(“הַקַּיִץ גּוֹוֵעַ, אֶל הַצִּפּוֹר”)

הַקַּיִץ מֵת. הָעָם מַתְחִיל

לְהִתְפַּזֵּר לְאֹהָלָיו, וַאֲנִי

עוֹדִי יוֹשֵׁב בַּמַּאֲרָב, תּוֹהֶה לָדַעַת

מָה יִּהְיֶה עָלַי וּמָה יִּהְיֶה עָלָיו.

הַיָּם מַכְחִיל וְנַעֲשֶׂה שָׁקֵט וּמְהֻרְהָר,

גַּפְנֵי-הַפֶּרֶא מִתְאַמְּצוֹת לְהֵאָחֵז בָּהָר

וּבַחוֹלוֹת, בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים וּמִשֻׁנִּים,

הַחֲצָבִים הַלְּבָנִים.

בְּיַאלִיק, שֶׁיָּצָא לִקְרַאת הַחֹרֶף וְהֵכִין

תַּפּוּחַ-אֲדָמָה, אָכַל אוֹתוֹ. עוֹנָה שְׁלֵמָה

הָיָה יוֹשֵׁב, הָיָה אוֹרֵב בִּמְעוֹנוֹ

עַד שֶׁבָּאָה לוֹ אוֹתָהּ צִפּוֹר אֶל חַלּוֹנוֹ.

אֶצְלֵנוּ פֹּה, בָּאָרֶץ הַחַמָּה וְהַיָּפָה

אֵין צֹרֶךְ לֶאֱרֹב לְצִפֳּרֵי-הַנּוֹד.

בְּאַלְפֵיהֶן הֵן מְשַׁיְּטוֹת לִפְנֵי הַחַלּוֹנוֹת

מוּאָרוֹת הֵיטֵב בְּאוֹר שְׁקִיעָה וָרֹד.

גַּם לַמָּזוֹן אֵין צֹרֶךְ לְהַצִּיב מַאֲרָבִים.

בָּרֶגַע הַנָּכוֹן יַגִּיעוּ הָעוֹרְבִים –

בְּנֵי-הָעוֹרְבִים שֶׁכִּלְכְּלוּ אֶת הַנָּבִיא בְּנַחַל כְּרִית –

יַאֲכִילוּ אֶת הָעָם מִן הַבְּשָׂרִים שֶׁהוּא אוֹהֵב.

לְמִי אֲנִי אוֹרֵב, אֵפוֹא, לְמָה אֲנִי אוֹרֵב?