לוגו
הָאֹהֱלָה (מכתב מארץ-ישראל)
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מכתב מארץ-ישראל


“קול רעם הקרב על תוגרמה יריע”. ולר' שמואל מסאלוניקי שני בנים: האחד במחנה-תוגרמה והשני במחנה-האויב. ויהי הלילה… הגדודים נלחמים… אחד בגדוד זה, והשני – בשני… שניהם נופלים… “ולאור ברק היריה איש אחיו הכירו”…

הזוכרים אתם את הפואימה הזאת של שאול טשרניחובסקי?

“בין המצָרים”. אין כוח לפני רודף. שׁברים, שׁברים. קרעים, קרעים. צעירים אחדים בעלי לב חם מתלהבים ברוסיה: הם יעלו לעזור לממשלת תורכיה נגד רשעותה של איטליה בגלילות טריפולי הרחוקה… ובסאלוניקי, בסאלוניקי הקרובה, הנה יושבים אלפי משפחות יהודיות נתינים איטלקים, הנכונים לְפיד…

ברם, באמת, ניגודים וסתירות כגון אלה בחיי לאומנו אינם רק בשעת מלחמה. הנה חוק עבודת הצבא ליהודים בשעת שלום. ביחוד ברוסיה. אחינו מתפללים שם, שלא ידחו אותם, שיקבלו אותם לעבודת-הצבא. כולנו מרגישים את כל גודל האסון, אם יקום דבר-צוררינו ב“דוּמה” הרוסית ל“פטרונו” מעבודת-הצבא. ובאותה שעה – מי כמונו יודע, כמה קשה וכמה מר לצעירי ישראל להיות כלואים בקסרקטין של נכרים, של שונאים, של טורפים… כמה כבד הדבר מנשוא להיות בידי הגויים!…

אין עצה. כן, אין עצה. אבל, בכל אופן, שנלמד מכל המצב הזה איזה “מוסר-השכל” – כבר באה העת, כמדומה.

והמוסר-השכל, שאני אומר, הרי הוא פשוט בתכלית הפשטות: לכל הפחות, אל-נא נבזבז את מעט כוחותינו, את מעט האנרגיה שלנו, הדרושה לנו כל-כך…

ובנדון דידן, לאותם הצעירים המתנדבים, שרגש ה“יושר” בוער בהם עד כדי מסירות-נפש בפועל ממש, או שהאגיטאציה הציונית מסוג ידוע השפיעה עליהם לקשר את כל עתידנו הלאומי עם עותומניה, הייתי אומר: בני ישראל! בגליל וביהודה קודחים השומרים היהודים, מוטלים על ערש דוָי, ואין מי שיחליפם; בגליל וביהודה דרושים פועלים יהודים לעבוד על מעט הקרקע שבידינו – היכן אתם? מדוע אינכם באים הלום, הגיבורים?

ואני לא בשם העתיד הייתי מדבר אליהם. מי מאתנו יודע לחזות עתידות? אבל יהיה מה שיהיה, הנה עשרות אלפים יהודים חיים פה וצריכים לחיות פה, והמלאכה מרובה…

ודעו לכם – הייתי מוסיף – כל מה שנעשה בתוכנו ובשבילנו יהיה עשוי ויביא פרי, מיד או לאחר זמן: כל פועל קרקעי חדש, כל שומר יהודי נוסף, כל בחור-ישיבה, שׁיעזוב את ספסל-בית-המדרשׁ ויהָפך לאדם עובד, כל ילד שׁיוּצא מבתי ספרם שׁל המסיתים וימָסר לבתי-הספר שׁל “עזרה” או של חובבי-ציון, כל שיר יפה או סיפור הגון, שיודפס פה בלשוננו – הכל, הכל, כל קטנה צריכה להיות יקרה עלינו, כדאית וחשובה בעינינו, אם היא מוסיפה משהו לנו, לישובנו, לחינוכנו, ללשוננו, לספרותנו, אם יש בה קורט של איזו עָצמה, אם יש בה איזה זיק, איזה רוח משׁיב נפשׁ ומאריך את הנשימה…

ברם, ראשינו, מנהלינו, והרבה מצעירינו היותר טובים – כלומר, אלה אשׁר עמָנו הם, פחות או יותר – לא כן יחשׁובו. מעשים קטנים בשביל ההוֹוה, בשביל היום, בשביל השעה – לא להם המה. דעת-הקהל שלנו, עד כמה שישנה, עסוקה היא בהארת “פרספקטיבות רחוקות”, בהגדרת “האידיאה הלאומית” הטהורה ובסניגוריה כלפי חוץ.

חיה רעה היא הסניגוריה בחיינו! ואנחנו כל-כך הורגלנו בה, כל-כך איבּדנו כל כוחותינו עליה, עד שנדמה, כאילו כבר אין אנו יכולים לדבר אפילו בינינו לבין עצמנו מבלי שתהיינה עינינו נטויות לרושם שדברינו עושים עליהם, על החוץ… דומה, שלעשות איזה דבר פשוט בשביל מילוּי צרכינו ההכרחיים, מבלי התחשבות עם העולם שמחוץ לנו, כבר אין אנו מוכשרים כלל… ואפילו ב“ארץ-ישראל”!

מצעָר הוא הישׁוב שׁלנו בארץ-ישׂראל ומרובים הם השונאים, שקמו עליו בשנים האחרונות בעתונות הערביאית, בבתי-הקהוה הערביים ובכפרים. ולא יפָּלא, לשׂנוא – זה דבר קל מאד. וביחוד את היהודים. וביחוד כשטובתם דורשת מהם להפיח את השנאה. איזה מתוֹעב-גוי, והוא יודע למשוך בעט-סופר, מוצא מאמר-שנאה, ליהודים בעתון צרפתי – והרי הוא עומד ומתרגמו תרגום חפשי לעתונו או לעתונו של חברו, היוצא פעם בשבוע באיזו מאות אכסמפלרים. היהודים עולים על הארץ לרשתה! היהודים אוכלים ומכלים כל טוב-הארץ! הכל הם קונים! הכל בידיהם! ובכלל, להיות “פטריוט” ולזרוע זרע-שנאה כלפי עמי-הנכר – כל זה הוא תמיד רחוק מהפסד וקרוב לשכר… ומדוע לא יסחרו בענין זה “אינטליגנטים” עצלים אחדים? העם הערבי, כלומר, הפלחים, בארץ-ישראל, למצעָר, אינו יודע, כמובן, לקרוא בעתונים, וּודאי עוד הרבה דורות יעברו עד שיגיע למדרגה שכזו; ואולם אם מסיתים חרוצים ידועים, מגיבורי בתי-הקהוה והקלובים, כגון הנבל הכרמלי שבחיפה, באים אליו בעצמם או שולחים אליו את שלוחיהם, לקרוא שטנה על היהודים – יש אשר הוא שומע וקולט את התורה החדשה…

מחלחל ומפעפע הארס… וגדולה האימה… זהו בדרך כלל… אבל בדרך פרט, כשאנו שואלים את עצמנו: מה עלינו לעשות? כמדומה, שבשביל כל אלה שעיניהם בראשם התשובה ברורה: לאזור עוד יותר את כל כוחותינו בביסוס-מצבנו ובסידור-ענינינו בארץ, לחזק עוד יותר את כוחותינו הפנימיים על-ידי בתי-ספר חפשיים והיגיניים, על-ידי חברות להתעמלות – וכדומה מן האמצעים להגנה עצמית… לטהר את הסביבה הרקובה והחשוכה על-יד בריאת מזון רוחני, יצירת ספרות עממית ותיקון העתונות המקומית, והעיקר, להשתמש בכוחות-עצמנו בעבודה במושבות ובשמירה על פרי-עבודתנו. ואחר-כך – יהיה מה שיהיה… השנאה? אבל כלום אין אנו יודעים, מה היא השנאה אלינו? ואיזה חידוש יש בדבר? מה שיהיה עם כל ישובי היהודים שבכל הארצות יהיה גם אתנו…

ואולם לא כן יחשבו העתונים אשר אתנו בארץ. ביחוד “החרות” הנחמדה, הצועקת זה כשנה בקולה הנעים ובסגנונה המיוחד על “הסכנה הנוראה” ועל התרופה היחידה: עתון יהודי בערבית! עתון ערבי, שיגן עלינו בפני שונאינו ויוציא כ“אוֹרוֹר” צדקתנו וכצהרים את משפטנו…

ובכן – שוב סניגוריה! שוב הוכחות, שאנו מביאים אך טוב לארץ סלה. ואין מי אשר יעיר אזנם של אותם הצעקנים: אם באמת אנו כל-כך לאושר לערבים – למה הם אינם רואים זאת? ואם הם אינם רואים, אם הם אינם יכולים או אינם רוצים לראות? אם הם הורעלו ברעל-השנאה, עד כדי להפיח כזבים ולעקם את הישרה – איך תיפקחנה עיניהם לראות על-יד עתוננו היהודי-הערבי גרידא? הטרם נדע את כוחה והשפעתה של העתונות בכלל (אפילו באירופה, שדעת-הקהל מפותחה שם ואין מחסור במבקשי-אמת, ויהא במידה מצומצמה), אם אין כוח מסודר עומד מאחריה? כוחה של העתונות הוא ממש ככוחה של הדיפלומאטיה: דברים דיפלומאטיים, שאין תותחים מאחריהם (כמו שמצינו אצל הרצל) אינם פועלים כלום, כידוע… ומה גם העתונות בתוגרמה, שכולה פניות גלויות, שכולה “אינטרסים מיוחדים”, ודעת-קהל בלתי-משוחדה – חס מלהזכיר! אנו, בני ישראל, הן לא נוכל לארגן פלוגות, שיפוצו בכפרים ויקראו שם את דברי האמת אשר נדבר אנחנו נגד דברי השקר של צוררינו… ובכן, את מי נעביר על צדנו בכל עמלנו? את האפנדים, אולי, ששנאתם אלינו נובעת מיסודות עמוקים, אשר מים רבים של עתונות ערבית-יהודית לא יוכלו לכבותה? את האינטליגנטים הערבים בבתי-הקהוה, שפניותיהם דורשות מהם לעשות סחורה בשנאה לישראל? את מי?

להעיר על מעין זה ניסה הסופר לודוויפול ב“האור” (גליונות ב‘, ה’, ח', ש"ז), אבל עוד מלתו על לשונו, והנה כמעט שקרעוהו גיבורי “החרות” כדג.

אותם המתריעים על הנחיצות של עתון ערבי להגנת ענינינו, ובעיקר, על היותם ה“ראשונים” להתריע על זה, מודים, אמנם, בעצמם, כי “עתון ערבי-עברי, ולוּ יהיה כה”אוֹרוֹר" הקושטאי, לא יהיה לנו לתועלת אף במקצת והקהל הערבי יתייחס אליו מיד בתחילתו באדישות ובביטול בשביל יהדותו ומטרתו" (י“ד ממן, “החרות” גליון י”ז, ש"ז). ההצעה, על פי המהלך החדש, היא, איפוא: “לייסד עתון ערבי כללי, עתון מדיני, ספרותי, עממי, שיהיה האורגן היומי הראשון בארץ-ישראל, ושלפי מהלכו וכוחותיו יצטרכו שכנינו להתחשב אתו” (שם).

תעודה חדשה ניתנה, איפוא, עלינו קומץ היהודים בארץ. תחת לרכז ולאמץ את כל כוחותינו, הכספיים והספרותיים, הדלים והמצומצמים עד מאד, בכדי לברוא עתונות עברית ראויה לשמה בשביל עצמנו, עתונות שתהיה שלנו ותספק את צרכינו אנו, ניטל עלינו לעשות בשביל הקהל הערבי מה שלא עשה אותו קהל בעצמו. כלומר: לתת לקורא הערבי, שאינו מרגיש שום צורך בעתון קוּלטוּרי, ולעתונות הערבית ההוֹוֹית, המכוּרה, הנלעגה והנשחתה, את – שמעו-נא! – את “העתון היומי, הכללי, המדיני, הספרותי, העממי”, והכל – על חשבוננו אנו! ואם תאמר: בשביל מה? בשביל שנוכל שם מזמן לזמן להדפיס מאמרי סניגוריה על עצמנו, שהאינטליגנציה הערבית, כביכול, תקנח בהם את ה“נרגילות” שלה. תפקיד חשוב! הועילו “חכמים” בתקנתם!

ותו. שאלה קטנה. נשכח את כל שאיפותינו הטובות ליצור ספרות לנו לעצמנו ולא לאחרים. נניח, שיש לנו צורך בלתי-נדחה בעתון ערבי, נניח, שעתון כזה דרוש לנו כאויר לנשימה ואנו צריכים לעשותו – מי יעשהו? מי יעשה את הדבר הגדול הזה? מי יעריך עתון כזה, שתעודתו היא לחנך את האינטליגנציה הערבית? בשלמא, לעתון מוקדש לעניני היהודים בלשון הערבית עוד היו נמצאים, אולי, הכוחות הדרושים, שהלא את ענינינו שלנו יודעים אנו, פחות או יותר. אבל לערוך ולהוציא עתון מוקדש לעניני עם זר, לבוא בדברים עם “הסופרים המוסלמים” וכו' – בשביל עבודה כזאת אין אני, למשל, יודע אף איש אחד ממשפחת-הסופרים שלנו הגרים בארץ-ישראל. כותב המאמר, שהזכרתי לעיל, מבטיח, אמנם, בלשונו הזהב: “וכוחות לזה אם אין לנו, אמנם, הרבה, יש לנו די”, ואגב, מזכיר הוא את “הסופרים המוסלמים” ומסיים ב“טעמים שׁנִיים המובנים לכל מביני דבר”. כלומר: מטבעות, הונורארים. אבל מלבד “הטעמים השניים” הרי יש גם טעמים ראשונים, שלאסוננו אין מהם כל מושג לאותם ה“מביני דבר”…

או אולי “קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא”? אולי אפשר היה לסמוך בדבר זה על אותם המצדדים בזכות יסוד העתון? אולי על אותו האדון ד“ר מויאל שאיים על לודוויפול: מה היית אומר, כביכול(?), לוּ רציתי גם אני לשעבד את תועלת-הישוב אל רגשי הרוגז הפרטי(!) והייתי משיב לך על לעגך בשפה הערבית אשר אני מנוסה בה?” (“החרות”, ג' ט', ש"ז)

כן, אותו האדון ס"ט מנוסה הוא בלשון הערבית, ועליו אפשר היה לסמוך. בדוּק ומנוסה! ת כל מושבותינו היה מוכר, כפי שיוצא מדבריו – ואת “העתון הכללי, הספרות” וכו' בלשון שהוא מנוסה בה היה מוציא. עליו ועל חבריו אפשר לסמוך! הנסיון כבר הורה לנו…

– אבל הלא צריך, סוף-סוף, להגן על עצמנו בעתונות! – יקראו אחרים – הלא אי-אפשר להחריש בעת שמעלילים עלינו עלילות…

על זה – צריך להודות – ענה מר לודוויפול במאמרו ב“האור” בטוב-טעם. אני הייתי מוחק רק את ביטויו: “כיבוש העתונות הערבית”, שהוא מגוחך. אם הרצל הוצא כרוז לציונים בשעתו: “לכו וכבשו את הקהילות!”, אם הסתדרות “הפועל הצעיר” הוציאה כרוז בשעתה: “לכו וכבשו את העבודה!” (את הצלחת ה“כיבושים” ההם הן ראינו!), העל זאת מחויב מר ל. לקרוא ליהודינו הספרדים בארץ: “לכו וכבשו את העתונות הערבית?!” ומה גם אחרי שיודעי ו“מביני דבר” מהם “מצהירים”, כי זהו מן הנמנע: לא מקבלים את היהודים, בעד מאמר לטובת היהודים דורשים העתונים הערבים מאה פרנק… (ממאמרי סופרי “החרות”). אף שמאידך גיסא אותו האדון המאיים – ראש המדברים בכל הענין – מעיד את ההפך, “כי משני חדשים עד עתה נשתנה הרוח לטובה לנו אך ורק מפני שׁכּתָּבינו הטריחו את עצמם להשׁיב אל צוררינו תשובות הגיוניות נמרצות”… (שם, גליון ט'). ומעכשיו – צא ומצא את האמת!…

ברם, לא זהו העיקר, כמובן, יהא לא “כיבוש”. העיקר הוא, שביד מר לודוויפול עלה להוכיח, מה שמורגש לכל אחד מאתנו, שעתון ערבי-יהודי לא יביא שום תועלת, דבר שגם הצועקים בעד התחילו להודות בו, אלא שיחד עם זה התחילו להטיף לעתון ערבי כללי, מה שאי-אפשר להוציא אל הפועל, גם אם נחפוץ, כדלעיל. והואיל וגם אנו “מנוסים”, כד"ר מויאל בלשון הערבית, שאסור ואסור לנו לבזבז את מעט כוחותינו על מיני פעולות, שלנו ולקהלנו לא יוסיפו כלום, התחילו עונים על הצעקה: “איך נחשה ולא נגן על עצמנו?” בתשובה מובנת מאליה: “אל תחשׁו! הגֵנו על עצמכם!” כתבו, אם אתם יכולים, בעתונים הערביים! כתבו עד כמה שאפשר ובמקום שאפשר! למה הבמה המיוחדת, שבוודאי לא תביא לשום תוצאות חיוביות? ואולם אם את דברי ההגנה שלכם לא מקבלים – אין להושיע. אז נשתדל לחיות גם הלאה כאשר חיינו. הנה גם בכל תפוצות הגולה, במקום שהסניגוריה פשטה בוודאי את הרגל, אין אחינו, בכל זאת, חדלים מכתוב בלשון-הארץ להגנתם במקום שהם יכולים, וכשאינם יכולים – אינם כותבים. אמנם, שם מוציאים הם בלועזית גם עתונים מיוחדים לעצמם, אבל העתונים ההם – שאכן גם עליהם יש מערערים גדולים בחוגי המשכילים היהודים היותר טובים – על כך פנים יש להם קהל יהודי, הקורא ומתחנך בהם. אולם בשביל אלפי היהודים הספרדים פה, המדברים ערבית או ז’ארגון ערבי, הרי אינכם הולכים להוציא את העתון (בשביל דוברי הישפניולית יש כבר עתונים יהודים לאומיים), אלא אך ורק בשביל הגויים, בשביל הקהל הערבי הקטן והבטל-בששים, הקורא עתונים ומתעניין בשאלות ציבוריות! ובשביל עתון כזה אין אנו יכולים ואין אנו צריכים בשום אופן ואופן להוציא את הכוחות המועטים והאמצעים החברתיים הדלים שלנו. יש לנו די עבודה נחוצה ודי צרכים עצמיים, הדורשים את מילויים, בבית, באוהל.


[“הזמן”, תרע"ב; החתימה: י. ח. ברנר]