כְּמוֹ מֵחֲלוֹם רָחוֹק עוֹלוֹת אֵלַי

הַיְלָדוֹת שֶׁשִּׂחֲקוּ אִתִּי בִּקְלָס.

הַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ: הֵן צִפּוּ מְאֹד

לִהְיוֹת נֶאֱהָבוֹת, וְלֹא בְּכַוָּנָה

פָּרְחוּ מִגּוּפֵיהֶן רִמְזֵי עוֹנָה.

הַרְשׁוּ לִי לְדַמּוֹת אֶת הָרְמָזִים הָאֵלֶּה

לִפְרִיחַת הַהֲדָרִים הַלְּבָנָה.

אֲנִי מַמְשִׁיךְ אֶת הַדִּמּוּי: פְּרָחִים

הָיוּ לִפְרִי, וּמִי שֶׁנֶּעֶנְתָה

קָטְפוּ אוֹתָהּ בְּרֹךְ.

לֹא אֲתָאֵר מַה נִּהְיְתָה

בְּמִי שֶׁלֹּא זָכְתָה.