לוגו
עם גאוּלת מפרץ-חיפה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

 

א    🔗

אסירי האמוּנה הארץ-ישׂראלית הנפוֹצים על פּני כּל כּדוּר הארץ שמעוּ ודאי, בּאשר הם שם, בּאהבה וּבשׂמחה את הבּשׂוֹרה, כּי הביאה הקרן הקימת גאוּלה לפינת-יִקרת בּארץ, לשטח רחב ורצוּף, מאדמת עמק-עכּוֹ, הקרוּי עתה “מפרץ-חיפה”. שׁמחוּ ונתחזקוּ באמוּנתם, כּשם ששׂמחוּ ונתחזקוּ בּשעתם לשמע הבּשׂוֹרוֹת על גאוּלת יִזרעאל ועל גוּש השרוֹן הצפוֹני (המעוּטף עדיין – עד בּוֹא עת – בּגלימה הרחבה של “מפעל קנדה”).

הרבּים הם המעלים על הדעת בּכמה מאמצים עלוּ הכּיבּוּשים הללו? הכּוָנה למאמצים ממאמצים שוֹנים. גם למאמציהם של רבבוֹת התוֹרמים, הגדוֹלים והקטנים, בּכל קצוי עוֹלם, היוֹצקים את אהבתם ואת נאמנוּתם בּתרוּמוֹתיהם הזעירוֹת – חזיוֹן אשר כּמידת רחבּוֹ אינוֹ מצוּי בּתנוּעוֹת שחרוּר אחרוֹת; גם למאמציהם של אלפי העוֹשׂים והמעַשׂים, המעוֹררים והמזכּירים ועוֹשׂים את שליחוּת ארץ-ישׂראל בּעוֹלם. ויש עוֹד מאמצים מסוּג מיוּחד: מאמצי האנשים העוֹמדים בּתוֹך-תוֹכוֹ של המפעל הארץ-ישׂראלי, בּין שהם עוֹמדים ליד ההגה וּבין שהם עוֹמדים על משמרוֹתיהם השוֹנוֹת וּמתוֹכן הם מסייעים להניע את גלגלי ספינתנוּ, ספינה זוֹ המיטלטלת ונטרדת, משׂחיה על פּני מים רחבים, בּשעת גיאוּת, לשקיעה בּתוֹך שרטוֹן, בּשעת זוּטה של תנוּעת השחרוּר.

אך מעט יוֹדעים אצלנוּ על המאמצים החשאיים הללוּ, אשר בּלעדיהם לא נוֹצר אצלנוּ דבר: על ההכרח לעמוֹד תדיר בּפני מפריעים וּמכשוֹלים – לא רק מחוּץ כּי אם גם “מבּית”, על נַפתוּלים והיאָבקוּיוֹת עם מניעוֹת, על אי-השלמה עם הנסיגוֹת וההדיפוֹת, על העוֹז והתוֹקף והנאמנוּת הנדרשים למען הוֹציא את “המזימוֹת” – על פּי רוֹב בּימי שפל דוקא – מעוֹלם ההזיה לעוֹלם המעשׂה וּלמען הציל את ספינתנוּ מסכּנת העגינה בּשׂרטוֹן. לא רבּים יוֹדעים אצלנוּ, כּי לכל רכישת-קרקעוֹת גדוֹלה המַצעידה קדימה את כּל תנוּעת השחרוּר שלנוּ והיוֹצרת בּסיס נאמן ליצירוֹת ישוּביוֹת חדשוֹת, קוֹדם אצלנוּ תדיר פּרק ויכּוּח ציוֹני שאינוֹ פּוֹסק. ויכּוּח זה שהתחיל עם ראשית “העבוֹדה המעשׂית” של ההסתדרוּת הציוֹנית, שנעשׂתה על ידי רוּפּין, אינוֹ יוֹרד מעל הפּרק. יתר על כּן, כּל צעד חדש בּעבוֹדתנוּ תלוּי בּקביעת עמדה – לפחוֹת למעשׂה – לויכּוּח זה. צוּרוֹת רבּוֹת לבש וּפשט הויכּוּח הזה מימי סיסמת “על טהרת המסחריוּת” (אָכט קוֹיפמניש") של דויד ווֹלפסוֹן ועד סיסמת ה“אָפישֶנסי” האמריקאית ו“הקוֹנסוֹלידציה” הגרמנית. מפּעם לפעם הוּא מוֹפיע כּויכּוּח איסטרטגי בּין כּיבּוּש וּביצוּר, בּין התפּשטוּת והתרכּזוּת, בּין זריזוּת וּזהירוּת אוֹ כּויכּוּח בוֹכהַלטרי בּין חסכוֹן לפזרנוּת, בּין מעשׂיוּת להזיה, בּין משקיוּת ל“פּוֹליטיקה”, בּין חשבּוֹן לחזוֹן. אוּלם בּתוֹכוֹ התגלה תמיד ניגוּד נפשי יסוֹדי בּין חכמת החיים של ה“אַשרי אדם מפחד” וּבין הכרח-החיים של נַחשוֹניוּת, בּין ראִיית הסכּנוֹת האמיתיוֹת, והמדוּמוֹת – המצַווה על “לא תעשׂה”, וּבין ראיית הסכּנה האחת – של אי-עשׂיה – הפּוֹקדת: “קוּם עשׂה”.

גם האנשים נתחלפוּ אוֹ החליפוּ את עמדוֹתיהם בּמשך הויכּוּח הממוּשך. רק מעטים נשארוּ נאמנים לעצמם על פּני כּל הקו: אוּסישקין, רוּפּין, אנשי תנוּעת העבוֹדה. רבּים עברוּ מציר אל ציר. “החבילה” האמיצה שהיתה בּראשית הויכּוּח עם ווֹלפסוֹן נתפּרדה אף היא: יוּליוּס סימוֹן, הצעיר הנלהב שעמד בּשעתוֹ לימין “הרוּסים”2 וּלצדוֹ של רוּפּין, היה בּין המתנגדים בּהחלט לרכישת עמק-יזרעאל בּימי אוּסישקין-רוּפּין. סאקר ושוֹקן3, שניהם חניכי “הציוֹנוּת המעשׂית”, פּגשוּ בּהתנגדוּת את “מפעל קנדה”. וּמאידך זכוּ גם סימוֹן וגם שוֹקן לסייע בּאַקטיביוּת לרכישת “מפרץ-חיפה”. רק סאקר, סמל הקוֹנסוֹלידציה הציוֹנית, נשאר נאמן לשיטתוֹ וּלהתנגדוּתוֹ.

לא למען הזכּיר עווֹן-התנגדוּת למי שהוּא אני מעלה עתה את הדברים בּזכרוֹן הקוֹרא. אוֹדה, אין לי כּל נחת-רוּח מזכר “המלחמוֹת” הללוּ, אשר לא עברוּ עדיין מעוֹלמנוּ. כּי ההכרח שבּמלחמוֹת אלוּ לא רק שהוּא מקצץ את הכּנפים של התנוּעה אלא גם מקַצה בּכוֹח העשׂיה שלנוּ. ולא רק “נצחוֹנוֹת” אנוּ זוֹכרים, כּלוֹמר, מעשׂים שנעשׂוּ מתוֹך התגבּרוּת התנוּעה ואישיה על האינרציה ועל החששוֹת (בּהם היתירים וּבהם גם הצוֹדקים). לא פּחוֹת מזה חַרוּת על לוּח לבּנוּ גם זכר המעשׂים אשר לא נעשׂוּ, זכר מה שהיה ניתן להיעשׂוֹת בּזמנוֹ ולא נעשׂה. הצרכים והאפשרוּיוֹת הללוּ שלא נצטרפוּ למעשׂים אינם רשוּמים בּשוּם ספר-זכרוֹנוֹת וּבשוּם פּנקס חשבּונוֹת, אוּלם הם רשוּמים בּדם-תמציתם של האנשים החיים והעוֹבדים על האָבנַיִם בּארץ. הם הם המשלמים – נוֹסף על המחיר שמשלמת התנוּעה כּוּלה – בּחייהם וּבסבלוֹתיהם, בּמכאוֹבי ילדיהם, בּמרי-יאוּשם, וּבזקנה ללא-עת בּעד כּל הזנחה, התעלמוּת וחיבּוּק-ידים. וּבמצב הזה של הציוֹנוּת אין לנוּ אלא להכּיר טוֹבה לכל מי שיש בּידוֹ לעכּב ולא עיכּב. ועל אחת כּמה וכמה למי שנתן יד-אמוּנים למעשׂה הגוֹאל. ואם הזכּרתי כּאן את הויכּוּח הישן, הרי זה משוּם שלאוֹר המעשׂה הגדוֹל (והנוֹעז!) של גאוּלת עמק-עכּוֹ, שהשתתפוּ בּוֹ יחד אנשים הנמנים כּיוֹם על שני המחנוֹת המתוַכּחים, יש, לדעתי, להסיק איזוּ מסקנוֹת – ולא רק להלכה אלא למעשׂה.

העוֹמדת רכישת עמק-עכּוֹ על ידי הקרן הקימת בּפני הבּיקוֹרת, מבּחינת שיטת הרציוֹנַליוּת המוּטפת כּיוֹם בּרחבי ההסתדרוּת הציוֹנית? מסוּפּקני. זוֹ אוֹמרת: לא לפי הצוֹרך, אלא לפי היכוֹלת. היכוֹלת שבּעין דוקא. אין קוֹנים קרקע בּהקפה על חשבּוֹן תרוּמוֹת העתידוֹת לבוֹא, שאינן בּעין. אַל תתקדם בּטרם בּיצרת כהוֹגן את עמדוֹתיך. אין מעמיסים משׂא כּספּי חדש על מוֹסדוֹת עמוּסים. אשרי הנהלה העוֹמדת בּפּרץ ואינה נוֹתנת למוֹסד לשׂים את צוארוֹ בּעוֹל התחייבוּיוֹת כּספּיוֹת חדשוֹת.

הנשתמרוּ הכּללים הללוּ בּמעשׂה מפרץ-חיפה? לא אגלה שוּם סוֹד מן החדר, אם אוֹמַר כּי לא נשתמרוּ כּלל וּכלל. לא בּ“מזוּמן” שבּקוּפה נקנה הקרקע אלא בּהקפה. המוֹסד העממי היקר עמוּס התחייבוּיוֹת כּספּיוֹת עצוּמוֹת. וּרכישתמק-עכּוֹ אינה מַפחיתה מהן אלא בּאה להוֹסיף עליהן.

היה איפוֹא דבר-מה, לא “רציוֹנַלי”, אשר הכריע את הכּף. לא זלזוּל בּכללי הרציוֹנַליוּת, לא חוֹסר שיקוּל המסיבּוֹת והתנאים, לא חוֹסר חשבּוֹן אלא חשבּוֹן מוּרכּב יוֹתר. חשבּוֹן לא של היוֹם בּלבד אלא גם של יוֹם המחר ושל מחרתים. לא רק שיקוּל הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּ“עשׂה”, אלא גם שיקוּל הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּ“שב ואַל תעשׂה”, לא רק קוֹנסוֹלידציה של הקוּפּה, אלא גם קוֹנסוֹלידציה של האפשרוּיוֹת הישוּביוֹת והמדיניוֹת, לא רק ראִיית ההתחייבוּיוֹת שבּעין, אלא גם ראִיית היכוֹלת הגנוּזה. ונוֹסף על הכּל, כּמוּבן, גם האמוּנה: האמוּנה כּי הקפיצה הנַחשוֹנית הזאת לא תיעָזב בּדד אלא תעוֹרר כּוֹחוֹת עזרה חדשים.

יש איפוֹא לשׂמוֹח בּלב שלם על אבּירי שיטת הרציוֹנַליוּת והמשקיוּת בּמוֹסדוֹתינוּ, שמצאוּ הפּעם אוֹן לראוֹת את הענין מתוֹך תפיסה רחבה ואמיצה יוֹתר. ואכן אין צוֹרך כּלל וּכלל לזלזל בּחכמת החשבּוֹן הרגיל כּדי לראוֹת שאין בּה בּלבדה כּדי למַצוֹת את חכמת חיי תנוּעתנוּ. לא כּל חכמה הנכוֹנה בּימים כּתיקוּנם תסכּוֹן גם בּשעת-חירוּם. ויש לא חשבּוֹן אחד, כּי אם כּמה חשבּוֹנוֹת יסוֹדיים. יש גם חשבּוֹן קרקע בּארץ (ולוֹ חוּקים משלוֹ!) ויש חשבּוֹן של כּוֹחוֹת אנוֹשיים, שאין שוֹקלים אוֹתם, ואף על פּי כן הבּזבּוּז בּהם אינוֹ עוֹבר ללא עוֹנש. ויש חוּקים לתנוּעת שחרוּר אשר כּל קפדנוּת בּוּכהלטרית נאלצת להיסוֹג אחוֹר מפּניהם, אם אינה רוֹצה להתנקש בּנפש התנוּעה. ונוֹסף על הכּל יש להיזהר וּלהיזהר מפּני חוֹסר אמוּנה וחוֹסר רצוֹן ואהבת הנוֹחוּת והשלוה המתלבּשים בּאיצטלה של חכמת החשבּוֹן.

בּענין מפרץ-חיפה, אשר רבּוֹת עמלוּ בּוֹ בּחוּגי הקרן הקימת (אַל נא יִפּקד בּין העמלים שמוֹ של א. גרנוֹבסקי, שחתר אל המטרה בּראיה בּהירה וּביד נאמנה), גברה התפיסה הזאת. רצוֹנכם, תקראוּ לה: אי-רציוֹנַליוּת. והיא שהנחילה לנוּ כּיבּוּש ציוֹני אשר ערכּוֹ המדיני-ההתישבוּתי לימים הקרוֹבים ויוֹתר מהם – לימים הרחוֹקים, עצוּם ורב.

התמצא בּקרבּה הקרן הקימת את האוֹן שלא לשקוֹט על זר-הדפנים וזרי-הקוֹצים שלה וּלהוֹסיף לכת בּדרך המאמצים, שהיא היחידה העשׂוּיה להוֹציא אוֹתנוּ מן המיצר?

והמפעל העוֹמד עתה על הפּרק, התוֹבע את הגשמתוֹ ללא אפשרוּת של דיחוּי, המשווע אלינוּ מתוֹך אלפי לבּוֹת של עמלים, מיחלים וכוֹאבים, הוּא – קרקע לפּוֹעלי המוֹשבוֹת.


 

ב    🔗

קרקע לפּוֹעלי המוֹשבוֹת. בּוֹשתי, כּי שלוֹש מלים אלה עוֹדן טעוּנוֹת הסבּרה והמלצה. אבל כּך הוּא הדבר. עוּבדה מרה. חוּליה אחת בּשלשלת העוּבדוֹת והמסיבּוֹת, העוֹשׂוֹת את העמדה החלוּצית, הקשה בּיוֹתר והמשַכּלת בּיוֹתר מכּל עמדוֹת העבוֹדה והכּיבּוּש, לעמדה העזוּבה בּיוֹתר והמיוּתמת בּיוֹתר.

הנה אנוּ עוֹמדים בּשנת חצי היוֹבל לראשית מאמציו של הפּוֹעל בּארץ.

בּתקוּפה זוֹ כּבשנוּ וגם בּיצרנוּ כּמה עמדוֹת. יצרנוּ התחלה של משק-עבוֹדה העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ וּמפרנס את עוֹבדיו. בּכמה ענפי מלאכה וחרוֹשת בּארץ נוֹצרוּ תנאים שיש בּהם כּדי קיוּם, ולוּ גם זעוּם, לעוֹבד. כּלל הפּוֹעלים הקים לעצמוֹ מוֹסדוֹת לעזרה הדדית, מפעלי משק קוֹלקטיביים, כּלי-אִרגוּן חזקים. הפּוֹעל נשען עליהם, מסתייע בּהם, נוֹשע בּהם לעת צרה. החלקה האחת המקוּללה, אשר הפּרוּדוֹת המבוֹרכוֹת בּיוֹתר נדוֹנוֹת בּה לכלָיה, לניווּן גוּפני, להעדר קיוּם משפּחה, לבטלה עוֹנתית, לנדוּדים, לעוֹשק זכוּיוֹת-אזרח ולאכילת לחם לא לשׂוֹבע – היא המוֹשבה, המוֹשבה הפּוֹרחת.

לאחר עשׂרים וחמש שנים למאמצי כּיבּוּש-העבוֹדה, מאמצים ששימשוּ בּית-יוֹצר להוָיה חדשה בּארץ, להוָית הישוּב העוֹבד, לאחר שאלפי הפּוֹעלים ריווּ את אדמת המוֹשבה בּלשדם, שמרוּ עליה בּכל עת צרה, וּמאוֹת מהם נפלוּ חלל על אדמתה – ולא רק מחִצי אוֹיב אלא גם מפּצעי אחים מוּכּי סנורים, יהירוּת-רֶשע ותאות-הבּצע – עוֹד מנת חלקוֹ של הפּוֹעל לא לחם אלא אבנים. מַחרימי הפּוֹעל העברי, המסתוֹללים בּסבלוֹ וּבאמוּנתוֹ, מתנקשים בּפרוּסתוֹ וּבדגלוֹ, טוֹמנים לוֹ פּחים להכשילוֹ וּמַטיפים לוֹ מוּסר… והמוֹסדוֹת הלאוּמיים, ההוֹלכים בּראש שבי הגוֹלה אַלפּים וארבּע מאוֹת שנה אחרי נחמיה בּן חֲכליה, עוֹמדים בּאפס-יד בּפני זעקת עמֵלי-ציוֹן, ללא השפּעה מוּסרית, ללא מעשׂה מציל.

עשׂרים וחמש שנים של מאמצי-קיוּם בּמוֹשבה. מה הם הנכסים בּני-קיימא אשר הוּקמוּ לעזרת המאמצים האלה לבל יוּצאוּ לבטלה? בּמה עזרנוּ לפּוֹעל להחזיק מעמד בּתנאיה הקטלניים של המוֹשבה? הניתנה אפשרוּת לפּוֹעל להקים בית בּישׂראל? לא בּתים ולא צריפים, לא משק-עזר ולא מוֹסדוֹת הדרכה וטיפּוּל. עזרה הדדית זעוּמה, עבוֹדה תרבּוּתית צנוּמה. לא קוּפּוֹת-מלוה, לא סניפי “מַשבּיר”, לא אגוּדוֹת צרכּניוֹת. ועל הכּל – לא חלקת אדמה לתקוֹע בּה יתד.

פּוֹעלים בּעלי משפּחה, המתפּרנסים משׂכר-יוֹם זעוּם וּבלתי-תדיר וּמשלמים דמי-דירה גבוֹהים; מחנוֹת פּוֹעלים, החוֹכרים מגרש פּרטי להעמדת אָהליהם וּצריפיהם וּנתוּנים כּל יוֹם לחסדוֹ של המַחכּיר, ועוֹקרים ונוֹדדים ממגרש למגרש לפי גזירתוֹ; קיבּוּצי פּוֹעלים הרוֹצים להשתקע בּמוֹשבה וּמתרוֹצצים ממוֹסד להשׂיג הלוָאה להקמת צריף – ואינם משׂיגים; מחנה נוֹער חלוּצי, הנתוּן לחסדוֹ וּלמצב רוּחוֹ של אִכּר “טוֹב וּמיטיב”. בּרצוֹתוֹ יתן להם מים לשתיה ויפתח להם את הדרך למוֹשבה, וּברצוֹתוֹ יִכלא מים ויסגוֹר דרך. אלוּ הן תמוּנוֹת לא משנים רחוֹקוֹת, אלא משנת תרפ"ט.

וּמשטר הקוֹנסוֹלידציה בּציוֹנוּת, תחת לדאוֹג לקוֹנסוֹלידציה של ששת אלפים עוֹבדים העוֹמדים בּמערכה הציוֹנית הכּבדה בּיוֹתר, קוֹנסוֹלידציה אנוֹשית וּמשקית זוֹ, הניתנת להיעשׂוֹת בּאמצעים פּעוּטים בּהשוָאה לכל שאר המפעלים הישוּביים, משטר זה היתה ראשית מעשׂיו: למחוֹק את תקציב הפּוֹעל בּמוֹשבה.

וּבצער רב ניתן להיאָמר: מזלוֹ הבּיש של הפּוֹעל בּמוֹשבה לא שׂיחק לוֹ אפילוּ אצל הקרן הקימת. גם מוֹסד עממי זה – הנוֹעד להיוֹת משען-אמת לאדם העוֹבד המבקש להידבק בּקרקע – לא עמד לוֹ, לפּוֹעל השׂכיר, בּצר לוֹ. בּיתר דיוּק: עמד לוֹ, אוּלם בּמידה מוּעטה מאד, מוּעטה הן מבּחינת הצוֹרך הדוֹחק של אלפי חלוּצים, והן מבּחינת התוֹכן המוּסרי והרעיוֹני של הקרן הקימת, והן בּהשואה לפּעוּלה הרחבה והבּרוּכה של הקרן הקימת בּשטחים אחרים.


 

ג    🔗

הרכישוֹת הגדוֹלוֹת של הקרן הקימת בּתקוּפה האחרוֹנה – ערכּן רב (רב יוֹתר מכּפי שזה ניתן היוֹם להסבּרה וּלהכרזה) לימים הבּאים. יש בּהן כּדי לשמש בּסיס לקיוּם כּלכּלי איתן של אוּכלוֹסים רבּים בּקרב הימים. אוּלם אין בּהן כּדי פּתרוֹן ישוּבי כּלשהוּ לאוֹתם המוֹני הפּוֹעלים, אשר נבצר מהם לחכּוֹת עוֹד שנים להתישבוּת חקלאית מלאה, והם מבקשים לעצמם אפשרוּת של אחיזה כּלשהי בּתוֹך המוֹשבה אוֹ בּקרבתה, אפשרוּת להקים בּית, לגַדל ילדים, למצוֹא משען כּלשהוּ בּמשק-עזר נוֹסף על העבוֹדה השׂכוּרה.

לא יאָמן כּי יסוּפּר, מה קטן הוּא המקוֹם אשר הפּוֹעל השׂכיר תפס בּתוֹך כּל היקף העבוֹדה הגדוֹלה של הקרן הקימת וּמה פּעוּט הוּא השטח הקרקעי של קרננוּ בּתוֹך מוֹשבוֹת המַטעים וּבקרבתן. דוּגמאוֹת אחדוֹת: בּכל הגוּש הגדוֹל ורב-העתיד של השרוֹן הצפוֹני אין עדיין לקרן הקימת אפילוּ דוּנם אחד לשם הקמת מחנה לעוֹבדים. בּמוֹשבה כּמוֹ רחוֹבוֹת לא היה עד הזמן האחרוֹן (מחוּץ לשכוּנת התימנים) אפילוּ דוּנם אחד למען הפּוֹעלים. כּי המוֹשבה עצמה יכוֹלה להקדיש איזה שטח לצוֹרך זה – כּזאת לא עלתה על דעת עסקניה הנאוֹרים. וגם לאחר שנתפּנתה בּמקרה חלקה אחת של הקרן הקימת (שנרכּשה מלכתחילה למטרה אחרת) והוּחלט למסרה לפּוֹעלי המוֹשבה, ניטלה ממנה ה“שמנת” ולפּוֹעלים נשארה הזיבּוּרית בּמקוֹם מתעכּבת. ואפילוּ בּפתח-תקוה עם אלפי פּוֹעליה, וּלאחר מאמצים בּלתי-פּוֹסקים מצדם, גם בּה מה קטן הוּא השטח אשר לקרן הקימת!

לא נעמיק לשאוֹל, איך וּמדוּע קרה כּדבר הזה? על מה נענש כּכה הפּוֹעל בּמוֹשבה? ודאי נצטרפוּ כּאן כּמה וכמה גוֹרמים להוַתוֹ. על פּי רוֹב רכישת שטח קטן בּסביבה זוֹ תכבּד הרבּה יוֹתר מאשר רכישת שטח הגוּן בּסביבה אחרת. בּשוּם מקוֹם לא רבּה כּל כּך הספסרוּת והסגת-הגבוּל והפקעת המחירים כּאשר בּשטחים אלה (והיא הנוֹתנת: מה שלא נרכּש עד הנה וּמה שאינוֹ נרכּש היוֹם יהיה מן ההכרח החיוּני לגאוֹל פּעם בּהוֹצאוֹת פּי כּמה!). להכנת רֶזֶרבה קרקעית בּשטחים אלה לא דאגוּ מעוֹלם. לא בּמהרה ולא תמיד נתעוֹרר הפּוֹעל בעצמוֹ לדרוֹש לוֹ קרקע לכף רגליו. וּכשהדרישה גַמלה בּפנים, בּתוֹך הציבּוּר העוֹבד, לא בּמהרה מצאה לה אזנים קשוּבוֹת בּחוּגי הקרן הקימת. וּכשנמצאה ההקשבה לא מיהרה להימצא ההזדמנוּת הקרקעית (יש ששָנים עוֹברוֹת עד שתבוֹא ההזדמנוּת), וּכשזוֹ נגלית – אין הקוּפּה נַענית. המעשׂיה בּמַרתא בּת בּייתוּס4 חוֹזרת לפרקים לגבּי צרכינוּ הקרקעיים בּארץ, וקרבּנה הראשוֹן – הוּא הפּוֹעל. וככה מתגלגלים הדברים, שהמרץ העצוּם, הנפשי והחמרי, שפּוֹעלי המוֹשבה משקיעים בּמאמציהם לעמוֹד על הקרקע – עוֹמד בּסכּנה להיוֹת מוּצא לבטלה, כּשם שהוּצאוּ לבטלה שנים של מאמצים ליסוּד “שכוּנוֹת-עוֹבדים”, וכוֹחוֹת אנוֹשיים יקרים הלכוּ לטמיוֹן, ותקווֹת נבלוּ, ואפשרוּיוֹת חשוּבוֹת לגילוּי כּוֹחוֹת ולרכישת אמצעים לשם יצירה ישוּבית נפסדוּ אוֹ נדחוּ לעידן ועידנים.

וככה אנוּ עדים למראה האיוֹם, כּי אִרגוּן של “ותיקים”5, מאנשי העליה השניה, חיילים נאמנים בּצבא ההגשמה הציוֹנית, שנתנסוּ ועמדוּ בּכל מיני נסיוֹנוֹת בּארץ, שנשׂאוּ עשׂרוֹת בּשנים בּכל תלָאוֹתיה, שהשקיעוּ כּאן את מיטב כּוֹחוֹתיהם, ושזכוּ סוֹף סוֹף גם להחלטה פּרינציפּיוֹנית מצד הקוֹנגרס וגם להבטחוֹת מצד הקרן הקימת – עוֹמדים ורוֹאים כּיצד מוֹציאים, זאת הפּעם השניה, את החלקה הנוֹעדה להם מתחת לידיהם, ועיניהם כּלוֹת, ואין מוֹשיע, ואין מתקוֹמם נגד הסגת-גבוּל. והעסקנים הציבּוּריים הקרוֹבים אל החלל, אלה אשר “מוּסר היהדוּת” בּפיהם לדוּש בּוֹ את בּשׂר הפּוֹעל, רוֹאים בּשקט בהישָחט כּבשׂת-הרש ולבּם אינוֹ מתחמץ וּ“מוּסר היהדוּת” שבּפיהם מחריש.

וּבמצב כּזה של מאמצים בּלתי-פּוֹסקים, של ציפּיה ממוּשכת, של אי-רצוֹן להסתלק מן התקוה האחרוֹנה, עוֹמדים בּארץ כּאלף איש עוֹבד, עם משפּחוֹתיהם, כּאלף משפּחה מבּני העליה השניה והשלישית, מסוּדרים בּקיבּוּצים וּבארגוּנים, אשר עברוּ כּמה מדוֹרי עבוֹדה וכיבּוּש בּארץ, בּעלי נסיוֹן התישבוּתי אשר כּמוֹהוּ אוּלי עוֹד לא היה לנוּ, וּמוּכנים להתישבוּת זוֹלה אשר כמוֹה לא ידענוּ, התישבוּת למחצה, לשליש וּלפחוֹת מזה, וּבלבד להיאָחז בּקרקע, וּמגייסים אמצעים מבּפנים, ומוּכנים להמציא מראש דמי-חכירה לכמה שנים – מאמצים שהם לאמיתוֹ של דבר למעלה מכּוֹחוֹ של המתישב, אלא שהם נעשׂים מתוֹך רצוֹן ההתישבוּת הלוֹהט וּמתוֹך מיעוּט היכוֹלת של מוֹסדוֹתינוּ – וכל זה עוֹמד ללכת לטמיוֹן. והעוֹלה העתיד לבוא אשר ימצא את חוּרבוֹתינוּ, יראה את גוֹרל החלוּץ “הוָתיק” ואת אשר עלתה לוֹ – האם לא יסיק מכּאן בּהכרח את המסקנוֹת, האם לא תשלם בּעד זה שוּב התנוּעה הציוֹנית מחיר יקר, כּאשר שילמה בּעד “הסיוּע”, אם לא יקר ממנוּ?

עוֹד לא אֵיחַרנוּ את השעה האחרוֹנה. ואם כּי המעשׂה אינוֹ ניתן להיעשׂוֹת על נקלה – אינוֹ למעלה מכּוֹחנוּ. מדוּבּר כּרגע לא על תקציב להתישבוּת, אלא על התנאי הראשוֹן לכל התאַחזוּת שהיא, על הבטחת הקרקע, אשר אם לא תוּבטח היוֹם – לא תוּשׂג מחר. והמעט אשר יוּשׂג תחת לחץ הכּוֹאבים והנאנקים – ישוּלם כּפל כּפלַים. והכּוֹחוֹת אשר יאבדוּ לריק בּינתים לא יוּחזרוּ עוֹלמית.

עד מתי ינהגוּ אצלנוּ בּזבּוּז כּזה בּחוֹמר-הבּניה העיקרי, בּכוֹחוֹת האדם הבּוֹנה?

עד מתי לא יחוּסוּ אצלנוּ על אמוּנתם, כּוֹח-סבלם, מרצם וכשרוֹן-יצירתם של העוֹשׂים בּחוֹמר וּבלבֵנים?

לא רק לקרקע אין גוֹאל מבּלעדי הקרן הקימת, אלא גם לאדם העוֹבד המבקש את גאוּלתוֹ בּקרקע. וּמבּלי להתעלם מכּל רצינוּת מצבה של הקרן הקימת וּמן ההתחייבוּיוֹת הישנוֹת והחדשוֹת הרוֹבצוֹת עליה – מוּפנוֹת בּכל זאת העינים אליה: אי אפשר לה, לקרן הקימת, שתראה בּאבדן הכּוֹחוֹת המעוּלים של בּוֹני הארץ – ותשקוֹט. כּשם שיָדעה להעמיס על עצמה, בּסידוּרים ידוּעים, מתוֹך השקפה מרחיקה ראוֹת, את גאוּלת עמק-עכּוֹ, כּך הכרחי שתמצא את הדרך למפעל קרקעי רציני, אשר ימנע מאִתנו מַשבּר חדש האוֹרב לנוּ, המסוּכּן עוֹד יוֹתר ממַשבּר “הסיוּע”. ואת המפעל הזה אין להחמיץ.

מה שהחמצנוּ – לא נשׂיג מחר.

לקריאת הקרן הקימת לכשתבוֹא – ודאי יֵעָנוּ טוֹבי הכּוֹחוֹת שבּציבּוּר. נשׂיא הקרן הקימת הוֹכיח בּמפעליו האחרוֹנים כּי ליחוֹ לא נס. וּכשם שהרחיק נדוֹד לשם “מפעל-קנדה”, כּכה הוּא עוֹמד מוּכן למאמצים חדשים לשם גאוּלת הקרקע, אם אך תינתן לוֹ האפשרוּת של פעוּלה רחבה.

לפעוּלה זוֹ מצפּים אלף משפּחוֹת פּוֹעלים חקלאים, ואִתם התנוּעה כּוּלה. אַל תשוּב הציפּיה ריקם.


טבת תרפ"ט.


  1. “דבר”, גליוֹנוֹת 1090, 1093, 1094. י“ג, י”ז, י“ח בּטבת תרפ”ט; 26, 30, 31 בּדצמבר 1928.  ↩

  2. רוֹב הציוֹנים הרוּסים דרשוּ בּזמן ההוּא עבוֹדה מעשׂית בּארץ־ישׂראל, בּניגוּד לאחרים שראוּ את העיקר בּפעוּלה המדינית.  ↩

  3. שוֹקן, זלמן. נוֹלד בּשנת 1877. עסקן ציוֹני בּגרמניה. חבר הדירקטוֹריוֹן של הקרן הקימת לישׂראל. עלה לארץ בּשנת 1933.  ↩

  4. המעשׂיה בּמרתא בּת בּייתוֹס. אשה עשירה בּירוּשלים בּימי חוּרבּן הבּית השני. שלחה שליח לשוּק לקנוֹת סוֹלת ולא השׂיג. שלחַתוּ להביא פּת נקיה וּכבר אזלה מן השוּק. שלחה אוֹתוֹ שוּב ושוּב עד שאמרה לוֹ להביא לחם שׂעוֹרים – ולא מצא.  ↩

  5. [הוּא שיסד אחרי כן את המוֹשב נטעים]  ↩