לוגו
על הבנים שנפלו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

טבריה, ז' בניסן תש"י – 25.3.1950


בן-ציון היקר,

מסור נא בשמי לכל חברי הקבוצה תודתי הנרגשת על השי היקר “כנרת בימי מבחן”. לאחר שהלכת והשארת את הספר בידי – ישבתי וקראתי בו כל הערב. ואני כולי מזועזע, כאילו בפעם הראשונה שמעתי על מלחמת ישראל ועל ילדי-הפלאים אשר זינקו בסערת נפש ובתרועת גיל לעקידה, ובגבורה תמה וצנועה חירפו נפשם למות – על חירות המולדת והעם אשר כה אהבו.

איני יודע בתולדות עמנו שיאי-גבורה ותפארת-אדם נישאים מאלה שנתגלו בחייהם ובמותם של הזמירים והדנים והגורים וחבריהם המרובים בבקעת הירדן, בעמק יזרעאל, ברמות הגליל, בערבות הנגב, בהרי ירושלים, בחיפה ובתל-אביב. פרקי חייהם הקצרים והמפליאים בעבודה, בלימוד, במשחקים ובקרבות – כאילו נחצבו באגדת-פלאים, בדמיון חוזים ומשוררים מני קדם, וקשה להאמין שכל אלה ילדי מציאות חיה וקרובה, ושכאן על ידנו, בתוכנו, בימינו – חיו, השתובבו, פעלו, והעפילו עד מרום פיסגת הגבורה של אדם עלי אדמות – הבנים והבנות היקרים שהכרנו אותם מראשית ילדותם.

סמויים מעין זר, ואולי נסתרים גם מעצמם, היו חבויים בכפירי ישראל אלה גנזי-תום ויפעה, גבורה ואהבה, רוך ועוז, ואולי רק לאימהות נגלה שמץ מנהם. ובבוא הרגע הגדול, המר והמכריע – דרכו הנערים עוז, ומעל עקידת-המולדת ניגר דמם הטהור, וחייהם הפורחים נגעו באיבּם, וכבה זיו עלומיהם – למען קוממיות ישראל…

אפס זוהר גבורתם יעמוד לעד, ותפארת חייהם המקוצרים תבהיק לדורות הבאים.

“רבות ועשירות התקוות” שטיפחה אמא, “אך תמורת כל תקוותיה נשאר רק גל של אבנים”.

לא, לא רק גלי אבנים, אימהות יקרות, ששכלתן חמודי-בניכן.

לא ארהיב עוז בנפשי לנחם אֵם שכולה. ידעתי: אין תנחומים לתפארת-החיים אשר נלקחה ואיננה. מי יתנה כאֵב אֵם; מי ימתיק צער אבלה וירפא שברה האנוּש, גם אם היא מסתירה כל אלה בענות-תום ובעוז-רוח מעין זרים? אולם בני-חמד אלה שנפלו השאירו יותר מגלי אבנים. ירושה חיה ובת-אלמוות הורישו לנו: מורשת דמויות, דמויות מאירות, מחנכות, מנשאות ומרוממות. דמויות אלה יעמדו ויבהיקו באור-יקרות גם לאחר שאיש מבני דורנו לא יהיה עוד בחיים.

ומעל דמות הנערים והנערות היקרים יזרחו דמויות ההורים. כפירי-ישראל מופלאים אלה לא נולדו מסלעים ומאַלונים. לביאות ואריות היו הוריהם, ונשי-סגולה ואנשי-מעלה היו הלביאות והאריות, והורים יקרים אלה הם הם שנתנו לדורם ולעמם הזמירים והדנים והגּורים ורבים כמותם, שעצמותיהם טמונות בכל רחבי הארץ וגם במצולות ים. נתיתמו אמהות, אבות, תינוקות, אהובות, אחים, אחיות וגם חברים וחברות.

אפס לא יתום הדור שבנים והורים כאלה קמו לו.

מה קדושה האדמה שרגלי לוחמי-ישראל אלה דרכו עליה!

בספר שהוצאתם, חברים יקרים, מפרפרים חיי גבורה, ומתוך הדברים המסופרים הומה משהו יקר מחיים ועז ממוות.

יישר כוחכם.

חברכם הנאמן

ד. בן-גוריון