הַיָּם סוֹעֵר. בֵּין הַגַּלִּים אִשָּׁה.
מַה הִיא צוֹעֶקֶת שָׁם? קוֹרֵאת לִי לְעֶזְרָה
אוֹ מַאֲשִׁימָה אוֹתִי בִּנְטִישָׁה?
מִי הָאִשָּׁה הַזֹּאת? אֲנִי מַכִּיר אוֹתָהּ?
הַאִם הָיְתָה בֵּינֵינוּ פָּרָשָׁה קָשָׁה?
הַאִם כְּשֶׁרָאֲתָה אוֹתִי קָפְצָה אֶל הַגַּלִּים, וְהִתְחָרְטָה?
הִנֵּה אֲנִי נֶחְלָץ לְעֶזְרָתָהּ.
יָכֹל הָיִיתִי לְהַזְעִיק אֶת הַמַּצִּיל בְּסִירָתוֹ
אֲבָל מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי אוֹמֵר כִּי זוֹ הִיא חוֹבָתִי.
אַעֲמִיס אֶת הַכִּמְעַט־טוֹבַעַת עַל גַּבִּי –
זוֹ הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה
וְכָכָה גַּם אַסְתִּיר מִמֶּנָּה אֶת פָּנַי.
גּוּפָהּ כָּבֵד לִי כְּמוֹ גּוּפָה
אֶצְבָּעוֹת כְּמוֹ מִבַּרְזֶל עַל גַּרְגַּרְתִּי
כִּמְעַט חוֹנְקוֹת אוֹתִי.
אַשְׁכִּיב אוֹתָהּ עַל חוֹל הַחוֹף. אַנְשֵׁי־הַהַצָּלָה
יַנְשִׁימוּהָ, יְעַסּוּ אוֹתָהּ וְיַעֲשׂוּ
בָּהּ מְלַאכְתָּם, בְּלִי חֲרָטָה.