתפגרו, ויהיו נא פגריכם מוּקעים על כלונסים.
מתוך צעקות וקללות כאלה, בהתחננו ובהדפו חליפות את ההמון בזרועותיו החזקות, דחף תחילה את הילנה אל המעבורת, ואחרי שדחק גם את גופו הוא אל תוך המעבורת, שוב התחיל לצרוח:
– כבר רבים אַתם פה באניה, יותר מדי, למה אתם נדחקים כל כך? את המעבורת תטביעו, אם עוד תוסיפו להידחק הנה. די! די! גם תורכם יגיע, ואם לא יגיע, אין רע.
– די! די! צעקו האנשים, אשר כבר היו בתוך המעבורת. הפליגו! הפליגו!
המשוטים נמתחו והמעבורת הפליגה מן החוף. גל עז נשא אותה כרגע והסיטה עם הזרם בכיווּן דַמוֹנטוב.
כבר עברו מחצית רוחבו של הנהר, כאשר פתאום נשמעו מעבר חוף פרוחורובקה קולות צעקה וקריאות. מבוכה איומה קמה בין ההמונים, אשר נשארו על החוף; מהם שברחו כאחוזי טירוף לעבר דמוֹנטוב, מהם שקפצו אל הנהר, מהם שצעקו, הניעו ידיהם, או התנפלו על הארץ.
– מה־זה? מה־זה קרה שם? – שאלו זה את זה המפליגים במעבורת.
– ירמי! – קרא אחד מהם.
– ירמי! ירמי! נברח! – קראו אחרים.
המשוטים הכו בחזקה במים, המעבורת טסה חיש כסירה קוזקית קלה. באותו הרגע הופיעו אילו פרשים על החוף אשר בפרוחורובקה.
הפרשים התרוצצו על החוף, פנו כה וכה על סוסיהם, שאלו דבר־מה את האנשים, ולבסוף קראו אל האנשים אשר במעבורת:
– עמדו, עמודו!
זגלובה הטיל מבט וזיעה קרה כסתה אותו מכף־רגלו ועד קדקדו – הוא הכיר בהם את הקוזקים של בוהון.
ואמנם, על החוף ניצבו אנטון ומלוויו הסמנים.
ואולם האדון זגלובה לא היה מעולם, כאמור, נבוך זמן רב; כרגע התאושש, כיסה בידיו את עיניו, כאיש שאיננו מיטיב לראות ועליו להביט איזה זמן, עד אשר יראה את אשר לפניו, ואחרי־כן צעק בקול רם, כאילו הפשיטו מעליו את עורו:
– בנַי! אלה הם הקוזקים של וישניוֹבצקי! בשם אלהים והקדושה־וטהורה! מהרו לחתור אל החוף! לנשארים שם על החוף לא נוכל עוד להושיע, וכאשר נגיע אל החוף מעבר מזה, נבקע את המעבורת בקרדומות, כי אם לא נעשה ככה, לאבדון נלך כולנו!!
– מהרו! מהרו! נבקע את המעבורת! – צעקו אחרים.
הצעקות במעבורת החרישו את קולות הקוראים מפרוחורובקה. באותו הרגע עלתה המעבורת אל החוף, וכאשר עוד רבים מהם לא הספּיקו לעלות, כבר קרעו הראשונים את דפנות המעבורת וביקעו בקרדומות את קרקעיתה. קרשים וכפיסי־עץ עפו באויר. בחימה שפוכה הסתערו על המעבורת, והפכוה לערימה של קרשים ושבבים. הפחד הוסיף להם כח.
וכל אותה שעה עמד זגלובה וצעק:
בקעו! קרעו!! שרפו! הימלטו! ירמי הולך! ירמי הולך! ותוך כדי צעקותיו כיוון את עינו הבריאה לעברה של הילנה והחל למצמץ בה לאות, כי הוא מערים על האכרים.
בינתיים גברו הצעקות מן העבר השני של הנהר למראה המעבורת הניתצת, ואולם אחר שהצועקים היו רחוקים מדי לא נשמעו דבריהם. תנועות ידיהם נדמו מאַיימות, ועוד הגבּירו את בּולמוס ההרס.
אך נעלמה המעבורת ומלבות הכל פרצו קולות אימים ופחד:
הם קופצים אל הנהר! הם שוחים אלינו! – צרחו האכרים.
ראשון קפץ אל הנהר פרש אחד על סוסו, אחריו דפקוּ כמה עשרות בסוסיהם לרדת אל המים ופתחו במאמץ לצלוח את הנהר אל העבר השני. זה היה מעשה של העזת טירוּף, כי גאות הנהר באביב והזרם, שהיה חזק מאד, הקימו במים מערבּולות ונחשולים עזים. הסוסים לא יכלו לשחות הישר לפניהם, לרוחב הנהר, כי זרמי הגלים החזקים סחפום בכוח ובמהירות.
– לא יגיעו אל החוף!
– יטבּעו!
– יהי אלהים מבורך! הו! הו! הנה, סוס אחד כבר צלל!
– לאבדוֹן!
הסוסים כבר צלחו כשליש הנהר לרחבו, אך הזרם היה סוחפם הלוך וסחוף במורד הנהר. נראה, שכּוחם הולך ונחלש ולאט לאט שקעו עמוק יותר במים. וכבר הסמנים על סוסיהם שקועים עד טבורם במים. עברו רגעים אחדים. האכרים משלפּוּחה באו במרוצה לראות במתחולל: אך את ראשיהם מצליחים עתה הסוסים להחזיק על פני המים, והסמנים שקועים בהם עד החזה. ואולם כבר עברו כמחצית הנהר. פתאום נעלמו בתוך המים ראש סוס אחד וסמן אחד, אחריו השני, השלישי, הרביעי, החמישי… מספר השוחים הלך הלוך וקטן. דממת מות נשתררה בין ההמונים, שנצבו על החופים בשני עברי הנהר, אך כולם הלכו לאורך הנהר עם הזרם, לראות מה יהיה בסופם. כבר עברו כשני שלישי הנהר, מספר השוחים הלך הלוך וקטן עוד יותר, אך כבר נשמע קול נחרתם הקשה של הסוסים וקולות הסמנים, המזרזים אותם בקריאות־חיבּה; כבר נראה, כי אחדים מהם יגיעו אל החוף.
פתאום נקרעה הדממה על ידי קולו של זגלובה:
– הו, בנַי! תפסו ברובים! לאבדון משרתי הנסיך!
עשנים התפרצו, הרעימו יריות. זעקות־שבר הגיעו מן הנהר אל החוף ואחרי רגע נעלמו הסוסים, הסמנים, הכל נעלם. הנהר היה ריק, ואך אי במרחק, בין המערבּולות והנחשולים, השחירה מפעם לפעם בטן סוס, ויש אשר היבהב לרגע כובע אדום של סמן.
זגלובה הביט אל הילנה ומיצמץ בעינו.
פרק כב 🔗
הנסיך הווֹייבוֹדה האוקראיני ידע על דבר המפלה בקורסון עוד לפני פגשוֹ את האדון סקשטוסקי יושב על חורבות רוזלוגי, כי האדון פוֹלַנוֹבסקי, אחד מבני לויתו של הנסיך, הודיעהו את הדבר הזה בסַהוֹטין. לפני כן שהה הנסיך בפרילוּקי, ומשם שלח בידי האדון בּוֹגוּסלב משקביץ' מכתב אל ההטמנים, בו ביקש לדעת, איפה עליו להתייצב עם כל חילו. ואולם אחרי שעברו ימים רבים ומשקביץ' לא חזר, יצא הנסיך לפּריסלב, ומשם שלח גדודי סיור לכל צד, וגם פקודות הוציא אל כל הגדודים, המפוזרים במקומות רבים מעבר לדניפר, כי ימהרו לבוא ללובני.
ואולם הגיעו שמועות, כי כעשרים גדודי קוזקים, אשר חנו ליד גבולות הטטרים, נתפזרו או נספחו אל המורדים. הנסיך ראה אפוא פתאום, כי אנשי חילו מעטוּ, והדבר נגע ללבו, כי לא פילל מעולם, כי האנשים האלה, אשר פעמים רבות יצא בראשם ולנצחונות הוליכם, יבגדו בו ויעזבוהו. ואולם כאשר פגש את האדון פולנובסקי וכאשר נודע לו מפיו על דבר המפלה בקורסון, העלים את הדבר מידיעת הצבא, ויצא לעבר הדניפר, ברצותו ללכת בלי חַשב את דרכו, אל תוך הסופה והמרד, לנקום את נקמת ההטמנים, למחות את חרפת צבא־הממלכה או לנפול חלל במלחמה. היה סבור, כי מעטים ואולי אף רבים מחיל פולין ניצלו מן הטבח. לוּ נוספו אלה על צבאו בן ששת האלפים, יכול היה להתיצב במערכה לקראת חמילניצקי ולקוות לנצחון.
ובכן, כאשר חנה בפריסלב, פקד על ווֹלוֹבסקי הקטן ועל קוּשל, כי ישלחו את הדרגונים שלהם אל כל הכיווּנים, לצ׳רסקי, מנטוב, סיקֶרנה, בוצ׳אץ׳, סטויקי, טרחטימירוֹב, רז׳ישצ׳וב, כדי להביא לפריסלב את כל המעבורות אשר ימצאו בדרכּם. אחרי־כן היה על הצבא לצלוח את הנהר מן הגדה השמאלית ולבוא אל רז׳ישצ׳וב.
השליחים שמעו בדרכם מפי הבורחים, אשר פגשו בדרכם, על אודות המפלה בקורסון, ואולם בכל המקומות ההם לא מצאו אף מעבורת אחת, כי ההטמן הגדול של הממלכה אסף זה־כבר, כאמור, את מחציתן בשביל קשצ׳ובסקי וברבש, ואת השאר השחיתו ההמונים יושבי החוף הימני בפחדם מפני הנסיך. ובכל־זאת הצליח האדון ווֹלודיובסקי לעבור אל החוף הימני, בצווֹתו להתקין לו במהרה רפסודה מגזעי־עצים. שם תפש כעשרים קוזקים, אשר הביאם לפני הנסיך. מפּיהם נודעו לנסיך ממדיו העצומים של המרד, ומה איומות הן תוצאות המפלה בקורסון. כל בני אוּקראינה קמו כאיש אחד למרוד באדוניהם. המרד פרץ כשטפון במישור, השוטף ועובר בהרף עין ומכסה עוד ועוד שטחים ללא כל מעצור בדרכו. האצילים הגנו על עצמם במבצריהם הגדולים והקטנים, אך רבים מאלה כבר נכבשו.
כוחו של חמילניצקי נתעצם מרגע לרגע. הקוזקים שנתפסו אמרו, כי מחנהו מונה מאתים אלף איש, ובמשך ימים אחדים אפשר אף יוכפל מספרם. על־כן גם נשתהה אחרי הקרב בקורסון, כי שם חיכה להמוני האספסוף, אשר נהרו אליו מכל צד, ובינתיים גם הנהיג סדרים בצבאותיו הרבים. את המוני האספסוף חילק לגדודים, והפקיד עליהם מפקדי גדודים מבין האטמנים וראשי פלוגות הזפורוז׳יים – שלח פלוגות־סיור או גם דיביזיות שלמות לכבוש את המבצרים שבסביבות קורסון. הנסיך ירמי שקל כל זאת והבין, כי באין מעבורות ומאין יכולת להכין אותן לששת אלפי אנשיו בטרם יעברו שבועות אחדים, וגם משום כוֹחוֹ העצום של חמילניצקי, אין לו כל אפשרות לעבור את הנהר בסביבות המקום אשר שם הוא שוהה. במועצת־הצבא חיווּ את דעתם האדון פּוֹלנובסקי, שר־הגדוד בּרנובסקי, מפקד חיל־המשמר אלכסנדר זמוֹיסקי, האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי וּווּרצל, כי הצבא ינוע צפונה לעבר צ׳רניגוב, היושבת מאחורי יערות עבותים, משם ילכו ללוּבּיץ׳ ושם יעברו את הנהר למוּל ברַהין. הדרך הזאת היתה ארוּכּה ומלאה חתחתים, כי מן היערות הצ׳רניגוביים ועד ברהין השתרעו בצות גדולות, אשר גם לחיל־רגלים יקשה לעבור בהן, על אחת כמה לפרשים כבדים, לעגלות ולתותחים. ובכל־זאת טובה היתה העצה הזאת בעיני הנסיך, אך לפני צאתו לדרכו הארוכּה, אשר ממנה, כאשר חשב, לא ישוב עוד, נתאווה להראות עוד באי אלו מקומות בעבר־הדניפר שלו, כדי שלא לתת למרד לפרוץ תכף, לאסוף את האצילים אל תחת כנפיו, להפיל את אימתו על ההמונים ולהשאיר בלבם זכרון האימה הזאת, אשר היא לבדה תגן על הארץ ויושביה, שאינם יכולים לצאת בצבא, בשעה שהוא, הנסיך, יהיה רחוק מהם. מלבד זאת היו עוד בלובני הנסיכה גריזלדה ונערותיה, כל החצר וגדודי חיל־רגלים אחדים, והנסיך החליט לנסוע ללובני ולדרוש בשלום העיר הזאת בטרם יצא ולא ישוב לראותה עוד.
בו ביום יצא הצבא ובראשו האדון ווֹלודיוֹבסקי עם הדרגונים שלו, אשר אף כי כולם אוקראינים, היו נתונים במשמעת ברזל במסגרת צבא־הקבע ובנאמנותם עלו כמעט על כל שאר הגדודים. בארץ עדיין שרר שקט. באי אלו מקומות כבר בזזו כנופיות בריונים גם את החצרות וגם את האיכרים. רבים מאלה הושמדו בדרכים ושופדו על הכלונסים. האיכרים לא התקוממו בשום מקום. אך לבם ונפשם בערו באש. הם הזדיינו בסתר, ברחו מעבר לדניפר. ואולם פחדם עדיין שיתק את צמאון הדם והרצח. לאות מבשר רע אפשר היה לחשוב את הדבר, כי גם מהכפרים, אשר האכרים יושביהם לא הלכו אל חמיל, ברחו התושבים, כאשר ראו, כי חיל הנסיך הולך וקרב אליהם, כאילו יראו, פן יכיר הנסיך בפניהם את כל אשר בסתר לבבם וענש אותם על זממם הרע. ואמנם ענש הנסיך את התוֹשבים בכל מקום שמצא אף אות קל למרד, ומאחר שהיה חסר־מעצורים גם בשלמו גמול לטובים וגם ביסרו את הרעים, ענש אותם בלי מידה, בלי רחם. על־כן יאָמר, כי בשני עברי הנהר דניפר, מזה ומזה, השתוללו בימים ההם שני רוחות רעים: מעבר מזה – לאצילים –חמילניצקי, ומזה – להמוני המורדים – הנסיך ירמי. בקרב ההמון התלחשו אז, כי כאשר יפגשו שני אלה יחדיו, תכהה השמש והמים אשר בכל הנהרות יאדמו. ואולם שעת פגישתם לא קרובה היתה לבוא, כי חמילניצקי, זה המנצח ליד המים הצהובים, המנצח ליד קורסון, אשר היכה מכה ניצחת את צבא־הממלכה, לקח שבי את ההטמנים והיה ראש למאות אלפים אנשי־צבא, — ירא מפני האדון הזה מלובני, אשר אמר לחפּשׂ אחריו מעבר הנהר. צבאות הנסיך עברו את סלֶפּוֹרוֹד, והנסיך עצמו נתעכב בפיליפּוב, לשם מנוחה, ופתאום הודיעוהו, כי באו שליחים מטעם חמילניצקי ומכתב בידם והם מבקשים להתיצב לפניו. הנסיך ציוה להביאם לפניו תכף. נכנסו ששה זפּורוז׳יים אל חצר סגן־הסטרוֹסטה, ששם שהה הנסיך, ובעזות־מצח נכנסו, וביחוד ראשם, האטמן סוּחה־רוּקה, חדוּר גאוות נצחון אשר ליד קורסון ודרגת מפקד־גדוד, אשר ניתנה לו זה מקרוב. אך כאשר הביטו אל פני הנסיך, מיד נתפחדו כל כך, שנפלו לרגליו ולא יכלו להוציא הגה מפיהם.
הנסיך, אשר ישב מוקף גדולי אביריו, ציוה עליהם לקום מן הארץ ושאל אותם, מה הביאו אליו.
– מכתב מאת ההטמן הבאנו – השיב סוחה־רוקה.
הנסיך נעץ בקוזק את עיניו ואמר בשקט, כשהוא מדגיש כל מלה ומלה:
– מאת בן־בליעל, נבל ומרצח, לא מאת הטמן!
פני הזפּורוז׳יים חוורו, ונכון מזה, הוריקו, ובהורידם את ראשיהם עמדו שותקים ליד הדלת.
בינתיים ציוה הנסיך על האדון משקביץ׳ לקבל את המכתב ולקרוא אותו לפניו.
המכתב היה כתוב בהכנעה. בחמילניצקי – ואפילו לאחר נצחונו ליד קורסון – היתה יותר מערמת השועל מאשר גבורת הארי, הרבה יותר חמַת נחשים מאשר גאות הנשר, באשר זכר, כי הוא כותב אל וישניוביצקי. הוא החניף לנסיך, אולי רק כדי להרגיעו, למען אשר יוכל אחרי־כן לנשכו על־נקלה, אבל החניף. הוא כתב, כי כל מה שאירע, אך באשמת צ׳פּלינסקי אירע; ואם גם המר הגורל להטמנים הרי לא בו, בחמילניצקי, האשם, אך במזלם הרע ובלחץ, אשר הקוזקים נלחצים באוקראינה. ובכל־זאת הוא מבקש מאת הנסיך, כי לא יקצוף על זאת ויואיל לסלוח לו, ובגלל זאת יהיה תמיד עבד נאמן ונכנע לנסיך; ולמען אשר יטה את לב הנסיך לעשות חסד עם שליחיו ולהצילם מחמת הנסיך, הוא מודיע, כי את בן פמליתו של הנסיך, את האדון סקשטוסקי, אשר נתפס בסיץ׳, הוא מוציא לחפשי חי ושלם.
אחרי הדברים האלה באו במכתב תלונות על שחצנותו של האדון סקשטוסקי אשר לא רצה לקבל מאת חמילניצקי מכתבים אל הנסיך ובזה פגע בכבוד ההטמן אשר לו ובכבוד כל צבא זפורוז׳ה. ואמנם הגאוה הזאת והפגיעה בכבוד, אשר הקוזקים נשאו וסבלוּ תמיד מצד הלחים, היוּ הנסיבה לכל שנתחולל מאז המים הצהובים ועד קוֹרסוֹן. את המכתב סיים בדברי הבטחה, כי הוא מצטער על אשר קרה וכי הוא נאמן לרפובליקה ונכוֹן לשרתה כפי שיעלה ברצונו של הנסיך.
דברי המכתב הפליאו את שליחי חמילניצקי, כי עד אז לא ידעו את הכתוּב במכתב, והם שיערו, כי חמילניצקי כותב אל הנסיך קשות ודברי־חרפות, ולא בקשות. אולם ברור היה בעיניהם, כי חמילניצקי איננו רוצה להרגיז את הנסיך המהולל, ותחת לעלות עליו בראש כל חילו העצום, הוא מתמהמה, מתעה בהכנעתו, מחכה עד אשר יוּתש כחו של הנסיך במסעותיו ובקרבות, אשר יעשה כנגד גדודים בודדים; כנראה, חושש חמילניצקי מפני הנסיך, והבעת פניהם של שליחי חמילניצקי היתה עתה כנועה עוד יותר, ובעת אשר קרא האדון משקביץ את המכתב, התבוננו בשים־לב אל פני הנסיך, כדי ללמוד מהם, אם לא נכון להם המות מידי האיש האיום הזה. ואף כי בלכתם בדרך היו נכונים לקראת המות, הנה עתה תקפם הפחד. והנסיך שמע את דברי המכתב בשקט, אך לפעמים הוריד את עפעפיו על עיניו, כאלו רצה לעצור בעד הברקים שבהן לבל יתפרצו, והכרת פניו ענתה בו, כי הוא מושל ברוחו ובכעסו הנורא. כאשר סיים משקביץ׳ לקרוא, לא דיבּר עם השליחים דבר, אך ציוה את וולודיובסקי להוציאם משם החוצה ולשים עליהם משמר, ואחרי־כן פנה אל מפקדי גדודיו ואמר:
–גדולה היא ערמת האויב הזה, כי אחת משתי אלה: או שהוּא רוצה להפיל עלי תרדמה במכתבו זה, כדי להתנפל עלי בהיותי ישן, או שהוא אומר ללכת אל תוך הרפובליקה, שם יעשה חוזה, יקבל סליחה מאת השרים והמלך, ואז יהיה בטוח מכל רע. כי אם אחפוץ אז להלחם אתו, לא הוא, אך אנכי אעשה את מעשי למרות רצון הרפובליקה ולמורד אֵחָשב.
ווּרצל אחז בראשו לשמע דברי הנסיך.
– הוי, שועל ערום! – קרא.
– עוצו אפוא עצה, אדונים נכבדים – אמר הנסיך. – מה נעשה? הביעו דעתכם בגלוי, ואחרי־כן אומַר אני את דברי.
זצ׳ויליחובסקי הזקן, אשר זה־כבר עזב את צ׳חרין ונספח אל הנסיך, אמר:
– כחפצך, אדוננו הנסיך, עשׂה, אך אם נתונה לנו הרשות ליעץ, אומַר, כי ברב חכמתך ותבונתך, אדוננו הנסיך, הבינות את ערמת חמילניצקי, כי אמנם כדבריך כן־הוא; על־כן אני אומר, כי אין לשים לב למכתב זה, ולאחר שיוּבטח שלומה של הגבירה הנסיכה, צריך לעבור את הדניפר ולפתוח במלחמה בטרם יבוא חמילניצקי לידי הסכּמים כלשהם, חרפה תהיה זאת לרפובליקה, אם לא תעניש על עלבון נורא כזה. עתה (וכאן פנה אל מפקדי הגדודים) הנני מצפּה לשמוע את חַות דעתכם, אדוני הנכבדים, כי אולי שוגה אנכי.
מפקד משמר־המחנה, האדון אלכסנדר זמויסקי, היכּה בידו על חרבו.
– אדוני קצין־הדגל, חכמת ישישים מדבּרת מפיך. נחוץ לכרות את ראש־הפתנים הזה, בטרם יגדל ויבלענוּ.
– אמן! – קרא הכומר מוּחוֹביצקי.
יתר שרי הגדודים לא דברו דבר, אך היכו על חרבותיהם, כדוגמת מפקד משמר המחנה, נשפו, חרקו שן ואילו האדון ווּרצל פתח ואמר:
– אדוננו הנסיך! חרפה היא לשמך, הוד הנסיך, כי בן־הבליעל הזה הרהיב לכתוב אליך מכתב, כי רק כהאַטמן של מחנה הקוזקים תוארו ודרגתו מאושרים על ידי הרפובליקה, אבל חמילניצקי הוא הטמן כוזב, כי רק הוא בעצמו לקח לו את התואַר הזה. ולכן איננוּ בלתי אם מרצח, וזאת השכיל להבין האדון סקשטוסקי, אשר מאן לקחת את מכתביו אליך, אדוננוּ הנסיך.
– גם אני חושב כזאת –אמר הנסיך – ומשום שאותו אין ידי משׂגת, ישׂאו שליחיו בעונשו.
והוא פנה אל מפקד גדוד הטטרים, שומרי החצר, ואמר:
– אדון ויֶרשוּל, צו את הטטרים שלך לכרות את ראשי הקוזקים האלה ואילו את ראש המשלחת יוֹשיבו על כלוֹנס מחודד.
וירשול הרכּין את ראשו האדום כלהבה ויצא, והכומר מוחוביצקי, אשר כרגיל היה משכּך את כעסו של הנסיך, הרים כפות ידיו כמו לתפילה והביט אל הנסיך כמבקש חסד ורחמים מלפניו.
– יודעני, אדוני הכומר, את אשר בלבך – אמר הנסיך – אך לא אוכל למלא את חפצך. הדבר נחוץ לעשותו גם משום מעשי האכזריות שלהם מעבר לדניפר, וגם למען כבודנו וכבוד הרפובליקה. הדבר נחוץ לעשותו כדי להוכיח, כי עוד יש איש, אשר איננו ירא מפני הקוזק הזה וכי הוא רואה בו אךְ רוצח, כי אפילו הוא כותב את מכתבו בהכנעה, הריהו מתנהג בעזות ומשים עצמו שר ומושל על אוקראינה, ועל הרפובליקה הוא ממיט שואה, כמותה לא ידעה זה ימים רבים.
– אדוני הנסיך, אך את האדון סקשטוסקי, הוא כותב, שלח לחפשי – אמר הכומר בקול לא בוטח.
– תודה לך, הכומר, בשם סקשטוסקי על אשר אתה מדמה אותו למרצחים האלה, אשר שלח הנה חמילניצקי. – הנסיך הזעיף גביניו. – ועתה, די לנו בזה. הנני רואה – הוסיף בפנותו אל מפקדי־הגדודים – כי כולכם, אדוני, דעתכם היא, כי עלינו לצאת למלחמה; גם אני רוצה במלחמה. נלך אפוא דרך צ׳רניגוב, ובדרכנו ניקח עמנו את כל האצילים, וליד ברהין נעבור את הנהר, ואחרי־כן נמשיך דרומה. ועתה ללובּני.
– יהי אלהים בעזרנו! – אמרו מפקדי־הגדודים.
באותו הרגע נפתחה הדלת ונכנס רוזטבורובסקי, מפקד גדוד הוָלַכיים, אשר נשלח לפני יומַים בראש שלש מאות פרשים לסיוּר בחבל.
– אדוני הנסיך! – קרא – המרד מתפשט! האחוזה רוזלוגי הועלתה באש, בוַסיליבקה נהרג כל הגדוד ולא נותר ממנו איש.
– איך? מה? איפה? ניתכו השאלות מכל צד.
ואולם הנסיך הרים את ידו והשתיקם והוא בעצמו שאל:
– מי עשה זאת? בריונים או צבא כלשהו?
– אומרים, כי בוהון עשה זאת.
– בוהון?
– כן, בוהון.
– מתי אירע הדבר?
– לפני שלושה ימים.
– האם הלכת בעקבותיו? האם הדבקת אותו? האם תפסת ״לשון״?
– הלכתי בעקבותיו, להדביק אותו לא יכולתי, כי לאחר שעברו שלשה ימים נבצר ממני להדביקו. בדרכי חקרתי ודרשתי, וזה אשר נודע לי: הוא ואנשיו חזרו לעבר צ׳חרין, אחרי־כן נתפלגו: מחציתם הלכו לעבר צ׳רקסי ומחציתם לעבר זולוטונושה ופרוחורובקה.
כאן נכנס בדברים האדון קוּשׁל ואמר.
– והלא אני פגשתי את הגדוד, אשר הלך לעבר פרוחורובקה, כאשר סיפרתי לך, אדוני הנסיך. הם אמרו, כי בוהון שלח אותם שמה, כדי לעצור בעד האכרים מלברוח אל חמילניצקי, ועל־־כן נתתי להם להמשיך בדרכם.
– הסכלת עשׂה, אדון, אך איני מאשים אותך. קשה שלא לשגות פה, כאשר הארץ מלאה בגד והאדמה מתחת לרגלינו בוערת – אמר הנסיך.
פתאם תפס הנסיך בראשו.
– אלהים אדירים! – קרא – על זכרוני עולים הדברים, אשר אמר לי סקשטוסקי, כי בוהון אורב לעלמה הנסיכה לבית קורצויץ׳. עתה אנכי מבין, מדוע עלתה רוזלוגי באש. אל־נכון גזל את הנערה. הוי, ווֹלוֹדיובסקי! גש הנה! קח חמש מאות פרשים וצא עוד הפעם בדרךְ צ׳רקסי; ביחוביץ ילך בראש חמש מאות וַלכיים דרך זולוטונושה לפרוחורובקה. אַל תחוסו על הסוסים; אשר יביא לי את הנערה, יקח לו את ירמיובקה לאחוזה לכל ימי חייו. לזוּז! לזוּז!
אחרי־כן פנה אל מפקדי־הגדודים ואמר:
– אדונים נכבדים, ואנחנו ניסע דרך רוזלוגי ללובּני.
מפקדי הגדודים יצאו מיד נחפזים מחצר סגן־הסטרוסטה איש איש אל גדודו. הפרשים מיהרו לעלות על סוסיהם, ואל הנסיך הביאו את סוסו האביר, אשר עליו היה רוכב במסעות המלחמה. כעבור רגע יצאו הגדודים ונתמתחו בשורה ארוכּה, ססגונית ונוצצת בשפעת צבעיה על־פני הדרך הפיליפּובית.
אך יצאו מן החצר ולעיני החיילים נתגלה מחזה אימים. מעל הגדר, מבין הזרדים, נשקפו חמשה ראשי קוזקים כרותים אשר לובני עיניהם המתות והפקוחות הביטו אל אנשי־הצבא העוברים. ומרחוק, מאחרי הגדר, על גבעה ירוקה, פּירפּר ופירכּס האטמן סוחה־רוקה, אשר נתקע על כלונס מחודד. חודו של הכלונס כבר חדר ועבר מחצית גופו של המוּקע, אך שעות ארוכּות של גסיסה עוד נכונו לאטמן האומלל, כי עד הערב יהיה מפרכס ומפרפר ככה בטרם יבוא המות לגאלו מעינוייו. ואולם עתה, לא רק שעדיין חי היה, כי גם היסב את עיניו הנוראות אל הגדודים, אשר עברו שם; והעינים האלה הביעו: ״ייסר אתכם אלהים, אתכם ואת בניכם ובני בניכם עד דור עשירי, על הדם אשר אתם שופכים, על הפצעים, על היסורים! הכּרת תכּרתו אתם וזרעכם! יחולו עליכם כל הפגעים והאסונות! עם מר־המות תאָבקו כל הימים, אך גם למות וגם לחיות לא תוכלו!״ ואף כי קוזק פשוט היה זה, אף כי היה גוסס לא על מצע ארגמן ולא היה מכוסה שמיכות שזורות זהב, אך היה לבוש מעיל כחלחל, ולא בחדר שבארמון, אך תחת כיפת השמים, מוקע על כלונס, הנה אָצלו עליו עינוּייו אלה והמות אשר רחף מעל לראשו הוד נורא; הם הוסיפוּ למבטיו כוח איום כל־כך והרתיחו בעיניו ים של איבה נוראה כל־כך, עד אשר כולם הבינו היטב את אשר הוא רוצה לאמר – והגדודים עברו לפניו דוממים, והוא, בתוך זהב אור הצהרים, היה רם ונישא מעליהם, והאיר כלפּיד על הכלונס המחודד והמהוקצע…
הנסיך עבר בלי העיף עין, הכומר מוחוביצקי נשׂא את הצלב שבידו לעבר האומלל וצילבוֹ, וכבר עברו כולם, כאשר לפתע ואחד הנערים מגדוד ההוּזרים, מבלי לבקש רשות מאיש, היטה את סוסו אל הגבעה, ובהצמידו את אקדחו אל אוזן הקרבן, שם קץ לעינוּייו ביריה אחת. הכל נחרדו למראה מעשה־ההעזה הנוגד את המשמעת הצבאית ובידעם את יחסו החמוּר של הנסיך לגבי מעשים כגון אלה, מראש כבר נחשב בעיניהם בן-מות; ואולם הנסיך לא אמר דבר: אולי העמיד פנים כאילו לא שמע, או שקוע היה כדי כך במחשבותיו. עובדה היא, כי נסע הלאה בשקט, אולם בערב ציווה להביא לפניו את הנער.
הנער ניצב לפני הנסיך אחוז חרדת־מות, מדמה כי נבקעה האדמה תחת רגליו. והנסיך שאל:
– מה שמך?
– זְ׳לֶנְסְקִי.
– האתה ירית אל הקוזק?
– אני –גימגם הנער, אשר פניו היו חיוורים כפני מת.
– למה עשית זאת?
– כי לא יכולתי לראות בעינוייו.
הנסיך, תחת לרגוז על הנער, אמר:
– הו, אתה עוד תראה כל כך הרבה מעשי אכזריות מצדם, שהרחמים יתעופפו כעוף מלבך. ואולם על אשר ברחמיך חירפת את נפשך למות, יתן לך שר־האוצר בלובני עשרה זהובים אדומים, ומהיום והלאה תהיה משרתי האישי.
הכל תמהו על פסק דינו של הנסיך, אך פתאום הודיעו כי גדוד סיוּר חזר מזולוטונושה הקרובה, והכל ביקשו לדעת מה נשמע שם.
פרק כג 🔗
סקשׁטוסקי יושב על תל יסוריו. האביר, כידוע, דעתו נתבלעה עליו מכאב ויסורים, ורק לאחר שהכומר מוחוביצקי החזירו להכּרתו, הקיפוהו חבריו הקצינים, ברכו אותו לשלום וניחמוהו, וביחוד האדון לונגינוס פּוֹדבּיפּינטה, אשר למן ראשית השנה היה אחד מראשי הפלוגות בגדוד סקשטוסקי. הוא היה נכון לחלק עם סקשטוסקי כל צרה ותלאה, וכרגע נדר נדר חדש, כי יצום בכל יום שלישי בשבוע, אם ישלח אלהים את נחמתו לקצין. בין כה וכה הובל האדון סקשטוסקי אל הנסיך, אשר שהה בבית אחד האכרים. כאשר ראה הנסיך את חביבו, לא השמיע אף לא מלה אחת, כי אם פשט את זרועותיו לקראתו וחיכה. האדון סקשטוסקי הטיל עצמו מיד מתוך בכי בזרועות הנסיך הפתוחות, והנסיך לחץ אותו אל לבו, נשק על ראשו, והקצינים שהיו נוכחים במקום ראו דמעות בעיניו הנדיבות.
רק לאחר שהות מה פתח הנסיך ואמר:
– אני מקבל פניך, כאילו בן היית לי, כי הנה לא פללתי לשוב ולראותך. שא־נא באומץ־לב את סבלך וזכור, כי לאלפים יגיע מספר אחיך לצרה, אשר נשיהם, בניהם, אבותיהם וקרוביהם יאבדו מהם. וכטיפה הנעלמה בים, כן יעלם מכאובך בים המכאובים הגואה בארץ. כי עתים נוראות באו על ארץ מולדתנו האהובה, ולכן מי אשר לבו אמיץ וחרב הוא חגור, לא ישעה אל אבדתו הוא ולא יבכה אותה, כי־אם יחוש להציל את מולדתו זאת, ואת מצפונו ירגיע בידעו, כי מילא את חובתו, או ימות מות־גבורים ויזכה לכתר שמים, אשר בם אושר נצחים.
– אמן! – קרא הכומר מוחוביצקי.
– הו, אדוני הנסיך! בוחר הייתי לראות אותה מתה!– נאנק האביר.
– בכֵה לך, כי אבדתך גדולה, ואנחנו נבכה אתך, כי לא אל סְקִתִּים פראים ולא אל טטרים פגנים באת, כי־אם אל חבריך אוהביך, אך כה תאמר אל לבבך: היום אבכה על אסוני, ויום־המחרת אינו עוד שלי! – כי, דע לך, מחר אנחנו יוצאים לקרב.
– אלך אתך, הוד הנסיך, גם עד קצוי־ארץ, אך אינני יכול להנחם, כי צר לי מאד בלעדיה, עד אשר… אינני יכול, אינני יכול…
הקצין האומלל תפש רגע בראשו ורגע משנהו כירסם אצבעותיו בין שיניו כדי לעצוֹר בעד אנחותיו, כי סערת־היאוש חזרה לטלטל בו.
– אמרת: כרצונך, אלהים, כן יקום! – קרא הנסיך ברוגז.
– אמן, אמן! כרצונו כן יקום, אך את מכאובי אינני יכול לשכוח – השיב האביר בקול רועד.
וניכּר היה בו, כי נלחם, נאבק עם נפשו, עד אשר למראה יסוריו נראו דמעות בעיני הניצבים עליו, ואלה הרגישים יותר, כמו ווֹלוֹדיובסקי ופוֹדבּיפּינטה, הגירו נחלי־דמע. פידביפינטה שילב את ידיו וחזר בקול בוכים:
– אחי, אחי, משׁל־נא ברוחך!
–שמע־נא! – קרא הנסיך פתאום – הגיעתני השמועה, כי בוהון נחפז מכאן ללובני, כי בוַסיליבקה הרג את כל אנשי. אל־נא תתיאש. אפשר, שלא הצליח לתפשה. כי לולא כן, למה־זה הלך ללובני?
– אמנם כאשר אמר הוד־הנסיך כן־הוא! – קראו הקצינים. – האלהים ינחמך!
האדון סקשטוסקי פקח את עיניו, כאלו לא הבין את דבריהם, אך פתאם זרחה התקוה גם בלבו, ונפל והשתטח מלוא קומתו לרגלי הנסיך.
–הו, הוד־הנסיך! חיים, דם! – קרא.
ולא יכול לדבּר עוד. הוא נחלש כל כך, עד שהאדון לונגינוס הוכרח להרים אותו מן הארץ ולהושיבו על הספסל, ואולם חזות־פניו העידה בו, כי הוא מחזיק בתקותו, כטובע המחזיק בקרש שמצא, וכי מכאוביו עזבוהו. חבריו הפיחו בזיק התקוה, באמרם, אולי ימצא את העלמה הנסיכה בלובני. אחרי־כן הובילו אותו אל בית אחר ושמה הביאו תמד ויין. סקשטוסקי נתאווה לשתות, אך לא יכול, כאלו נסתּם גרונו! ואולם חבריו הנאמנים שתו, וכאשר הרבו לשתות, החלו לחבקו ולנשקו ולהביע השתוממותם למראה רזונו ואותות המחלה, שניכּרו על פניו.
– הרי מראה שלד לך! – אמר האדון דזיק כבד־הבשר.
– אל־נכון התעללו בך שם בסיץ׳, לאכול ולשתות לא נתנו.
– ספר את הקורות אותך שם!
– בפעם אחרת אספר לכם, – אמר האדון סקשטוסקי בקול רפה. – פצעוני וחליתי.
– פצעוהו! – קרא האדון דזיק.
– פצעוהו, אף כי ציר היה! – קרא האדון שׁלֶשִׁינסקי.
ושניהם הביטו זה אל זה משתוממים על חוצפתם של הקוזקים, ואחרי־כן חבקו איש את רעהו מרוב אהבתם לסקשטוסקי.
– האם ראית את חמילניצקי?
– ראיתיו.
– הגישוהו־נא הנה! – צעק מיגורסקי – ונבקע אותו חת־שתים!
בשיחות כאלה עבר עליהם הלילה. לפנות בוקר הודיעו, כי גם הגדוד, אשר הלך בדרך רחוקה, לצ׳רקסי, כבר חזר. הגדוד לא הדביק את בוהון ולא תפש אותו, ואולם ידיעות מוזרות הביא. הוא הביא אתו אנשים רבים, אשר מצא בדרך, והם ראו את בוהון יומים לפני כן. אמרו, כי בוהון רודף, כנראה, אחרי מי, באשר בכל־מקום שאל את האנשים, אם לא ראו אציל כבד־בשר בורח עם קוזק צעיר. והוא נחפז מאד ורץ כמטורף. האנשים ההם אמרו גם זאת, כי לא ראו כל נערה עם בוהון, כי לוּ היתה אתו נערה, כי עתה אל־נכון ראו אותה, כי לא רבים היו הסמנים, שנתלוו לבוהון. הדברים האלה עודדו את רוחו של האדון סקשׁטוסקי, אבל גם דאגה חדשה עוררו בלבו, כי לא היו מובנים לו כלל.
הוא לא הבין, מדוע נחפז בוהון תחילה לעבר לובני, התנפל על חיל־המשמר בוַסיליבקה, ואחרי־כן פנה פתאום לעבר צ׳רקסי. אמת נכון הדבר, כי את הילנה לא תפס, כי האדון קוּשל פגש את גדוד אנטון ובתוך הגדוד הזה לא נמצאה, והאנשים, אשר הובאו מעבר צ׳רקסי, לא ראו אותה בגדוד בוהון. איה אפוא היא? אנא נמלטה? האם ברחה? ואם ברחה, אנה פנתה? מדוע לא ברחה ללובני, כי אם לעבר צ׳רקסי, או זולוטונושה? ובכל זאת רדפו גדודי בוהון אחרי מישהו בדרך צרקסי ופרוחורוֹבקה! ומדוע שאלו הגדודים האלה לאציל ולקוזק צעיר? על כל השאלות האלה לא מצא סקשטוסקי מענה.
– עוצו עצה, הגידו, הסבירוּ לי, מה פשר כל הדברים האלה – שאל את הקצינים – כי בינתי קצרה מהבין.
– אני חושב, כי אל־נכון היא נמצאת בלובני, – ענה האדון מיגורסקי.
– לא, לא יוכל להיות – ענה לעומתו קצין־הדגל זצ׳ויליחובסקי – כי לוּ היתה בלובני, כי עתה מיהר בוהון להמלט לצ׳חרין ולא בא אל מקום ההטמנים, אשר על־אודות מפלתם לא יכול עוד לדעת. אם חילק את הסמנים ושלח אותם לשני כיוונים, אין זאת, אני אומר לכם, אדוני, כי אם לחפּש אותה שלחם, אותה ולא איש אחר.
– אך הלא לאציל זקן ולקוזק צעיר שאל?
– לא בינה יתרה דרושה לאדם, כדי להבין, כי אם ברחה, לא בשמלות אשה ברחה, אלא בבגדי־גבר התחפשה, לבל יוכלו לגלות את עקבותיה. על־כן אני חושב, כי היא הקוזק הצעיר, אשר אותו חיפּש בוהון.
– נכון הדבר, נכון הדבר! – קראו האנשים.
– אמנם כן. אך מי הוא האציל ההוא?
– אינני יודע זאת – אמר קצין־הדגל הזקן – אך אפשר לחקור את הדבר, הלא אל־נכון ראו האכרים, מי היה פה ומה קרה בזה. הביאו־נא הנה את בעל־הבית הזה.
הקצינים יצאו דחופים והביאו את האכר באחזם בערפו.
– איכר! – אמר זצ׳ויליחובסקי – האם היית פה בשעה שהקוזקים עם בוהון התנפלו על החצר?
האכר נשבע, כדרך האכרים, כי לא היה, כי לא ראה מאומה ואינו יודע מאומה, ואולם האדון זצ׳ויליחובסקי ידע, עם מי לוֹ ענין, ועל־כן אמר:
– הו, מאמין אני, פגן שכמותך, כי הסתתרת תחת הספסל בעת אשר שדדו את החצר. ספר זאת לאחרים ולא לי – הנה, פה מונח לפניך זהוב אָדום, ושם עומד המשרת והחרב בידו – בחר לך! מלבד זאת גם את הכפר נשרוף באש ועל אנשים נקיים תבוא רעה בגללך.
אז החל האכר לספר את אשר ראה. כאשר החלו הקוזקים להתהולל בככר אשר לפני החצר, הלך הוא ושאר האכרים לראות את אשר נעשה שם. שמעו, כי הנסיכה ובניה נהרגו, אך מיקוליי פצע את האטמן, והוא שוכב בלי רוח־חיים. מה היה לעלמה, לא יכלו לדעת. שאלו ומאום לא נודע להם. למחרת היום ההוא, כעלות השחר, שמעו, כי ברחה עם אציל אחד, אשר בא הנה עם בוהון.
– עתה אמת דבּרת! – אמר האדון זצ׳ויליחובסקי. – הא לך, אכר, זהוב אָדום.
הנך רואה, כי כל עוול איננו עושים לך. האם ראית את האציל ההוא? האם מאחד המקומות אשר בקרבת הכפר הזה הנהו?
– ראיתי אותו, אדוני, אך אינני יודע, מאין הוא.
– ומה מראהו?
– מסורבּל־בשר הוא, אדוני, וזקנו אפוֹר. והוא מקלל כשׁד. עיור הוא באחת מעיניו.
בשם אלהים! – קרא האדון לונגינוס –אין זאת, כי אם האדון זגלובה הוא האיש! או אולי אציל אחר? מה?
– זגלובה? שמע־נא, אדון! זגלוֹבה. יתכן הדבר! הוא התחבר עם בוהון בצ׳חרין. שניהם שתו יחדו ובקוביה שחקו. כן, זגלובה! זה מראהו!
שוב פנה האדון זצ׳ויליחובסקי אל האכר:
– האם האציל הזה הוא שברח עם העלמה?
– כן־הוא. כזאת שמענו אומרים.
– האם אתה מכיר את בוהון היטב?
– הו! הו! אדוני. הלא הוא ישב פה חדשים רבים.
– אולי הוציא האציל ההוא מכאן את העלמה על־פי רצונו של בוהון?
– לא, אדוני! הוא עקד את בוהון ומעיל חבש לראשו, ואת העלמה, אמרו, חטף, ונחפז להסתלק. האטמן יילל כזאב. בבוקר פקד לקשרו בעריסה בין שני סוסים ובדהרה יצא ללובני, אך לא הדביקם. אחרי־כן פנה לרוץ לעבר אחר!
– יהי שם אלהים מהולל! – אמר האדון מיגורסקי. – כי אם כן־הוא, אפשר שהיא בלובני. הוא לא מצא אותה בדרך לובני, ועל־כן רץ לצ׳רקסי.
האדון סקשטוסקי כרע על ברכיו ונשא תפילה לוהטת.
–הו, הו! – נהם קצין־הדגל הזקן. – לעולם לא הייתי מעלה על דעתי, כי האדון זגלובה יעז להתגרות בלוחם עז־נפש כבוהון. אמנם לבו רחש טוב לאדון סקשטוסקי על התמד המצוין מלובני, אשר שתינו יחדיו, ולא אחת דיבּר אתי על התמד ההוא ובשם אביר מפואר כּינה את סקשטוסקי… הו, הו! כמעט אינני יכול להאמין, כי זגלובה עשה כזאת, כי הלא גם בכסף בוהון שתה לא מעט. לא פללתי, כי יעצור אונים לעקוד את בוהון ולגנוב את העלמה, כי למוג־לב חשבתי אותו תמיד. אמנם פיקח הוא, אך שקרן גדול, ואנשים כאלה אומץ־לבם אך בפיהם הוא.
– יהי זגלובה את אשר הנהו. דיינו, שהוציא את העלמה הנסיכה מיד מרצח, – קרא האדון וולודיובסקי. – ומשום שאיננו חסר עצות ותחבולות, אל־נכון יברח אתה למקום מבטחים.
– הלא דמו בראשו, אם לא יימלט – אמר מיגורסקי.
אחרי־כן פנה אל האדון סקשטוסקי ואמר:
– הנחם־נא אפוא, חברי הנעים!
– כולנו נהיה שושבינים לך!
– ונשתה לשכרה ביום חתונתך!
וזצ׳ויליחובסקי הוסיף:
– אם ברח מעבר לדניפר ודבר המפלה בקורסון נודע לו, עליו היה לחזור לצ׳חרין. ואם כן עשה, נמצא אותו בדרך.
– נרים כוס למען סיומם המוצלח של דאגותיו וצרותיו של חברנו! – קרא שלשינסקי.
החלו לשתות לחיי האדון סקשטוסקי, לחיי העלמה הנסיכה, לחיי הבנים אשר יוָלדו להם וגם לחיי האדון זגלובה, וכה עבר עליהם הלילה. כעלות השחר הריעו בחצוצרות והצבא יצא ללובני.
הצבא עשה את דרכו במהירות, כי גדודי הנסיך נסעו בלי עגלות־המשא. האדון סקשטוסקי אמר להחיש את מסעו בראש גדוד הטטרים, אך חלש היה מאד וגם הנסיך ציוָהו לרכב על ידו, כי ביקש לשמוע מפיו על כל הקורות אותו בסיץ׳. האביר סיפר אפוא את כל קורות מסעו, על אודות ההתנפלות עליו בחורטיצה ועל דבר שביו בסיץ׳. אך על אודות ריבו עם חמילניצקי לא סיפר, לבל יהיה כמתפאר. הנסיך נרגז מאד בשמעו, כי לגרודזיצקי הזקן לא היה אבק־שרפה ועל־כן לא הבטיח להגן על המבצר זמן רב.
– אין לתאר בדברים את הנזק הרב – אמר – כי המבצר היה יכול להפריע למורדים ולקצץ בהם. האדון גרודזיצקי אדם גדול הנהו, מעוז ומגן לרפובליקה אשר בו התפאר. מדוע לא הודיעני, כי אשלח לו אבק־שרפה? הרי היה מקבל את חלקו מן המרתפים אשר בלובני.
– הוא סבור היה, כנראה, כי ההטמן הגדול מחויב היה, בתוקף משרתו, לזכור ולספק לו אבק־שרפה. – אמר סקשטוסקי.
– אמנם כן, – אמר הנסיך ונשתתק.
אולם אחרי רגע המשיך ואמר:
– לוחם זקן ומנוסה הוא ההטמן הגדול, אך בטח בכוחו יותר מדי ובזה המיט שואה על עצמו. הלא הוא זילזל בכל המרד הזה, וכאשר חשתי להציע לו עזרה, לא היה הדבר לרצון לו. הוא לא רצה לחלק מתהילת נצחונו לאחר; חושש היה, פן יאמרו כי אני המנצח …
– גם אני סבור כך – אמר האדון סקשטוסקי בכובד־ראש.
– סבור היה, כי בשוטים ירגיע את זפורוז׳ה, והנה זאת אשר באה עלינו. האלהים ענש על הגאוה. בעקב הגאוה הזאת, שאינה לרצון לאלהים, אובדת הרפובליקה, דומה כי נקי מאשמה אין בתוכנו…
הצדק היה עם הנסיך, כי אפילו גם הוא לא היה נקי מאשמה. לפני זמן לא רב ביותר, כאשר ריב היה לו עם האדון אלכסנדר קוניצפולסקי על־אודות הַדיַץ', יצא לורשה בראש ארבעת אלפים איש, אותם ציוה, כי אם יחליט הסינט, שעליו להישבע, יחדרו אל בית הסינט ויכו לפי־חרב את כל הנמצאים שם. וכזאת עשה רק מפני גאותו, כי חפץ שיאמינו לדבריו בלי שבועה. אולי עלה ברגע ההוא זכר המעשה הזה לפניו, כי שקע בהרהוריו – והמשיך לרכב הלאה דומם ומבטי עיניו תועים על פני מרחבי הערבות – ואולי הרהר בגורלה של הרפובליקה, אשר אהב בכל לבו ובכל מאודו והצפויה כעת ליום עברות וזעם.
אחרי הצהרים נראו מחוף סולה הגבוה כיפות הכנסיות קתוליות־יווניות אשר בלובני, והגג המתנוצץ והמגדלים המחודדים של הכנסיה הקתולית־רומית על שם מיכאל הקדוש. גדודי הצבא נכנסו אל העיר לאטם וכה עבר כל היום. הנסיך פנה תכף אל טירתו, שבה לפי הפקודות אשר נשלחו שמה מראש, כבר היה הכל מוכן לדרך; והגדודים פשטו בעיר וקבעו את חניית לילם ברחובות, אף כי לא נקל היה לחנות שם, כי המוני פליטים נתאספו אז בלובני. בעקב השמועות אשר פשטו בארץ על־אודות מלחמת־האחים, ההולכת ומתפשטת בחוף הימני, ומחמת סערת־המרד, אשר גברה מאד בין האכרים, נמלטו ללובני כל האצילים מעבר לדניפר. נהרו שמה גם האצילים יושבי מקומות רחוקים, הם ונשיהם, בניהם, משרתיהם, סוסיהם, גמליהם וכל עדריהם. באו שמה גם פקידי הנסיך, סגני סטרוסטוֹת ונושאי משרות שונות מבני האצילים, חוֹכרי אחוזות, יהודים – בקיצור, כל אלה, אשר נגדם כיוונו המורדים את נשקם. מראה לובני היה אז כמראה עיר ביום שוק גדול. שזמנו הוא אחת בשנה, כי שם נמצאו גם סוחרים בני מוסקבה וטטרים בני אסטרַחַן, שנסעו עם סחורותיהם באוקראינה ומפני המלחמה נמלטו שמה. בשוק עמדו אלפי עגלות, שונות בצורתן אלה מאלה, עגלות שאופניהן מחושקים בזרדים, וכאלה שאופניהן בלי חישוקים והם מחוטבים מגזר־עץ אחד; עמדו עגלות־הענק של הקוזקים ועגלות האצילים. הנכבדים שבאורחים שהו בארמון ובבתי־אחוזה, ויתר העם באוהלים שהוקמו ליד הכנסיות. ערכו מדורות־אש ברחובות ובשלו אוכל. בכל העיר שׂרר דוחק, מבוכה והמולה כבכוורת דבורים. בגדים שונים וצבעים מצבעים שונים; אנשי חילות הנסיך, בני דגלים שונים, גדודי רגלים בני הונגריה, שומרי חצרות השרים, יהודים במעיליהם השחורים, אכרים, ארמינים החובשים מצנפות ירוקות, טטרים באדרות־שער. האויר היה מלא שאון שפות שונות, קריאות, קללות, בכי־ילדים, נבחת־כלבים וגעית־בקר. ההמונים האלה קדמו בשמחה את פני הגדודים הבאים, כי ראו בהם מושיעים ומצילים. רבים הלכו לקרוא לפני הארמון קריאות הידד לכבוד הנסיך והנסיכה. בין ההמונים נפוצו שמועות שונות: יש אשר אמרו, כי הנסיך ישאר בלובני; ויש שאמרו, כי הוא נוסע רחוק, לליטא, וצריך יהיה לנסוע בעקבותיו, אף היו שאמרו, כי הוא כבר היכה את חמילניצקי. והנסיך, אחרי אשר ברך את הנסיכה לשלום ואחרי אשר הודיעה דבר צאתו למחרת, הביט בדאגה אל המוני העגלות והאנשים המוכנים לנסוע אחרי הצבא ולהיות לו למכשול, באשר ישהו את מהירות מסעו. הוא התנחם אך ברעיון, כי כאשר יעברו את ברהין ויבואו אל מקום שקט יותר ורחוק מן המרד, יתפזרו כל אלה, יתחבאו בפינות שונות ויחדלו להיות לו למעמסה. את הנסיכה עם נערותיה וכל הכבודה אשר בחצר אמר הנסיך לשלוח לוישניוביץ, כדי שיוכל לעלות למלחמה עם כל חילו הרב, ולא ידאג לשלום הנסיכה. ההכנות בטירה כבר נעשו, החפצים יקרי הערך כבר נארזו ונטענו על העגלות, גם דאגו לאספקת המזון. אנשי החצר היו מוכנים לעלות על עגלות ועל סוסים ולנסוע. את כל ההכנות האלה עשתה הנסיכה בגודל־נפשה, הנסיכה, אשר בשעת האסון דמתה כמעט לנסיך בעוז־רוחה ואומץ־לבה. הנסיך שמח מאד בראותו זאת, אף כי לבו נשבר בקרבו בזכרו, כי עליו לעזוב את קנו שבלובני, אשר בו ראה אושר רב ובו רכש לו כבוד ותהלה. וכמוהו התעצבו אל לבם גם הצבא, גם המשרתים וגם כל אנשי החצר, כי כולם ידעו, כי כאשר ילחם הנסיך במקומות רחוקים, לא יניח האויב ללובני ויבקש לנקום בחומוֹתיה על המכות אשר יוכּה ביד הנסיך. על־כן גדול היה שם הבּכי ורבה היללה, וביחוד בין הנשים ובין אלה, אשר נולדו בעיר הזאת ואשר עתה היה עליהם לנטוש את קברות אבותיהם.
פרק כד 🔗
שאל לנסיכה ולזגלובה, וכמובן לא מצא אותם שם. איש לא ראה אותם ולא שמע על־אודותיהם מאומה, אף כי כבר הגיעה שמה השמועה על כל הנוראות, אשר נעשו ברוזלוגי, ועל חיל־המצב בוַסיליבקה, כי הושמד. בדרכו סקשטוסקי נסתגר אפוא בחדרו שבבית־הנשק עם תקותו הנכזבה ועצבונו והחששות והדאגות, אשר חזרו ופקדוהו. ואולם הוא גרש את אלה מפניו, כאשר יגרש החייל הפצוע בשדה־הקרב את העורבים העטים עליו, כדי לשתות מדמו החם ולאכול מבשרו החי. הוא התעודד במחשבה, כי אפשר, שזגלובה, המלא תמיד תחבולות־ערמה, יתחמק וימלט לצ׳רניגוב, אחרי שישמע, כי הובסו ההטמנים. ובצר לו עלה על לבו זכר הזקן הקבצן, אשר פגש לרוזלוגי ואשר אמר, כי איזה שד הסיר מעליו ומעל נערו את בגדיהם, וכי שלשה ימים ישב בתוך קני הסוף שלחוף הקהמליק, כי ירא היה לצאת משם. ופתאום בא הרעיון בלב סקשטוסקי, כי זגלובה הוא אשר גזל מאת הקבצן ונערו את בגדיהם, כדי שהוא והילנה יתחפשו בהם. לא יתכן אחרת! – הרהר סקשטוסקי ולמחשבה זו הונח לו מאד כי הלא אם התחפשו בבגדים ההם, על־נקלה יכלו להמלט. וגם זאת קיוה, כי האלהים, השומר את ההולכים בתומם, לא יעזוב את הילנה. וברצותו להתרצות אל האלהים, למען יוסיף להטות אליה חסדו, החליט להיטהר מחטאיו. הוא יצא את מעוֹנוֹ לחפש את הכומר מוֹחוֹביצקי, וכאשר מצא אותו, והוא עומד ומנחם את הנשים, ביקש אותו, כי ילך אתו אל הכנסיה ושם יתוַדה לפניו. הכומר נכנס אתו לתא הוידויים, ושמע את דברי וידויו. כשסיים סקשטוסקי להתוַדות, הורהו הכומר את אשר עליו לעשות. עודד אותו, חיזק את לבו באמונתו, נחמהו והוכיחהו קשה. הוכיחהו באמרו, כי לא נאה לאיש נוצרי לחדול מהאמין אמונה שלמה בכוח אלהים, ולאזרח אסור לבכות על אסונו הוא יותר מאשר הוא בוכה על אסון מולדתו, כי העושה כזאת, הלא דמעותיו על הרעה הבאה עליו מרובות על הדמעות, אשר הוא שופך על הרעה הבאה על הכלל כולו, והוא מצטער יותר על אהובתו אשר אבדה מאשר הוא מצטער על אסונות הכלל. ואחרי־כן תאר את האסונות האלה ואת מפּלת ארץ־המולדת וחרפתה בדברים נעלים ועצובים מאד וליהט בלב האדון סקשטוסקי את האהבה למולדת זאת, עד כי לנוכח האהבה העזה הזאת קטנוּ בעיניו אסונותיו הוא וכמעט לא הרגיש בהם. הכומר הסיח מלבו גם את איבתו הרבה לקוזקים. ״אשר בהם תכּה לאבדם – אמר – על כי שונאי דתנו ומולדתנו הם, על כי בעלי־ברית לפגנים הם, אבל על אשר עשו לך עוול, תסלח להם, בכל לבך תסלח להם ולא תשאף להנקם מהם. וכאשר תעשה זאת ותוכל, אז, ודאי הוא לי, ינחם אותך אלהים, והשיב לך את אהובתך ופרש עליך את סוכּת שלומו…״
אחרי־כן ברך הכומר אותו בשם אלהים ויצא, בצווֹתו עליו לשכּב עד הבוקר בפישוט ידים ורגלים לפני פסל ישו המוקע, כדי לכפר על חטאותיו.
הכנסיה הקטנה היתה ריקה ואפלה, ואך שני נרות דלקו לפני המזבח והפיצו נגוהות אדמדמים וזהרי־זהב על פני ישו, אשר היו עשויים אבן־בהט והפיקו נועם וענוּת־נפש. שעות רבות עברו וסקשטוסקי שכב בלי־נוע, כמת – ואולם הרגיש, ומדי רגע ברגע הרגיש יותר, כי התמרמרותו, יאושו, שנאתו וכאבו, דאגותיו, יסוריו הולכים ונפוגים, הולכים וזוחלים מתוך נפשו, זוחלים כנחשים ונעלמים במחשכים. הרגיש, כי הונח לו, כי בריאות חדשה, כחות חדשים באים אל קרבו, כי דעתו מתישבת עליו ואיזה אושר מקיפהו מסביב – בקצרה: לפני המזבח הזה ולפני ישו זה מצא את כל אשר יכול למצוא בן הדור ההוא, בן אמונה חזקה וכבירה, שאין בה אף צל של פקפוק.
למחרת היום ההוא היה סקשטוסקי כאיש אשר נולד מחדש. העבודה, התנועה והעמל רבו מאד, כי היום היה יום יציאתם של הגדודים מלובני. על הקצינים היה לסקור מאז הבוקר את גדודיהם, ולוודא אם הסוסים ואנשי־הצבא כּשרים לתפקידם, ואחרי־כן להוציא את אלה אל המישור ולהכינם לדרך. הנסיך שמע את התפילה, אשר נשא הכומר בכנסיה של מיכאל הקדוש, אחרי־כן חזר אל הטירה וקיבל את פני צירי הכנסיה הקתולית־היוונית ואת נציגי העירונים מלובני וחוֹרוֹל. הוא ישב על כסאו באולם, אשר כתליו היו מצוירים בידי הֶלם, וראשי האבירים מקיפים אותו. ראש העיר לובני, הרוּבּי, ברך אותו בלשון האוקראינים בשם כל הערים אשר למושל מעבר לדניפר. בראשונה חלה את פניו, כי לא יצא משם ולא יעזוב אותם כצאן בלי רועה, וכאשר שמעו שאר הצירים את דבר הבקשה הזאת, פשטו את ידיהם וקראו גם הם: ״אַל־נא תצא! אַל־נא תצא!״ – וכאשר השיב הנסיך, כי איננו יכול למלא בקשתם זו – התנפלו לרגלי אדונם הטוב והתאוננו, או שמו עצמם כמתאוננים, על הדיבה אשר הוציאו עליהם, כי מרביתם, למרות חסדי הנסיך הגדולים, נוטים אחרי הקוזקים ואחרי חמילניצקי. ואולם העשירים שביניהם יראים מפני ההמונים, אשר לפי השמועה נכונים הם להתקומם ולמרוד תכף כאשר אך יצא הנסיך עם צבאותיו. הנסיך השיב, כי הוא התאמץ להיות להם כאב, ולא כאדון, וישביעם, כי יהיו נאמנים תמיד להוד־המלך ולרפובליקה, אשר אֵם היא לכל בני הממלכה יחדיו, ובחסותם בצל כנפיה כל עוול לא ייעשה להם, ישבו בשלום, ישבעו טוב ולא ישאו עוֹל, כעוֹל אשר זרים נכונים לשים עליהם. בדברים כאלה נפרד בשלום גם מאת כמרי הדת הקתולית־היוָנית, ואחרי־כן הגיעה השעה לצאת לדרך. אז נשמע בכל הארמון קול הבכי והזעקות המרות של המשרתים והמשרתות. הנערות מפמליית הנסיכה התעלפו, ואת העלמה אַנה בּורז׳וֹבּוֹהטה קשה היה לעורר מעלפונה. רק הנסיכה לבדה עלתה על מרכבתה ועיניה יבשות וראשה מוּרם, כי הגבירה הגאיונה בוֹשה להראות לבני־אדם את מכאובי לבה. המוני אנשים עמדו ליד הארמון, בלובּני צלצלו כל הפעמונים, כמרי הדת היוונית־הקתולית ברכו בצלביהם את היוצאים; השורה הארוכה של המרכבות, הכרכרות והעגלות לא על־נקלה נדחקה לצאת דרך שער הארמון.
לבסוף ישב גם הנסיך על סוסו. דגלי הגדודים הורכּנוּ לפניו, מעל הסוללות הרעימו התותחים, קולות הבכי, המולת ההמון ותרועות־ההידד התערבבו בקולות הפעמונים, רעם התותחים, חצוצרות הצבא והתופּים. יצאו לדרך.
בראש הלכו שני גדודי טטרים תחת פיקודם של רוזטבוֹרוֹבסקי וּוירשוּל, אחריהם חיל־התותחים של האדון ווּרצל, חיל־הרגלים תחת פיקודו של מַחניצקי, אחריהם נסעה הנסיכה עם נערותיה וכל בני־החצר, עגלות טעונות חפצים, אחרי אלה – גדוד אנשי וָלכיה אשר תחת פיקודו של האדון בּיחוֹביץ ואחרונים מבחר הצבא, גדודי פרשים כבדים, גדודי חיל־המגן והוּזרים, ועל המסע סגרו גדודי הדרגונים והסמנים.
אחרי הצבא התנהלו עגלות האצילים בשורה ארוכה ומנומרה כנחש בריח והן נושאות את בני המשפחות של כל האצילים, אשר לא רצו להשאר מעבר לדניפר אחרי שהנסיך יצא משם.
החצוצרות הריעו בתוך הגדודים, אך בלבבות היתה מוּעקה. כל אשר הביט אל חומות העיר, אמר בלבו: ״בית חביב, האשוּב לראותך עוד בימי חיי?״ נקל לצאת, אך קשה לשוב. והלא כל אחד מהם השאיר במקומות האלה איזה חלק מנשמתו וזכרון נעים. וכן פנו כל העינים בפעם האחרונה אל הטירה, אל העיר, אל מגדלי הכנסיות אשר לקתולים ואל גולות הכנסיות של אנשי הדת היוָנית ואל גגות הבתים. כל איש ואיש ידע את אשר השאיר פה, ולא ידע את הצפוי לו שם, במרחקים הכחלחלים, אשר שמה נסע המחנה…
הצער קינן בכל הלבבות. העיר קראה אחרי היוצאים בקולות הפעמונים, כאילו גם היא התחננה והעתירה, כי לא יעזבוה, לא יטשוה בעת צרה זו, המתחוללת ובאה עליה; היא קראה, כאילו אמרה לברך אותם בהפרדם ממנה ולחרות על לוח־לבם את זכרונה בקול צלצולם העצוב של הפעמונים…
ואף כי המחנה הלך ורחק ממנה, היו הלבבות נטוּיים אליה, וכל פנים הביעו את השאלה:
– האם לא זאת היא הפעם האחרונה?
אמנם כן! מכל הצבא וההמון, מכל האלפים האלה אשר יצאו אז אחרי הנסיך וישניוביצקי, לא הוא בעצמו ואף לא איש מהם לא חזר עוד לראות את העיר הזאת ואת הארץ הזאת.
החצוצרות הריעו. המחנה התנהל לאטו, אך בלי־הרף – ואחרי זמן־מה החלה העיר לעטות ערפל־תכלת, הבתים והגגות חוּבּרו יחדיו והיו לגוש אחד, נוצץ מאד באור השמש. אז דפק הנסיך בסוסו ועבר על־פני המחנה, עלה על גבעה גבוהה ועמד שם בלי־נוע והביט זמן רב. הלא עיר־המבצר הזאת וכל הארץ, הנשקפת מעל הגבעה, אך מפעל אבותיו ומפעלו הן. כי הוישניוביצקים הפכו את המדבר לארץ נושבת ופתחו את שעריה לפני בני־האדם. יכולים הם להתפאר, כי הם בראו את הארץ אשר מעבר לדניפר. ואת רובו של המפעל הזה פעל ועשה הנסיך לבדו. הוא אשר בנה את הכנסיות האלה, אשר מגדליהן – הנה הם מתנוססים שם מעל לעיר! הוא חיזק את העיר, הוא שכבש את הדרכים וקשר בינה ובין אוקראינה, הוא בירא את היערות, הוביש את הבצות, בנה מבצרים, ייסד כפרים ומושבות והושיב בהם אנשים, הוא השמיד את השודדים, הגן על התושבים מחמת הטטרים, השכין בארץ את השלום, הדרוּש לעובד־האדמה ולסוחר, ושׁם חוק ומשפט. בכוחו החיה את החבל הזה, ותחת כנפיו צץ ופרח. נשמתה ולבה של הארץ הזאת היה – ועתה עליו לעזוב את כל אלה…
ולא על הנכסים הרבים והעצומים, אשר דמו בגודלם לנסיכויות גרמניות שלמות, צר היה לנסיך, אלא משום שנפשו היתה קשורה אל פועל־ידיו זה: הוא ידע, כי כאשר יפּקד פה, יחסר כל בארץ הזאת, כי כל אשר פעל פה שנים רבות, יהיה כרגע לריק וכל עמלו יהיה לאפס, כוחות הפרא ישתוללו כמקדם, השרפוֹת תקפנה כפרים וערים, הטטרים ישקו את סוסיהם בנהרות אלה, חוחים יכסו את החרבות, ואם יעזור לו אלהים וישיבו הנה – עליו יהיה להחל את כל העבודה מחדש – ואולי לא יהיה עוד כוחו אז ככוחו לפנים, ובטחונו לא יהיה חזק עוד כמו לפנים. פה עברו עליו שנים רבות. שנות תהילה ותפארת בעיני אלהים ואדם – ועתה בעשן תכלה גם התהילה גם התפארת…
שני אגלי־דמעות התגלגלו לאט לאט על לחייו.
אלה היו דמעותיו האחרונות, שלאחריהן נשארו בעינים אלה אך ורק ברקים.
סוס הנסיך פשט את צוארו והצהיל ולעומתו ענוּ בקולות־צהלה סוסים אחרים אשר בתוך הגדודים. הקולות האלה העירו את הנסיך מהרהוריו ועודדוהו. הלא נשארו אתו ששת אלפים חברים נאמנים, ששת אלפים חרבות, אשר בהן יבקיע אליו את העולם ואשר להן מצפה כלגואלה היחיד הרפובליקה המדוכאה. תּמה שירת־השלוה אשר מעבר לדניפר, ואולם שם, במקום שהתותחים רועמים, כפרים וערים בוערים באש, צהלת סוסי הטטרים ושאון הקוזקים מתבוללים בלילה עם קול בכיי השבויים ואנקות גברים, נשים וילדים – שם משתרע לפניו כר נרחב לרכוש לו זר התהילה, תהילת מושיע ואב למולדת… מי יפשוט את ידו לקחת לו את זר־התהילה הזה, מי יציל את המולדת, אשר היתה לחרפות ולמרמס לרגלי אכרים, את המולדת הנדכאה והמתבוססת בדמה, אם לא הוא – הנסיך, אם לא הצבאות האלה, אשר רמחיהם מתנוצצים שם, למטה, באור השמש?
מסע העגלות עבר אז לרגלי הגבעה, ולמראה הנסיך, העומד על ראש הגבעה תחת הצלב ושרביטו בידו, פרצה פתאם מפי כל אנשי הצבא יחדיו הקריאה:
– יחי הנסיך! יחי המצביא וההטמן שלנו ירמי וישניוביצקי!
ודגלים למאות שׁחו לרגליו, ההוּזרים השמיעו בשופרות הפּליז שלהם תרועת אימים, והתופּים ענו לקריאות אנשי המסע.
אז שלף הנסיך את חרבו, ובהרימו אותה ואת עיניו למרום, אמר כדברים האלה:
– אני, ירמי וישניוביצקי, הווֹיווֹדה של אוקראינה, נסיך לוּבּני וּוישניוביץ, נשבע לך, האל האחד בשילוש הקדוש, ולך, האם הקדושה, כי כאשר ארים את חרבי זאת על הנבלים, אשר שמו את מולדתי לחרפה, לא אשיבנה אל תערה, כל־זמן אשר יהיה בקרבי כוח וחיים, כל־זמן אשר לא אסיר את החרפה ההיא, לא אַדבּיר תחת הרפובליקה את כל אויביה, לא ארגיע את אוקראינה ולא אשקיע את מרידות האכרים בדמם. ובאשר נודר אנכי את נדרי זה בכל לבבי כה יעזור לי אדני אלהים – אמן!
לאחר שכּילה דבריו, עמד עוד רגע, הרים עיניו והביט אל השמים, ואחרי־כן ירד לאטו מן הגבעה כשהוא מטה את סוסו לעבר הגדודים. הצבא הגיע עם־הערב עד בסן, כפר הגבירה קרִינִיצקה, אשר קדמה את פני הנסיך בכרעה על ברכיה בשער החצר, כי על חצרה כבר צרו האכרים, והיא התאמצה לגרשם בעזרת הנאמנים שבמשרתיה כאשר פתאום הופיע הצבא והצילה ואת תשעה־עשר ילדיה עמה, שמהם היו ארבּע־־עשׂרה נערות. הנסיך ציוה לתפוס את המתנפלים, ולעבר קַניוב שלח את פוניַטוֹבסקי, קצין בגדוד הקוזקים, והוא הביא בלילה ההוא חמשה זפּורוז׳יים מן הגדוד הוַסיוּטִינִי, כולם ממשתתפי הקרב בקוֹרסוּן, שלאחר שניצלו קצת על האש, מסרו לנסיך דין־וחשבון מלא על אודות הקרב הזה. הם גם סיפּרו, כי חמילניצקי עודנו יושב בקורסון, וטוהי־בּי עם כל השבי ועם השלל ועם שני ההטמנים פנה לצ׳חרין, ומשם אמר לצאת לקרים. הם שמעו, כי חמילניצקי התחנן לפניו, כי לא יעזוב את צבאות זפּורוז׳ה וכי יעלה על הנסיך, ואולם הטטרי סירב באמרו, כי אחרי שהיכה מכה ניצחת את הצבאות ואת ההטמנים, יכולים הקוזקים בעצמם להכריע את הנסיך וחילו, והוא לא יוסיף עוד ללכת אתם, מחשש שבינתיים יגוועו השבויים אשר עמו. הם גם מסרו כי צבאו של חמילניצקי מונה מאתים אלף איש, אך רובם אינם אלא בני האספסוף, וכי מספר המוּבחרים הוא רק כחמשים אלף, והם הזפורוז׳יים והקוזקים ששירתו קודם בצבאות הממלכה ובמצוּדוֹת, אשר נספחו אל המורדים.
ידיעות אלה שקיבל עודדו את רוחו של הנסיך, באשר קיוה, כי כאשר יעבור את הדניפר, יגדל כוחו עוד, כי האצילים, פליטי צבא־הממלכה וחילות המשמר של שרי הממלכה, ייאספו אליו ונוספו על צבאותיו. למחרת היום ההוא בבוקר המשיך הנסיך בדרכו.
מעבר לפריסלב באו הצבאות אל יערות גדולים, עבותים ורחבי־ידים, שהשתרעו לאורך חוף הנהר טרובּיזֶ׳ה עד קוֹזְיֶלֶץ והלאה עד צ׳רניגוב. והימים ימי חודש מאי האחרונים – והשרב נורא היה. ביערות, תחת הצינה הנעימה, השוררת בהם, היה האויר חם ומחניק, עד כי גם האנשים וגם הסוסים שאפו רוח בכבדות. הבהמות, אשר הובלו מאחורי המחנה, נפלו בלכתן או, בהריחן מים מרחוק, רצו כמטורפות, וברוצן הפכו עגלות והקימו מהומה ומבוכה. גם הסוסים, וביחוד הסוסים אשר במחנה הפרשים הכבדים, החלו לנפּול. הלילות היו לבלי נשוא, מחמת המוני הרמשים שהציקו ושפעת השׂרף, שנטפו העצים מפאת השרב הגדול, והריח החריף הכביד על הנשימה.
ככה הלכו לאטם ארבעה ימים, אולם ביום החמישי גדל השרב במידה בלתי רגילה. כאשר הגיע הלילה, נחרו הסוסים, ושאר הבהמות געו עצובות, כאילו ניבאו לאסון נורא, אשר בני־האדם לא יכלו לחזותו.
– ריח דם הם מריחים! – אמרו המוני בני משפחות האצילים, אשר נמלטו מבתיהם ונסעו עם מסע העגלות.
– הקוזקים רודפים אחרינו! קרב יהיה!
לשמע אלה נשאו הנשים קול יללה, השמועה הגיעה אל אזני המשרתים וקמה מהומה ומבוכה, העגלות החלו לרוץ ולעבור זו על פני זו, או סרו בלי־דעת מן הדרך אל תוך היער ושם נתקעו בסבך העצים.
ואולם האנשים, אשר שלח שמה הנסיך, החזירו עד מהרה את הסדר על כנו.
פלוגות־סיור נשלחו אל כל עבר, כדי לוודא, אם אמנם צפויה הסכנה.
האדון סקשטוסקי, אשר התנדב לצאת עם אנשי וָלכיה, חזר הראשון לפנות בוקר, ומיד התיצב לפני הנסיך.
– מה ראית? – שאל ירמי.
– אדוני הנסיך, היערות עולים באש.
– ההוּצתו?
– כן־הוא. תפסתי אנשים אחדים, והם הודו, כי חמילניצקי שלח מתנדבים, שילכו בעקבותיך, אדוני הנסיך, ויציתו אש ביערות, כאשר כיווּן הרוּח יהיה מול פניך.
– הוא רוצה לצלות אותנו חיים, מבלי להיכנס בקרב. יובאו האנשים האלה הנה!
כעבור רגע הובאו שמה שלשה מגדלי־סוּסים, פראים, כּסילים, נבהלים, אשר מיד הודו, כי אמנם נצטוו להצית אש ביערות.
הם סיפרו עוד, כי גם צבא נשלח לקראת הנסיך, אך הצבא הלך אל צ׳רניגוב בדרך אחרת, יותר קרובה אל הדניפר.
בינתיים חזרו גם פלוגות סיוּר אחרות, וגם בפיהן אותה הידיעה:
– היערות עולים באש.
ואולם בנסיך לא אחזה הבהלה למשמע הידיעות האלה.
– דרך של פגנים היא זאת – אמר – אך היא לא תצלח! האש לא תעבור את הנחלים, המשתפכים אל הטרובּיז׳ה.
ואמנם השתפכו נחלים רבים מאד אל הנהר טרובּיז׳ה, אשר לארכו, צפונה, נמשך מסע העגלות, הנחלים היו מרובים מאוד ויצרו פה ושם אגמים ובצות רחבי־ידים, אשר על פניהם לא יכלה האש לעבור, אלא אם כן יעברו מציתי האש כל נחל ונחל כדי להבעיר אש על חופו השני.
ואמנם נוכחו פלוגות הסיור, כי כך אף נהגו המציתים. יום יום הובאו אל המחנה מציתי האש ביערות, ותלוּם על האוֹרנים שלצדי הדרך.
האש התפשטה במהירות עצומה, אולם רק לאורך הנחלים מזרחה ומערבה ולא צפונה. בלילה אדמו פני השמים לכל מלוא העין. הנשים שרו שירי־תפילה מן הערב ועד עלות השחר. חיות־הבר, אשר האש החרידה אותם, ברחו מן היערות ונמלטו אל הדרך, והלכו מאחורי העגלות, אף התערבו בעדרי הבהמות. הרוח נישבה ענני עשן שכּיסו את מלוא האופק. הצבא והעגלות התנהלו כמו בתוך ערפל דחוס, אשר עין איש לא יכלה לחדור דרכו. הנשימה קשתה מאד, העינים דמעו וצבו. אור השמש לא יכול לחדור בעד ענני העשן ובלילה היה האור רב מאשר ביום, כי הלהבות האירו. נדמה, כי לעולם לא יגיעו אל קצה היער.
בין יערות בוערים אלה ובתוך העשן הזה נהג ירמי את צבאותיו. שם הגיעוהו הידיעות, כי האויב הולך מעבר הטרובּיז׳ה, אך את עוצמת כוחותיו לא ידעו. ואולם סיירי הטטרים שבפיקודו של וירשול ווידאו, כי עדיין רחוק מחנה האויב.
לילה אחד הופיע במחנה האדון סוּחוֹדוֹלסקי מבּוֹדֶנקי, שמעבר לדסנה. הוא היה לפנים בן חצר הנסיך ושׁלישוֹ, אך זה שנים אחדות שהתישב בכפר. גם הוא ברח מפני האכרים ובפיו ידיעה, אשר לא נודעה עוד לצבא.
על כן גם רבתה המבוכה כאשר שאל הנסיך לחדשות, והוא אמר:
– רע, אדוני הנסיך! על אודות תבוסת ההטמנים אתם יודעים זה־כבר, והיודעים אתם, כי מת המלך?
הנסיך, אשר ישב לפני האוהל על שרפרף קטן, קפץ על רגליו וקרא:
– מה?! המלך מת??
– האדון רב־החסד הלך לעולמו במֶרֶץ׳ שבוע ימים עוד לפני המפלה בקורסון – ענה סוּחוֹדוֹלסקי.
– אלהים ברוב רחמיו לקחו למרום, לבל יראה במפלת ממלכתו – השיב הנסיך, ואחרי־כן אחז בראשו, והמשיך: – ימים נוראים הולכים ובאים על הרפובליקה. הסימים, שלפני בחירת המלך, הבחירות עצמן, הימים ללא־מלך, הריבות והמזימות אשר בממלכות חוץ־לארץ, בשעה זו כאשר נחוץ, כי כל העם יהפך לחרב אחת, אשר תהיה ביד אדם אחד! האלהים הסב את פניו מאתנו והוא אומר ליסרנו בחמתו על פשעינו כי רבו. הלא את הבּערה הזאת אך המלך ולדיסלב לבדו יכול לכבות, כי גדולה היתה האהבה, אשר הגו לו הקוזקים, ומלבד זאת איש־מלחמה היה.
עתה ניגשו אל הנסיך כעשרים קציני צבא וביניהם זצ׳ויליחוֹבסקי, סקשׁטוסקי, בּרנובסקי, ווּרצל, מחניצקי ופוֹלינובסקי, והנסיך אמר אליהם:
– אדוני הנכבדים, המלך מת!
הכובעים הוסרו, כמו על־פי פקודה. הפנים הרצינו. ידיעה בלתי צפויה זו כמו נטלה לשונם. רק כעבור רגעים החלו כולם להביע את אבלם על מלכם.
– מנוחה נכונה הואל־נא, אלהים, להמציא לו! – קרא הנסיך.
– ואור הנצח יאר לפניו לעולם־ועד!
לא ארכו הרגעים, והכומר מוחוביצקי פתח בתפילת ״יום החרון״, ובתוך היערות האלה, בתוך העשן הזה, אחז צער ודכאון לאין־קץ בלבבות. כולם היו בעיניהם כעזובים, כבודדים לנפשם, בבוא עליהם צר נורא… ובכל העולם כולו לא היה להם על מי להשען, אלא על נסיכם שלהם.
על־כן היו כל העינים נטויות אליו וכמו בחבלים חדשים נקשרו אליו אנשי־הצבא.
בו ביום, עם ערב, אמר הנסיך אל זצ׳ויליחובסקי בקול רם, עד כי כל קציני הצבא שמעוהו:
– דרוש לנו מלך, אשר יהיה איש־מלחמה, ועל־כן, אם יעזרנו אלהים ויכולנו גם אנו לקחת חלק בבחירות המלך, נבחר בקארול, אשר רוח־הגבורה המפעמת אותו גדולה מרוח קזימירז׳.
– יחי המלך קארול! – קראו קציני־הצבא.
– יחי! – קראו אחריהם ההוּזרים ואחריהם כל הצבא.
אל־נכון לא שיער בנפשו הנסיךְ, כי הקריאות האלה, המתהדהדות מעבר לדניפר, בין יערות צ׳רניגוב העמוקים והעבותּים, תגענה עד ורשה והן תשמטנה מידו את שרביט ההטמן הגדול של הממלכה.
פרק כה 🔗
קורותיו, ולאחר שצלחו במשך שלושה ימים את הנהר דסנה, הגיעו הצבאות לצ׳רניגוב. בראש כולם נכנס האדון סקשׁטוסקי עם חיל הוָלכים, כי אותו שלח הנסיך ראשון להשתלט על העיר, כדי שיוכל לשאול שם מיד לגורלה של הנסיכה וזגלובה. ואולם גם כאן, בלובני, גם בעיר וגם במבצר, לא שמע איש על־אודותיהם דבר. הם אבדו ונעלמו כאבן במים, וסקשטוסקי לא ידע פשר הדבר הזה. איפה יכלו להסתתר? הן לא למוסקבה, לא לקרים ולא לסיץ׳ נמלטו. הוא יכול לשער בנפשו אך זאת, כי עברו את הדניפר, ואולם אם ככה עשוּ, רע ומר להם. שם טבח, שריפות, המוני־אספסוף שיכּורים, זפּורוז׳יים וטטרים, ומפניהם לא תמלט הילנה גם בהתחפשה, כי הפגנים הפראים לקחו בשבי גם נערים, כי רבים קוניהם בשוקי סטמבול. על לב האדון סקשטוסקי עלה חשד נורא, כי זגלובה הוביל אותה שמה בכוונה, כדי למכרה לטוהי־בּי, אשר ידו השיגה לשלם במחירה יותר מכפי אשר יכול בוהון לשלם – והרעיון הזה דיכא אותו מאד, עד לשגעון, ואולם האדון לוֹנגינוֹס פּוֹדבּיפּינטה, אשר ידע את זגלובה ימים רבים, הרגיעהו:
– אחי ואדוני המפקד – אמר – הסר מלבך את הרעיון הזה. האציל הזה לא עשה כדבר הזה. גם בבית הקוּרצויצ׳ים היו אוצרות לרוב, ואילו זמם זגלובה להרע לעלמה, היה בוהון נותן לו בחפץ־לב את האוצרות האלה, והוא לא היה מסכּן את חייו.
– אמנם כן – אמר סקשטוסקי – אך מדוע ברח אִתה אל מעבר לנהר ולא ללובני, או לצ׳רניגוב?
– הרגע־נא, חביבי. אני יודע את זגלובה זה. הוא שתה אתי בבתי־מרזח ולוה ממני כסף לרוב. גם ממון זרים וגם ממונו הוא אינו שווה בעיניו מאומה. אם יש לו משלו, הוא מבזבז – ממון אחרים הוא לוֹוה ואינו משלם, ואולם פשע כזה לא יעשה.
– קל־דעת הוא – אמר סקשטוסקי.
– אולי קל־דעת הוא, ואולם גם ערום הנהו, על הכל יערים ומכל סכנה יתחמק. וכאשר ניבא לך הכומר, כי האלהים ישיב אותה לך – כן יקום, כי כה נאה וכה יאה, שכּל אהבה טהורה תגיע לתכליתה, ואתה בטח באלהים ומצא נוחם בבטחונך, כאשר אמצא נוחם לנפשי אני.
האדון לוֹנגינוס נאנח כבדות, ואחרי רגע הוסיף:
– נשאל־נא להם עוד במבצר, אולי שהו במקום זה?
הם שאלו בכל מקום, אך לשוא – עקבותיהם לא נודעו. המבצר היה מלא אצילים ונשיהם וילדיהם, אשר נמלטו שמה מפני הקוזקים. הנסיך דבּר על לבם, כי ילכו אתו יחדיו, וגם הזהירם מפני הקוזקים ההולכים בעקבותיו. הקוזקים האלה לא הרהיבו עוז להסתער על צבא הנסיך, אך ניתן לשער, כי אחרי שיצא הנסיך מן העיר, ינסו להסתער על המבצר ועל העיר. ואולם האצילים אשר שם חזו להם משאות־שוא ומדוחים.
– פה, מאחורי היערות, אנו בטוחים מרעה – השיבו לנסיך – איש לא יגיע אלינו הנה.
– והלא אנכי עברתי את היערות האלה – אמר הנסיך.
– אתה, הנסיך אדוננו, עברת, אבל הנבלים לא יעברו. הו! הו! דרך יערות כאלה לא יעברו!
הם מיאנו ללכת, ועל חטא עיוורונם הגדול באו על עונשם, כי אחרי צאת הנסיך מיהרו הקוזקים לבוא. הנצורים במבצר הגנו על נפשם בגבורה נפלאה שלשה שבועות, עד אשר כבשו הקוזקים את המבצר והשמידו עד האחרון בהם את כל הנמצאים בו. מעשי אכזריותם של הקוזקים היו נוראים. ילדים נקרעו לקרעים, נשים נצלו באש קטנה – ואיש לא נקם בהם.
בינתים הגיע הנסיך עד לוּבּץ׳ שעל הדניפּר, שם תקע את מחנהו, לשם מנוחה הצבא, והוא עם הנסיכה, אנשי חצרו וכל הכבודה אשר אתו נסעו לבּרהין, היושבת בין יערות ובצות, שאין לעברן. שבוע ימים אחרי־כן הגיע גם הצבא. משם נסעו לבַּבִּיצה שליד מוזיר – ושם, ביום חג ״קוֹרפּוּס דאִי״, הגיעה לנסיך השעה להפרד מן הנסיכה, כי היא עם נערות חצרה נסעה לטוּרוֹב אל דודתה אשת הווֹיווֹדה מוילנה, והנסיך עם הצבא – אל תוך להבות המלחמה, לאוקראינה.
בארוחת־הצהרים האחרונה היו מסבים הנסיך והנסיכה, נערות החצר ומבחר שרי־ הצבא. ואולם בין העלמות והבחורים לא שררה החדוה, שהיתה שרויה ביניהם תמיד, כי לא רק לב אחד פעם עתה בכוח בזכרו, כי עוד מעט ועליו לעזוב את בחירתו, אשר למענה הוא רוצה לחיות, ונכון להלחם ולמוּת, ולא רק זוג־עינים אחד, כּחול או שחור, מעיני העלמות, נתמלא דמעות־עצב, על כי בחיריהן יוצאים למלחמה, אל בין הכדורים והחרבות, בין הקוזקים והטטרים הפראים… יוצאים ואולי לא ישובו עוד…
ולכן, כאשר פתח הנסיך את פיו ונשא את כוסו בברכת־הפרידה לשלום הנסיכה ובני החצר, ענו העלמות ביללה חרישית, האחת אחרי חברתּה, כחתולים קטנים, והאבירים, אמיצי הרוח, קמו ממקומותיהם ובאחזם בניצבי חרבותיהם קראו פה־אחד:
– ננצח ונשוב!
– יושיעכם אלהים! – השיבה הנסיכה.
לדברים האלה קראו כולם בכוח, עד אשר רעדו החלונות וקירות הבית לקולם:
– תחי הנסיכה גבירתנו! תחי אמנו אשת־החסד!
– תחי! תחי!
שרי־הצבא אהבו את הנסיכה על אשר היטתה תמיד את חסדה לאבירים, על גודל־נפשה, נדיבות־לבה וטוּבה, על אשר היתה כאם לבני משפחותיהם. אהב אותה יותר מכל הנסיך ירמי, כי תכונות נפשות שניהם היו דומות זו לזו, כאלו נוצרו להדבק יחדיו. שניהם מזהב וברזל נוצקו.
כולם נגשו אליה וכל אחד כרע על ברכיו לפני כסאה וכוסו בידו, והיא לחצה בידיה את ראש כל אחד ואחד בהרעיפה עליו כמה מלות־חסד, ואילו לסקשׁטוסקי אמרה:
לא רק אביר אחד, אדמה, יקבל פה למזכרת צלב מרוקם או סרט של משי לזכרון, ובאשר העלמה, אשר אתה שואף אליה, איננה פה, קח מאתי, כמו מאֵם, ברכה.
ובאמרה כך הסירה מעליה צלב־זהב קטן, משׁובּץ אבני־טוּרקיז וענדה אותו לצוארו של האביר, אשר נשק את ידה ביראת־כבוד.
ניכר היה, שגם הנסיך היה שמח על הכבוד, שחלקה הנסיכה לאדוֹן סקשטוסקי. כי בזמן האחרון גדלה עוד יותר אהבתו אליו, על אשר הגן על כבודו, כבוד נסיך, בהיותו צירו בסיץ׳ – ומכתבים מאת חמילניצקי מאן לקבל. בין כה וכה קמו הכל ממקומותיהם ליד השולחן. והעלמות, כאשר אך שמעו את דבריה של הנסיכה לסקשׁטוסקי, נוכחו לדעת, כי הנסיכה מסכימה, שגם הן תיתנה לבחיריהן מזכרות, ולכן העלו מיד, האחת – צלב מרוקם, השנית – סרט של משי, והשלישית – צלב קטן; וכאשר ראו זאת האבירים, נחפז כל אחד מהם אל הקרובה ללבו – אם לא האהובה הרי החביבה עליו ביותר. פוֹניטובסקי פנה אל זִ׳יטִינסקה, ביחוֹביץ אל בוֹהוֹוִיטינסקה, כי בה חמד בזמן האחרון, רוזטבוֹרובסקי אל העלמה לבית ז׳וּק, ויֶרשוּל צהוב־השׂער אל סקוֹרוֹפַּצקה, מַחניצקי, אף כי זקן היה, אל זַוֶייסקה, אך אנוּסיה בּורז׳וֹבּוֹהטה־קרסינסקה, אף כי היתה היפה מכּולן, עמדה ליד החלון בודדה ועזובה. פניה הסמיקו, עיניה, אשר עפעפיה כיסו עליהן, ירו במצודד מבטי־זעם, אשר הביעי גם תחנונים, כי לא יביישו אותה, וּווֹלוֹדיובסקי, שבגד בה לפנים, ניגש אליה ואמר:
– גם אני רציתי לבקש מאת העלמה אַנה, כי תעניק לי מזכרת כלשהי, אך ויתרתי על רצוני זה, כי חשבתי, שרבים יהיו המצטופפים סביבך ואני לא אוכל להידחק ולהתיצב לפניך.
לחיי אַנה אדמו עתה כאש, אף על פי כן השיבה במקום:
– מידי אחרת, ולא מידי, ביקשת, אדון נכבד, לקבל מזכּרת, אך מאת הידים ההן לא תקבל מאוּמה, כי למרות שאין צפיפוּת גדולה מסביב להן, תקצר ידך מלהגיע אליהן.
מכּת המחץ היתה כפולה ומכופלת וכוּונה להפליא ללב האדון ווֹלודיובסקי, האחת – לקומתו הנמוכה של האביר הזה והאחת – לאהבה שהוא הוגה לנסיכה בּרבּרה זְבַּרַסקה. האדון ווֹלודיובסקי אהב תחילה את אַנה הבכירה, אך כאשר נארסה זו לאחר, הבליג על כאבו ובסתר פּנה אל בּרבּרה הצעירה לאהוב אותה, וסבור היה, כי אין איש יודע זאת. ולכן, כאשר שמע את הדברים האלה מפי אנוסיה, ואף כי איש־קרבות היה וידע להלחם גם בחרבו וגם בדבר־שפתים, נבוך מאד ולא ידע מה להשיב, ורק גמגם שלא לענין:
– גם אַת, עלמה כבודה, שואפת למרום, למרום, עד כדי קומת האדון… פּוֹדבּיפּינטה..
– אמנם גבוה הוא ממך, אדון נכבד, גם בחרבו וגם בנימוסיו – השיבה העלמה בהחלטיוּת – ואמנם תודתי נתונה לך, על אשר הזכרת אותו עתה לפני. טוב מאד!
ובו במקום פנתה אל הליטאי ואמרה:
– אדוני הנכבד, התקרב הנה. גם אני רוצה שיהיה לי אביר משלי, ואינני יודעת, אם מותר לי לענוד על חזהו של העז בגברים את סרט המשי שלי.
האדון פודביפינטה לטש את עיניו כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו, לבסוף כרע על ברכיו בכוח כזה, עד כי חרקה הרצפה כולה.
– רבת־החסד שלי! רבת־החסד!
אנוּסיה קשרה לו את הסרט, ואחרי־כן נעלמו כליל ידיה הקטנות תחת שפמותיו הצהובים־דהויים של האדון לונגינוס, נשמעו אך מיצמוצים ונהימות, שלשמען פנה האדון וולוֹדיוֹבסקי אל האדון מיגוּרסקי ואמר:
– כמו דוֹב הבולע את הדבורים ורוֹדה את הדבש.
אמר ופנה משם נרגז כלשהו, נושא בלבו את עקיצתה של אנוסיה, והלא היו ימים, אשר אהב אותה.
אך הנה החל גם הנסיך להיפרד מעל הנסיכה ושעה אחת אחרי־כן יצאה החצר בכיוון לטוּרוֹב, והצבא פנה לעֵבר הפּריפּט.
בלילה, בעת הצליחה, כאשר בנו את הרפסודות להעביר בהן את התותחים, וההוזרים פיקחו על העבודה, אמר האדון לונגינוס אל סקשטוסקי:
– אך זה, אחי, אסון!
– מה קרה? שאל הקצין.
– אלה החדשות מאוקראינה!
– אילו חדשות?
– והרי גילו הזפּורוז׳יים, כי טוהי־בי חזר עם צבאו לקרים.
– ומה הרעה בדבר? הלא על־זאת לא תבכה.
– אמנם, אחי, יש־לי על מה לבכות, כי הלא הגדת לי והצדק היה אתך – מה? –
כי בראשי קוזקים אין לצאת ידי חובת הנדר, ואם הטטרים הלכו להם, מאין אקח שלשה ראשים של פגנים? איפה אחפש אותם? ולי הלא נחוצים הם, הו, נחוצים עד־מאד!
סקשׁטוסקי, אף כי היה עצוב, חייךְ ואמר:
– אני יודע את אשר בלבך. הלא ראיתי, כי לאביר הלב נבחרת היום.
האדון לונגינוס שילב את ידיו.
– אמנם כן. למה לי להעלים את הדבר? אהבתי, אחי, אהבתי… והנה אסון!
– אל־נא תתעצב אל לבך. אינני מאמין לדברי הזפּורוז׳יים, כי טוהי־בי כבר הלך לו, אך גם מלבד אלה יימצאו לך פגנים לרוב, כיתושים אלה הרוחשים סביב ראשינו.
ואכן, ענני יתושים ניתמרו מעל הסוסים והאנשים, כי הצבא הגיע אל ארץ בצות שאין לעברן, יערות־טיט, שדות אחו טובעניים, נהרות, נחלים ואגמים, ארץ שוממה, שכוּחה, וכולה יער־עד רוחש, ואשר על יושביה נאמר בימים ההם:
נָתֹן נָתַן לְבִתּוֹ הַקְּטַנָּה
הָאָצִיל דַּלְפוֹן מַתָּנָה:
עִטְרָן שְׁתֵּי חָבִיּוֹת,
מַחֲרֹזֶת אַחַת פִּטְרִיּוֹת,
צְלוֹפָחִים מַחֲצִית הַקֶּלֶת
וְרֶפֶשׁ מְלוֹא הַתֶּלֶם.
אמנם ברפש ההוא גדלו לא רק פטריות, כי למרות החרוזים הללו נהנו הרבה האדונים מפירותיה של ארץ זו. ואולם באותה שעה רבה פּליאתם של אנשי הנסיך למראה עיניהם, כי הם חונכו וגדלו בערבות הרמות והיבשות אשר מעבר לדניפר. אכן גם בערבה היו פה ושם בצות ויערות, אך במקום זה נדמה, שכל הארץ היא בצה אחת. הלילה היה בהיר מאד – ולאור הירח לא נראה מסביב אף לא שׁעל אדמה יבשה. אך איים קטנים ושחורים נראו על־פני המים, היערות נדמו כצצים מתוך המים, המים בּעבּעו מתחת לפרסות הסוסים, המים בקעו ועלו מתחת לאופני העגלות והתותחים. ווּרצל היה תקוּף יאוש.
– מסע מוּזר, – אמר. – ליד צ׳רניגוב איימה עלינו האש, עתה מציפים אותנו המים.
ואמנם התנודדה שם האדמה תחת הרגלים, שקעה תחתיה, רעדה, כאלו אמרה להיבקע ולבלוע את כל הדורך עליה.
הצבא עבר את הנהר פּריפֶּט במשך ארבעה ימים, ואחרי־כן היה עליו לעבור כמעט בכל יום ויום נהרות ונחלים, החוצים את אדמת הבצה. וגשר לא היה אף־אחד. בסירות קטנות וגדולות עברו. כעבור ימים אחדים פקדום ערפלים וגשמים. האנשים אזרו שארית כוחם, כדי להיחלץ סוף סוף מן המקומות הארורים האלה, והנסיך האיץ ודפק בהם. הוא ציוה לכרות יערות שלמים, לרצף הדרך בקורות־עצים והמשיך להתקדם. וכאשר ראו אנשי־הצבא, כי הנסיך איננו חוסך עצמו מכל עמל ויגיעה, כי מן הבוקר ועד הלילה, רכוּב על סוסו, הוא שוקד על הכל – מנהיג את הצבא, מפקח על המסע ועינו פקוחה על כל אחד ואחד – לא העזו לרטון אף כי המאמץ היה מעל לכוחות. לבוסס כל היום, מן הבוקר ועד הלילה, לשקוע בבוץ ולרטוב – זה היה גורל כולם. קרנית פרסות הסוסים החלה להתקלף ולנשור, וסוסים רבים, הרתומים לתותחים, נתפגרו, ואנשי חיל הרגלים עם הדרגונים, שבפיקודו של האדון ווֹלוֹדיובסקי, נרתמו לגרור את התותחים. הגדודים אשר הלכו בראש המחנה: ההוזרים, שבפיקודם של סקשטוסקי וזצ׳ויליחובסקי, וגם חיל־המגן אחזו בקרדומים וכרתו עצים, כדי לסלול בהם דרך לעבור בה. זה היה מסע־תהילה: הם לא שמו לב לקור, למים ולרעב, כי רצון המצביא והתלהבות החיילים גברו על כל המכשולים. ואמנם עד אז לא ערב עוד איש את לבו להעביר שם גדודי־צבא בימי האביב, בתקופת גאות הנהרות. למזלם לא הופרע מסעם אף לא פעם אחת על ידי התנפלות כוחות האויב. העם במקומות ההם היה שקט. על לבם לא עלה למרוד באדוניהם, ואף כי הקוזקים הסיתום להתקומם ולעשות כמעשיהם, לא נצטרפו אל המורדים, וגם עתה ראו רדומי־מבט את צבאות האבירים, אשר הגיחו מן היערות ומן הבצות, כרוחות חוטאים וחלפו על פניהם כחלום־לילה; הם סיפקו מורי־דרך, מילאו בשקט ובצייתנות אחר כל שנדרש מהם.
למראה כל אלה אסר הנסיך חמוּרות כל התעללות באוכלוסיה ולא הידהדו בעקבות המסע לא אנקות בני־אדם, לא קללות ותלונות, וכאשר פּקדה הידיעה באחת מן הבקתות מלאות העשן, שהנסיך ירמה הוא אשר עבר בגבולם, הניעו האנשים ראשיהם. ״והלא אדם טוב הוא!״ – ליחשו.
לבסוֹף, לאחר עשרים יום של טרדות ומאמצים על־אנוֹשיים, הגיעו צבאות הנסיך אל הארץ האחוזה אש המרד. יַרֶמָה הולך! יַרֶמָה הולך! פשטה הידיעה על פני אוקראינה כולה, רחוק רחוק, על פני שׂדי־הפרא ועד לצ׳חרין ויַאהוֹרליק הגיעה. ״ירמה הולך!״ – עבר הקול בערים, בכפרים, בחַוות, במכלאות ובמשוכות, ולמשמעו נפלו מידי האכרים המגלים, הקלשונים והסכינים, הפנים חוורו, המונים נמלטו, לילה לילה דרומה, כעדרי זאבים מפני הדי תרועות הציידים. הטטרי, אשר בא שמה לבוז בז, קפץ מזמן לזמן מעל סוסו והיטה את אוזנו אל האדמה להקשיב; בארמונות גדולים וקטנים, אשר עוד לא נכבשו לפני האויב, צלצלו בפעמונים ושרו שירי הלל ותודה לאלהים.
והארי הנורא ההוא כרע רבץ על סיפּה של הארץ המורדת לנוּח.
הוא אסף כוח.
פרק כו 🔗
שם את מושבו. מחנה הטטרים חנה בעבר הנהר ושלח את שלוחותיו על־פני כל גליל קיוב. לשוא חשש האדון לוֹנגינוס פּוֹדבּיפּינטה, כי חסרו ראשי טטרים למחוץ אותם. האדון סקשטוסקי היטיב להבין מראש, כי הזפּורוז׳יים, אשר נתפסו ליד קניוב, כיחשו: טוהי־בי לא זו בלבד שלא חזר לארצו, הוא אף לצ׳חרין לא הלך, יתירה מזאת, באו ונוספו גדודים חדשים מכל הצדדים. באו שליטי אַזוב ואַסטרחן, אשר מעולם לא היו בפולין, ואתם ארבעת אלפים לוחמים, באו שנים־עשר אלף איש מהמחנה הנוֹהַיסקי, עשרים אלף איש מבּיַלוֹגרוֹד ובוּדְזַ׳ץ. כל אלה היו לפנים צוררים לזפורוז׳ה ולקוזקים, עתה היו להם כאחים וברית נכרתה ביניהם, כדי לשפוך יחד דמי נוצרים לרוב. לבסוף בא גם החַן בעצמו, איסלַם־גִירֵי, ואתו שנים־עשר אלף איש מפֶּרֶקוֹפּ. ידידים אלה הביאו סבל רב לכל ארץ אוקראינה, לא רק למעמד האצילים, כי אם גם להמוני העם האוקראיני, אשר את כפריהם העלו באש, את רכושם שדדו, ואת הגברים, הנשים והטף הוליכו שבי. בימים ההם, ימי הטבח, השריפות ושפך־הדם, יכול האכר למצוא לו אך מפלט אחד: במחנה חמילניצקי. האכר הנרדף והנענה והנתון בידי מרצחים, אחרי שנס שמה, היה בעצמו למרצח ובעצמו השחית את ארצו, אך למצער הציל את נפשו. ארץ אומללה!– כאשר פּרץ המרד, ענש אותה בראשונה האדון מיקולי פּוֹטוֹצקי והחריב אותה, אחריו היתה למשׁיסה לפני הזפּוֹרוֹז׳יים והטטרים, אשר באו שמה כדי לשחררה, לפי דבריהם, מכף אדוניה, ועתה הנה ירמי וישניוֹביצקי מאיים עליה.
ובכן ברח אל מחנה חמילניצקי כל איש, אשר יכול לברוח, ברחו שמה גם האצילים, כי דרך אחרת לא היתה לפניהם כדי להציל את נפשם. על־כן גדל מאד כוחו של חמילניצקי, ובכל־זאת לא מיהר לחדור עמוק אל תוך הרפובליקה, כי־אם חנה ימים רבים בבילוֹצרקוב, כדי להביא בעוֹל הסדר והמשטר את המוני הפראים ושלוּחי הרסן, אשר נזעקו אליו.
ואמנם עד מהרה הצליח חמילניצקי בידו החזקה להפכם לגדודי־צבא מלאי רוח גבורה, ערוכים לקרב. גדודי הזפורוז׳יים אוּמנו, חולקו ולראשי הגדודים מוּנו מי שהיו לפנים אטמנים של גדודי הקוזקים. גדודים בודדים נשלחו לכבוש ארמונות, כדי לתרגלם בפעולות קרב. ושואפי קרבות ברוחם היו ההמונים האלה, רגילים לאחוז בנשק, באשר הירבו הטטרים להתנפל עליהם ורגילים היו במראות האש והדם.
שני מפקדי־גדודים, הנדז׳א ואוסטפּ, עלו אפוא על נסְטְרור, ואחרי שכבשו אותה, השמידו את כל היהודים והאצילים עד האחרון בהם. את ראש הנסיך צ׳טוֶרטינסקי כרת הטוֹחן שלו על מפתן ארמונו, ואת אשתו הנסיכה שם אוֹסטפּ לשפחה לו. מפקדי גדודים אחרים עלו על ערים אחרות, וגם הם הצליחו, כי על ה״לחים״ נפלה אימה גדולה – אימה, אשר ״לא נראתה מעולם בין העם הזה״, והיא הפילה מידיהם את נשקם ונטלה את כוחם.
יש אשר פנו מפקדי־הגדודים אל חמילניצקי ושאלוהו:
– מדוע זה אינך עולה על וֹרשה, כי אם תנוח פה, עם מכשפות תכשף ויין־שרף תשתה למכביר והלחים בינתיים יתאוששו מן הפחד, אשר נפל עליהם, ויגבירו את צבאותיהם?
לא אחת היו בני־האספסוף השיכורים מקיפים בלילה את ביתו של חמילניצקי ודורשים ממנו, כי יוביל אותם לקראת ה״לחים״. חמילניצקי חולל את המרד וכוח עצום ונורא נתן לו, אך עתה החל להבין, כי הכוח ההוא כבר דוחף אותו בעצמו אל עתיד נעלם. ובכן הירבה להביט אל העתיד הזה בעין זעופה ומתאמץ לחקור אותו ולדעתו בטרם יבוא – ולבו הגה אימה לבאות.
בין כל מפקדי־הגדודים והאטמנים ידע אך הוא לבדו, מה רבה עצמתה של הרפובליקה, אשר למראית־עין חדלת־אונים היא. הוא חולל את המרד, היכה את אויביו ליד המים הצהובּים, היכה אותם אצל קוֹרסוּן, השמיד את חיל־הממלכה — ומה הלאה?
חמילניצקי הזעיק אפוא אליו את מפקדי־הגדודים, כדי להתיעץ יחדיו, ובסקרו אותם בעיניו המוצפות דם, אשר מהן חרדו כולם, שאל אותם זועף: ״מה הלאה? מה רצונכם אתם?"
– לעלות על וַרשה? אם כה נעשה, הלא יבוא הנה הנסיך וישניוֹביצקי, את נשיכם ובניכם יהרוג, רק אדמה ומים ישאיר אחריו, ואחרי־כן ירדוף אחרינו עד וַרשה ועמו כל עצמת האצולה, אשר תצטרף אליו – המלחמה תהיה לנו מפּנים ומאחור, ואנחנו נאבד, אם לא בקרבות, הרי על חודי הכּלונסים. על ידידותם של הטטרים אין לסמוך. היום הם אתנו, מחר יתיצבו נגדנו ולקרים שבי יובילונו, או ימכרו את ראשינו לאדונים הפולנים.
– ובכן מה לנו לעשות עתה? הגידו! האם נעלה על וישניוביצקי? הלא אז יעצור בעד כל צבאותינו וצבאות הטטרים, ובינתיים ייאספו צבאות רבים וגם מתוך הרפובליקה יבואו לעזור לו. בחרו…
– ומפקדי הגדודים הנבהלים החשו. וחמילניצקי אמר:
– מדוע־זה כה נצטמצמתם? מדוע אינכם מוסיפים להאיץ בי, כי אעלה על וַרשה? ואם אינכם יודעים אפוא מה לעשות, הניחו לי, והאלהים יהיה בעזרי והצלתי את נפשי ואת נפשכם וצבא הזפורוז׳יים וכל הקוזקים יבואו על סיפוקם.
אך דרך אחת היתה לפניהם: לבוא בדברים עם שרי הממלכה. חמילניצקי ידע היטב, מה רב הטוב, אשר יוכל לקבל מאת הרפובליקה, אם ילך בדרך הזאת; הוא היה סבור, כי הסימים יעדיפו לתת חנינה ופיצוי נאות לקוזקים מאשר לשים מסים על הארץ, לגייס אנשים לצבא ולצאת למלחמה, העתידה להיות קשה וארוכה. הוא ידע גם זאת, כי בוַרשה יש מפלגה רבת־כוח ובראשה המלך, – שעל אודות מותו עדיין לא ידע, 25)– המזכיר ושרים רבים, וכל אלה רוצים לעצור בעד המַגנאטים אשר באוקראינה, השואפים להגדיל את שלטונם ולהרבות את נכסיהם הרבים, ותחת זה אומרת המפלגה הזאת לעשות את הקוזקים מכשיר כוח כביר בשירות המלך, לכרות אתם ברית־עולם ולהוציא למלחמה אחרת את אלפי הקוזקים, אשר כבר נתגייסו. בתנאים כאלה יכול חמילניצקי להשיג דרגה כבודה, שרביט־ההטמן ינתן לו מטעם המלך ולזכּוֹת בהקלות רבות לטובת הקוזקים.
הנה זו הסיבה שגרמה להשתהותו הארוכה של חמילניצקי בבילוצרקוֹב. שם אסף נשק, שלח מכתבים אל כל צד, קבץ המונים סביבותיו, מחנות צבא יצר לו, כבש ארמונות, באשר ידע, כי אם אך יתחזק וכוחו יגדל, יואילו לבוא אתו בדברים, ואולם אל תוך הרפובליקה לא הלך.
הו! אִילו יכול לכרות ברית שלום על־פי החוזה אשר יעשה עם הרפּובליקה! – כי אז השליך בזה את הנשק מידי וישניוביצקי או – אם הנסיך לא היה פורק מעליו את נשקו, אז לא הוא, חמילניצקי, כי אם הנסיך היה המורד, העושה מלחמה למרות רצון המלך והסימים.
אם כה יהיה, יעלה הוא על וישניוביצקי – אך בפקודת המלך והרפובליקה יעלה ואז יבוא הקץ לא רק לנסיך, כי גם לכל המושלים באוקראינה, לרכושם הרב ולנכסי הקרקע העצומים שלהם.
כזה היה הלך מחשבתו של ההטמן הכוזב הזפּורוז׳י, כזה היה הבנין אשר הקים לו בדמיונו. ואולם על הפיגומים, אשר הכין לבנין זה, קיננו תכופות צפּורי־דאגה שחורות, ספקות, חששות – והצפורים האלה צרחו בקול מבשר רעה.
האומנם תהיה מפלגת השלום בוַרשה חזקה למדי? האם יבואו אתו בדברים? מה יאמר הסינַט? מה יאמר הסים? האם יאטמו את אזניהם משמוע אנקות בני אוקראינה ושוועתם? האם יעצמוּ עיניהם מראות את להבות השריפות?…
האם לא יגברו שם האדונים, בעלי אחוזות הענק, אשר יתאמצו להגן על נכסיהם?
והרפובליקה הזאת, האם נבהלה כדי שתסלח להתחברותו עם הטטרים?
ומצד אחר כירסם בנפשו של חמילניצקי גם היאוש: האם לא התלקח והתפשט המרד מעל לכל גבול ומידה? האם אפשר יהיה לחזור ולעצור ברוח ההמונים האלה שנתפראו? אמנם – הוא, חמילניצקי, ברית יכרות, ואולם ההמונים ימשיכו במעשי הרצח והשוד בשמו, – ואולי גם ינקמו ממנו את נקמת תקווֹתיהם הנכזבות. הלא מימי הנהר כבר עלו על גדותיו, ים, סופה! נורא המצב! לולא פרץ המרד כאיתן, כי עתה לא היו באים בדברים אתו, כי חלש הוא – ואולם כאשר עצום המרד, הרי אם גם יבואו אתו בדברים, יתנפץ מאליו בתוקף המצב.
מה אפוא יהיה?
כאשר העיקו רעיונות כאלה על ראש ההטמן הכבד, נסגר במעון מפקדתו ושתה יומם ולילה. אז עברה השמועה במחנה, בין מפקדי־הגדודים והאספסוף: ״ההטמן שותה!״ וכמוהו שתו כולם, המשמעת נתרופפה, רצחו שבויים, היכו איש את אחיו, והשלל שודד – בא יום זעם, שלטון האימה והאכזריות, והעיר בילוצרקוב לתופת נהפכה.
עד אשר יום אחד בא אל ההטמן השיכור האציל ויהוֹבסקי, אשר נלקח בשבי ליד קורסוּן וההטמן מינה אותו למזכיר לו. בהיכנסו אחז בהטמן השיכּוֹר בלי גינוני נימוס וטילטלו בכוח, ואחרי־כן אחז בזרועותיו, הושיבהו על הדרגש ועוררו.
– מה־זאת? מי השד הזה? – שאל חמילניצקי.
– אדוני ההטמן, קום והתאושש – השיב ויהוֹבסקי. – משלחת באה!
חמילניצקי קפץ על רגליו והתפּכח בין־רגע.
– הו! – קרא אל משרתו, שישב על המפתן – הבה הגלימה, הכּוּמתה והשרביט!
ואחרי־כן פנה אל ויהוֹבסקי:
– מי בא? מטעם מי?
– הכומר פַּטרוני לַסקוֹ מהוּשְצֶ׳ה, מטעם האדון הווֹייבוֹדה הבּרצלבי.
– מאת האדון קיסיל?
– כן.
– ברוך האב והבן, ברוכים רוח הקודש והעלמה הקדושה והטהורה! – קרא חמילניצקי.
ופניו נתבהרו ואורו – הנה החלו לבוא אתו בדברים.
ואולם עוד בו ביום הגיעו אליו שמועות, אשר שמוּ לאַל את שליחוּת־השלום של האדון קיסיל.
הודיעו, כי הנסיך, אשר נתן לצבאותיו לנוח מעמל מסעם דרך היערות והבצוֹת, עבר את גבולות הארץ המורדת; כי הוא הורג, שורף, מכרית ומכלה; כי גדוד סיירים, בפיקודו של סקשטוסקי, הביס מחנה בן אלפּים קוזקים ובני האספסוּף – והשמידם מבלי החיות מהם איש; כי הנסיך בעצמו כבש בסערה את פוגרֶבּישצ׳ה, נחלת הנסיכים לבית זבַּרַז׳ – ולא השאיר בה בלתי אם אדמה ומים. סיפרוּ סיפוּרים מזעזעים על אודות הסתערות הנסיך על פוגרבּישצ׳ה וכיבושה – כי במקום הזה קן המורדים העקשניים ביותר. סיפרו, כי הנסיך אמר אל חייליו: ״רצחו אותם כך, שירגישו, כי הם מתים״. 26) ובכן התירו לעצמם החיילים מעשי־אכזריות הפראים ביותר. אף לא נפש אחת לא נשארה בחיים בעיר. שבע מאות שבויים נתלו, ומאתים הושבו על כלונסים. סיפרו גם זאת, כי רצעוּ את עיני האנשים במרצע, כי שרפו חיים באש קטנה. המרד שכך מיד בכל הסביבה ההיא. התושבים ברחו אל חמילניצקי או קידמוּ את פני הנסיך מלובני בלחם ומלח, אשר הגישו לו בכרעם על ברכיהם ובהתחננם אליו כי ירחמם. כל הגדודים הקטנים הושמדו – וביערות, כפי שהעידו הנמלטים מסַמהורודק, ספיצ׳ין, פלֶסקוֹב וּוַחנובֶק, לא נמצא אף עץ אחד, אשר עליו לא היה קוזק תלוּי.
וכל המעשים האלה נעשו בסמוך לבילוצרקוב ולצבאות חמילניצקי העצומים.
ולכן, כאשר נודע הדבר לחמילניצקי, החל לגעות כפר פצוע. הנה מן הצד האחד שיחות שלום ומן הצד האחר – החרב. אם יעלה על הנסיך, יעיד בזה על עצמו, כי איננו מעונין בהצעות השלום שהציע לפניו האדון מברצלב.
את תקותו היחידה שם חמילניצקי בטטרים. הוא קם ונסע אל מפקדתו של טוהי־בּי.
טוהי־בי, ידידי! – קרא אחרי אשר ברכו לשלום – כאשר הצלת אותי אצל המים הצהובּים ואצל קורסון, הצל־נא אותי גם עתה. בא הנה שליחו של שר־גליל ברצלב ובידו מכתב, אשר בו מבטיח לי הווֹייבודה, טובות הנאה ולצבא זפורוז׳ה החזרת חירויותיו מלפנים, בתנאי שאחדל מן המלחמה, דבר שאני מוכרח לעשותו, כדי להוכיח את כּנוּתי ורצוני הטוב. אולם בינתים הגיעה השמועה על־אודות אויבי הנסיך וישניוביצקי, כי את יושבי פּוֹגרבּישצ׳ה השמיד מבלי השאר נפש חיה – ואת מבחר הקוזקים אשר לי הוא גוזר לגזרים, מוקיע על העצים, מושיב על הכלונסים ורוֹצע את עיניהם במַרצע. ובאשר אני אינני יכול לעלות עליו, באתי אפוא אליך לבקשך, כי אתה תעלה עם הטטרים אשר לך על אויבי ואויבך ואם לא תעשה כזאת, לא יארכו הימים, והוא יגיח על המחנות אשר לנו פה.
טוהי־בּי, אשר ישב אותה שעה על ערמת שטיחים מן השלל, אשר לקח אצל קורסון, או מן הבּיזה בחצרות האצילים, התנועע זמן־מה לפניו ולאחוריו, עצם את עיניו, כמבקש להעמיק במחשבות, לבסוף אמר:
– אללה! זאת לא אוכל לעשות.
– מדוע? – שאל חמילניצקי.
– כי כבר האבדתי בגללך די בֵּיִים וקצינים אצל המים הצהובּים ואצל קורסון; למה לי להאביד עוד יותר? ירמי לוחם גדול הוא! אעלה עליו, אם גם אתה תעלה, אך לבדי לא אעלה. לא סכל אני, כי אפסיד בקרב אחד את כל אשר זכיתי בו עד כה – טוב לי לשלוח את גדודי לבוז בז ולקחת שבי. די כבר עשיתי בשבילכם, כלבים בלתי־מאמינים. אנכי לא אלך וגם לחַן איעץ, כי לא ילך. אמרתי את דברי.
– הלא נשבעת להיות לי לעזר.
– אמנם כן, אבל נשבעתי להילחם לצדך, ולא להילחם לבדי בעבורך. הסתלק לכל הרוחות!
אני הרשיתי לך לקחת את בני־עמי שבי, שלל מסרתי לך, את ההטמנים נתתי לך.
– כי לולא נתת אותם לי, כי אז הסגרתי אותך בידיהם.
– אל החן אלך.
– לעזאזל, תיש, אני אומר לך.
ושיני טוהי־בי החדות החלו להבהיק מבין שפתיו. חמילניצקי ראה, כי שוב אין מועיל בדברים, וכי מסוכּן הדבר להוסיף ולהפציר בטוהי־בי, ולכן קם והלך אל החן.
ואולם גם מפי החן שמע דברים דומים. הטטרים נהגו לפי חשבוֹן טובתם הם וביקשו אחר תועלתם העצמית. תחת להרהיב ולהתיצב במערכה לקראת המצביא, אשר עליו אמרו, כי מעולם לא היה מנוצח, בחרו לשלוח את גדודיהם לבוז בז ולקחת שבי, לצבוֹר עוֹשר, מבלי להסתכן.
חמילניצקי חזר אחוז טירוף אל מעונו וביאושו תפס בבקבוק יין־השרף, אולם ויהובסקי הוציא בכוח את הבקבוק מידו.
– אתה לא תשתה, אדוני ההטמן, – אמר. – ציר יושב פה, וצריך לשלח את הציר לדרכו.
חמילניצקי נתקף חרון אימים.
– אצווה לשפּד אותך על הכּלונס, אותך וגם את הציר.
– ואני לא אתן לך יין־שרף. האם לא חרפה היא לך, כי גם אחרי אשר הרימך הגורל על, הנך סובא יין־שרף כקוזק פשוט? בוֹש והכּלם, אדוני ההטמן, אַל לך לעשות כזאת. השמועה על־דבר בוא הציר כבר עברה במחנה. הצבא ומפקדי־הגדודים רוצים להתאסף כדי לטכּס עצה. אַל לך לשתות עתה, עליך לנַגד את הברזל בעודנו חם – כי עתה תוּכל לכרות ברית־שלום ולקבל כל אשר תבקש, ואם תתמהמה, תאחר את המועד, ואז גם צוארך וגם צוארי בסכנה. עליך לשלוח מיד משלחת לוַרשה לבקש חסד מאת המלך…
– חכם אתה – אמר חמילניצקי. – צו ויצלצלו בפעמון ויתכנסו למוֹעצה, ואתה צא ואמוֹר למפקדי־הגדודים, כי מיד אצא אליהם.
ויהובסקי יצא, ואחרי רגע נשמע קול הפעמון, ומיד החלו מפקדי צבא זפורוז׳ה להתאסף, וביניהם: קריבוֹנוֹס האיום, יד ימינו של חמילניצקי, קשצ׳ובסקי, חרב הקוזקים, פילון דיֶדיַלה הזקן והמנוסה, מפקד הגדוד הקרופּיבניקי, פדוֹר לוֹבּוֹדה מפֶּרֶיַסלב, פֶדוֹרֶנקה האכזר מקַלנִיצקי, פּושקַרֶנקו הפּרא מפּוֹלטבה, שהיה מפקדם של מגדלי הסוסים, שוּמֵיקו מניז׳ין, צַ׳רנוֹטה הנלהב מהַדיַץ׳, יקוּבּוֹביץ׳ מצ׳חרין, וכן נוֹסץ׳, הְלַדקי, אדמוֹביץ׳, גְלוּך, פּוּליַן, פַנִיץ׳ – לא כל המפקדים נועדו, כי מהם ששהו במסעות ובפעולות מלחמה ואחרים אשר כבר נגזרו מארץ־החיים, כי הנסיך ירמי חיסלם.
הטטרים לא נקראו הפעם אל האספה. ה״חברה״ נאספה בכיכר לא הרחק ממעון חמילניצקי, וההמונים אשר נדחקו לבוא שמה הוּכּוּ במקלות ובשוטים, אשר כדורי־ברזל בקצותיהם, ואף היו שנפלו ולא הוסיפו קוּם.
לבסוף הופיע גם חמילניצקי והוא לבוּש גלימה אדומה, כובע שעיר גדול בראשו ושרביט בידו. מצדו האחד צעד הכומר הפּרבוסלבי הלבן כיוֹנה כולו, פַּטרוני לַסקוֹ, ומצדו האחר הלך ויהובסקי וניירות בידו.
חמילניצקי ישב לו רגע בין מפקדי־הגדודים שותק. אחרי־כן הסיר את כובעו מעל ראשו לאות, כי המועצה החלה, קם על רגליו ופתח לאמר:
– כבוד האדונים, מפקדי־הגדודים והאַטמנים! אתם יודעים, כי מוכרחים היינו לאחוז בנשק מפני העוול הגדול, אשר נעשה לנו על לא־דבר, ובעזרת מושל קרים רב־החסד יצאנוּ לריב את ריבנוּ מיד השרים, אשר עשקו את חירותנו ואת זכויותינו מימי־קדם, למרות רצון האדון המלך, ואלהים ברך את מלחמתנו והפּיל את חתיתו על העריצים הזדונים, הרודים בנו, אשר לא הסכינו להנגף לפני אויביהם, ויענוש אותם על העושק ועל הלחץ, אשר הם עושקים ולוחצים אותנו, ויחון אותנו ויתן לנו נצחונות גדולים; על־כל־זאת עלינו להודות לו מקרב לבּנו. ואחרי אשר גאותם וגאונם שחו לארץ, עלינו לחשוב מחשבות, איך לעצור בעד שפך דם נוצרים, כמצוַת אֵל רחום וכמצוַת דתנו, ושבּל נשיב את חרבנו לתערה, עד אשר ישיבו לנו, כרצון המלך אדוננו, את חרותנו ואת זכויותינו. והנה כותב אלי האדון של גליל ברצלב, כי הדבר הזה יקום, וגם אני חושב ככה, כי לא אנחנו, כי־אם השרים, הפּוֹטוצקים, הקלינובסקים, הוישניוביצקים והקוֹניצפּוֹלסקים עזבו את מצות המלך והרפובליקה, ואם ענשנו את אלה, הלא במשפט ובצדקה מגיע לנו שכר ושי מאת המלך ושריו. על־כן אני מבקש מכם, אדונַי, מיטיבי ואנשי־חסדי, כי תואילו לקרוא את המכתב, אשר שלח אלי האדון שר גליל ברצלב ביד הכהן הפרבוסלבי פַטרוני לסקוֹ, אציל ובן־ברית־דתנו, ובחכמתכם תחליטו, אשר יחדל שפך דם נוצרים ושכר ינתן לנו על אשר היינו נשמעים לרפובליקה ונאמנים לה.
חמילניצקי לא שאל, אם יש לסיים את המלחמה, אך דרש להחליט לסיימה. לכן החלו אחדים מן הנאספים לרטוֹן, ואחרי־כן להשמיע צעקות אִיוּם, וצ׳רנוטה מהדיץ׳ בראש הצועקים.
חמילניצקי שתק, אך התבונן היטב לראות, מי ומי הם המוחאים כנגדו, ואת שמותיהם חרת לו בזכרונו.
בינתיים קם ויהוֹבסקי ממקומו ואגרתו של קיסיל בידו. את העתק האגרת לקח זוֹרקוֹ בידו, כדי לקראה לפני ה״חברה״, ובכן קמה פה ושם דממה.
שר גליל ברצלב החל את מכתבו בדברים אלה:
״אדון נכבד, ראש צבא הרפובליקה בזפורוז׳ה, חביבי מאז, אדוני וידידי!
אף אִם רבים הם האנשים, האומרים עליך, אדון נכבד, כי אויב אתה לרפובליקה, אני, לא רק בעצמי הנני בטוח באמונתך לרפובליקה, אבל גם את חברי, האדונים הסינַטוֹרים הנכבדים, הנני מבטיח כזאת. שלשה דברים מעידים לפני על זאת: הדבר האחד, כי אף אם צבא הדניפר שוקד זה כימי דורות על כבודו ותהילתו וחרותו, הוא נוצר תמיד את אמונתו למלך, לשרים ולרפובליקה. הדבר השני, כי עמנו, עם אוקראינה, מחזיק בדתו, דת אבותיו, ושומר אותה בכל לבבו ונפשו, עד כי כל אחד מאתנו היה בוחר לשאת כל מיני יסורים מאשר לעבוֹר על אחת מפקודותיה. הדבר השלישי, כי אף אִם יש אשר דם ישפך בארצנו (כפי שאירע עתה, האלהים ירחם!), בכל־זאת מולדת אחת לכולנו, בה אנו חיים ואת טוּבה אנו אוכלים, וכמעט אין בכל הארץ ממלכה, אשר תהיה דומה לממלכתנו בחוקי צדק וחרות. על־כן הננו שומרים תמיד על שלימות הכתר אשר למולדתנו היחידה; ואף אם יש אשר מכאובים רבים יתקפונו (זה הוא דרך העולם), בכל־זאת יורה אותנו שכלנו, כי נקל לכל איש מאתנו להתאונן על כאבוֹ בארץ חפשית ולבקש מזור לו מאשר להביא אבדון על האֵם הטובה הזאת, אשר כמוה לא נמצא עוד גם בארצות הנוצרים וגם בארצות הפגנים…״
לוֹבּוֹדה מפּריסלב הפסיק את הקריאה.
– אך אמת ידבר! – קרא בקול רם.
אמת הדבר! – קראו שאר מפקדי־הגדודים.
– לא אמת, כי שקר ידבר בן־דת־הכלבים! – צרח צ׳רנוֹטה.
– שתוֹק! אתה בן־דת־כלבים הנך!
– בוגדים אתם! לאבדון!
– אתה תלך לאבדון!
– לשמוע! לחכות, לתת לו לקרוא! שלנו הוא! שמעוּ! שמעו!
הסערה התחוללה, אך ויהובסקי הוסיף לקרוא ושוב קמה דממה.
שר הגליל כתב עוד, כי על צבא זפורוז׳ה לבטוח בו, באשר הצבא הזה יודע היטב, כי הוא בן לעם זפורוז׳ה ודת העם הזה דתו, ובכן אוהב הוא אותו ודבק בו; הזכיר, כי הוא לא היה בין הנלחמים אצל קוּמֵיקה ואצל סטַרֶץ. אחרי־כן דרש מאת חמילניצקי, כי יחדל מהלחם, ישלח מעל פניו את הטטרים, או יפנה כנגדם את נשקו וישמור נאמנותו לרפובליקה. את האגרת סיים בדברים הבאים:
״הנני מבטיחכם, אדוני הנכבדים, כי כשם שהנני בן לכנסיה הפרבוסלבית וכשם שהנני בן לעם האוקראיני העתיק, כן אהיה בעזרתכם. אתם יודעים היטב, אדוני הנכבדים, כי גם דעתי (בחסד אלהים) נשמעת מעט ברפובליקה זאת, כי בלעדי לא יוכלו להחליט בדבר המלחמה או השלום, ואני הראשון בין אלה, שאינם רוצים במלחמת־בית וכו’״.
אך נסתיימה קריאת האגרת וקמה המוּלה רצוּפה קריאות בעד ונגד. ואולם דברי המכתב בכללם ישרו מאד גם בעיני מפקדי־הגדודים וגם בעיני כל ה״חברה״. בראשונה אי־אפשר היה להבין ולשמוע את דבריהם, כי בחום ובזעם התוכחו על המכתב. ה״חברה״ נדמתה מרחוק למערבולת גדולה, שבה המו ורחשו המוני בני־אדם. מפקדי הגדודים איימו בשרביטיהם אשר בידיהם, הסתערו זה על זה וקימצו אגרופיהם. כל הפנים סמוקים, העינים דלוקות, קצף על השפתים, ובראש כל חסידי המלחמה אֶרַזם צ׳רנוטה, שנתקף חמת־טירוף. למראהו נתקף זעם גם חמילניצקי, וקרוֹב היה להתפרץ, דבר שמפניו חרדו תמיד אנשיו כמפני שאגת האריה ונשתתקו. ואולם קשצ׳ובסקי קפץ על ספסל ובהניפו את השרביט, אשר בידו, צעק בקול־רעמים:
– לגדל בהמות נוצרתם ולא לטכס עצה, פגנים שכמותכם!
– שקט! קשצ׳וֹבסקי רוצה לדבּר – צרח ראשון צ׳רנוטה, אשר היה סבור, כי מפקד־הגדוד המהולל הזה רוצה במלחמה.
– שקט! שקט! – צעקו אחריו אחרים.
קשצ׳וֹבסקי נכבּד היה מאד בעיני הקוזקים על השירותים הרבים שעשה למענם, על חכמתו וידיעתו בעניני המלחמה ועל אשר – כמה מפליא! – נשתייך למעמד האצילים. ובכן נשתתקו כרגע כל הנאספים וציפו לדברי האציל הזה בענין, וחמילניצקי נעץ בו מבט חסר מנוחה.
ואולם צ׳רנוטה שגה בסברו כי קשצ׳וֹבסקי יביע דעתו לטובת המשכת המלחמה. בשכלו החריף הבין קשצ׳ובסקי, כי עתה, או לעולם לא, יכול הוא לזכּוֹת במשרת הסטרוֹסטה, ובכל אותם כיבודים עליהם חלם. הוא ידע, כי כאשר יאמרו להרגיע את הקוזקים, ישתדלו לפצות אותו, והאדון מקרקוב לא יוכל להפריע, כי בשביה הוא – ובכן הביע דעתו בדברים האלה:
– לי להילחם ולא לייעץ, אבל אם נאספנוּ בזה לטכס עצה, הנה חובתי היא לחווֹת דעתי, כי לא נופל אנכי, אם לא טוב וגדול במעשי, מאחרים. פתחנו במלחמה, למען אשר ישיבו לנו את חירותנו ואת זכויותינו, והנה שר גליל ברצלב כותב, כי הדבר הזה יקום. ובכן יקום, או לא יקום. אם לא יקום – הנה מלחמה, ואם יקום – הנה שלום! למה לנו לשפוך דם חנם? יתנו לנו את חפצנו, ואנוּ נרגיע את האספסוף והמלחמה תסתיים. בט׳קו חמילניצקי בחכמה עשה מה שעשה, כדי שנתיצב לימין המלך הנאור אדוננו, הוא יגמול לנו, ואם האדונים יתנגדו, או אז ירשה לנו להשתעשע בהם קצת ואנו שעשע נשתעשע בהם. אך זאת איעץ, כי לא נסלק את הטטרים: ילכו ויתקעו את מחניהם בשדי־הפרא ושם ירבצו, עד אשר נדע מה אתנו.
פני חמילניצקי אורוּ למשמע דברים אלה, וכבר מרבית מפקדי־הגדודים החלו להביע דעתם, כי צריך לדחות את המשך המלחמה ולשגר משלחת לוַרשה, ומאת האדון שר גליל ברצלב לבקש, כי בעצמו יבוא אליהם לניהול המשא־והמתן. צ׳רנוטה המשיך בצעקות מחאה, אך קשצ׳ובסקי נעץ בו עיני זעם ואמר:
– אתה, צ׳רנוטה, מפקד גדוד הדיץ׳ קורא למלחמה ולשפך דם, וכאשר עלו עליך חיילי האדון דמוֹחוֹבסקי אצל קורסון, צרחת כגור חזירים: ׳׳אחי בני עמי, הצילו!׳׳ ונשאת רגלים לפני כל הגדוד שלך.
– אתה משקר! – צוַח צ׳רנוֹטה – אני אינני מפחד לא מפני הלחים ולא מפניך!
קשצ׳ובסקי לחץ את השרביט בידו וקפץ לקראת צ׳רנוטה, גם האחרים החלו לחבוט במפקד־גדוד הדיץ באגרופיהם. ההמולה שוב גברה, ועל־פני הככר געתה ה״חברה״ כעדר שורי־הבר.
פתאום קם חמילניצקי שנית ממקומו.
– אדונַי מפקדי־הגדודים הנכבדים! – קרא. ובכן, החלטתם לשלוח שליחים לוַרשה, והשליחים האלה יגידו למלכנו הנאור, כי נכונים הננו לעבדו באמונה, ויבקשו מלפניו, כי יתן לנו את גמולנו. ואולם מי מאתנו הרוצה במלחמה, מלחמה תהיה לו – לא עם המלך, לא עם הרפובליקה, כי עם אלה לא נלחמנו מעולם, אך עם הגדול שבאויבינו, אשר כּולו אדום מדם הקוזקים, ואצל סטרץ עוד הוסיף למשוח את בשרו בדם זה ועוד עתה איננו חדל ממשוֹח בו את בשרו והוא מוסיף להיות שקוּע בשנאה לצבא זפּורוז׳ה. אליו שלחתי מכתב ושליחים ואבקש ממנו, כי יעזוב את שנאתו זו, והוא הוציא להורג באכזריות את שליחי, בתשובה לא כיבד אותי, את ראשכם, ובזה הלעיב בכל צבא זפורוז׳ה. ועתה בא מעבר לדניפר, ואת יושבי פּוֹהרבּישצ׳ה השמיד לפי־חרב, אנשים נקיים הרג ועליהם הזלתי דמעות. אחרי־כן הלך לנימירוב, כפי אשר הודיעוני הבוקר, וגם שם לא החיה נפש. וכאשר הטטרים ממאנים לעלות עליו, כי יראים וחרדים הם מפניו, הנה במהרה יבוא הנה, כדי להרוג גם אותנו וגם אנשים נקיים, למרות רצון המלך הנאור אדוננו ורצון כל הרפובליקה, כי הוא בגאותו וזדונו איננו שומע בקול המלך ושריו, וכאשר עתה הוא ממרה את פיהם, כה יהיה תמיד נכון להמרות…
שתיקה נשתררה בקהל הנאספים, וּחמילניצקי שאף רוח והמשיך לדבּר:
– אלהים הושיע אותנו ונתן בידינו את ההטמנים, ואולם הוא רע מכל ההטמנים והמושלים בארצנו, בן הוא לשדים ואך על השקר הוא חי. אם אני אעלה עליו, לא יתמהמה לקרוא בוַרשה, באמצעות ידידיו, כי אנחנו איננו רוצים בשלום, ולפני המלך אדוננו יאשימו אותנו, כי מורדים אנחנו בו. ולבלתי יהיה כדבר הזה, נחוץ לנו, אשר ידע המלך וכל הרפובליקה תדע, כי אנכי אינני רוצה במלחמה וכי אני יושב במנוחה והוא המתחיל במלחמה – על־כן אינני יכול לעלות עליו, כי עלי להשאר פה, למען עשות חוזה עם שר ברצלב, אולם כדי שלא ישמיד הוא, בן־השדים, את חילנו, עלינו להתיצב נגדו ולמגר את צבאו, כאשר מיגרנו את אויבינו ההטמנים על יד המים הצהובים ועל יד קורסון. זאת אפוא אבקש מכם, אדוני הנכבדים, כי אתם, בתור מתנדבים, תעלו עליו, ואני אכתוב אל המלך, כי בלעדי עליתם וכי מוכרחים הייתם לעלות, למען הגן עלינו מפני מזימותיו של וישניוביצקי והתגרויותיו.
דומיה עמוקה שררה בקהל.
וחמילניצקי המשיך:
– אדוני הנכבדים, היוצא מכם למלחמה הזאת, אתן בידו צבא למדי, קוזקים מעוּלים ותותחים אתן לו וגם מבני העם לוחמים נלהבים למען אשר יוכל, בעזרת האל, להשמיד את אויבנו ולנַצח אותו…
אף לא אחד מבּין מפקדי־הגדודים לא צעד קדימה.
– וששים אלף ממבחר הסוסים להובלת האספקה אתן – אמר חמילניצקי.
שתיקה.
והלא כל אלה היו לוחמים עזי־לב, אשר קריאות המלחמה שלהם הגיעו לא אחת עד חומות צַרוֹגרוד. ואולי דווקא משום כך חשש כל אחד מהם לשמו הטוב, כדי שלא יאבד לו כאשר יפּגש עם ירמי האיוֹם.
חמילניצקי סקר בעיניו את מפקדי־הגדודים אשר עמדו מושפלי עינים מבלי יכולת לשאת את מבטו. פניו של ויהובסקי הביעו זדון שטני.
– אנכי יודע קוזק אחד – אמר חמילניצקי נזעם – אשר היה מתנדב מיד, בלי לנסות להתחמק, אך הוא איננו כאן בתוכנו…
– בוהון! – נשמע הקול.
– אמנם כן. הוא כבר השמיד גדוד של ירמי בוַסיליבקה, אך פגעו בו ופצעוהו והנהו שוכב עתה בצ׳רקסי ונאבק עם מר המות. וכאשר בוהון איננו, אין איש, אשר יערוב את לבו להלחם בירמי. אייכם, קוזקים, אייכם, פּבלוקים, נלביקים, לוֹבּוֹדים ואוֹסטרניצים?
ופתאום והנה איש קצר־הקומה, עבה, פניו כחלולים, שפמו, אשר מעל לפיו העקום, אדמוני כאש ועיניו ירקרקות, קם ממקומו, ניגש אל חמילניצקי ואמר:
– אני אלך.
זה היה מַקסים קריבוֹנוֹס.
נשמעו קולות: ״הכּבוד לו, הכּבוד!״ והוא, צדו שעוּן על שרביטו, אמר בקול ניחר ומקוטע:
אל נא תחשוב, הטמן, כי מפחד אני! אני מיד הייתי נכון לצאת, אך חשבתי בלבי: יש פה טובים ממני! אבל אם כך הדבר, אלך אני! ואתם מה? אתם ראשים וידים הנכם, ולי אין ראש, כי אם ידים וחרב בלבד. אחת ילדתני אמי. המלחמה אֵם ואחוֹת לי. וישניוביצקי טובח – וגם אני אעשה כמוהו; הוא תוֹלה, וגם אני אעשה זאת. ואתה, הטמן, קוזקים טובים תן בידי, כי עם האספסוף אין לעלות על וישניוביצקי. ובכן אצא – ארמונות אַחריב, אהרוג, אטבח, אתלה על העץ, לאבדון כל בעלי הידים הלבנות!
– אני אתך, מקסים!
זה היה פּוּליַן.
– וגם צ׳רנוטה מהדיץ וגם הלדקי ממירגורוד וגם נוֹסַץ׳ ילכו אתך! – אמר חמילניצקי.
– נלך! – קראו כולם פה־אחד, כי קריבונוס היה להם למופת ומרוחו אצל עליהם.
– על ירמה! על ירמה! – הרעימו. – קוֹלי! קוֹלי! – קראו לעומתם כל בני ה״חברה״, וכעבור שעה קלה נהפכה המועצה לחבר שכורים. הגדודים, שעמדו לצאת עם קריבונוס, השתכרו עד מוות – כי אמנם למוות הלכו. הקוזקים ידעו זאת, אך בלבם לא היה עוד פחד. ״אחת ילדה האֵם! ״ – חזרוּ אחרי מפקדם ולכן לא חשׂכו עוד מנפשם דבר, כי אם כה ואם כה ימותו. חמילניצקי הירשה להם וגם עודדם – וכדוגמתם עשה גם האספסוף ושתה גם הוא. ההמונים החלו לשיר שירים במאה אלף קול. החרידו את סוסי ההובלה, שהחלו להשתולל במחנה ולהעלות תימרות־אבק ועוד הגדילו את המהומה. אנשים רדפו אחרי הסוסים בקול צעקה, המולה וצחוק; גדודים רבים התגודדו ליד הנהר, ירו ברוביהם, נדחקו ונדחפו אל מפקדתו של ההטמן. והוא ציוה לבסוף לגרשם מעל פניו. החלו להכּות איש את אחיו והמבוכה גדלה במחנה, עד אשר ירד משמים גשם שוטף ונתפזרו כולם אל אהליהם ואל תחת העגלות.
בערב התחוללה סופה עזה. הרעמים התגלגלו מקצה העננים ועד קציהם, הברקים האירו את כל הסביבה באור לבן ובאור אדוֹם, חליפוֹת.
ולאור הברקים יצא קריבונוס מן המחנה בראש ששים אלף ממעולי הלוחמים ומבחירי האספסוף.
פרק כז 🔗
הלך אזי קריבונוס מבילוֹצרקוב דרך סְקְוִירה ופוֹהרֶבּישצ’ה לעבר מַחנוֹבקה, ובכל מקום שעבר נמחו גם עקבות החיים. מי שלא נספח אליו, נספה בחרב. אנשי קריבונוס שרפוּ גם את שדות הקמה, את היערות וגני הפּרי, ואותה השעה המשיך גם הנסיך במלאכת ההשמדה ההרס. אחרי שהכרית את כל יושבי פּוהרבישצ’ה ואחרי טבח הדמים שערך האדון ברנובסקי בנימירוב, השמידו עוד צבאות הנסיך כעשרים כנופיות גדולות של קוזקים ועמדו לחנות ליד רֵיגרוד, כי זה חודש ימים לא ירדו מעל סוסיהם, כי היגיעה הרבה החלישה אותם וגם המוות צימצם בניכּר מספרם. דרושה היתה המנוחה לקוצרים האלה, כי עייפו ידיהם מקציר האדם. גם הנסיך היסס, אם לא טוב לו ללכת אל איזה חבל שקט ולנוח בו ולהכפיל שם את צבאו ולהגדיל את מספר סוסיו, שדמוּ יותר לשלדים מאשר ליצורים חיים, כי זה חודש ימים אשר לא בא אל פיהם ואף לא גרעין ואך בדשא רמוס ניזונו. ואולם אחרי מנוחה של שבוע ימים, הודיעו לנסיך על בוא תגבורת. מיד יצא הנסיך לקראת החיל הזה – ואמנם פגש את האדון ינוּש טישקביץ' הוויבוֹדה של קיוב, אשר בא בראש אלף וחמש מאות חייל, ואתו האדון קז’ישטוף טישקביץ', סגן השופט בברצלב, האדון הצעיר אַקסַק, והוא כמעט עודנו נער, בראש גדוד הוּזרים קטן אשר כבר רכש לו תהילה, ואצילים לרוב, ובתוכם האדונים לבית סֵניוּט, פּוֹלוּבינסקי, ז’יטינסקי, ילוביצקי, קירדי, בוהוּסלבסקי, אלה עם עגלות וסוסים ואלה בלעדיהם, ומספּר כל הבאים כאלפּים פּרשים, מלבד המשרתים אשר אתם. הנסיך שמח מאד, ולאות-תודה הזמין את שר-הגליל אל מעונו, שהדהים אותו בדלוּתוֹ ופשטוּתו. כי הנסיך, אשר חי בלובני חיי-מלכים, מנע מעצמו כל רוָחה בצאתו למלחמה, בחפצו להיות בזה למופת לכל אנשי-הצבא. הוא דר בחדר קטן אחד, והאדון שר-הגליל, איש בעל-בשר, נדחק בכבדות דרך פתחו הצר, עד אשר ציוה לשלישו לדחוף אותו מאחוריו. בחדר זה, מלבד שולחן, ספסלי-עץ ומצע מכוסה עור-סוס, לא היה כל דבר, מלבד שק מלא תבן ליד הפתח, שעליו ישן הנער, אשר עמד תמיד לפני הנסיך לשרתו. שר-הגליל, שאהב את הרוָחה ומדי צאתו לדרך הוביל אתו שטיחים, השתאה מאוד למראה עיניו, וכאשר נכנס הביט אל הנסיך מתפלא כיצד יכול איש גדל-הרוח הזה לשכּוֹן במעון-דלים כזה. הוא ראה לפעמים את הנסיך בּסימים אשר בוַרשה, וגם בין שאריו נחשב, אך לא הכיר אותו מקרוב. ואולם כאשר אך החל לדבּר אתו, הכיר כרגע, כי הוא יושב לפני אדם בלתי רגיל. והוא, הסינַטור הזקן והחייל הוותיק, הטופח בידידות על שכם חבריו הסינטורים, אשר אל הנסיך דומיניק זסלבסקי הוא פונה ב“מיטיבי”, ועם המלך בכבודו ובעצמו הוא מתהלך כעם רֵע, לא יכול לערוב לבו לנהוג כך כלפי וישניוביצקי, אף כי זה קיבל אותו בסבר פנים יפות, באשר אסיר-תודה היה לו על התגבורת בלוחמים שהביא עמו.
– אדוני שר-הגליל – אמר – ברוך אלהים, אשר שלחך לבוא הנה עם אנשים חדשים, כי אנחנו פה כולנו הגענו לאפיסת כוחות.
– אמנם ראיתי פה את חייליך, אדוני הנסיך, וניכּר בהם שהם עייפים מאד, וזה הדבר שמדאיגני לא מעט, כי אני באתי הנה לבקש ממך, אדוני הנסיך, כי תחוש להצילני.
– האם דחוּף הדבר?
– אין לדחות, אין לדחות, כי הסכנה גדולה! פריצי-אדם לרבבות באו, ובראשם קריבונוס, אשר, כפי ששמעתי, נשלח לעלות עליך, אדוני הנסיך, אך כאשר שמע כי אתה, האדון הנסיך, יצאת בכיווּן לקונסטנטינוב, הלך גם הוא שמה ובדרכּוֹ צר על מַחנובקה שלי והוא חולל שם חורבן כזה, שאין בכוחה של כל לשון לתאר.
– שמעתי אף אני על אודות הקריבונוס. ואף חכיתי לו פה, ואולם כיוָן שפּסח עלי, מוכרח אני לחפשׂ אותו. אמנם כן, אין לדחות. מה כוחו של חיל-המצב במחנובקה?
– יש בארמון מאתים גרמנים מובחרים, והם יכולים להחזיק מעמד עוד ימים אחדים. ואולם רע מכל שאל העיר נמלטו אצילים רבים עם בני משפחותיהם, והעיר רק סוללה וגדר סביב לה ולא תוכל לעמוד זמן רב.
– אמנם כן, אין לדחות! – חזר הנסיך על דבריו.
ואחרי-כן פנה אל נערו ואמר:
– זֶ’לֶנסקי, רוץ וּקרא למפקדי-הגדודים.
בינתים ישב לו שר-גליל קיוב על אחד הספסלים והיה מתנשם ומתנשף. בלבו אף ציפה כי עוד מעט יוזמן לארוחת-הערב, כי רעב היה וגם אהב להסב אל שולחן דשן.
פתאם נשמעו צעדים כבדים ומפקדי הגדודים של הנסיך נכנסו – כולם שחורים, צנומים, מגודלי זקן, שקועי עינים ואותות סבל ויגיעה רבה על פניהם. שותקים השתחוו לנסיך ולאורחיו וציפו לדבריו.
– אדוני הנכבדים, – אמר הנסיך – האבוסים הסוסים?
– אבוסים.
– מוכנים?
– כתמיד.
– טוב מאד. בעוד שעה נעלה על קריבונוס.
– מה? – קרא שר-גליל קיוב והביט נדהם לעבר האדון קז’ישטוף, סגן-השופט בברצלב.
הנסיך המשיךְ:
– האדון פיניטובסקי והאדון וירשול ייצאו הראשונים, אחריהם בּרנוֹבסקי בראש הדרגונים, ולשעה יצא גם ווּרצל עם תותחיו.
מפקדי-הגדודים השתחוו ויצאו מן החדר – ואחרי רגע נשמע קול החצוצרות, הקוראות לעלות על הסוסים. שר-גליל קיוב לא ציפה לחיפזון אשר כזה וגם לא רצה בוֹ, כי עייף ויגע מטלטולי הדרך היה. סבור היה, כי ינוח יום אחד אצל הנסיך ולא יאחר המועד – והנה פתאום עליו לשוב ולעלות על סוסו, מבלי שיישן ומבלי שיאכל.
– אדוני הנסיך! – אמר – האם יגיעו חייליך למחנובקה? הלא ראיתי, כי עייפים הם מאד והדרך רחוקה.
– אל-נא תדאג לאנשי. הם הולכים לקרב כהולכי אל מחול.
– אני רואה זאת. אני רואה. עזים ואמיצי-לב הם. אך הנה גם אתי אנשים אשר עייפו בדרך.
– הלא אמרת, אדון: “אין לדחות, כי הסכנה קרובה!”
– אמנם כן, אך אולי ננוח פה הלילה. אנחנו מעבר חמילניק באים.
– אדוני שר-הגליל, אנחנו באים מלובני, מעבר לדניפר.
– יום תמים שהינו בדרךְ.
– ואנחנו חודש ימים.
ובאמרו זאת יצא הנסיך לפקח אישית על סדר המסע, ושר-הגליל לטש עיניו אל סגן-השופט, האדון קז’ישטוף, חבט בכפותיו על ברכיו ואמר:
– הנה בּאַני אשר ביקשתי. בנאמנות, הם עוד ירעיבוני פה עד-מות. מה-מאד נמהרים הם! באתי לבקש עזרה, חשבתי, כי אחרי אשר אעתיר ואתחנן, ייצאו בעוד יומַים, בעוד שלשה ימים, - והנה גם לשאוף רוח אינם נותנים. השד יקחם! את רגלי פצעה רצועת-האוכּף, כי נערי הבוגד לא ריכּס אותה כראוי, מעי הומים בבטני… השד יקחם!מחנובקה היא מחנובקה, והבטן – בטן! גם אני חייל ותיק. יותר מהם עשיתי במלחמות – אך לא בחפזון כמוהם: חטוֹף והילחם! שדים הם, לא בני-אדם. אינם ישנים, אינם אוכלים – רק נלחמים. מוכן הנני להישבע, שהם אינם אוכלים לעולם. הלא ראית, אדוני קז’ישטוף, את הקצינים האלה – האינם דומים לרוחות ערטיליים? מה?
– ואולם רוחם אש להבה – השיב האדון קז’ישטוף, אשר היה חייל בכל נפשו ומאודו. – אֵלי! מה רבה המהומה, מה רב אי-הסדר במחנות אחרים, בשעה שהם יוצאים למלחמה! והמרוצה וההכנות, וסידוּר העגלות, רתימת הסוסים, ואילו פה – השומע אתה אדוני? – הנה הגדודים הקלים כבר יוצאים.
– אמנם כן-הוא! – עד להתיאש! – קרא שר-הגליל.
ואַקסַק הצעיר שילב את ידיו וקרא:
– מצביא גדול הוא זה! לוחם כביר!
– אתה אדון, עוד חלב-אמך תחת שפמך! – צרח לעומתו שר-הגליל. – גם קוּנקטֵטוֹר היה מצביא גדול! התבין זאת?…
אותו רגע נכנס הנסיך, ואמר:
– אדוני הנכבדים, עלוּ על הסוּסים! הננו יוצאים!
שר-הגליל לא עצר ברוחו.
– צו-נא, אדוני הנסיך, לתת לי משהו לאכול, כי רעב אני! – התפרץ בנהימה חסרת חן.
– הו, אדוני שר-הגליל! – אמר הנסיך תוך צחוק ואחז את שׂר-הגליל בזרועותיו, - סלח-נא, סלח; בכל לבי הנני נכון להאכילך, אך בשעה שאדם יוצא למלחמה, הוא שוכח דברים שכאלה.
– ומה, אדוני קז’ישטוף, האם לא אמרתי, כי האנשים האלה אינם אוכלים מאוּמה? – אמר שר-הגליל בפנותו אל סגן-השופט מברצלב.
ארוחת הערב לא ארכה הרבה ושעות אחדות אחרי-כן יצא גם חיל הרגלים מריגרוד. הצבא הלך דרך ויניצה וליטין לעבר חמילניק. בדרך פגע וירשוּל בגדוד טטרים קטן, אשר חנה בסודובקה, והוא עם האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי יחד השמידו אותו, ובדרך זו גאל אלו מאות שבויים, כמעט כולם נערות, שנישבו בידי הטטרים האלה. שם כבר החלו להרגיש בחורבּן שזרע קריבונוס. הכפר סטריז’ובקה נשרף באש ותושביו נהרגו באכזריות נוראה. כפי הנראה, גילו תושבי הכפר התנגדות לקריבונוס, ועל-כן גמל להם המצביא הפרא בחרב ובאש. בכניסה לכפר היה תלוי על עץ אלון האדון סטריז’וֹבסקי, אנשי טישקביץ' זיהו אותו מיד. הוא היה תלוי ערום כולו ועל חזהו מחרוזת איומה של גולגלות, שנחרזו על חבל, הגולגלות האלה היו של ששת ילדיו ואשתו. בתוך הכפר, אשר נשרף עד היסוד, ראו הגדודים משני צדי הדרך שתי שורות של “נרות קוזקיים”, כלומר אנשים, שידיהם מורמות למעלה מראשיהם, קשורים לכלונסים התקועים באדמה, עטופים קש, משוחים בזפת ומוּצתים מכפות הידים. רובּם רק ידיהם נשרפו, כי הגשם שירד כּיבּה את האש. ואולם איום היה מראה הגוויות האלה, שפניהם היו נעווים מכּאב וגדמיהם השחורים זקוּרים כלפי מעלה. ריח רקבון פשט מסביב. מעל לכלונסים חגו להקות עורבים ודיות, שבהתקרב הצבא התעופפו ברעש מעל הכלונסים הקרובים אל הכלונסים הרחוקים. זאבים אחדים חמקו מפני הגדודים לעבר השיחים. אנשי-הצבא עברו בדומיה בתוך השדרה האיומה הזאת ומנו את ה“נרות”. מספרם הגיע לשלש מאות ועשרות אחדות. כאשר סוף סוף עברו את הכפר האומלל נשמו מלוא ריאותיהם אויר צח, אויר-שדות. אך עקבות החורבן נראו גם שם. זו היתה המחצית הראשונה של חודש יוּלי. הקמה כמעט כבר בשלה, אך כולה לכל מלוא העמק היתה שרופה, או רמוסה וכבושה באדמה. נדמה, שסוּפה נוראה עברה שם. ואמנם עברה שם הנוראה שבכל הסוּפות – מלחמת-בית. חיילי הנסיך ראו לא-אחת סביבות פּוֹריות, אשר היו לשממה אחרי התנפלות של טטרים, אבל מראות זוועה כאלה, טירוף של הרס כגון זה לא ראו מימיהם. גם את היערות העלו באש. במקום שם לא כילתה האש את העצים, לחיכוּ לשונותיה האדומות את הקליפה ואת העלוָה, פּיחמו והשחירו אותם – ומראה העצים היה כמראה השלדים. האדון שר-גליל קיוב הביט ולא האמין למראה עיניו. הכפרים מדיקוב, זהר, פוּטוֹרי, סלוֹבּוֹדה – עיי חורבן היו כולם. פה ושם ברחו האכרים אל קריבונוס, ואילו הנשים והילדים הלכו שבי לפני גדוד-הטטרים ההוא, אשר וירשּל וּולוֹדיובסקי השמידו אותו. הארץ היתה שממה, ובשמים להקות עורבים, עיטים, דיות, אשר נקבצוּ ועטו, האלהים יודע מהיכן, על קציר הקוזקים… ככל שהתקדמו ניכּרו עקבות הקוזקים יותר חדשים. כפעם בפעם נמצאו על פני הדרך עגלות שבורות, פגרי בהמות וגוויות אדם, שהרקבון עוד לא פשט בהם, קדרות שבורות, סירים של נחושת, שקים מלאים קמח שנרטב, אוּדים מעלי עשן, ערמות-דגן פזורות. הנסיך האיץ בגדודיו לעבר חמילניק, בלי לתת להם לפוש, ושר-הגליל הזקן היה אוחז מדי פעם בראשו וחוזר וקורא בקול מלא צער:
– מַחנובקה שלי! כבר רואה אני, כי נאחר את המועד.
בינתים הגיעה השמוּעה לחמילניק, כי לא קריבונוס הזקן בעצמו, כי אם בנו צר על מחנובקה בראש עשרת אלפים איש ויותר וכי הוא שהחריב את כל המקומות בדרכו. העיר, לפי השמועה ההיא, כבר נכבשה. הקוזקים הגירו שם לפי-חרב את כל האצילים והיהודים, את נשי האצילים לקחו שבי והובילון אל המחנה, שם היה צפוי להן גורל מר ורע ממות. אך הארמון עוד לא נכבש, כי האדון לֶב הגן עליו. הקוזקים הרעישו את הארמון הזה מן המנזר, שבּו השמידו את הנזירים, האדון לב, אשר אך מתי-מספר מחילו ואבק-שרפה מעט נשאר לו, ידע, כי רק לילה אחד עוד יוכל לעמוד בפני האויב.
הנסיך השאיר אפוא את חיל-הרגלים, התותחים ומרבית צבאו, ופקד עליהם ללכת לביסטריק, והוא עם שר-הגליל, האדון קז’ישטוף, האדון אַקסַק ואלפיים רוכבים קלים חשו לעזרת האדון לב. שר-הגליל הזקן כבר ביקש לעצור, כי אבדו עשתונותיו:
“מחנובקה כבר אבודה, נאחר את המועד! מוטב להימנע מלכת למחנובקה ולהגן על שאר המקומות” – אמר.
ואולם הנסיך לא אבה לשמוע לו. האדון סגן-השופט מברצלב האיץ, והצבא היה נכון להילחם.
– אם באנו הנה, לא נסתלק מכאן עד אשר נשפּוֹך דם! – אמרו מפקדי-הגדודים.
והמשיכו להתקדם. כשהיו במרחק חצי מיל ממחנובקה הופיעו לקראתם כחמשה-עשר פרשים, שדהרו בחפזון מבהיל, ככל אשר יכלו סוסיהם לרוץ. אלה היו האדון לב וחבריו. כאשר ראה אותם שר-גליל קיוב, הבין רגע את אשר קרה.
– הארמון נלכד! – צעק.
– כן! – השיב האדון לב והתעלף, כי איבד דם רב בהיותו פצוע ומחוּץ כולו.
ואולם הנלווים אליו החלו לספר את כל אשר קרה. הגרמנים, אשר עמדו על החומות, הושמדו ולא נותר מהם איש, כי הם בחרו למות ממסור את נפשם ביד האויב – האדון לב הצליח לפרוץ לו דרך בין האספסוף והשער הפרוץ, ואולם בחדרים אשר במגדל עומדים עוד על נפשם אלו עשרות אצילים – ולאלה נחוץ להחיש עזרה.
ובכן הדהירו את הסוסים. כעבור רגע ראו לפניהם את העיר ואת הארמון אשר על ההר, ומעל להם תימרות עשן כבד מן הבערה אשר הבעירו הקוזקים. היום כבר פנה לערוב. על-פני השמים האירו נגוהות ארגמן וזהב, ואנשי-הצבא הכירו כרגע, כי אלה הם להבות אש. לאור הנגוֹהות האלה נראו גדודי הזפוֹרוֹז’יים והמוֹני האספסוף, הנדחקים ויוצאים דרך השערים לקראת הצבא בלי כל מורך-לב, כי בעיר לא ידע איש את דבר בוא הנסיך, באשר חשבו, כי אך שר-גליל קיוב לבדו בא בראש אנשיו להציל את עירו. כנראה, שיכּורים היו בעטיו של יין-השרף אשר שתו למכביר, או שדבר כבשם זה-עתה את הארמון נסך עליהם רוח גאוה לאין-קץ. כי ירדו מן ההר בביטחה, ואך כאשר הגיעו אל המישור החלו להיכון אל הקרב במרץ רב, בהרעישם בדוודים. למראה הזה התמלט קול שמחה מפיות הפולנים, ולאדון שר הגליל ניתן שנית להשתומם למראה חריצותם של גדודי הנסיך וזריזותם. הגדודים נעצרו מעט למראה הקוזקים, ומיד התיצבו במערךְ קרבי. הפרשים הכּבדים בּתּווך, הרוכבים הקלים באגפים, הכל בסדר נכוֹן, עד שלא היה כל צורך לתקן דבר ונכונים היו להחל במלחמה.
– אדוני קז’ישטוֹף, מה-נפלאים האנשים האלה! – קרא שר הגליל. – בו במקום התיצבו בסדר הנכון. בכוחם לנהל קרב גם בלי מצביא!
ואולם הנסיך, כמצביא זהיר, עבר ביעף בין הגדודים ושרביטו בידו, הוא עבר מאגף אל אגף, בדק, הוֹרה את אשר היה לו להורות. שריון-הכסף אשר עליו התנוצץ באור הבּערות, ובטוסוֹ בן השורות היה דומה ללהבה בהירה, המעופפת ממקום למקום, כי בין כל השריונים הכּהים רק שריונו שלו נתנוצץ.
וכה ניצבוּ: בּתּווך, בשורה הראשונה, שלשה גדודים – הגדוד הראשון עליו פיקד שר-הגליל בעצמו, על השני פיקד האדון הצעיר אקסק, השלישי בפיקודו של האדון קז’ישטוף טישקביץ'; אחריהם, בשורה השניה, הדרגונים בפיקודו של האדון בּרנובסקי, ואחריהם גדוד ההוזרים העצום של הנסיך – ובראשו האדון סקשׁטוסקי.
באגפים ניצבו וירשול, קוּשׁל ופוֹניטובסקי. תותחים לא היו שם, כי ווּרצל נשאר בביסטריק.
הנסיך קפץ אל שר-הגליל והניע את שרביטו:
– חלף הרעה, אשר עשו לך, פּתח אתה, אדוני!
שר-הגליל הרים את המפּץ – החיילים נשתוחחו באוכּפיהם וזזו. ומיד, על פי האופן שהוביל את גדודו, ניתן לראות, כי הוא, אף כי מסורבל היה ומשתהה מחמת זיקנה, הנהו בכל-זאת לוחם מנוסה ואמיץ-לב. הוא לא הדהיר את גדודו מיד מן המקום, כדי לחסוך כוחות, כי-אם הוביל לאט והגדיל את המרוצה במידה, שהלך ונתקרב אל האויב. הוא בעצמו רץ בשורה הראשונה והמפץ בידו. אך נערו נשא לצדו את חרבו הארוכּה והכבדה, אך לא כבדה מכפי כוח-ידו. האספסוף עלה על הגדוד הזה במגלים ובמורגים, כדי להאט את מהירותו ולהקל על הסתערותם של הזפורוז’יים. במרחק אלו עשרות צעדים מן הגדוד הכירו בני מחנובקה שבין האספסוף את שר-הגליל על-פי קומתו הגבוהה ומשמני בשרו, והחלו קוראים לעומתו:
– הוֹ, אדוננו הווֹיבוֹדה הנאור והכּבּיר! הקציר קרוב, מדוע אינך מצווה על נתיניך לצאת לשדה? אפים ארצה אנחנו משתחווים לפניך, אדוננו הנאור והכּבּיר! עוד מעט וחורים נקדח בכרסך.
וברד כדורים ירד על הגדוד, אך לא הסבו כל נזק כי הוא כבר רץ כסופה. ההתנגשות היתה חזקה. נשמעו חבטות המורגים וצלצולי המגלים המונפים על השריונים, צעקות ואנקוֹת. החניתות פּינו מעבר בתוך הגוש הדחוס של האספסוף, והסוסים הדוהרים טסו כרוח-סערה, כשהם רומסים, דורכים וממגרים תחתם כל שניצב בדרכם. וכמו בשדה, כאשר הקמה נופלת לרגלי שורות הקוצרים, והם בהניפם את מגליהם צועדים קדימה, כן הלכה וצרה, נמוגה נעלמה תחת הינפי החרבות לבּת האספסוף הרחבה, ודחוּקה על ידי חזות הסוסים, לא יכלה לעצור במקומה והחלה להיטלטל. עד אשר לבסוף הרעימה צעקה:
“בני-אדם, הצילו את נפשכם!” – וכל ההמון הרב השליך את המגלים, המורגים, הקלשונים והרובים, והחלו בורחים תוך כדי מהומה נוראה לעבר גדודי הזפורוז’יים, אשר עמדו מאחוריהם. ואולם הזפּורוז’יים, בחששם כי ההמון הנס יביא ערבוביה בשורותיהם, כיוונו לעומתם את חניתותיהם, ובראות האספסוף, כי בא בין-המצרים, החלו תוך צווחות יאוש להיטלטל ימינה ושמאלה ואולם קושל מזה ופוניטובסקי מזה, משני אגפי הנסיך, טיהרו וחסמו בעדו את הדרך.
ושר-הגליל, בעברו על גופות האספסוף, ניצב פנים אל פנים מול הזפורוז’יים וזינק לקראתם והם זינקו לקראתו, בבקשם לרעוץ את השטף הסתערותו בהסתערותם הם. וכה פגעו אלה באלה, כשני גלים, הצפים זה למול זה ובהיתקלם יתלכדו ויעלו קצף. סוסים התרוממו לעומת סוסים, הפרשים כגל – והחרבות מעל לגל, כקצף. ראה שר-הגליל, כי לא כנגד האספסוף עליו להלחם הפעם, כי-אם נגד אנשי חיל זפורוֹז’ה, העזים ומלומדי-המלחמה. שתי שורות דחקו זו את זו, ואחת לא יכלה להכריע את חברתּה. חללים לרוב נפלו, כי איש באיש פגע, חרב בחרב. שר-הגליל תקע את מפצו באבנטו, נטל את החרב מידי נערו ובזיעת-אפיו מחץ על ימין ועל שמאל בהתנשפו בכבדות כמפוח הנפּח. על ידו התפתלו כברוֹתחים שני האדונים סניוּט, האדונים קירדי, בוֹהוּסלבסקי, ילוֹביצקי ופולוּבינסקי. אבל בצד הקוזקים היה הגוֹעש ביותר איבן בּוּרדַבּוּט, סגן שר הגדוד הקַלניצקי, קוזק בעל כוח-ענקים ומבנה גוף כביר. ומסוּכן כפליים היה הקוזק הזה, כי גם הסוס אשר רכב עליו נלחם גם הוא כמוהו. לא אחד מחיילי שר-הגליל נסוג מפניו לבל יפגוש בקנטאוּר הזה, המפיץ מוות וחורבן על סביבותיו. קפצו אליו האחים סניוט, אך סוס בורבּוּט אחז בשניו בלחיי האח הצעיר, אנדרי, וריטשן כהרף עין, וכאשר ראה זאת אחיו הבכור, רפאל, היכה בחרבו את הסוס בין עיניו. הסוס נפצע, אך לא הוּמת, כי החרב פגעה בכפתורי-נחושת שעל מצחתו. ובו ברגע נעץ בּורדבוט את כידונו תחת סנטרו של רפאל והרגו. ככה נפלו שני האחים סניוט, והתגוללו בשריונותיהם המתנוצצים באבק, מרמס לפרסות הסוסים. ואילו בורדבּוט טס כשלהבת אל השורות האחרות וטרף כרגע את הנסיך פּולוּבּינסקי, נער בן שש-עשרה, וכרת בבת-אחת את שכמו וזרועו הימנית. בראותו זאת, אמר האדון אורבּנסקי לנקוֹם את נקמת קרובו והוא ירה באקדחו אל פּני בורדבוט, אך החטיא ורק את אוזנו התיז ודמו הציף את פניו. איומים למראה היו אז בורדבוט וסוסו, שניהם קודרים כלילה, שניהם חמוצים מדם, שניהם עיניהם פרא ונחיריהם קרועים רחב והם כסופה המשתוללת. גם האדון אורבּנסקי לא נמלט ממוות, כי בורדבוט התיז את ראשו במכה אחת, גם האדון ז’יטינסקי זקן בן שמונים, נספה מידו, וגם שני האדוֹנים ניקצ’מני – אז החלו האחרים להיסוג אחור מאימה, וביחוד שמאחורי בורדבוט התנוצצו עוד מאה חרבות זפורוז’יות ומאה חניתות כבר טבולות בדם. לבסוף הבחין הקוזק הפרא בשר-הגליל, ובהשמיעו קול שמחה איום היטה את סוסו אליו והפיל בדרכו סוסים ורוכבים – אבל שר-הגליל לא נסוג. בוטח בכוחו העצום, השמיע קול נחרה כחזיר-בר פצוע, הרים את חניתו מעל לראשו ודפק בסוסו לעבר בורדבוֹט. ואל-נכון כבר בא הקץ לחייו, לולא סילניצקי, נער בן-אצילים, אשר כברק הטיל עצמו על הקוזק ותפס בו מאחוריו, בטרם ימחץ בחרבו את השר. כי בשעה שבורדבוט התאבק עם סילניצקי, הזעיק האדון קירדי את חבריו לעזרת השר; כרגע באו שמה כששים איש, אשר ניצבו בין הקוזק הפרא ובין שר-הגליל, ואחרי-כן התלקח הקרב. ואולם גדוד שר-הגליל, אשר כבר היה עייף מאד, החל לכרוע תחת נטל הזפורוז’יים, להיסוג אחור ולהיבוך. אז הוטלו למערכה גדודי האדון קז’ישטוף והאדון אקסק. אמנם גם גדודים זפורוז’יים חדשים נכנסו לקרב, ואולם למטה ניצב עוד הנסיך עם הדרגונים של בּרנובסקי ועם ההוּזרים של סקשׁטוסקי, אשר עד כה לא לקחו חבל בקרב.
נתחדש אפוא קרב הדמים, ובין כה וכה החשיך היום. אולם השרפה אחזה בבתים אשר בקצה העיר. הלהבות האירו את שדה-הקרב, ושני הטורים, הפולני והקוזקי, שהוארו יפה, נראו ברורות מתחת להר, ניכּרו היטב צבעי הדגלים ואפילו פני הנלחמִים. גם האדון וירשול, האדון פוניטובסקי והאדון קוֹשל כבר עמדו באש ובעמל, כי אחרי שהשמידו את האספסוּף, נלחמו באגפי הקוזקים, אשר תחת לחצם החלו לסגת לעבר ההר. הטוּר הארוך של הלוחמים הלךְ והתעקל בשני קצותיו לעבר העיר עוד ועוד, כי כאשר אגפי הפולנים התקדמו, היה המרכז, הנדחף על-ידי כוחות קוזקיים מכריעים, נסוֹג אחור, לעבר הנסיךְ. ובכן, הוטלו שלשה גדודים חדשים של קוזקים במאמץ להבקיע את הטוּר הפולני, אך בו ברגע שלח שמה הנסיך את הדרגונים של האדון ברנובסקי, ואלה חיזקו את כוחות הפולנים.
עם הנסיך נשארו רק ההוזרים, אשר נידמו מרחוק ליער אפל, הצומח מן האדמה, בשפעת אנשי-ברזל, סוסים וחניתות. רוח-ערב קל נשב בדגלים, והאנשים עמדו דוממים, שקטים – רוחם לא קצרה, כי כבר קנו נסיון במלחמות רבות וידעו, כי הקרב לא יפסח עליהם ביניהם היה הנסיך, ועליו שריון-הכסף ובידו שרביט-זהב, עוקב בדריכות אחרי הקרב, ומצד שמאל האדון סקשטוסקי, שניצב משהו במצודד. את שרוולו, בתורת קצין, הטיל על שכמו ובאחזו בידו האיתנה והחשופה עד המרפק בחנית ארוכּה, חלף מפץ, חכה במנוחה לפקודה.
והנסיך האהיל בכף יד שמאלו על עיניו מפני השרפה והביט אל הקרב. מרכז הטור הפולני, שדמותו כעין חצי הסהר,נסוג לאט לאט לעברו תחת לחצם הכבד של כוחות האויב החזקים, כי לא לשעה ארוכה עמדה לו תמיכתו של האדון ברנובסקי, זה שהשמיד את נימירוב. הנסיך ראה אפוא היטב את מאמציהם הקשים של חייליו. ברק מוֹארך של איבחת החרב פעם התרומם מעל שורת הראשים השחורה, פעם נעלם במַחץ. סוסים ללא פרשים ברחו מבין גושי הלוחמים, וצונפים צוהלים רצו על-פני הערבה פּרועי רעמה ומראה להם כשל פּריצי שחת על רקע התבערה. יש אשר דגל אדום שהתנופף מעל להמון קרס נפל פתע ושוב לא הועלה. אולם מבטו של הנסיך עט מעבר לטוּרי הלוחמים, אל העיר שעל ההר, שם ניצב בראש שני גדודים נבחרים קריבונוס הצעיר בעצמו, אשר חיכּה לרגע הנכוֹן, כדי לזנק אל מרכז שורות הלוחמים ולמגר את מערכות הפולנים המתרופפות והולכות לחלוטין.
סוף סוף זינק תוך כדי צעקות נוראות הישר על הדרגונים של ברנובסקי, ואולם לרגע זה ציפה גם הנסיך.
– קדימה! – צעק אל סקשטוסקי.
סקשטוסקי הרים את חניתו הארוכּה וגוש הברזל זז קדימה.
לא רצו זמן רב, כי קו חזית הקרב נתקרב אליהם בּניכּר. הדרגונים של ברנובסקי נחצו במהירות הברק ימינה ושמאלה, כדי לפתוֹח הדרך לפני ההוזרים במרוּצתם לקראת הקוזקים, ואכן, התנפלו הם דרך שער זה בכל כוחם על גדודי קריבונוס, שכּבר נראו כמנצחים.
– ירמי! ירמי! – קראו ההוזרים.
– ירמי! – קראו אחריהם החיילים כולם.
השם האיום העביר צמרמורת בהלה בלבות הזפורוז’יים. אך ברגע ההוא נודע להם, כי לא הווֹיבוֹדה הקיובי, כי-אם הנסיך הוא מצביא הקרב. על כל פנים, לא היה בכוחם לעמוד כנגד ההוזרים, שבכובדם בלבד רעצו אותם כחומה נופלת. הרועצת את העומדים תחתיה. להציל עצמם יכלו רק בדרךְ אחת, והיא להתפרס לשני צדדים ולתת להוזרים לעבור דרכה ולהשתער עליהם משני הצדדים. ואולם אגפים אלה כבר נשמרו היטב על-ידי הדרגונים ועל ידי הגדודים הקלים של וירשול, קושר ופוֹניטובסקי, אשר בהניסם את אגפי הקוזקים דחפום אל המרכז. עתה שוּנוּ פני הקרב, כי הגדודים הקלים יצרו כעין רחוב, אשר דרכו רצו ההוזרים בתנופה מטורפת ולחצו, שיבּרו, דחפו ומיגרו לארץ אנשים וסוסים, ולפניהם נסו הקוזקים אל עבר ההר והעיר בצוָחוֹת וביללות. לוּ הצליח האגף של נופיטובסקי להתחבר עם האגף של וירשול, כי עתה היו מוקפים מכל צד ונשמדים לפי-חרב עד האחרון בהם. ואולם גם וירשול וגם פוניטובסקי לא יכלו להתקרב איש אל אחיו, בעקב המוני הבורחים הלוחצים, לכן הכו ומחצו רק מן הצד עד אשר עייפו ידיהם.
כאשר קריבונוס הצעיר,אף כי אמיץ-לב ופרא היה, הבין, כי הוא, אשר לא קנה לו עוד נסיון רב במלחמה, לא יכול לעמוד בפני הנסיך, אבדו עשתונותיו וחמק בראש קוזקים אחדים לעבר העיר. האדון קושל, קצר-הראות, שניצב בצד אגפו, הבחין בקריבונוס הבורח, ולכן קפץ אליו על סוסו והנחית מכת חרב על פרצופו. הוא לא המיתו, כי הלהב פגע באבזם רצועת הקוֹבע, אוּלם פניו נשטפו דם ומבוכתו גברה עוד.
אך קוּשל כמעט ושילם בחייו על מעשהו זה, כי באותו הרגע השׂתער עליו בּורדבּוט בראש שרידי גדודו.
פעמַים ניסה בורדבוט להתייצב נגד ההוזרים, אך פעמַים נהדף עם אנשיו והוכה אחור בכוח עצום. לבסוף, לאחר שערך את שרידי גדודו, החליט לתקוף מן הצד את קושל כדי להבקיע לו דרך בין הדרגונים אל השדה הפתוח. ואוּלם בטרם יספיק לעשות זאת והדרך המובילה אל העיר נמלאה המוני נסים וקשה היה לו אפוא להחלץ. מפני הדוחק הגדול על פני הדרך ההיא האטו ההוזרים בסוסיהם והניחו את חניתותיהם, והחלו להכות באנשים בחרבותיהם. התלקח קרב מעורבב, ללא סדר כלשהו, פראי, גם, גועש בתוך הדוחק והרעש, החום, בין אדי אדם והבל סוסים. חללים על חללים נפלו, פרסות סוסים טבעו בגופות מפרפרות. פה ושם התאבכו גושי האדם כדי כך שאי-אפשר היה להניף חרב; שם מחצו זה את זה בניצבי החרבות, בסכינים, באגרופים. הסוסים החלו להשמיע צריחות יבבה. פה ושם נשמעו קולות קוראים: “רחמו, לחים!” – הקולות האלה רבו ועצמו והחרישו את שקשוק החרבות, וזריקת הברזל בעצמות, נחרתם של הגוססים וגהוקם האיום. – "רחמו, אדונים!"– עלו וגברו מכל צד קולות מבקשי רחמים, אך מלאכי-הרחמים לא רחפו מעל גושי הלוחמים האלה; כשמש מעל לסוּפה האירה להם הדליקה.
האחד היה בורדבוט בראש אנשיו, אשר לא ביקש רחמים. לא היה לו מרחב לקרב ופינה לו מקום בסכינו. תחילה התנגש עם האדון דיקי הכרסתני, ובתקעו את הסכין בבטנו הפילו מעל הסוס ארצה; זה קרא: “הו, ישו!” ושוב לא התרומם מתחת לפרסות הסוס, שריטש את מעיו. המקום נתרווח ובורדבוט בּיקע בחרבו את גולגלתו של סוֹקוֹלסקי, על קובעו. אחרי-כן מיגר לארץ את האדונים פּריאַם וצ’רטוֹביץ' עם סוסיהם; עתה רווח לו המקום מאד. זנוֹביוש סקלסקי הצעיר הנחית מכת חרב על ראשו, אך החרב התהפכה בידו ופגעה בצדה השטוח, בו ברגע הלם הקוזק באגרוף יד שמאלו בפני של סקלסקי והרגו במקום. בדוגמתו של בורדבוט הלכו אחריו אנשיו כשהם דוקרים ומשסעים. “רוּח! רוח ולא אדם!” – קראו ההוזרים. – “הברזל איננו שולט בו! רוח ולא אדם!” ואכן, הוא – קצף על שפמו וטירוּף בעיניו. לבסוף הבחין בסקשטוסקי, וכאשר הכּיר בו, לפי השרוול המופשל, כי קצין הנהו, זינק אליו.
הכל עצרו נשימתם וחדלו להילחם בעוקבם אחר הקרב שבין שני האבירים הנוראים. האדון סקשטוסקי לא נבהל לשמע הקריאה: “אוח!” אך חמתו בערה בו להשחית למראה ההריגה הרבה. הוא חרק שן והתנפל בזעם על הקוזק. וכה נצמדו זה אל זה עד כי התישבו סוסי השנים על עכוזיהם. נשמעה אך שריקת הברזל ופתאום נתעופפה מנופצת לשברים חרבו של הקוזק בעקב מכת המחץ של החרב שבידי סקשטוסקי. נדמה, שאין כוח עוד אשר יוכל להציל את בורדבוט, אבל הוא קפץ ואחז בסקשטוסקי כך, שנדמו שניהם גוף אחד – וסכין הבריקה סמוך לצוארו של ההוּזר. המות כבר ריחף לנגד עיניו של סקשטוסקי, כי לא יכול עוד להניף את חרבו. אבל חיש כברק השמיט מידו את החרב, אשר היתה קשורה לרצועת-עור, וידו תפסה בידו של בורדבוט. רגע פירפרו שתי הידים באויר כאחוזות עוית, אך לחיצת ידו של סקשטוסקי היתה אל-נכון כברזל, כי בורדבוט היליל כזאב, ולעיני כולם נשמטה הסכין מבין אצבעותיו הקפואות כנפול הגרעין מן הלילה. אז הירפּה סקשטוסקי מידו המעוּכה של הקוזק ובתופסו בעורפו כופף את ראשו הנורא עד לאוכף, ובכף יד שמאלו שלף את המפּץ מחגורו, הלם פעם ושתים ובורדבוט השמיע קול נחרה ונפל מעל סוסו.
למראה בורדבוט הנופל נאנקו אנשיו אשר אתו ואצו לנקום את נקמתו, אבל באותו רגע הסתערו עליהם ההוזרים וטבחום עד האחרון בהם.
בקצה האחר של גוש ההוזרים לא חדל הקרב אף רגע, כי שם לא גדול היה הדחק. שם, חגור סרט-המשי, אשר אַנה נתנה לו למזכּרת, השתולל האדוֹן לונגינוּס, כשבידו חרב הזרויקפּטוּר. למחרת יום הקרב, סקרו האבירים מלאי השתוממות את המקום, ובהצביעם על הידים שנקצצו עם הכתפים במחי-חרב אחד, את הראשים המבותקים מן המצח ועד הסנטר, את הגופות המבותרות לשנַים, את כל הדרך הזרועה חללי-אדם ופגרי-סוס, לחשוּ זה אל זה: “ראוּ, פּה נלחם פּוֹדבּיפּנטה!” גם הנסיך בעצמו סקר את החללים, ואף כי נדאג הרבה בעקב שמועות שונות, שהגיעוהו, לא יכול להסתיר פליאתו, כי שספים כאלה לא ראה מימיו.
בינתיים עמד הקרב להגיע אל קצו. הפרשים הכבדים שוב יצאו קדימה לרדוף אחרי גדודי הזפורוז’יים, שהגנו על עצמם תחת ההר ומטרתם להגיע אל העיר. שאר הנסים, אשר גדודי קושל ופוֹניטובסקי חסמו לפניהם את הדרך, נלחמו כנואשים, עד שלא נשאר מהם שריד, אך במותם הצילו את האחרים, כי שעתיים אחרי כן, כאשר וירשול, עם הטטרים שלו, נכנס אל העיר, לא מצא שם אף לא קוזק אחד. בחסוּת החושך והגשם שירד וכיבּה את הדליקה, מיהרו הקוזקים לאסוף את העגלות הריקות אשר בעיר, עמסו עליהם חיש-מהר, כדרך הקוזקים, את כל חפציהם, ונמלטו אל מעבר לנהר בשׂרפם את הגשרים מאחריהם.
אותם עשרות האצילים, אשר התגוננו בארמון, נושעו. הנסיך ציוה על וירשול לענוש את אנשי העיר, אשר התחברו עם הקוזקים, ובעצמו רדף אחרי הנמלטים. ואולם את מחנה הקוזקים לא יכול ללכוד בלי תותחים ובלי חיל-רגלים. האויב הרחיק על-נקלה אחרי ששרף את הגשרים, כי על הנסיך היה ללכת דרך רחוקה על שפת הנהר, עד מקום הסכר, שם יכול לעבור עם חילו. וכה הרחיק האויב במהירות וסוסי הנסיך העייפים אך בקושי יכלו להדביקם. ואולם הקוזקים, אף כי נודעים הם לתהילה בהגנת המחנה, לא נלחמו אז בגבורה כדרכם. הם ידעו, כי הנסיך בעצמו רודף אחריהם, ואבד בטחונם ולא האמינו עוד, כי יוכלו להציל את עצמם. ואל-נכון כבר היה בא עליהם הקץ, כי אחרי הליל רצוּף היריות לקח האדון ברנובסקי מידי הקוזקים ארבעים עגלות ושני תותחים, לולא שר גליל קיוב, אשר מאן להוסיף ולרדוף אחרי האויב ואת אנשיו החזיר. ואכן, בעקב כך נתעורר ריב בינו ובין הנסיך, בנוכחותם של מפקדי-גדוד רבים.
– מדוע זה, אדוני, תבקש עתה להרפות מן האויב – שאל הנסיך – לאחר שנלחמת אתו בעוז-נפש כזה? התהילה, אשר רכשת לך בערב, תאבד ממך בבוקר בעקב רפיונך.
– אדוני הנסיך! – ענה שר-הגליל – אינני יודע מה הרוח, המניעה אותך, אבל אני בן-אדם, בשׂר-ודם הנני, ואחרי עמל ויגיעה מנוחה דרושה לי – וגם לאנשי. תמיד אצא לקראת האויב, כאשר יצאתי היום, אם יתקומם לנו, אך אחרי המוּכּה והבורח לא ארדוף עוד.
– להשמידם, לכלותם! – צעק הנסיך.
– ומה נועיל? – קרא שר-הגליל – נהרוג את אלה, וקריבנוס הזקן יבוא, ישרוף, יהרוס, ישמיד למכביר, כאשר עשה בסטריז’ובקה. ואנשים אומללים רבים ישאו את עוון עקשנותנו.
– הנני רואה – קרא עתה הנסיך בכעס – כי אתה, אדוני, עם מזכיר-הממלכה ועם המצביאים שם, התחברתם עם מפלגת השלום המבקשת לשכך את המרד בחוזים, אשר יעשו עם המורדים. ואולם חי האלהים! לא יקום ולא יהיה כדבר הזה כל-עוד חרבי בידי!
ועל כּךְ טישקביץ' ענהו:
– אני לא אחרי המפלגה לבי הולך, כי אם אחרי האלהים, כי זקנתי ובקרוב אתיצב לפניו. וכי אין ברצוני, שיכבד עלי נטל הדם הרב, הנשפך במלחמת-בית. אל-נא תתפלא, אדוני הנסיך… ואם אתה, אדוני הנסיך, קוצף על אשר לא מינו אותך למצביא צבא-הממלכה, הנה זאת אומר לך: לפי-גבורתך ראוי אתה להיות המצביא הראשי לצבא-הממלכה, ובכל-זאת טוב שלא מינו אותך, כי אתה היית מטביע בדם את המרד, אך אתו יחד גם את הארץ האומללה הזאת.
גביני הנסיך הגדולים התכּווצו, ערפּוֹ צבה ועיניו החלו יורות ברקים, עד כי כל הנוֹכחים אחזה בהם חרדה לשלומו של שר-הגליל, אך באותו הרגע בא בחפזה האדון סקשטוסקי, פנה אל הנסיךְ ואמר:
– אדוני הנסיך! יש חדשות בנוגע לקריבונוס הזקן.
מיד נעתקו מחשבותיו של הנסיך לעבר אחר וחמתו על שר-הגליל כמעט שככה. בינתיים הובאו שמה ארבעת האנשים המודיעים, מהם היו שנַים כמרים פרבוסלאביים, אשר למראה הנסיךְ נפלו על ברכיהם.
– הצילה, שליט, הצילה! – התחננו בהושיטם את ידיהם לקראתו.
– מאַין אתם? – אל הנסיך.
– מפוֹלנאה אנחנו. קריבוֹנוס הזקן צר על המבצר ועל העיר; אם חרבך לא תנחת על ערפו ואבדנו כולנו.
והנסיך ענהו:
– על-אודות פולנאה אני יודע. כי רבים האנשים שנמלטו שמה, אך כפי שהודיעוני, מרביתם אוקראינים. זכותכם היא זו שלא נצטרפתם על המוֹרדים, אלא מתנגדים להם ונאמנים למולדת אמכם, ובכל-זאת חושש אני לבגידה מצדכם, כפי שארע הדבר בנימירוב.
בתשובה לדבריו אלה נשבעו שליחי העיר נימירוב בכל קדשיהם, כי כל אנשי פולנאה מייחלים לנסיך, שיבוא ויושיעם, וכי על לבם לא עלה הרעיון לבגוד בו. ואמנם אמת דברו האנשים, כי קריבונוס, אשר צר עליהם בראש חמשים אלף איש נשבע להשמידם על אשר מאנו להספח אל המורדים, אף כי אוקראינים הם.
הנסיך הבטיח לבוא לעזרתם, ואולם מכיון שכוחותיו העיקריים עמדו בביסטריק, הוכרח לחכות לבואם. השליחים הלכו לדרכם מלאי תקוה, ואילו הוא פנה אל שר-הגליל ואמר:
– סלח-נא, אדוני הנכבד! כבר רואה אני, כי יש להתעלם מקריבונוס הצעיר, כדי להשיג את קריבונוס הגדול. הצעיר יוכל לחכות עוד זמן-מה לתליה. אני גם סבור, כי לא תניחני לנפשי במשימה חדשה זו.
– חי נפשי, אלך! – קרא שר-הגליל.
וכרגע נשמע קול החצוצרות, הקורא לגדודים, הדולקים אחר מחנה הקוזקים, לחזור. דרוש היה גם לנוּח וגם לתת לסוסים להחליף כוח. בערב הגיעה שמה כל הדיביזיה מביסטריק ועמה גם האדון סטחוביץ',שליח מטעם שר גליל ברצלב. האדון קיסיל שלח בידיו מכתב מלא דברי הערצה לנסיך, שכמוהו כמַריוּס הוא בא להציל את מולדתו מעל שׂפת התהום. הוא גם כתב, שבשׂוֹרת בואו של הנסיך מעבר לדניפר עוררה שמחה בכל הלבבות, ואיחל לו הצלחה בכל מעשיו, אך בסופו של המכתב נתגלו הסיבּות שהסיבּו בכתיבת המכתב. ובכן, שר גליל ברצלב הודיע, שכבר נכנס במשא-ומתן עם הקוזקים, וכי הוא בעצמו ועמו עוד מפקידי הממלכה יוצאים לבילוצרקוב, ורבה תקותו, כי יצליח לעצור בעד חמילניצקי ולפייסו. לבסוף ביקש מאת הנסיך, כי עד אשר ייערך ההסכם לא ילחץ מדי על הקוזקים ובמידת האפשר יפסיק את פעולות המלחמה שלו כנגדם.
אילוּ הודיע מי לנסיך, כי כל מעבר-הדניפּר שלו נהרס וכל מבצריו הפכו עיי שממה, כי אז לא כאב לבו כלמשמע דברי המכתב הזה. במעמד זה נכחו האדונים סקשטוסקי, בּרנובסקי, זצ’ויליחובסקי, הטישקביצ’ים והקורדיים. הנסיך כיסה בידיו על עיניו, את ראשו היטה לאחור, כאילו פילח חץ את לבו.
– חרפה! חרפה! אלהי! טוב לי המות, שלא תראינה עיני בחרפה הזאת.
נשתררה שתיקה עמוקה והנסיך הוסיף ואמר:
– למה לי חיים ברפובליקה זו, אשר עתה כלימה תכסה פני בגללה. הנה שטפו המוני הקוזקים והאכּרים את המולדת בדם, עם פגנים התחברו ואתם יחד קמו על אמם הורתם. ההטמנים הוכּו, הצבא הושמד, כבוד העם נרמס, הודו גלה, הכנסיות שרופות באש, הכמרים והאצילים נטבחו, הנשים חולל כבודן, ואחרי כל המפלות האלה, אחרי כל החרפה הזאת, אשר אךְ לזכרה היו אבותינו מבכּרים את המות – מה רפובליקה זו עושה? הנה עם הבוגד, עם הממיט עליה קלון, עם בעל ברית הפגנים היא באה בדברים ומבטיחה לפייסו! הו, אלוהי, תן לי למות, כי לא לי לחיות בעולם, אשר את חרפת המולדת אנו חשים ואת ראשינו אנו נושאים קרבן על מזבחה.
שר גליל קיוב עמד דומם, והאדון קז’ישטוף, סגן-השופט הברצלבי, אמר אחרי רגע:
– האדון קיסיל איננו הרפובליקה.
והנסיך ענהו:
– אל-נא, אדוני. יודעני היטב כי לא קיסיל לבדו עושה כזאת. מפלגה שלמה נוטה אחריו. הוא כיוון לדעתם של הפּרימַס ומזכיר-הממלכה והנסיך דומיניק ועוד שׂרים רבים וגדולים, אשר כיום, בימים שבין מלך למלך, הם השולטים ברפּובליקה, הם פאֵרה והודה, וכל אלה ממיטים עליה חרפה ברפיונם, שאיננו נאה לעם גדול, כי לא בחוזה, אך בדם צריך לכבות את האש הזאת – כי לעם-אבירים טוב למות מהתבּזות לעיני כל העולם.
ושוב הליט את עיניו בכפות ידיו – ומראה פניו הביעו עצב וכאב נורא, עד כי לא היה בכוחם של שרי-הגדודים לעצור בעד דמעות עיניהם.
– אדוני הנסיך! – הרהיב האדון זצ’ויליחובסקי לפתוח – ילחמו הם בלשונם, ואנחנו נוסיף להילחם בחרבנו.
– אכן, – ענה הנסיך. – ישׁבר לבנו בקרבּנו, על כי איננו יודעים, מה עלינו לעשות? הנה, אדונים נכבדים, בשמענו את האסון אשר בא על מולדתנו, באנו הנה דרך יערות בוערים באש וביצות שאין לעברן. שׁינה לעינינו לא נתנו, אוכל אל פינו לא בא, שארית כוחנו חגרנו, כדי להציל את המולדת מאבדון ומחרפה. ידינו עייפו מרוב עמל ויגיעה, מעיני חמרמרו מרעב, בפצעינו אנו נמקים – ואנחנו על כל עמל לא נחוס, ובלבד שנוכל לעצור בעד האויב. אמרו עלי, כי אני כועס, על אשר משרת מצביא חיל-הממלכה לא נתּנה לי. יראה העולם וישפוט, אם האנשים אשר להם נתּנו משׂרות כאלה, הינם ראויים להן יותר ממני, ואנכי אעיד בנפשי את האלהים ואֶתכם, אדונַי, כי כמוני כמוכם לא למען קבל גמול או משרות כבודות אני מקריב את דמי, אך למען אהבתי הטהורה למולדת. ואולם כאשר עייפה נפשנו למות – מה מודיעים לנו? באים ומודיעים כי השרים בוַרשה והאדון קיסיל בהרשצ’ה אומרים לפייס את האויב! 27)חרפה! חרפה!
– קיסיל בוגד הוא! – קרא האדון ברנובסקי.
האדון סטחוביץ', איש נשוא-פנים ואמיץ-לב, קם ממקומו ובפנותו לעבר ברנובסקי אמר:
– ידידו של שר גליל ברצלב וצירו הנני, ולכן לא אתן לכנותוֹ בשם בוגד. גם שערות ראשו הלבינו מרוגז ודאגה – והוא משרת את המולדת, כפי הבנתו, אולי מוטעית, אולם ישרת-הלב.
הנסיך לא שמע את דבריו אלה, כי שקע במחשבות והתכנס בכאבו. ברנובסקי גם לא העז לעורר ריב במעמד הנסיך, ולכן רק נעץ את מבטי הפלדה שלו בסטחוביץ', כמבקש לומר “עוד אמצאך!” ואת ידו שם על ניצב חרבו – בינתיים נעור ירמי מהרהוריו וזועף אמר:
– אין לפנינו דרך אחרת, כי אם להפר את המשמעת (כי בימים שבין מלך למלך הם השולטים בממלכה), או להמיר בקלון את כבוד מולדתנו, אשר בגללו חרפנו את נפשנו…
– אִי-המשמעת היא מקור כל הרעה ברפובליקה, – אמר בכובד-ראש שר גליל קיוב.
– ובכן, תראינה עינינו בחרפת מולדתנו? ובכן, אם יצוו עלינו מחר לשים חבלים בצוארינו וללכת אל טוהי-בּי ואל חמילניצקי, הנציית להם גם בדבר הזה?
– וֶטו! – אמר האדון קז’ישטוף, סגן השופט הברצלבי.
– וֶטו! – חזר אחריו האדון קירדי.
הנסיך פָּנה אל מפקדי-הגדודים.
– הגידו דברכם, חיילים ותיקים! – אמר.
האדון זצ’ויליחובסקי פתח ואמר:
– אדוני הנסיך, בן שבעים אנוכי היום ואוקראיני פרבוסלבי הנני. הייתי ממונה על הקוזקים וחמילניצקי בעצמו אבי קרא לי. מן הראוי היה, כי אביע דעתי לטובת המשא-והמתן. ואולם אם יהיה עלי לענות על השאלה: “חרפה או מלחמה?” אז אף בעמדי על שפת קברי אענה: מלחמה!
– מלחמה! – קרא אחריו האדון סקשטוסקי.
– מלחמה! מלחמה! – קראו כעשרים איש ובתוכם האדון קז’ישטוף, האדונים קירדי, ברנובסקי וכמעט כל הנמצאים שם.
– מלחמה! מלחמה!
– כדבריכם יהי! – נענה לעומתם הנסיך וקולו רציני מאד, והנחית שרביטו על מכתבו הפתוח של האדון קיסיל.
פרק כח 🔗
יום לאחר מכן, כאשר עצר הצבא לחניה ברילצוב, קרא הנסיך לסקשטוסקי ואמר:
– כוחותינו מעטים ועייפים, וקריבונוס הולך בראש ששים אלף איש וכוחו גדל ומתעצם מיום ליום, כי האספסוף נוהר אליו. גם על הווייבודה של קיוב אינני יכול לסמוך, כי גם הוא נוטה ברוחו אל מפלגת השלום, ואף כי הוא הולך אחרי, לא ברצון הוא הולך. נחוּצה לנו אפוא תגבורת כּוחות. והנה שמעתי, כי בקרבת קוֹנסטנטינוב חונים שני גדודים, ומפקדיהם הם: אוֹשינסקי בראש שומרי ראש המלך וקורֶצקי. קח אתך מאה סמנים ממשמר חצרי ולך אליהם ומסור להם מכתב ממני, כי ימהרו לבוא אלי, כי בעוד ימים אחדים אני עולה על קריבונוס, אין איש אשר ייטיב ממך למלא שליחות זו, ולכן אני שולח אותך – והענין הזה חשיבות יתירה לו.
האדון סקשטוסקי קד לפניו ועוד באותו ערב יצא לקוֹנסטנטינוב, כדי לעשות דרכו בלילה בלי שישגיחו בו, כי במקומות ההם סובבו קבוצות סיירים מחיל קריבונוס, או המוני האספסוף, אשר שמו מארבים רוצחניים ביערות ובדרכים, ואילו הנסיך ציוה עליו להימנע מקרבות בדרכו, כדי שלא ישתהה. בלכתוֹ חרש הגיע כעלות השחר אל המקום ויטובַסטיסטַב, שם מצא את שני הגדודים שלמראיהם נתעודדה רוחו. בפיקודו של אושינסקי היה גדוד דרגונים שומרי ראש המלך, חיילים ממושטרים ומורגלים בנוסח צבאות חוץ-לארץ, וגרמנים. ואלו קורצקי פיקד רק על גדוד חיל-רגלים גרמני, אשר כמעט כולו היה מורכב מוותיקי מלחמת שלשים השנה. אלה היו חיילים מאומנים ומאולפים כדי כך, שלפקודת מפקדם פעלו כולם יחד כאיש אחד. שני הגדודים היו מחומשים היטב ולא חסרו נשק. כאשר שמעו, כי נקראו להיספח לחילות הנסיך, הריעו בשמחה, כי נפשם ערגה למלחמה, והם ידעו, כי רק תחת פקודת הנסיך ישבעו קרבות כאַות נפשם. לצערם, נתנו שני מפקדי-הגדודים תשובת-סירוב, באשר שניהם היו נתונים לפיקודו של הנסיך דוֹמיניק זסלבסקי, והוראתו הברורה להם היתה, כי לא יתחבּרו עם וישניוֹביצקי. לשוא הסביר להם סקשטוסקי, כי תחת פיקודו של וישניוביצקי יזכו לתהילה רבה – הם אף לא אבו לשמוע, באמרם, כי המשמעת היא החובה הראשית, המוטלת על אנשי-הצבא. ואולם הוסיפו, כי רק במקרה שתאיים עליהם סכּנת השמדה, או אז לא יהססו להצטרף לוישניוביצקי. ובכן חזר סקשטוסקי נעגם ומדוכדך, בידעו היטב, עד-מה יכאב לב הנסיך על אשר נכזבה תוחלתו מאלה ועד-מה עייף וסחוּט צבאו של וישניוביצקי בעקבות מסעו הקשה ורדיפותיו אחרי האויב, בעקבות פעולות ההשמדה של גדודי קוזקים בודדים, ולבסוף – זו העמידה הבלתי נלאית על המשמר, הרעב וחוסר המנוחה. בתנאים כגון אלה כמעט לא ייתכן לצאת ולהתמודד בקרב עם אויב החזק ממנו עשרת מונים. ברור היה אפוא לסקשטוסקי, כי עתה תבוא דחיה בפעולות המלחמה כנגד קריבונוס, כי צריך לאפשר לצבא מנוחה ארוכה יותר וכן, כי צריך שהות עד אשר יצטרפו אצילים חדשים אל המחנה.
האדון סקשטוסקי היה חדור מחשבות אלה בדרך שובו אל הנסיך בראש פלוגת הסמנים אשר אתו, ועליו היה ללכת חרש בלילה ולהיזהר שלא ייתקל בסיירי קריבונוס ובחבורות הקוזקים והאספסוף הרבים, אשר סובבו במקומות ההם, שרפו חצרות, הרגו אצילים וארבו על הדרכים לנמלטים. כה עבר את בַּקלַי ונכנס אל יערות משׁיניץ העבותים והמשופעים ניקיקים ומערות. למזלו היה האויר נאה לאחר הגשמים הרבים, אשר ירדו בימים הקודמים, זה היה ליל-הוד של חודש נטול ירח, אך זרוע כוכבים. הסמנים הלכו בשביל יערי צר, ומורי-דרכם, שומרי-היער הנאמנים לאדוניהם, להם בלבד ידועים כל מוצָאיו ומובאיו של היער. דממה שררה שם, שנקטעה רק על-ידי פצפוצי זרדי העץ היבשים, אשר נשברו תחת פרסות הסוסים – ופתאום ולאזני האדון סקשטוסקי והסמנים הגיעו רחשים מרחוק, דומים לקול שיר הנפסק על-ידי צעקות.
– עמדוּ! – קרא האדון סקשטוסקי בלחש ועצר בעד הסמנים. – מה-זאת?
היערן הזקן ניגש קרוב אליו.
– אלה, אדוני, משוגעים התועים ביער וצועקים, אלה הם אנשים, אשר בינתם הסתתרה למראה הנוראות אשר ראו עיניהם. אתמול מצאנו ביער אשה אצילה והיא הולכת, מתבוננת אל האלונים וקוראה: “בני! בני!” אל-נכון שחטו האכרים את בניה. היא לטשה עינים כלפינו והחלה מייבבת ואימה נפלה עלינו, עד שכמעט מעדו רגלינו. אומרים, כי רבים הם אלה התועים עתה ביערות.
האדון סקשטוסקי, אף כי אביר עז-לב היה, נתחלחל.
– ואולי אלה זאבים מייללים? הלא מרחוק אין להבחין – אמר.
– לא, אדוני, לא קול זאבים אנו שומעים עתה. אין עתה זאבים ביער; הזאבים הלכו להם אל הכפרים, שם מוצאים הם להם חללים למכביר.
– זמנים נוראים באו, - השיב האביר – זמנים,שבהם דרים הזאבים בכפרים, וביערות מייללים אנשים שנטרפה דעתם! הו, אלהים!
ושוב קמה דממה לרגע, רק אוושת צמרות העצים נשמעה, ואולם אחרי רגע שוב גברו הקולות ההם והפעם היו ברורים מקודם.
– הו! – קרא פתאום היערן. – שם, כנראה, ציבור גדול של אנשים. עימדו פה, אדוני, או המשיכו בשקט בדרך,ואני אלך עם חברי לראות, מי אלה שם.
– לכו – אמר האָדון סקשטוסקי – אנחנו נחכה פה.
שומרי-היער נעלמו. כשעה עברה והם לא חזרו. רוח האדון סקשטוסקי כבר קצרה ובלבו התעורר החשד, פן בגדו בו אלה והביאו אליו אסון, אך פתאום והנה האחד הגיח מן האפילה.
– מצאנו, אדוני! – אמר בהתקרבו אל האדון סקשטוסקי.
– מי אלה?
– איכּרים מורדים.
– ומה מספרם?
– כמאתים. אינני יודע, אדוני, מה נעשה, כי הם רובצים בנקיק אשר על דרכנו. הם העלו אש, אך אנחנו פה איננו רואים את הלהבות, כי הלא בעמק הם. הם לא הציבו משמרות, אפשר להתקרב אליהם כמטחוי-קשת.
מיד נעה החבורה קדימה, הם רכבו בשקט בשקט עד כי רק קול ענפי העץ היבשים שנשבר תחת פרסות הסוסים יכול לגלות את הימצאם ביער. הסוסים, אשר הסכינו אל תכסיסי המארב וההסתערות, הלכו חרש, כזאבים, בלי השמיע קול צהלה. בהגיעם אל המקום, שם מתעקלת הדרך בפתאומיות, מיד הבחינו הסמנים מרחוק באש הבוערת ובדמויות אדם בלתי ברורות. האדון סקשטוסקי חילק אותם לשלוש פלוגות, שהאחת מהן נשארה על עומדה, השנית המשיכה לאורך הנקיק, כדי לחסום את המוצא שממול, ואנשי הפלוגה השלישית ירדו מסוסיהם ובזחילה על בטן הגיעו אל שפת הנקיק, דרוכים לפעולה מעל לראשי האכרים.
האדון סקשטוסקי, אשר היה בין אנשי הפלוּגה האמצעית, כאשר התבונן אל העמק למטה, ראה את כל המחנה, במרחק מאתים או שלש מאות צעדים, כפרוש על כף ידו: מדורות-אש היו שם כעשר, אך להבותיהן לא גדולות היו, כי יוֹרוֹת עם מאכלים עמדו עליהם. ריח העשן והבשר המתבשל עלה באף האדון סקשטוסקי והסמנים. מסביב לדוודים עמדו או שכבו האכרים, שותים יין-שרוף ומשוחחים ביניהם. מהם שנשאו בידיהם בקבוקים מלאים יין-שרף, מהם שנשענו על חניתותיהם, אשר בראשן היו תקועים, כמזכרות נצחון, ראשי גברים, נשים וילדים. ברק האש הפיץ את אורו על עיניהם המתות הכהות ושיניהם הבּולטות מבין שפתיהם; ברק אש זה גם הפיץ אורו על פני האכרים הפראים והאכזריים. סמוך ליד קיר הנקיק נחרו רמות כעשרים אכרים בשנתם, אחרים שוחחוּ איש עם רעהו, הוסיפו עצים על המדורות, שירו אלומות גצים כלפי מעלה. על-יד המדורה הגדולה שבכולן ישב זקן בריא-בשׂר ואחוריו אל קיר הנקיק ואל האדון סקשטוסקי – והיה פורט על לירא אשר בידו, סביבו הצטופפו בחצי-עגול כשלשים אכרים.
– הו, דיד! שירה לנו על הקוזק הוֹלוֹטה!
– לא! קראו אחרים – על מַרוּסיה בּוֹהוּסלבקה!
– לכל הרוחות עם מַרוּסיה! על האדון מפּוֹטוֹק! על האדון מפּוֹטוֹק! – ביקש הרוב.
ה“דיד” הכה בחזקה על מיתרי הלירא והחל לשיר:
קוּם, הַבֵּט עַל סְבִיבֶךָ הִתְבּוֹנֵן וַחֲשׁוֹב דְרָכֶיךָ, אַתָּה אֲשֶׁר לְךָ רָב,
כִּי סוֹפְךָ תִּדְמֶה אֶל אֲשֶׁר אֵין כֹּל בְּיָדָיו.
כִּי כָזֹאת יְסוֹבֵב אֲשֶׁר בַּכֹּל מְסוֹבַב, הָאֵל רַב-הַחֶסֶד, הַכֹּל יָכוֹל,
אֲשֶׁר כָּל מַעֲשֵׂינוּ בְּמֹאזְנֵי-הַצֶדֶק שֶׁלוֹ יִשְׁקֹל.
קוּם, הַבֵּט עַל סְבִיבֶיךָ, הִתְבּוֹנֵן וַחֲשֹׁב דְּרָכֶיךָ, אַתָֹּה אֲשֶׁר יִסַּק
מְרוֹמִים שִׂכְלֶךָ, וְחָכְמָתְךָ גַם תִּרְחַב, גַּם תֶּעֱמַק…
ה“דיד” חדל רגע לשיר ונאנח, ואחריו נאנחו האיכרים. ומרגע לרגע גדל מספר הנאספים מסביב ל“דיד” – וגם האדון סקשטוסקי, אף כי ידע, כי כל אנשיו כבר נכונים, לא נתן להם אות להסתער. הלילה הדומם, המדורות, דמויות הפרא והשיר על מיקוֹלי פּוֹטוֹצקי, אשר עוד לא הוּשר עד גמירא, עוררו בלב האבּיר אילו רעיונות מוזרים, אילו רגשות וגעגועים, אשר לא ידע שחרם. פצעי לבו, אשר לא נרפאו-עוד, חזרו ונפערו, הוא נתקף צער עמוק, שבו ודכאו זכרונות העבר הקרוב, על אושרו האבוד, על אותם רגעים של שקט ומנוחה. הוא שקע בהרהורים נוגים ובינתיים המשיךְ ה“דיד” לשיר:
קוּם, הַבֵּט עַל סְבִיבֶיךָ, הִתְבּוֹנֵן וַחֲשׁוֹב דְּרָכֶיךָ, אַתָּה אֲשֶׁר לוֹחֵם
בַּחֵץ וּבַקֶשֶת, בַּאֲבַק-הַשְּׂרֵפָה, בַּכַּדוּרִים וּבַחֶרֶב הוֹלֵם,
כִּי גַם לִפְנֵי כֵן אַבִּירִים וַאֲצִילִים נוֹדָעִים בַּקָּהָל
בְּאֵלֶּה לָחֲמוּ, וּבְחַרְבָּם שֶׁלָּהֶם נָפְלוּ חָלָל.
קוּם, הַבֵּט עַל סְבִיבֶיךָ, הִתְבּוֹנֵן וַחֲשֹׁב דְּרָכֶיךָ וְגֹבַהּ-לִבְּךָ הַשְׁלֵךְ.
שִׂים נָא זֹאת אֶל לִבֶּךָ, אַתָּה, אֲשֶׁר מִפּוֹטוֹק לִסְלַוּוּטָה הוֹלֵךְ.
נְפָשׁוֹת חַפּוֹת מֵחֵטְא אַתָּה אָזְנָם רוֹצֵעַ וּמוֹרֵט, חֵרוּתָם נוֹטֵל בַּיָד,
בַּמֶּלֶך לֹא תוֹדֶה, הַסֵּים וְהַסֶנַט תִּדְחֶה, חֻקִּים לְךָ מְחוֹקֵק לְבָד.
הֵי, הִתְיַשֵׁב, אַל נָא תִּשְׁתַּלְהֵב, כִּי אַתָּה הַמַּנְהִיג וְהַמַּצְבִּיא,
לְךָ הַשַׁרְבִיט, בְּאֶרֶץ זוֹ הַפּוֹלַנִית, וְכִרְצוֹנְךָ הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא.
ה“דיד” שוב הפסיק את שירתו, ובאותו הרגע נשמטה אבן קטנטנה מתחת ידו של אחד הסמנים ונידרדרה משקשקת למטה. אכרים אחדים האהילו על עיניהם בידם והחלו להביט למעלה, אל היער; אז מצא האדון סקשטוסקי שהגיעה השעה לפעול וירה באקדחו אל תוך ההמון.
– הכּו! הרוֹגוּ! – צעק ושלשים סמנים ירו כאיש אחד, דומה הישר אל תוך פרצופיהם של האכרים ובחרבות שלופות בידיהם גלשו חיש כברק על פני מדרון הקיר אל תוך הנקיק, אל בין האכּרים הנבהלים והנבוכים.
– הכּו! הרוֹגוּ! – ענו לעומתם קולות פראים מאצל המוצא האחר.
– ירמי! ירמי!
ההתנפלות היתה כה בלתי-צפויה, הבהלה כה נוראה, שהאכרים, אף כי מזוינים היו, כמעט ולא גילו התנגדוּת כלשהי. כבר מזמן נפוצו שמועות במחנות האספסוף המתקומם, כי ירמי, בסיועו של שד, מסוגל להופיע ולהכות במקומות אחדים בבת-אחת. ועתה, כאשר נפל עליהם, הבּוֹטחים והשלווים, השם – ואכן, כשם של רוח רע – השמיט הוא מידם את נשקם. מלבד זאת אי-אפשר היה להשתמש בחניתות ובמגלים במקום צר זה, וכה נדחקו כעדר צאן אל קיר הנקיק שממול, ראשיהם ופניהם שסועים ושסופים בחרבות, מוכּים, מבוּתרים, נרמסים ברגלים, פשטו את ידיהם בטירוף פחדם לתפוס בברזל חסר הרחמים, אשר מחצם למוות. היער הדומם נמלא שאון זועם של קרב. אלה מהם שביקשו להציל נפשם בבריחה וטיפסו על הקיר הזקוף של הנקיק, אך פצעו את ידיהם ונפלו על חודי החרבות. מהם שמתו בשקט, מהם שייללו והתחננו אל הורגיהם, כי יחמלו עליהם, מהם שכסו את פניהם בידיהם, שלא רצו לראות את רגע מותם, והיו שהשתרעו על הארץ ופניהם למטה, ומעל שריקת החרבות ונחרת הגוססים עלתה קריאתם של המתנפלים: “ירמי! ירמי!” – קריאה אשר למשמעה סמרו השערות על ראשי האכרים, והמות היה נורא שבעתיים.
וה“דיד” הלם בלירא אשר בידו על ראש אחד הסמנים, עד אשר נפל לארץ, ובידו השניה החזיק ביד סמן אחר, כדי לעצוֹר בעד מחץ חרבו, וגעה מפחד כתאוֹ.
ראו זאת הסמנים האחרים ורצו אליו באמרם לבקע אותו, אך גם האדון סקשטוסקי הופיע – וצעק:
– חיים קחוהו! חיים קחוהו!
– עמוד! – צרח ה“דיד” – אָציל אנכי. לטינית אני מדבּר! לא “דיד” אני! עמדוּ, אומר אני לכם, רוצחים, שוָרים, בני-סוּסה!
אך עוד טרם יכלה הזקן מידבּרותיו והאדון סקשטוסקי התבונן אליו והפליט צעקה, עד כי קירות הנקיק ענו בהד:
– זגלובָה!
ופתאום התנפל עליו כחית-יער, תקע אצבעותיו בזרועות ידיו, הגיש פניו אל פניו ובטלטלו אותו כטלטל עץ-אגס צעק:
– היכן הנסיכה? היכן הנסיכה?
– חיה היא, בריאה, מחוץ לסכּנה! – ענה הזקן גם הוא בצעקה. – הניחה לי, אדוני, כי את נשמתי תנענע מתוכי, לכל השדים והרוחות!
האבּיר, אשר גם השבי, גם הפצעים, גם המכאובים, גם בורדבוט האיום לא יכלו להכריעהוּ, כרע תחת בשורת-האושר, ידיו רפו, מצחו נתכסה זיעה רבה, נפל על ברכיו, כיסה בידיו את פניו, ובהשעינו ראשו אל קיר הנקיק, שהה כה בדומיה – כנראה, הביע תודה לאלהיו.
בינתיים חיסלו את שארי