הבוקר, במפתיע, חשתי שמעט מכוחותי הישנים שבים אלי. השפעת התרופות נחלשה קצת, והטשטוש הקל, המלווה סחרחורת תוזזנית הרפה ממני. מחוזק ניגשתי אל ארון הספרים. משכתי מתוכו ספרים דחוקים והסרתי מעליהם את האבק. לבסוף נשארתי מותש עם קפקא בידי. כבר זמן רב שלא פקדתי את כתביו. אבל בשבועות האחרונים הוא שב ועלה בזיכרוני. והנהו שוב בידי, בכריכה הקשה, בפורמט הקטן, בעברית היצוקה והמיושנת של ישורון קשת. בדפוס בלט גבשושי.
רק לפני כמה ימים שמעתי את המשורר הצ’כי המפורסם, שעתיד גם לבקר בארץ, אֵיך הגה את שמו של קפקא. קפקו, הוא אמר וחזר ואמר, קפקו. ולפתע נשמע לי השם הזה, דווקא כהגייתו הזרה נכון פי שבע. מדויק פי אלף. הרי זה שינוי עצום. אני עוצם את עיני ומהדהד לעצמי בקולו: קפקו או קפקא, קפקא מול קפקו. כשהמשורר הצ’כי זימר את שמו בלשונו הסלאבית המלעילית, שמעתי כאילו הוא אומר: יוסף ק. ובעצם יוספ קו. יוסקו, יושקו, יוסקוף.
השם נשמע לי מוכר נורא, מודע משנים, ממש כמו שהיה מודפס בגיליונות סידור העבודה שבקיבוץ. אותם גיליונות בריסטול ענקיים, המסרבים להתקפל, ומפילים בכובדם את הנעצים הקטנים המצמידים אותם אל לוח העץ המחורר. יוסק.ק. יושקו קו’ף. והנה כמה קל להטות את השם. וכבר מתקבל קפקו, שהמהדרים מדפיסים אותו קפקוא. כלומר יש לקרוא כך ולא אחרת. שתיכנס התנועה האחרונה לתוך העיצור הסופי. אבל הסיומת חשוב שתהיה דמויית עברית ולא סלאבית מערבית. קפקוא, שאם אתה מאוד רוצה אתה קורא קפקא. ואם אתה רוצה אתה שומע קפקו. שם מרשרש שעושה אותו כאחד האדם. קרוב פתאום. עד שמעצמי אני טועה ואומר: יוסף קפקא. על שם גיבורו בעל השם המשונה. ופרנץ הקטן נשכח ממני לגמרי.
ובכן אני ניצב לפני ארון הספרים, המדיף ריח של עץ טחוב. קפקו בידי ואני מנסח במחשבתי מכתב לאב. עוד גרסה של המכתב לאב שלא תתפרסם לעולם. הפרוזה שלו, פרוזת הדילוגים המפתיעה שלו משגעת אותי. לפעמים היא נדמית לי כמעוף מתוזז של חרק המקיף בשבעים מעגלי זהירות את הפרח הפתוח. ולפעמים בורק בה משפטו של המשורר על חרדתו של הנסוג מגשת. כן, מין כתיבה של נסיגה של חשש מגישה ישירה. הנה התגבר והתאמץ ופלט משפט ישיר ומהיר. וכבר אני מצפה שבעקבות הפריצה הזו, בגזרה הצרה שלו כמובן, אין הוא יודע מהן פריצות רחבות בין הדפים, ישעטו ויבואו אוגדות ההשתלטות. להרחבת הפריצה ולניקוי המאחזים. להקמת ראש הגשר. אבל לא. לא אצלו. כי מייד הוא נסוג לאחוריו. אל המחסה הבטוח של המשפט הקודם. ומשם יצא אולי שוב, בהסתר, וינסה שוב להגיע. פרוזה השוללת את עצמה. משפטים הכולאים עצמם בתוך גדרי איסורים שונים ומשונים. כמעט כמו שלימדוני בצבא לפני המון שנים. רגל בקרקע ורגל באוויר. בעוד כוח הרתק נמצא על גבעה שליטה, מגשש כוח ההלם להפתיע את האויב המחופר. ואולי גם זו אינה הגדרה מדויקת דיה. אבל מה לדיוק ולספרות?
צעד קדימה ושני צעדים אחורנית. כך הוא בונה את התקדמותו. אני מהלך לפני ארון הספרים. ספרו של קפקו בידי, וכבר הוא פתוח לפני עיני. אנחנו כותבים את המכתב לאב. משפטים רצים לפנים כפופים, מיוראים, מבקשי מחסה. פסקאות נועזות שוטפות פתאום בעוז רוח לא מוסבר ועמודים שלמים נהדפים קדימה. החומר הכתוב נע כולו לפנים, כמסה שחורת-אותיות. בחזית רחבה, תוך תנועה למגע תוקפני ואלים. עד שפחד מוזר של טביעה בתוך העיסה השחורה מקפיץ את לבי לשנייה קצרה. אבל אין לי ממה לחשוש. הצעד הראשון לפנים כבר נעשה. עכשיו הכול נעצר, משתהה, חוקר על סביבותיו, כאילו יצא קפקו עצמו מתוך הכתוב, משקיף על סביבותיו ואומר לעצמו ההתקדמות מהירה מדי. יש לבלום את הגייסות המתפרצים. וכבר הוא מתכנן את מהלכיו הבאים, צעד כפול לאחור. ואני שוב מוטל הרחק מלב הפצע הפתוח.
טוב, אחרי ההקדמות אנחנו מתייצבים שנינו בפני האב. יש כאן אי-בהירות מסוימת. אבל אני איני ממהר להחווירה. בפני איזה אב אנחנו מתייצבים? בפני אביו של פרנצי הקטן והנפחד, המטיל את המכתב לתיבה וממהר להימלט? או שאיש-איש מאתנו מתייצב בפני אביו, ושם בכפו את מכתבו?
אני תוהה לפעמים אם טרח אביו וקרא בכלל את מכתבו. שהרי לפי מה שניתן לצייר ייתכן שראה את הנייר ואמר: טוב-טוב, שימו אותו על שולחן הלילה שלי בחדר השינה. אני כבר אקרא בו כשאתפנה. ועד היום לא התפנה ולא קרא.
ופראג, העיר המסתתרת בתוך סיפוריו של קפקו הרי לא נחרבה במלחמה הגדולה. הבית ניצב על עמדו. הנהר זורם. והגשרים הישנים עודם מתוחים מעליו. כלומר יכול היה האיש הקפדן ליטול את מכתבו של בנו, לקרוא בו רק שורות אחדות, לירוק על הרצפה כמו שירקו אז: טפו טפו טפו. ואחר-כך לשאול מעבר למשקפיו הנשמטים את האם האהובה והנכנעת: תגידי, מה הוא רוצה ממני בעצם, הרוצח הקטן שלך? הכול מתבהר לפתע. תעלומותיו נפתרות, וקפקא הצעיר והבריא שנועדו לו חיי מתושלח, היה מתנפל אל המים הקרירים של הנהר. וכעדות חבריו שעמדו שם, ראו וזכרו, היה חוצה את הנהר בשחייה מהירה. ובערב, בשבתו רענן ושופע און גופני היה מפעיל על גיבורי הנייר שלו את הטקטיקה המדהימה שפיתח. צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורנית.
היכול משפט הפתיחה לשלול את כל המשפטים שיבואו אחריו? איך ניתן לחסום ולפתוח שבעה פתחים בפסקה אחת? להיכן עוד אפשר לגלגל את הילד הנרעד החומק מאימת אביו? ממש כמו אותו הילד, חבר ילדותי, ששבר פעם בשוגג את מפתח דירת הוריו. זה היה בשיכון החדש, הלולאה נשמטה על הרצפה, והפותחן השבור נשאר תקוע בתוך חור המנעול. מזיע כולו מחרדה טרח לחלוץ את השבר מתוך הדלת. וכשהצליח לאחר שעה ארוכה הרעיד בכל גופו. הוא הניח את המפתח השבור למרגלות הדלת. כאילו נשמט מעצמו, נחבט ברצפה ונשבר. אפילו את הסדק שניסה לאחות ברוקו, אי-אפשר היה לראות. הוא זחל אל הגינה שבמורד הדשא ורבץ באפלת השיחים עד ששבו הוריו מן העבודה. ורק כשהחשיך לגמרי העז לצאת ולהשית עצמו כמי ששב מנסיעה רחוקה. בהעדרו נמצאה על המרפסת גופת המפתח השחוט. אבל היה חשד כבד באוויר.
כלומר אינני הוזה כשאני מעלה את זיכרונות? ואין גבולות לפחד מפני זעמו של האב. וגם בקיבוץ הקטן צופה ילד באימה באביו הנרגז, השב אל החדר לאחר יום העבודה הארוך. בועט במפתח השבור וגוער באשתו, שהיא כזכור אצל קפקו האם האהובה: טפו טפו טפו, הוא יורק, אז מה, מה הוא שוב עולל ה’תכשיט' היקר שלך? אולי כדאי שנסלק אותו שוב מן החדר לכמה ימים? אולי ילמד הפעם איך להתנהג? על מיטתי בבית החולים ערכתי כמה וכמה מכתבים לאב. היובש והריחוק משכו אותי. האפשרות להיחבא מעברו האחר של הכתוב. שלא כמו בסיפורים ובשירים שכתבתי לאורך השנים. הגעגועים החשופים עושים שמות בכתובים. הרגשות מקלקלים, אפשר היה לחוש בצער ואפילו בחרטה. בכל מקום חשוב בחיי, בכל צומת, מצאתי את עצמי מולו, עורך אליו את דברי על נייר מכתבים. מצד אחד שמחתי שלא עבר את המלחמות הקשות, את הדאגות הנוראות לשלום בניו. ומצד שני הצטערתי שלא קרא את עבודותי, ושלא ראה את הילדים בצמיחתם. נזכרתי במחלתו האחרונה. בביקורי האחרון בבית החולים. הכול שב אלי במפתיע. הריחות החריפים, הקולות המבוהלים והחרדה המשתקת.
תן לי עוד עשר שנים, התחננתי. לפחות שאגיע לגילו כשהסתלק מאתנו. ניהלתי משא ומתן נרגש עם הממונה על חלוקת השנים. לא התביישתי לערב גם את דמעותי. זכרתי את פניו המחמירים כשתמו ימי עונשי והורשיתי לשוב אל החדר. הצטערתי מאוד כשהלך לעולמו והתאבלתי עליו זמן ארוך. ותהיתי איך היה נוהג קפקו, כותב המכתב ההוא. אילו צריך היה לקרוא מספד טרי ואמתי על קבר אביו, בעת סתימת הגולל.
מי, קפקו? הוא בדרכו המשוגעת היה מחולל נשף לילי מטורף, ובו היה משחרר את בני-ביתו מעולו של אב עריץ. אפשר ובצעדו לפנים היה פורץ במונולוג משכר, שעיקרו טעם היציאה לחופשי. אבל מייד היה נבהל, פרנצי הקטן היה נעור, ובשני צעדים לאחוריו היה מתנפל בגעגועים צורבים על זכרו האהוב. על ימי ילדותו המאושרים עם אביו, על שמחה פשוטה ושקטה של בית-משפחה חמים בחורף אירופי גשום וקר.
ולבסוף, כדרכו הנפתלת, היה רוקק טפו טפו טפו, ונוזף באמו ובאחותו, כדי שיבינו סוף-סוף הנשים קצרות הדעת הללו, האהובות הפתיות הללו, את מי הן צריכות לשרת מעתה והלאה בשארית חייהן.