לוגו
שולמית
תרגום: יעקב לרנר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

חזיון מימי קדם.

הנפשות:

שולמית בתו.

אבשלום גבור צעיר מזרע המכבים.

ציניגטַנג עבד אבשלום (פּראי).

חנניה רֵעַ אבשלום.

אביגיל בת-כהן.

צפורה מינקתּה.

יוֹאב הגדעוני גבור צעיר.

אבינדב בעל-אחֻזה צעיר עשיר.

נתן סגן-הכהן.

(חתני שולמית)

עובדיה

עזריאל

אליעזר

(רועים מבית-לחם)

עולי-רגל, בחורים, בתולות, מחוללים, מקוננות, רועים, כהנים, לוִיִּם, נושאי-דגל, נושאי-אבוקות; העם.

 

מערכה ראשונה

מחזה א.

(מדבר. פה ושם מתנשאים הרים וגבנונים. מימין ומשמאל משתרעות דרכים. המוני עברים זקנים ונערים עומדים; צרורותיהם על שכמם ומקלותם בידיהם. ביניהם עומדים הזקן מנוח ובתו שולמית. כל אלה עולים מבית-לחם לירושלים לרגל ושָׁרִים):

עֲלוּ נָא, אַחִים, וּשְׂאוּ כָל-טוֹב,

שֶׁפַע בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי!

עָלֹה נַעֲלֶה שְׂמֵחֵי-לֵב

אֶל צִיּוֹן, הַר אֲדֹנָי!

זֶה יִשָּׂא מִנְחָה – זִמְרַת פְּרִי,

וְזֶה – קָרְבָּנוֹ שׁוֹר וּמְרִיא.

דִּרְכוּ, אַחִים, עֹז!

הָלֹךְ נֵלֵךְ וָשׁוֹשׁ,

כֶּעָשִׁיר כָּאֶבְיוֹן גַּם יָחַד

בְּשָׂשׂוֹן נוֹבִיל שָׁי,

נָבֹאָה בְגִילָה וָפָחַד

לְהֵרָאוֹת פְּנֵי אֵל חָי.

אַיֵּךְ, צִיּוֹן, אַיֵּךְ, צִיּוֹן, מְשׂוֹשׂ כָּל הַנּוֹף?

מַה-תַּעֲרֹג לָךְ נַפְשֵׁנוּ, צִיּוֹן, כָּלְתָה כְּבָר מִשְּׁאוֹף!

חִישׁ נַאֲזִין קוֹל נוֹגְנִים וְשָׁרִים

בְּבֵית אֱלֹהִים,

קוֹל פִּרְחֵי כְּהֻנָּה נֶהְדָּרִים,

קוֹל זִמְרַת-הַלְוִיִּם.

אוּצוּ, דִּרְכוּ גַם יַחַד וּשְׂמָחוּ,

כִּי שָׁם, כִּי שָׁם, כֵּן, כֵּן, שָׁם בִּירוּשָׁלָיִם

צִוָּה לָנוּ אֲדֹנָי אֶת הַבְּרָכָה –

נָשִׁיר שִׁיר הַמַּחֲנִים!

הוֹי אַחִים, אוּצוּ, אוּצוּ, אַחִים, אוּצוּ,

אוּצוּ, אַחִים, אוּצוּ וְנִדְרֹךְ עֹז!


(העברים עולים על ההרים, מברכים איש את אחיו ושרים)


יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמָרֶךָ,

ה' יַצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ

וִיבִיאֲךָ לְצִיּוֹן עִירֶךָ, שָׁלוֹם!

(כל העולים נעלמים לצד שמאל, רק מנוח נשאר עומד לרגע. הוא פונה אל בתו)


מנוח.

רַב לָךְ, בִּתִּי, כִּי שִׁלַּחְתִּנִי עַד הֲלוֹם,

עַתָּה שׁוּבִי לָךְ! רְאִי, כְּבָר יִפְנֶה יוֹם.

שׁולמית.

אַל נָא, אָבִי, אַל תִּמְנַע אֶת בִּתְּךָ

מִלֶּכֶת עוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ אִתְּךָ!

מנוֹח

שׁוּבִי נָא, בִּתִּי, וְשִׁמְעִי בְקוֹל אָב,

הֵן תִּתְעִי בַמִּדְבָּר, רַב לָךְ, בִּתִּי, רָב!

שׁולמית.

לֵךְ לְשָׁלוֹם, אָבִי!

מחזה ב.

(שולמית מביטה מראש ההר אחרי אביה וּמְבָרַכְתּוֹ מרחוק במועל-ידים. אז תרד מן ההר ומוסיפה להפנות לפרקים את עיניה אל אותו הצד, שהלך האב. היא מוסיפה ללכת, כשהיא שקועה במחשבותיה. פתאם תפן כה וכה ותראה, כי תעתה בדרך. היא מנסה להשמאיל, מעיפה עין על סביבה ונרתעת לאחור)

אֵי? – אָמְנָם כֵּן! אֶחֱזֶה לִי – דַּרְכִּי שָׁם עַל הָהָר הָרָם?

אָכֵן מִשְׁגֶה הוּא; דֶּרֶךְ, אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵר שָׁם!

(היא מנסה להימין, מביטה על סביבה ופתאום תעמד מלכת)

הַצִּיָה דוֹמֵמָה; אַךְ שָׁרָב וָחוֹל;

אֵין דֶּרֶךְ לְפָנַי גַּם יָמִין, גַּם שְמֹאל…

(היא מנסה שוב להשמאיל, אך נרתעת לאחור)

עוֹד רַבָּה הַדֶּרֶךְ לְבֵית לֶחֶם מוֹלַדְתִּי…

הַאֻמְנָם תָּעִיתִי? הָהּ אֵלִי! אָבַדְתִּי!

(היא מכניפה בידה על פניה מחם השמש)

אַל-נָא, שֶׁמֶשׁ אַכְזָרִיָה! אִם בְּהִלֵּךְ כָּכָה

לֹא תוּכְלִי הוֹרוֹת לִי אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל בֵּית אָבִי –

הַנִּיחִי לִי, לַמִּצְעָר! לָמָּה תכִּי עַל רֹאשִׁי

וּבְחִצֵּי-רְשָׁפַיִךְ אֶת קָדְקֳדִי כֹה תִצְרָבִי?

(היא מרגישה לאות ונגשת בכבדות אל הסלע המונח מימין)

עָיַפְתִּי, עָיָפְתִּי… בִּלְבָבִי אֵשׁ-צָמָא..

וּלְשׁוֹנִי יְבֵשָׁה, אֲהָהּ! כִּי בָא הַמָּוֶת!

(היא צונחת אין-אונים על הסלע ושרה בקול יפה)

עֲנֵנִי, אֵל רַחֲמִים, בַּצָּר, כְּיוֹם

עֲנוֹתְךָ לְעַמְךָ בְּמִדְבַּר-חוֹל!

בְּהִתְעַלֵּף בּוֹ נַפְשׁוֹ בְצָמָא וָחֹם –

מַיִם מִסֶּלַע הֵן הוֹצֵאתָ, אֵל.

יָבֹא נָא אֵפוֹא הַמּוֹפֵת, הָאוֹת –

וּבְצָמָא אַל אָמוּת בַּצִּיָּה הַזֹּאת!

אוֹי, כִּי מַר הַמָּוֶת, נוֹרָא הַמָּוֶת הַזֶּה

עָנִיתָ לְשִׁמְשׁוֹן בְּיוֹם הַקְּרָב

וְחַרְבּוֹ אֵין אִתּוֹ, רַק לְחִי;

עָיַף אָז מְאֹד מִצָּמָא רָב –

וַתִּבְקַע לוֹ מַעְיָן מִן הַלְחִי.

יָבֹא נָא אֵפוֹא הַמוֹפֵת, הָאוֹת–

וּבְצָמָא אַל אָמוּת בַּצִּיָּה הַזֹאת!

אוֹי, כיִּ מַר הַמָּוֶת, נוֹרָא הַמָּוֶת הַזֶּה!

גַם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית לֹא מָאַסְתָּ, אֵל,

עֵת יַלְדָּהּ הִשְׁלִיכָה תַחַת הַסְּבָךְ:

הִיא יָשְׁבָה מִנֶּגֶד, בָּכְתָה בְקוֹל;

פִּתְאֹם – מוּל עֵינֶיהָ – הֶאָח! – יֵשׁ מַעְיָן זָךְ

יָבֹא נָא אֵפוֹא הַמּוֹפֵת, הָאוֹת –

וּבְצָמָא אַל אָמוּת בַּצִּיָּה הַזֹאת!

אוֹי, כִּי מַר הַמָּוֶת, נוֹרָא הַמָּוֶת הַזֶּה–

(היא נופלת אין-אונים על הסלע; פעמים אחדות היא מתאמצת לקום, אך עיפה עד מות היא שבה ונופלת כל פּעם. לאחרונה היא אוזרת שארית כחה ונושאה עין על סביבה ופתאם היא רואה באר. היא אינה מאמינה למראה עיניה ושרה נדהמת קצת)

הֶאָח! מָה אֶראֶה פֹּה? הַאֻמְנָם תַּרְמִית-עַיִן?

אוֹ אוּלַי חֲלוֹם? הֵן רָאֹה אֶרְאֶה בְּאֵר!

לֹא חֲלוֹם הוּא, לֹא! בְּהָקִיץ אֶרְאֶה מַעְיָן,

כֵּן, מַעְיָן הוּא וּמַיִם חַיִּים יָקֵר.

(לאט היא מתרוממת ממקומה, נגשת אל הבאר, ממששה אותה בידים; ובהוכחה, כי לא טעתה, תשיר עוד הפעם את שירה ואולם בקול יותר אַמיץ. אז תשח אל הבאר, מוציאה את החבל – ונבהלת: אין דלי קשור בו)

הָהּ! מָה אֶרְאֶה? דְּלִי אָיִן? רַק הַחֶבֶל פֹּה?

אָכֵן לָצוֹן מַר חָמַד לוֹ אֱלֹהָי!

(כשהיא מביטה אל תוך הבאר)

מָה? הַמַּעְיָן הַזַּךְ הָתֵל אַךְ יְהָתֵל בִּי

לֵאמֹר: “הַשִּׂיגִינִי נָא – מִמֵּךְ וָהָלְאָה אֲנִי!”?

לֹא, אֵל תָּמִים הֵן לֹא יוֹנֶה לֵבָב תָּם:

חָפֵץ אֵל, כִּי אֶשְׁתֶּה לֹא כִשְׁתוֹת כָּל הָאָדָם…

הֵן פֶּלֶא הוּא וְלָמָּה אִירָא רָע?

כֵּן, יָרֹד אֵרֵד הַבְּאֵרָה – וִיהִי מָה!

(היא כורכת את החבל על סביבה וצונחת לאט לאט אל הבאר).


מחזה ג.

(מצד ימין, מבין עֹמֶק ההרים ישמע קול נגינה ערבית. הקול הולך וקרב, עד שמופיע אבשלום לבוש בגדי איש-צבא. אחריו הולך עבדו הפרא, צינגיטנג. הוא נושא בידו צרור צמוקים עם שקדים ועל שכמו חמת מים. שניהם יורדים מן ההר. אבשלום צונח ויושב על סלע)

אבשלום.

וּמַה, צִינְגִיטַנְגְּ, הֲנוֹכַחְתָּ כָּעֵת

מַה-נְּהִירִים לִי שְׁבִילֵי הַסְּבִיבָה הַזֹּאת?

אָמֹר אָמַר לִי חוּשִׁי, כִּי פֹּה נִמְצָא בְאֵר!

מַה-יֵּשׁ אִתְּךָ? מַהֵר הַתֵּר אֶת הַצְּרוֹר!

צינגיטנג.

אִי, אִי, צִמּוּק, אִי, אִי, שְׁקֵדִי, אִי, אִי

אבשלום.

וּתְאֵנִים אָין, אִי,אִי?

צינגיטנג.

לָא – אִי, אִי!

אבשלום.

אִם כֵּן אֵפוֹא, לֵךְ, פֶּרֶא-אָדָם,

לְאֹרֶךְ צֵלַע הַגִּבְעָה נִכְחֶךָ, שָׁם

וְרָאִיתָ לְפָנֶיךָ עֲצֵי-תְאֵנָה הֲמוֹנִים

וְקָטַפְתָּ לִי מִשָּׁם שְׁתַּיִם-שָׁלשׁ תְּאֵנִים!

צנגיטנג.

לֵךְ, צֵל, שָׁם, כֵּן?

קְטָף לָךְ, שָׁם תְּאֵן?

אבשלום.

חוּשׁ וָלֵךְ, כֵּן!

צינגיטנג.

לֵךְ חוּשׁ, אִי אִי!

(הוא הולך לו בקפיצה)

מחזה ד.

אבשלום.

עַד אֲשֶׁר אַחֲלִיף כֹּחַ – לֹא אֶשָּׂא רַגְלַיִם!

עוֹד הַמֶּרְחָק רָב עִירָה יְרוּשָׁלַיִם.

מַיִם חַיִּים מָצָאתִי – מַה-טּוֹב לִי כַּיּוֹם!

צִמּוּקִים עִם שְׁקֵדִים – מַאֲכַל תַּאֲוָה גַם הֵם.

(הוא מתיר את הצרור)

צִמּוּקִים עִם שְׁקֵדִים – הֵם הַזְכֵּר יַזְכִּירוּנִי הַשִּׁירָה,

בָּהּ יִשְּנָה בַת-צִיּוֹן אֵת יִשְׂרָאֵל יקירה. 1

(הוא שר)

I.

שָׁם בְּבֵית-הַמִּקְדָשׁ, בַּאֲפֵלַת פִּנָּה

יוֹשְׁבָה בַת-צִיוֹן שׁוֹמֵמָה, לְבָד.

אֶת עוֹלֲלָהּ, יְחִידַהּ-לָהּ תְּיַשֵּׁן בִנְגִינָה

וּתְנַדְנֵד בְּלִי-הֶרֶף אֶת עַרְשׂוֹ בַלָּט:

"תַּחַת עַרְשְׂךָ2, יִשְרָאֵל בְּנִי,

"צַח וְצָחוֹר עוֹמֵד גְּדִי.

"הַגְּדִי-הַזֶּה נָסַע לַיְרִידִים –

" – זֶה גוֹרָלְךָ יְהִי –

"צִמּוּקִים עִם שְׁקֵדִים.

"נוּמָה, עוֹלֲלִי, וּשְׁמָע.

II.

בִּנְגִינָתִי זוּ, בְּנִי, – חֲזוֹן עֲתִידֶךָ:

כִּי תָנוֹדָה בַגוֹיִם הָלֹךְ וָנוֹד;

כִּי דְגַן כַּל הָאָרֶץ יְהִי מִסְחָרֶךָ –

וְתַרְבֶּה לְךָ הוֹן וְעָצַמְתָּ מְאֹד!

וְהָיָה כִּי תֶּעֱשַׁר, יַקִּירִי-לִי,

תִּזְכֹּר נָא זָכֹר זֶה שִׁירִי-לִי:

צִמּוּקִים עִם שְׁקֵדִים!

זֶה גוֹרָלְךָ בַּבָּא –

סוֹחֵר אֵל יְרִידִים!

נוּמָה, עוֹלֲלִי, נוּמָה!

III.

הִנֵּה יָמִים יָבוֹאוּ – עַל קִיטוֹר יְהַלְּכוּ,

יְגַמְאוּ הָאָרֶץ מִסּוֹף עַד סוֹף;

שְׁבִילֵי הַבַּרְזֶל אָז תָּמֹד בְּשַׁעַלְךָ –

וְתַרְבֶּה לְךָ הוֹן וּפָרַצְתָּ לָרֹב.

וְהָיָה כִּי תֶעֱשַׁר וגו'.

(הוא מסים לשיר, מניח את הצרור ונוטל את החמת)

כְּבָר אָכַלְתִּי! לֹא שָׂבַעְתִּי, אָמְנָם, דַּי.

עַתָּה אֵשְׁתְּ נָא מְעַט מַיִם מִן הַמַּעְיָן הַחַי.

(הוא מתרומם ממקומו ללכת אל הבאר, ואך הִכּוָף יִכּף אל הבאר לשאוב מים – ישמע מִשָׁם קול צעקה, מפחד פתאום ישמיט מידו את החמת ונרתע לאחוריו, כשהוא שר)

אוֹי, מָה אֶשְׁמָע?

הֲקוֹל – קוֹל מְחַבֵּל?

שׁולמית (מן הבאר).

מִי זֶה שָׁם? הַצִּילוּ נָא חִישׁ,

חִמְלוּ נָא, הַצִּילוּ נָא אִישׁ!

רַחֲמוּ, מַהֲרוּ וּמְשׁוּנִי מִפֹּה,

רַחֲמוּ, מַהֲרוּ וּמְשׁוּנִי מִפֹּה! –

אבשלום (כשהוא נפחד עדין ונרתע לאחור).

מִי יוֹדֵעַ, מַה שָׁם שָׂח?

אִם לֹא שֵׁד קוֹרֵא לִי לְצוּדֵנִי בַפָּח!

שׁולמית (מן הבאר).

אַל תִּתְּנֵנִי לְשֵׁד! לֹא, אָנֹכִי מִבְּנֵי אָדָם!

כָּמוֹנִי כָּמוֹךָ – בָּשָׂר וָדָם!

אבשׁלום.

אִם כֵּן אֵפוֹא תְּנָה אוֹת וּקְרָא בְּשֵׁם “אֲדֹנָי”!

שׁולמית.

הִנֵּה לְךָ הָאוֹת, כִּי שֵׁם “אֲדֹנָי” אֶקְרָא.

אבשׁלום.

הִשָּׁבְעָה לִי!

שׁולמית.

נִשְׁבַּעְתִּי לְךָ בַּאדֹנָי!

אבשׁלום.

הִשָּׁבְעָה לִי!

שׁולמית.

נִשְׁבַּעְתִּי בַּאדֹנָי! בַּאדֹנָי!

אבשלום (נרגע מעט, נגש אל הבאר, מציץ לתוכה ורואה את שולמית. הוא מתפלא ושר שבע רצון).

הֶאָח! בַּת-אֱנוֹשׁ! בְּתוּלַת-חֵן בַּבּוֹר!

צְעִירָה כָאָבִיב וְכַכֹּכָב לָאוֹר!

הֵן אָמְנָם רַב הָאָבְדַן לוֹ נִצמַתִּ פֹּה, יָפָתִי!

אַל תִּפְחֲדִי אֵפוֹא עוֹד – גּוֹאֲלֵךְ בָּא!

מַה-יָּגֵל עַתָּה לִבִּי, כִּי עַד הֲלוֹם בָּאתִי

לְהַצִּיל אֶת נַפְשֵׁךְ עַתָּה מֵרָע.

מחזה ה.

(הוא ממשה אותה בחבל מן הבאר. על פניה חורת מות. רגע תתבונן בו, אחרי כן תשא עיניה למרום, תכרע על ברכיה בתודה לד'. באותה שעה עומד אבשלום ומסתכל בה, מתפלא על יפיה ושר):

דו-קול

שולמית

אֲבָרְכָה, אֵל יִשְׁעִי, אֶת שִׁמְךָ כָּעֵת,

כִּי שְׁתַּיִם הִגְדַּלְתָּ לִי חֶסֶד בְּנֵס:

עֵת כֹּחִי תַם מִצִּמְאוֹנִי הָרָב –

אֶת הַבְּאֵר לִי הִקְרֵיתָ – וְרוּחִי שָׁב.

וּבְהִסָּעֵר פִּי הַבְּאֵר לְבַלְּעֵנִי כַאֲרִי –

וַתֹּאמֶר לִי: חֲיִּי!

אבשלום

– – – – – –

– – – – – –

הֶאָח! מָה אֶרְאֶה? הַבְּהָקִיץ אִם בַּחֲלוֹם?

הִיא תְעַוֵּר הָעַיִן כִּבְרַק יַהֲלוֹם?

קְסָמִים, אַךְ קְסָמִים צָדוּנִי כָעֵת;

פֹּה, בְּאֶרֶץ-מִדְבָּר – חֲמוּדָה כָזֹאת!

(אבשלום נגש אליה בזהירות ומרים אותה מכרוע על ברכיה. רגעים אחדים תעמד על מקומה, בהתבוננה אל אבשלום, לסוף תפנה אליו:)

שולמית.

הַאַתָּה הוּא מַלְאַךְ-אֱלֹהִים הַנִּצָב פֹּה?

הַאַתָּה הוּא מוֹשִׁיעִי? בָּרוּךְ תִּהְיֶה לַאדֹנָי,

אֲשֶׁר שְׁלָחַךָ אֵלַי לְהוֹצִיאֵנִי לָאוֹר –

וַתִּפְדֵּנִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה מִיָרְדִי בוֹר…

רְצֵה אֵפוֹא, אִישׁ חַסְדִּי, תְּשׁוּרָתִי הַמִּסְכֵּנָה –

אֲרֶשֶׁת תּוֹדָתִי הָעֲמֻקָּה, הַכֵּנָה!

אבשלום.

לֹא לִי יָאֲתָה תוֹדָה, כִּי לְאֵל חָי

אֲשֶׁר נָתַן בְּלִבִּי לָלֶכֶת עַד כֹּה

וַאֲשֶׁר כָּרַעַתְּ לְפָנָיו זֶה-עַתָּה עַל בִּרְכַּיִךְ

וַתְּבָרְכִי אֶת שְׁמוֹ בְחֵן שְׂפָתַיִךְ.

אִם נֶפֶשׁ אוֹבֶדֶת מִמָּוֶת הֶעֱלֵיתִי –

אָנֹכִי רַק חוֹבַת אֲנָשִׁים מִלֵּאתִי,

מִבְּלִי שֶׁאֲבַקֵּשׁ שָׂכָר וּמִבְּלִי שְׁאוֹל

כָּל-מְאוּמָה. וְאוּלָם… שְׂכָרִי מֵאֵלָיו הֵן בָּא:

כִּי תַחַת אַחַד הָאָדָם אֶת-מִי מָצָאתִי עַתָּה וָמָה?

כֶּתֶם אוֹפִיר בִּישִׁימוֹן, אֶבֶן נֵזֶר בַּחוֹל!

הַגִּידִי, בַּת-שֶׁפֶר, מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֱנִיעֵךְ עַד הֲלוֹם?

שולמית.

בֵּין הָעוֹלִים מִבֵּית-לֶחֶם בְּשִׁיר הַמַּחֲנָיִם

לְהִשְׁתַּחֲווֹת לִפְנֵי אֲדֹנָי בִּירוּשָׁלָיִם

עָלֹה עָלָה גַם מָנוֹחַ אָבִי. וָאֵלֵךְ

כִּבְרַת-אֶרֶץ מִבֵּית לֶחֶם לְשַׁלְּחוֹ גַם-אָנִי,

וַיְהִי כִּי נִפְרַדְתִּי מֵעָלָיו לָשוּב הַבָּיְתָה –

וַתִּמָּשֵׁךְ עֵינִי, שְׁבוּיַת הַמַּחֲזֶה הַנֶּהְדָּר,

אַחֲרֵי עֲדַת הָעוֹלִים, הַצּוֹעַדִים צָעוֹד וָרוֹן

מְלֵאֵי שְׂשׂוֹן תִּקְוָה, כִּי עוֹד מְעַט

וְרָאוּ עַיִן בְּעַיִן אֶת עִיר אֱלֹהִים, אֶת צִיּוֹן,

אֲשֶׁר בָּחַר לִמְנוּחָתוֹ עֲדֵי עַד.

עוֹד מְעַט – וְהוֹפִיעַ כַּהֲמוֹן נִזְרֵי זָהָב לְעֵינֵיהֶם

הַהֵיכָל עִם קָדְקֳדֵי מִגְדָּלָיו הַגֵּאִים;

עוֹד מְעַט – וְהִשְׁתַּחֲווּ בְחֶרְדַּת-קֹדֶשׁ כֻּלָּם

בְּחַצְרוֹת אֲדֹנָי, בֵּין הַמִּזְבֵּחַ וְהָאוּלָם;

וְרָאוּ אֶת הַכֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָם,

וְהֶאֱזִינוּ קוֹל הַלְוִיִּם בְּשִׁירָתָם,

קוֹל שׁוֹפָר וַחֲצוֹצְרוֹת, קוֹל עוּגָב וּמִנִּים…

הֶאָח! מַה-טּוֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל:

מָתַי אָבוֹא גַם-אָנִי, וְאֵרָאֶה פְנֵי אֱלֹהִים!

אבשלום.

מִשְאַלְתֵּךְ זֹאת לֹא יִבָּצֵר מִמֵּךְ לְמַלְּאוֹתָהּ!

שולמית.

אַל תְּשַׁסְּעֵנִי בִדְבָרִים – וַאֲסַפְּרָה כְּמוֹ:

נִפְעֶמֶת מִמַּרְאֵה עֵינַי וּמְלֵאְתִי רַחֲשֵׁי קְדֻשָּׁה,

תָּעִיתִי מִנִּי דֶרֶךְ מִבְּלִי אֲשֶׁר אָחוּשָׁה

אָנָה אֲנִי בָאָה. פָּנִיתִי כֹה וָכֹה –

וְהִנְּנִי בְאֶרֶץ-מִדְבָּר, בֵּין גַלֵּי חוֹל קוֹדֵחַ!

עַל רֹאשִׁי תַךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְלִבִּי צִחֵה צָמָא,

נַפְשִׁי הִתְעַלְּפָה בִּי וָאֶפּוֹל עַל הַסֶּלַע אֵין כֹּחַ.

פִּתְאֹם – וְהִנֵּה בְאֵר לְפָנָי. קָרַבְתִּי שָׁמָּה.

וְאוּלָם – אֲהָהּ! – רַק הַחֶבֶל תָּלוּי וְדֶלְיוֹ אֵין מִלְמָטָּה!

וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְכַפִּי וָאֵרֵד הַבְּאֵרָה.

הַמַּעְיָן הֵשִׁיב נַפְשִׁי קַל-מְהֵרָה.

וּבְעוֹד אֲנִי חוֹתֶרֶת לַעֲלוֹת – וַתִּמְצָאֵנִי אָתָּה!

אבשלום.

כֵּן, אֲנִי מְצָאתִיךְ, וְאוּלָם אַתְּ, גַּם אַתְּ חֶמְדָּתִי,

זָכִית בִּי… כִּי אָמְנָם אֵת לֹא פִלָּלְתִּי מְצוֹא – מָצָאתִי

לֹא אֲמָרִים תִּטֹּפְנָה שְׂפָתַיִךְ, כִּי רְסִיסֵי-פְנִינָה;

מֵאוֹר עֵנַיִךְ יָצִיצוּ טוּב טַעַם וּבִינָה;

וְעַל סַפִּיר מִצְחֵךְ מְרַחֵף חֵן הַטֹּהַר,

נִדְבַת לִבֵּךְ הָרַעֲנָן וְתֻמַּת הַנֹּעַר.

וְאִם מְצָאתִיךְ אָנֹכִי, אֵין זֹאת כִּי רָאוּי אֲנִי.

כֵּן, בַּת שֶׁפֶר, אוֹתָךְ, רַק אוֹתָךְ הוֹכִיחַ אֲדֹנָי לִי.

שולמית.

מַה-שִּׁמְךָ כִּי אֵדַע וְשֵׁם מִשְׁפַּחְתֶּךָ?

אבשלום.

שְׁמִי אַבְשָׁלוֹם, מִמִּשְׁפָּחָה נוֹדַעַת בַּשְּׁעָרִים אָנֹכִי:

מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר מִזֶּרַע הַמַּכַּבִּים,

וַאדֹנָי בֵּרַךְ אוֹתִי בְעשֶׁר וּבִנְכָסִים רַבִּים

וְכָל אֲשֶׁר תִּשְׁאַל נַפְשִׁי לֹא חָשַׂךְ מִמֶּנָּה.

וְאוּלָם כּוֹס אָשְׁרִי לֹא מָלְאָה עֲדֶנָּה.

הַרְעִיפִי נָא אַתְּ אֶל תּוֹכָהּ טִפַּת נֹעַם אַחַת –

וּמָלְאָה כוֹסִי עַל כָּל גְּדוֹתֶיהָ וְאֶרְוֶה נַחַת.

רְאִי, בְּלִי רֶשֶׁת וָפַח הַיּוֹם אֶת לִבִּי שָׁבִית!

אֲדַמֶּה, כִּי גַם אַתְּ בְּגוֹרָל נָעִים זָכִית…

שולמית.

הִנֵּה הַדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר גְּאַלְתַּנִי מִשַּׁחַת,

נָתֹן נָתַן לְךָ פִּתְחוֹן-פֶּה אֶת לִבִּי לָקַחַת.

וְאָמְנָם, לֹא יִקְשֶׁה מֵעַתָּה גַם בְּלִי שַׁלְהֶבֶת הַתַּאֲוָהּ

אֶת תּוֹדָתִי הַנֶּאֱמָנָה לַהֲפֹךְ לְאַהֲבָה.

אֶפֶס, אַל נָא לְבַת אִכָּרִים וְרוֹעִים

לָלֶכֶת בִּגְדוֹלוֹת כִּבְנוֹת נְדִיבִים וְשׁוֹעִים!

כִּי בְּבֵית-לֶחֶם הַשַּׁאֲנַנָּה בִזְרוֹעוֹת הַטֶּבַע,

בְּתוֹךְ כָּל עֵמֶק רַעֲנָן וְעַל כָּל הַר וָגֶבַע,

שָׁמָּה תִּרְעֶה, תַּרְבִּיץ שׁוּלַמִּית בַּת-מָנוֹחַ הָעֲדָרִים,

מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, אֵלִים וּפָרִים…

הַרְחֵק הַרְחֵק מִמְּתִים וּשְׁאוֹן הַקִּרְיָה,

בָּדָד עַל-יַד הַחוֹרְשָׁה אֶתְפַּלֵּל, אָשִׁיר שִׁיר-יָהּ,

וּמִלְּבַד אַהֲבָתִי לֵאלֹהַי וְתוֹרַת אָבִי

כָּל רַחַשׁ-קֹדֶשׁ אַחֵר זָר הָיָה לִלְבָבִי,

עַד אֲשֶׁר הוֹפֵעְתָּ אַתָּה פִּתְאֹם לְפָנָי

וַתִּקֶן לְךָ בִּצְדָקָה אֶת לִבִּי וּמַעְיָנָי…

אבשלום.

כֵּן, זָכִיתִי לָעַד, כִּי נִקְשְׁרוּ לִבּוֹתֵינוּ;

רַק הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינֵינוּ!…

שולמית.

לֹא, כִּי הִפָּרֵד נִפָּרֵד! אֲנִי אָשׁוּב אֶל הַצֹּאן,

וּלְךָ הֵן מְיַחֲלוֹת כְּבָר הָעֲשִׁירוֹת בִּבְנוֹת צִיּוֹן,

הַיּוֹצְאוֹת מִדֵּי חַג לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּאֲהָבִים

בְּמִשְׁעוֹלֵי הַכְּרָמִים עִם הַבַּחוּרִים הַנָּאוִים.

כִּי אָמְנָם לָהֶן יֵשׁ נֶשֶׁק לְצוֹדֵד בָּחוּר כָּמוֹךָ:

עֲדִי-עֲדָיִים, חַכְלִילוּת-רְמִיָּה וּבַת-צְחוֹק מְלֻמָּדָה…

וּבַמָּה אֵפוֹא תֵחָשֵׁב אָז בְּעֵינֶיךָ

נַעֲרָה תְמִימַת-לֵב, הָרוֹעָה צֹאן בַּשָּׂדֶה?

וּמַה-מִּמְּךָ יַהֲלֹךְ, אַחֲרֵי מָצְאֲךָ אֹשֶׁר בַּכָּרֶם,

אִם הַרְחֵק מִמְּךָ לֵב נַעֲרָה פוֹתָה יְדֻכָּא לִשְׁבָרִים?

לִפְנֵי מִי אֶבְכֶּה וּמִי יָבִין לְדִמְעָתִי?

וּמִי יִשְפָּטְךָ שָׁפֹט אָז עַל עֶלְבּוֹנִי וַחֲמָסִי?

אֲהָהּ! נוֹרָא הוּא, כִּי אָשִׂים זֹאת אֶל לֵב!

הֲלֹא טוֹב לִי הִשָּׁאֵר אֲסִירַת-תּוֹדָה מֵאֲהוֹב!

אַל תַּעֲלֵנִי-נָא עָלֹה, לְמַעַן אֲשֶׁר תוֹרִידֵנִי פַעַם אַחַת

מִמְּרוֹם מוֹשַב אָשְׁרִי לְמַעֲמַקֵי בוֹר שַׁחַת!

וְהָרֶגַע אֲשֶׁר נָסַךְ עָלֶיךָ רוּחַ שִׁכָּרוֹן כֹּה עָז

חָלֹף יַחֲלֹף כָּל-עֻמַּת שֶׁבָּא – וְגָז!

אבשׁלום.

לָמָּה, בִּתִּי, תַּדְאִיבִי גַם נַפְשִׁי, גַּם נַפְשֵׁךְ לַשָּׁוְא?

הָסִירִי-נָא חֲשָׁשַׁיִךְ-הֶבֶל מִלֵּבָב!

כִּי יוֹדֵעַ אֲנִי אֶת בְּנוֹת צִיּוֹן עַד-בְּלִי-דָי

לְמַעַן אֲשֶׁר תִּהְיֶה מַחֲשַׁבְתִּי עֲלֵיהֶן עוֹד רָעָה מִזֹּה.

כָּל-יָמַי אַךְ חָלֹם חָלַמְתִּי (שִׂימִי זֹאת אֶל לִבֵּךְ, בִּתִּי)

מְצֹא לִי שׁוּלַמִּית כִּשְׁלֹמֹה בְעִתּוֹ.

הִנֵּה כַמָּה בְנוֹת מְלָכִים רָאָה בִימֵי חַיָּיו,

וּבְכָל-זֹאת – מִי הָיְתָה רֹאשׁ כָּל מַאֲוַיָּיו?

בְּמִי כֹה שָׁגָה וּמִי פִעֲמַתְהוּ בְהָקִיץ וּבַחֲלוֹם,

אִם לֹא הַשּׁוּלַמִּית זוּ יַלְדַּת-הַתֹּם?

יָדֹעַ יָדַע בְּחָכְמָתוֹ, כִּי רַק בְּכָזֹאת יִבְטַח לֵב בַּעֲלָהּ,

כִּי רַק אֵשֶת-חַיִל זוּ מִזָּהָב וּמִפָּז נַעֲלָה!

הָהּ שׁוּלַמִּית! בְּשֵׁם אֱלֹהִים, אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי הֵנָּה

לְהַצִּילֵךְ מִבּוֹר – נִשְבַּעְתִּי לָךְ שְׁבוּעָתִי הַכֵּנָה,

כִּי לָךְ, רַק לָךְ לִבִּי נֶאֱמָן לָעַד!

הַשְׁמִיעִינִי אֵפוֹא נֹעַם אִמְרָתֵךְ – הַשְׁמִיעִינִי מִיַּד!

הֲלֹא רַק תֻּמָּתֵךְ תִּמְנָעֵךְ מִלְּשַׂמְחֵנִי עַד כֹּה;

כִּי אָמְנָם שָׁמֹעַ אֶשְמַע, כָּל רִגְשׁוֹתַיִךְ יֹאמֵרוּ:

קוּמִי, חַבְּקִי אֶת חֲתָנֵךְ קַל-מְהֵרָה!

(הוא מחבק אותה, היא נופלת על צוארו ונרעשת מדבריו תוציא בקול בוכים את השם “אבשלום”. גם הוא אומר: “שולמית”. אז תרים את ראשה ואחרי דממה קצרה תעיף עין על סביבה ותשיר)

שׁולמית.

אוּלָם אֵיפֹה בַצִּיָּה

נִקַּח עֵד רְאִיָּה,

עַל הַשְּׁבוּעָה יָעֵד

לְבַל תּוּפַר לְעוֹלָם וָעֶד?

(ברגע זה, שהם מביטים על סביבם, יקפץ אי-מזה אל ראש הגבעה פרא חתול וישאר עומד על מקומו כשומע)


אבשׁלום. (מראה בידו).

עֵדָה לָנוּ הַבְּאֵר

וְעֵד הֶחָתוּל בֵּינֵינוּ

אִם אֲנַחְנוּ נָפֵר

דִּבְרֵי זוֹ שְׁבוּעָתֵנוּ:

אֲשֶׁר אִם לֹא יָקִים מִשְּׁנֵינוּ דְבַר פִּיו –

הֵם, מֵאֲשֶׁר הֵם שָׁם,

יִתְעוֹרְרוּ, צְמֵאֵי דָם,

לִנְקֹם נָקָם וְלָרִיב רִיב!

שולמית (חוזרת על השיר הזה, אחר ישירו יחד).

דוּ-קוֹל

וְאוּלָם לֹא תִהְיֶה עַד-נֶצַח כָּזֹאת,

כִּי מֵאֵת אֲדֹנָי נִקְשַׁרְנוּ עַל-פִּי הַנֵּס;

אֵל אֲדֹנָי צִוָּה,

הַלֵּב גַּם הוּא אִוָּה,

הָאַהֲבָה הֵן כֹּה נְדִיבָה!

נֶאֱמָנִים לָעַד, קְרוֹבִים לָעַד, דְּבֵקִים לָעַד!

נֶאֱמָנִים נִשָּׁאֵר לַשְּׁבוּעָה לָעַד!

מחזה ו.

(הם מחבקים זה את זה. באותה שעה נכנס צינגיטנג בחפזון ובראותו אותם חבוקים יתפרץ בשחוק)


צינגיטנג.

אִי, אִי, אֲנִי לֵךְ בַּקֵּשׁ תְּאֵן – לֹא מָצָאת,

אַתְּ לֹא לֵךְ בַּקֵּשׁ יַלְדָּה – אַתְ כֵּן מָצָאת, אִי, אִי!

שׁולמית.

מִי הוּא זֶה?

אבשׁלום.

הוא עַבְדִּי הָעַלִיז, אֲשֶׁר לוֹ

נוֹדָעִים הֵיטֵב כָּל שְׁבִילֵי הַסְּבִיבָה הַזֹּה!

צינגיטנג.

אֵי? אַתְּ קַח יַלְדָּה – לִי גַם תֵּן!

אֲנִי גַם יַלְדָּה אֹהַב זֹאת חֵן…

(הוא מבקש בין ההרים ויורד לבקש גם בבאר)

אבשׁלום.

עַבְדִּי זֶה יְשַׁלְּחֵךְ הַבַּיְתָה, חֲמוּדָה,

כִּי עָלַי שׂוּמָה לָשׁוּב יְרוּשָׁלַיְמָה עוֹד הַיּוֹם;

הֵן מָחָר חַג הָאָסִיף וְרַבָּה עוֹד הָעֲבָדָּה,

וַהֲלֹא יָדַעַתְּ מַה-תִּרְעַשׁ הַיּוֹם צִיּוֹן וּמַה-תֵּהוֹם!

וּמִיַּד אַחַר הַחַג, בַּבֹּקֶר הַשְכֵּם, בְּטֶרֶם

תִּפְקֹד הַשֶּׁמֶשׁ בְּבֵית-לֶחֶם שָׂדֶה וָכֶרֶם –

שָׁמֹעַ יִשְׁמַע אָבִיךְ אֶת בִּרְכַּת שְלוֹמִי הַצּוֹהֵלָה.

וָאַתְּ – אֶת נְשִׁיקַת פִּי הַצּוֹרֶבֶת, הַגְּדוֹלָה!

צינגיטנג. (קוֹפץ מן הבאר בבכי).

לָא עוֹד יַלְדָּה, לָא! אַלְלַי! אַלְלַי!

(הוא מפרש בידיו)

אבשׁלום.

בַּבַּיִת – שָׁם תֵּת כַּלָּה!

קְרַב הֵנָּה, צִינְגִיטַנְגְּ! עַד-כֹּה וָכֹה שַׁלַּח אוֹתָהּ הַבָּיְתָה!

הֲיָדַעְתָּ אֶת הַדֶּרֶךְ בֵּיתָה-לָחֶם?

(צינגיטנג חוזר על כל מלה אחרונה)

מִן הָהָר הַזֶּה – אֶל הַבִּקְעָה רֵד!

שָׁם מִשְּׂמֹאל תִּמְצָא גְמַלִּים מִסְפָּר רַב מְאֹד

וְשָׁמַעְתָּ צַהֲלַת סוּס וְנַעֲרַת חֲמוֹר.

לֹא הַרְחֵק מִשָּׁם תִּרְאֶה עֶדְרֵי צֹאן לְאֵין סְפֹר.

שַׁלַּח אֶת הָעַלְמָה הַזֹּאת עַד-כֹּה

וְאָז מַהֵר שׁוּב הַבַּיְתָה אֵלָי!

צינגיטנג.

אֲנִי – חֲמוֹר, הָר, עֵדֶר, לֵךְ עַד-כֹּה?

צַהֲלַת סוּס, עַלְמָה הַבַּיְתָה אֵלָי?

אבשׁלום (אל שולמית).

כֹּה לֶחָי, חֲמוּדָתִי, יָפָתִי,

יַהֲלוֹמִי, אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי!

שׁולמית.

כֹּה לְחָי! גּוֹאֲלִי, מוֹשִׁיעִי, אוֹר עֵינִי!

אַבְשָׁלוֹם! אַל תִּשְכַּח אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר הָיְתָה בֵינֵינוּ!

(בשעה שהם אוחזים איש את יד רעהו, מביט צינגיטנג בקנאה על אבשלום)

צינגיטנג.

לִי גַם כָּזֹאת, כְּמוֹת כָּזֹאת?

אבשׁלום.

אֵי-זֹאת?

צינגיטנג.

כְּמוֹת, כָּזֹאת, אִי אִי אֹהַב כָּזֹאת!

אבשׁלום.

בּוֹא הַבַּיְתָה, שָׁם גַּם תֵּת!

צינגיטנג. (רוקד משמחה. בינתים הם עולים על ההר. אבשלום עומד מצד ימין, שולמית מצד שמאל וצינגיטנג באמצע. הם שרים והוא מתבּוֹנן אליהם בתמהון. הם חוזרים על השבועה – איש-איש חרוז אחד, מרחוק, מעמק הבימה, מבין ההרים מופיעים רועים בשובם הביתה עם עדריהם, כשהם שרים ומחללים בחלילים. לאחרונה הולכת שולמית בלוית צינגיטנג לצד הימין של ההר ואבשלום לצד שמאלו. אוֹר יָרֵחַ).

(המסך צונח לאט)

 

מערכה שׁניה.

(אחרי עבוֹר שני חדשים)

מחזה א.

(הבימה, מוארה באור בהיר, מתארת אחד הכרמים שמחוּץ לירושלים. באמצע הבימה, תחת עצי-תֹמֶר, על מקום גבוה הרפוד מרבדים ומדרגות עשויות על-ידו לעלות עליו – עומדים שני כסאות מזמן קדום. מצד ימין של הבימה עומדים בחורים רבים ובתוכם אבשלום וחנניה רעהו. ממולם נצבות הרבה בתולות, מהן – תֻּפּים בידיהן, מהן – במצלתַּים, ומהן – בצעיפים ופרחים. באמצע, מָכְתֶּרֶת זר-פנינים, עומדת אביגיל. כל הבתולות מרקדות. צינגיטנג יעלוֹז עם כל הבתולוֹת ועושה העוָיות מגחכות. הכל צוחקים. ככלות המחול, יוצאות שתי עלמות בחפזון מן המעגל, מתיצבות מול הבחורים ושרות:)

רוּץ אֵלַי, הוֹ בָּחוּר נָאֶה!

קוּם וַחֲטֹף, הוֹ חָתָן יָאֶה!

עֵינְךָ תֵּן אַךְ בִּי…

תֵּדַע מִי אֲנִי?

הָעֲשִׁירָה הִנְּנִי בְּכָל-הָעִיר!

הֵן אָבִי יֶשׁ-לוֹ צֹאן וּבָקָר

וּכְרָמִים – לוֹ וְכָל הוֹן יָקָר

וּזְהוּבִים לָרֹב!

בָּחוּר, קוּם וַחֲטֹף –

הֶעָשִׁיר תִּהְיֶה בְכָל-הָעִיר!

אֱמָר-נָא: “הֵן!” – אֱמָר-נָא: “הֵן!” – “הֵן!”

(הן מסתובבות ומתרחקות בריצה)

אבשׁלום.

חֲנַנְיָה! מִי מֵהֶן הִיא בַּעֲלַת-הַחֵן?

חנניה (באירוניה).

לֹא אַחַת מֵהֶן!

אבשׁלום (בוחנו בעיניו).

עַל-אֵיזֹה מֵהֶן תָּעִיף עַיִן כָּעֵת?

חנניה (בכעס).

אוּלַי לֹא לְךָ לָדַעַת זֹאת!

(שתי בתולות אחרות באות מן המעגל אל הבחורים ושרות:)

זְהוּבִים – גַּלְגַּל חוֹזֵר – וְאַיָם?

רַק הַיַּחַשׂ הוּא חַי וְקַיָּם –

עֵינְךָ תֵּן אַךְ בִּי!…

תֵּדַע מִי אִני?

הַמְּיֻחֶסֶת הִנְּנִי בְּכָל-הָעִיר!

שָׂבְתִי, שָׂבִי – זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה –

הֵן הָיוּ, דַּע, פְּאֵר בַּמִּשְפָּחָה!

חָטְפֵנִי נָא, חֲטָף –

תִּנְחַל כָּבוֹד רָב,

הַמְּכֻבָּד תִּהְיֶה בְכָל-הָעִיר!

אֱמָר-נָא: “הֵן!” – אֱמָר-נָא: “הֵן!” – “הֵן!”

(הן מסתובבות ומתרחקות בריצה)

אבשׁלום

עוֹדְךָ צוֹלֵל בְּמַחֲשְׁבָתָּךְ, חַנְנָיה? הֲתַגִּיד לִי?

אֶתְעָרֶב-נָא אִתְּךָ אִם לֹא אֲנַחֵשׁ אֲנִי!

חנניה.

אַל תְּשַׁסְּעֵנִי בִדְבָרִים – שְׂטֵה!

אִם בַּעַל עֵינַיִם אַתָּה – רְאֵה!

אבשׁלום.

מִי הִיא זֹאת, חֲנַנְיָה – הוֹאֶל-נָא וּבָאֵר –

אֲשֶׁר זֵר-פְּנִינִים אֶת-מִצְחָהּ יְפָאֵר?

חנניה.

לַאֲבִיגַיִל קָלַעְתָּ? הַאִם לֹא תַּכִּירָהּ?

הֲלֹא הִיא בַת הַכֹּהֵן, פְּנִינַת-הַקֶּדֶם הַמַּזְהִירָה!

אבשׁלום (בגחוך).

אֲבִיגַיִל? עַתָּה אָבִין נְכוֹנָה!

חנניה (בכעס).

דֹּם! – אֲנִי רְאִיתִיהָ רִאשׁוֹנָה!

(עוד שתי בתולות באות מן הסך, מתיַצבות ושרות:)

מַה-בֶּצַע בְּשָׂבָה שׁוֹכֶנֶת קָבֶר?

מַה-יִּתֵּן וּמַה-יוֹסִיף יַחַשׂ עָבָר?

עֵינְךָ תֵּן אַךְ בִּי!…

תֵּדַע מִי אֲנִי?

הַחֲכָמָה הִנְּנִי בְכָל-הָעִיר!

הַחָכְמָה אַךְ הִיא – קֶרֶן קַיֶּמֶת,

חֵן וָיֹפִי יֵלְכוּ תֶמֶס.

קוּם, חָטְפֵנִי חִישׁ,

וְיֹאמְרוּ: “אַשְׁרֵי אִישׁ!”

יִתְקַנְּאוּ בְךָ כָּל-בְּנֵי הָעִיר!

אֱמָר-נָא: “הֵן!” – אֱמָר-נָא: “הֵן!” – “הֵן!”

(הן מתחמקות)

אבשׁלום.

לָמָּה תִּתְמַהְמָהּ, חֲנַנְיָה? מַדּוּעַ לֹא תָרוּץ אַחֲרֶיהָ?

חנניה.

אַתָּה מַה-טִּיבְךָ? גַּם-בִּלְעָדֶיךָ אַשִּׂיגֶהָ!

אביגיל (עוֹלה על-הדוכן ואומרת בקול).

הַקְשֵׁבְנָה, בְּנוֹת-יִשְׂרָאֵל כֻּלְּכֶן, וַחֲדַלְנָה עַתָּה

מֵרוּצְכֶן מִן-הַמַּעְגָּל כָּל-אַחַת לְבַדָּהּ!

כִּי זֹאת הָעֵצָה יָעַצְתִּי אֲנִי:

יַחַד כֻּלָּנוּ, כֻּלָּנוּ יַחַד נְהִי!

נִתְיַצְּבָה-נָא בַטּוּר, כָּכָה נִתְיַצֵּבָה, כָּכָה!

מִי אֶת-מִי יַחֲטֹף – בָּזֹאת הוּא זָכָה!

הֲטוֹב הַדָּבָר?

כֻּלָּן.

טוֹב הַדָּבָר!

(כל הבתולות מתיצבות בשורה אחת ואביגיל בראשׁ. כֻּלָּן שׁרוֹת ומרמזות אל הבחורים, כשׁהן נרתעות, כביכול, לאחור:)

בּוֹאָה, בּוֹאָה, חָתָן יָאֶה,

עִין שָׂא וּרְאֵה!

אֶת-כַּלָּתְךָ, אֶת הַנָּאָה,

קוּם וַחֲטֹף וּזְכֵה!

הבחורים.

רוֹצְנָה אֵפוֹא הֵנָּה!

הבתולות.

שִׁמְרוּ אֶת הָעֵצָה הַטּוֹבָה!

הבחורים.

קְרַבְנָה, קְרַבְנָה הֵנָּה!

הבתולות.

לֹא, לֹא נֹאבֶה!

הבחורים.

וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר נָרוּצָה?

(הם מציגים צעד לפנים)

הבתולות.

אָז אַחֲרֵיכֶם נָאוּצָה!

הבחורים.

מָצֹא נִמְצָאֲכֶן!

הבתולות.

אָז – יִישַׁר כֹּחֲכֶם! חַה! חַה! חַה! חַה!

הבחורים.

חַה! חַה! חַה! חַה!

(על זה חוזרים שלש פעמים, עד שכל הבתולות מתחילות לרוץ במעגל. באותה שעה לוחש אבשלום לצינגיטנג על אזנו, כי אם ראֹה יראה את חנניה רודף אחרי אביגיל, יגיח לקראתו ויפריעהו. ובשעה שחנניה מתחיל רודף אחרי אביגיל, יזנק הפראי הזה ויתנפל אל תוך זרועותיו הפתוחות. אבשלום משתמש במקרה זה וחוטף לו את אביגיל. תרועת צחוק מסביב. הבתולות שָׂמוֹת זר-פרחים וצעיף-רדידים על ראש אביגיל).

אבשׁלום. (אל הפראי).

קְפָץ אֶל קְרוֹבַי חִישׁ כְּשֵׁד מִשַּׁחַת

וֶאֱמָר, כִּי מָצָאתִי לִי כַלָּה בְשָׁעָה מֻצְלַחַת!

יְמַהֲרוּ-נָא רִאשׁוֹנָה לְבָרֵךְ אוֹתָנוּ,

אַחַר – אֶל בֵּית אֲדֹנָי יוֹבִילוּנוּ!

צינגיטנג.

אֲנִי – קְפָץ – אֱמָר, אַתְּ מָצָאת שַׁחַת?

יוֹבִיל כַּלָּה אֶל צַלַּחַת?

חנניה (בכעס).

יֵרֶא אֲדֹנָי אֵלֶיךָ וְיִשְׁפֹּט, כִּי עֲשַׁקְתָּנִי!

(הולך)

אחד.

מִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה בֹהוּ יְסַכְסֵך שָׁם זֶה! אֵלְכָה גַם אָנִי

(הולך)

צינגיטנג.

גַּם-לִי כַלָּה! גםַּ-לִי זֹאת, כָּזֹאת!

אבשׁלום.

בַּבַּיִת שָׁם – כֵּן!

(שר אל אביגיל:)

הֵן אַתְּ כַּלָּתִי, אֲנִי הִשַּׂגְתִּיךְ,

כֵּן, יָפָתִי, אֲנִי חֲטַפְתִּיךְ;

בְּמָחוֹל אֶל-הַחֻפָּה אֵלֶךְ,

כִּי כַלָּה דוֹמָה לְבַת-מֶלֶךְ

יֵשׁ אַךְ לִי, אַךְ לִי!

מַה-לִּי יַחַשׂ, מִי-לִי חָכְמָה?

מַה-לִּי, מִי-לִי עשֶׁר, רִישׁ?

הַחֵן – הוּא רֵאשִׁית חָכְמָה,

רַק בַּיֹּפִי – אַשְׁרֵי אִישׁ!

וְהִנֵּה הִקְרָה אֵל גַּם-חֵן, גַּם-הוֹן וְחָכְמַת-פֶּלֶא

כֵּן אֲבֹרַךְ-נָא – פִּצְחוּ אֵפוֹא אָמֵן סֶלָה!

(הכל מכרכרים כרכורים מזרחיים ושרים “סלה”).

אביגיל.

חֲתָנִי אָתָּה, חָטַפְתָּ בִּיעָף!

כֵּן, מְיֻחָסִי, זָכִיתָ בַּחֲטָף!

אֶל-חֲתָנָהּ צָמְאָה כַלָּה:

מַה-לִּי, מִי-לִּי מִדָּה נַעֲלָה –

זֹאת הֲלֹא יֶשׁ-בִּי!

לֹא שָׁאַלְתִּי צֹאן וּבָקָר –

אֵלֶּה יֵשׁ גַּם-לִי!

יֹפִי – אֵינוֹ חָזוֹן יָקָר –

יָפָה הֵן אֲנִי!

(הכל חוזרים)

צינגיטנג.

כֵּן, יֵשׁ, חָתָן, לִי, בִּיעָף,

כֵּן, יֵשׁ, כַּלָּה, שֵׁד, חֲטָף!

כֵּן, יֵשׁ הַכֹּל, לִי, הַמַּעֲלָה,

מַה-לִּי חָתָן, מַה-לִּי כַלָּה –

זֹאת אֲנִי, יֶשׁ-בִּי

לֹא חֵן, לֹא צֹאן, לֹא בָקָר,

צֹאן אֲנִי, יֶשׁ-בִּי!

יֹפִי – לֹא מָזוֹן, לֹא עָקָר,

הֵן אֲנִי אֲנִי!

הֵן, הֵן, אִי, יֶשׁ-לִי גַם-הוֹן, גַּם-בֵּן, גַּם-פֶּלֶא –

צֹאן – אֲבֹרַךְ – לִי – רוּצוּ אֵפוֹא, אַמָּלֶלֶא!

(הוא מכרכר כרכורים עם תֻּפּים בידיו)

אחד.

הִנֵּה בָא הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כָל-הַמִּשְׁפָּחָה

לְקַדֵּם אֶת-הֶחָתָן וְהַכַּלָּה בִּבְרָכָה!

מחזה ב.

(המוסיקה מנגנת “תהלוכה”. הבחורים יוצאים לקבל פני הכהן והקרובים. אחדים מעלים את החתן על הדוכן ומושיבים אותו על כסא, וכזאת עושות הבתולות לכלה. הכהן מתיצב מאחריהם על-יד העץ, שם את ידיו על ראשם ומברכם:)

הכֹּהן

בִּלְבוּשׁ-מַכְלֻלִים וָנוֹי

יִגְּשׁוּ-נָא הַדְּבֵקִים עַל-פִּי אֲדֹנָי!

מַזָּל טוֹב! שָׁלוֹם וּבְרָכָה

יִשְׁפּת לָמוֹ אֵל לָרֹב!

וְיַאֲרִיךְ חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה

בַּנְּעִימִים וּבְכָל-טוֹב!

(הכל חוזרים על הברכה. המוסיקה מנגנת “מחול”. הבחורים והבתולות יוצאים במחול, לאור הרבה אִשים מרֻבֵּי-גַוָּנים).

(המסך נופל)

 

מערכה שלישית.

(אחרי שנתים)

מחזה א.

(ארץ הרים וגבעות. מצד שמאל, ממרחק, נראית העירה בית-לחם. על ראש הר עומד בנין ישן-נושן עם גג רעועו, ועל-יד עץ-תֹמר. נשענת על ענוד ישן ורעוע עומדת שולמית, כהיא שקועה במחשבות ועצבון ועיניה מוסבות אך אל הדרכים הרחוקות. היא מאהילה בידה על עיניה מחֹם קרני שמש-הבֹקר. בעמק ההר רועה עדר. הנץ החמה. שולמית עושה בידה תנועת יאוש ויורדת לאט מן ההר, מעיפה עין על סביבה, מוציאה אנחה ושרה).

I

שׁולמית.

מִדֵּי שַׁבָּת, מִדֵּי חֹדֶשׁ

אֶשְׁפֹּךְ נַפְשִׁי בָדָד, דֹּם!

יֶשׁ-לִי, אַךְ לִי לְבַד בֵּית-קֹדָשׁ –

לֹא תָבֹא רֶגֶל זָר הֲלוֹם.

לִבִּי לִבִּי הוּא עַמּוּדִי,

לֹא רַאַתְהוּ עַיִן עוֹד;

אַהֲבִתי הִיא נֵר-תְּמִידִי,

תִּבְעַר לָעַד כְּאֵשׁ-יְקוֹד.

II

אֲנִי הַחַזָּן, וְצָרוֹתָי

שָׁרוֹת-עוֹזְרוֹת לִי בַצָּר;

קִינִים, אֵבֶל הֵם שִׁירוֹתָי –

זֶמֶר עַלִּיז זָר לִי, זָר.

שָׁם הַתִּקְוָה לִי מַקְרִיאָה

גַּם בְּאֵין לָהּ קוֹל וָנִיב;

אֶשְׁמַע אוֹתָהּ דֹּם בּוֹכִיָּה

וּדְמָעוֹת תּוֹפְפוֹת לָהּ תְּפִיף-תְּפִיף!

III

תְּחִנָתִי חֻבְּרָה אַךְ לִבְתוּלוֹת,

כָּמוֹנִי שְׁבוּרוֹת-לֵב, קְשׁוֹת-יוֹם, –

עֲרוּכָה הִיא עַל-פִּי אֲמֻלוֹת

תָּרוֹצְנָה קְרָא מֵרֹאשׁ עַד-תֹּם.

הַקֵּץ לַתְּפִלָּה, הַקֵּץ לַבְּכִי,

הַקֵּץ הַקֵּץ לַנְּהִי הַמָּר!

גַּם תְּפִלַת-“קַדִּישׁ” אָמַר פִּי…

הַקֵּץ! – מִקְדָּשִׁי נָעוּל כְּבָר!

(היא מליטה בידיה את פניה ובוכה)

אֲהָהּ! מָה-רַב הַמְּחִיר בְּעַד חַיַּי נָתַתִּי!

מַה-בֶּצַע בְּחַיַּי אֵלֶּה, חַיֵּי רֹגֶז וּמְרוֹרִים?

לָמָּה, לָמָּה לֹא גָוַעְתִּי בַצָּמָא בְּמִדְבַּר-חֲרֵרִים?

אוֹ לָמָּה בְמַחֲשַׁכֵּי הַבּוֹר אָז לֹא נִצְמַתִּי?

(דממה)

אוֹי, קָשִׁים הֵמָּה הַמַּכְאוֹבִים וְנוֹרָא הַמָּוֶת,

אַךְ קָשִׁים מֵהֶם שִׁבְעָתַיִם גַּעְגּוּעֵי-שָׁוְא, תּוֹחֶלֶת כּוֹזָבֶת!

קַוֹּה קִוִּיתִי הַיּוֹם אֲשֶׁר דּוֹדִי לִי יָעָד

וָאֵצֵא לִקְרָאתוֹ – וּפְתוּחוֹת לְחַבֵּק זְרוֹעוֹתָי –

וְאוּלָם אֵין חָזוֹן – רִמּוּנִי תִקְוֹתָי!

וְעַתָּה כָל-רֶגַע לִי שָׁנָה, כָּל-יוֹם – עוֹלָם-וָעֶד.

זֶה פַעֲמַיִם מָשַׁל הַחֹרֶף בָּאָרֶץ וְחָלָף,

זֶה פַעֲמַיִם חִדֵּשׁ הָאָבִיב אֶת-הָאֲדָמָה וְהַרְרֵי-הָאָלֶף;

אַלְפֵי אֲנָשִׁים כְּבָר עָלוּ יְרוּשָׁלַיְמָה – אַף שָׁבוּ בְשָׁלוֹם,

אֶת-כֻּלָּם רָאֹה רָאִיתִי – וְאַךְ לֹא אֶת-אַבְשָׁלוֹם.

(כשהיא משתקעת במחשבות)

מַה-זֶה הָיָה לוֹ? פְּלִיאָה הִיא בְעֵינִי –

הַהוּא, יְשַׁר-הַלֵּב וְנֶאֱמַן-הָרוּחַ, יִשְׁכָּחֵנִי?

הַהוּא, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי שְׁבוּעַת-דּוֹדִים

לִפְנֵי אֲדֹנָי וְהַשָּׁמַיִם וּבְאָזְנֵי שְׁנֵי הָעֵדִים,

הַהוּא, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-חַיַּי מִשַּׁחַת

וַאֲשֶׁר נָתַתִּי לוֹ אֶת-לִבִּי וְאַהֲבָתִי הַנִּצַּחַת –

הַהוּא כַזֵּב יְכַזֵּב לִי וְיִמְעַל בִּי מָעַל

וְיִלְעַג אַךְ לָעֹג לְתֻמָּתִי כְּבֶן-בְּלִיָּעַל?

(דממה)

וְאוּלַי אַךְ לָצוֹן חָמַד לוֹ, אַךְ לְצוֹן,

וְעַתָּה בָחַר לוֹ לְאִשָּׁה בַת נָדִיב אוֹ קָצִין,

אֲשֶׁר צָדַתְהוּ בִכְשָׁפֶיהָ וּצְחוֹקָהּ הַקַּל,

וְאוֹתָהּ יְחַבֵּק עַתָּה וִיאַמֵּץ אֶל-לִבּוֹ – הַבְּלִיַּעַל!

(במרירות)

עוּרָה, הֶחָתוּל, וּקְפֹץ מִמִּסְתְּרֵי חוֹרְךָ,

הַעֲמִיקָה אֶת-צִפָּרְנֶיךָ אֶל-בְּשָׂרוֹ וּשְרוֹט,

הַתִּיקֵהוּ מֵחֵיק אֲהוּבָתוֹ סָחֹב וְהַשְׁלֵךְ אֶל-הַבְּאֵר הַחֲשֵׁכָה,

חַנְּקֵהוּ, טַבְּעֵהוּ! אַל תֶּרֶף מִמֶּנּוּ עוֹד! נָקָם, נָקָם קְחוּ! נָקָם עַל-כְּלִמָּתִי!

(בהחלט)

מָה? בָּכֹה יִבְכֶּה? יַחְפֹּץ לִצְעֹק – וּמִלָּיו נֶחְבָּאוּ?

אוֹ בַקֵּשׁ יְבַקֵּשׁ עַל-נַפְשׁוֹ, לֵאמֹר: חָטָאתִי?

אִם-כֵּן אֵפוֹא הַרְפּוּ-נָא מִמֶּנּוּ, אַל תַּעֲשׂוּ לוֹ רָעָה!

רַב לָכֶם לְעַנּוֹת אִישׁ מוֹדֶה וְעוֹזֵב!

כִּי אָמְנָם בּוֹגֵד הוּא הָאָדָם וְכוֹזֵב,

אוּלָם לֹא נִכְרְתָה הָאֱמוּנָה כָלָה מִלְּבָבוֹ;

גַּם-אַלוּפֵי אַבְשָׁלוֹם אַף אִם יִתְמַהְמַהּ – בּוֹא יָבוֹא!

“רַק הַמָּוֶת!” הֲלֹא כֹה הָיָה דְבָרוֹ לְנַחֲמֵנִי – “רַק הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינֵךְ וּבֵינִי!”

(כשהיא צוללת במחשׁבתה)

הַמָּוֶת? אֲהָהּ, כִּי קָבַעְתִּי אֶת נַפְשׁוֹ בְּבִטּוּי שְׂפָתַיִם!

אוּלַי, אָמְנָם, הוּא נִגְזַר כְּבָר מֵאֶרֶץ הַחַיִּים?

אוּלַי כָּלֹה כָלְתָה נַפְשׁוֹ כָל-הַיָּמִים אֵלַי בִּדְמִי,

אַךְ בְּנֵי-מִשְׁפַּחְתּוֹ מְנָעוּהוּ מֵהִתְחַתֵּן בִּי?

וְהוּא תֶמֶס הִתְהַלֵּךְ מִנֹּחַם וּמִכִּלָּיוֹן רָב,

עַד כִּי גָוַע מִבְּלִי-מֵשִׂים – וַאֲנִי אַךְ הִתְעַבַּרְתִּי לַשָּׁוְא?

(בבכי מר)

נוּמָה, נוּחָה בְקִבְרֶךָ, נוּחָה שָׁלוֹם!

גַּם-בְּחַיֶּיךָ גַּם-בְּמוֹתְךָ לְךָ אֲנִי, אַבְשָׁלוֹם!

לְמַעַנְךָ לְמַעַנְךָ אֶחְיֶה, לְמַעַנְךָ גַּם-אֶגְוָעָה,

כִּי לִבִּי לִבִּי אִתְּךָ, עַד-עוֹלָם לְךָ הוּא!

(בהחלט)

לֹא, לֹא אֵלֵךְ אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים וּמֵהֲמוֹנָם אָסוּרָה!

אָשִׂים לִבִּי בַרְזֶל, וּרְצוֹנִי חוֹמָה בְצוּרָה.

לֹא יָעֵז אִישׁ גֶּשֶת אֵלַי, לֵאמֹר: הֲיִי לִי!

אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְשָׁלוֹם, וּמִבַּלְעָדָיו עוֹד מִי-לִי?

וְאַף אִם הַמְרֵץ יַמְרִיצֵנִי אָבִי וְיַעְתִּיר עָלַי דְּבָרִים –

כְּפֶרֶא-חָתוּל זַנֵּק אֲזַנֵּק אֶל-מוּל עֵינֵי הַגְּבָרִים,

אֲשַׁנֶּה אֶת-טַעֲמִי וְאֶשְׁתּוֹלֵל כִּמְטֹרֶפֶת-דָּעַת.

– וּמַה חֵפֶץ לַבַּחוּרִים בְּכַלָּה מְשֻׁגָּעַת? –

כֵּן, מֻכַּת-שִׁגָּעוֹן אֶהְיֶה בְעֵינֵי כֹל, בִּלְתִּי אִם לִיחִידִי

סוֹד כָּמוּס הוּא עִמָּדִי, לְאִישׁ לֹא אַגִּידָה.

(בינתים מתחולל סער; תימרות אבק מתאבכות במרום)

מַה-לָּכֶם, אֵיתָנֵי-הַבְּרִיאָה, כִּי כֹה תִּתְגָּעָשׁוּ

וּתְעַפּרוּ אָבָק וָחוֹל הַשָּׁמַיְמָה בַחֲזִיז וָרַעַם?

הֲכָמוֹנִי גַם-אַתֶּם אֶת-מַכְאוֹבִי חוּשׁ תָּחוּשׁוּ,

אִם גַּם-אַתֶּם כָּמוֹנִי מְלֵאתֶם עֶבְרָה וָזַעַם?

כַּתְּרִי זְעֵיר, הַסְּעָרָה! אֶל-בֵּיתִי פְעָמַי אָרִים!

מֵעַתָּה לֹא תוֹסִיפִי תִמְצְאִינִי פֹה עַל-הֶהָרִים.

(היא יוצאת בחפזון, כשהיא מביטה אחריה אל הסער)

מחזה ב.

(חדר פשוט אשר למנוח הזקן. זה נכנס החדרה כעומד באמצע איזו שיחה; אחריו הולכים בחורים אחדים)

מנוח.

מָה אֲשִׁיבְכֶם עַתָּה, מַחֲמַדִּים?

הֲלֹא עוֹד חָזוֹן לְמוֹעֵד וּלְמוֹעֲדִים!

שׁוּלַמִּית בִּתִּי עוֹדֶנָּה יַלְדָּה וְרַכָּה לִי –

וְהַשֵּׁנִית, נִשְמַע-נָא, מַה-בְּפִיהָ גַם-הִיא?

האחד.

לָמָּה תְדַבֵּר דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר לֹא מִמְּקוֹר הַלֵּב יָקֵרוּ

וַאֲשֶׁר אַךְ מִתְּבוּנָה וְחֶשְׁבּוֹן אָמֹר יֵאָמֵרוּ?

הֵן נַעַר הָיִיתָ גַּם-אַתָּה, מָנוֹחַ!

הַאִם לֹא חָזֹה חָזִיתָ זֹאת מִבְּשָׂרֶךָ,

מַה-יֵּהוֹם דַּם הַנְּעוּרִים וְיִשְׁאַן בַּכֹּחַ

לְמַרְאֵה כְלִילַת-יֹפִי כְשׁוּלַמִּית בִּתֶּךָ,

גְּמֹר אֵפוֹא אֹמֶר, גְּמָר-נָא חִישׁ –

מִי מֵאִתָּנוּ יִזְכֶּה בְעֵינֶיךָ וִיאֻשַּׁר לָעַד

לִהְיוֹת לְבִתְּךָ הָעֲדִינָה לְאִישׁ?

גְּמֹר אֵפוֹא אֹמֶר, גְּמָר-נָא מִיַּד!

מנוח.

הֲיִפָּלֵא אֵפוֹא אִם אֹבַד עֵצוֹת אֲנִי

מֵרֹב הַדּוֹפְקִים עַל-דַּלְתוֹתַי חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים?

זֶה כָּשֵׁר, זֶה יָשָׁר, וְזֶה נְכָסִים לוֹ יְקָרִים;

אַחַת אָמַרְתִּי: אֶשְׁמַע-נָא, מַה-בְּפִיהָ גַם-הִיא! –

הַס! מִי עוֹד הוֹלֵךְ וּבָא הֲלוֹם?

אוּלַי גַּם-הוּא לְבַקֵּשׁ יַד בִּתִּי וְדוֹדֶיהָ כַיּוֹם?

מחזה ג.

(אל הבית נכנס איש בלבוש איש-צבא ומשתחוה כדרך בני-המזרח לפני מנוח)

יואב הגדעוני

(שׁר).

אֲנִי יוֹאָב הַגִּדְעוֹנִי!

אֲנִי יוֹאָב הַגִּדְעוֹנִי!

מְהֻלָּל שְׁמִי בְּפִי הָעָם,

בְּגִבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי הָרָם!

בַּעֲרָב הֵן נִלְחַמְתִּי בַכֹּחַ,

וַאֶקַּח רֹב שָׁלָל, מַלְקוֹחַ;

הַכַּשְׂדִּים כָּעֵדֶר נִהַגְתִּי שְׁבִי,

גַּם אֶת-הָרוֹמִים הֶרְאֵיתִי נַחַת זְרוֹעִי,

וְעוֹד קְרָבוֹת הֵן עָרַכְתִּי לָרֹב, לָרֹב!

הִנֵּה כָל זֵרֵי-תְהִלָּתִי לְפָנֶיךָ, אִישׁ טוֹב!

בַּת יָפָה יֵשׁ לְךָ וְטוֹבַת-חֵן,

אֲהַבְתִּיהָ מִתְּמוֹל, שִׁלְשֹׁם;

אֶת-בִּתְּךָ זֹאת לִי לְאִשָּׁה תֵן,

וָלֹא – אֲנִי מֵת כַּיּוֹם!

מחזה ד.

(מנוח נותן לו אות, שיפרשׁ אל הצד, יען כי אל החדר נכנס בהשתחויה האזרח העשיר).

אבינדב

(שָׁר)

אֲנִי אֲבִינָדָב!

אֲנִי אֲבִינָדָב!

מְהֻלָּל שְׁמִי בְּפִי הָעָם,

בַּעֲשִׁירֵי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי הָרָם.

לִי מִשְׁמַנֵּי-אָרֶץ,

וּבְקָרִי-צֹאנִי פָרֶץ;

וּבָתִּים יָפִים שָׁם וָפֹה,

וּכְרָמִים לִי עַל-הַר וָגָיְא,

וַחֲבִיוֹת פָּז וָכֶסֶף לָרֹב, לָרֹב, לָרֹב –

אֶת-כָּל-רְכוּשִׁי לְפָנֶיךָ אַעֲבִיר, אִישׁ טוֹב!

בַּת יָפָה יֵשׁ לְךָ וְטוֹבַת-חֵן,

אֲהַבְתִּיהָ מִתְּמוֹל, שִׁלְשֹׁם,

אֶת-בִּתְּךָ זֹאת לִי לְאִשָּׁה תֵן,

וָלֹא – אֲנִי מֵת כַּיּוֹם!

מחזה ה.

(מנוח נותן לו אות, שיפרשׁ אל הצד, יען כי אל החדר נכנס בהשתחויה סגן-הכהן).

נתן הכהן

(שָׁר).

אֲנִי נָתָן הַכֹּהֵן!

אֲנִי נָתָן הַכֹּהֵן!

מְהֻלָּל שְׁמִי בְּפִי הָעָם!

בְּכֹהֲנֵי-יִשְרָאֵל אֲנִי הָרָם;

יֶתֶר שְׂאֵת לִי עַל-גִּבּוֹרִים,

כִּי לִי, כִּי לִי הֵן כָּל-הַבְּכוֹרִים.

וּמַעֲשֵׂר כָּל-דָּגָן וְכָל-פְּרִי

וּזְבָחִים וּשְׁלָמִים לְמִי הֵם, לְמִי?

וּבְשַׂר עַתּוּדִים, פָּרִים וְאֵילִים לָרֹב, לָרֹב, לָרֹב –

הִנֵּה כָל-דִּשְׁנִי קָרְבְּנוֹתַי לְפָנֶיךָ, אִישׁ טוֹב!

בַּת יָפָה יֵשׁ לְךָ וְטוֹבַת-חֵן,

אֲהַבְתִּיהָ מִתְּמוֹל, שִׁלְשֹׁם;

אֶת-בִּתְּךָ זֹאת לִי לְאִשָּׁה תֵן,

וָלֹא – אֲנִי מֵת כַּיּוֹם!

(הוא משתחוה).

מנוח.

רָאֹה אֶרְאֶה, בָּנַי, כִּי לֹא נַשִּׂיג הַיּוֹם הַמַּטָּרָה!

כֻּלְּכֶם נֶאֱהָבִים וּנְעִימִים, וְלָמָה אֵפוֹא תִּתְחָרוּ?

וּלְמַעַן לֹא אֶתֵּן פִּתְחוֹן-פֶּה לְהִתְאוֹנֵן וּלְהֵרָגֵן –

נַפִּילָה-נָא גוֹרָלוֹת וְנִרְאֶה, זְכוּת מִי תָגֵן.

הֲטוֹב הַדָּבָר?

כלם.

– – – טוֹב הַדָּבָר!

(אל החדר מכניסים שלחן קטן, קָלְפָה, קלף וחרט).

מנוח.

אִישׁ אִישׁ מִכֶּם יִכְתֹּב אֶת-שְׁמוֹ

עַל קְצֵה הַקְּלָף כֹּה!

כלם.

שׁוֹמְעִים אֲנָחְנוּ!

מנוח.

הָחֵלּוּ אֵפוֹא!

יואב הגדעוני

(נגש אל השלחן וכותב: “אני יואב הגדעוני בן אליעזר הלוי”;את הפתקה הוא משליך על הַקָּלְפָה כשהוא שָׁר):

אֲנִי שָׂם כָּעֵת

פִּתְקָתִי זֹאת –

טְרֹף בַּקָּלְפָה כֹה!

כִּי הַבְּרָכָה

“בַּגּוֹרָל זָכָה”

תָּחוּל נָא עָלָי!

כלם.

(שׁולחים לו אצבע)

אַל נָא תִּתְפָּאֵר,

גֶּבֶר לֵץ וְיָהִיר:

פְּתָקוֹת פֹּה לָרֹב!

בַּגּוֹרָלוֹת

אֵין הַבְדָּלוֹת –

שִׂימָה-נָא זֹאת אֶל-לֵב!

(כזה עושים גם אבינדב ונתן הכהן, ואז שוּב תשיר המקהלה).

מנוח.

(טורף בקלפה).

שְׁלַח, בְּנִי, אֶל-הַקָּלְפָה יָד

וְהוֹצֵא מִשָּׁם רַק פִּתְקָה אַחַת בִּלְבָד!

(אחד מהנמצאים נותן יד אל תוך הקלפה, מוציא פתקה אחת וקורא: “יואב הגדעוני” … כֻּלם מניעים ראש מכעס, משַׁלבים את ידיהם, ותמהים ירמזו זה לזה: “הגדעוני”… מנוח אוחז בידו של יואב ומברך אותו, בה-בשעה שזה לועג לַנִּצבים ומתגרה בם).

יואב הגדעוני.

לְמִי הַזְּכוּת? לְמִי, מִי, מִי?

לִי הַזְּכוּת! לִי, לִי, לִי!

זֹאת חָסַרְתִּי, אַךְ זֹאת בִּלְבָד,

וָאֶמְצָאָהּ בְּרֶגַע קָט!

אַךְ עַתָּה הַמְאֻשָּׁר אֲנִי בָעָם

וְצוֹחֵק לִי צְחוֹק רָם –

חַה-חַה-חַה!

גַּם-אַתָּה, חָמִי, חָם, חָם, חָם,

קוּם הִתְגְּרֵה בָּם, בָּם, בָּם!

הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-גִּיל גַּם-לָךְ,

כִּי עָלֹה עָלְתָה אַךְ כָּךְ.

מַה-מַּר גּוֹרַל בִּתְּךָ כַּיּוֹם וָרָע,

לוּ אַחֵר זָכָה בָהּ!

חַה-חַה-חַה.

וְלָמָּה תָחִילוּ עַד-בּוֹשׁ, בּוֹשׁ, בּוֹשׁ?

צְאוּ – וְיָד עַל-רֹאשׁ, רֹאשׁ, רֹאשׁ!

לָמָּה לָאָרֶץ תּוֹרִידוּ אֶת-הָאַף?

הֵן לֹא עָלַי, לֹא עָלַי הַזַּעַף!

אִם-עָלָה כֹה, אֵין זֹאת כִּי הִנְּנִי כְדָאי –

כִּי נַסּוּ-נָא וְאִמְרוּ: לֹא!

חַה חַה חַה!

(באותה שעה נשמע כמו מן החוץ קול שולמית: היא שרה את הבית האחרון של שירתה).

מנוח.

כִּמְדֻמֶּה, קוֹל צַעֲדֵי שׁוּלַמִּית אֶשְׁמָעָה –

הֱיֵה נָכוֹן לִקְרָאתָהּ, חֲתָנִי! הִיא בָאָה!

מחזה ו.

(נכנסת שולמית, כשהיא שקועה במחשבותיה וראשה מורד לארץ, מבלי אשר תשא עין).

מנוֹח.

כָּל-כַּךְ צָלַלְתְּ, בִּתִּי, בְּמַחְשְבוֹתַיִךְ

עַד כִּי לֹא שַׂמְתְּ לֵב אֶל חֲתָנֵךְ? – הִנֵּהוּ לְפָנַיִךְ!

יוֹאב הגדעוני

(מתכַּון לגשת אליה ומתיצב לפניה בנמוּס).

יוֹאָב הַגִּדְעוֹנִי!

שׁולמית (מעיפה בו עין בגחוּך).

חָתָן? אָמְנָם בָּחוּר נָאֶה! אֶפְרָתִי!

מַזָּל טוֹב לְךָ, אָבִי, וּלְבֶן-זוּגְךָ! קַבְּלוּ בִּרְכָתִי!

מנוֹח.

מַה פֵּשֶר דְּבָרַיִךְ, בִּתִּי?

יואב הגדעוני (נגש אל שולמית).

שׁוּלַמִּית, מִלָּה אַחַת אַךְ!

שׁולמית (דוחפתו מעליה).

בְּרַח!

(היא רצה כמטֹרפת, דוחפת מעליה את כל הנמצאים ושָׁרה)

קְדוֹשָׁה הִנְנִי, אַל תִּגְּשׁוּ הֲלוֹם!

אֶת כֻּלְּכֶם, כֻּלְּכֶם אָמִית עַד-תֹּם! –

צְאוּ, צְאוּ, צְאוּ, צְאוּ מִפֹּה!

עֵדִים! – שָׁמַיִם! – מַעְיָן! – פֶּרֶא-חָתוּל… מְיוֹ!

עֵדִים, חָתוּל, מַעְיָן, שְׁחָקִים,

הוֹלְכִים סוֹבְבִים חִישׁ כִּבְרָקִים!

(פתאם תעמוד מֵרוּץ, תשתקע המחשבותיה כנזכרת דבר-מה, אחרי-כן תשיר בעצב)

עֵדָה לָנוּ הַבְּאֵר

וְעֵד הֶחָתוּל בֵּינֵינוּ,

אִם אֲנַחְנוּ נָפֵר

דִּבְרֵי זוּ שְׁבוּעָתֵנוּ,

אֲשֶׁר אִם לֹא יָקִים מִשְּנֵינוּ דְבַר-פִּיו –

הֵם, מֵאֲשֶׁר הֵם שָׁם,

יִתְעוֹרְרוּ, צְמֵאֵי-דָם,

לִנְקֹם נָקָם וְלָרִיב רִיב!

(היא משתפכת בבכי ונוֹפלת על צוארי אביה. כֻּלם מביטים אליה נדהמים. פתאם היא נתּקת מיד אביה ומתרוצצת סביב, כשהיא שרה)

כְּחוֹמָה בְצוּרָה בִּי הַלֵּב,

אִישׁ לֹא יָבִין זֶה הַכְּאֵב –

צְאוּ, צְאוּ, וגו'.

(היא נופלת שוב על צוארי אביה).

מנוח (נבעת).

חֲזִיז וָרַעַם! מֶה הָיָה לָךְ, בָּבַת עֵינִי,

כִּי כֹה שֻׁנֵּית פִּתְאֹם?… וּמֶה עָלַיִךְ עָבָר –

סַפְּרִי אֵפוֹא, אִם אָהֹב תֶּאֱהָבִינִי,

אִם אֵין אֶת-נַפְשֵׁךְ לְהוֹרִידֵנִי בְיָגוֹן אֵלי-קָבֶר!

שׁולמית (במבוכה).

הֲתַחְפְּצוּ דַעַת? דַּעַת תַּחְפְּצוּ, מֶה עַבר עָלָי?

אֲנִי – הַס! – סְ! – שְׁבוּעָה – לֹא וָלֹא!

(היא חוֹטפת את אחד הבחורים, מחזיקה בו בידה האחת, ובשנית היא מוֹרה אל-תוך הַמֶּרחק, כאלוּ היא רוֹאה שם דבר-מה, ושָׁרה)

I

שָׁם בָּעֲרָבָה – שׁוּר! –

אֲשֶׁר שֶׁמֶשׁ כַּתֹּפֶת יְלַהֵט שָׁם וְיַךְ,

(היא דוֹחפתוֹ מעליה)

לְבָדָד לוֹ בִנְקִיק-הַצּוּר

יְפַכֶה מְעָין קָרִיר, זַךְ.

(היא חוטפת את השני)

כָּל-פֶּרַח לֹא יְפָאֵר

אֶת מֶרְחֲבֵי זֶה מִגְרַשׁ-הַחוֹל;

(היא דוחפתו מעליה)

רַק חָתוּל בַּלֵּילוֹת יִנָּעֵר,

יַשְׁמִיעַ קוֹל-יְלֵל!…

(היא נגשת בחפזון אל אביה על בהונות-רגליה, כלוחשת לו על-אזנוֹ איזה סוד)

“מְיוֹ” – יְיֵלִיל בְּזַעַם. הֲתֹאבוּ דַעַת פִּתְרוֹנוֹ?

כֻּלָּם.

כֵּן, נֹאֶבה, נֹאבֶה! אִמְרִי-נָא פִתְרוֹנוֹ!

שׁולמית.

לֹא תוּכְלוּ הָבֵן אוֹתוֹ, לֹא, לֹא!

(היא מורטת שׂער-ראשה).

(היא נופלת על צוארי אביה וצוֹחקת).

מנוח. (אוֹבד-עצות מְפָרֵשׂ בידיו).

אוֹי-נָא לִי!

כֻּלָּם.

לֹא נֵדַע, מֶה הָיָה כָעֵת

לַיַּלְדָּה הַזֹּאת!

שׁולמית (מתעוררת וחוֹטפת שוב את אחד העומדים ומוֹרה לו אל-תוך הַמֶּרחק).

II

אֶת אָזְנָיו יִזְקַף, יָכִין,

כְּמוֹ מִתְיַצֵּב לֶאֱרֹב וּקְשֹׁב…

וְצִפָּרְנָיו, כְּמוֹ שְנוּנֵי-רְמָחִין,

נְכוֹנִים לְרַטֵּשׁ וּנְקֹב.

כְּגַלְגַּל אֶת-גַּבּוֹ הוּא כָפָף,

וּמִפִּיו קֶצֶף נוֹרָא יַז;

מֵעֵינָיו, יְרַק שְׁנֵי רְשָׁפָיו,

יָצִיץ זַעֲמוֹ הָעַז.

“מְיוֹ” – הוּא יְיֵלִיל וְחוֹשֵׂף בְּעֶבְרָה שֵׁן.

כֻּלָּם.

מִי חוֹשֵׂף שֵׁן?

שׁולמית.

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, זֹאת עֲצָתִי אֲלֵיכֶם –

אִם חָפֹץ תַּחְפְּצוּ, כִּי רָעָה לֹא תְבוֹאֲכֶם…

כֵּן, כֵּן, כֵּן! חַה-חַה-חַה וגו'.

אֶל הַבְּאֵר לְהָשִׁיב נֶפֶשׁ

עֶלֶם עָיֵף וְצָמֵא בָא…

כִּי יִשְׁתֶּה וְשָׁכַב-לוֹ לָפוּשׁ

מִבְּלִי יְרֹא כָל-רָע…

אַךְ הִנֵּה בְּרַק-עֵינַיִם…

כִּי זִנֵּק פֶּתַע חָתוּל בָּר,

וַיִּלְפֹּת חִישׁ בַּצִּפָּרְנַיִם

אֶת הָעֹרֶף וְהַצַּוָּאר!

“מְיוֹ!” – זוֹעֵם הוּא – "בֶּן-מָוֶת אַתָּה, הַזֵּד!

שָׁמֹר תִּשְׁמֹר אֶת-הַשְּׁבוּעָה – אֲנִי הָיִיתִי הָעֵד!"

מנוח (מפָרש בידיו ובוֹכה כנואש).

אוֹי לְעֵינַי, הָרוֹאוֹת בְּכַךְ אֶת בִּתִּי סְגֻלָּתִי!

מֶה הָיָה לָהּ פִּתְאֹם? מִי הֶאֱמִין לְהַוָּתִי?

שׁולמית (בכל אותה שעה היא צוחקת ובוכיה חליפות, מוֹרטת את שערוֹת-ראשה וקורעת מעליה את עטיפתה ואת צניפה. לסוף היא נעשית מנֻמסת, נגשת בבת-צחוק אל אבינדב ומניחה עליו את ידה).

אָכֵן, חָתָן יָאֶה! הוּא יִדָּרֵשׁ לִי בִמְהֵרָה

עַל-קִרְבּוֹ וְעַל-כְּרָעָיו

(בכעס)

לְהַשְׁלִיכוֹ הַבְּאֵרָה!…

(היא דוֹחפתוֹ מעליה, משתפּכת בצחוק ונגשת בחפּזון אל אביה. אז תְּשַׁנֶּה את מַצָּבָהּ: היא מוֹשיטה ישר לפניה את ידה, נגשת בצעדי איש-צבא אל יואב הגדעוני, מתיצבת לפניו ואומרת בקול עָדין)

וְאַתָּה, הַגִּבּוֹר הַנּוֹרָא, אֲשֶׁר מִבְצָרִים לָכַדְתָּ –

הֲלִלְכֹּד מִבְצָר רוֹפֵף כָּמוֹנִי הֲלוֹם צָעַדְתָּ?

מִבְצָר רוֹפֵף?

(בכעס)

גּוּרָה-לְךָ, הַגִּבּוֹר, וּכְרַע בֶּרֶךְ מִיַּד!

(כשהיא מוֹרה על חָזֶהָ)

אֶל הַמִּבְצָר הַזֶּה לֹא תַבְקִיעַ לָעַד!

לֹא יוֹשִׁיעוּ לְךָ חַרְבְּךָ, כִּידוֹנְךָ וְקַשְׁתֶּךָ!

תְּנֵם לִי – וַאֲנַקֵּר אֶת עֵינֶיךָ!

בתוך-כך היא חוֹטפת מידוֹ את חרבּוֹ וזוֹרקת אותה למעלה; החרב נופלת אַרצה, והיא מתחמקת בצחוק. אחרי דממה קצרה נגשת היא אל נתן הכהן, מניחה את ידה השמאלית על כתפוֹ, ובידה הימנית היא מחליקה את זקנוֹ האדמוֹני).

וְאַתָּה, גּוּר-חָתוּל אַדְמוֹנִי, הֲגַם אַתָּה פֹה?

הַפְחִידֵם, הַחֲרִידֵם בְּיִלְלָתְךָ “מְיוֹ!”

שָׂרְטֵם, חַנְּקֵם וְהוֹדִיעֵם אִמְרֵי-שָׁפֶר,

כִּי אֶת שְׁבוּעַת אֲדֹנָי אֵין לְהָפֵר!

(היא שורטת אותו ומחנקתו, משתפכת בצחוק ונופלת שוב על צוארי אביה).

מנוח.

אוֹי לְאוֹר-חֶלְדִּי וְאוֹי לְשֵׂיבָתִי!

סַפְּרִי לִי, בִּתִּי, אוֹר-עֵינִי, נֶחָמָתִי,

אִם יָקְרוּ חַיֵּי אָבִיךְ בְּעֵינַיִךְ,

מָה עֲכָרֵךְ פֶּתַע, מֶה עָבַר עָלַיִךְ?

(הוא בוכה).

דוּ-קוֹל

שׁולמית.

לַשָּׁוְא, לַשָּׁוְא תִּשְאָלָה –

סוֹד כָּמוּס הוּא – הַגֵּד לֹא אוּכָלָה;

שְׁאַל אֶת-הַמַּעְיָן, אִם אַךְ תַּחְפֹּץ שְׁמֹעַ,

שׁאַל פִּי הֶחָתוּל, הַכֹּל הוּא יוֹדֵעַ!

שְׁאַל אֶת הַמַּעְיָן!

אֶת-הֶחָתוּל שְׁאַל!

מנוח.

אוֹי לִי, מִי יוּכַל זֹאת נְשׂא?

אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי וַאֲבוֹי!

מַה פִּתְרוֹן הַמַּעְיָן? מָה אֶשְמַע שָׁמֹעַ?

מַה-פִּתְרוֹן הֶחָתוּל – אוֹיָה לִי – וּמָה הוּא יוֹדֵעַ?

מָה אֶשְׁמַע שָׁמֹעַ?

וּמָה הוּא יוֹדֵעַ?

(“אוֹי לי…” בוכה).

מנוח.

בִּתִּי! אִם מֵאַהֲבָתֵךְ אֵלַי עוֹד נוֹתַר שָׂרִיד כִּמְעָט –

הִנֵּה זֶה חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן אֵלָי:

כְּרִי לִי קֶבֶר וְהוֹרִידִינִי בוֹ חָי,

אַךְ אַל-נָא תָמֹצִּי אֶת-דָּמִי מִמֶּנִּי לְאַט לְאָט!

(בוֹכה).

שׁולמית.

(נדהמת).

שְׁאַל אֶת-הַמַּעְיָן!…

מנוח.

אֲהָהּ! הֲכִי לָזֹאת מִנּוּ לִי שְׁנוֹת-זִקְנָתִי,

לְמַעַן רְאוֹת מֻכַּת-שִׁגָּעוֹן אֶת-בִּתִּי יְחִידָתִי?

שׁולמית.

(נדהמת).

אֶת-הֶחָתוּל שְׁאָל!…

מנוח.

אֲהָהּ לַיּוֹם אֲשֶׁר שִׁלְּחַתְנִי… מֵאָז אָבְדָה, אָבְדָה,

כִּי תָעֹה תָעֲתָה לְבַדָּהּ בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ! –

הַגִּידִי, מָה הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתֶךְ אָז וּמָה עֲבָרֵךְ?

שׁולמית.

שְׁאַל אֶת הַמַּעְיָן!…

מנוח.

הַמַּעְיָן!? אוֹ אוּלַי נְשָׁכֵךְ הַנָּחָשׁ?

שׁולמית.

אֶת-הֶחָתוּל שְׁאָל!…

מנוח.

הֶחָתוּל? אֲהָהּ! עַד-קַצְוֵי-אֶרֶץ אַרְחִיק נְדוֹד וְאָבוֹא,

אָנוּעַ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה וְלֹא אֵדַע מְנוּחָה,

אֶדְרשׁ בְּרוֹפֵא וְכֹהֵן, חָכָם וְנָבִיא –

אוּלַי יוֹשִׁיעוּ, אוּלַי יַעֲלוּ לְמַחֲלַת-בִּתִּי אֲרוּכָה!

שׁולמית.

שְׁאַל אֶת-הַמַּעְיָן!…

מנוח.

הַמַּעְיָן? בֹּאִי, בִּתִּי! אָכֵן פֶּלֶא הוּא, כּי לֹא מַתִּי עוֹד מֵעֹצֶר-רָעָה!

לָמָּה, אָבוֹת וְאִמָּהוֹת, עוֹד פְּרִי-בֶטֶן תִּשְׁאָלוּ?

שׁולמית.

אֶת הֶחָתוּל שְׁאָל!…

מנוח (מוציא אותה מן החדר, כשהוא בוכה מר).

כֻּלם (מַפְנִים את עיניהם אל הצד, שיצאו שם מנוח ושולמית. אחרי-כן הם פוֹנים אל יואב הגדעוֹני, העומד אָבל וחפוי-ראש והמתכַּון לצאת. הם מרננים אחריו בצחוק).

וְלָמָּה תָחִיל עַד-בּוֹשׁ, בּוֹשׁ, בּוֹשׁ,

גַּם-אַתָּה? – יָד עַל-רֹאשׁ, רֹאשׁ, רֹאשׁ!

וְלָמָּה תֶחֱשֶׁה, תַּרְנְגוֹל גִּבּוֹר-קְרָב?

לָמָּה תוֹרִיד לָאָרֶץ אֶת-הָאָף?

הִנֵּה כַּךְ פְּרִי הַמִּתְהַלֵּל, כַּךְ –

עַתָּה, גִּבּוֹר, צֵא וּבְרַח!… חַה-חַה-חַה!

מחזה ז.

(חדר יפה וּמפֹאר בבית אבשלום. על דרגש מרֻפּד יושבים ברחבת-ידים אבשלום ואביגיל אשתו ושותים קהוה. צינגיטַנג עומד לפניהם עם פך וממלא כפעם-בפעם את הכוֹסוֹת המוּרקוֹת. ובינתים הוא שָׁר ורוקד).

אבשלום ואביגיל ( שָׁרים יחד):

הֲתִזְכְּרִי (הֲתִזְכֹּר), חֲבִיבָה (חָבִיב), אֵיכָה רִדַּפְתִּיךְ,

כֵּן יַקִּירָתִי (יַקִּירִי), אֲנִי חֲטַפְתִּיךְ!

חַיֵּי חֶמְדָּה וַאֲהָבִים,

כִּבְגַן-עֵדֶן בֵּין הַכְּרוּבִים,

לָנוּ הֵם בִּלְבָד;

שָׁלוֹם רָב וְשָׂשׂוֹן –

לָנוּ הֵם בִּלְבָד;

גַּם בֵּן מַה-יָּפֶה לָנוּ נָתַן

אֵל, אַךְ לָנוּ בִלְבָד!

וְהִנֵּה הִקְרָה אֵל גַּם-בֵּן גַּם-שָׁלוֹם וְחָכְמַת-פֶּלֶא,

כֵּן נְבֹרַךְ-נָא – נִפְצַח אֵפוֹא אָמֵן סֶלָה!

הם שרים; צינגיטנג שר גם-הוא ורוקד; הם צוחקים שבעי-רצון.

צינגיטנג רואה את אבשלום ואביגיל נושקים זה לזה ומתקנא בהם.

צינגיטנג.

גַּם לִי כָּזֹאת!

אבשׁלום.

אַךְ בְּכָזֹאת הוּא חָפֵץ! הֵן פְּנֵי שֵׁד שָׁחוֹר לָךְ!

גַּם-לָךְ תֵּת כַּלָּה, כַּאֲשֶׁר תִּהְיֶה צָחוֹר, צָח!

צינגיטנג.

חֶה-חֶה, אֲנִי תִּהְיֶה צָחוֹר, צָח?

לִי כַּלָּה תֵּת שֵׁד שָׁחוֹר לָךְ!

(יוצא בקפיצה).

אבשׁלום.

מַה-תַּגִּידִי כָעֵת, חֶמְדַּת-לִבִּי וּמְשׂוֹשִׂי?

הֲתִרְאִי אֵפוֹא, כִּי אַל-נָא לָאָדָם לְהִתְעַצֵּב בִּלְבָבוֹ!

הֲתִזְכְּרִי עוֹד אֶת-הַשּׁוֹאָה, אֲשֶׁר הָמְמָה אוֹתָךְ וְאוֹתִי,

בְּחַנֵּק חָתוּל אֶת רֵאשִׁית-אוֹנֵנוּ עַל מִשְׁכָּבוֹ?

(אביגיל נאנחת)

וְאוּלָם צְעִירִים אֲנַחְנוּ גַם-שְׁנֵינוּ – וְהִתְנֶחָמְנוּ,

אָמֹר אָמַרְנוּ: חַסְדֵי אֲדֹנָי עוֹד לֹא תָמְנוּ.

וְאָמְנָם לֹא קָצַף אֲדֹנָי עָלֵינוּ לָנֶצַח,

וְזֶה הָאוֹת: כִּי לִתְקוּפַת-הַיָּמִים אַחֲרֵי הָרֶצַח

יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ יָפֶה מֵאָחִיו וְחָזָק מִמֶּנּוּ שִׁבְעָתַיִם.

כִּי מֶה חָסֵר הָאִישׁ בִּהְיוֹת לוֹ אִשָּׁה כָמוֹךְ, חֶמְדַּת-לֵב וְעֵינַיִם?

אביגיל.

טוֹב, כִּי הִזְכַּרְתַּנִי! אֵי הַיֶּלֶד, אַיֵּהוּ?

אבשׁלום.

כִּמְדֻמֶּה, בַּגַּן עִם הַמֵּינֶקֶת הִנֵּהוּ!

אביגיל.

צִינְגִיטַנְגְּ!

(צינגיטנג נכנס בחפּזון, כשפניו מאֻבּקים בקמח).

צינגיטנג.

אֲנִי כְּבָר חָתָן, אֲנִי צָחוֹר, צָח!

תֵּן לִי כַּלָּה שֵׁד שָׁחוֹר לָךְ!

אבשׁלום.

הִנֵּה לְךָ כַּלָּה! הֲטוֹבָה הַמֵּינֶקֶת בְּעֵינֶיךָ?

צינגיטנג (רוקד).

אִי אִי, טוֹב נֶקֶת, נֶקֶת!

(הוא מתנפּל לרגליהם ונושקן).

אביגיל.

לֵךְ אֵפוֹא, קְרָא לַמֵּינֶקֶת, שֵׁד שָׁחוֹר!

צינגיטנג

לָא! לָא! אֲנִי שֵׁד צָחוֹר!

אביגיל.

יְהִי צָחוֹר! לֵךְ, אֱמָר-לָהּ, כִּי תָבֵא אֶת-הַיֶּלֶד חִישׁ!

צינגיטנג.

אֲנִי אֱמָר תָבִיא לִי חִישׁ!

יֶלֶד,שֵׁד, צָחוֹר, אִישׁ?

(הוא יוצא בקפיצה).

אביגיל.

לֵךְ, אֵפוֹא, פֶּרֶא-אָדָם, חִישׁ!

(לאבשלום)

לְמָתַי תְּלַמֵּד אוֹתוֹ לְדַבֵּר, כְּדַבֵּר אִישׁ?

אבשׁלום.

מַה-מִּמֵּךְ יַהֲלֹךְ? הֲלֹא אִם-כֹּה וְאִם-כֹּה בַּדֵּחַ יְבַדְּחֵנוּ!

וְהַשֵּׁנִית, יְשַׁר-לֵב הוּא וּבְתָמִים יְשָׁרְתֵנוּ.

כָּל יִשְׁעוֹ וַהֲגִיגוֹ – אַךְ לְכַלָּה, וָאֶתֵּן לוֹ אֶת הַמֵּינֶקֶת.

אַךְ לָזֹאת תִּקָּרֵא “אַהֲבָה”. – נַפְשִׁי מִצְּחוֹק מִתְמוֹגֶגֶת

בְּשַׁוּוֹתִי אוֹתָהּ לְנֶגְדִּי. (צוֹחק). עוֹד הַיּוֹם בְּהַעֲלוֹתִי עַל-לֵב

אֶת חַג-הַכְּרָמִים – צָחֹק אֶצְחַק עַד לְהִתְפַּקֵּעַ, עַד לִכְאֵב.

(צוֹחק).

הֲתִזְכְּרִי, חֶמְדָּתִי, אֵיךְ בְּמִשְׁעוֹלֵי-הַכְּרָמִים

עָלַזְנוּ כֻלָּנוּ יַחַד, לְאוֹרוֹת אַלְפֵי קְסָמִים;

אֵיךְ הוֹלַכְתִּי שׁוֹלָל אֶת חֲנַנְיָה, וְאוֹתָךְ חָטַפְתִּי מִיַּד

(הֲלֹא רַק בִּגְלַל הַלָּצוֹן הַזֶּה אַתְּ הָיִית לִי לָעַד!) –

וְאֵיךְ נִרְתַּע זֶה בַחֲרָדָה כְּנוֹגֵעַ בְּשֶׁרֶץ נִמְאָס וָקָר,

בְּעֵת אֲשֶׁר, תַּחַת לְחַבֵּק אוֹתָךְ, לָפַת פֶּתַע אֶת זֶה

שׁוֹר-הַבָּר… חַה,חַה,חַה!

(שניהם משתפכים בצחוק. ברגע זה מגיע אליהם קולו של צינגיטנג, הגוֹעה כמו-פר ובוֹכה. נדהמים הם מטים אֹזן ומקשיבים).

אביגיל.

מַה-יִּנְהֹם שָׁם זֶה כְּנַהֲמַת הַדֹּב?

(צינגיטנג נכנס כשהוא בוכה).

אבשׁלום.

מַה-לְךָ, כִּי תִבְכֶּה כָכָה?

(צינגיטנג בוֹכה).

מַהֵר אֱמֹר! אֱמֹר לוּ מִלָּה אַחַת!

(צינגיטנג בוֹכה).

דַּבֵּר! – פֶּן הָמֵת אֲמִיתְךָ לַשַּׁחַת!

צינגיטנג.

הַצֶּאֱצָא… בַּגָּן… שָׁם… הַצֶּאֱצָא שָׁם –

אִי, אִי, מַיִם! נָפַל בָּם! (מוסיף לבכּות).

אבשׁלום. מַה-פֵּשֶׁר?

צינגיטנג.

שָׁם, שָׁם!

(הוא מוֹרה בידיו על הארץ. בתוך-כך מתפּרצת החדרה בצעקה המינקת).

מחזה ח.

המינקת (מפָרשׂת בידיה).

שֹׁד מִשַּׁדַּי, גְּבִרְתִּי, אָבַדְתִּי!

כִּלָּה אֲדֹנָי בָּנוּ אֶת-כָּל-חֲמָתוֹ!…

בַּגַּן עַל-יַד הַמַּשְׂקִים אֶת הָעֲרוּגוֹת עָמַדְתִּי

וְהַיֶּלֶד עַל זְרוֹעוֹתָי…

וּפִתְאֹם נִשְׁמַט הַיֶּלֶד מִיָּדַי קַל-מְהֵרָה

וַיִּפֹּל הַבְּאֵרָה! –

אביגיל.

אַלְלַי! יַלְדִּי! אֵיפֹה?

אבשׁלום.

יַלְדִּי, אֲבוֹי!

(הוא נופל אין-אונים על הדרגש).

הַמֵּינֶקֶת.

שָׁם – שָׁם – הוּא מֵת!

אביגיל (כשהיא יוצאת).

אוֹי, קִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת לְבַכּוֹת הַשֶּׁבֶר וְהַשֵּׂאת!

(היא והמינקת יוצאות).

מחזה ט.

(אבשלום שוכב על הדרגש ומפרפר כאחוז-שבץ. לפעמים מתפרצת מלבו אנחה. המוּסיקה מנגנת את השבועה בקול דממה דקה. באמצע הקיר נפתָּח צֹהר. לאוֹר גַּז כָּחֹל מעֹרב באוֹר-ירח נגלית תמוּנה זו: באר, על-ידה חתוּל. שולמית יושבת נוּגה, כשהיא נשענת על הבּאר, מבּיטה על החתוּל וּמחבּקתו. ממעל לה עומד מלאך; בידו האחת הוא מוֹרה על התמונה, ובשנית הוא רומז לאבשלום, שֶׁיַּבּט).

אבשׁלום (נדהם).

מַה? – מַה-זֶה? מַלְאָךְ! הוּא רוֹמֵז לִי!

עַל-מָה יִרְמֹז? – בְּאֵר… חָתוּל… בְּתוּלָה בוֹדֵדָה!

הִיא נוּגָה!… בּוֹכִיָה!… מֵאַיִן הִיא? בַּת-מִי?

הָהּ!

(בקול פרא)

שׁוּלַמִּית!

(כשהוא משפיל קולו)

אָכֵן עַתָּה אֵדָע –

(התמונה נעלמת)

עַתָּה בִּין אָבִין! זֶה פֶּרֶא-הֶחָתוּל וְהַבְּאֵר הַזֹּה

עֵדִים הֵמָּה שְׁנֵיהֶם! כֶּן-הוּא! שׁוּלַמִּית בַּת-מָנוֹחַ

שָׁאֹף תִּשְׁאַף נָקָם! אוֹי, כִּי גָדוֹל הָעֹנֶשׁ מִנְּשֹׂא! –

וַאֲבִיגַיִל? – – – לֹא, לֹא אֶעֱצֹר כֹּחַ! (הפסקה)

אֶצְבַּע-אֱלֹהִים הִיא! הָהּ, שׁוּלַמִּית, הִנֵּה עַד-הַיּוֹם

עוֹד לִבֵּךְ תָּמִים עִם הַשְּׁבוּעָה! וַעֱזוּבָה תוֹחִילִי דֹם,

תִּשְׁאַפִי מִמֶּנִּי נָקָם, תּוֹעִידִינִי לְמִשְׁפָּט נוֹרָא!

אָכֵן צָדַקְתְּ מִמֶּנִּי! – אֲנִי בָא! אֲנִי בָא מְהֵרָה!

(הוא מתכַּון לצאת, אך רטט יאחזהו והוא נרתּע לאחוריו, כי לאזניו הגיע קול המקוננות בבוֹאן).

מחזה י.

המקוֹננוֹת.

בְּכֶינָה מָרָה, קוֹל בָּרָמָה, אוֹי, יָמֵר כָּל-פֶּה!

שֹׁד וָשֶׁבֶר כָּזֶה מִי שָׁמָע: שְׁנַיִם בְּיוֹם זֶה!

גָּזִּי רֹאשֵׁךְ וְזַעֲקִי בָרוֹם!

אוֹי לַשֶּׁבֶר, אוֹי לַצָּרָה, אוֹי לַמַּכְאוֹב, אוֹי לַיּוֹם –

שְׁנַיִם בָּזֶה הַיּוֹם!

זְרֹקְנָה אֵפֶר עַל רָאשֵׁיכֶן,

שַׂק חֲגֹרְנָה עַל מָתְנֵיכֶן,

קְרַחְנָה רֹאשְׁכֶן כֹּה!…

אוֹי לַשֶּׁבֶר, אוֹי לַצָּרָה, אוֹי לַמַּכְאוֹב, אוֹי, אוֹי!

שְׁנַיִם בְּיוֹם זֶה!

(המקוֹננוֹת עוֹזבוֹת את הבּימה; אביגיל נופלת על הדרגש ובוֹכה מרה כשֶפָּניה לוּטים בידיה. הפסקה. אביגיל מתעוררת פּתאם ומתפּרצת בבכי).

אביגיל.

אֲהָהּ, אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא! לָמָּה בְאַפְּךָ כֹה תְיַסְּרֵנִי?

מַה-פִּשְׁעִי לְפָנֶיךָ וּמַה חַטָּאתִי, כִּי כֹה תִרְדְּפֵנִי?

אבשׁלום.

שׁוּבִי, שׁוּבִי לִמְנוּחָתֵךְ, יְקָרָה! שֶׁבֶר גָּדוֹל הָשְׁבַּרְנוּ עָתָּה

אַךְ צַדִּיק הוּא אֲדֹנָי וְצֶדֶק מִשְׁפָּטוֹ –

לֹא אַתְּ אֲשֵׁמָה עַל יְלָדֵינוּ, לֹא אָתְּ!…

אביגיל.

הָהּ! שֶׁבֶר כָּזֶה לֹא הָשְׁבַּר אִישׁ, רַק אֲנִי בִלְבָד!

מִי שָׁמַע כָּזֹאת, כָּזֹאת מִי שָׁמַע, כִּי תְשַׁכֵּל אֵם

אֶת שְנֵי בָנֶיהָ – וְגַם-שְׁנֵיהֶם אַךְ בְּזֶה הַיּוֹם!

אֶת-הַבְּכוֹר טָרַף הֶחָתוּל, וְעַתָּה בָלְעָה הַבְּאֵר אֶת-הַקָּטָן,

כְּאִלּוּ דֶרֶךְ אַחֶרֶת לַהֲמִיתָם לֹא מָצָא בְכוֹר-הַשָּׂטָן!

אוֹי! שֶׁבֶר נוֹרָא כָזֶה כָּל-אֵם לָא הָשְׁבָּרָה,

רַק אוֹתִי – אַלְלַי! – רַק אוֹתִי הָאָסוֹן קָרָה!

אבשׁלום.

צַדִּיק אֲדֹנָי בְּמִשְׁפָּטוֹ וְעָלֵינוּ לִסְבֹּל בִּדְמָמָה!

אביגיל.

מַה פִּשְעִי וּמַה חַטָּאתִי? עַל-מַה-זֶּה וְלָמָּה?

אֶת-מִי תַגִּיד מִלִּים? אֵלֶּה הַצֹּאן מֶה חָטָאוּ?

אֵלֶּה שְׁנֵי הַכְּרוּבִים מַדּוּעַ-זֶה גָוָעוּ?

(היא נופלת על צוארו ובוכיה).

אבשׁלום.

אוֹי, רַב לָךְ, אֲבִיגַיִל, לֹא אֶעֱצֹר עוֹד כֹּחַ!

חִדְלִי אֵפוֹא בְחִצֵי-דְבָרַיִךְ אֶת לִבִּי פַלֵּחַ,

כִּי כְבָר אָנוּשׁ הוּא מֵחִצֵּי שַׁדַּי עַד-בְּלִי-דָי…

אֲנִי אֲנִי הֲסִבּוֹתִי בְּכָל אֲשֶׁר עָבַר עָלַיִךְ וְעָלָי!

צַר, אָמְנָם, צַר עַד-מָוֶת, כִּי נֶפֶש יְקָרָה כָמוֹךְ, אִישׁוֹנִי,

קָשֹׁר קָשְׁרָה אֶת-גּוֹרָלָהּ בְּגוֹרַל אִישׁ כֶּבֶד-עָוֹן כָּמוֹנִי,

אֲשֶׁר גָּנַב וּמָעַל מַעַל וּבָזָה שְׁבוּעָה.

כֵּן, הִנֵּה אֲנִי מִתְוַדֶּה לְפָנַיִךְ, הַנֶּאֱמָנָה וְהַצְּנוּעָה:

סִלְחִי לִי! כִּי לֹא לָךְ הוּא לִבִּי וְחֹם-הַנְּעוּרִים,

יַעַן וּבְיַעַן – לְאַחֶרֶת הֵם כְּבָר מְסוּרִים!

אביגיל.

מַה-זֶּה, אַבְשָׁלוֹם, אָזְנַי תִּשְמַעְנָה?

הַאִם מִתּוֹךְ-שֵׁנָה שְׂפָתֶיךָ תַּבַּעְנָה?

אבשׁלום.

לֹא מִתּוֹךְ-שֵׁנָה אֲדַבֵּרָה, לֹא בַחֲלוֹם!

זֶה שְׁנָתַיִם עָבְרוּ (עוֹד אֶזְכֹּר אֶת הַיּוֹם),

הָלֹךְ הָלַכְתִּי אָז עִם עַבְדִּי בַצִּיָּה

וּפָנַי מוּעָדוֹת אֶל בֵּיִתי, לִירוּשָׁלַיִם;

הַצִּמָּאוֹן עִנָּה כֹחִי… וְהִנֵּה בָאתִי עַד בְּאֵר-מַיִם,

וָאֵרֶא – לְחֶרְדָּתִי – וְהִנֵּה נַעֲרַה בְּפִיהָ.

הִיא תָעֲתָה בַמִּדְבָּר וַתָּבֹא עַד-הֲלוֹם –

וְלוּלֵא חַשְׁתִּי לְעֶזְרָתָה, כִּי עַתָּה צָלְלָה אֶל-הַתְּהוֹם.

וַיְהִי כִּי מְשִׁיתִיהָ – וַתְּצוּדֵנִי הַנַּעֲרָה בְיָפְיָהּ וַתִּקָּחֵנִי שְׁבִי

וְהִיא גַם-הִיא מָלְאָה רַחֲשֵׁי-תוֹדָה, כֹּי גְאַלְתִּיהָ מִשַּׁחַת.

וַנָּקָם וַנִּמְסֹר לְבָבֵינוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַנִּשָּׁבַע שְׁבוּעָה נִצַּחַת

וַנָּעַד לָנוּ עֵדִים שְנַיִם: פֶּרֶא-חָתוּל אֶחָד וְאֶת-הַבְּאֵר הַהִיא…

אביגיל.

אֵלִי! מַה-תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי?

אבשׁלום.

אוֹי, יַלְדוּת קַלַּת-דָּעַת, בַּחֲרוּת הוֹלְלָה וְשׁוֹבֵבָה,

הַשָּׂמָה דְבַשׁ לְרַעַל וּצְדָקָה לְתוֹעֵבָה!

כִּי שִׁכּוֹר מִן הַיַּיִן הַטּוֹב, מֵהֶמְיַת בַּת-צִיּוֹן הַנָּאוָה,

מִצַּהֲלַת הָמוֹן חוֹגֵג וּמִשִּׁירֵי הַבְּתוּלוֹת בַּכְּרָמִים –

נִמְשֹׁךְ נִמְשַׁכְתִּי אַחֲרֵי תַבְנִית גְּוִיָּתֵך הַמְחֻטָּבָה

וָאֶשְׁכַּח אֶת הַשְּׁבוּעָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לִפְנֵי שְׁנָתַיִם יָמִים…

וְהִנֵּה – רְאִי – לֹא יִסְלַח אֲדֹנָי לַאֲשֶׁר יִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר בִּשְׁמוֹ

כִּי שָׁלַח אֵלַי אֶת-עֵדָיו וַיַּזְכִּירֵנִי חַטָּאתִי!

עַתָּה מִנְעִי מִבְּכִי קוֹלֵךְ וְסִלְחִי לִי, יַקִּירָתִי!

(הוא אוֹחז בידה)

כִּי הַמּוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרֻחַם גַּם מֵאֵת אֲדֹנָי!

אביגיל (כשהיא נרתעת ממנו, במבוכה).

הִנֵּה כִּי-כֵן, שֶׁבֶר

עַל-שֶׁבֶר הָשְׁבַּרְתִּי!

שֶׁבֶר חָדָשׁ אֲשֶׁר לֹא קִוִּיתִי וְלֹא שִׁעַרְתִּי!

הִנֵּה כִּי-כֵן! הַאֻמְנָם? הַאַאֲמִין בְּךָ עַתָּה,

כִּי עוֹד לִפְנֵי דַעְתְּךָ אוֹתִי אֶת-לִבְּךָ לְאַחֶרֶת נָתַתָּ?!

נֶגֶד הָאַחֶרֶת חֵטְא לֹא-יְכֻפַּר חָטָאתָ!

וּלְנֶגְדִּי? הַאִם רַק חֶמְדַּת-לָצוֹן קַלָּה הָיָתָה?

וְעַתָּה חָפֹץ תַּחְפֹּץ חֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, מִיִּרְאָתְךָ נִקְמַת-שַׁדַּי –

וְאוּלָם שָׁבֵי-פֶשַׁע כָּמוֹךָ יֵשׁ לֵאלֹהִים לְמַדַּי!

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וְשַׂמְתָּ אֶל-לֵב, כִּי לֹא תִצְדַק גַּם-לְפָנָי!

כִּי רַק אַתָּה נוֹתַרְתָּ לִי בָעוֹלָם – רַק בְּךָ כָּל-מַעְיָנָי…

רַק אוֹתְךָ יָדַעְתִּי וְיוֹדַעַת וְאֵדַע לָעַד!

אֶת שְׁבִיב-הָאַהֲבָה הָרִאשׁוֹן הַלֹא אַתָּה הִצַּתָּ בִּי כִּי-יִיַקְד!…

וְזֶה שְׁנָתַיִם יָמִים אַתָּה מְלַבֶּה אוֹתוֹ לְלֶהָבָה,

עַד כִּי הִתְלַכְּדוּ לִבּוֹתֵינוּ בְּכוּר-הָאַהֲבָה

וַיִּהְיוּ לְאֶחָד, כְּאִלּוּ נִבְרְאוּ מֵאָז וּמֵעוֹלָם חֲטִיבָה נִצַּחַת!

וְעַתָּה תָשֹׁב וְתַפְרִיד בֵּין-הַדְּבֵקִים בְּפַעַם אַחַת?

הֲתוּכַל לִרְאוֹת בְּטַפְטֵף לִבִּי דָם וָאֵשׁ לְעֵינֶיךָ? –

לֹא, לֹא תוּכַל הַקְשִׁיחַ אֵלַי כָּכָה אֶת-לְבָבְךָ,

וְגַם לֹא בִמְהֵרָה יִפָּרְדוּ נֶפֶשׁ מִנֶּפֶשׁ וְלֵב מִלֵּב,

אֲשֶׁר אֵשׁ-הָאַהֲבָה דִבְּקָתַם וַאדֹנָי אָמַר לַדֶּבֶק טוֹב…

לֹא, אַבְשָׁלוֹם! בִּגְוִיוֹת-יְלָדֵינוּ הַמֵּתוֹת הִנְנִי נִשְׁבָּעָה,

כִּי אִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת-רוּחַ כַּאֲבִיגַיִל בַּנָּשִׁים לֹא תִמְצָאָה!

אבשׁלום.

הָהּ, יַקִּירָתִי! הַאֲמִינִי לִי גַם-הַאֲמִינִי, כִּי שִׁבְעִים וְשִבְעָה

קָשָה פְרִידָתֵנוּ עָלַי, מֵאֲשֶׁר עָלַיִךְ, חֲבִיבָה.

כִּי אָמְנָם מַה-טּוֹב לִי הִסְתּוֹפֵף אִתָּךְ יַחַד בְּצֵל מִקְדַּש-אַהֲבָתֵנוּ!

אֶפֶס, מַה-נּוֹרָא הוּא, אִם עַל גַּן-עֶדְנֵנוּ

יַאֲפִילוּ תָמִיד עֲנָנִים שֶׁל קְלָלָה שְׁחוֹרָה וְדוֹמֵמָה,

אֲשֶׁר יִשְׁאֲפוּ בְּכָל-רֶגַע לְהִתְפָּרֵץ בְּרַעַם-נָקָם וּמַשְׂטֵמָה,

וַאֲשֶׁר יְכַסּוּ מִמֶּנּוּ אֶת זֹהַר שְׁמֵי-הָאֹשֶׁר בְּכָל-יְמֵי-חַיֵּינוּ,

וְנֶאֱסַף גִּיל-הַשֶׁקֶט וְנֶעְדְּרָה הַשִּׂמְחָה מִכָּל-פִּנּוֹת-מִשְׁכָּנֵנוּ!

כִּי הֲלֹא הִיא, הָעֲזוּבָה, לֹא תֶחֱשֶׁה וְלֹא תֵדַע מַרְגּוֹעַ

עַד אִם כַּלּוֹתָהּ בָּנוּ כָּל-חִצֵּי-חֲמָתָהּ… וְאָמְנָם כְּבָר אֶשְׁמַע שָׁמוֹעַ

אֶת-קוֹלָהּ, קוֹל קוֹרֵא לַמִּשְפָּט, קוֹל אוֹמֵר נְקָמָה וּקְלָלָה –

וְכָל-עוֹד לֹא אֲכַפְּרָה פָנֶיהָ – תְּהִי שִׁמְחָתֵנוּ נִגְזָלָה!

אביגיל. (אחרי מחשבה קצרה),

לֵךְ! (בהחלט) לֵךְ!

(הוא מתכַּונן ללכת, אך היא מעכבתוֹ)

לֹא, אַבְשָׁלוֹם, לֹא תֵלֵךְ, לֹא תָהִין לָלֶכֶת מִפֹּה,

לֹא תָהִין לַעֲזֹב אֶת אֲבִיגַיִל אִשְׁתֶּךָ – לֹא!

אִם הִתְאַכְזַרְתָּ אֵלַי אָתָּה – הִנֵּה מֵרַחֲמִים עוֹד לֹא נוֹאָשְׁתִּי!

עוּרוּ, יְלָדַי הַקְּדוֹשִׁים, וְרִיבוּ רִיב אִמְּכֶם הַשּׁוֹמֵמָה!

קִרְאוּ לַאֲבִיכֶם וְיָשֹׁב וְאַל יַעַזְבֵנִי עַד-עוֹלָם בִּבָשְׁתִּי,

עֲנִיָּה מִכָּל-חֶמְדַּת-עֲלוּמַי, קְשַׁת-רוּחַ וְדוֹמֵמָה;

עוּרוּ וְהִתְעוֹרְרוּ עָלָיו! הַגִּישׁוּ עַצּוּמוֹתֵיכֶם!

אבשׁלום (משסע אותה בדברים).

רַב!

(נרעש מאֹד)

אֵלִי, אֵלִי! חַזְּקֵנִי-נָא וְאַמְּצֵנִי אַךְ הַפַּעַם,

לְמַעַן אוּכַל שְׂאֵת אֶת-הָעִנּוּיִים הָאֵל;

הַצִּיבֵנִי נָא כְמַטָּרָה תַּחַת מִטְרוֹת חִצֵּי-רַעַם

בְּיוֹם רַעַשׁ-מִלְחָמָה, בִּנְפוֹל חוֹמוֹת וָחֵל,

אַךְ אַל תְּנַסֵּנִי בְּמוֹ-אֵלֶּה… כִּי מִי גִבּוֹר בָּאָרֶץ

אֲשֶׂר יִשָּׂא יִסּוּרֵי-נַפְשׁוֹ וְלֹא יִפֹּל תַּחַת מַשָּׂאָם?

(הפסקה)

(במנוחה)

כֵּן, אֲנִי עֲכַרְתִּיכֶם וּבְשֶׁלִּי בָא הַזָּעַם!

וַאֲשֶׁר עַל-כֵּן אֶת-מִשְׁפָּטִי עָלַי אֲנִי אֶחֱרֹץ חָרֹץ…

מִפְלָט אַחֵר אָיִן! – רַב לָךְ, אֲבִיגַיִל! אֶת קוֹלֵך מִבְּכִי מִנְעִי!

וְאַתָּה, עֵט-בַּרְזֶל, קוּם וַחֲתֹם אֶת-גְּזַר-דִּינִי!…

(הוא מוֹציא בחפּזוֹן את חרבּוֹ ומתכַּון לדקוֹר את-עצמוֹ).

אביגיל (תוֹפשׂת בידוֹ).

עֲמֹד! אַל תִּשְׁלַח יָד! רְאֵה, חָפְשִׁי אַתָּה לְנַפְשֶׁךָ!…

אָנָּא סְלַח לִי, כִּי מֵרַרְתִּיךָ בְּאַהֲבָתִי אֵלֶיךָ!

דַּבֵּר דִּבַּרְתִּי לְמַעַן יִרְוַח לִי, כִּי צַר לִי, צָר

קָשָׁה עָלַי פְּרִידָתְךָ – וָאֶמְנָעֶךָ; אַךְ שַׁבְתִּי נִחַמְתִּי כְבָר…

רְאֵה, כִּי עַתָּה גָדְלָה אֵלֶיךָ אַהֲבָתִי שִׁבְעָתַיִם,

חֲיֵה, וְשָא מֵאִתִּי בְרָכָה, כִּי יִיטַב לְךָ בַּחַיִּים!

לֵךְ, כַּפֵּר אֶת פְּנֵי הָעֲזוּבָה וּמֵחַטָּאתְךָ טְהָר…

וְאוּלַי רְאוּיָה לְרַחֲמִים גַּם-הִיא, גַּם-עָלֶיהָ צָר! וַאֲנִי…

(היא נאנחת)

זֶה נִדְּרי אֲשֶׁר אֶדֹּר לְאֵל חָי:

לְבַלּוֹת כָּל-יָמַי אַךְ בִּתְפִלָּה וָצוֹם

בַּעֲדִי וּבַעַדְךָ וּבְעַד נִשְׁמוֹת יְלָדֵינוּ אֲשֶׁר נִקְטְפוּ בְלֹא-יוֹם

(בוֹכיה)

קוּם, אַבְשָלוֹם, וְלֵךְ בְּשֵׁם אֲדֹנָי!

(הם נופלים איש אל צוארי רעהו ובוכים, עד שלבסוף מתעורר אבשלום לבכית המקוננות ואז הוא יוצא לאַט).

אביגיל (כורעת על ברכּיה).

נִפְלָאִים דְּרָכֵיךָ, אֲדֹנָי, וּמִי יֵדָעֵם –

אַל לָאִישׁ הַעֲמֵק שְׁאֵלָה וּלְהִתְרָעֵם!

(היא מליטה את פניה ובוֹכיה. המקוֹננוֹת שבוֹת בשׁוֹררן שירן הקודם, נגשות אל אביגיל, אחת מהן חוֹגרת את אביגיל שק, ואז הן מוציאות אותה מן החדר לצד שמאל, כשהן שָׁרוֹת שיר-קינתן).

מחזה יא.

(תמוּנה זו דוֹמה לתמוּנה הראשונה של המערכה השלישית, אלא שנוֹספוּ עליה יְקוֹד-אֵשׁ על הארץ ועל-יד האש דבר-מה מתבשל בפָרוּר. מסביב לַיְקוֹד יוֹשבים רוֹעי בית-לחם; מהם מחַללים בחלילים ומהם שָׁרים שירים. הלילה – ליל ירח וכוכבים).

I

הרועים (שרים).

שָׁם זְאֵב, רְאוּ, / לֹא יִישָׁן,

כִּי רָעֵב הוּא / וְלֹא יִישָׁן.

לַגְּדִי הַתָּם, / בַּל-יִישָׁן,

הוּא אוֹרֵב שָׁם / וְלֹא יִישָׁן.

הוֹי, גְּדִי, עַל-מָה / לֹא תִישָׁן?

הֲתִירָא רָע / וְלֹא תִּישָׁן?

הֵן תִּרְאֶה, גְּדִי, – אַל תִּישָׁן! –

כִּי גַם-אֲנִי / לֹא אִישָׁן.

II

וְנָמֵר עַז / לֹא יִישָׁן,

בְּעָקְבָה יַעַשׂ / וְלֹא יִישָׁן:

הוּא עוֹצֵר קוֹל / וְלֹא יִישָׁן,

בְּאִישׁוֹן-לֵיל / לֹא יִישָׁן.

הַטָּלֶה חָת / וְלֹא יִישָׁן:

“הוֹי, עוּר מִשְּׁנָת, / אַל תִּישָׁן!”

כֹּה יִקְרָא לִי / וְלֹא יִישָׁן.

אַךְ עֵר אֲנִי / וְלֹא אִישָׁן.

III

גַּם אַרְיֵה עָז / לֹא יִישָׁן…

עַל כֹּחוֹ שָׂשׂ / וְלֹא יִישָׁן.

הוּא לוֹטֵשׁ עֵין: / אַל תִּישָׁן!

וְחוֹרֵק שֵׁן: / אַל תִּישָׁן!

הוֹי, שַׁחַץ עַז, / אַל תִּישָׁן!

כִּי אוֹרְךָ דַּעַת: / “אַל תִּישָׁן!”

שְׁמֹר וּזְכֹר – / אַל תִּישָׁן!

הָרוֹעֶה עֵר / וְלֹא יִישָׁן.

עובדיה.

הַשְׁמַעְתֶּם, אַחַי מַה-קָּרָה הַלַּיְלָה

אֶת פַּלְטִיאֵל שְׁכֵנֵנוּ?

עזריאל.

עַל-דְּבַר הַנָמֵר תְּדַבֵּר, אֲשֶׁר הֵקִים מְהוּמָה גְדוֹלָה בְּגִדְרוֹת-צֹאנוֹ?

עובדיה.

עָלָיו לִזְבֹּחַ עַתָּה זֶבַח-תּוֹדָה לַאדֹנָי

עַל הִנָּצְלוֹ מִמְּתַלְּעוֹת הַנָּמֵר – וַיִּשָּׁאֵר חָי,

כִּי לֹא בּוֹדֵד הָיָה הַנָּמֵר שָׁם,

כִּי-אִם עֲדַת נְמֵרִים רְעֵבִים וּצְמֵאִים לְדָם,

וְהוּא לְבַדּוֹ לֹא יָכוֹל לְהִתְיַצֵּב בִּפְנֵיהֶם.

אַךְ שָׁמוֹעַ שָׁמַעְנוּ קוֹל-צַעֲקָתוֹ הָרָם

וַנְּמַהֵר וַנִּדְרֹךְ קֶשֶׁת וַנּוֹר עֲלֵיהֶם;

מִקְצָתָם מְצָאוּם הַחִצִּים – וַיָּמוּתוּ,

וְהַנִּשְׁאָרִים נִבְהֲלוּ – וַיָּנוּסוּ.

עזריאל (מביט על-סביבוֹ).

הַס! רוֹאֶה אֲנִי, כִּי מֵרָחוֹק

מִתְנוֹעֵעַ דְּבַר-מָה.

עובדיה (מתבונן היטב).

אַךְ דִּמְיוֹן הוּא! אַךְ צֵל אַתָּה רוֹאֶה!

עזריאל.

לֹא! הַבִּיטוּ – הֵן נוֹעַ יִתְנוֹעֵעַ…

(הכל מתרוֹממים)

וְהוּא הוֹלֵךְ הֲלוֹם וּבָא! –

אחד.

כֶּן-הוּא, אַחַי! עַתָּה אַל תִּתְמַהְמָהוּ!

הָכִינוּ חֵץ וָקֶשֶׁת וֶהֱיוּ נְכוֹנִים!

(הכל מביטים לצד ימין).

עובדיה.

הוֹי, כְּסִילִים-אֱוִילִים! לָמָּה חֲרַדְתֶּם כָּל-הַחֲרָדָה?

אֶתְעָרֶב-נָא אִתְּכֶם, אִם לֹא בְנֵי-אָדָם הֵמָּה!

עזריאל.

טוֹב הַדָּבָר, אֶתְעָרֵב!

עובדיה.

הַשְׁלֵשׁ אֵפוֹא אֶת פָּרָתְךָ הָאֲדֻמָּה!

וְאִם אֲנַצַּח אָנֹכִי? הוֹ, אַחִים, קַיֵּמוּ!

אחד.

גַּם-אֲנִי רוֹאֶה אֲנָשִׁים – שְׁנַיִם הֵמָּה…

וּפְנֵיהֶם מוּעָדוֹת אֵלֵינוּ – הַבִּיטוּ!

עובדיה.

וּמַה-תֹּאמַר, עַזְרִיאֵל, עַתָּה? שָׂא-נָא עַיִן!

הָבָה הֲלוֹם אֶת-הַפָּרָה!

מחזה יב.

(אבשלוֹם ועבדו נכנסים מצד ימין).

אבשׁלום (משתּחוה).

אֲדֹנָי עִמָּכֶם, אַחַי, בְּנֵי אֱלֹהִים חַיִּים!

נוֹדֵד אָנֹכִי מֵעִיר יְרוּשָׁלַיִם,

עִבְרִי אֲנִי וּשְׁמִי אַבְשָׁלוֹם!

כֻּלם.

יְבָרֶכְךָ אֲדֹנָי, עוֹבֵר-אֹרַח! שָׁלוֹם!

אבשׁלום.

לְבֵית-לֶחֶם אֹחַז דַּרְכִּי! הַגִּידוּ-נָא, בָּרֵי-לֵבָב,

הַעוֹד רַב הַמֶּרְחָק שָׁמָּה?

עובדיה.

בָּרוּךְ תִּהְיֶה לַאדֹנָי! עוֹד הַמֶּרְחָק רָב!

בֵּין-כֹּה שְׁבָה אִתָּנוּ פֹה וְנוּחָה!

הֵן לַיְלָה עַתָּה, לֹא עֵת הֲלוֹךְ בִּדְרָכִים.

שְׁבָה אִתָּנוּ וּמָחָר נְבִיאֲךָ בֵּיתָה-לָחֶם,

וְעַתָּה אַל תָּשֵׁב פָּנֵינוּ וָאֱכֹל אִתָּנוּ מִן הָאֲרוּחָה!

צינגיטנג.

אֹכֶל, אֹכֶל, אִי!…

אבשׁלום.

הוּא עַבְדִּי הַפֶּרֶא, שׁוֹמְרִי הַנֶּאֱמָן וְהַשָּׂמֵחַ;

תְּנוּ לוֹ וִיבַשֵּׁל, כִּי יוֹדֵעַ הוּא לְהָכִין תַּבְשִׁיל –

מַעֲשֵׂה-רוֹקֵחַ.

(הרוֹעים מוֹרים לצינגיטנג על הַפָּרוּר אשר על-יד האש; הוּא קוֹפץ בשמחה, חוֹטף את הכף ובוחש בה את התבשיל, אך הוּא נצרב ונרתע בצעקה. אחרי הפסקה ממֻשכה פונה אבשלום אל הרועים).

אבשׁלום.

הִנֵּה אֶת אֲשֶׁר שָׁכַחְתִּי לִשְׁאָלְכֶם עַד-כֹּה:

הַיְדַעְתֶּם אִישׁ אֶחָד בְּבֵית-לֶחֶם וּמָנוֹחַ שְׁמוֹ?

עזריאל.

אֶת-מִי? אֶת-מָנוֹחַ? זֶה הַזָּקֵן? אוֹתוֹ יוֹדֵעַ עַתָּה אַף יוֹנֵק-שָׁדַיִם –

הֵן כָּל-הָעִיר תֵּהוֹם עַתָּה בִגְלָלוֹ!

אבשׁלום.

בְּשֶׁל-מָה?

עובדיה.

אוֹיָה! כִּי חֲמַת-אֱלֹהִים נִתְּכָה עָלָיו מִשָּׁמַיִם:

בַּת יְחִידָה הָיְתָה לוֹ…

אבשׁלום (בקֹצר-רוּח).

וּמָה? הַאִם מֵתָה?

עובדיה.

הָהּ! מִי-יִתֵּן וָמֵתָה! כִּי עַתָּה יָנוּחַ לָהּ שִׁבְעָתַיִם!

וְאוּלָם גָּדוֹל הַשֶּׁבֶר מְאֹד, כִּי עוֹדֶנָּה בַחַיִּים,

כִּי חָיֹה תִחְיֶה וְתִתְעַנֶּה, וְּתְעַנֶּה גַם אֶת-אָבִיהָ עִמָּהּ –

כִּי הִנֵּה דַעְתָּהּ נִטְרְפָה עָלֶיהָ: הִיא צֹוַחַת, בּוֹכִיָּה וְשָׁאוֹן מְקִימָה

מַכָּה אֶת-כָּל-הַקָּרֵב אֵלֶיהָ וְשׁוֹגָה כָל-הַיּוֹם בְּחָתוּל וּמַעְיָן,

וְעַד הַיּוֹם כָּל-רוֹפֵא, כָּל-מְלַחֵשׁ אֵין,

אֲשֶׁר מִמַּחֲלַת-שִׁגְעוֹנָהּ יַעֲלֶה לָהּ אֲרוּכָה…

אַתָּה רוֹעֵד? הַאִם דְּבָרַי אֵלֶּה כָּכָה הֶחֱרִידוּךָ?

אבשׁלום (בוֹכה).

אֲהָהּ, שׁוּלַמִּית הַנֶּאֱמָנָה וְהַכְּשֵׁרָה!

הֵן אֲנִי לְבַדִּי חָטָאתִי, בָּגַדְתִּי וּמָעַלְתִּי מָעַל –

וְלָמָה אֵפוֹא עַל נֶפֶשׁ זַכָּה כָמוֹךְ נִגְזְרָה הַגְּזֵרָה?

כֵּן, אֲנִי אֲנִי הָרָשָׁע, הֶעָרִיץ וּבֶן-הַבְּלִיָּעַל!

אֲהָהּ אֵלִי! הַמְעַט מִמְּךָ, כִּי יִסַּרְתַּנִי עַד-כֹּה?

הֲמִיתֵנִי-נָא, רַק אוֹתִי, כִּי אַךְ אֲנִי לְבַדִּי הֲרֵעוֹתִי עֲשֹׂה.

(כֻּלם מביטים עליו משתּוממים)

אוֹי לִי, בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, כִּי אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי!

(הוא מתנודד. הם אוחזים בו).

כֻּלם.

מֶה הָיָה לְךָ, נוֹדֵד אֻמְלָל, זֶה-פִּתְאֹם?

אבשׁלום (לנפשו).

הִנֵּה, כַּמָּה נְפָשׁוֹת נְקִיּוֹת סָבְלוּ בִגְלַל עֲוֹנִי!

חַכִּי, שׁוּלַמִּית! הִנְנִי חָשׁ עַתָּה לִכְרֹעַ לְפָנַיִךְ, הִנֵּנִי!

(הוא מתכַּון לרוץ, אך הם מעכּבים אותו).

עובדיה.

אַחֲלַי, אִישׁ-חֶסֶד! הַגִּידָה, עַל-מַה-זֶּה וְלָמָּה רוּחֲךָ כֹּה נִפְעָמָה?

אבשׁלום (במנוחה).

אֵין דָּבָר! יָכוֹל אֲנִי לְרַפְּאוֹתָהּ, כִּי רוֹפֵא הִנֵּנִי,

הַאִם לֹא תוּכְלוּ עַתָּה אֶל הַחוֹלָה הֲבִיאֵנִי?

עובדיה.

לֹא! לַיְלָה עַתָּה; הִיא יְשֵׁנָה וְאֵין לְהַחֲרִידָהּ!

לִינָה פֹה הַלַּיְלָה, וּמָחָר כְּאוֹר-בֹּקֶר אֵלֵךְ עִמְּךָ וְאַגִּידָה

אֶת הַבְּשׂוֹרָה. וְעַד-כֹּה וָכֹה

שְׁבָה אִתָּנוּ וְנוּחָה מִדַּרְכְּךָ פֹּה!

שְׁתֵה חָלָב טוֹב לְהָשִׁיב אֶת-נַפְשֶׁךָ,

וּשְׁמַע אֶת-שִׁירֵינוּ – וְסָר רוּחַ-הַתּוּגָה מֵעָלֶיךָ!

(הרוֹעים משתּטחים על הארץ מסביב לַיְקוֹד. אבשלום יושֵׁב בתוכם ושוֹתה חלב מן הפּך, אשר הגישׁ לוֹ אַחד הרוֹעים. צינגיטנג מוֹסיף לבַשל; כפעם-בפעם הוא נִכְוֶה וצֹוֵחַ ומבדח את הרוֹעים. אחדים מהם מחַללים בחלילים, ואחרים שָׁרים).

המקהלה.

יְקַד, יְקוֹד, בִּרְעָדָה,

רַצֵּד חַי וָעֵר,

הָאֶר-נָא עַד בֹּקֶר-אוֹר!

הָאִכָּר נָח בַּשָּׂדֶה,

הָרוֹעֶה – עַל יַד הַצֹּאן.

טוֹב לָאִישׁ עֲמֹל וָרוֹן.

I

אחד.

סְפוּ עֲצֵי-בָעֵר! –

לָכֵן נִתְפָּאֵר,

נָגִיל, נִרְקֹד בַּסָּךְ;

כִּי רוֹעֵי-צֹאן גַּם-הֵם

הָיוּ כָל בְּנֵי-שֵׁם –

נְרַנְּנָה, נִמְחָא כָף אָח מוּל אָח!

המקהלה.

יְקַד, יְקוֹד וגו'.

II

אחד.

מָה-רַעֲנָן הַכָּר,

מֶרְחָב, רֵיחַ-בָּר –

מַרְפֵּא הֵמָּה לַגֵּו!

אַךְ אֹפֶל בַּיִת-כְּלוּב

רָזוֹן הוּא לַגּוּף,

מַחֲנָק לָרוּחַ הוּא וּמַדְוֵה-לֵב.

המקהלה.

יְקַד, יְקוֹד וגו'.

III

אחד.

מִשְּׁאוֹן הַכְּרָךְ

בְּרַח-לְךָ, בְּרָח!

הַדְּאָגָה, הַחֶמְדָּה, הַשְּׁתִּי –

זֹאת תָּמֹץ לֵחַ-אִישׁ,

זֹאת תָּבִיא לוֹ אַךְ רִישׁ,

זֶה יַצְעִיד אֱלֵי שַׁחַת-בְּלִי!

המקהלה.

יְקַד, יְקוֹד וגו'.

(את הבית האחרון הם שרים כשחֶצים כבר ישֵׁנים. הם מרכּינים ראש ונרדמים, ואך קול החליל נשמע עוד כבת-קול. הירח שׁוֹקע בערפל. מצד אחד בּוֹקע ועוֹלה אוֹר הבֹּקר).

המסך נוֹפל לאט.

 

מערכה רביעית.

מחזה א.

(חדר פּשׁוט בבית-מנוֹח. על דרגש קטן שׁוכבת שוּלמית חוֹלנית ורפת-כּח. לפרקים מתפרצת מלבּהּ אנחה כבדה. סמוך לה על שֻׁלחן קטן עוֹמדת אבוקה דועכת ופזוּרוֹת “רפוּאוֹת” שוֹנוֹת. מנוֹח יוֹשב מראשוֹתיה ונוּגה ימחה את עיניו. הוא מרים את ידיו למרום ובוֹכה).

מנוֹח.

רְאֵה, אֲדֹנָי, עַל מִי עֶבְרָתְךָ כָּכָה נִתְּכָה!

רְאֵה, אֲדֹנָי, אֶת-מִי-זֶה תָבִיא בַמִּשְׁפָּט אִתְּךָ!

כִּי מָה אֱנוֹשׁ? אַךְ קֶצֶף-גַּל

הָאוֹבֵד חִישׁ בְּתוֹךְ הַתְּהוֹם!

וּמָה הֵם חַיָּיו? חֲלוֹם אַךְ קַל

הַגָּז מִיַּד עִם בּוֹא הַיּוֹם! –

רְאֵה, אֲדֹנָי, אֶת-עָנְיִי וּתְפִלָּתִי שְׁמָע!

אִם לְפַנֶיךָ חָטָאתִי – עֲוֹנִי שָׂא!

הָסֶר-נָא תִגְרַת יָדְךָ מֵעָלָי,

וְלֹא אוֹסִיף עוֹד חֲטֹא!…

אוֹי אֵלִי, אֵלִי! גָּדוֹל זַעַמְךָ מִנְּשׂא!…

(הפסקה).

שׁולמית (נאנחת).

אוֹי! – –

מָנוֹחַ.

אוֹי לִי וַאֲבוֹי! הַעוֹדָךְ, בִּתִּי, נִדְהָמָה?

מֶה הָיָה לָךְ? מַדּוּעַ לֹא תַגִּידִי לִי, שַׁלָּמָה?

שׁולמית.

הָבֵא מְעַט מִים קַרִים לִי, אָבִי!

כִּי יָבְשָׁה לְשׁוֹנִי וְאֵשׁ-הַצָּמָא בִּלְבָבִי.

מנוח. אָבל אֵיכָה-זֶה יְחִידִית אוֹתָךְ אַשְׁאִירָה?

שׁולמית.

לֹא תְאֻנֶּה כָל-רָעָה, אָבִי, אַל תִּירָא!

מנוח.

אִם-כֵּן, הַאוּכַל לִבְטֹחַ, כִּי תִשְׁקְטִי פֹה?

שׁולמית.

הֱיֵה בָטוּחַ! –

מנוח.

בָּטוּחַ? הִנְנִי הוֹלֵךְ! – אוֹי לְחַיַּי וַאֲבוֹי!

(הוֹלך)

מחזה ב.

שׁולמית (שׁוכבת לבדה ושרה בקול רפה מאֹד).

רְאֵה. אֲדֹנָי, עַל-מִי עֶבְרָתְךָ כָּכָה נִתְּכָה!

רְאֵה, אֲדֹנָי, אֶת-מִי-זֶה תָבִיא בַמִּשְׁפָּט אִתְּךָ!

(נאנחת)

כִּי מָה אֱנוֹשׁ? – אַךְ קֶצֶף-גַּל

הָאוֹבֵד חִישׁ בְּתוֹךְ הַתְּהוֹם!

וּמָה הֵם חַיָּיו? – חֲלוֹם אַךְ קַל

הַגָּז מִיַּד עִם בּוֹא הַיּוֹם!

(היא נאנחת וכוֹבשת בבכי את פּניה בכּר).

אבשׁלום (פוֹתח את החלוֹן מן-החוּץ ומביט אל-תוֹך החדר בתשוּקה).

הֲפֹה תָגוּר? הֲזֹאת הִיא – הָהּ אֵלִי! – הֲזֹאת?

מַה-שֻּׁנּוּ פָנֶיהָ!

(הוּא חפץ לדבּר בקוֹל רם, אך חוֹזר בו)

לֹא! עוֹד לֹא בָאָה הָעֵת!

כִּי בִיאָתִי-פִתְאֹם תַּכֶּה אוֹתָהּ בְּתִמָּהוֹן –

וִיבֻלַּע לָהּ! לְאַט לְאַט אֲעוֹרְרָהּ וּבְלִי-שָׁאוֹן…

אֶעֲמֹד פֹּה וְאַקְשִׁיב: בַּמָּה שָׁגֹה תִשְׁגֶּה וּמָה-תָּשִׂיחַ עִם-לְבָבָהּ…

הֲתִזְכֹּר, הַתִשְׂטֹם עוֹד אֶת-דּוֹדָהּ, אֲשֶׁר בָּגַד בָּהּ וַעֲזָבָהּ?

(הוּא מקשיב).

שׁוּלמית.

חֲלוֹם הוּא! – כֵּן! הַכֹּל עַל-סְבִיבִי כְּמוֹ-חוֹלֵם חֲלוֹם;

אֵין דּוֹרֵשׁ לְשִׁכְנִי, אֵין בָּא עַד-הֲלוֹם!

גֵּרַשְׁתִּי כָל-יוֹדְעַי בִּשְׁבוּעַת-שִׂפְתוֹתַי..

וְאָבִי אַךְ הֶבֶל הֵן יַרְבֶּה תְרוּפוֹתַי!

מַה-בֶּצַע בַּתְּרוּפוָת – וּכְאֵבִי לוֹ זָר!…

וּמַה-יּוֹעִיל לוֹ, לוּ גַם יָדַע עַל-מָה לִי כֹה צָר!…

גַּם עֶדְרִי, הִרְוַנִי כָל-יָמַי אַךְ נַחַת,

לֹא יוּכַל מֵעַתָּה אֶת-לִבִּי לָקַחַת.

כִּי אֶת-כֶּל-שֶׂה, הָרוֹעֶה בָהָר אוֹ בַגָּיְא,

רָאֹה אֶרְאֶה כְּחָתוּל הַמְיַלֵּל “מְיָאוֹ!”…

נִכְלַמְתִּי מֵעַתָּה עַל הָרִים עֲלוֹת,

פֶּן רָאֹה תִרְאֵנִי הַשֶּׁמֶשׁ בִּבְכוֹת,

פֶּן תִּמְצָא אֶת-עֵינִי עֲשֵׁשָׁה וְדוֹמְעָה –

וְשָׂחֲקָה-לָהּ שָׂחֹק וּפָנְתָה לִמְרוֹמָהּ!

גַּם חֹרֶשׁ-הַשַּׁלְוָה, שֶׁעָצַר הַנְּשִׁימָה

לְהַקְשִׁיב רַב קֶשֶׁב לְשִׁירָתִי הַנְּעִימָה,

הֵן יִפֶן לִי עֹרֶף – וִינוֹדֵד עָלֵיהוּ

כִּמְנָעֵר מֵעָלָיו אַנְחָתִי הַכֵּהָה…

אֵין שִׂמְחָה לְפָנָי! מָה אוּכַל עֲשׂה?

רַק קִינִים וְנֶהִי – כֹּה נִגְזַר עָלָי!

זֹאת נְגִינָתִי עַתָּה – שְׁמָעוּהָ אוֹ חֲדָלוּ!

בְּעֵינַי אֲנִי טוֹבָה הִיא, אַחֶרֶת לֹא אֶשְׁאָלָה.

(שרה)

"עֵדָה לָנוּ הַבְּאֵר

וְעֵד הֶחָתוּל בֵּינֵינוּ…"

אבשׁלום (מן-החוץ חוזר על המלה האחרונה ושר).

בֵּינֵינוּ…

שׁולמית (מקשׁיבה במנוּחה לבת-הקול ומדַבּרת שׂבעת-רצוֹן).

בַּת-הַקּוֹל! כֵּן, הִיא, רַק הִיא אֲחוֹתִי בְצָרָתִי וִיגוֹנִי,

אֲשֶׁר נִשְׁאֲרָה עוֹד כַּיּוֹם לְנַחֲמֵנִי.

(מוסיפה לשׁיר)

"אִם אֲנַחְנוּ נָפֵר

דִּבְרֵי זוּ שְׁבוּעָתֵנוּ…"

אבשׁלום (מן-החוץ).

שְׁבוּעָתֵנוּ…

שׁולמית (מטה אֹזן ומקשיבה).

שִׁירִי, בַּת-קוֹלִי, אַחֲרָי, לַוִּינִי בְשִׁירִי מְעָט

כִּי לְקוֹל דּוֹדִי דוֹמָה אָתְּ.

(היא מוֹסיפה לשׁיר)

“אֲשֶׁר אִם לֹא יָקִים מִשְּׁנֵינוּ דְבַר-פִּיו…”

אבשׁלום (מן החוּץ).

לֹא יָקִים דְּבַר-פִיו…

שׁולמית (שׂבעת-רצוֹן).

אָמְנָם, כְּקוֹל-דּוֹדִי הוּא, בַּד בְּבַד!

שִׁירִי-נָא, אֲחוֹתִי, בַּת-קוֹלִי, שִׁירִי עוֹד מְעַט!

(שרה)

"הֵם, מֵאֲשֶׁר הֵם שָׁם, (“שׁם!…”)

יִתְעוֹרְרוּ, צְמֵאֵי-דָם, (“צְמֵאֵי-דָם…”)

לִנְקָם נָקָם!"…

אבשׁלום (מן-החוץ בבכי).

כֵּן! לִנְקֹם נָקָם! הַנְּקָמָה הַמָּרָה

כְּבָר בָּאָה.

שׁולמית (מתעוררת נדהמה).

מָה? מַה-זֶּה אֶשְׁמָעָה?

הַאִם תַּרְמִית-אָזְנַיִם הִיא, דִּמְיוֹן-שָׁוְא?

(אחרי מחשבה קצרה)

אָכֵן שָׁמֹעַ שָׁמַעְתִּי “נְקָמָה!” מִפִּיו יוֹצְאָה.

לֹא, דּוֹדִי מַחְמַדִּי! לֹא-עוֹד נְקָמָה נַפְשִׁי רוֹצָה!

לוּ אַךְ בָּאתָ אֵלָי – כִּי עַתָּה רַב לִי, רָב!

מחזה ג.

(היא מתרוֹממת ממקוֹמה לגשת אל החלוֹן, אך באותה שעה מתנפּל צינגיטנג פּתאם לתוֹך זרועותיה).

צינגיטנג.

אִי, אִי, בְּתוּלָה! זֹאת כָּזֹאת – לֹא לֵךְ!

שׁולמית (משתוממת).

מָה? כִּמְדֻמֶּה, עַבְדּוֹ הוּא? – מַה פֵּשֶׁר הַחִזָּיוֹן?

(בגמגום)

אֵי– אֵי – אֵי – כָכָה בָּאתָ עַ – עַד-כֹּה?

וַ– אֲ – אֲ – אֲ – דוֹ – נֶיךָ אַ– אַ– אַיּוֹ?

צינגיטנג (מחַקה בעקימה).

אֶי – אֶי – אֶי–… כָכָה! לֹא יָכְלָה דַבֵּר!

(צוֹחק).

שׁולמית.

אֵיפֹה אֲדוֹנֶיךָ? מֵת? חַי? מָה?

צינגיטנג.

לָא! הַצֶּאֱצָא – הָם – בָּם– מֵת – שָׁם!

שׁולמית (נבהלה).

מָה? מֵת?…

מחזה ד.

אבשׁלום (מן-החוּץ).

לֹא, לֹא מֵת הוּא! חַי חַי הוּא כַיּוֹם

לְפָנָיִךְ!

(שולמית נוֹתנת קוֹל: “אוֹי!”).

אבשׁלום (נכנס).

רַחֲמִי אֶת הַמּוֹדֶה וְעוֹזֵב, אֲשֶׁר בָּא אֵלָיִךְ!

(הוּא נוֹפל על צוארה ובוֹכה. הפסקה).


צינגיטנג (בוֹכה גם-הוּא).

גַּם לִי, זֹאת – כָּזֹאת, עוֹד בְּתוּלָה, עוֹד!

אבשׁלום.

הֲנֶחֱלַשְׁתְּ? הֲנִדְהַמְתְּ? לֹא, לֹא מְשֻׁגָּעָה מְצָאתִיךְ הַפָּעַם!

שָׁמַעְתִּי אֶת-דְּבָרַיִךְ – כֻּלָּם דִּבְרֵי-טָעַם!

רַב לָךְ! אַל תִּבְכִּי עוֹד אַחֲרֵי רְאוֹתֵנוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ.

הַגִּידִי: הֲתִקְצְפִי עָלַי? הַחוֹלָה אַתְּ? רַב! מְחִי דִמְעָתֵךְ מֵעֵינֵךְ הַיְגֵעָה!

שׁולמית (בבכי).

לֹא, לֹא אֶקְצֹף עָלֶיךָ, גַּם לֹא חוֹלָה אֲנִי

(הפסקה).

הַאִם לֹא תַעַזְבֵנִי עוֹד? הֲתִשָּׁאֵר אִתִּי כָל-הַיָּמִים?

אבשׁלום.

שָׁלוֹם לָךְ, אַל תִּירְאִי, כִּי אִתָּךְ אֲנִי,

וְלָךְ אֲנִי עַד-עוֹלָם בֶּאֶמֶת וּבְתָמִים!

(הם מחבּקים זה את-זה. באותה שעה נכנס מצד-שׂמֹאל מנוֹח, כשהוא שקוּע במחשבות, ובידוֹ כד-מים).

מחזה ה.

מנוח.

הֵילִיכִי מַיִם, בִּתִּי!

צינגיטנג. (קוֹפץ אליו וחוֹטף מידוֹ את הכד).

מַיִם, מַיִם!

מנוח (נושׂא עינים נבהלות ושוֹאל).

מֶה הָיָה פֹה? מִי בָא הֵנָּה?

אבשׁלום (נגש אליו במנוחה).

אַתָּה הוּא הַזָּקֵן מָנוֹחַ אֶל-נְכוֹנָה?

רוֹפֵא אָנֹכִי. שָׁמַעְתִּי עַל-דְּבַר בִּתְּךָ וְאֵת אֲשֶׁר-קָרָה אוֹתָה,

וָאָבֹא הַיּוֹם לְרַפְּאוֹתָהּ.

מנוח.

אֹרֶךְ-יָמִים לְךָ עַל חֶפְצְךָ לְהוֹשִׁיעַ. וְאוּלָם

אֶת עֲמָלְךָ וְתַחְבּוּלוֹתֶיךָ יִשָּׂא הָרוּחַ כֻּלָּם.

כִּי הִנֵּה אֵין תְּרוּפָה בָעוֹלָם, אֲשֶׁר לֹא נִסִּיתִי אוֹתָהּ,

וְאֵין רוֹפֵא, אֲשֶׁר לֹא קְרָאתִיו לְרַפְּאוֹתָה –

לַשָּׁוְא!… אֲבָל – נַס-נָא גַם-אַתָּה, אִם יֵשׁ אֶת-נַפְשֶׁךָ,

אוּלַי יִשְׁלַח אֲדֹנָי אֶת-עֶזְרָתוֹ עַל-יָדֶךָ!

אבשלום.

בְּלַחַשׁ אֶרְפָּאֶנָּה. תְּרוּפָה חֲדָשָׁה הִיא, מִקָּרוֹב בָּאָה,

וְעַל-שְׂכָרִי אָבֹא רַק אַחֲרֵי אֲשֶׁר אֶרְפָּאָהּ.

יוֹדֵעַ אָנֹכִי, כִּי לֹא תִמְנַע מִמֶּנִּי כָל-מְאוּמָה,

בִּרְאוֹתְךָ אֶת-בִּתְּךָ לְפֶתַע חֲזָקָה וַחֲלוּמָה;

אַתָּה רַק הַחֲשֵׁה, וּמִמְּקוֹמְךָ הוֹאִילָה

וּשְׁמַע, אֵיךְ תַּעֲנֶה אַחֲרַי כָּל-מִלָּה.

(אבשׁלום מתחיל לשיר את השבוּעה, ושולמית עונה אחריו כל-מלה. כשמגיעים הם עד הַדּוּאֶט “ואולם לא תהיה עד-נצח כזאת”, הם מחבּקים זה את-זה וכך הם נשארים עד סוף הַדּוּאֶט. הפסקה).

צינגיטנג (אל מנוֹח).

גַּם לִי זֹאת – כָּזֹאת!

מנוֹח.

הֶאָח! כִּי מָה רָאִיתִי! הַאַף אֻמְנָם, בִּתִּי, נִרְפֵּאת?

(מתעורר)

הַגִּידִי אֵפוֹא, מִי הוּא הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל וּמַה-שְּׂכָרוֹ כָעֵת?

שׁולמית.

הוּא הָאִישׁ, אֲשֶׁר בְּשֶׁלּוֹ הֻכֵּיתִי

וַאֲשֶׁר שָׁגִיתִי כָל-הַיָּמִים בְּחָתוּל וּבְאֵר. זֶה פִּתְרוֹן הָרָז.

בְּעָרְמָה עָשִׂיתִי, לְמַעַן גָּרֵשׁ כָּל-בָּחוּר מִבֵּיתִי –

יַעַן כִּי לוֹ נִשְׁבַּעְתִּי שְׁבוּעַת-אֹמֶן וְלוֹ אֲנִי מֵאָז!

אבשׁלום.

וַאֲנִי – מָה הַגְּמוּל אֲשֶׁר אֶשְׁאַל מִיָּדֶךָ,

כִּי הֵן לֹא יִשְׂפֹּק לְךָ כָּל-רְכוּשֶׁךָ,

לוּ הוֹאַלְתִּי לְבַקֵּשׁ שָׂכָר לְפִי-הַמְּלָאכָה.

אוּלָם יְהִי לָךְ אֲשֶׁר-לָךְ – לָנוּ תֵן אַךְ אֶת-הַבְּרָכָה!

מנוח.

מְעַטָּה הִיא בִרְכָתִי עַתָּה וְדַלָּה –

אַחֲרֵי הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַכְכֶם אֲדֹנָי מֵאָז;

וְעַתָּה אַל נִתְמַהְמַהּ, יָקָר רֶגַע מִפָּז,

וְלִירוּשָׁלַיִם עִיר-הַקֹּדֶשׁ עָלֹה נַעֲלֶה,

לְהַקְרִיב שָׁמָּה אִישׁ אִישׁ אֶת-קָרְבָּנוֹ:

אֲנִי – לְהָקִים אֶת-נִדְרִי, וְאַתֶּם בַּעַדְכֶם, בָּנָי!

וְהֵן גַּם חַג לָנוּ וְטוֹב אֵפוֹא בְאַחַת

לַעֲשׂוֹת גַּם אֶת-חֻפַּתְכֶם בְּשָׁעָה מֻצְלַחַת.

(הוא נושק אוֹתם. צינגיטנג עושה ככה גם-הוא).

צינגיטנג.

גַּם לִי בְתוּלָה, גַּם לִי שְׁקָה! אִי!

אבשׁלום.

תֵּת, תֵּת! וְכָעֵת בְּמָחוֹל צֵא, אִי!

(הם שרים קְוַרְטֵט)

מָה אָשִׁיבָה עַתָּה לַאדֹנָי

עַל-כָּל-תַּגְמוּלוֹ זֶה עָלָי?

עֵת נוֹאַשְׁתִּי: אֵין לִי כֹל –

שָׁלַח לִי עֶזְרָתוֹ אֵל.

פִּתְאֹם יָקְרוּ חַיֵּינוּ שׁוּב,

כְּמוֹ הִתְחַלְנוּ פְרוֹחַ וָנוּב –

שָׁב הַשָּׂשׂוֹן לִמְעוֹנֵנוּ הַיּוֹם.

צַו-נָא, אֵל, אֶת-הַבְּרָכָה מִשְׁמֵי-רוֹם!

(בשעת-שׁירתם חוֹטף צינגיטנג את התֹּף ומתחיל לתוֹפף ולרקוֹד. כֻּלם יוֹצאים).

המסך השני נופל.

מחזה ו.

(המוּסיקה מנַגנת שיר-תהלוּכה. באמצע היא מפסיקה, יען כי מאחורי המסך נשמע שיר-מקהלה),

מְחַל-נָא, אֵל, כָּל-חֵטְא! כָּל-עָוֹן שָׂא

לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בָּא

בִּתְפִלָּה וּבְדִמְעוֹת-חֹם

לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַהֲדֹם.

הכֹּהן.

כִּי אֶקְרָא שֵׁם אֱלֹהִים-אֲדֹנָי,

גַּדְּלוּ אִתִּי יַחְדָּו וּנְדוֹמְמָה שְמוֹ!

שִׁירוּ כֻלְּכֶם כֹּה:

בָּרוּךְ וּמְהֻלָּל שְׁמוֹ!

(המקהלה חוֹזרת על הַסּוֹלוֹ; המוּסיקה מנַגנת שוב שירת-תהלוכה).

מחזה ז.

(המסך השני מתרוֹמם. נראות שלשׁ העזרות של בית-המקדש. בעֻמקוֹ נראים: מנוֹרה דוֹלקת, שלחן מצֻפּה-זהב ועליו לחם-הפּנים. לפני המסך של קֹדש-הקדשים תלוי נר-התמיד. באמצע, על-יד המזבח, אשר אשׁ-המערכה יוֹקדת עליו, עוֹמד הכּהן הגדול ואֵזוֹב בידוֹ. מסביב לוֹ עוֹמדים כּהנים וּלוִיִם עם כּלי-זמר, ופרחי-כהֻנָּה ובידיהם פַּכֵּי-זהב. הלאה, בעזרה אשר לפני הבּימה, עוֹמדים בני-ישׂראל ובידיהם דגלים, אבוקות, אתרוגים ולוּלבים. בַּתָּוֶךְ זוֹרק הכיור מים. העמודים הם של שיש וחִשוקיהם זהב וקלעים מְגֻוָּנִים. בהתרומם המסך, מוסיפה המקהלה לשיר).

קָרְבָּנוֹת הֵן הִקְרַבְנוּ לְךָ, אֵל-רוֹם,

בִּתְשׁוּבָה אָנוּ שָׁבִים בְּזֶה הַיּוֹם.

אֶת תְּפִלָּתֵנוּ שְׁמָע,

כָּל-עָוֹן שָׂא!

כִּי אֶקְרָא שֵׁם אֱלֹהִים-אֲדֹנָי,

שִׁירוּ כֻלְּכֶם כֹּה:

בָּרוּךְ וּמְהֻלָּל שְׁמוֹ.

מחזה ח.

(המקהלה חוזרת על הסוֹלוֹ. הַלְוִיִּם גוֹמרים את מחוֹלם. נכנסים מנוח, אבשׁלום ושולמית, כשהם לבושים בגדי-חג. אבשׁלום כורע אצל המזבּח מצד-ימין, ושולמית כוֹרעת מצד-שׂמאֹל. הכהן מניח את ידיו עליהם ומברכם).

הכהן.

הָאֵל אֲשֶׁר בֵּרַךְ אֶת אֲבוֹתֵינוּ תָמִיד,

הוּא יְבָרֵךְ זוּג-הַדְּבֵקִים זֶה הֶחָמוּד.

יִשְׁפֹּת לָמוֹ, יִשְׁלַח לָמוֹ אֵל מִשְּׁמֵי-הָרוֹם

רֹב בְּרָכָה וְהַצְלָחָה תָמִיד מִדֵּי-יוֹם!

מקהלת ילדים.

מַזָּל טוֹב, מַזָּל, מַזָּל טוֹב!

רֹב בְּרָכָה וְהַצְלָחָה תָמִיד מִדֵּי-יוֹם!

(המקהלה גוֹמרת לשיר. אבשלום ושולמית קמים מכרוֹע על ברכּיהם. מנוח אוחז בידיהם ומקיף אותם סביב למזבּח. כל התהלוכה, הכהנים, הַלְוִיִּם והקהל עם דליהם מקייפים את המזבח דרך העמוּדים ושרים כֻּלם בקול רם ועליז:)

פִּצְחוּ שִׁיר!

כַּדָּל כַּגְּבִיר!

פִּצְחוּ כֻלְּכֶם יַחַד, פִּצְחוּ רוֹן –

פִּצְחוּ שִׁיר!

כַּדָּל כַּגְּבִיר!

כִּי מִי כַאדֹנָי רַב-אוֹן?

יַחַד כָּל-יִשְׂרָאֵל נְרַנֵּנָה,

הֵן כָּל-פְּשָׁעֵינוּ אֲדֹנָי מָחָה כָעָב…

לְקַדֵּם בֹּאוּ-נָא, לְקַדֵּם חַגֵּנוּ:

גִּיל, שִׁיר, רוֹן, שׂוֹש מָשׂוֹשׂ רָב!

כְּבָר אִישׁ אִישׁ שָׁפַךְ מְצוּקָתוֹ

זוּ, זוּ, זוּ אֲשֶׁר בְּלִבָּתוֹ.

אֶת-תְּפִלָּתֵנוּ הֵן כְּבָר שָׁמַע אֲדֹנָי –

נָשִׁיר שִׁיר-תּוֹדָה, נָשִׁיר יַחַד לוֹ,

יַחַד נָשִׁיר

בְּלֵבָב זַךְ, יָשָׁר!

יְהִי מְבֹרָךְ שֵׁם הָאֵל-יָהּ!

כָּל-הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, הַלְלוּיָהּ!

המסך נופל לאט.

 

בסוף הספר

כבר יצאו לאור שלשה נומרים מתוי הנגינה, היינו:

א) “צמוקים עם שקדים”,

ב) “מדי שבת, יום-טוב וראש חדש”,

ג) “התועה במדבר”.

יתר הנומרים מהחזין “שולמית” נמסרו לדפוס ובקרוב יצאו לאור.

להשיג בכל במה"ס בורשה.

גם אצל המו“ל ע”פ האדריסה:

פ. קנטורוביץ, ורשה מרונסקה 2 №


  1. אע“פ ששיר זה אינו ענין לכאן, מ”מ נתתי לו מקום פה, מפני שנתחבב מאד על העם.  ↩

  2. טקסט במקור אינו ברור. כנראה עַרְשְׂךָ . הערת פב"י.  ↩