(“זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי”)

מֵעוֹלָם לֹא חֲקָרוּנִי בִּרְצִינוּת

וַאֲנִי כְּבָר רֹב שְׁנוֹתַי מֵאֲחוֹרֵי.

לֹא בַּמִּשְׁטָרָה וְלֹא בְּשֵׁרוּתֵי הַבִּטָּחוֹן

אִישׁ אֵינוֹ חָפֵץ לָדַעַת מָה אֲנִי צוֹפֵן.

לִפְעָמִים אֲנִי הוֹלֵךְ לְאֹרֶךְ הַשְּׂדֵרָה

מִתַּחַת לַעֲצֵי-הָאֵשֶׁל הָרָפִים,

יוֹרֵד לַיָּם, חוֹפֵר בְּעֵסֶק רָב בַּחוֹל

מַטְמוֹן שֶׁכִּבְיָכוֹל הִסְתַּרְתִּי שָׁם בִּנְעוּרַי.

לִפְעָמִים אֲנִי הוֹלֵךְ בְּגַן-הָעַצְמָאוּת

וּמִשְׁתַּדֵּל מְאֹד לְהֵרָאוֹת חָשׁוּד,

אֲבָל רַק הוֹמוֹסֶקְסוּאָלִים וּכְלָבִים

נוֹשְׂאִים אֵלַי עֵינַיִם שׁוֹאֲלוֹת.

לוּ מִישֶׁהוּ הָיָה עוֹקֵב אַחֲרַי בָּרְחוֹבוֹת,

כּוֹרֶה לִי אֹזֶן, מְצוֹתֵת מֵאֲחוֹרֵי הַקִּיר –

הֲלֹא בָּאֲנָחוֹת אֲשֶׁר אֲנִי מַשְׁמִיעַ בִּשְׁנָתִי

יֵשׁ מֵידָע כָּמוּס גַּם מֵעַצְמִי.

אֲנִי מוּכָן, מָחָר, לָרֶדֶת לַמַּרְתֵּף

לְהֵחָשֵׂף לְקֶרֶן-אוֹר אַכְזָרִיָּה;

לֹא אֲכַחֵד דָּבָר, אוֹדֶה בַּכֹּל

לַפְּרוֹטוֹקוֹל שֶׁיִּכָּתֵב וְיֵחָתֵם כַּדִּין.

וּלְיָמִים רַבִּים אוּלַי תִּפְרֹץ מַהְפֵּכָה

וְהַמּוֹרְדִים יַצִּיתוּ אֵשׁ בַּמִּסְמָכִים

וְיִשְׁפְּכוּ דָּמָם הַחַם עַל אוֹתִיּוֹתַי

שֶׁתִּפְרַחְנָה עִם הָרוּחַ בֶּעָשָׁן.