לוגו
ערב הפּתיחה של הקוֹנגרס הששה-עשׂר
מיקום ביצירה:
0%

1

בעוֹד שעה יפּתח הקוֹנגרס. ציריך – זוֹ שבּחוּג ראִייתנוּ – הוֹמה. שוּב, כּבשנים קדמוֹניוֹת, נוֹהרים מחנוֹת, “מי בּרכב, מי בּרגל”, אל העיר שנעשׂתה לרגע קט לתל-הציוֹנוּת, לבירת המדינה העברית הנוֹדדת: מכּרַכּי אירוֹפּה, מערי האוּניברסיטאוֹת וּמארץ-ישׂראל (מארץ-ישׂראל שבּארץ-ישׂראל וּמארץ-ישׂראל שבּפּריס וּבנַנסי וּבבּרוּסל וּבגֶנף וּבלוֹנדוֹן ועוֹד ועוֹד – הוֹי, מה מרוּבּוֹת כּבר כּיוֹם קוֹלוֹניוֹתיה של ארץ-ישׂראל הגוֹלה!). סטוּדנטים, “צוֹפים” בּתלבּשתם, סוֹפרים יהוּדים, ידידים ואוֹיבים ו“עוֹמדים מן הצד”, צמאים לדבר חזיוֹן וסקרנים סתם – כּל אלה ממלאים את הרחַבה שלפני בּית הקוֹנגרס ואת בּתי-הקפה הסמוּכים. רחוֹקים ההוֹלכים ונעשׂים קרוֹבים, וּמי שהיוּ קרוֹבים ונעשׂוּ רחוֹקים והשׂיאוּ את נפשם כּי ארץ-ישׂראל חָדלה זה מכּבר להיוֹת לאבן-שוֹאבת – עוֹמדים תמהים וּמשתאים לכּוֹח המוּזר הזה, המוֹשך נפשוֹת בּרשתוֹ, וּלעָצמת החיים היהוּדיים המפכּים כּאן, והנישׂאים מעֵבר לגבוּלי עמים וארצוֹת וּלשוֹנוֹת, אשר דוּגמתם אין בּשוּם בּמה אחרת של הציבּוּריוּת היהוּדית.

וכי לא מוּזר וּמשוּנה הוּא הדבר? לכאוֹרה – “הקוֹנגרס האחרוֹן”, כּמוֹ שמכריזים, אוֹ אוֹמרים בּלבּם כּמה נוֹאמים ועתוֹנאים ציוֹניים, הן משוֹללי הסוֹכנוּת והן מחסידיה הנלהבים. “מעתה אין הקוֹנגרס אלא “פוֹרקוֹנפֶרנץ” של מוֹעצת הסוֹכנוּת”. האם לא מַטיפים לנוּ יוֹם יוֹם כּי הוּסרה העטרה, חלף תוֹר הרוֹמַנטיקה, ניטל הכּוֹח מן התנוּעה הלאוּמית האידיאַליסטית וניתנה ליוֹרשיה – אנשי ה“ג’וֹינט”. אך המציאוּת הציוֹנית החיה בּאה וטוֹפחת על פּני האמרוֹת הללוּ, פּרי הרפיוֹן הנפשי של מַפריחיהן, המלחמה העממית מסביב לבּחירוֹת הקוֹנגרסאיוֹת, הענין הרב לכל זה, השאלוֹת החיוּניוֹת המוּצגוֹת על בּמת הקוֹנגרס, ויוֹתר מכּל אלה – קוֹלה של ארץ-ישׂראל הבּוֹקע ועוֹלה מסביב לקוֹנגרס (כּיצד יעלה קוֹל זה בּקוֹנגרס – טרם נדע), כּל אלה עוֹמדים וּמכחישים בּהחלט את כּל הנבוּאוֹת הללוּ וּמעידים כּי אין כּיוֹם כּוֹח חי, מכּה גלים בּכל תפוּצוֹת ישׂראל, מגַדל דוֹרוֹת נוֹער ושוֹפך מרוּחוֹ על המוֹנים ועל אישים כּתנוּעה הציוֹנית. לא הפילַנטרוֹפּיה הציוֹנית, לא ה“חכמה” הציוֹנית נמוּכת-הרוּח ולא הפּוֹליטיקה הציוֹנית רפת-הידים, כּי אם החזוֹן הציוֹני – הוּא הוּא הרוֹמז וקוֹרא לאנשים.

ואיזוֹ סתירה מוּזרה: התנוּעה הציוֹנית כּוֹחה אִתה לקים את ארץ-ישׂראל החלוּצית והיוֹצרת בּגבוּרתה, לשלוֹח את חִציה, לצוֹדד וּלהקסים לבבוֹת, להחיוֹת עם רב בּהחלוּץ וּבתנוּעת נוֹער, לנַער את המלה העברית מתרדמתה. כּל אלה קראה לחיים הציוֹנוּת, והיא עצמה, ההסתדרוּת הציוֹנית – מה דלה עמידתה…

הציוֹנים ה“כּלליים” נבוּכים. לא עלתה על דעתם שיבוֹא יוֹם והם יהיוּ לא יוֹתר מאשר אחת הסיעוֹת בּקוֹנגרס. הם מהלכים סרים וזוֹעפים. עיניהם אינן רוֹאוֹת בּנצחוֹן הפּוֹעלים את נצחוֹן הציוֹנוּת החיה, הקרקעית, הגרעינית, וּבמַפּלתם שלהם הם רוֹאים לא תבוּסה של סיעה, לא תשוּבת “העם הציוֹני” על “הסבך הבּזילאי”2, אלא לא פּחוֹת ולא יוֹתר מאשר – חוּרבּן הציוֹנוּת! הציוֹנים הכּלליים, וּבעיקר הדוֹגלים בשם זה, סבוּרים כּי האסוֹן הגדוֹל להם ולציוֹנוּת הוּא, כּי מספּרם היוֹם איננוּ כּתמוֹל שלשוֹם, בּשעה שלבּם סמוּך וּבטוּח, כּי משקלם עוֹדנוּ חשוּב כּאשר היה. והאנשים הטוֹבים אינם מרגישים כּי לא בּמיעוּט מספּר הצירים בּבּחירוֹת אסוֹנם העיקרי, אלא בּזה שהציוֹנוּת הכּללית, האחת, איבּדה את אחדוּתה ואת שלימוּתה. הציוֹנים הכּלליים עוֹשׂים עתה כּל מיני מאמצים להתאַחד, “להצלת הקוֹנגרס”. אבל מהוּ הקו אשר עליו יתאחדוּ סֶם כּהן3 וקוּרט בּלוּמנפלד4, לֶויטה5 וּגליקסוֹן?

“השקל המאוּחד” – אשר שׂם קץ לכל המַכינַציוֹת של הסיעוֹת והכּנוּפיוֹת והוֹציא על הבּמה את הבּוֹחר הציוֹני, “שקל מאוּחד” זה אשר בּשעתוֹ תבעוּ אוֹתוֹ הציוֹנים הכּלליים ואחר כּך בּגדוּ בּוֹ למען הקנוּניה עם “המזרחי”, שקל זה הביא “מהפּכה בּשלוֹם” בּעוֹלם הציוֹני. בּכנפיו צרוּרה הדמוֹקרטיזציה האמיתית של הציוֹנוּת. ודוקא עם היוַצר הסוֹכנוּת נוֹדעת חשיבוּת יתירה לגילוּי אָפיה הדמוֹקרטי הישר של התנוּעה הציוֹנית. השקל המאוּחד הוּא ששׂם קץ גם ליחסים בּין הזרמים ששלטוּ עד הנה בּציוֹנוּת: יחסים של “גוּף” ו“אגַפּים”. הציוֹני הכּללי הסכּין לראוֹת עצמוֹ כּעיקר, ואת האחרים – עם כּוֹחם החלוּצי, ועם חִיוּתם הציוֹנית ועם יצירתם התרבּוּתית והשפּעתם המדינית – כּטפל. והציוֹני הכּללי מסוּג זה רוֹאה פּתאוֹם את העוֹלם הציוֹני כּעִיי-מַפּלה. “בּת קמה בּאִמה”. הוּא גם נעלב בּמיטב רגשוֹתיו. אתה מדבּר עם ציוֹנים-מַכּרים, שאתה רגיל אִתם בּשׂיחת-רעים וּביחסי-כּבוֹד, והנה – “פּיהם מלא אָלָה”, שצף קצף, מרירוּת של נעלבים ועשוּקים. וּמה פּלא אם מאחוֹרי הקלעים מגיעוֹת אליך שמוּעוֹת, כּי חכמי הדוֹר ולַנדסמַנשפטים שלמים יוֹשבים ועוֹסקים בּ“הבה נתחכּמה”, וּמחבּלים תחבּוּלוֹת, כּיצד להחזיר את העטרה לישנה, לבטל את השקל המאוּחד וּלחדש עלינוּ את הימים שלא השוֹקל היה בּוֹחר בּצירוֹ, אלא מוֹכר השקל; וכיצד להרכּיב להבּא את הועד הפּוֹעל הציוֹני (וכמוּבן גם את בּאוּת-הכּוֹח הציוֹנית בּסוֹכנוּת) לא על פּי הפּרינציפּ “הכּוֹזב” של פּרוֹפּוֹרציה בּקוֹנגרס, אלא לפי משקלם של האישים והפֶדרציוֹת (המאזנים, כּמוּבן, בּידי הציוֹנים הכּלליים!). וּשתי ה“רפוֹרמוֹת” הללוּ צריכוֹת לשמש יסוֹד איתן לאיחוּד הציוֹנוּת הכּללית “בּמשמעת של בּרזל”.

והיוֹת שבּעווֹנוֹתינוּ הרבּים יש לחשוֹש כּי רוֹב הקוֹנגרס לא יֵאוֹת לרפוֹרמוֹת הללוּ, מצרפים בּעליהם גם “איוּם”. אם הדרישוֹת לא תקוּבּלנה, כּי אז על הציוֹנים הכּלליים להסתלק מאחריוּת ו“למסוֹר את ההנהלה והקרנוֹת” לידי ה“אגַפּים”.

“הבה נתחכּמה” זה, המהלך בּשׂיחוֹת כּמה וכמה מעסקני הציוֹנוּת הכּללית (דוקא מזקני התנוּעה וּמחשוּבי אישיה כּוֹפרים בּאיחוּד מסוּג זה ולוֹעגים לכל התחבּוּלוֹת הללוּ) מעיד על האַנדרלָמוּסיה הרבּה שבּמוֹחוֹת ועל קוֹצר-ידה של הציוֹנוּת הכּללית-הרשמית להסיק מסקנוֹת מן המצב החדש ההוֹלך ונוֹצר, שאינוֹ דבר שבּמקרה, כּי אם פּרי ההתפּתחוּת של יחסי-הכּוֹחוֹת בּהגשמת הציוֹנוּת. אילוּ היוּ הציוֹנים הכּלליים לוֹמדים מזה כּי נפש “העם הציוֹני” נקעה מתעמוּלת השׂטנה לפּוֹעל וּלמפעלוֹ, מהרעלת הבּארוֹת, מהטלת הדוֹפי בּיצירה החיה, מהאמוּנה בּ“יד חזקה” וּבמשטר של דיקטטוּרה, כּביכוֹל – כּי אז היה נגלה לה המוֹצא היחידי לגבּי מפעל הבּנין בּשנים הקרוֹבוֹת, והאפשרוּת היחידה להשליט את רוּח הציוֹנוּת בּשוּתפוּת-הסוֹכנוּת: לא דיפּלוֹמַטיה של אגַפּים, לא נַצחנוּת, לא קוֹאַליציה כּוֹזבת, אלא בּרית-מלח עם הפּוֹעל. אילוּ היתה הכּרה זוֹ גוֹברת בּקוֹנגרס, היינוּ ניצלים לכמה שנים ממלחמת-אזרחים עֲקָרה וּמרה, והיינוּ מוּבטחים לכמה שנים של עבוֹדה פּוֹריה.

אוּלם התגבּר?

הקוֹנגרס הט“ו פּתר את השאלה בּשלילה. המסוּגל הקוֹנגרס הט”ז לפתרהּ בּחיוּב?

מי יאמר כּמה תבוּסוֹת עוֹד צפוּיוֹת לנוּ, עד שהציוֹני הכּללי יִלמד את הלקח הזה?


ציריך, כ' בתמוּז תרפ"ט.


  1. ״דבר״, גליוֹן 1281, ג׳ בּאב תרפ״ט, 9.8.1929. החתימה: ירוּבּעל. ״ילקוּט אחדוּת–העבוֹדה״, כּרך ב' עמוד 413. החתימה מלאה.  ↩

  2. הסבך הבּזילאי”. מכוּוָן למצב המסוּבּך שהביא הקוֹנגרס הציוֹני החמישה–עשר בּבּזיל בּ–1927, בּהעמידוֹ בּראש ההנהלה הציוֹנית אנשים שאינם מעוּרים בּתנוּעה, וּללא השתתפוּת האגפּים (מפלגוֹת הפּוֹעלים, ״המזרחי״ וכו׳). הבּיטוּי ״הסבך הבּזילאי״ שאוּל ממאמרוֹ של מ. בּילינסוֹן (״דבר״, 18.9.1927), שבּוֹ בּיקר בּחריפוּת את הקוֹנגרס החמישה–עשר.  ↩

  3. סֶם כּהן. ציוֹני מוינה. ישב בּתל–אביב, סוֹחר. השתתף בּישיבת הועד הפּוֹעל הציוֹני בּבּרלין בּדצמבר 1928, כּבא–כּוֹח האזרחים הלאוּמיים בּארץ–ישׂראל, והבּיע התנגדוּת להתישבוּת הקבוּצתית.  ↩

  4. קוּרט (יהוּדה) בּלוּמנפלד. נוֹלד בּ–1884. מראשי ציוֹני גרמניה בּזמן ההוּא חבר הועד הפּוֹעל הציוֹני. עלה לארץ בּשנת 1933.  ↩

  5. לֶויטה, לִיאון. מראשי הציוֹנים בּפּולין, מסיעת ״עת לבנוֹת״. מת בּתל–אביב בּשנת תש״ה.  ↩