לוגו
טוֹוֶה הגוֹרָלוֹת
מיקום ביצירה:
0%

 

א.

ועוד באותו הלילה, שהיה ליל שבת, צריך הייתי להחליט בדחיפות החלטה קשה. האם להיענות להזמנתו של ידידי, עַמִי אֲבִירָם, ולנסוע עימו ועם שתי המורות לאֵילת. או שאדחה את הצעתו. ואוותר על ההרפתקה המושכת ועל נסיעת התענוגות. תירוצים באמת שלא חסרו לי. ואפילו תירוצים טובים ואמינים. כבר כמעט שלושה שבועות שלא יצאתי לחופשה. ולא ראיתי את בנֵי משפחתי הקטנה. אישתי ודאי כבר נתקפה בדאגה. שלא לדבר על אימי. הילדים הקטנים אינם נחשבים כאן. ועמי רק יצחק לי אם אדבר בשמם. וגם הצטברה אצלי כביסת חיילים רבה. ומדים שנקרעו והם זקוקים לתיקון דחוף. ובכלל כבר הגיע הזמן שאחליף את ציודי האישי שהתבלה בחדש. לכל אלה אוכל לדאוג רק אם אקבל חופשת שבת ארוכה, ואסע לביתי. וכבר טפחתי על כתפו של עמי ידידי ואמרתי לו תודה, עמי. באמת יפה שחשבת עלי. אבל לנסיעה המטורפת שלך לאילת תמצא לך בבקשה שותף אחר. אני נוסע הביתה.

ורק לאחר ימים כשחזר ממסע התענוגות והסתגר אתי בקרון-המגורים שלנו, נודע לי שבעצם כמעט ולא שהו באילת. כי כשהגיעו אל העיר ביקשה אחת המורות להמשיך ולהדרים לסיני. בחייה לא ביקרה דרומה לאילת. ועמי נתפש לנדיבות משונה ואמר למה לא? מי רודף אחרינו? אפשר להמשיך לנוּוֵיבַּע. ואפילו לדַהַבּ הרחוקה. ובאמת המשיכו בנסיעתם, לא עצרו באילת וירדו לחוף דַהַבּ. אלא שבאמצע הדרך התקלקלה המכונית והם לא רצו להסתכן ופנו חזרה לנוּוֵיבַּע.

ואת שלושת ימי-הזהב עשו בתוך החול החמים של נוּוֵיבַּע. התגלגלו אל הים הירקרק ושבו אל החוף. ולבסוף מרוב ריצה אל המים וחזרה פשטו את בגדי הים שלהם והתרוצצו עירומים כילדים. ואפילו הבדואים שחלפו שם רכובים על גמליהם לא הרתיעו אותם ממשובתם.

עמי אחז בכתפי מרוב התרגשות ואמר, איך שאתה היית נהנה שם. כל הצער שאתה טבול בו היה נשטף ממך. כל שירי הזכרון העצובים הללו שאתה מפרסם בעתונים היו נמחקים למגע החול המלטף. היית מתפנה סוף סוף לצד המשמח של החיים, שנאטמת לו מאז הקרבות. היית משיר מעליך את הרצינות שמכבידה עליך כל כך. והיית מפסיק את החקירות המטופשות שלך. איפה היה הגנרל ההוא ביום שהתחילה המלחמה? ואיפה היה האלוף ההוא ביום שתקפו הסורים את רמת הגולן?

היית פורח שם מחדש על החול הרך. היית שוכח את מאות השמות שאספת מהעתונים. אתה יודע, בלילות אפילו לא התכסינו. ושכבנו כל כך קרובים ארבעתנו. והבחורות הפתיעו אותי לטובה והיו נורא נחמדות ונוחות. ואולי אפילו מאושרות.

אני ישבתי על הדרגש בקרון וסירבתי לכל פתוייו. הוא כרכר סביבי והשקה אותי בקפה משובח. ואחר מזג לי מהקוניאק שהיה חביב עלי. והחניף לי באלף דרכים. הוא לא היה בחור טפש. ומידה נאה של פקחות בנוהגו עם אנשים הבחנתי בו עוד מראשית הקרבות. הרגשתי עצמי ממש כמו ילד סרבן. מבעט ברגלי לכל העברים. זורק את ידי לפנים ולאחור, מתפקע מתשוקה להיעתר לפיתוי המתוק שלפני. אבל פי זועק לא, לא רוצה. לא הייתי מסוגל להיענות לו למרות שרציתי בכך מאד מאד. ומה לא הציע לי באותו הלילה? הנסיעה תערך במכוניתו הפרטית. השהיה במלון וכל הוצאות הדרך על חשבונו. ואני לא אצטרך לשלם פרוטה אחת מכיסי. ומה בסך הכול הוא מבקש ממני? שאארח לחברה למורה השנייה. רִינָה או דִינָה, כבר אינני זוכר את שמה. מצידו שלא אגע בה אפילו באצבע קטנה. מצידו שאשב ואקרא עימה כל הזמן בספרי שירה. העיקר שנצא ארבעתנו. המורה הקטנה שחשק בה מתנה את יציאתה בנסיעה משותפת. ובשום אופן אינה מוכנה לוותר.

וכאילו ראה לחששותי הבטיח לי עמי אבירם שאיש לא ידע על נסיעתנו. לא בחשאי ניסע, אבל ננצל עד תום את הבלגן שהותירה המלחמה. אל תדאג, כבר אירגנתי מסעות חשק כאלה גם לפני הקרבות. ניסע לטְבֶרְיָה בכביכול, לערב ריקודים במועדון שעל שפת הכינרת. ואחר כך נמציא משהו דחוף בתל-אביב. תקונים הכרחיים במכונית. ואחר כך בלבוש אזרחי לא יכיר אותנו איש בדרך לאילת. ואם תחשוש נכנס למספרה בדרך ונשנה קצת את הפרצוף שלך. ובכלל, ממה אתה חושש כל כך? הרי יש גם צדדים קלים למלחמה. ולמה שלא ננצל אותם כל עוד אפשר? לא סבלנו די? לא אכלנו מספיק קש עד היום?

ישבנו בקרון לגמרי לבדנו. כל אנשי המחלקה יצאו לסיורים ולאבטחות. עמי הפציר בי כל כך עד שנדמה לי שיפרוץ עוד רגע בבכי תחנונים. איזה שד משונה נכנס בו. גם ככה היה מפתיע אותי כשהמציא בילויים חדשים לבקרים. אבל מה השגעון העיקש שדבק בו? מה יש בה במורה הקטנה שהכיר בטבריה? מה מצא בה? מה מטריף אותו עליה?

חייכתי אליו והנדתי בראשי. לא, עמי, זה לא ילך. והוא כמעט נכעס עלי. לרגע חשב שהצעתו אינה נוגעת לי בכלל. ואני לא ידעתי איך לגלות לו שהצעה כזו לא הוצעה לי מעולם. זו ההצעה הקוסמת ביותר שמישהו הניח לפני בכל חיי. ושאני כל כך נכסף להיסחף אתו ועם שתי מורותיו לא רק לאילת ולחופי סיני, אלא לכל מקום שבעולם. לכל מלון זול ולכל משטח דשא מטונף. להיות פעם בחיי אלמוני בין אלמונים. תייר מזדמן בין תיירים. לחלוף על פני הארץ הדוויה בנסיעה משכיחה ומלאת תאווה. ולא להתחייב לכלום ולאף אחד. לא להיות אחראי למשפחתי הקטנה. ולא להעמיד פנים מיוסרות בין החברים המתקבצים מחדש לאחר חודשי השירות הממושכים. רק לשוט ככה בטיסה מהירה וקלילה. להציץ לכאן ולעצור שם. לחבק את כתפיה של המורה הצעירה מטבריה. להיאנח פתאום ולרכון אל מפתח חולצתה. להעביר את ידי החומדת בין רגליה, על המושב האחורי של המכונית.

אבל לא עמי, אני פשוט לא יכול להצטרף אליך. תחפש מישהו אחר. ודאי יש בין החברים אחד שמשתוקק לרדת לאילת. אתך ועם זוג המורות החמודות. ולבלות על חשבונך חופשה פתאומית שהיא כל כך רחוקה מהדמיון, וכל כך מנותקת מהחיים הממשיים, עד שהיא נראית לגמרי בלתי ניתנת להשגה. אבל דווקא בגלל זה מושכת כל כך. ואיך אפשר לעמוד מול קסם משיכתה?

 

ב.

ולגמרי גם מובן שערב הריקודים הסתיים בקטטה המונית. כלומר היו מכות והיה בלגן גדול במועדון הריקודים שעל החוף. וכמעט שהוזעקה גם משטרת טבריה. אבל לבסוף הסתלקנו משם במכונית של עמי אבירם, ולא היה מי שיזעיק את השוטרים. כמה מהבחורים המקומיים רדפו אחרינו עוד מעט. ואחר כך התייאשו והניחו לנו.

הקטטה התפתחה במפתיע. בבת אחת ניצתה ותיכף גם התלקחה. וקודם היה שקט ושלווה באולם הריקודים. אף על פי שהבחורות טענו שהיה מעט מתח באוויר. עמי שתה יותר מדי ולא הניח לנו למשוך אותו מחוץ למעגל הרוקדים. ואחר כך כבר היה מאוחר. הבחור שנתקל בו העליב את המורה הקטנה. ואני בטפשותי שאלתי אותו, כמו שנהגתי אז לשאול כל אחד, איפה היית בשישי לאוקטובר, חתיכת טינופת? היכן הסתתרת כשכל זה התחיל?

הבחור השיב בגסות ועמי התקרב אליו. ואז, תוך שניות כבר הוחלפו מהלומות. והמורות ברחו בצריחות בהלה אל השולחנות הקטנים שסביב לקירות. עמי הכה אותו כמה מכות טובות בבטן ועל הצואר, אבל החוויר כולו מכעס. פניו שונו ואני חרדתי לו מעט. ובלי לברר מה בדיוק התרחש התחלתי למשוך בו לכוון היציאה. המורה הקטנה נתלתה עליו ונאחזה בחגורתו, והכבידה מאד על תנועתו. זיעה מפתיעה שטפה את עורפו ואת גבו והוא פלט את האויר מפיו בשריקה משונה.

ידעתי רק דבר אחד, שערב הריקודים נהרס. ושצריך להסתלק מכאן מה שיותר מהר. בדיעבד הסתבר לנו שרוב הרוקדים דווקא היו בעדנו. והיו ביניהם שהבחינו איך הבחור מציק למורה הקטנה עוד מראשית הערב. היו כמה דקות פנויות שעמי נח מלרקוד והלך אתי לשתות בפינה. והמורה הקטנה נחטפה מיד בידי המקומיים. אז גם נטפל אליה הבחור החמום. שהיו שאמרו שהוא הכיר אותה עוד מקודם.

יתכן שנמהרנו לחמוק ממועדון הריקודים. אדרבה, אילו היינו נשארים ונלחמים מעט יותר על כבודנו, אפשר שהיינו זוכים אפילו. והבחור המוכה היה מסולק משם בחרפה. ועוד חוטף בעיטה ומועף אל הרחבה שבחוץ. אבל לא היה לנו הרבה זמן לחשוב. והיינו מועטים מדי, בקושי ארבעה בלי הבנות. ורינה או דינה, שאינני זוכר את שמה, ראתה לפתע מקצה האולם איך אנחנו מסתלקים בלעדיה ומיד הקימה צעקה גדולה. וכשמיהרו אליה כמה מהרוקדים לראות מה קרה לה, תמכה עצמה בידיהם וביקשה שיוציאו אותה מהר מהאולם. כי האויר אזל לה פתאום והיא נחנקת ממש. וככה הצליחה לתפוס אותנו כשעלינו אל המכונית של עמי. והיא נדחקה ממש בכוח אל חברתה המורה הקטנה.

כל אחד זרק הצעה משלו לאן כדאי עכשו לנסוע. ורק עמי אבירם לא רצה לנסוע לשום מקום. אלא פשוט לחזור לאולם הריקודים, לחצות את קהל המחוללים, לתפוס שוב את הבחור החמום שהתכתש אתו ולנקום בו נקמה אכזרית. עמי לא היה בחור אלים אבל הוא חש מעין עלבון בשל התקפת הפתע. והשתומם שאנחנו לא הרגשנו כמוהו, ושלא היינו אחוזים כמותו בתאות נקם. הוא עצר את המכונית ביציאה מטבריה. ישב בשקט כמה דקות ואחר כך הפליט, הנבלות האלה. קודם מתחמקים מהמלחמה, אחר כך מסתתרים בבתי הקפה ובאולמות הריקודים. ובסוף עוד יש להם חוצפה להתנפל על חיילי מילואים צייתנים ושומרי חוק.

כולנו הסכמנו אתו. וכל אחד סיפר סיפור קטן אבל אופייני על חוצפת המשתמטים. וגם המורה הקטנה צרפה סיפור קטן משלה. ורינה או דינה או מה-שמה אמרה שאנחנו כולנו תמימים. ובעצם מתנדבים. כי אילו היינו מתלווים אליה פעם, לכתתה שבבית-הספר העלוב, בשכונה שבה היא גרה, היינו לומדים באמת היכן נמצאים כל הגברים הצעירים שבעיר. היכן הם מסתתרים ואיך הם מערימים על רשויות הצבא ומתחמקים מהשירות הקשה.

וכך ישבנו דחוקים במכונית הקטנה של עמי אבירם, מקוננים על עצמנו ועל מרי חיינו. ועוד רגע היינו מזילים דמעות טהורות של רחמים עצמיים שאין להם שיעור. ואני אמרתי לעמי שיסע לפני שנטביע את עצמנו בדמעותינו. טוב, אבל לאן? שאל עמי. והמורה הקטנה הציעה שניסע כולנו למלון של קיבוץ גינוסר. שם האורחים הרבה יותר מנומסים. ואפשר לרקוד לילה שלם מבלי להתקוטט. וכשהגענו למלון היה לילה מקסים בחוץ. והירח זהר בשמים ובמי הכינרת. ולא התחשק לאף אחד לקום ולרקוד. הלכנו לשפת המים וישבנו שם על המזח. המורה הקטנה כבר היתה חבוקה בזרועותיו של עמי. ורינה או דינה קרבה אלי ונלחצה אל כתפי. ואני העברתי את זרועי מעל לגבה המתעגל. ושאלתי אותה בקול חרישי איפה היית, לכל הרוחות, בשישי באוקטובר, יום שבת, שהיה גם יום כיפור?

ואחר כך התקבצו סביבנו כמה תיירים מאמריקה. עמי ערך מדורה והמורה הקטנה פצחה בשירים נוגים. התיירים הביאו גיטרות ומצלמות וכוסות של קפה חם. וכל ההתרגשות שפקדה אותנו מקודם, בשעת הקטטה במועדון הריקודים נשכחה לגמרי. העלבונות, הגידופים, המכות, הכול נשכח. גם הצבע חזר לפניו של עמי. ואני ראיתי שאפילו הוא הולך ונרגע לאיטו.

וכשהחלו הספורים והשאלות ליד המדורה לא תקפתי את התיירים כמנהגי. ולא שאלתי אותם כדרכי היכן הייתם לעזאזל, בשישי לאוקטובר. כי פתאום הבנתי שאפשר להיות במקומות רבים. ואיש אינו חייב בדין וחשבון, היכן בדיוק היה ברגע שפרצו הקרבות. להיפך, נוכחתי שאם יש משהו שאנשים רוצים לשכוח, הרי זה אותם רגעים ראשונים של המלחמה. אכלנו מספיק קש מאז. ולא כל אחד משוגע כמוני ומלקט ללא לאות את השמות מהעתונים.

לא מהרנו לשוב למחנה שלנו. ולא מהרנו להפרד מהמורות החמודות. ומצידי אפשר היה להשתרע על החוף ולהתערסל בזרועותיה של רינה או דינה עד שיאיר היום. אלא שנעשה לפנות בוקר. ועצמותינו כאבו מחמת הישיבה הממושכת. אבל הנחנו לאש שתדעך מעצמה. ולא האצנו בתיירים המרוגשים שישובו למלונם. לאיטם נתפזרו לחדריהם, שרים לעצמם בקול חרישי את השירים הנוגים שזימרנו מסביב למדורה.

עד שקמנו גם אנחנו וחילצנו עצמות קפואות ונדחקנו אל תוך המכונית הצפופה של עמי אבירם. הייתי מנומנם לגמרי כשחזר לטבריה להשיב את המורות לדירתן. וישנתי שינה כבדה כשעצר והזדהה בפני השוטר הגדודי שלנו, בשער המחנה.

 

ג.

יום אחד שמעתי את עמי מנהל שיחת טלפון רגוזה עם אישתו. היא התלוננה ובכתה בטלפון. שכן תוקפני פלש לגג דירתם, כשהתקין ארובת-תנור משוכללת. התקרה נסדקה ודירתם נתמלאה באבק. היא ביקשה מהשכן שיחדל והוא לועג לה בפניה. ראיתי את עמי מתמלא עצבנות. הוא לא שלט בקולו וגער באישתו באוזני חיילי המחלקה. אבל אל תבכי, צעק עליה בטלפון, הבכי לא יועיל לך. ואני כבר אגיע. ואת רק תחזיקי מעמד. ואלוהים ירחם על השכן. אני מבטיח לך שהוא ייענש. אני אפוצץ לו את הראש כמו שהוא פיצץ לך את התקרה.

אחרי שיחת הטלפון היה עמי כולו צדקנות. ראיתם נבלה כזו? אני בטוח שהוא עוד אחד מאלפי המשתמטים. מהנבלות האלה שהסתתרו בחורים. ועכשו פתאום הם גחים ומציצים בכל מקום. לאחד כזה צריך לקצץ את הראש.

ניסיתי להרגיע אותו ואמרתי לו שאישתו הגזימה לבטח. הגעגועים מכלים אותה. נשים בכל הארץ בוכות עכשו בטלפון בקלות. הן בוכות מרוב דאגה ומרוב ייאוש. ומרוב שאינן רואות מתי יגמר כל זה. ומתי יחזרו החיילים שלהן הביתה. אבל עמי לא נרגע מדברי. ורץ למפקדים והשיג אישור יציאה מיוחד. ואחר כך יצא אל רחבת החניה של המוצב הקטן וטרח לתקן את מכוניתו שנפגעה באחת ההפגזות. הוא זחל מתחת למכונית וקילל את השכן נמרצות. ואני חששתי שמא יסתבך באיזו תגרה בגלל זעמו שאין לו מעצור.

אבל לא בכל הימים היה עטוי בגלימת צדקנות זועמת. היו גם ימים שהתחמק מתפקידו. נעלם לשעות ארוכות ואחר כך הצטדק בתירוצים עלובים. בימים של הפגזות קשות סירב כמה פעמים לצאת למוצבים הרחוקים. והשאיר את מלאכת ההספקה לנהגים אחרים. הוא התלונן על כאבי בטן מסתוריים, על כאבי פרקים שנגרמו לו בגלל ההגה הקשה והדרכים המשובשות. ממארבי לילה פחד מאד ונדר שלא יצא גם לאחד מהם. המפקדים ערכו אחריו מצוד. והתפארו באוזני אנשי המחלקה שישימו עליו יד. ויאלצו גם אותו לשכב עם כולם בין הסלעים. אבל איש מהם לא הצליח להוציא את עמי אבירם למארב לילה. הייתי עוקב אחרי ההתפתלויות שלו. אחרי שיחות הנפש הסודיות שהיה עורך עם המפקדים, ליד חפירת-המגן שמאחורי קרון המגורים. וידעתי שגם הפעם הוא יערים על כולנו. על החברים, על המפקדים ועל טווה-הגורלות הנעלם שלמעלה.

אבל בבילויים לא היה לו מתחרה. והיו לו באמת המצאות משובבות נפש. שום מרחק לא הרתיע אותו. ושום שעה לא הגבילה את תאוות הנאותיו. אחרי שהיינו שבים מתרגיל פשיטה, באמצע הלילה, קורסים על הארץ מתשישות, היה מגלגל את מכוניתו אל מול המחלקה המתפגרת, וקורא בקול עליז, נו חברה, מי בא אתי עכשו לתל-אביב?

פעם אחת נסעתי אתו לבלות לילה חורפי בתל-אביב. שלוש שעות נסיעה בכל כיוון. הכבישים היו ריקים והעיר מצופה בדוק לח ועגמומי. עמי הריץ אותי ללא רחמים מבית הקפה של ידידיו לאולם הקולנוע. ושם כמובן הסתכסך מיד עם שני צעירים וחברותיהם המבושמות. ישבנו על מקומותיהם באמצע השורה. וכשביקשו שנקום סרבנו לקום. הם התרגזו והזעיקו את הסדרן. כל המעמד היה משפיל בעיני. חברותיהם עמדו מבוישות בצידם. אבל עמי קם ממקומו ושאל אותם בקול רם שנשמע בכל הקולנוע, ככה מתנהגים עם חיילים שבאים מרמת-הגולן? ככה מתיחסים ללוחמים שיצאו לכמה שעות מהבונקרים? בושה וחרפה. הרי רק בזכותנו תל-אביב קיימת.

הקהל תמך בנו ולא סבל את היחס הרברבני של הצעירים. חיילים מסכנים, אולי תניחו להם? תראו איך הם נראים. למזלם היו הצעירים נבונים והם ויתרו לנו. רק סיננו גידופים וחיפשו מושבים פנויים. ראיתי על עמי שהוא פשוט חיפש תגרה. במפורש הרגיז את הצעירים. הוא רצה שיאבדו שליטה ויתחילו במכות.

אחרי שעה קלה עזבנו את הסרט המשעמם ועמי עבר על פניהם וקרא אליהם, זהו גבורים שלי, עכשו אתם יכולים לכבוש את הכסאות המסומנים שלכם. הצבא נסוג מהקולנוע. וכשיצאנו אל המדרכה הרטובה פרץ בצחוק גדול והחל לרקד מול המכוניות הנוסעות וקהל העוברים המשתאה.

משם נסענו לאיצטדיון הכדורסל. עמי הכיר כמה כדורסלנים מפורסמים והזמין אותי לראות את משחקם. הייתי הרוג מיום האימונים המפרך. מתרגיל הפשיטה ומהנסיעה המטורפת. פיהקתי פיהוקים עמוקים וחשבתי שפשוט ארדם בתוך המכונית ויהיה מה שיהיה. אבל עמי לא הניח לי, ואמר זה יתרונה של הארץ הקטנה הזו. לפני כמה שעות עוד היינו תקועים באיזו חפירה מחורבנת מול הצבא הסורי. ועכשו אנחנו מבלים בתל-אביב המאירה. ואל תרדם לי כאן. מחר אעזור לך לנבור בערימות העתונים, ולאסוף את השמות.

הוא לגלג על מנהגי המוזר. הרי מאז תום הקרבות כבר חלפו כמה חודשים. אבל בשבילי כאילו לא נסתיימה המלחמה. ואני גוזר ומוציא מהעתונים שמות. ואין סוף לשמות. ובכל פעם מתגלים שמות חדשים. וכל שם חדש שאני מגלה מטיל עלי צל רפה.

עמי אבירם הבחין בעיסוק הקודר שלי, וטרח לטלטל אותי לבילויי הלילה המופלגים שלו. למועדוני הריקודים שעל החוף בטבריה. לכל מקום שאפשר להגיע אליו במכוניתו הקטנה. תקופת השירות נראתה בעיניו כקרב מתמשך נגד התאריכים והשעות. והוא קיווה בפשטות להעבירה בנסיעות משכרות, בהרפתקאות מזדמנות עם בחורות ובשינה. ולילה אחד כשבילינו במועדון הריקודים על חוף הכינרת הכרנו את המורה הקטנה מטבריה ואת חברתה. עמי קם ורקד עם המורה הקטנה, ואני ישבתי ושוחחתי עם רינה או דינה שכבר אינני זוכר את שמה. היא שאלה וחקרה אותי על מעשינו במלחמה ואני השבתי לה בגסות. לא הייתי מרוכז ולא יכולתי לכפות על עצמי להיענות לה ברצינות. שאלותיה הרגיזו אותי אבל ידעתי שאני מעליב אותה לחינם. כעסתי על עצמי, על ישיבתי במושב הליצים של עמי. היא נעלבה כמובן והתלוננה אצל המורה הקטנה. ועמי הפסיק את הריקוד באמצע. ניגש אלי ואמר בחייך, תהיה בן אדם. מה המורה הזאת אשמה? הרי לא היא פתחה במלחמה, נכון?

ואני חשתי באמת שאני גורם לה עוול. כי מי יודע, אולי גם אחיה נמצא בין השמות שאני צובר מתוך קטעי העתונים. כבר שמענו על מקרים מפתיעים כאלה בחודשים האחרונים. ולא מזמן פורסמה באחד מעתוני הערב הנפוצים פרשה עצובה וסוחטת דמעות על אחות שמקדישה את חייה לחיפוש אחר עקבותיו של אחיה הנעדר. התגברתי על קדרותי והזמנתי אותה לָסוֹב אתי ברחבת הריקודים. אחרי הכול, מי אני שאנחש את כוונותיו של טוֹוֵה הגוֹרָלוֹת?

 

ד.

מששב עמי אבירם מנסיעת העינוגים שלו בחופי סיני הסתגר אתי בקרון המגורים שבמוצב המחלקתי הקטן. ישבנו על הדרגשים הדחוקים ועמי אמר לי שהוא נוזף בי קשות על מה שהחמצתי. אתה אמנם טפש ושמרן והפסדת המון, אבל אני מוכרח לדווח לך על המסע. עוד הרבה זמן תצטער שלא היה לך אומץ לבוא אתי ועם המורות החמודות לדרום.

והוא ממש דיווח לי, כאילו חייבתי אותו בדיווח. וגם פגשנו שם כל מיני אנשים נחמדים. חיילים ואזרחים יהודים מכל קצוות העם. חבל שלא ראית את בני העם שלך עצמם. איך הם מתאוששים במהירות מהלם המלחמה הקשה. לא היית מאמין איזה סדקים צרים ומוזרים הם מוצאים לעצמם, כדי להמלט מהצער ומהדכאון. הקשבתי לדיווחו בתימהון. לא ידעתי אם הוא מספר לי מה שבאמת ראה, או אולי רק מה שרצה לראות. או אולי מה שחשב שאני הייתי רואה, אילו הייתי מצטרף אליו ואל שתי המורות. גם כך קשה היה להאמין תמיד לדבריו. היה לו חוש טבעי לגוזמאות, ומבלי שרצה השתנו המראות בין מה שהיו באמת לבין מה שעלה מספוריו.

לא את כל הלילות עשינו על החוף בנוויבע. בלילה האחרון חיפשנו אכסניה באילת, והגענו לבית החייל. היה כבר מאוחר כשהגענו לעיר והחשיכה ירדה עלינו במהירות. נסענו עד לשדה-התעופה ושם עצרנו. הבחורות היו מותשות וערגו על מקלחת חמה ושירותים מסודרים. אתה יכול לשער בעצמך איך הן הרגישו אחרי שלושה ימים ולילות רצופים של מעשי-אהבה קדחתניים. עמוק בתוך החולות המתוקים של נוויבע. לבסוף החלטנו שלא נמשיך בנסיעת הלילה המתוכננת. איש בכל הארץ לא ציפה לנו. ואיש לא ידע שאנחנו ממוקמים באילת. לא המשפחות שבצפון, לא החברים שבמוצב, ולא התלמידים שבבית-הספר העממי בטבריה. יכולנו אילו רצינו להאריך עוד ועוד את חופשתנו הגנובה. יכולנו למתוח אותה בליל סוף. והאמן לי שלא היינו נענשים על כך.

נסענו לבית החייל ושם הסתבר לנו שלא נוכל לבלות את הלילה בחדרים משותפים. הבחורות שהתראו כחיילות בחופשתן יאלצו לפרוש לחדרי הבנות. ואנחנו הגברים לחדרנו. המורות לא הצטערו על ההפרדה. ראיתי בעיניהן שהן שבעו אהבים בלילות המדבר. אבל אני הרגשתי הרגשה מוזרה כשנתקלתי פתאום בהלכות-המוסר המוצקות של הצבא בבית החייל. אחרי כל ההפקרות הנעימה שהשתעשענו בה בימים האחרונים.

לשם מה אתה מספר לי כל זה? שאלתי אותו. ועמי אמר, המתן, סבלנות, תיכף תשמע ותבין. התחלנו לארגן את הדברים ומה רוצה הגורל? בחדר שלידנו אני פוגש במכר. אפשר לומר שכן וגם ידיד. לא הייתי מעלה בדעתי שניפגש שם. לפי מה ששמעתי לאחרונה ממשפחתו הריהו תקוע כבר חודשים מעבר לתעלה. היה רגע מביך ומלא אי נוחות. הוא התפלא לראות אותי ואני השתוממתי למעשיו באילת. ורק כשישבנו ושתינו במועדון התברר הכול. גם הוא נקלע, כמעט שלא ברצונו, להרפתקה קטנה וחביבה. ממש כמוני. מילא הדיווחים הכוזבים בספרי בית החייל, ומילא הרישומים המטעים בניירות היחידה. כל אלה לא נחשבו בעיניו. אבל מה אמר בביתו? מה אמר לאישתו? ומה סיפר לילדיו המתגעגעים? הרי גם לב של אבן יכול להישבר מרוב געגועים. מי שמדבר, אמרתי, תראו מי שמדבר.

עמי צחק ואמר אתה רואה? ישנם גם גרועים ממני. אני לפחות את הילדים שלי אינני מקפח. אתה חושב שאני הגבר הכי מושחת? ובכן ישנם גם אחרים. מושחתים לא פחות ממני. היית צריך לראות אותו מסמיק. היית צריך לשמוע את גמגומו. ישבנו ושתינו וצחקנו על עצמנו. במו איזה זוג נוכלים חַרְמָנִים ומתוּחכָּמים נדמינו בעינינו. ממש כמו בסרטים.

לאחר ארוחת הערב הגישו תה ועוגות. וזמֶרֶת מקומית בלווית כמה נערים מתנדבים ניסו לשמח את קהל החיילים. אבל האנשים היו מדוכדכים ולא הצטרפו לשירתם. ואחר כך שידרו בטלוויזיה את משחק הכדורסל נגד הקבוצה הצרפתית. והבחורים הצטופפו מסביב למסך. והיתה איזו התעוררות בחדר הגדול. המורה הקטנה וחברתה עלו מן הרחצה מבוּשמות ומאוּפרות ומלוּבשות באורח חופשי מדי. ומישהו צעק היכן המדים שלכן, חיילות? והיתה מבוכה קצרה עד שפרצתי עליו תן להן לנוח למסכנות. אילו היית יודע איך הטלטלנו בימים האחרונים. הדרך הנוראה מהתעלה הרגה אותנו ממש. הוא התנצל והן נאנחו בהקלה. המורה הקטנה שלי היתה נורא מושכת. ואני חושב שאסע בקרוב לטבריה להפגש אתה שוב.

ישבתי מולו מכווץ על הדרגש הצבאי הצר, בתוך קרון הרכבת הנושן שהוסב בחופזה לקרון מגורים. היה קר. התנורים היו כבויים ובחוץ שרקה רוח פראית. ורינה או דינה או איך שקוראים לה ודאי נתנה את אֵינֵי-הָאוֹמֶן הרכות שלה בבחור שעמי השיג בשבילה במקומי ברגע האחרון. כי אני סרבתי, כי אני יש לי מוסר ולא לכבודי היה להצטרף לחבורת הבַּלְיָינִים הרֵיקים הללו. למרות שנפשי יצאה להתגלגל אתם בחופי סִינַי החמימים. אלמוני בין אלמונים. מנותק מכל מה שקושר אותי לחיים האלה. מופרד ממשפחתי, רחוק מערימות העתונים שאני נוֹבֵר בהם וקוֹדֵחַ כל יום מחדש. לראות אם נשמט איזה שֵם מרשימת השמות שלי. תייר בין תיירים. החולף על פני החיים, או על פני בבואתם, בתנועה קלילה שאינה פוסקת.

ומה מעולל לי זה, טוֹוֵה הגוֹרָלוֹת הנעלם? מכביד עלי ברִשתות-מוּסר שאיני יכול להיחלץ מהן אפילו בשעת התוֹהוּ הקצרה של המלחמה. ומרחיק ממני את המורה הצנועה מטבריה, שאפילו את שמה אינני זוכר.

אבל חכה, אמר עמי, זה עוד לא הכול. אחרי שנגמר משחק הכדורסל נשארנו חבורה מצומצמת במועדון. וחייל אחד שבא מגיזרת הארמיה השלישית החל לספר לנו בקול חלוש מה שראה ומה שהרגיש ומה שזכר ולא יכול לשכוח. דבריו הפשוטים והשקטים הממו אותנו. כמה קרובים היינו כולנו לאסון ולא ידענו. הבחורות בכו ממש ואפילו לא חשו באיפור על פניהן שהתקלקל. ואני? אני כרגיל, ניסיתי לנחֵם את הנַעַר הצעיר בהלצות הרגילות שלי. אבל הוא לא היה בעולם הזה. ואז חשבתי גם עליך, הססן ושמרן עלוב. איך לא העזת לצאת אתנו למסע העינוגים, שאגב, כולו היה על חשבוני. גם המשקאות הקלים שקנינו לאיש הצעיר שקונן על חבריו. גם הכיבודים שקנינו בבית החייל. ואפילו ארוחת הבוקר שסעדנו שם למחרת, לפני שעלינו לצפון.

ישבנו בחדר האוכל המרוקן של בית החייל. כל החיילים השכימו והקדימו ויצאו לשדה-התעופה. כולם מיהרו לבתיהם וליחידותיהם. ורק לנו שום דבר לא בער. המורות עוד היו נרגשות מספוריו של הבחור העצוב מליל אמש, אבל אני עודדתי אותן בקולניות. אילו היינו יושבים כולנו ובוכים, או מחטטים כמוך בתלי העתונים, מי היה מתעלֵס בחולות האהבה של נוּוֵיבַּע?

ואני חשבתי לעצמי שתמיד תמיד יש משהו מפתיע בספוריו של עמי אבירם. משהו שעוד לא סופר ואולי גם לא קרה בכלל. ממש כמו שאני מוצא בכל פעם שמות נשכחים שפיזר טווה הגורלות הנעלם, בתוך חבילות העתונים שאני גוזר.