בְּכָל הַפְּעָמִים שֶׁאֲנִי עוֹבֵר בָּרְחוֹב הַזֶּה בִּשְׁעוֹת

לִפְנֵי-הַצָּהֳרַיִם

זְקֵנִים אֲנִי פּוֹגֵשׁ בּוֹ, אֲנָשִׁים זְקֵנִים.

אֲנִי, עֲדַיִן בְּקַלּוּת – יַחֲסִית, אוּלַי –

שׁוֹלֵף עַצְמִי מִן הַמְּכוֹנִית

(אֲנִי מַחֲנֶה אוֹתָהּ בִּרְחוֹב שֶׁאֵינִי זוֹכֵר אֶת שְׁמוֹ) אֲנִי –

אֲשֶׁר לְפִי שָׁעָה עוֹדֶנִּי מְסֻגָּל לִנְהֹג, לִשְׂחוֹת, לָרוּץ

וּלְזַיֵּן –

קוֹבֵעַ בְּחַלּוֹן הַרֶכֶב אֶת כַּרְטִיס

הַחֲנִיָּה לִזְמַן קָצוּב, הוֹלֵךְ בְּצַעַד מְזֹרָז

אֶל סִירְקִין, זֶה הָרְחוֹב שֶכַּזָּכוּר, (כָּתוּב, כָּתוּב!)

אֲנִי פּוֹגֵשׁ בּוֹ אֲנָשִׁים זְקֵנִים.

אֶחָד מֵהֶם זוֹרֵק רַגְלָיו בְּזָוִיּוֹת

בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִיּוֹת, כְּשֶׁבִּזְרוֹעוֹ

אוֹחֶזֶת בַּת-זוּגוֹ, רֹאשָׁהּ עָטוּף מִטְפַּחַת, מַבָּטָהּ בּוֹהֶה:

בְּדֶרֶךְ זוֹ הִיא מַצִּילָה אוֹתוֹ מִנְּפִילָה.

וְעוֹד אִשָּׁה, כְּפִי הַנִּרְאֶה זְקֵנָה מְאֹד,

עוֹטֶפֶת אֶת רֹאשָׁהּ וְצַוָּארָהּ בְּצֶמֶר עָב, בְּצָהֳרֵי אוֹגוּסְט.

רַעְיָתִי אוֹמֶרֶת לִי שֶׁזֶּה רַק עִנְיָן שֶׁל זְמַן: לִפְנֵי

הַצָּהֳרַיִם

הַצְּעִירִים עוֹבְדִים, וְאִם הֵם לֹא עוֹבְדִים

תִּמְצָא אוֹתָם בָּרְחוֹבוֹת הָרָאשִׁיִּים.

נָכוֹן, אֲנִי אוֹמֵר, זֶה רַק

עִנְיָן שֶׁל זְמַן.