במקום זה השחיר מאד הנהר, ושיווה למראהו תוספת עומק, צוננת ומבעיתה. שתי סירות, מוארכות כעיני סיני, ארבו מן העלטה; עם המשוטים לצדיהן דמו לצפרים שקפלו כנפיהן ועטו על המים. חצות לילה, מבעד לענפי הערבה הסתננו קרני הסהר, שקצהו נתקע בעב מרופט.
הממונה על הסירות כבר היה מוטל אותה שעה על משכבו, ונחר למירשים. דוד היה הראשון אשר גלש למטה, גחן על השלשלאות, וקרא בנזיפה:
– לכל הרוחות! נעולות יפה…
אולם, מששמע את קולה המתלונן של סאלי, ומפח-נפשה ניחת בלבו כמאכלת, הרגיש בכל כובד האשמה שרבצה עליו הלילה; הן באשמתו לא יכלו השניים – סאלי, ורוברט החופף עליה בכל עתרת קסמיו הגבריים – להתייחד. סאלי הזמינה אותו מתוך אדיבות מתובלת בחמלה; היא ראתה את היגון השוכן בעיניו השחורות, ולכן הצהילה אליו את קולה. אולם, לא הבין, העלוב, כי לא נתכוונה לראותו בחברתה כל הערב.
קרוב לחצות ראתה שהערב גווע ללא כל תקנה. מתוך יאוש רוגז דלגה מן המרפסת, ופקדה:
– הבה ונרד בסירה!
וכאן מצאו אותן כבולות…
דוד ידע שעליו לפצותה בכל מחיר. שאם לא כן – שוב לא יזכה לאותו מבט טוב, המרעיש את נפשו, המצית בו שביבי תקוה נכספת. הוא גחן שוב, התבונן במנעול, ואמר בבטחון גמור:
– אין דבר, יקירה יש תקוה.
עמד וכרך את השלשלת על ידו, פשט את רגלו הימנית, השעינה יפה על דופן הסירה, בתנועה נמרצה ומהירה, משך בכל כוחו. נתרחש לו הנס. הוא הוטל ארצה, השלשלת הבריקה באויר, ולעיניו התעופף מנעול שנעקר על קרסו גם יחד.
לא הבליגה סאלי ופרצה בצחוק: כל כך מגוחכה היתה השתטחותו של דוד! הלה הזדרז לקום, בתנועת יד נדיבה, כמכניס אורחים מובהק בטרקלין, החווה קידה, ואמר:
– בבקשה רבותי, הסירה לשרותכם!
– בן-חייל אתה! – מיהרה סאלי לתקן את רושם הצחוק. אולם רוברט הבוטח, שראה אף הוא במפלתו של ריעו (אותו רגע שכח בהחלט שדוד הוא-הוא שהציגו לפניה, ושרוברט הוא-הוא שהוציאה מזרועותיו ממש) חייך, כששפתו העליונה מגביהה קמעה, אלכסונית, את שפמפמו השחור. ולחש באוזנה של סאלי:
– מוקיון החצר שלנו…
היא לא מחתה. להפך, חייכה אף היא, כאילו דברים מחוכמים מאד שמעה מפיו. שניהם ירדו בצעדים קלים, גמישים מתרוננים, למטה לסירה. וכאן אירע מאורע מכאיב במקצת; מאורע שכיח, ואף-על-פי-כן – מעציב:
השניים נכנסו הראשונים לסירה, בלי לחזות את הנולד, ישבו על המושב הראשון מול דוד שישב באמצע ותפס במשוטים כשפניו מופנים אליהם… הסירה הפליגה על שחור הנהר וחתכה את הדממה.
בראשונה ירד השקט המרגיע על שלשתם, אך מיד ידעו השניים שישבו מול החותר, הסוקר אותם, שאין הדבר כתקונו… כל חשק ההתחטאות שנאגר בלבם, הוגש להם עכשיו על טס לילה משכר, אך היושב מנגד, אינו יכול להיתמם, ולוּ רק למראית עין; הוא חותר יפה במשוטיו כבורח מהכרת ישותו המיותרת כרגע, אך אין-אונים הוא כלפי עיניו המישירות הבט…
וכשביקש להחלץ מן המבוכה, נשא קולו בשיר, אולם גרונו נלחץ, וקולו הסתנן צרוד במקצת, עלוב, ללא כל רושם מיוחד. הוא הפסיק וכבש נכלם את פניו בקרקעית הסירה.
חתר והירהר:
“… כשעמדה ספינה לרדת תהומה – בכדי להקל על משאה ולפלטה – היו מטילים המימה חפצם וגם עבדים”…
ועוד:
בונציה עמד פעם על שפתה של התעלה המרכזית. גונדולה החליקה על פני המים. בתוך תא קטן, מקוּרה, מכוסה בוילאות, ישב זוג צעיר והתעלס. הוא עמד על שפת התעלה, ועינו חדרה לבין חרכי הוילאה קלטה את המראה הזה שהצחיקו במקצת; אולם האיטלקי החסון שעמד מאחריהם וחתר במשוטו, שר לו לתומו, ולא ראה כלל את נוסעיו…
הסתכל דוד בשניים המתאמצים לרסן את עצמם והירהר:
“לו גונדולה היתה זו ואני עומד וחותר בלי לראותם”…
אך זו היתה סירה ולא גונדולה!
אז ירדה עליו קדרות:
– אתה האשם!
המשוטים נלחצו לתוך כפות ידיו כשני מטילי ברזל מלובנים. עוד מעט ופרץ בבכי. הברקה מוזרה במקצת חילצה אותו מן המיצר. הוא הטיל את משוטיו מידיו, גחן, טבל כפות ידיו במים, וזרק כלפי הזוג המקופח:
– הבה ואשחה קצת!
רוברט אשר ירד לדעתו, תמך ברעיונו:
– אכן, זהו ספורט נאה, ידידי!
ביקש דוד מסאלי להעלים עין לרגע, אם רצונה בכך, מיהר להתפשט, כחושש שמא יעכבהו מישהו. אך איש לא כיהה בו, וגם לא סאלי, אם כי טבלה את קצות אצבעותיה במים ונוכחה שאלה הם מי סתיו צוננים למדי… היא שתקה…
הטיל דוד את גופו המימה, בשרו נעשה חדודין-חדודין. אך הוא הטיפש הנצחי והטוב, הצהיל את קולו ב–אהא–הא מתפנק, כביכול, טפח בכפות ידיו על קרום השקט שהקריש עליו הנהר, והתרחק כנחלץ מפח.
הסירה נסחפה לאיטה עם הזרם, קרבה לחוף וחרטומה נינעץ בסוּף. רוח רישרשה בין ענפי העצים. כוכבים נשרו לתוך הלילה. מסביב שלט שקט רוחש רזים. המיסגרת הרומנטית היתה שלמה, ללא פגם.
צוננים היו המים, צובטים ועוצרי נשימה. דוד קרב לעברו השני של החוף ויצא מן המים מתוך תקוה להתחמם באויר. שניו נקשו. סנטרו רעד. הוא נגש לעץ שהשחיר בחשכה, והקריב את גבו הקופא לגזע מחוספס…הקור לא הרפה אך הוא לא ההין לחזור: “עוד מעט… עוד מעט”…
דוד יצא לשדה. מרחוק על-יד הכביש, האירה תחנת דלק אדומה, ומכוניות, כפרוצות שהשעה משחקת להן, פזלו בעינים זולפות אור חצוף. אולם כאן בלב השדה, שלטה עלטה שקטה. דוד החל רץ על פני השדה, וחזר בו מיד. התבואה שנקצרה לפני זמן-מה, השאירה גבעולים כרותים, דוקרניים, ורגליו יחפות. אז הבחינו עיניו בשביל העפר המתפלס לו לאורך הנהר, והוא החל רץ בו בכל כוחו. נשימתו כבדה עליו וגופו נתחמם במקצת. אבל ברוצו ערום, וגופו מלבין ונוגה הסהר השוקע, והנה החריד מריבצם עלם ועלמה. היא ניתרה ממקומה:
– מטורף!!… אי–אי–אי!…
דוד נרתע. חזר והטיל את עצמו בלי רצון המימה. קור מקפיא! אך עליו לשהות עוד מעט… אחר-כך טפח על פני המים טפיחות חזקות, מהדדות, בכדי שלא להפתיע את הזוג, ויקרב לסירה.
כשהחל מתלבש תקפתו צמרמורת ושניו נקשו זו בזו. סאלי מצאה לנחוץ להעיר לו:
–אמנם בן-חיל אתה! – מחר ידעו כל אורחי הפנסיון שהתרחצת בחצות לנוגה הסהר וערכת ציד אחרי בנות-גלים מקסימות…
אכן, למחרת ידעו כל אורחי הפנסיון כי דוד נפל למשכב. הרופא פסק:
– דלקת הריאות.
דוד קדח ודימדם:
– סירה ולא גונדולה…
וביום השלישי שבק חיים. בשעת הקבורה היה האויר סתוי וקר כבמי הנהר לאור ירח, כשבא הלילה, השחיר מאד ושיווה למראהו תוספת עומק, צוננת ומבעיתה.