עֵירֹם אֲנִי חוֹצֶה אֶת הַיַּרְדֵּן
וִירִיחוֹ, עִיר לֹא סְגוּרָה,
קוֹשֶׁרֶת לָהּ חוּטֵי־תִּקְווֹת
אֶל אֶצְבְּעוֹת יָדַי, לְהַגִּיעָן
אֶל פִּי הַמַּעְיָן אֲשֶׁר נִסְתַּם
בַּעֲשָׂבִים מֵתִים.
הַמַּיִם הַחַיִּים עוֹלִים מֵעֲבָרַי.
אֲנִי שׁוֹתֵל צְמָחִים
שֶׁנִּיחוֹחָם יִהְיֶה כְּרֵיחַ לֶחֶם בַּתַּנּוּר.
וּכְבָר קוֹלוֹת שֶׁל צִפֳּרִים
קְרִיאַת־פְּתִיעָה וְעוֹד אַחַת
עַד שֶׁתִּקְטַע אוֹתָן הַצְּעָקָה מֵעֵמֶק אַיָּלוֹן
אוֹתָהּ הַצְּעָקָה הַהִיא
בְּמַשְׁמָעוּת שׁוֹנָה כָּל־כָּךְ.