אל הרצל / ברל כצנלסון

¹

בּיוֹם זה יזכּירוּ בּכל תפוּצוֹת ישׂראל את שמוֹ, בּכל מקוֹם אשר פּוֹעם לב יהוּדי חי. וטוֹב שיוֹם זה, אשר רבּים מאִתנוּ זוֹכרים את אימתוֹ, את יַתמוּתוֹ המַחרידה, היה ליוֹם עם. יש צוֹרך לבוֹא מחָדש, מפּעם לפעם, בּמגע אישי אתוֹ, להידַבּק בּוֹ. קלַסתר פּניו משַוה לנוּ כּנפים, דמוּתוֹ – טָהרה.

אוּלם יש צוֹרך לא רק בּמגע נפשי עם אישיוּתוֹ, עם קסמיו, בּפתיחת הלב לקראת הגאוֹן וההוֹד הקוֹרנים מאישיוּתוֹ. יש צוֹרך להזכּיר ולשוּב וּלהזכּיר את יעוּדיו, את היעוּדים הנמצאים מפּעם לפעם בּסכּנת ההיטַשטשוּת. יש צוֹרך להזכּיר שוּב וּלהרים על נס את הציוֹנוּת המדינית, המדינית בּתכנה – לאו דוקא דיפּלוֹמַטית בּקליפּתה, בּגילוּייה וּבתכסיסיה – את הציוֹנוּת אשר כּוֹחה בּקוֹממיוּתה, בּהתגַלוּתה בּמלוֹאה, אשר אינה מסתלקת מן הקטנוֹת אבל אינה מסתפּקת בּהן, את הציוֹנוּת, אשר אינה זוֹנחת לרגע את מטרתה: להעביר את המוֹני ישׂראל לארצם וּלחַדש עלינוּ מעשׂי יציאת מצרים.

בּניגוּד לציוֹנוּת המתיַמרת להיוֹת ״מדינית״ בּימינוּ, זוֹ המדיניוּת הדֶקוֹרַטיבית, הרוֹאה את עוֹלמה בּתנוּפת-יד מדינית, בּטוֹן, בּגֶ׳סטים וּבמַנירוֹת, וּמחוּסרת כּל חוּש ליצירה המדינית בּחיי יוֹם יוֹם, ליצירה הישוּבית העממית – יש צוֹרך להחיוֹת את הציוֹנוּת המדינית של הרצל, אשר התישבוּת המוֹנים עוֹבדים ויצירת המכשירים להתישבוּת זוֹ היתה בּלבּוֹ למן הרגע הראשוֹן אשר ניצנץ בּוֹ המוּשׂג של ״מדינת היהוּדים״ וכל מאמציו וחיפּוּשׂיו על שׂדה האִרגוּן הלאוּמי והיחסים הדיפּלוֹמַטיים היוּ רק אמצעים להתישבוּת זוֹ.

בּניגוּד לציוֹנוּת הכּשרה, ה״לאוּמית״ העל-מַעמדית, כּביכוֹל, המזייפת את כּל תְכָניה המוּסריים והישוּביים של הציוֹנוּת וּמְמִירה אֹותה בּקיוּם של בּוּרסה, בּיצירת חיי-אויר, בּ״ערים״ חסרוֹת-יסוֹד ²וּבתלישוּת ואַוריריוּת המסַכּנוֹת את כּל אשר נוֹצר עד הֵנה – יש להעמיד לנס את האיש אשר עם הבהוּב ראשוֹן של מחשבתוֹ הציוֹנית, ראה בּיציאה מן הגיטוֹ, הישן והחדש, את יצירת הבּסיס של עבוֹדה להמוֹני ישׂראל, אשר ראה את כּוֹחה ויפיה של ״מדינת היהוּדים״ בּזה שתהא מדינת-העבוֹדה.

וּבניגוּד לציוֹנוּת הענוָה והצנוּעה, המַכניסה את שאיפוֹתינוּ למיטת סדוֹם וּמכַוצת אוֹתן כּדי שיוּכלוּ להתקבּל אליבָּא של כּל הכּוֹפרים בּזכוּתנוּ לחיים ולעבוֹדה, הציוֹנוּת הנכוֹנה גם לחתוֹם על זה שאנוּ לא נהיה לעוֹלם ״רוֹב״ בּארץ, כּדי להניח בּזה את דעתם של פּקידים קוֹלוֹניאַליים ושוֹביניסטים ערביים, ציוֹנוּת זוֹ המוֹדה בּזכוּתנוּ המוּסרית רק בּמידה שהאחרים יוֹדוּ בּה; בּניגוּד לציוֹנוּת זוֹ המאַיימת להחליש את רצוֹננוּ וּלטשטש בּקרבּנוּ את הכּרת זכוּתנוּ המוּסרית על מפעלנוּ, זכוּתנוּ לקיבּוּץ גָלוּיוֹת – יש צוֹרך להגבּיר את זכר אוֹתוֹ האיש, אשר הקיף את הרעיוֹן בּמילוּאוֹ ממש, וּבכוֹח ההיקף הזה והעוֹז הזה הוֹביל אוֹתנוּ שבי אל גאוּלתנוּ, והזרים את הדם בּעוֹרקינוּ וציוה עלינוּ את היצירה החלוּצית בּכל ענפי חיינוּ.

לפני חמש שנים, בּבוֹא סמוּאל לארץ, עוֹד ראה צוֹרך לפנוֹת בּמכתב לאסיפת העם בּכ׳ בּתמוּז בּירוּשלים וּלבָרכה, כּי נזכּה לראוֹת ״בּהגשמת רעיוֹנוֹ של הרצל הנַערץ״. השנה, בּשעת פּתיחת האוּניברסיטה, לא נמצא לנחוּץ להזכּיר את שמוֹ. כּלוּם אין בּזה משוּם עֵדוּת למוּשׂגים השוֹלטים בּימינוּ?

אוּלם צריך כּי שמוֹ יזָכר, שיפַעֵם אוֹתנוּ, יתבּע ויזכּיר את הרעיוֹן אשר קיבּצָנוּ הֵנה, רעיוֹן הגאוּלה השלמה.

כ׳ תמוּז תרפ״ה.